מחברת "מבגרות לזקנה" - ד"ר מרים צבעוני, סמסטר א' 2010

חזרה לכלל החומרים

---

תודה לעדי מנדלסון

---

בגרות הינה השלב הבא אחרי גיל ההתבגרות. זקנה נכללת בתוך קבוצה זו. עד 20 השנים האחרונות עסקו בהתפתחות האדם עד גיל ההתבגרות והדגש הושם על גיל זה. בזמן האחרון ישנו דגש רב על התפתחות המבוגרים. ישנה התפתחות אצל מבוגרים והתייחסות לתהליכים נורמטיביים החלים אצל מבוגרים. ישנם כמה קריטריונים העוזרים לנו להגדיר מיהו מבוגר:

• קריטריון הגיל. ישנם חוקים המתייחסים בצורה שונה למתבגר ומתייחסים אליו כמבוגר. ישנם ציפיות ומטלות חברתיות אל האדם. אין הגדרה מוחלטת ואחידה ולכל חוק ומטלה ישנו גיל שונה. בספרות ובתיאוריות ההתפתחותיות של המבוגר יש התייחסות כבר מגיל 17. מגיל זה אנו יכולים להתייחס אל האדם כאל מבוגר. קריטריון זה אינו מספיק ע"מ לקבוע מיהו מבוגר ואליו נוסף הקריטריון הבא.
• קריטריון הבגרות הנפשית (maturity). הבגרות הנפשית, התכונות המעידות על היות האדם בוגר מבחינה נפשית. ישנם כמה מאפיינים המלמדים על רמת הבגרות הנפשית:

1. זהות עצמית ברורה: תפיסה עצמית של האדם, כיצד הוא תופס את עצמו. המטרות שיש לאדם בחיים. ערכים. מניעים, מוטיבציה המניעה את ההתנהגות של האדם. תפקידים חברתיים שהאדם ממלא בחברה, בעבודה, בקהילה, במשפחה. יחסים חברתיים, דפוסי תקשורת, סגנון יחסים שיש לאדם המבוגר במשפחה ובחברה. זהות עצמית היא בעצם אנשים המצליחים להיפרד ולהיבדל מזהותם של הוריהם. יכולת להיות עם זהות ברורה משל עצמם. בנוסף, הדבר כולל זהות מינית ברורה, הכרה וקבלה עצמית, השלמה עם היכולות, הכוחות, והחולשות שיש לאדם. היכולת להתגבר על האנומליה ולחיות בשלום גם עם החלקים שהם אינם שלמים איתם ומתוך כך להשתמש פחות במנגנון ההשלכה של החלקים הפחות אהובים על האדם. מאפיינים פיזיולוגיים.

2. ביטחון עצמי: שימוש באופן סביר וריאלי במנגנוני הגנה. הערכה אובייקטיבית של המציאות, יכולת לעמוד מול הסביבה, לקחת אחריות על המילים, המחשבות, ההתנהגות.
3. אחריות: יכולת לקחת אחריות במילוי תפקידים, בהקמת משפחה. אחריות על מילים, מחשבות ומעשים. קבלת אחריות על תפקידים בבית ובחברה. על מחשבות וסגנונות תקשורת.
4. התפתחות הבינה: התפתחות קוגניטיבית. יכולת הפשטה, פתיחות לחידושים ואתגרים חדשים. יכולת ליצור, יכולת שליטה על רגשות, פחות אימפולסיביות. עם זאת, ישנם מצבים בהם היכולת לשלוט על רגשות ודחפים נחלשת, וניתן לראות מצבים של תוקפנות, חוסר שליטה על דחפים כמו אלימות, מין, וכו'.

לידיה רפפורט כללה את כל המאפיינים כיכולת לקחת אחריות, לקבל החלטות, יכולת ליצור קשרים עם אחרים, יכולת לשלוט על כעסים, עצמאות, התמדה, ויכולת לחיות בשלום עם מה שלא ניתן לשנות.

• משימה התפתחותית: Havighunst, אחד התיאורטיקנים הבולטים בתחום זה, דיבר על משימות התפתחותיות (developmental task), תפקידים שעליהם למלא מעצם היותם בשלב ההתפתחותי. המשימות הנ"ל הינם עצמאות כלכלית, רכישת מקצוע ועבודה, הקמת משפחה ולבנות את הדור הבא, בניית משפחה ודאגה לצאצאים ולדור הבא הינה משימה שהחברה מצפה מהמבוגר למלא. בנוסף, פיתוח או מילוי תפקיד בחברה ובקהילה. להיות מעורב בחברה בה חי האדם.

לסיכום, בהגדרת המבוגר ישנו שילוב של שלושה קריטריונים, בהם צריך לעמוד האדם.

התפתחות מבוגרים- ישנם אירועים, נסיבות חיים, שהאדם המבוגר חווה ומשפיעים על התפתחותו. בספרות ניתן למצוא מגוון תיאוריות בנושא זה. ישנה שאלה האם האדם המבוגר אכן משתנה או לא. כיום, מתייחסים לשני אלמנטים בהתפתחות האדם- ישנו גרעין קבוע ולא משתנה, יציב. ומצד שני ישנו שינוי, הסתגלות, התפתחות. ישנם דפוסים של יציבות הנמשכים מרגע הולדת האדם, וישנם דפוסים של שינוי. ישנה חשיבות לכך שהאדם המבוגר ישתנה ויקבל שינויים. השינויים הללו יכולים להתרחש בכל אחד מהמאפיינים בזהות של המבוגר. (בערכים, במטרות, בתפקידים, בסגנון היחסים, במאפיינים פיזיולוגיים, וכו'). הגרעין שנשאר קבוע הינו המבנה הגנטי, תכונות שנרכשו בילדות ומשמשים כחלק בסיסי מהאישיות, וחלק מהתכונות עוברות עידון וריכוך או הקשחה. כלומר, המבוגרים גם נכללים בתיאוריות התפתחויות וישנו רצף של שלבים הנשענים זה על זה בהתפתחות המבוגר, כאשר בכל שלב ישנה משימה התפתחותיות אותה היה צריך האדם למלא בכדי להמשיך לשלב הבא, ומשפיעה על התפקוד בשלב הבא.

ישנם שלושה שלבים מרכזיים בהתפתחות המבוגר בחברות מערביות:

בנוסף לשלבים, ישנו תת שלב שהוא "מעָבַר". לפני כניסה לכל שלב ישנו תת-שלב של מעבר לשלב זה. לפני הכניסה לשלב הבגרות המוקדמת ישנו תת שלב של "מעבר לבגרות מוקדמת" המתרחש בין הגילאים 17-22. כנ"ל בתת שלב "מעבר לבגרות אמצעית" המתרחש בגילאי 40-45. תת השלב הבא מתרחש בגילאי 60-65. אריקסון התייחס לשלבים אלה, למעברים, לשלבי ההסתגלות כאל משברים. ישנו זעזוע, ערעור של שיווי משקל, של הומואסטזיס. ישנם חששות מהשלב הבא, מההתייחסות של הסביבה. ישנו חוסר שווי משקל, עוצמה אנרגטית גדולה הכוללת תהיות, שאלות, מבוכה, וכו'. המעברים הללו לא מובילים בהכרח למשבר ולמפח נפש, אלא ישנם הרואים שלב זה כנקודת תפנית ממנה ניתן לצמוח ולגדול. כלומר, התיאורטיקנים חלוקים בדעותיהם בהתייחסות לשלב זה. ישנן משימות גם בתת שלבים אלה.

1. בגרות מוקדמת- גיל 17-40.
2. בגרות אמצעית- גיל 40-60.
3. בגרות מאוחרת- גיל 60 ומעלה.

מה משפיע על התפתחות המבוגר? נסיבות, אירועים אותם אנשים חווים באופנים סובייקטיביים ואישיים. ישנם סוגים שונים של אירועים המשפיעים ומביאים לשינוי בזהותו של האדם המבוגר. ישנם אירועים אישיים- אידיו סינקרטים, אותם חווה האדם באופן פרטני (מחלה, פרידה, כישלון אישי, מוות של קרוב, וכו'). בנוסף, ישנם אירועים חברתיים-נורמטיביים הנחווים ע"י עוד אנשים הנמצאים בשלב מקביל. (הפיכה להורה, נישואין, גיוס לצבא, וכו'). בנוסף, ישנם אירועים כלל עולמיים, אירועי הדור, אירועי התקופה- cohort effect. ישנם אירועים כלל עולמיים המשפיעים על האדם- שואה, אסון טבע, מלחמה, וכו'. דור שלם יכול להגיב ולהשתנות בהתאם להשפעות התקופה, לתהליכים המתרחשים בתקופה. אירועים אלה משפיעים על מבוגר במידה שונה וסובייקטיבית. דרך ההשפעה נקבעת ע"י תכונות, הבסיס, האירועים הקודמים, והפירוש שהאדם נותן לאירוע. כל פירוש הינו סובייקטיבי ואישי לכל אדם ואדם. אותה חוויה יכולה להתקבל בדרכים שונות אצל כל אדם. במעגל חיי המבוגר, הנשען על שלבים, ישנם כמה אירועים נורמטיביים המהווים ציוני דרך לחיים. עפ"י המודל של וויטבורן & ווינשטוק מתרחשים שני תהליכי השפעה אצל המבוגרים:

1. השפעה דדוקטיבית. מהכלל אל הפרט. הכלל הינו גדול, והאדם מכליל זאת בתוכו. ה"אני" חזק ולא מושפע מאירועים כלליים.

2. השפעה אינדוקטיבית. מהפרט אל הכלל. האירוע חזק וטראומטי וישנה השפעה מהפרט אל הכלל, ה"אני" מושפע מאירועים כלליים והתנסויות.

האדם צריך להכיל את שני התהליכים הנ"ל. להכיל בתוכו שינויים והשפעות מאירועים שונים, ועם זאת, להחזיק "אני" יציב שלא מושפע בקלות יתרה.

תיאורטיקנים אישיים-פסיכולוגיים:

התיאוריות ההתפתחותיות הינן מגוונות. ישנן תיאוריות חברתיות וישנן תיאוריות שהדגש בהן הוא אישי-פסיכולוגי, ונשענות על התיאוריה של פרויד. פרויד לא התמקד ולא הרחיב על התפתחות המבוגר אלא סיכם זאת בכך שאמר שעל המבוגר יש "לעבוד ולאהוב". ליצור קשר של אהבה, נתינה, קבלה, ולעבוד. יונג המשיך אותו ונשען עליו, והיה הראשון שנתן את הדעת על מישהו מבוגר, מה קורה למבוגר, מהו שלב אמצע החיים במבוגר. הוא גם חילק לשלושה שלבים, וטען שאדם נכנס לשלב הבגרות המוקדמת (גילאי 16-35) כאשר עשה לעצמו וויסות פסיכולוגי פנימי. וויסות זה הינו בין כתבים שונים, למשל גבריות/נשיות, זהות מינית, דעות, ערכים, וכו', ואיתם הוא נכנס לבגרות המוקדמת. בשלב זה על האדם להיגמל מחלומות הילדות, מהדחפים המיניים שהיו לו. ואז תתבצע הדחקת הדחפים הפנימיים, והאדם משתלט ומווסת אותם. יונג התייחס לשלב הבגרות האמצעית, המתחילה בגיל 35 לערך, ודיבר על אינדיבידואציה של המבוגר (adult individuational) המתרחשת בגיל זה. יונג הבחין בשינויים המתרחשים בגיל זה. האדם מתחיל להתנהג כצעיר, מתעסקים בזהות שלהם, מתחילים עם בחורות, מתחמקים ממחויבויות, ומנסים לאמץ דפוס התנהגות של צעירים. זאת מכיוון שבשלב הבגרות המוקדמת האדם היה צריך לדכא את המאווים והדחפים שלו ולפעול עפ"י דרישות החברה- להקים משפחה, להתחתן, לעבוד. ואילו בשלב אמצע החיים "מתעורר" האדם ומבין שהוא נמצא בשלב בו הוא יכול להרשות לעצמו לממש מאווים אישיים ומרשה לעצמו להתנהג כמתבגר. ככל שהאדם וויסת נכון בשלב של הבגרות המוקדמת את כל החלקים, הדחפים, והמאווים הפנימיים שלו, הוא עובר ביתר הצלחה את שלב הבגרות האמצעית.

תיאורטיקן נוסף, המשלב אישיות וחברה הינו אריקסון. אריקסון תיאר את התפתחות האדם על רצף של שמונה שלבים. שלושת השלבים האחרונים בתיאוריה שלו עוסקים בהתפתחות המבוגר. עפ"י אריקסון, האדם נמצא על רצף של שתי קיצוניות:

שלב 6- אינטימיות מול בידוד, מקביל לבגרות מוקדמת.

שלב 7- פוריות מול קיפאון, מקביל לבגרות אמצעית.

