חזרה לאתר הראשי
תודה לאדוה שר

טיפול בנפגעי אלכוהול- סמסטר א, 2008-9

יש לנו את האלכוהול (החומר), מחלת האלכוהוליזם והאלכוהוליסט.

מהו אלכוהול?

חומר כימי, יש כמה סוגי כוהלים למשל מתנול – חומר זה הוא תוסף לדלק, חומר שמזיק לגוף , אך יש גם אלכוהול אחר שהגוף כן יכול להתמודד איתו ונקרא אתנול – חומר זה הוא חלק בלתי נפרד מחיינו מפני שהוא נמצא בכל בית (משקאות, חומרי חיטוי, בשמים).

ההתמכרות היא אך ורק לחומר ולא למשקה מסוים, אלכוהוליסט משסוגל לשתות הכל ...

ישנם 5 סוגים של משקאות :

1. בירה לבנה – 4-6% של אלכוהול, מופקת מדגנים שעוברים תהליך של הבשלה והתססה. כשמדובר באלכוהוליסטים בירה היא כחטיף מפני שאחוז האלכוהול נמוך אין כמעט מכורים רק לבירה. לרוב עולים למשקאות חריפים יותר.

2. בריזר – 5% אלכוהול, קוקטיל בטעמים שונים המבוססים על וודקה ורום, הוא מתוק.

3. ליקר – 15-35% אלכוהול, תזקיק אלכוהול מתוק בטעמים שונים.

4. יין – 10-20% אלכוהול, מופק מגפנים שעוברים הבשלה והתססה.

5. משקה חריף – 45% אלכוהול, מופק ממגוון חומרים שעוברים הבשלה, התססה ולבסוף זיקוק התהליך הנוסף הוא תהליך כימי שבו מזקקים את החומר.

ריכוז האלכוהול בגוף :

פחית בירה 330 מ”ל = כוס יין 100 מ”ל = כוסית משקה חריף 30 מ”ל.

האלכוהול = אחד הסמים המסוכנים ביותר. ההבדל בינו לסמים הוא בכך הוא חוקי.


האלכוהוליזם

מחלה הנגרמת משימוש יתר בחומרים אלכוהוליים ומתבטאת באיבוד שליטה על האלכוהול.

אלכוהוליזם זו מחלה.

בשנות 30' התחילו להסתכל על אלכוהוליזם כמחלה. ראו שהרבה מושגים הקשורים למחלה קיימים גם באלכוהוליזם. עד אז לא התייחסו לזה כמחלה, השתיינים נתפסו כחסרי מוסר.

תיאוריית החולי

סוג 1 : המחלות המהירות - למשל שטף דם במח בו מתים מיד. ללא חולי ממשי, מחלות שקוטלות במהירות.

סוג 2 : המחלות האיטיות - שהזמן הוא ארוך מאוד, בהם ניתן להאריך את החולי אך לא לרפא אותו כמו ניוון שרירים ואיידס - מחלות סופניות.

סוג 3 : מחלות נכויות - אדם בריא עובר הופך לחולה, והוא נשאר כך. אין סיבה שזה יחמר אך זה לא יתרפא.

סוג 4 : המחלות הזיהומיות - מחלות בהן אדם הופך להיות חולה, מקבל טיפול ואז מבריא.

סוג 5 : מחלות כרוניות - אדם שממצב בריא הופך להיות חולה, מקבל טיפול ונהיה יותר בריא אבל לא ממש בריא, ואז הוא בקבוצת סיכון גבוהה יותר והוא מטופל אך יש סיכוי סביר שאחרי כמה זמן שוב יחלה ואז שוב יקבל טיפול וכן הלאה. המאפיין הבולט הוא מוטיב של הישנות.

למה אלכוהוליזם נחשב מחלה ?

