חזרה לסיכומי הספר פסיכולוגיה אבנורמאלית של האוניברסיטה הפתוחה
חזרה לאתר הראשי

---

פרק 14: הפרעות של תקופת הילדות וגיל ההתבגרות

פגיעות מיוחדות של ילדים קטנים: לילדים אין השקפה מורכבת ומציאותית על עצמם ועל עולמם. יש להם פחות הבנה עצמית, והם עדיין לא פיתחו תחושת זהות יציבה ומסגרת התייחסות נאותה של מציאות, אפשרות וערכים. איומים נתפסים בעיני ילדים כמיידיים ובעלי חשיבות חריגה, עקב כך הם מתקשים יותר ממבוגרים להתמודד עם מצבים מעוררי דחק.

הפרעות של תקופת הילדות:

1. הפרעת ליקוי קשב-פעלתנות יתר (AD/HD): מאופיינת בקשיים המשבשים אצל ילדים התנהגות יעילה המכוונת למטרה, במיוחד אימפולסיביות, פעילות מוטורית עודפת וקשיים בשמירה על הקשב.

שיעור התפוצה של ההפרעה היא הנפוצה ביותר בקרב בנים לפני גיל ההתבגרות (6.7%) אשר גבוה פי 9-6 מאשר שיעור תפוצת ההפרעה בקרב בנות. לרוב ההפרעה היא שכיחה ביותר וניתנת לזיהוי לפני גיל 7.

ילדים אלה מראים פעילות חריגה ומוגזמת של שרירים, אי היענות להוראות ודרישות וקלות בהסחת דעת.

הם לא מסתדרים עם ההורים עקב חוסר ציות וגם עם קבוצת שווים. ייתכן שיש קשר סיבתי בין יכולת אינטלקטואלית נמוכה לבין הישגים נמוכים והתנהגות מוחצנת גם יחד ולכן גורמים ביולוגים הם מקור חשוב לתהליך. רמת המשכל של ילדים היפראקטיביים היא לעיתים קרובות נמוכה מהממוצע ב- 7-15 נקודות IQ.

יש קושי בויסות ובשליטה על הדחפים וקושי בסינון גירויים. מתעוררות בעיות רגשיות הקשורות לאינטראקציות ראשוניות (רגישות למגע). הילד מעורר כעס וחוסר אונים בהוריו (ובמוריו). מעורר תחושת חריגות במוסד הלימודים. כתוצאה מכך מתפתח בילד דימוי עצמי שלילי. בד"כ רוב הלוקים ב- AD/HD נרגעים בבגרותם כנראה עקב יכולת ויסות גדולה יותר. להפרעה זו בד"כ מתלווים גם ליקויי למידה ספציפיים.

1. לפחות 6 סימפטומים של חוסר קשב/תשומת לב או של היפראקטיביות-אימפולסיביות

הנמשכים לפחות 6 חודשים, ובמידה כזו שהיא לא מסתגלת ולא עקבית עם הרמה ההתפתחותית.

2. חלק מהסימפטומים מופיעים לפחות בשני מקומות.

3. חייבת להיות הוכחה ברורה לליקוי קליני משמעותי בתפקוד החברתי, אקדמי או תעסוקתי.

4. הסימפטומים אינם מופיעים באופן בלעדי במהלך הפרעה התפתחותית נרחבת, סכיזופרניה או הפרעה פסיכוטית אחרת ואינה מתאימה יותר להפרעה נפשית אחרת.

טיפול:

נותנים תרופות ממריצות כגון: "ריטלין" והם מרגיעים את הילדים ומאפשרים להם יכולת למידה.

נמצא כי דווקא חומרים ממריצים, המעוררים את המוח, כגון: אמפטמינים, יש השפעה מרגיעה על ילדים היפראקטיביים. התרופות הממריצות מפחיתות את פעילות היתר ואת הנטייה להיסח הדעת ובה בעת מגבירות את הקשב והריכוז. יחד עם זאת התרופות לא משפיעות על האימפולסיביות.

הטיפול בתרופות אינו משפיע על רמת המשכל שלהם, אלא מסייע להם לנצל את יכולותיהם הבסיסיות ביתר יעילות. התרופה אמנם אינה "מרפאה" פעלתנות יתר אך היא מפחיתה את התסמינים בקרב חצי עד 2/3 מכלל המקרים.