שלב 8- שלמות מול ייאוש, מקביל לבגרות מאוחרת.

עפ"י רוב התיאורטיקנים התפתחותיים-הפסיכולוגים, הם מתייחסים לאירועים כאל משבר, לעומתם התיאורטיקנים החברתיים לא בהכרח רואים אירוע כמשבר, אלא כתפנית, שינוי. גם אריקסון לא מתייחס לאירוע כאל משבר אלא הוא יכול להיות תפנית חיובית להמשך התפתחות. אריקסון נשען על פרויד, והרחיב את המשמעות של לאהוב, והתייחס לזה כאל היכולת ליצור אינטימיות בבגרות המוקדמת. הנחתו הייתה שאם יש יכולת להתחבר לבן זוג, ישנה גם יכולת לטפל בצרכי האחרים. אריקסון רואה את המשימה העיקרית כדאגה לחברה, שהחברה תתפתח בכיוון הנכון, שהדור הבא יהיה דור בריא, ושעל ההורים לפתח ולקדם את צאצאיהם. המשימה המתבקשת מהאדם בבגרות המוקדמת- אינטימיות. יכולת ליצור קשר עם אחרים ברמות שונות. הגדרתו של אריקסון הינה ממוקדת ומפורטת: תנאי ראשון הינו הדדיות של אורגזמה. הגוף והאני של האדם יכולים לממש את הצרכים הגופניים, להתמסר לבן-הזוג מבלי לחוש פחד, הפקרות, אבדן עצמי, בעת המפגש האינטימי. זוהי יכולת חשובה לאדם מבוגר, לתפקודו כהורה. ישנה דילמה באינטימיות מכיוון שמצד אחד ישנה דרישה להיפרד, להיות אינטימי עם עצמו, ומצד שני ישנה דרישה להצליח להתחבר, ליצור אינטימיות עם האחר. התנאי השני לאינטימיות הינו שבן/בת הזוג יהיה אהוב, רציף, קבוע. התנאי השלישי הינו שבן/בת הזוג יהיה בן המין השני. שהזוג יהיה דו-מיני. זאת מתוך הדאגה לחברה ההדדית, ומתוך רצון שהדור הבא יהיה פונקציונאלי. תנאי רביעי הוא שיהיה אמון הדדי ושיתוף פעולה ביניהם. התנאי החמישי הוא זוג אנשים המוכנים יחד לווסת מחזורים של הולדה, טיפול, עבודה, פרנסה, ומנוחה ושלווה משותפים. תנאי שישי הוא הבטחה לצאצאים להתפתחות תקינה.

תיאורטיקן נוסף העוסק בנושא זה הוא לוינסון. הוא פירט את המשימות ההתפתחותיות של האדם המבוגר בכל אחד מהשלבים. הוא גם הבדיל בין שלב לבין מעבר לשלב. לוינסון דיבר על מעבר לבגרות המוקדמת בגילאי 17-22. תקופה של ערעור ההומואסטזיס, השקט הפנימי. תקופה של מתח, שאלות ותהיות שבה מחפשים מענה לשאלות שהאדם שואל את עצמו. המעבר הוא בערך 5 שנים, והשלב עצמו נמשך בערך כ-15 שנה. בשלב המעבר מתחבטים האנשים בשאלות כמו שאלות מקצועיות, משפחתיות, זהות דתית, אישית, מקצועית, וכו'. לוינסון היה חדשני בשיטתיות שלו, והדגיש את המעבר כמשבר נפשי במובן הזה שצריך לצרוך הרבה אנרגיה נפשית, לגייס כוחות, ולהמשיך הלאה. ההגדרות של השלבים שלו הינן תלויות בתרבות ובחברה אך המאפיינים המרכזיים קיימים.

השלבים של לוינסון:

* מעבר לבגרות המוקדמת- גילאי (17-22). פרידה מההורים. עצמאות כלכלית ופסיכולוגית. התלבטות של פרידה ועצמאות מההורים. פרידה מקשרים חברתיים שהיו לנו כמתבגרים, ויצירת קשרים חברתיים חדשים, עיצוב האני החברתי שלנו (social self), ובניית מבנה החיים (life structure). שלב בו האדם מתלבט איך הוא רוצה שהחיים שלו ייבנו וייראו. כל אחד חושב, מתכנן, חולם, על מבנה חיים מסויים. לוינסון חקר גברים ונשים לחוד מכיוון שיש הבדלים בשלבים השונים של החיים, ובעולם התוכן של אנשים הנמצאים במעבר. ישנה התלבטות וחוסר שקט. לוונטל, שחקרה נשים, מצאה שעולמן של הנשים סובב יותר סביב משפחה, הולדה, תפקידים קהילתיים, משפחתיים, תמיכתיים, ועולמם של הגברים סובב סביב קריירה, תעסוקה, וכו'.

* שלב הבגרות המוקדמת- (גילאי 22-28). כניסה לעולם המבוגר. בשלב זה האנשים בודקים את מבנה החיים שלהם, האם מה שהם חלמו לגבי נישואים, עיסוקים, מקצוע, זה באמת מה שהם רוצים. האם הם יכולים ליישם את מה שחלמו עליו. בתקופה זו חוקר האדם אלטרנטיבות והאם ניתן ליישמן. לוינסון מצא שתי דמויות משמעותיות לגברים בתקופה זו:המנטור, אדם המכוון, מורה, מלמד. הנחייתו של מנטור היא חיונית. הדמות המשמעותית השנייה היא האישה, המקלה ומקדמת את מימוש מבנה החיים והחלום של הגבר. מעודדת את התקדמותו המקצועית. מעודדת את היפרדותו מהוריו ועוזרת לו להיות עצמאי.

* מעבר לגיל 30- (גילאי 30-35). הכניסה לגיל זה היא משמעותית. הגבר מפתח ומעשיר את מבנה החיים שלו, מעמיק את הקריירה והעיסוק שלו, לצד המשפחה והילדים שגדלים. ישנן מטלות שנועדו לחזק ולבסס את מבנה חייו של האדם.

* התיישבות (settling down)- (גילאי 35-40) הגברים נעשים רציניים, עצמאיים, משתחררים מהמנטור, ישנם סימנים חיצוניים להתבגרות (קרחת, השמנה, וכו'). כל גבר מחפש את העיסוק העיקרי שלו ומשקיע שם. בהתייחס לנשים, ניתן למצוא מצב הפוך. נשים שהיו בבית וגידלו ילדים, הופכות להיות עצמאיות. מתחילות לחשוב על עצמן, פיתוח עצמי, חזרה על שאלות של מימוש עצמי, שינוי, הוספה, תפנית.

תיאורטיקנים חברתיים-התפתחותיים:

יונגרטן מציעה שלושה שלבים כמו שאר התיאורטיקנים, ומציינת שהמטלה בבגרות המוקדמת היא אינטימיות, הורות, ועבודה. יונגרטן מתייחסת למעברים כנורמטיביים ולא כמשבר נפשי, היא טוענת שאלה נורמות ודרישות של החברה, ועל האדם למלא אותם. המשבר מתרחש דווקא כשהאדם לא מממש את הנורמה החברתית. עפ"י הגדרתה, נורמה חברתית היא מערכת ציפיות של החברה מהאדם, עפ"י גיל ומין. לחברה יש דרישות מגברים ומנשים בשלבים השונים שלהם בחיים. ישנן נורמות כתובות ולא כתובות, מדוברות ולא מדוברות, אותן היא מצפה מחבריה למלא ולנהוג על פיהן. היא טוענת שהנורמות הללו נכללים בתוך שעון חברתי (social clock), המכתיב לאנשים ומנחה אותם לפי נורמות החברה, מתי להתחתן, ללדת, לעזוב את הבית, כללי לבוש המתאימים לכל גיל וגיל, מקומות מגורים לפי שלבים בחיים. לצד השעון החברתי, ישנו שעון אישי (private clock), המכתיב לו מתי עליו למלא את המשימות החברתיות, וכל אדם נמצא בהתלבטות של למצוא את האיזון בין שני השעונים. השעון השלישי הינו השעון לפי אירועים מיוחדים (personal timing events), שבו ישנם אירועי חיים המכתיבים את הקצב. חולי, מוות, אירועים ייחודיים משפחתיים, המשפיעים על תזמון ומימוש המשימות ההתפתחותיות.

הבינגהרסט מדבר על משימות התפתחותיות, ואף הוא דיבר על כך שבשלב ההתפתחות המוקדמת האדם צריך לבחור בן זוג, ללמוד לחיות איתו, להקים משפחה ולגדל ילדים.

כיום, ניתן לראות שהתזמון של השלבים זז. התפתחות האדם הינה תלוית תרבות, חברה, תהליכים כלכליים, ושאר מגמות חברתיות. ומכיוון שלעיתים רבות האדם נשאר לגור עם הוריו עד גיל מבוגר, זה גם מצמצם ומעכב את העצמאות הפסיכולוגית, הכלכלית, הנפשית. כיום מדברים על הימשכות של שלב גיל ההתבגרות הרבה מעבר לגיל 17, וששלב זה מסתיים לקראת גיל 25-28. אנשים רוצים ליהנות מהתלות בהורים ולא מוכנים לקבל את האחריות והמחויבות של חיים עצמאיים ונפרדים. ההתלבטות והתהייה נמשכים עד גיל 30. תהליך חברתי נוסף המשפיע על תזוזת השלבים הינו גידול בתוחלת החיים. כיום מגדירים מבוגרים על בסיס הגדרות אינדיבידואליות. כאשר האדם חש בעצמו, באופן אישי שהוא מבוגר. המרכיבים האינדיבידואליים הם המשפיעים על האדם ועל המטלות אותן הוא בוחר לעשות.

ישנם אירועים חברתיים המשפיעים על חיי המבוגר ומשפיעים ומעצבים את זהותו. ישנו מבנה זהות קבוע וישנם שני תהליכים המשפיעים עלינו כמבגרים: השפעה אינדוקטיבית- חוויות האירועים שאנו חווים אותם בחיי היומיום משפיעים על הזהות שלנו. ישנם אנשים שמושפעים רבות מחוויות ואירועים אותם הם חווים, והזהות שלהם היא בעלת מבנה גמיש ואלסטי המושפע מחוויות ואירועים במידה קלה יחסית. התהליך השני בעיצוב הזהות הינו השפעה דדוקטיבית- החוויות והאירועים לא משפיעים על האדם במידה ניכרת. הם לא מזעזעים את הזהות שלו. ישנם אנשים בעלי אופי נוקשה, זהות נוקשה ולא מושפעים בקלות, אך נוקשות זו אינה תמיד בריאה מפני שלפעמים עלינו להשתנות, להתגמש, ולהתאים עצמנו לרקע האירועים אותם אנו חווים ולאו דווקא להקפיד על זהות נוקשה ולא דינמית כלל. האדם צריך להקפיד לעבור את שני התהליכים מכיוון ששניהם חשובים ובריאים להתפתחות תקינה במהלך החיים.

צעדים בעיצוב זהות מבוגר (וויטבורן+ווינשטוק):

• טיפוס A: זהות מושגת. משבר נפתר.
• טיפוס B: מורטוריום. פסק זמן, דחיית ההחלטה וההתמודדות.
• טיפוס C: משבר לא נפתר. זהות דיפוזית. לא מצליח לקבל החלטות.
• טיפוס D: זהות מעכבת. בוחר לנהוג בדרכים קלות.

הציר המשפחתי.

ציר זה מתחיל בעת הקמת המשפחה, בניית הזוגיות. בספרם של שי & וויליס, יש התייחסות לבניית הזוגיות ולאינטימיות. הספר מעלה דילמה בין שתי משימות- היפרדות מההורים, בניית עצמאות, זהות עצמית, ומצד שני יש את המשימה של יצירת אינטימיות, הצורך להתחבר לבן זוג. הדילמה מעלה את השאלה של העצמיות, איפה ומי אני. דילמה זו צורכת אנרגיה נפשית. האדם רוצה להיות עצמאי, מנותק ממחויבויות, ומצד שני ישנה שאיפה ליצור קשר, להתחבר לבן זוג. בנוסף, ישנם ארבעה גורמים באינטימיות עפ"י רוג'רס:

1. מחויבות הדדית.
2. תקשורת בעלת משמעות.
3. ציפיות והתחשבויות הדדיות בין בני הזוג.
4. מתן הדדי של הזדמנות לשני בני הזוג להתפתח. לאפשר לבן הזוג השני להתפתח, לגדול, להשתנות.