אלכוהוליזם דומה למחלה מסוג 5 :

  1. תופעה כרונית - הישנות, מי שהתחיל לשתות והפסיק לשתות, הוא עכשיו בסדר. אבל הוא בסיכון גבוה שזה יקרה לו שוב, וזה בדרך כלל אכן קורה וכך יש לו up and down כל החיים.
  2. חוסר יכולת - האלכוהוליסטים הם חולים כי הם לא מסוגלים למשהו שאדם נורמאלי מסוגל. גישה זו אינה נכונה לדעת המרצה.
  3. לפי ה AA זו מחלה.
  4. מאפשר טיפול, מוטיב אחד פרקטי – ברגע שאנו מגדירים את הדבר כמחלה, אנו מקנים לכך משאבים ומאפשרים מסגרות טיפוליות מתאימות.
  5. רגישות לעומת התנהגות - מחלת האלכוהוליזם זו אותה רגישות לחומר וחוסר היכולת לשלוט בו. אנחנו לא מאשימים את האלכוהוליסט על הרגישות שלו, אך ברגע שהוא רכש ת הידע הוא כבר אחראי על התנהגותו. בטיפול אנו לא מטפלים ברגישות.

אמרנו שאלכוהוליזם מתבטא באיבוד שליטה על האלכוהול. המתבטא ב-

  1. כמות - ברגע שאלכוהוליסט מתחיל לשתות הוא לא מסוגל להפסיק. לאלכוהוליסט קשה לשלוט על הכמות. זה תמיד נגמר רע, כי הם לא מסוגלים להפסיק.
  2. עיתוי - האלכוהוליסטים מדברים על כמיהה לאלכוהול. פתאום זה בא והם לא מסוגלים לשלוט בזה. כשמאבדים שליטה על העיתוי, אנשים שבתחילת דרכם היו שותים רק בסוף היום ולאט לאט הם מתחילים לשתות באמצע היום יש קושי אדיר לחכות לסוף היום.
  3. עיסוק - האלכוהול מסתובב כל הזמן בראש ובעצם כבר לא שותים כדי לחיות אלא חיים כדי לשתות. זה יושב אצלם בראש ובעצם כל דבר מזכיר להם אלכוהול.
חוסר השליטה מתבטא בכך שהם עושים דברים שהם יודעים בוודאות שהם לא טובים אך הם לא יכולים להימנע מלעשות אותם שוב ושוב. הם מרגישים שזה לא בסדר ומבטיחים להפסיק אך לא מסוגלים. אלכוהוליסט לא מסוגל לשלוט באיזון בחיים שלו. כך זה בכל התמכרות שהיא.

אפיוני המחלה

על פי תיאורית הלמידה, כאשר הם התחילו לשתות היה להם קושי אדיר ואז הם התחילו לשתות וזה היה להם טוב, פתר להם את כל הבעיות. ומאחר ויש להם אישיות אינפנטילית המתאפיינת בתלות, הם קלטו שיש להם פיתרון פז לכל הבעיות, וכך כשצצה בעיה, הם רצו לאלכוהול. בהמשך, הם כבר לא חיכו לבעיה אלא מיד שתו כדי שלא תיווצר בעיה.

4% מהשתיינים יהיו מכורים גופנית. איננו יודעים האם זוהי מחלה גנטית. אך בטוח שיש קשר בין דורי.

קבוצות סיכון להתמכרות


נזקים פיזיולוגיים


נזקים נפשיים

אי שקט, חוסר ריכוז, שיבוש תפיסה וחשיבה, דיכאון, פרנויות, אמנזיה, תסמונות פסיכוטיות.

האלכוהוליסט

אלכוהוליסט הוא אדם שחולה במחלה, אך הוא קודם כל בן אדם וכאשר הם לא שותים הם נראים כמו אנשים רגילים.

אלכוהוליסט = אדם המפתח תלות באלכוהול ומגלה חוסר יכולת שליטה על החומר.

ישנם 4 סוגי אנשים :

  1. המתנזרים - אנשים שלא שותים כי הם לא אוהבים או לא מסוגלים לקלוט אלכוהול.
  2. מזדמנים - מידי פעם לא מחפשים במיוחד.
  3. שתיינים - אוהבים לשתות, שותים הרבה ויש להם מידה רבה של שליטה - עלולים להפוך למכורים.
  4. מכורים - אלו המאבדים שליטה על השתייה שלהם.
מה שמבדיל שתיין למכור היא כמו ההבדל בין הרגל והתמכרות.

הרגל = התנהגות שהיא שגורה אצלנו, נעשים בצורה שגרתית, היא יציבה ולא משתנה היא נשלטת ונעשית מתוך בחירה.

התמכרות = התנהגות שככל שעובר זמן מאבדים עליה שליטה (בכמות), זה מצב בו אני צריך יותר חומר כדי לקבל הרגשה טובה, להרגיש אותו דבר.