בעזרת טיפול התנהגותי וחיזוקים חיוביים והבניית חומר הלימוד והמטלות, כך שהיא מקטינה ככל האפשר את הסיכוי לטעות ומגדילה משוב מיידי להצלחה במטלות לימוד.

כל אחד מהטיפולים עוזר לטווח הקצר. שילוב של סוגי הטיפולים הוא היעיל ביותר. כמו כן, חשובה ביותר הדרכת ההורים לילד הלוקה ב- AD/HD.

2. הפרעות התנהגות: המוקד הוא התנהגות תוקפנית או אנטי חברתית. בהפרעות אלה חשוב להבחין בין מעשים אנטי-חברתיים מתמידים, שבהם נרמסות זכויותיהם של האחרים, לבין מעשי קונדס חמורים פחות שמעוללים לעיתים קרובות ילדים ומתבגרים נורמליים.

הפרעות התנהגות כרוכות במעשים רעים שיכולים להיות מנוגדים לחוק. עבריינות נוער הוא המונח המשפטי לציון עבירות על החוק של קטינים.

ההתנהגות עשויה להצטייר כדומה מאוד לשלבים הראשונים של הפרעות אישיות. קשה להבחין בין הפרעת התנהגות, דפוס התנהגות של "קדם עבריינות" ושלבים מוקדמים של אישיות אנטי חברתית.

אך לא כל הילדים הלוקים בהפרעת התנהגות לוקים בהפרעת אישיות אנטי חברתית או פונים לחיי פשע.

תסמיני התנהגות עיקריים: הפרה מתמדת של כללים וזלזול בזכויות הזולת. ילדים אלה מראים עוינות גלויה או סמויה, מרדנות, תוקפנות גופנית ומילולית, מריבות תכופות, נקמנות והרסנות, שקרים, גניבות ופרצי זעם. הם נוטים להיות חסרי עכבות מיניות ותוקפנות מינית. חלקם עוסקים בהצתות, השחתת רכוש, שוד ואפילו רצח!

לילדים אלה ישנה נטייה להתנהגות אנטי חברתית בהיותם בוגרים.

גורמים סיבתיים: גורם מרכזי הוא בד"כ רקע משפחתי פגום.

התנהגות אנטי חברתית אצל ילדים בעלי הפרעת התנהגות באה לידי ביטוי בתופעה הנקראת:

הפרעת התרסה-התנגדות: זהו דפוס חוזר ונשנה של התנהגות דווקאית, מתריסה, לא צייתנית ועוינת כלפי דמויות סמכות הנמשכת לפחות 6 חודשים. הפרעה זו מתחילה בד"כ עד גיל 6 ואילו הפרעת התנהגות מלאה אינה לפני גיל 9. מבחינה התפתחותית, לכל מקרי הפרעת ההתנהגות קדמה הפרעת התרסה-התנגדות, אף שרק כ- 25% מכלל הילדים הלוקים בהפרעת התרסה-התנגדות מפתחים הפרעת התנהגות תוך 3 שנים.

גורמי הסיכון להתפתחות הפרעת התרסה התנגדות ולהפרעת התנהגות הם: חיכוכים משפחתיים, קיפוח חברתי כלכלי והתנהגות אנטי חברתית של ההורים.

משערים כי נטייה גנטית למשכל מילולי נמוך, לבעיות נוירו-פסיכולוגיות קלות ולמזג קשה, היא המכשירה את הקרקע להפרעת התנהגות זו. מזגו הקשה של הילד עלול להביא להתקשרות לא בטוחה משום שהוריו מתקשים להעניק לו הורות טובה. כמו כן, משכל מילולי נמוך ו/או ליקויים נוירו-פסיכולוגיים קלים (פגם בשליטה העצמית) סוללים לילד מסלול חיים רצוף קשיים.

ילדים המפתחים הפרעת התנהגות בגיל מוקדם נוטים לפתח בבגרותם פסיכופתיה או הפרעת אישיות אנטי חברתית הרבה יותר ממתבגרים המפתחים הפרעת התנהגות בפתאומיות בגיל ההתבגרות. גם מערך גורמי הסיכון שונים בין אם ההפרעה התפרצה בגיל הילדות לעומת גיל ההתבגרות.

טיפולים:

הטיפול בהתנהגותו של ילד מופרע לא יהיה יעיל אלא אם כן יימצא אמצעי כלשהו לשינוי סביבת הילד.