שטרנברג ושותפיו טוענים שהזוגיות הינה משולש בעל שלוש צלעות: אהבה

תשוקה מחוייבות

כל אחד מהגורמים הינו תלוי תרבות ומופיע בעוצמה אחרת בכל חברה וחברה. ישנו מאזן בין שלושת המרכיבים הנ"ל, אך הם בהחלט יכולים להתפתח ולהשתנות לאורך מעגל החיים. בתחילת הזוגיות המשיכה והאהבה הינם מרכיבים מאוד דומיננטיים ועם השנים, המחויבות הולכת וגדלה במקביל לתשוקה ההולכת ופוחתת. בעבר, האהבה לא היתה מרכיב דומיננטי בעת בחירת בן זוג. האהבה לא שימשה כמניע לנישואין אלא דווקא הולדת ילדים, סיפוק צרכים מיניים, מסגרת חברתית. אהבה לא היתה מרכיב שווה ערך לשאר הגורמים שהביאו ליצירת זוגיות ובחירת בן זוג. עם השנים, התפתחה הרומנטיקה, וההתייחסות לאהבה השתנתה במהלך ההיסטוריה. בנוסף, שאר התהליכים שקרו בעולם, כמו פמיניזם, מעמד האישה, הזכות לבחור ולהביע, ערכי האינדיבידואליזם, הגשמה עצמית של הפרט, וכו', גרמו לכך שהאהבה קיבלה מקום משמעותי ושווה ערך לשאר הסיבות ליצירת זוגיות ונישואין. המשקל הניתן לכל צלע משתנה במהלך מעגל החיים. המאזן בין שלוש הצלעות שונה בין גברים לנשים. בדר"כ המשקל של הדאגה למשפחה ולילדים, המחויבות, הינו יותר גדול.

המודל של שרץ:

התיאוריה מקשרת בין משימות התפתחותיות של הפרט לבין משימות התפתחותיות של המשפחה. בדומה לפרט, גם למשפחה יש מעגל חיים. התיאוריה מתייחסת עד לגיל הזקנה אך אנו נעסוק בארבעת השלבים המרכזיים, המתייחסים לשלב הבגרות המוקדמת (בערך עד גיל 40). לדעת שרץ יש שלוש משימות משמעותיות שהפרט והמשפחה מתחבטים ומתמודדים עימהם, והמשימות הללו מלוות את הפרט ואת המשפחה לאורך מעגל החיים שלהם. המשימות הללו יכולות להיות מקבילות למעגל החיים האישי של האדם אך לעיתים שני המעגלים יכולים להתנגש זה בזה וליצור קונפליקט.

משימות התפתחותיות אופייניות הן לפרט והן למשפחה:

א. צרכים-אינדיבידואציה מול תלות הדדית. צרכים של הפרט למימוש עצמי מול צרכי המשפחה ומחייבים תלות הדדית. אדם המקים משפחה מתמודד עם צרכיו האישיים וגם עם תלות הדדית, עם היותו חלק ממשפחה, עם צרכי המשפחה. (צרכים)

ב. יחסים- קרבה מול מרחק. כמה אני צריך להיות רחוק מבן המשפחה שלי וכמה אני צריך להיות קרוב אליהם. יחסים. מידת הקרבה ביחסים. מידת הקרבה אל בן משפחה.

ג. תפקידים- אחריות. תפקידים למלא בתוך המשפחה. אחריות עצמית מול אחריות קולקטיבית.

בכל שלב/ תת-שלב המשימות משתנות, הגדרת המשימות משתנות לפי מעגל החיים, לפי השלב בו נמצא האדם. המשימות הנ"ל באות לידי ביטוי בכל אחד מהשלבים הבאים:

1. יצירת קשר זוגי. יצירת קואליציה זוגית. יש למצוא איזון בין אינטימיות לאוטונומיה. יצירת אינטימיות המאפשרת אוטונומיה, ביחד ולחוד. הגדרת המרחק, התפקידים, הצרכים. יצירת אינטימיות מאוזנת ולא לעשות אילוזיה ואידיאליזציה לגבי האינטימיות.
2. גידול ילדים קטנים עד גיל בי"ס. חידוש מלאי רגשי מול הפנמה מוחלטת של מזון רגשי. התמודדות עם היווספות אדם נוסף למערכת הזוגית. הגדרה מחדש של הצרכים, התפקידים, היחסים. הילדים הקטנים זקוקים להרבה תמיכה ומזון רגשי וההורים צריכים לחדש את המלאי הרגשי שלהם, לתת מקום ומענה לילדיהם. התמודדות עם יחסים הנוצרים בתוך הזוגיות (אמא-ילד, אבא-ילד, אמא-אבא). ברגע שנולד ילד יש לדעת כיצד לאזן את המלאי הרגשי בין הילד לבין הזוגיות.
3. גידול ילדים בגיל בי"ס. הילדים גדלים והופכים לעצמאיים. אינדיבידואציה של חברי המשפחה מול ארגון מזויף של הדדיות. הילדים מגלים דמויות משמעותיות, מתחברים לעוד אנשים חשובים, מפתחים את זהותם האישית. ישנה הגדרה שונה של מרחק בין היחסים, התפקידים והצרכים של הילדים. משפחה פונקציונאלית היא משפחה המאפשרת פיתוח זהות עצמאית. ישנן משפחות המונעות מהילדים חשיפה לדמויות משמעותיות ואת ההתפתחות האינדיבידואלית. מצב פתולוגי הינו כאשר ישנה הדדיות מזויפת, כאשר מעמידים פנים שכל בני המשפחה מתנהגים, חושבים, ועושים אותו דבר בדיוק, אין כבוד ולגיטימציה לשוני בין חברי הבית. וזהו מצב אידיאלי.
4. גידול מתבגרים. תחרות מול בידוד. ישנה תחרות מול ההורים, התמודדות בסוגיות דומות.

כיום ישנם מושגים חדשים הנוגעים לאינטימיות. ישנן צורות שונות וחדשות לאינטימיות- בין בני אותו מין, אינטימיות ללא מחוייבות, וכו'. אינטימיות היא אינה דבר בטוח ונשמר. יכולה להיות שחיקה בזוגיות, באינטימיות. אין לקחת את האינטימיות והאהבה כמובנת מאליה. שחיקה הינה: "תחושה סובייקטיבית של תשישות רגשית, רוחנית, וגופנית הנגרמת מחמת עומס נפשי מתמיד ונמשך כתוצאה של פער בין גובה הציפיות מהזוגיות והנישואין לבין קשיי המציאות". ע"מ לשמור על האהבה, האינטימיות, והזוגיות, ולהימנע משחיקה יש לשמור על תקשורת ישירה, מילולית, פתוחה בכדי למנוע שיממון ושגרה בזוגיות. בנוסף, מאוד חשוב לקבוע זמן ביחד, משותף לבני הזוג בלבד, בכדי לטפח ולשמור על הזוגיות. כמו כן, חשוב לעודד ולטפח את האינדיבידואל, שכל בן זוג יפרגן, יעודד, יטפח, את ההתפתחות, ההתקדמות, והצמיחה האינדיבידואלית של בן זוגו. בנוסף, ככל שרמת המובחנות-מופרדות מההורים טובה יותר, ישנה יכולת ליצור זוגיות טובה יותר. זוגיות טובה תיווצר ע"י כיבוד וטיפוח השונות בין בני הזוג ומתן לגיטימציה לכך.

סקארף תיארה חמש צורות של התקשרות:

1. פרדוקס.
2. הזדהות השלכתית.
3. מודעות מקוטעת.
4. אמביוולנטיות.
5. אינטגרציה.

כל משפחה מורכבת ממשולש. והחשוב ביותר הוא שהמשולש לא יהיה נוקשה. כאשר יש זוג ונוצרת אינטימיות, ואז נוסף גורם חיצוני למשולש. (ילד, עבודה, חמות, וכו'), הגורם השלישי יכול לגרום להיחלשות הקואליציה הזוגית. אם האינטימיות טובה, יש תקשורת מילולית פתוחה, אפשרות לבטא כעסים, אפשרויות ביטוי, פרגון הדדי, טיפוח, כיבוד וכבוד לשונות ולהבדלים, אין שליטה על רגשות האחר, אז יש להניח שלא יהיה משולש נוקשה במשפחה ובני הזוג האלה לא יצטרכו גורם שלישי ע"מ לווסת את המתח הנוצר ביניהם. הגורם השלישי הינו מווסת, משחרר לחץ, ובני הזוג לא ייאלצו להשתמש בו. כאשר יש קודקוד שלישי בזוגיות המשמש כמוקד תשומת הלב בזוגיות, סימן שישנו משולש נוקשה ומשהו בזוגיות לא עובד כשורה. כיום ישנם סגנונות שונים של זוגיות- חד מינית, זוגיות ללא נישואין, חיים בנפרד, זוגות גרושים, חברות בלי קשר קבוע. אדם בשם באומן כתב ספר הנקרא "אהבה נזילה", ומדבר על הערכת האינדיבידואליזציה, ערכים אישיים על פני ערכים כלליים, הוא מוצא שכיום היחסים הבין-אישיים הינן יותר וירטואלים, פחות אישיים ומחייבים. כיום האהבה מתחלפת, לא קבועה ומשתמשים בה כמו מוצר חד פעמי, היא נצרכת, ניתנת להחלפה. כלומר, יש השפעה של התהליכים החברתיים בתקופה על היחסים הבין-אישיים.

לפי פיינס, אחת הסיבות לעומס ולשחיקה בנישואין, הינה הפער הכרוני בין גובה הציפיות לבין קשיי המציאות. המציאו מביאה איתה קשיים, וככל שהפער גדול, כך השחיקה גדלה.

מודל אהבה ושחיקה לפי אילה פיינס:

התאהבות- התעוררות רגשית- דימוי רומנטי אותו הפנמו לפי מודלים אותם ראינו בבית, דמויות רומנטיות שחווינו וכו'- מסנני אהבה המכוונים אותנו ומנפים את מי שלא מתאים, מניעים אובייקטיבים המתערבים בבחירת בן הזוג, שיקולים תרבותיים, ערכיים, חברתיים, וכו'.

האהבה לא נעשית בחלל ריק אלא מתפתחת ברקע מסויים, תנאי הסביבה יכולים לתמוך, לקדם את הזוגיות, או לעכב אותה. תלוי בסביבה. לכל סביבה יש השפעה בבחירה והדרך התקדמות הזוגיות- סביבה נתפסת, איך האדם תופס את הסביבה, מפרש אותה.

דרך בחירת בן הזוג והגורמים החיצוניים גורמים למערכת ציפיות ממערכת יחסים. כאשר הציפיות הללו לא מתממשות, ישנה אכזבה, היסחפות בין אהבה למחויבות, הצטברות של אכזבות, פער בין הציפיות למציאות, מה שגורם לשחיקה. לעומת זאת, כאשר ציפיות מתממשות, ישנה הגדרה מחדש של ציפיות, התקדמות הלאה, שינוי, צמיחה, נתינת טעם לחיים, רענון, מחזק, מחדש, מזין את האהבה, ואז ישנו מצב של "שורשים וכנפיים"- יש תחושה של שורשים, הרגשת ביטחון במבנה המשפחתי, בזוגיות, ומצד שני ישנם כנפיים המשמשים סימבול לתחושת פריחה, התקדמות, התפתחות. חשוב ששתי התחושות הללו תהיינה. אם יש רק שורשים ואין כנפיים לבני הזוג ישנו קיבעון,עמידה במקום, שעמום. ואם יש רק כנפיים ללא שורשים אין אמון הדדי, מחוייבות, בסיס איתן לזוגיות. השחיקה בנישואין הינה בעלת משקל נכבד מכיוון שהיא משפיעה על תחומים רבים בחייו. איך ניתן למנוע את השחיקה? ע"י חיזוק הזוגיות, תקשורת ישירה, פתוחה, טובה, מתן זמן לזוג להיות ביחד, ללא הילדים, גיוון בחיים, הערכה, מימוש עצמי, התפתחות עצמית של כל אחד מבני הזוג.