לאחר מכן זה בא לידי ביטוי באיבוד שליטה בעיתוי ובמצב כרוני איבוד שליטה מתבטא בעיסוק - האדם כל הזמן מחפש את האלכוהול בראש, המחשבות הן כל הזמן על אלכוהול גם אם הוא עושה משהו אחר. איבוד שליטה זה לא קיים אצל שתיינים.

אבחון אלכוהוליסט :

נתחיל ממה לא - ריח אלכוהול מהפה לא מאבחן אדם כאלכוהוליסט.

מה כן מאפיין ? איבוד שליטה, הסלמה בשימוש באלכוהול, שתייה לבד (העניין הוא לא חברתי),

שתייה בבוקר, התנהגות חריגה (העניין של האדם באלכוהול בא על חשבון משפחה), נזקים גופניים / נפשיים - אם הם לא קיימים עדיין זה לא אומר שהאדם לא מכור.

שכרות

מצב בו קיים שיבוש מיידי וזמני בתפקוד עקב שתיית אלכוהול. האדם שותה מעל יכולת פירוק האלכוהול של הכבד שלו. ניתן למנוע את השכרות אם נדאג שהספיגה תהיה איטית ע”י אכילה או אם נשתה מעט או ריכוז נמוך של אלכוהול. כל אדם משתכר וזהו מצב מסוכן של התנתקות מהתודעה.

ההשתכרות משתנה מאדם לאדם והיא תלויה במבנה גוף, בבטן ריקה /מלאה, אם שותים מוגז, בחילוף החומרים בגוף, נשים משתכרות יותר, אסיאתים וג'ינג'ים משתכרים יותר בקלות.

השכרות מתבטאת : בהתנהגות חריגה, בבחילות והקאות, בעייפות ושינה, בהנגאובר = זמני.

מה מעורר שיכור ? רק הזמן !!! כל מנה של אלכוהול נעלמת מהגוף ב40 -45 דק' .

מה קורה כשאותו אלכוהוליסט מגיע לטיפול ? מה הוא רוצה כשהוא בא לטיפול ?

אפשר לחשוב שמה שהוא מחפש הוא תחליף, תרופה, להיגמל, פיתרון לבעיות, רוב רובם של האלכוהוליסטים שמגיעים לטיפול רוצים שנלמד אותם לשתות כמו כולם. אנו כבר יודעים שאין דבר כזה, אבל הרבה מאוד מהמאווים של הפונים אלינו הן מאוד נורמאליים, הבקשה מאוד הגיונית – רוב הציבור שולט ומה שהוא רוצה זה להיות כמו כולם. אלה המגיעים לטיפול מגיעים עם חלום, פנטזיה, ואנחנו מנפצים להם אותו. החלום מתנפץ.

יש עוד כמה דברים שצריך לקחת בחשבון:


מטרת העל בטיפול היא שיקום אלכוהוליסטים

שיקום ולא החלמה - אין לנו שום יכולת לגרום לאלכוהוליסטים להיות בריאים. אנו לא עוסקים כלל בהבראת אלכוהוליסטים.

המקצוע הכי מתאים והכי ראוי לטפל באלכוהוליסטים הוא עבודה סוציאלית, כי זה המקצוע היחיד העוסק בשיקום. שיקום משמעותו: לחיות חיים מאושרים, נורמאליים ללא אלכוהול. אנו רוצים לאפשר להם לחיות חיים נורמטיביים. זהו מושג יחסי והכוונה היא נורמאלי בחברה בה האדם חי - כמו שחיים במשפחה שלו, בסביבה שלו. כדי להביא אותו לשם אנו צריכים שני דברים:

  1. גמילה - הימנעות מהחומר. הפסקת נוהל שגור, תלותי ביסודו, מלווה בייסורים.
  2. שינוי - השינוי כולל :
    1. שינוי במודעות - היכרות קצת יותר טובה עם שאלות כמו מי אני, מה הכוחות שלי.
    1. שינוי בתפיסה - שינוי בתפיסה שלי ביחס לאנשים אחרים.
    2. שינוי בדרכי התנהגות.
הגמילה היא פרט טכני שמאפשר את השינוי. גמילה לא תחזיק מעמד אם לא יבוא שינוי לאחריה. ולהפך – קשה מאוד לעשות שינוי אם לא עושים גמילה.