מודל הלכידות במשפחה: הורים שלוקים במיומנויותיהם כהורים אינם מצליחים לחברת את הילד מאחר והתנהגותם שלהם אינה עקבית וכך הם מחזקים בילדיהם התנהגות לא נאותה.

השערת כפייה = הילד חומק מביקורת ע"י החרפת התנהגותו השלילית, ההורים מגבירים את פעילות הגומלין והביקורת, והילד מחקה את זעמם הגובר והתוקפני. ולכן יש ללמד את ההורים מיומנויות הורות חדשות, חיזוק התנהגות חיובית ושלילה של שלילית, להורים קשה ללמוד שיטות התנהגותיות חדשות, בייחוד כאשר הם מסוכסכים ביניהם או פרודים.

עבריינות נוער: מונח משפטי, שפירושו עבירות על החוק של קטינים. כגון: השחתת רכוש, אלימות כלפי זולת.

ילדים מתחת לגיל 8 אינם נחשבים לעבריינים מאחר ומניחים כי אינם בשלים דיים להבין את משמעות מעשיהם והשלכותיהם. 17.5% ממקרי הפשע האלימים מבוצעים בידי צעירים מתחת לגיל 18.

גורמים סיבתיים: מרבית המתבגרים העבריינים עוסקים בפעילות עבריינית וחדלים מפעילות זו בבגרותם. מעטים מהם ממשיכים בהתנהגותם העבריינית ומהפרעת התרסה-התנגדות מתפתחים להפרעת התנהגות ומשם להפרעת אישיות אנטי חברתית בוגרת. מניחים כי העבריינות שמתבצעת רק בגיל ההתבגרות נובעת מחיקוי חברתי מאחר ומעטים ממשיכים לנהוג כך גם בבגרותם.

גורמים בהתפתחותה של התנהגות עבריינית:

• פתולוגיה אישית = גורמים גנטיים, נזק במוח ולקות למידה, הפרעות נפש, תכונות אנטי חברתיות ושימוש מזיק בסמים.
• דפוסי משפחה פתגוניים= היעדרות הורים או סכסוכים במשפחה, דחייה והטלת משמעת לקויה מצד הורים, מודלים אנטי חברתיים של הורות, יחסים מוגבלים של הורים מחוץ למסגרת המשפחה.
• קשרים לא רצויים עם בני קבוצת השווים עבריינות כהתנסות משותפת עם חברים מאותה קבוצת הגיל.
• גורמים חברתיים תרבותיים כלליים ניכור ומרד, דחייה חברתית ותמיכה פסיכולוגית שמעניקה ההשתייכות לכנופיית עבריינים. הניכור מהמשפחה ומהחברה חושף את בני הנוער לקבלת ייעוץ ואישור מבני קבוצת השווים שלהם. אצל מתבגרים המצטרפים לכנופיות לא מדובר בפתולוגיה אישית אלא בעיקר בפתולוגיה קבוצתית מאורגנת, הכרוכה במרד נגד הנורמות החברתיות. לרוב מצטרפים לכנופיה לשם שייכות, מעמד ואישור. ולפעמים גם כלגיטימציה ועזרה בביצוע מעשי שוד.

3. הפרעות חרדה של תקופת הילדות וגיל ההתבגרות:

התנהגותם של ילדים בעלי הפרעת חרדה מאופיינת ברגישות יתר, פחדים לא מציאותיים, ביישנות ופחדנות, תחושות רחבות היקף של אי כשירות, הפרעות שינה ופחד מביה"ס. ילדים שאובחנו כבעלי הפרעת חרדה מנסים בד"כ להתמודד עם פחדיהם ע"י פיתוח תלות מופרזת בזולת לקבלת תמיכה וסיוע. שתי התסמונות שלהלן שכיחות יותר בקרב בנים:

• הפרעת חרדה פרידה: הפרעת החרדה השכיחה ביותר בתקופת בילדות. ילדים אלה מאופיינים בפחדים לא מציאותיים, ברגישות יתר, במודעות עצמית גבוהה, סיוטי לילה וחרדה מתמדת. הם חסרי ביטחון עצמי, חוששים ממצבים חדשים ונוטים להיות לא בשלים לגילם. בד"כ הם תלותיים במידה מופרזת בעיקר בהוריהם. חרדה מופרזת בכל הקשור לפרידה מדמויות התקשרות המרכזיות (האם וסביבת הבית). במקרים רבים ניתן לזהות גורם דחק פסיכו-חברתי ברור כגון: מוות במשפחה או של חיית מחמד. ילד בעל הפרעת חרדת פרידה המופרד מהוריו ישקע בפחדים חולניים שמא יחלו ו/או ימותו, ייצמד בחוסר ישע למבוגרים, יתקשה לישון ויעשה תובעני מאוד.