הציר התעסוקתי:

אחת המשימות החשובות לאדם המבוגר הינה העבודה. משמעות העבודה הינה מתן משמעות בחיים, סדר יום, סטטוס חברתי, מעמד, מימוש עצמי, קשרים חברתיים, כסף, מקדם תחושת זהות ושייכות. כלומר, התעסוקה הינה חלק מהדימוי העצמי של האדם, במיוחד בשלב הבגרות המוקדמת והאמצעית. בתקופתנו הנשים יוצאות לעבודה, ממלאות תפקיד בעולם העבודה, בשונה מהעבר. הן נכנסות בגיל צעיר למעגל העבודה, ומגוון העבודות כיום שנשים יכולות להשתלב בהם הינו גדול. ישנם שלל תפקידים אותם יכולות נשים למלא. מעגל חיים תעסוקתי הינו בעל ציר ארוך, המתחיל מגיל בית-הספר:

1. סוציאליזציה בסיסית המכשירה אותנו לעולם העבודה. מתרחשת עד גיל 17. ישנן מיומנויות המתרחשות בגיל בי"ס ותיכון, המכינות את האדם לעולם העבודה. האדם לומד מהי אחריות, עמידה בזמנים, קבלת מרות וסמכות, קשרים חברתיים, יחסי צוות, שיתוף פעולה, הישגיות, להיות מוערך, עמידה בפני כישלון, התמדה בתהליך עד הסוף, וההצלחה ברכישת מיומנויות אלה משפיעה על בחירת המקצוע העתידי.
2. סוציאליזציה לעסוק במקצוע. גילאי 17-22. ישנו תת שלב הנקרא "השתדכות למקצוע". התלבטות. דילמה בבחירת המקצוע. ההשתדכות אינה מוחלטת וסופית. בחירת המקצוע נעשית ע"י מס' גורמים המשפיעים על כך- תכונות אופי, הגשמה עצמית, מציאת עניין, מודל לחיקוי, גורמי רקע סביבתיים המהווים את מסגרת הגבולות הראשונית כאשר אדם מחפש לעצמו מקצוע. ישנה מסגרת בסיסית של רקע שאדם גדל בתוכה ומשפיעה על האדם בעת בחירת המקצוע. חוויה אישית שעברה על האדם ומשפיעה על האדם. כאשר האדם מסיים להתלבט ומחליט במה ברצונו לעסוק ישנו תהליך למידה עיוני, באוני' או בי"ס. נוימן ושות' אמרו שישנם כמה מרכיבים שהאדם צריך לבדוק התאמה בהם, בין תכונותיו לבין מרכיבי העיסוק המיועד: *בדיקת המיומנויות שהעיסוק דורש. מיומנויות טכניות ואחרות של העיסוק. *היחס לסמכות ומרות. *יחסים אישיים עם עמיתים למקצוע. יחסי צוות. האם העבודה מחייבת קשרים ויחסים. *תנאי קידום בתפקיד.
3. רה סוציאליזציה. מתרחש בתקופה של כ-4 חודשים עד שנה. לאחר שהאדם סיים לרכוש את המקצוע, ללמוד. אחרי שהאדם יוצא לשטח הוא לעיתים מגלה שזה לא מה שהוא חיפש, רצה, או שעליו להסתגל למציאות. יציאה החוצה, בדיקה, והחלטה האם זה מה שהוא חיפש ורוצה.
4. התקדמות בעבודה. גילאי 25-40. במהלך העיסוק ישנו מנטור. ישנן כמה צורות התקדמות בעבודה. א. ישנו קידום של קריירה- התקדמות אנכית. אנשים המחפשים לעלות ולהתקדם בדרגות. פיתוח קריירה הדורשת השקעה בזמן, בהתנהגויות, וכו'. ב.התקדמות אופקית. לאו דווקא עלייה כלפי מעלה אלא החלפת תפקידי רוחב דומים, מקבילים. תפקידים דומים במקומות שונים. ג. אי-התקדמות. עמידה באותו מקום בעבודה וכל שינוי והתקדמות הוא בעקבות הוותק. ד. היסטוריה לא מסודרת. קפיצה מעבודה לעבודה. גברים בדר"כ נמצאים בקידום הקריירה, התקדמות אנכית, העבודה חשובה להם והם עסוקים בהם. נשים עסוקות בלהתמודד עם המשפחה והעבודה ולעיתים עובדות רק ע"מ להשלים הכנסה. ישנן משפחות שהן דו-קריירה, לשני בני הזוג ישנן קריירות. ישנן משפחות שהם דו-ארנר. האישה עובדת רק ע"מ להשלים הכנסה ולהוסיף כסף. ישנו מודל המתאר זהות עצמית של בת זוג בשלב הבגרות המוקדמת: ציר אנכי שבו נמצאים תלות כלכלית במשפחה ובבן זוג מול אי תלות. ציר נוסף הינו ציר אופקי בו העבודה נמצאת כמוקד נמצא מול הבית כמוקד. אישה שרואה בעבודה כמוקד אך היא תלויה במשפחה ובבן הזוג, אישה זו תהיה אישה עובדת שלא תראה בעבודה מוקד מרכזי, תעבוד בחצאי משרות, תרצה להביא כסף הביתה. אישה שלא תלויה בבן זוגה ורואה את העבודה כמוקד תהיה אישה קרייריסטית. אישה התלויה בבן זוגה, והמוקד שלה הוא הבית תהיה עקרת בית, אישה לא עובדת, תומכת בבעלה. אישה עצמאית, לא תלויה בבעלה, אך רואה את הבית כמוקד, תטפח את המשפחה כקריירה, לא מתוך תלות ותחושת אי עצמאות אלא במודע ובאופן עצמאי.

העבודה והמשפחה הינם שני צירים משמעותיים בחיי המבוגר הצורכים הרבה משאבים מהאנשים הנמצאים בשלב הבגרות המוקדמת. שני הצירים הללו יכולים להתנגש או להיות מקבילים או להיות משלימים זה לזה. הופמן סקר מחקרים רבים ובדק מהי ההשפעה של העבודה על המשפחה, ומצא שרמת ההכנסה משפיעה על סגנון חיים, על דפוסי פנאי או בילוי, על מעמד חברתי, על מצב הרוח ואווירה רגשית, על חלוקת תפקידים במשפחה, על כללי התנהגות, על יחס לרכוש, על התייחסות לחיסכון, על הסטטוס האישי, על הזמן המושקע בבית. בנוסף, מצא הופמן שהעבודה משפיעה על דפוסי ההתנהגות בבית. מכיוון ששני צירים אלה כ"כ משמעותיים הם מתנגשים זה בזה ב-3 תחומים: השקעה בזמן, אנרגיה נפשית, ומחויבות התנהגותית.

ישנם כמה מצבים היכולים להיווצר במפגש בין שני הצירים עפ"י אוונס וברטלומי:

1. גלישה- כאשר האדם עמוס בתחום מסויים ומוצף בעקבות העומס הזה ורגשותיו גולשים לתחום השני. ישנה גלישה של ציר אחד אל הציר השני.
2. עצמאות- אין קשר בין שני הצירים.
3. עימות- הצירים מתנגשים זה בזה, גוזלים זמן ומשאבים אחד מהשני.
4. אמצעי- בני הזוג רואים את העבודה או את המשפחה כאמצעי אחד לשני. העבודה לא מספקת את בן הזוג אך היא קיימת ע"מ לפרנס והוא רואה אותה כאמצעי לכלכל את משפחתו.
5. פיצוי- תחום אחד משמש כפיצוי לתחום השני.

בספרה, הביאה ריכטר עוד שני משתנים המשפיעים על המפגש שבין חיי הבית לחיי העבודה:

1. רמת שביעות הרצון מהעבודה.
2. מידת החשיבות שמייחסים לעבודה.

*אדם שעבודתו חשובה לו במידה רבה והוא שבע רצון מעבודתו במידה רבה- מצב של עימות.

*אדם שעבודתו חשובה לו במידה מועטה והוא שבע רצון מעבודתו במידה רבה- מצב של אמצעי או עצמאות.

*אדם שעבודתו חשובה לו במידה רבה אך הוא שבע רצון מעבודתו במידה מועטה- גלישה שלילית. יביא הביתה את הרגשות השליליים מהעבודה.

*אדם שעבודתו חשובה לו במידה מועטה והוא שבע רצון מעבודתו במידה מועטה- מצב של אמצעי, העבודה נתפסת כמשנית.

בדומה לשחיקה בחיי המשפחה, ישנו מצב של שחיקה בחיי העבודה. בקרב אנשים בעלי תפיסה מסורתית על החיים, השחיקה בחיי המשפחה הינה צורכת יותר אנרגיה מאשר שחיקה בחיי המשפחה.

עפ"י פיינס, ישנם שני סוגים של מניעים לבחירת עבודה: מניעים אינטרזיטיים (פנימיים)- סיפוק, חיזוק, הגשמה. ומניעים אקסטרנזיטיים (חיצוניים)- כסף, מעמד, יוקרה וכו'. לכל עיסוק יש ציפיות אוניברסאליות ציפיות ספציפיות למקצוע, ואף ציפיות אישיות לאדם עצמו. ישנו תהליך השתדכות למקצוע. גם המשפחה וגם העבודה הם לא חלל ריק אלא פועלים בתוך סביבה וזה מאוד חשוב עד כמה הסביבה תומכת, מחזקת את הזוג, את בני המשפחה. לכן חשוב לראות מהם התנאים הסביבתיים. האם יש מאפיינים ונתונים סביבתיים היכולים לעכב ולהכביד או להפך- לקדם ולעזור. למשל: מגדר, קרבה למקום העבודה, מידת הניידות של האדם, העזרה של המשפחה המורחבת בתמיכה ועידוד, שעות העבודה, וכו'. כאשר הסביבה לוחצת עלולה להיווצר תחושת כישלון, שחיקה, עומס, מתח תפקידים, ישנה תחושה קשה, ומצד שני, כאשר הסביבה תומכת והאדם מתקדם בהתאם לציפיותיו ישנה תחושת הצלחה ומשמעות. שחיקה בעבודה יכולה להיגרם בגלל חוסר סיפוק, שעמום, עומס תפקידים, חוסר הערכה מהמעבידים, יחסי צוות מצומצמים או לא מספקים, וכו'. כדי לצמצם את השחיקה יש לגוון, להקפיד על מתן משוב והערכה, על חלוקת תפקידים ברורה, על יחסים בצוות ועל מפגשים פורמאליים ולא פורמאליים. ישנם שני סוגים של שחיקה- פיזיולוגית ונפשית.

ישנם שלושה סוגי מתח תפקידים, מתח בעקבות ביצוע תפקידים:

1. קונפליקט בין תפקידי- בין תפקידים שונים יש מתח. לעיתים האדם ממלא כמה תפקידים והדרישות של כל תפקיד דורשות מהאדם ביצוע משימות שלעיתים מתנגשות. (אדם שהוא גם הורה וגם צריך להיות בעבודה).
2. מתח תוך תפקידי- בתוך תפקיד מסויים ישנן דרישות הנוגדות זו את זו ומכבידות זו על זו.
3. עומס תפקידים- הרבה תפקידים בו זמנית המכבידים זה את זה ולאו דווקא נוגדים זה את זה.

עפ"י התיאוריה הסוציולוגית, לכל תפקיד יש תפקיד משלים. תפקיד לא מתבצע רק על ידי אדם אחד אלא צריך את הצד המשלים לתפקידו. (מורה לא יכול לשמש כמורה אם אין בעלי תפקיד משלים של תלמידים). בשביל ביצוע התפקיד יש ציפיות הדדיות וצריכה להיות התאמה כדי שהתפקיד יתבצע טוב.

ישנם דפוסי תגובה במצבים של מתח תפקידים. דוגלאס הול תיאר כמה דרכי התמודדות עם קונפליקטים:

1. היוזם- מבקש עזרה מבעלי התפקיד המשלים ומבקש מהם לעשות צעד ע"מ לשנות את המצב. מבקש לשנות את הציפיות ממנו. מטיל ציפיות על הסובבים אותו ע"מ להצליח להתמודד עם המצב.
2. המגיב- לא מטיל תפקידים או מכניס שינויים בציפיות בעלי התפקיד המשלים אלא הוא עצמו מפחית את עצמת הקונפליקט ע"י שינוי סדר עדיפויות, ביטול תפקידים. מגיב ע"י עריכת שינויים בתפקיד.
3. המסתגל- מנסה ומתאמץ לענות לדרישות של כל המשתתפים במערכה. מעמיס על עצמו הרבה תפקידים. אדם שכזה עלול לקרוס מכיוון שהוא סובל מהמון מתח ולחץ.

הגורמים המשפיעים על נקיטת אחד מהדפוסים: אנשים מגיבים לפי כל דפוס מתוך האופי שלהם, סוציאליזציה- זה מה שהם למדו ומכירים, המסגרת הסביבתית של העבודה מכתיבה באיזה דפוס לנהוג.

ההבדלים בין גברים לנשים. (עפ"י המאמרים של פרידמן וקרון )

הבדלים מגדריים- מכלול ההבדלים בין המינים. אריאלה פרידמן הביאה מחקר שבו נשים בשלב הבגרות המוקדמת התבקשו לרשום איזה תפקידים הם ממלאים. 70% מהנשים ציינו את התפקידים הקשורים לחיי המשפחה ולא את התפקידים הקשורים לחיי העבודה. ואילו אצל גברים, האחוז הגבוה שבהם ציינו תפקידים הקשורים לעבודה ולמקצוע ולא לענייני המשפחה. ההבדל נובע מתיאוריות שונות. חלק מהתיאוריות הינן פרוידיאניות וחלק מהן אנטי פרוידיאניות.