טיפול בנפגעי אלכוהול שונה מטיפול רגיל. בד”כ אנחנו רוצים להביא את האדם לידי איזה תובנה, ואז אנו מצפים שהוא יעשה את הקפיצה. בהתמכרויות אנו מצפים ההפך: אנו קודם מצפים ממנו לעשות את הקפיצה הכי גדולה בחיים שלו, להפסיק לשתות, ורק אח”כ להבין מה הוא עושה.

משך תהליך הגמילה צריך להיות חודש- חודשיים. תהליך השינוי צריך להימשך כל החיים.

תהליך הטיפול עצמו נמשך כשנה וחצי.

לגבי הסטנדרטים שלנו בטיפול האדם שעשה טיפול ושינוי, על אף נפילותיו נמצא במקום טוב יותר מפני שהמטרה שלנו היא לא לגרום לאנשים לא לשתות אלכוהול אלא לחיות חיים נורמאליים.

אותו אדם שעשה שינוי יש לו סיכוי טוב יותר לחיים נורמאליים. הראשון שמחזיק בציפורניים ואין לו שום בסיס מאחורי זה, אם הוא ימעד זה יהיה טוטאלי. הוא עדיין חי כמו אלכוהוליסט.

הבחירה באדם השני מתאימה לגישה התומכת במזעור הנזק, גישה טיפולית אומרת : נכון שהמטרה היא גמילה מוחלטת, אבל ישנם כאלה שזה לא ילך איתם, ועדיף לפחות למזער את הנזק. (נרקומנים)

פרוגנוזה (צפי ההחלמה). איך אנחנו יכולים להעריך את יכולת השיקום של מטופל חדש ?

מסתבר שבניגוד לכל המחלות הידועות, בהם ככל שהאדם פונה מוקדם יותר כך סיכוי ההחלמה גבוהה יותר, בהתמכרות זה בדיוק ההפך. הפרוגנוזה לאנשים בתחילת הדרך היא מאוד קשה, כמעט אין סיכוי. ההצלחה הגדולה ביותר היא לאלה שנפלו לקרשים, שהם במצב קשה מאוד. שם הסיכוי הגבוה ביותר להצלחה. הסיבה היא שלאלכוהוליסט המתחיל יש הרבה הנאה ומעט סבל, לעומת זאת האלכוהוליסט הקשה כבר בכלל לא נהנה מהשתייה, הוא הגיע לקרקעית, ואנחנו אומרים להם : תקריבו מעט הנאה, אם בכלל, כדי למנוע הרבה סבל.

אז מה נעשה עם מי שמגיע בתחילת דרכו ? לעיתים אנו מציעים להם (או למשפחה שלהם) לא לחכות לקרקעית אלא להביא אותה אליו - כלומר, ליצור משבר כבר כאן. אנו יוצרים את המשבר עבור האדם. זה נשמע נורא, אבל האלטרנטיבה היא לעמוד מהצד ולראות את האדם כמל.

גמילה

כולנו עברנו כאמור גמילה. גמילה זה הפסקה של פעולה שאנו תלויים בה. מי שיש לו הרגל (ועל אחת כמה וכמה גמילה) זה דבר שקשה מאוד להפסיק אותו. בקורסים למטפלים בהתמכרויות עושים ניסוי: הם אומרים לכל אחד מהמטפלים להפסיק אחד מההרגלים השגרתיים שלהם למשך שבוע ימים. הפסקה זו גורמת לתחושה לא נעימה, לא טובה. זה קשה. אפילו שינויים קטנים בסדרים הרגילים שלנו יוצרים לנו בלאגן. להיגמל ממשהו כל כך משמעותי זה דבר קשה מאוד ורב משמעות.