• הפרעת חרדת יתר: מאופיין בדאגה מופרזת ופחד מתמיד ועקשני אבל פחדיהם אינם ספציפיים ואינם נובעים מאירוע מעורר דחק שהתרחש לאחרונה. ילד כזה מודאג מאירועים שיתרחשו בעתיד והוא טרוד בבעיות שוליות. חרדה זו יכולה להתבטא גם גופנית: כאבי בטן, קוצר נשימה, סחרחורות. מאפייני אישיות עשויים להיות רעיונות פרפקציוניסטים וספקות כפייתיים בעצמם.

גורמים סיבתיים בהפרעות חרדה:

• רגישות מבנית יוצאת דופן, התניית קולות באמצעות גירויים שליליים.
• ערעור תחושות וביטחון עקב מחלות. אופי טראומטי של שינויים מסוימים בחיים.
• השפעת ההורה, אם הוא חרד הילד נוטה להזדהות.
• הורה אדיש או מנותק מהתפתחות הילד.

טיפולים:

הפרעות החרדה של הילדות יכולות להימשך גם בתקופות ההתבגרות והבגרות המוקדמת. בתחילה הן מביאות להתנהגות לא מסתגלת נמנעת, ואח"כ לחשיבה ולהתנהגות ההולכות ונעשות ייחודיות וחריגות יותר, אך בד"כ זה לא קורה.

הטיפול הפסיכו-פרמקולוגי בהפרעות חרדה של ילדים ומתבגרים נעשה יותר ויותר רווח כיום. אף שיעילותן של תרופות כגון: אימיפראמין בטיפול בבעיות כגון: הפרעת חרדת יתר מוטלת בספק.

כמו כן, יש לנקוט במשנה זהירות באבחון עקב אי הוודאות שבאבחון ומאחר ולעיתים מתלווה להפרעה הפרעות נוספות (דיכאון או ADHD).

טיפול התנהגותי= תרגול באסרטיביות, סיוע בהשתלטות על כשירויות בסיסיות והקהיית רגישות עם אובייקט מסוים בפועל כי אצל ילדים זה לא פועל על דמיון. משתמשים בטיפול התנהגותי במערכת החינוך.

4. דיכאון של תקופת הילדות: דיכאון אנקליטי (תלותי), דפוס התנהגות הדומה לדיכאון אצל מבוגרים, המופיע אצל ילדים שהתנסו בפרידה ממושכת מאמותיהם. תסמונת דיכאון זו הייחודית לתקופת הילדות כוללת האטה בהתפתחות ותסמיני התנהגות מובהקים כגון: בכיינות, עצבות, חוסר תנועה ואדישות, תלונות גופניות, הסתגרות, בכי, הימנעות מקשר עין, תיאבון ירוד והתנהגות תוקפנית ואף התאבדות. כיום מסווגים דיכאון של תקופת הילדות בקטגוריות של הפרעות מצב רוח ע"פ שיטת האבחון למבוגרים הנהוגה ב- DSM-IV.

הגורמים הסיבתיים דומים להפרעות חרדה בילדות.

ביולוגי = קיים קשר ברור בין דיכאון אצל הורים לבין בעיות התנהגות ובעיות מצב רוח אצל ילדים.

למידה = למידה לא מסתגלת. ילדים הנחשפים להתנהגות שלילית או למצבים רגשיים שליליים של הוריהם עשויים לפתח בעצמם רגש דיכאון.