Sex identity =זהות מינית. Gender identity= הגדרה חברתית רחבה הכוללת לא רק הבדלים מיניים אלא כוללת גם תפקידים חברתיים שהאדם ממלא, התנהגויות, ערכים, וכו'. פרויד הסביר את ההבדלים בין המינים- תסביך אלקטרה ואדיפוס. לפי פרויד, הפחד הנורא של הגברים מהסירוס וגורם להם לפתח מוסר, מצפון, יכולת החלטה, וכוח עשייה. הם בונים סופר אגו גבוה מאוד. הגברים עוצמתיים, חזקים, מוסריים, עליונים, ואילו הנשים יותר חלשות, נחותות, יכולת קבלת ההחלטות שלהם חלשה, מכיוון שאין להם את הפחד של הסירוס רמת ההדחקה והסופר אגו היא חלשה יותר. יותר רגשניות, פחות עצמאיות. המוסר וחוש הצדק הוא שונה משל הגברים. ישנן תיאורטיקניות פמיניסטיות המסבירות את ההבדלים בין המינים בצורה אחרת לגמרי- קארן הורני, ננסי צידורו, גילגן. נשים אלה הן אנטי-פרוידיאניות ולא מקבלות את הגישה שנשים נחותות מגברים. הן טוענות שבשלב האוראלי האם מהווה מודל להזדהות ודמות משמעותית הנותנת אמון ואהבה גם בעבור הבנים וגם בעבור הבנות. הקשר עם האם חיוני מאוד לשני המינים. לאחר מכן, בשלב האדיפאלי הבנים מתבקשים להזדהות עם דמות אחרת, גברית. כלומר, הם משנים את הדמות האהובה, החשובה, המהותית עבורם, ומתבקשים להזדהות עם גברים. וכדי לעשות זאת הם צריכים לנהוג הפוך ממה שהאם האהובה עליהם עושה. בכדי להיות גבר עליהם להיפרד מהאם. אמורים להוכיח תכונות הפוכות מהאם- במקום רוך, קרבה, חום, עליהם להראות נחישות, חוזק, קשיחות. הבן צריך להוכיח שהוא לא ילדה אלא שהוא גבר. לעומת זאת, לבנות אין מהפך בדמויות ההתקשרות. האם שהייתה אוהבת ותומכת נשארת לשמש כמודל הזדהות עבור האם. תהליך ההזדהות הפסיכולוגית לא מורכב כמו אצל הבנים. הזהות הפסיכולוגית של בנים מתעצבת ע"י doing. הם צריכים להוכיח שהם גברים, צריכים להוכיח שהם לא נשים. בחברות פרימיטיביות ושבטיות עליהם לעבור טקסים שבהם הם מוכיחים שהם גברים. ואילו אצל נשים, תהליך ההזדהות הפסיכולוגי לא מורכב אלא נעשה ע"י being. המשך התהליך הקיים. אצל הבנים זה נעשה מתוקף עשייתם, מעשים שעליהם לעשות. מוטיב החיים של הגברים הוא עשייה, פעולה. ואילו מוטיב החיים של הבנות הוא להיות בקשר או עם עצמם או עם הזולת. גברים פונים החוצה, ואילו נשים פונות פנימה. להבדלים הללו בתהליך בניית הזהות הפסיכולוגית יש השלכות על היחסים של המינים עם הסביבה, על התפקידים השונים, על ההתמודדות עם הסביבה. צידורו הרחיבה והמשיכה, שאצל הגברים, האסרטיביות מתבטאת בעצמאות, תחרות, והנשיות מתבטאת בהתחברות עם אורגניזם אחרים. הגברים והנשים נמצאים בשני קטבים של הרצף- הנשים נמצאות בהיקשרות והתחברות, והגברים נמצאים בהיפרדות. בן יוצר זהות פסיכולוגית ע"י היפרדות מאימו. והבת יוצרת זהות פסיכולוגית ע"י התחברות וחיזוק ההזדהות עם אימה. הן אף טיפלו באנשים ומצאו שאצל הגברים הקושי הגדול הוא לחיות ביחד, הקירבה, ונשים מאוימות ממצבי תחרות, השגיות. הקיטוב אינו מוחלט ויכול להיות פיזור על הרצף הנ"ל. גילגן נתנה דימוים אנלוגיים לקו הזה. הדימוי המתאים לדפוס היחסים של הנשים הינו דימוי של רשת. ואילו אצל הגברים הדימוי הוא של פירמידה. נשים מחפשות להימצא במרכז רשת חברתית, הקירבה ושיתוף הפעולה חשובים להם, להיות ביחד. לעומת זאת, גברים, הרצון והשאיפה שלהם הם לטפס ולהיות בראש הפירמידה. ישנם מחקרים שביקשו גברים ונשים לשים עצמם באחד מהדימויים הנ"ל ומצאו ש25% מהנשים דירגו את הפירמידה כמקום שלא נוח להיות בו, לעומת 2% מהגברים בלבד. 78% מהנשים רצו להיות במרכז של הרשת, לעומת 49% מהגברים. 17% מהנשים תיארו את מרכז הרשת כפחות נוח לעומת 44% מהגברים. סיכום הנתונים מראה לנו שרוב הגברים ומיעוט מהנשים מעדיפים להיות בראש הפירמידה. ורוב הנשים ומיעוט הגברים העדיפו מרכז רשת על ראש פירמידה. ההבדלים בין המינים הם לא רק הבדלים מולדים אלא הם גם תוצר של תהליך בניית הזהות הפסיכולוגית ושל סוציאליזציה חברתית. התיאורטיקניות אף טוענות שהשיפוט המוסרי של הנשים והגברים הינו אחר מאחר שנק' המוצא של שני המינים הוא שונה. בגלל הרצון של הנשים להיות ביחד, האכפתיות, הדרגה, המוסר של הם הוא להפחית ממצוקות העולם, יותר אכפתיות לאחר, דאגה והרגשת אחריות לסבלו של האחר. לצרכיו של האחר. לגברים יש מוסר שהדגש בו הוא עמידה על זכויות האדם, הפרט, החיים, ההגשמה העצמית. נק' המבט של הגברים היא עצמית ואצל הנשים היא האחר. הכוח של הגברים הוא כוח חברתי, לגיטימציה מהחברה, בעלי יותר משאבים. הכוח של הנשים הוא פנימי, פסיכולוגי. דפוס הכוח של הנשים הוא העצמה. הגברת הכוח לאחר.

ישנם גם הבדלים אנטומיים-ביולוגיים בין המינים. לשני המינים יש את שני ההורמונים- אסטרוגן וטסטוסטרון. לדברים יש יותר את ההורמון הגברי ולנשים את ההורמון הנשי. ואילו בשלב הבגרות המאוחרת ישנה פעילות מופחתת של הורמונים וישנו מאזן בין שני המינים. גברים יותר גבוהים ושריריים. אצל גברים יש שיער רב ועבה יותר. פיזור השומן בגוף שונה בין המינים. תפקודי המוח של הגברים ממוקדים בחצי הכדור השמאלי שהיו יותר רציונלי, הגיוני, מדוייק, מתמטי. אצל נשים צד המוח הימני שמכיל כישורים רגשיים הינו יותר חזק. והתעלה המחברת בין שני חלקי המוח אצל נשים הוא יותר רחב ויש יותר מעבר בין שני החלקים, כלומר יש יותר שילוב של אינטליגנציה מדויקת והדומיננטי אצל הנשים זה האינטליגנציה הרגשית- חשיבה בשילוב עם רגש. ישנם אף הבדלים בסגנון התקשורת של גברים ושל נשים. נשים נוטות ליצור קשרי קרבה, אינטימיות, שותפות, רגשות, כאב, מצוקות, תמיכה רגשית והדדית, shared feelings. גברים יוצרים קשרים חברתיים לא על בסיס אינטימי, והחברות שלהם מבוססת על shared activity, השיחות שלהם מבוססות על חוויות, אירועים, הנושאים המדוברים הם סביב עשייה, מקדמים אגו ודימוי עצמי, לא על רגשות וכאב, כמו הנשים. המערכת הזוגית זקוקה לאיזון בין שני הסגנונות של אינטימיות מול אוטונומיה. ההבדל בסגנון התקשורת הינו גם בלשון הגוף ולא רק במילים. ההבדל בסגנון התקשורת בא לידי ביטוי לאורך השלבים בחיי המבוגר. בשלב הבגרות המוקדמת האישה צריכה חברה טובה שתלווה אותה. בשלב הבגרות האמצעית האישה היא זאת שאחראית לשמור על הרשת המשפחתית, על הקשרים המשפחתיים. נשים בנויות כך בכדי לדאוג לדברים הללו. לנשים יש פונקציה של caring, שמירת על המערכת המשפחתית. היכולת והרצון של האישה להיות ברשת, להיות בקשר עם אחרים ולהבין אותם. בשלב הזקנה ניתן לראות איך ההבדל בא לידי ביטוי- נשים אלמנות יכולות להישאר במצב הזה מבלי שיהיה להם דחף להתחתן, לעומת זאת הגברים האלמנים מגלים קושי גדול יותר להישאר לבד. הם לא מיומנים בפיתוח קשרים חברתיים אחרים. נשים יותר חברתיות ובנויות לבנות קשרים אחרים. לנשים יש משאב חברתי גדול. היכולת ליצור קשרים ולהתקשר, היכולת לדבר על רגשות, להיתמך ולתת תמיכה.

תיאוריית האינטראקציה הסימבולית- ג'ורג' הרברט מיד. תיאוריה זו טוענת שאנשים כיצורים חברתיים מתקשרים לאחרים דרך סמלים משמעותיים לבניית ה-self של האדם. ה-self שלנו בנוי משני חלקים- I, me. ה-i הוא החלק הסובייקטיבי של האדם על עצמו. מה הוא חושב על עצמו, מה הוא מאמין שהוא. ה-me זה התפיסות של האחרים של האדם. המאפיינים של האדם את עצמו, איך אחרים רואים אותו, תופסים, מודדים אותו. שני החלקים האלה חיוניים בתוכנו ומקיימים ביניהם אינטראקציה. מאוד חשוב לאדם לדעת מה אחרים חושבים עליו, וזה חלק ממנו ונכנס בתוכו. המשובים שהאדם מקבל מה-me חשובים לבניית ה-self. המשובים מחזקים את ה-I של האדם. ככל שהאדם יותר יצור חברתי כך הוא צריך משובים מהסביבה. היכולת לקבל משובים מאחרים מתפתחת בהדרגה במהלך מעגל החיים. כשאדם נולד החלק של ה-me קטן מאוד והחלק הסובייקטיבי הוא הדומיננטי. ככל שהאדם גדל, בשלב הילדות, בגיל ביה"ס ובשילוב של התפתחות השפה והשימוש במילים, הילדים יכולים לדבר על עצמם ולהבין מה שאחרים מדברים עליהם. החלק האובייקטיבי הולך ומתפתח, ה"אחר המשמעותי" הולך ומקבל משמעות. בגיל ההתבגרות המשובים שמקבלים מאחרים משפיעים מאוד על המתבגר. בגיל הבגרות יש מקום לעמדות, דעות, ומשובים של אחרים. המשובים מהאחרים מזינים את ה-self של האדם. בשונה מגיל ההתבגרות האדם לא מזדעזע מכל משוב אלא יכול לברור ולבחור משובים, לוקח את הדעה של האחר בצורה מבוקרת. קבלת הדעה בצורה מבוקרת. התהליך של אינטראקציה סימבולית הוא גם תהליך פנימי שעוזר לבנות את ה-self הפנימי, וגם תהליך חיצוני שמגדיר יחסים חברתיים עם האחר. על בסיס אינטראקציה סימבולית חשוב לנו להתייחס למה שאחרים חושבים עלינו כי זה מפתח את המודעות העצמית שלנו. כל אדם בוגר צריך לקבל משובים מהסביבה, ולכן כל התהליך הזה של פיתוח התובנה והמודעות העצמית הינו חשוב מאוד. ולכן קשרים חברתיים חשובים מאוד לאדם המבוגר.

(להשלים שיעור מנועה).

ניוגרטן- המשימה בגיל אמצע החיים היא דאגה וטיפול למשפחה הצרה והמצומצמת. יש שלב בו הוא מתחיל לבדוק כמה זמן עוד יש לו, מה הוא עשה, ומה הוא יכול להספיק לעשות.

הויגהרסט- פירט יותר על המשימות של השלב הזה. משימות אלה כוללות משימות חברתיות ואישיות:

1. להשיג אחריות אזרחית וחברתית. זהו דור משמעותי לחברה, דואג לדור הצעיר והמבוגר.
2. יצירה וקיום של סטנדרטים כלכליים.
3. לעזור למתבגרים להיות מבוגרים מאושרים.
4. לפתח תרבות פנאי. כאשר יש חשיבות לפיתוח עיסוקים חלופיים לעבודה.
5. להתקשר לבן הזוג באופן הוליסטי, כמו חבר או ידיד אמת.
6. להסתגל לשינויים הפיזיולוגיים.
7. להיערך לקראת הזדקנות ההורים.

לומרנץ- סיכום תהליכים מרכזיים של אמצע החיים מבחינה פסיכולוגית ומבחינה אישית:

1. שינויים בפרספקטיבת הזמן. יש הסתכלות אחרת על הזמן. מה עברתי, מה עוד אספיק, וכו'.
2. מודעות לזקנה ולמוות. התמודדות עם הטיפול, עם ההורים, וכו'.
3. תהליך הפנימתיות. הסתכלות פנימית, לא רק מה שהסביבה דורשת אלא גם מין חשבון נפש פנימי.
4. תהליך אינדיבידואציה.
5. הערכה מחודשת, חשבון נפש.

השוואה בין המינים:

בשלב הזה ישנו תהליך נוסף ששני המינים מתמודדים איתו. החוקרת שפרה דיאור ערכה מחקר על גיל אמצע החיים ובדקה 100 זוגות נשואים, משכבה סוציו אקונומית בינונית ומעלה, בגילאי 40-50, והשוותה בין גברים לנשים בשלוש שאלות מרכזיות-

1. פעילויות.

2. תפיסות עולם.

3. תפיסת זהות עצמית ומינית.

4. הסתגלות לשינויים. החוקרת מצאה ש:

1. נשים עושות יותר שינויים מאשר גברים. באמצע החיים, כאשר הילדים גדלים, הנשים משקיעות יותר בפעילות בחוץ ומורידות את עוצמות המעורבות בבית. השינויים מבחינת הפעילות הינם בולטים. לעומת זאת, אצל הגברים השינויים היו מצומצמים. הם המשיכו לפעול בחוץ והמעורבות בבית נשארה מצומצמת. העשייה של הנשים הייתה יותר מלאה ומקיפה, והגברים המשיכו באותו דפוס בו הם נהגו.

2. החוקרת גילתה שבשלב הזה ישנה אופטימיות בקרב הנשים בנוגע לחשבון הנפש שלהם. הן רואות שהעתיד פתוח בפניהם. הנשים עושות פחות חשבון בנוגע למוות. הן יותר שמחות, אופטימיות, מלאות אנרגיה, יוצאות החוצה, מרחיבות ומעשירות את עצמן. לעומת זאת הגברים, מרגישים שעיקר העול על צווארם. הם אלה שצריכים לעבוד כדי לאפשר לנשותיהם לצאת וללמוד. נשים יוצאות לאוויר ומרגישות התפתחות והגברים לא חשים בשינוי אלא שעליהם להמשיך לדאוג לבית ולכלכלתו.

3. החוקרת גילתה שהנשים היו יותר אנדרוגיניות מבחינה פסיכולוגית, כלומר, מוכנות לאמץ ולפעול עפ"י תכונות גבריות. (עצמאות, תחרותיות,וכו') נשים שילבו עם התכונות הנשיות שלהם גם תכונות גבריות. לעומת זאת, גברים בני 40-50 עדיין שבויים בסטריאוטיפים הגבריים שלהם. במאצ'ואיזם. פוחדים לתת ביטוי וחופש לרגשותיהם. הגברים עדיין מתקשים בשלב זה להשלים, להפנים, לבטא את הפן הנשי שבהם.

4. נשים מסתגלות ליותר שינויים מאשר גברים. במהלך החיים הן עוברות הרבה שינויים (גופניים-הריונות, וכו'), מה שנותן להן כלים ומיומנויות להסתגל לשלל שינויים.

חן נרדי כותב שגברים ממשיכים להיאבק בהסתרת הפן הנשי ובהוכחת הגבריות שלהם. הם עומדים ומעמידים את עצמם בכמה מבחנים:

1. מבחן של הצלחה, קריירה, מנהיגות.
2. מבחן של שליטה עצמית. שליטה ברגשות. התאפקות, קשיחות.
3. מבחן של להיות ההפך מהאישה. הומופוביה.

ישנם גברים שלא מצליחים לעמוד במבחנים אלה.

חן נרדי והמחלקה לשירותים חברתיים בהרצלייה הקימו קו חירום לגברים אלימים ומכים. הוא המציא את המינוח "גבריות חדשה"= גבריות שמרשה לעצמה להכיר בצדדים הנשיים והרגשיים שבה. מתפתח זן חדש של גבר, שלכוד בין הזהות הגברית שמבוססת על לחימה, הגנה, פרנסה. לבין הרגשות העולות בהם.

גוטמן קרא לתיאוריה הזו "עיקרון ההצלבה", (תיאוריה האומרת שגברים בשלב אמצע החים מוכנים לקבל, להשלים, עם הצדדים המיניים שלהם. ) ויונג קרא לזה "עיקרון ההשלמה".

יונג אומר שאנו יודעים כיצד לפעול וישנן דמויות שאנו מפנימים. ישנו תת מודע קולקטיבי, שבו יש זיכרון קולקטיבי עתיק יומין, דימויים עתיקים שהופנמו מהעבר הקולקטיבי, הכלל אנושי, הרחוק. יונג אמר שבכל אדם יש אנימה (-החלק הנשי, הרגשי) ואנימוס (-החלק הגברי, הלוגי) ושניהם נוגדים זה את זה. בשנים הראשונות של המבוגר הצעיר, עד גיל 40, כאשר האיש עושה מה שהחברה מצפה ממנו והאישה עושה מה שהחברה מצפה ממנה. אצל הגבר החלק של האנימוס הוא הדומיננטי, ואצל האישה החלק של האנימה הוא הדומיננטי. וזאת הם עושים לפי מה שהחברה מצפה. הם מקפיאים את מאוייהם האישיים ופועלים עפ"י פרסונה, מסיכה. בשלב אמצע החיים, בגיל 40, פועל עיקרון ההשלמה. כלומר, כל מין משלים את החלק החסר. גבר בגיל 40 מרשה לעצמו, מוכן, ומחפש להשלים גם את האנימה. והאישה משלימה את החלק שלא דומיננטי אצלה- האנימוס. לפי יונג זוהי השלמה והרחבה של הפרט. היכולת לשלב את האנימה והאנימוס זה מעין חתונה פנימית בתוך אישיותו של המבוגר.

גוטמן התבסס על התיאוריה של יונג ועל עיקרון ההשלמה. הוא מצא הבדלים בין גברים לנשים, שגברים עוברים מסגנון שליטה אקטיבי לסגנון שליטה פאסיבי, סתגלתני. ונשים עוברות תהליך הפוך- מסגנון פאסיבי, סתגלתני, לסגנון אקטיבי. ולכן קרא לתהליך זה "הצלבה". עד גיל 40 סגנון השליטה של הגברים מתאפיין באוטונומיה, הפעלת כוח על הסביבה, שתלטנות. ואצל נשים מתאפיין סגנון השליטה בנתינה, פאסיביות, נינוחות. גוטמן תולה את הסיבות לשינוי בגורמים ביולוגיים, בשל צווי ההורות. ישנה חלוקה, הטבע, הביולוגיה מזמנת אותנו למצב והבדל בסגנונות שליטה. בשלב הראשון כשהילדים קטנים וזקוקים לתמיכה והזנה, האישה היא זאת שממלאה את תפקידי וצרכי הזנה, הטיפול, ההתחברות הרגשית, דרך השליטה הפאסיבית, וזאת בשל צווי ההורות. ואילו הגבר שצריך לדאוג לביטחון, צרכים פיזיים, כלכלה, פועל עפ"י סגנון השליטה האקטיבי. וכאשר ההורים משתחררים מצווי ההורות, יש לכל צד הזדמנות לגלות מחדש צדדים שלא יושמו בשלבים הקודמים. יש להם הזדמנות ליתר אנדרוגניות. "המעוין המיני"- עד גיל 10, הזכרים והנקבות דומים מאוד. עם תחילת גיל ההתבגרות, המינים משתנים באופן הדרגתי, כשההבדל הגדול ביותר מתרחש בסביבות גיל 35-40. הבדלים בהורמונים, תפקוד מיני, תפקודים הקשורים במין. לאחר מכן, עם הדילול ההורמונאלי, שינויים תפקודיים, ישנו יותר דמיון, שוויון. נשים מקבלות אופי גברי ולהפך. מבחינת הזהות והתפקוד המיני, היכולת לקבל החלטות, כוח, וכו' ישנו שוויון בין המינים.

הציר המשפחתי:

השינויים האישיים משפיעים על הציר המשפחתי. השינויים שקורים ברמת הפרט, משפיעים על המערכת המשפחתית כולה.

ישנן כמה תת מערכות בתוך המערכת המשפחתית:

1. תת מערכת זוגית. האישה יוצאת החוצה והבעל נשאר במצבו. לא תמיד הוא מוכן לקבל את השינויים, יכולות לעלות שאלות אצל בני הזוג, תיאום ציפיות מחדש. יש לברר את התפקידים והיחסים. לאישה יש יותר נכונות ליצור קשרים חברתיים, והבעל נשאר בבית. האישה דורשת לצאת, פוגשת חברות, והבעל לא תמיד מוכן לקבל שינויים אלה. רבקה נרדי דיברה על עקרונות לשמירה על הזוגיות בשלב זה של החיים: חיים ללא תלות חונקת. כל אחד מבני הזוג הוא בעל זכות ליצור מערכות תמיכה חברתיות מחוץ לזוגיות- חברים, חברות, שותפים. לנשים זה יותר קל מלגברים. הציפייה מהאישה להיות מקור תמיכה רגשית היא יותר גדולה. הגבר מחפש להיות בבית, עם האישה והילדים. ואילו הילדים גדלו, עזבו, והאישה מחפשת מערכות תמיכה מחוץ לבית. נקודה נוספת היא שילוב נקודה נוספת היא גמישות חלוקת תפקידים בין בני הזוג. נק' אחרונה הינה אמון הדדי בין בני הזוג.
2. תת מערכת הורים ומתבגרים.
3. תת מערכת הורים וילדים מתגייסים.
4. תת מערכת הורים והורים מזקנים.

(להשלים חומר)

בגרות מאוחרת:

תיאוריית הself: אינטראקציה סימבולית.(-שאלה במבחן.)

משמעות הself אצל הזקנים:

הself של כל כל אדם נשען על הme, שזה המשובים שמקבלים מאחרים, ועל הi שזה המשובים שהאדם מקבל מעצמו. חיזוק המשובים שמקבלים מהחברה, מתן שובים חיוביים ומחזקים יעזרו לחזק את הself שלהם. מתן משובים בחברה ע"י זה שהם עושים דברים, נתינה, פעילות שלהם, פידבקים חיוביים. דרך נוספת היא העלאת זכרונות. דרך זו נותנת הכרה בערך של האדם, וזה סוג של משוב. הme שהוא מקבל מאחרים מחזק אותו מה שמחזק את הself בסופו של דבר. העלאת זיכרונות היא חשובה ודרך זה ניתן לחזק את האדם, זה עושה להם טוב, לראות שהדור השלישי שומע ומקבל ממנו. יש זקנים שמוכיחים שהם קיימים, שהם ישנם, באמצעות איסוף גרוטאות וסמרטוטים. תפיסת העצמי של הזקן היא משמעותית. קאופמן שרה תיארה זקנים שהם בלי תחושה של גיל. הם מרגישים את עצמם כמו בעבר, לא מרגישים שהם הזדקנו ולכן מסרבים לקחת חלק בפעילויות של הגיל השלישי (מועדון זקנים וכו'), יש כאלה שמפנימים משובים שליליים- סינדרום הגזמת חוסר היכולת. לכל אדם יש ערך עצמי, הערכה עצמית משלו. יש אנשים גם צעירים וגם זקנים, בלעי ערך עצמי ריאלי, המכירים את החולשות שלהם ומכירים את הכוחות שלהם ופועלים בהתאם. ויש אנשים עם ערך עצמי גבוה, שלא פועלים בהתאם לכוחות שלהם. יש זקנים שלא משלימים עם הכוחות שלהם, האובדנים, המוגבלויות. ישנו פער בין איך שהם תופסים את עצמם לבין העצמי האמיתי שלהם. דבר זה גורם לערך העצמי לרדת, מכיוון שאם אדם כל הזמן רוצה להיות כמו בעבר אבל תופס את עצמו כיום כחלש ותלותי ולא מסוגל, ברור שהערך העצמי שלו יהיה ירוד. עלינו לעזור לאנשים אחה לצמצם את הפער בין העצמי האידיאלי לעצמי האמיתי ולהשלים עם האובדנים השונים, חוס היכולות שלהם, הכוחות המוגבלים שלהם, ועם העובדה שאין הם צעירים יותר וישנם דברים שהם לא יכולים לעשות הכל כמו בעבר.

הווינגהרסט מתאר את המשימות ההתפתחותיות של הזיקנה/הבגרות המאוחרת:

1. הסתגלות לירידה בכוח הפיזי ובבריאות.
2. הסתגלות לפרישה ולירידה בהכנסה.
3. הסתגלות למוות של בן-הזוג, התאלמנות.
4. לדאוג לאמצעי מחיה משביעי רצון.
5. הצטרפות לקבוצת גיל כקבוצת התייחסות.
6. מילוי מחוייבות חברתית או אזרחית כלשהיא.