טיפולים:

תרופות נוגדות דיכאון גרמו לילדים ולמתבגרים תופעות לוואי לא רצויות כגון: בחילה, כאבי ראש, עצבנות, נדודי שינה והתקפי עווית ואף אירעו מספר מקרי מוות. כשילדים ומתבגרים מדוכאים מקבלים טיפול נפשי, הטיפול נעשה בד"כ ע"פ המודל המשמש לטיפול בילדים הלוקים בהפרעות חרדה. חשוב לספק לילד סביבה רגשית ותומכת שבמסגרתה יוכל ללמוד אסטרטגיות התמודדות הסתגלותיות יותר והבעת רגשות יעילה.ילדים קטנים, או במצב שבו הכישורים המילוליים פחות מפותחים, נשתמש בטיפול במשחק.

כיום רואים במצב רוח מדוכא גורם סיכון חשוב להתאבדות בקרב ילדים ונוער.

5. הפרעות עם תסמינים אחרים:

הרטבה תפקודית: הטלת שתן לא רצונית דרך קבע, בד"כ בלילה, לאחר הגיל הצפוי להתאפקות (גיל חמש), ללא סיבה אורגנית. הרטבה תפקודית ראשונית= ילדים אלה לא הגיעו מעולם להתאפקות.

הרטבה תפקודית משנית= התאפקו במשך שנה לפחות אך חלה אצלם נסיגה.

תדירות ההרטבה עשויה להשתנות. ההפרעת שכיחה יותר בקרב בנים.

גורמים סיבתיים:

1. למידה לקויה, הגורמת לכישלון ברכישת תגובה הסתגלותית נחוצה, כלומר, עיכוב הרפלקס לריקון השלפוחית.
2. אי בשלות אישית הקשורה בבעיות רגשיות או נובעת מהן.
3. פעילויות גומלין משפחתיות משובשות, בעיקר כאלה המעוררות חרדה או עוינות מתמידות.
4. אירועים מעוררי דחק.
5. בגיל התבגרות ההרטבה קשורה לרוב בבעיות נפשיות נוספות.

טיפולים:

תרופות כגון אימפיראמין, התרופה הופכת את השינה מעמוקה לקלה ועוזרת ילד לזהות את הצורך. אך זו אינה תרופת פלא ונראה כי היא יעילה רק בתת קבוצה מכלל הילדים המרטיבים ורק לתקופה מוגבלת. הפסקת התרופה או התרגלותו של הילד לתרופה עלולה לגרום לנסיגה ולהמשך הרטבה תפקודית.

טיפול התנהגותי= באמצעות תהליך התניה, מצמידים פעמון למשטח שעליו ישן הילד וכאשר ישנה טיפה ראשונה של שתן הילד מתעורר מצלצול הפעמון. נמצא כי טיפול פסיכולוגי יעיל בהפחתת ההרטבה יותר מאשר טיפולים גופניים.

הכתמה תפקודית: ילדים שלא למדו להפריש צואה בבית שימוש לאחר גיל 4. הפרעה פחות שכיחה מהרטבה. כמו בהרטבה ההפרעה שכיחה יותר בקרב בנים פי 6 בערך מאשר בקרב הבנות. חשוב לציין כי כ 1/3 מבעלי הפרעת הכתמה סובלים גם בנוסף מהפרעת הרטבה.

ילדים נוטים לעשות צרכים בתוך הבגדים כאשר הם נתונים במצב דחק, בעיקר בשעות אחה"צ אחרי שעות ביה"ס. מרבית הילדים דיווחו כי אינם יודעים מתי הם צריכים לעשות את צורכיהם. תמיד צריך לשלול בבדיקה בעיה גופנית כגון: עצירות.

סהרוריות (סומנמבוליזם): חלק מהפרעות השינה. הליכה מתוך שינה מופיעה בין הגילאים 12-6, הילד עוזב את מיטתו ומשוטט בלילה ללא מודעות למעשיו וללא זיכרון לגבי המקרה בבוקר. הליכה מתוך שינה מתרחשת במהלך שעת השינה השנייה או השלישית, הילד עשוי להלך בין חדרי הבית ואף לצאת מהבית ולבצע במקביל גם פעולות מורכבות, כגון: דיבור, ציות להוראות, ועיניים פקוחות או פקוחות למחצה.

אירועי הסהרוריות נמשכים בין 30-15 דקות. אם יעירו את הילד הוא יהיה מופתע ומבולבל לנוכח הסיטואציה.

משערים כי התופעה קשורה במצב מעורר חרדה כלשהו, שהתרחש זה עתה או צפוי להתרחש בעתיד הקרוב.

טיקים: זהו פרכוס או עיוות עקשנית, המופיעה לסירוגין, ובד"כ מוגבלת לקבוצת שרירים מקומית.