תיאוריית ההינתקות/קומין והנרי:

הם חקרו זקנים בכמה ארצות בעולם ומצאו שדווקא הרבה זקנים שהגיעו לשלב הזיקנה בוחרים מתוך רצון להתנתק מהחברה. זהו תהליך הדדי מצד הזקנים ומצד החברה. לחברה נוח שהזקן פורש, מפנה את הבמה לצעירים, וגם לזקן נוח לפרוש. ההנחה היסודית היא שלכל אדם יש מלאי אנרגיה מוגבל ועם העלייה בגיל, המלאי הולך ומצטמצם. זו תיאוריה הנכונה רק לגבי פלח מסויים מהזקנים, מכיוון שיש זקנים שהם באמת עייפים כבר מעמל החיים והם בוחרים לפרוש, לנוח, ולא להיות במרכז העולם. זו תיאוריה קלאסית מכיוון שהיא בין הראשונות שחקרו תא הזקנים אך קמו עליה הרבה מבקרים, מכיוון שטענו שהיא לא מתארת את כל הזקנים ויש הרבה שהתיאוריה לא מתאימה להם. תיאוריה מנוגדת היא "תיאוריית הפעילות".

תיאוריית הפעילות/ ניונגרטן ושות'.

מסקנות התיאוריה הן שככל שהזקנים פעילים, עושים, עסוקים בפעילות משמעותית עבורם, שיכולה להיות בביתם הפרטי, בקהילה, וכן הלאה, הם מצאו שרמת שביעות הרצון שלהם מהחיים גבוהה. זה גם משפיע על הבריאות, על מורל גבוה, מצב כללי של תחושת חיוניות ובריאות. אדם עסוק ופעיל, יש לו משמעות לחיים, נותן לו כוח.

תיאוריית ההמשכיות.

טוענת שבכל אחד יש דפוסים קבועים ממשיכים, תבניות של התנהגות, יחסים, ויש דפוסים משתנים בשל שינויים החלים בגוף, וכן הלאה, והאדם צריך להיות מסוגל לקרב בין השניים. זה נכון לכל אדם בכל שלב. אצל אנשים זקנים, בעקבות האבדנים שהם חשים הדפוסים המשתנים גדלים. הם צריכים לקנות דפוסים חדשים, והם אם הם מצליחים לעשות את האיזון זה עוזר להם בתפקוד היומיומי. קבוצת התייחסות לקשישים היא מאוד משמעותית כשאחת המטרות היא מסגרת למתן משובים הדדיים לחברים ששוהים בקבוצה. מתן משמעות לחיים הינו משמעותי. כמו כן, ככל שהאדם מתבגר העיסוקים שלו פוחתים ולכן חשוב למלא את התוכן בעיסוקים שנותנים לו משמעות, מה שמשפר את הרווחה הפסיכולוגית. כשהאדם מאמין שיש לו משמעות ויש לו למה לקום בבוקר, זה נותן לו כוח. הוא לא מתעסק בחולי, בכאב.

התיאוריות החדשות מדברות על המשמעות של החיים:

התיאוריה של פרנקל- תיאורית הרצון למשמעות. הדיבור על משמעות בחיים הינו בכמה מדדים. כלי מדידה להערכת משמעות בחיים, כאשר אנו רוצים לראות האם לאדם יש משמעות בחיים, נשאל: האם האדם מרגיש שהוא מגשים מטרות בחיים, האם הוא חווה ריקנות קיומית או לא- שעמום, אין מה לעשות, נמאס לו, מהי ההתייחסות למוות- האם האדם מתייחס למוות או לא, האם יש לו את הדחף לחפש משמעות- האם יש רצון למצוא משמעות או לא, צריך לחזק את הרצון שלו, שמציאת המשמעות תבוא ממנו, חיפוש אחרי מטרות חדשות, משמעות העתיד והתייחסות לזמן, משתנה נוסף הוא שליטה בחיים- הקניית שליטה בחיים, אם האדם מרגיש שיש לו שליטה על החיים שלו, שהוא יכול לבחור ולהחליט ולעשות. לפעמים אנו נוטים לקבוע בשביל הזקנים, להחליט עבורם ובעצם שוללים את השליטה שלהם בחיים. זה גם קשור למושג "העצמה"- נותנים לזקן כוח, לא עושים בשבילו, לא פועלים למענו, אלא נותנים לו כוח שיעשה בעצמו. הם צריכים את העזרה שלנו בעידוד השליטה שלהם בחיים.

התיאוריות היותר מדוברות כיום:

בריאות חיובית/ ריף וזינגר:

שישה מדדים לבריאות חיובית ולזקנה חיובית אצל זקנים-

1. קבלה עצמית וקבלת העבר. אנשים שמאבדים יכולות פיזיות מסויימות צריכים להשלים עם זה ולראות איך להתמודד הלאה.
2. קשר חיובי הדוק לפחות עם אדם אחד. זה מאוד חשוב לכל אדם ובמיוחד לזקנים שסובלים מבדידות, שיהיה להם קשר חיובי עם דמות משמעותית אחת לפחות. אדם כזה נותן להם ביטחון וכוח. מישהו שיקשיב ויעזור.
3. תחושה של אוטונומיה בקבלת החלטות וניהול חיים. שליטה בחיים, תחושה של אוטונומיה, שאני יכול לעשות מה שטוב לי, שאני יכול לבטא מחשבות, שלא ישלטו לי בחיים. תיאוריה סביבתית אחרת אומרת שהתחושה הזו היא מאוד חשובה ולכן צריך לעשות שינויים בסביבה של הזקן לפעמים כדי לגרום לו לחוש שליטה.
4. שליטה מרבית בסביבה לשם מימוש רצונות ותוכניות.
5. מטרות ברורות בחיים.
6. תחושה של התפתחות מתמדת. גם בקרב קשישים יש מקום לתחושה של שינויים, התקדמות, גדילה. זה יכול להיות דרך הילדים, ע"י הוספת ידע, השלמת פרויקט, וכן הלאה.

התיאוריה שבעזרתה מנסים לעבוד עם זקנים היא התיאוריה של בָלץ, ונקראת "אופטימיזציה סלקטיבית עם פיצוי". אסטרטגיה לבריאות מוצלחת המורכבת משלושה מנגנונים מרכזיים:

1. סלקציה. אדם צריך לבחור איזה תחומים הוא יכול להמשיך, מכיוון שהוא לא יכול לעשות כמו שעשה בעבר, הוא צריך לבחור תחום שבו הוא ישתמש במנגנון השני.
2. אופטימיזציה. עשיית שימוש אופטימלי במשאבים ובמיומנויות שיש לאדם כדי לעשות את מה שבחר במנגנון מס' 1.
3. פיצוי. האדם יפצה את עצמו ע"י בחירה ועשייה של פעילויות ותפקידים חלופיים, ולא דרך האמצעים שעמדו לרשותו בעבר.

זוהי שיטה מרכזית שיכולה לעזור לאנשים מבוגרים / חולים / נכים, הצריכים להתמודד עם אבדנים, ושיטה זו הופכת ליותר מוכרת ושמישה לעבודה עם אנשים כאלה. (לדעת למבחן).

קשישים-

אחת הבעיות הכואבות של קשישים היא הקשיים החברתיים. בשל דעות קדומות וכו' אנשים נמנעים מליצור קשרים חברתיים. זה גם חל מהתהליך הפנימי שהקשישים יותר מרוכזים בעצמם. ישנם שני סוגי בדידות- בדידות אובייקטיבית, ריאלית, מציאותית, אין בני משפחה וחברים, האדם מוגבל פיזית וממעט בקשרים ואינטראקציות. בדידות סובייקטיבית, אנשים המוקפים בחברים ובני משפחה או חיים בדיור מוגן אך חשים בודדים. ייתכן שזהו דפוס הנמשך מהעבר, ייתכן שהם פוחדים מהסביבה, מפחדים שהקשר ייגמר עוד מעט.

נושא זה של קשרים חברתיים הוא אחד ממטרות היעד להתערבות עם קשישים. טוסלנד כתב על עבודה קבוצתית עם קשישים, דווקא הם מאוד זקוקים ליצירת קשר.

מטרות הקבוצה:

1. להיות שייך, קרוב למישהו. לתת להם מסגרת שתיתן להם שייכות.
2. תוקף עצמי, קבלת משובים, אישור ותיקוף חברתי. הרגשה שמתייחסים אליהם, מדברים אליהם. אישור לקיומם.
3. שביעות רצון ותפקידים משמעותיים. אפשר להפעיל את הקשישים גם באופן קבוצתי, ולתת להם למלא תפקיד משמעותי ולקבל חיזוקים על תפקידיהם.
4. בקבוצה ניתן ללמוד באופן הדדי ובין-אישי.
5. קבוצות למתן מידע על קיום של שירותים, על פעילויות וכד'.
6. קבוצה לפתרון בעיות. העלאת סוגיה ובעיה.

קבוצות מאוד חשובות לטיפול בזקנים. הבדידות היא בעיה רצינית וכואבת והקבוצה נותנת להם מענה על כך וממלאה את הצורך הזה. ישנו הבדל בין נשים וגברים- נשים יותר מוכנות ליצור קשרים חברתיים. זאת מכיוון שיכולת ההתקשרות של נשים יותר גדולה, יש להן יותר מוכנות לדבר על רגשות, ויותר מוכנות להתחבר. גברים לעומת זאת יותר יצטרפו למפגשים של פעולות ועשייה.

תהליך דמנטי-

זהו תהליך מורכב וארוך המתייחס לכל מיני בעיות של פגיעה ביכולת הקוגנטיבית.

הערכת מצב דמנטי של זקן: ליקוי בתחומים הבאים- תפקוד, בשיקול הדעת, בהתמצאות זמן וסביבה, בזיכרון, קשיים בפעולות חשבון, יכולת השיפוט פגועה, והמצב הרגשי נוטה לדיכאון ומורל ירוד. המצב שבו כל התפקודים לקויים הינו המצב הסופי, וזהו תהליך ארוך בעל 7 שלבים. זהו תהליך שיכול להימשך שנים ולא מתרחש בבת אחת.

השלבים הראשונים של התהליך הינם שלבים לא פשוטים גם לקשיש וגם לסביבתו. התמודדות זו היא כואבת וקשה לבני המשפחה ולרוב הם נמצאים בשלבים שונים של הכחשה. בשלבים הראשונים יש לזקן קטעים שהוא זוכר וקטעים שהוא יודע שבהם הוא עשה שטויות ו"תופס" את עצמו, מה שמעורר בו מבוכה ובושה. כיום ישנם מצעים שונים שבהם מנסים לעשות תרגילים למוח, כדי שיפעילו את תאי המוח. (משחקי זיכרון, אסוציאציה, תשבצים, לימוד דברים חדשים, שפה חדשה, וכו'). אנשים בודדים הנמצאים לבד, לא מדברים ולא מפעילים את תאי המוח, זה מאיץ את התהליך הדמנטי. ולכן גם מהסיבה הזאת זה חשוב להביא את האנשים לקבוצה ולהידברות. כאשר אדם נמצא במצב דמנטי יותר מתקדם- החלק הסנסור-מוטורי עדיין פעיל ולכן חשוב להפעיל את היכולת הזאת (השמע, המגע) מכיוון שזה מחזיר להם איזון. להשמיע להם דברים שהם שמעו פעם. הדגשה על סדר יום קבוע, להזכיר להם איפה הם נמצאים, איזה יום וכו'. המשתנה המנבא הבולט זה הגיל. תוחלת החיים עולה ולכן ההסתברות גבוהה שהאדם ילקה בדמנציה. מי שמפעיל את המוח במהלך חייו זה יכול לעכב ולהשהות את התהליך הזה.

ישנם שני סוגי זיכרון- ארוך וקצר. הזיכרון שנפגע בתהליך דמנטי הוא הזיכרון לטווח קצר. ישנן שלוש פעולות של זיכרון- מנגנון קליטה, מנגנון אחסון וקטלוג, ומנגנון השליפה. כאשר אנו זוכרים דברים ישנם כלים שעוזרים לנו בכך. איננו זוכרים הכל וכל אדם זוכר דברים אחרים מחברו. אנו זוכרים דברים בצורה טובה יותר אם הם היו מעורבים בחוויה רגשית סובייקטיבית. כמו כן, אם יש לנו מוטיבציה לזכור דברים, נצליח לזכור יותר טוב. בנוסף, כמות המידע שעלינו לזכור משפיעה גם- ככל שאנו יותר מבוגרים ישנו עומס רב יותר ולכן אנו לא זוכרים את הכל ונעשה סדר שיעזור לנו לזכור את הדברים החשובים. אצל זקנים נחלשת המערכת הסנסור-מוטורי ולכן הקליטה שלהם נחלשת, מה שפוגע במנגנון הזיכרון הראשון. כמו כן ישנם כל מיני מנגנוני אסוציאציות וקשר שעוזרים לנו לקטלג את המידע. כאשר המידע מקוטלג, האדם צריך לשלוף ולזכור. אצל מבוגרים יכולת הקליטה נחלשת, האחסון נפגע ולכן גם השליפה. מנגנוני השליפה חלשים אצל אנשים מבוגרים, ולכן מה שהיה בזיכרון הארוך שהוא מקוטלג בצורה טובה ומאוחסן כמו שצריך, הזקנים יכולים להוציא אותו בצורה טובה יותר, אך בזיכרון לטווח קצר יש קשיים בקטלוג ובאחסון ולכן השליפה קשה יותר.