מצמוץ עיניים, תנועות עווית של הפה, ליקוק שפתיים, משיכת כתפיים, פיתול צוואר, כחכוח בגרון, קינוח אף. ההפרעה שכיחה בין הגילאים 6-14. ילדים מבצעים פעולות אלה כדרך שגרה ולא שמים לב אליהם.

תסמונת טורט: זוהי הפרעת טיק קיצונית הכרוכה בדפוסי טיק מרובים, מוטוריים וקוליים.

מתבטאת בתנועות ראש לא נשלטות המלוות בקולות כגון: אנחות, נקישות לשון, נביחות, רחרוחים או מילים. חלק מהאנשים גם כתוספת לוקים בקופרולליה שהיא טיק קולי מורכב בהשמעת גידופים וקללות.

שכיחותה של ההפרעה גבוהה פי 3 בקרב גברים.

הפרעה התפתחותית רחבת היקף: אוטיזם

תקציר: הפרעה התפתחותית הכרוכה במגוון רחב של התנהגויות בעייתיות, כגון קשיים ביחסים עם אחרים, בתפקוד התפיסתי-הקוגניטיבי, בהתפתחות השפה ובפיתוח תחושת זהות, בחינת מציאות לקויה ואי יכולת לתפקד במצבים חברתיים. עוסקים בפעילויות מוזרות ומונוטוניות, נמשכים לחפצים יוצאי דופן ושומרים בכפייתיות על האחידות והשגרה בסביבתם. שכיחות האוטיזם גבוהה פי 5-4 בקרב בנים מאשר בקרב בנות.

בד"כ מזהים אוטיזם אצל ילדים לפני גיל 30 חודשים (שנתיים וחצי), וחשד לקיומו יכול להתעורר כבר בשבועות הראשונים לחיים. האוטיזם אינו קשור בהשכלת ההורים, בתעסוקתם, במוצאם הגזעי או בדתם.

תסמינים עיקריים: הילד מנותק או מסוגר בפני הזולת אפילו בשלבי חיים מוקדמים. אינו מראה כל צורך בחיבה או במגע ולרוב נדמה כי אינם יודעים, ואף לא אכפת להם, מי הם הוריהם. אך ממחקרים חדשים הובן כי אין לראות את האוטיסטים כחסרי תגובה רגשית וכי הם אכן מבטאים רגשות.

היעדר דיבור או שימוש מוגבל במידה חמורה בדיבור ולא לשם תקשורת אלא בדרך גולמית ביותר, כמו אמירת "כן" כתשובה לשאלה, או בשימוש בהדהוד מתמיד הקיים אצל כ- 75% מהאוטיסטים. הדהוד הוא חזרה על מס' מילים כהד כמו תוכי. תינוקות לא נהנים למגע ויחס, ובוגרים לא מראים אכפתיות.

נראה כי ילדים אוטיסטים מארגנים באופן פעיל את סביבתם ע"פ תנאיהם, במאמץ למנוע או להגביל שינויים והתערבות מצד הזולת, כיוון שהם מעדיפים שגרה מוגבלת ומבודדת. ילדים אוטיסטים מרבים להראות רתיעה פעילה מגירויים קוליים ובוכים אפילו לצליל קולו של ההורה. אך דפוס זה אינו עקבי !

גרייה עצמית אופיינית ובאה לידי ביטוי בתנועות חוזרות ונשנות כגון: הטחת ראש בקיר, הסתובבות במעגלים והתנדנדות קדימה ואחורה העשויות להימשך שעות ארוכות.

כ- ¾ מהאוטיסטים הם מפגרים בשכלם, אך לעיתים (כמו "איש הגשם") יש להם יכולות יוצאות דופן.

בד"כ יש להם בעיית זיכרון אבל הם מתמצאים בהתאמת חפצים זה לזה. ילדים אלה מרבים להתעסק בחפצים יוצאי דופן ולהיקשר אליהם עד מאוד כגון אבנים, מפתחות או חפצים בגדלים מוזרים. כמו כן, בעלי צורך כפייתי בשמירה על האחידות והשגרה בסביבה.

אין עדיין הסבר מדויק להפרעה ומניחים כי ההפרעה מתחילה בליקויים מולדים בתפקוד המוח, כמו כן, אמהות קרות ולא מתייחסות יכולות להחריף את ההפרעה.