דפוסי זוגיות אצל קשישים-

מחקרים בודקים את מאזן הכוחות ונמצא שיש הבדל- לנשים יש יותר משאבים חברתיים, בריאותיים, פסיכולוגיים. כלומר, הנשים ממשיכות את הדפוס שהיה להן באמצע החיים (חוץ מאלה שנתונות בדיכאון) הן יותר אופטימיות, מוכנות ומסוגלות לעמוד בשינויים ולחצים חברתיים, ומגלות פחות צרכי תלות בבני זוגן. זאת ניתן לראות גם כשהם מתאלמנים- הגברים ממהרים להתחתן שוב. הצרכים של הגברים להיות קשור לאישה תומכת, מטפלת ודואגת הוא גדול יותר מזה של האישה. צרכי התלות המובעים ע"י גברים גדול יותר מזה של הנשים. זאת בגלל שנשים עברו כל מיני משברים במהלך החיים (לידות, גידול ילדים וכו'), וגם בגלל שלנשים יש יותר יכולת חברתית. נשים מעוניינות להיות במרכז הרשת החברתית. חשוב להן ליצור קשרים חברתיים. במועדונים יש יותר נשים שהן לבד מאשר גברים. לנשים יש יותר משאבים בריאותיים, מרגישות עצמן בריאות, ופחות תלויות בתרופות. כאשר בני הזוג פורשים מהעבודה עליהם לעבוד על הגדרה מחודשת של הזוגיות. חלוקת תפקידים, עומסים. הגברים הופכים למעורבים בעבודות הבית והנשים יותר יוצאות החוצה והופכות לפעילות. ישנה חשיבות להגדיר מחדש את התפקידים כי לא תמיד החלוקה המחודשת נוחה לשני בני הזוג. גם בשלב הזקנה יש חשיבות להגדרה הדדית של בני הזוג את החלוקה המחודשת. כמו כן, מאזן הכוחות לא מאוזן, מכיוון שהנשים פחות תלותיות מהגברים מה שמעורר חיכוכים בין בני הזוג. ישנם מס' דפוסי יחסים:

*דפוס יחסים שוויוניים: מאזן בין אינטימיות ואוטונומיה. לכל אחד יש תחומי התעניינות, חברים, שילוב בין דברים ביחד ודברים לחוד. זהו דפוס פונקציונאלי ואידיאלי.

*דפוס משלים: אין איזון בין האינטימיות לאוטונומיה, ורק האינטימיות דומיננטית בקשר. שני בני הזוג עושים הכל ביחד, ורואים עצמם כשני חצאים של שלם. זוגיות זו נראית כאידיאלית אך צריך לבחון האם שני בני הזוג יודעים גם לפעול בנפרד, לפתח את עצמם בנפרד.

*דפוס מטפל-מטופל: בדפוס זה ישנו תומך ונתמך. אחד מבני הזוג מוגבל/ סיעודי וזקוק לתמיכה ובן הזוג השני נכנס לתפקיד העוזר, תומך, מטפל. לפעמים הטיפול הוא כל ישותו של המטפל וגורם לשחיקה. דפוס זה יכול לבוא לידי ביטוי בשלב הזקנה אך יכול להיות שהיו לו ניצנים קודמים בשלבים אחרים של החיים.

*דפוס מקביל: קשישים החיים ביחד כמו חברים רגילים. עושים דברים ביחד אך ישנים בחדרים נפרדים ומרכיב האינטימיות חלש.

מיניות אצל קשישים- היא קיימת ויש חשיבות להתייחס אליה.

זהו מישור הכולל כמה פונקציות-

1.ההולדה שאינה כבר רלוונטית לקשישים.

2. תחושתיות, מגע, ליטוף, קרבה. מחקרים הראו שזקנים שחווים מגע, המדדים הפיזיולוגיים של לחץ דם וכו' השתפרו. המגע הוא חשוב, לאו דווקא בהקשר מיני. יש לכך ערך פסיכולוגי של מתן ביטחון נפשי וערך חברתי של אינטראקציה ויכולת ליצור קשר. לכן יש חיוניות בתחושתיות ובמגע בקרב בני זוג.

3. אינטימיות בזוגיות. קיומו של בן אדם קרוב, שניתן לדבר איתו, להתחלק עימו, להישען עליו, שנותן ביטחון.

4. תפיסה של זהות מינית, ג'נדר. מכלול הרגשות הנלווים לכך.

5. שמירת האלמנטים החיצוניים המדגישים את הייחודיות המינית. נשים מבוגרות לעיתים נהיות מוזנחות, לא מטופחות. יש מקום לשמור גם על הזהות המינית החיצונית. טיפוח חיצוני.

כאשר אנו מדברים על מיניות בזקנה, זה כולל הרבה דברים התורמים לחיזוק העצמי של הזקן, ולטיפוח הזוגיות.

דפוסי תגובה במצב של אלמנות:

לילי פינקוס, בספרה "מוות ומשפחה", תיארה תבניות של יחסי גומלין בין בני זוג. היא תיארה מצבים שונים:

1. הזדהות, השלמה. בני זוג שהיחסים ביניהם היו יחסים משלימים, של הזדהות מלאה, יחסים שבהם שני בני הזוג הפכו להיות שלם, במצב של אלמנות, בן הזוג הנותר מתמודד עם האבל בכך שהוא רוצה גם למות, או שהוא אכן נפטר זמן קצר אחריו. בני הזוג לא וויסתו את הצורך בין אינטימיות לאוטונומיה. יש חשיבות לחזק את המרכיב האוטונומי ולעזור להם להבין שיש להם בשביל מה לחיות גם אם בן זוגם לא בין החיים יותר.
2. השלכה. יחסים בין בני זוג הרואים את עצמם משלימים במובן הזה שבו אחד מבני הזוג טוב והשני רע. ואז יש את הדפוס של הזדהות השלכתית, הכרה בחצי הרצף של התכונות- אימוץ תכונות רק חיוביות או רק שליליות. ואז כשבן הזוג השני נפטר, חסר טווח שלם של תכונות, מה שעלול לעורר רגשות אשם במידה ובן הזוג הנותר אימץ את התכונות הרעות לעצמו ואת הטובות לבן זוגו. במידה ואימוץ התכונות הפוך, בן הזוג הנותר ישמח שהוא מת או שייטול על עצמו את האשמה על מותו ויתמלא רגשות אשם.

יעדים המכוונים אותנו בהתערבות- לחזק אותם שיוכלו לשרוד לבדם, ללא בן הזוג.

פרישה-

ישנה קצבת זקנה ופנסיה. את הקצבה נותנת המדינה כאשר האדם פורש מהעבודה, או כאשר הוא יורד בהיקף המשרה. פנסיה היא קרן שנצברת במהלך חייו של האדם. לא לכל האוכלוסייה המבוגרת כיום יש קרן פנסיה. בשנת 1953 חוקק החוק הזה בישראל. ישנו גיל פרישה נקוב- 60 לנשים, 65 לגברים. כיום שינו את גיל הפרישה הנקוב והעלו אותו בשנתיים. אבל יש מקומות שבהם יש גיל פרישה גמיש שבהם מוציאים אנשים לפנסיה לפי היכולות שלהם, התפקוד שלהם. למעביד נוח שיש גיל פרישה נקוב כי הוא יכול לתכנן את מערך העובדים שלו. הפרישה היא משבר נורמטיבי, ומתייחסים לזה במלוא העוצמה הרגשית. ישנן השלכות פסיכולוגיות לעובד עצמו. העבודה היוותה עבורו מקום משמעותי- חיזוק עצמי, קשרים חברתיים, וכאשר האדם פורש אין לו לאן ללכת, בשביל מה לקום, אין מי שיצטרך אותו וכו'. זה משפיע על הדימוי העצמי, מצב הרוח, בדידות. יש לזה גם השפעות כלכליות, ישנם מצבים שזה מהווה ירידה בהכנסה, ביכולת הקנייה, ויש לזה גם השלכות משפחתיות. זה מביא לאיזה שינוי במערכת הזוגית, על היחסים הבין דוריים, ויש להגדיר בצורה הדדית את היחסים בין הילדים להורים שוב. לפרישה יש מאפיינים של משבר. אך לא כולם מתייחסים לזה כאל משבר באותה עוצמה. יש הרבה משתנים שמתערבים ומשפיעים על האופן של קבלת הפרישה:

1. רמת ההכנסה שיש לאדם. רמה טובה מאפשרת לאדם למלא עצמו בתוכן, מה שמקל על הפרישה.
2. ההשכלה.
3. מרכזיות העבודה במהלך החיים. מי שפיתח לעצמו תרבות פנאי, יצליח להתמודד ביותר קלות.
4. עובד צווארון לבן מול צווארון כחול. אנשים שעובדים עבודה פיזית מחכים כבר לפרישה.
5. מין. האישה מחכה כבר לפרוש.
6. גיל. אם האדם רחוק מהפרישה ישנה ציפייה לפרישה אך ככל שהגיל עולה זה משתנה.

ישנם כמה טיפוסים של פורשים:

1. מסתגל היטב. מבין את צרכי הפרישה, בעל תוכניות חלופיות.
2. פאסיבי לפרישה. הפגנת אדישות. מבליט את יתרונות הפרישה, אין גילוי רגשות מיוחד.
3. פעיל מתגונן. חרד. בפרישה עושה דברים הרבה יותר ממה שעשה כשעבד. מראה לעצמו שעדיין פעיל, מסוגל. רק כדי לא להיות משועמם לרגע.
4. ממורמר. אנשים שכועסים על כל העולם, אכזבה, תסכול. מטילים את כעסם על החברה, הבוס.
5. שונא עצמי. מפנים את הכעס פנימה, כלפי עצמם. עלולים להיכנס לדיכאון, בדידות, הסתגרות בעקבות הפרישה.

כאשר האדם פורש, זהו תהליך עם שלבים:

1. שלב הרחוק- 5 שנים לפני הפרישה. מתחילים לדבר באופן מילולי אך לא מרגישים את הפרישה כי זה עדיין רחוק.
2. שנתיים לפני הפרישה. מתחילים לשאול שאלות, לדאוג, להיערך לפרישה.
3. ירח דבש- חודש/חודשיים של הפרישה עצמה. האדם שמח בפרישה, טוב לו, מרגיש בחופש, עצמאי.
4. שלב ההתפכחות- הכרה במציאות חדשה, אכזבה, תחושת באסה, הלם.
5. ראורגניזציה- תכנון סדר יום, ארגון מחדש של הזמן, פעילויות, עיסוקים, התנדבות, עבודה חלקית. מציאת סדר יום שנותן משמעות ואיכות חיים.
6. יציבות ושימור השינוי- עמידה בתכנית מסודרת ומאורגנת.

במקומות עבודה, מפעלים גדולים, מכינים את העובדים לקראת פרישה וישנו מודל פירמידה שמקביל לשלבים האלה:

כאשר יודעים שיש מועד פרישה יש יום עיון כללי, הרצאה כללית, מתן מידע. מקביל לשלב הרחוק. ככל שמתקרבים למועד הפרישה ההתייחסות נהיית יותר ספציפית, רגשית. ישנה התקדמות, מתן ידע יותר ספציפי, אם יש צורך בטיפול פסיכולוגי, ייעוץ אישי לאנשים בהתמודדות עם בעיות אישיות, עבודה בקבוצות קטנות, עד לפרישה עצמה. אחרי שהאנשים פורשים, מקום העבודה שומר על קשרים עם העובדים. בעבודה הקבוצתית, בהכנה, עוסקים בכמה תחומים שרלוונטיים לפורשים:

*תחום חברתי, ניצול הזמן, תרבות פנאי, לימודים, התנדבות, קריירה שנייה, וכו'.

*תחושות פסיכולוגיות אישיות, דימוי עצמי, בידוד, התנתקות, חולשה.

*מערכת משפחתית, השפעות על המשפחה, הגדרת יחסים מחדש.

*בריאות, תזונה, התעמלות, אורח חיים בריא.