קריטריונים להפרעה האוטיסטית:

A פגיעה משמעותית באינטראקציות חברתיות לפחות בשניים מהקריטריונים הבאים:

• פגיעה/חוסר בשימוש במגוון התנהגויות לא מילוליות המכוונות לאינטראקציה חברתית (יצירת קשר עין, הבעות פנים, תנוחות גוף, מחוות ועוד).
• כישלון בפיתוח קשר עם קבוצת השווים ההולמת את הרמה ההתפתחותית.
• חוסר בחיפוש ספונטני אחר שיתוף בהנאה, עניין או הישגים עם אנשים אחרים. (לא מראה, מביא או מצביע על אובייקטים שיש בהם עניין).
• חוסר ביחסי גומלין רגשיים או חברתיים.

פגיעה משמעותית בתקשורת לפחות באחד מהקריטריונים הבאים:

• איחור או חוסר כללי בהתפתחות השפה המדוברת (ללא מחוות להסבר באמצעות שפת גוף).
• אצל ילדים עם דיבור מספיק (הולם), נראה חוסר ביכולת להתחיל או לשמור על שיחה עם אחרים.
• שימוש בשפה סטריאוטיפית, רפטטיבית או ייחודית. (הדהוד= חזרה על מס' מילים כהד כמו תוכי)
• חוסר במגוון ספונטני של "משחק כאילו" או משחק של חיקוי חברתי המותאם לרמה ההתפתחותית.

דפוסי התנהגות ועניין מצומצמים, רפטטיביים וסטריאוטיפיים, לפחות באחד מהקריטריונים:

• (הלל/תהילה) פראקיופציה בדפוס עניין סטריאוטיפי ומצומצם אחד או יותר שאינו נורמלי לא בעוצמה ולא במיקוד שבו.
• דבקות עקשנית לטקסים ספציפיים ולא פונקציונליים.
• פראקיופציה מתמשכת עם חלקי אובייקט.

B עיכוב או תפקוד אבנורמלי לפחות באחד מהתחומים לפני גיל 3:

1. אינטראקציות חברתיות.
2. שפה לשם תקשורת חברתית.
3. משחק סימבולי או משחק דמיון.

C ההפרעות לא מתאימות יותר להפרעת S’RETT או להפרעת ילדות לא אינטגרטיבית.

טיפולים:

תרופות: התרופה הנפוצה היא הלופרידול (הלדול), אך הנתונים על יעילותה אינם מצדיקים ת השימוש בה אלא במצבים שבהם לא ניתן להשתלט על התנהגותו של הילד. בזמן אחרון משתמשים גם בקלונידין המיועדת להורדת לחץ דם אבל היא לא מפחיתה את התסמינים. אין כיום תרופה המצמצמת את תסמיני האוטיזם כך שיעודדו שימוש נרחב בה.

גישה התנהגותית= עוזרת לחיסול התנהגות של פגיעה עצמית ולפיתוח מיומנויות חדשות.

אבל הטיפול מצריך תמיד את התערבות ההורים כי חשובה ההשפעה לאחר הטיפול.

גורמים מיוחדים הקשורים לטיפול בילדים ומתבגרים:

• אי יכולת של הילד לפנות לעזרה.
• הצורך בזיהוי פגיעות מיוחדות המעמידות את הילדים בסיכון גבוה לפיתוח בעיות רגשיות.
• הצורך לטפל בהורים בד בבד עם הטיפול בילד.
• השימוש בהורים כמחוללי שינוי.
• הבעיה של הוצאת ילד מחוץ למשפחתו.
• חשיבות של התערבות מוקדמת לפני החרפת הבעיות.

ילדים שהיו קורבן להתעללות גופנית מראים פגמים ביכולת הקוגניטיבית ובזיכרון, בעיות הסתגלות חברתית, חשים כי תוצאות אירועים מוכרעים בידי כוחות חיצוניים שאינם נתונים לשליטתם, נוטים יותר להתנסות בתסמיני דיכאון, מקבלים פחות אחריות אישית על עצמם, פחות רגישות בין אישית, התנהגות של הרס עצמי ונוטים להתעלל בילדיהם שלהם.

נמצא כי התעללות בילדות היא מנבא מהימן לאבחון הפרעת אישיות אנטי חברתית בהמשך החיים.