גמילה מתחלקת לשלושה חלקים:

  1. הכנה לגמילה.
  2. ביצוע.
  3. תוצאות.
בהכנה לגמילה אנו נותנים למטופל את הדברים הבאים :

  1. מתן מסגרת, מסגרת של מחויבות (למטפל, לקבוצה) הופכת את תהליך הגמילה ליותר קל. המסגרת נותנת מחויבות שלא היתה קודם.
  2. תוכן, אנו מאפשרים את עיבוד האבל, עיבוד הפרידה. הפסקת השתייה היא תחושה קשה מאוד ממש כמו כל אובדן אחר. מנסים לגייס את הכוחות של המטופל ומזכירים לו שהכישלון, אם יהיה, הוא לא אסון, והוא מסוגל להיגמל.
  3. סיוע חיצוני, גיוס תמיכה וידע. ידוע למשל שמבחינת התחושה, הדרך הלוך תמיד ארוכה יותר מהדרך חזרה, וזאת למרות שזו אותה הדרך. זה אומר שיש משמעות רבה לתודעה. כשאלכוהוליסט מקבל ידע זה מקל עליו להתמודד. קשה מאוד להתמודד לבד.
  4. תרגילים, תרגילי פרידה – כל מיני התנסויות שאנו מקנים למטופל : מתרגלים את היום בו תפסיק לשתות. מה תעשה באותו היום – ממש לפרטים.
הגמילה עצמה היא מאוד קשה, אך לאחר שעושים את זה נשארת הבעיה הקשה איך לשמור על זה. חלק הביצוע כולל אח”כ את הדברים הבאים :

  1. הכל - ניקיון טוטאלי מכל סוגי השתייה ותחליפיהם (למשל, ניקיון כולל גם מתרופות, אפטר שייב, עוגות / סוכריות עם אלכוהול). יש כאן מרכיב פסיכולוגי משמעותי ביותר.
  2. בבת אחת - למעט בודדים שכל כך מכורים שהם חייבים באשפוז לצורך גמילה כי יש סכנה בכך שיגמלו בבת אחת, אנו דורשים מהנגמלים להפסיק במכה, בבת אחת.
  3. בלי תחליפים - אין משהו שנותנים במקום. אין מתדון. יש אמנם תרופות (למשל וואבן) שנותנים לנגמלים מסוימים שיש להם בעיות כתוצאה מהגמילה, כמו קשיי שינה וכד'.
  4. טקס - יש אלמנט פסיכולוגי בכל התהליך הזה שהאדם מקבל על עצמו את ההחלטה להיגמל. אנו מכינים את האדם ליום המסוים בו יפסיק לשתות. יש אנשים שבוחרים את היום להתחלת גמילה ביום משמעותי (האחד לחודש, יומולדת וכו'). יש כאלה שעושים טקס של שפיכת אלכוהול, יש שקוברים את הבקבוק.
  5. אמונה - אמונה של האדם בכוחות וביכולות של עצמו. יש באמונה משהו חזק מאוד והרבה מאוד פעמים האמונה נובעת מכורח המציאות, כי הוא יודע בבירור איפה הוא נמצא ומה יקרה אם לא ייגמל. כאשר הם מאמינים שיש משהו חזק יותר מלשתות – וזהו הרצון לחיות – אז יש להם כוח. והרבה פעמים אמונה זו מתגבשת רק כשמגיעים לשפל המדרגה, כשמבינים שעכשיו זה הבקבוק או החיים.

תסמונת הגמילה (“קריז”) :

תסמונת הגמילה השכיחה ביותר זה רעד בידיים, אי שקט טוטאלי, כאבים. במצב הקשה ביותר זה מגיע ל-D.T. – הזיות, הלוצינציות, אנשים שמסתגרים בפינה ומרגישים שעכבישים מטפסים עליהם למשל, מראה מחריד, ורעד בכל הגוף. מצב זה של D.T. הוא מצב פסיכוטי שמחייב אשפוז. רק אחוז קטן של האלכוהוליסטים מגיעים למצב קיצוני זה.

ידע זה דבר שחשוב מאוד במהלך תסמונת הגמילה, כי אם הם לא מוכנים לשלב זה, ברגע שהוא מתחיל הם חושבים שכך זה יימשך ונסוגים. חשוב שהם יידעו מראש בדיוק מה יהיה להם ביומיים שלושה הראשונים, וחשוב שיידעו שזה נורמאלי ועובר.

תסמונת הגמילה נמשכת 2-3 ימים לכל היותר. התסמונת הנפשית (מתח, עצבים, אי שקט, קשיים לישון) נמשכת כשבועיים- שלושה. היא לא נעלמת לגמרי אלא באה בגלים. זה יכול לחזור גם לאחר חודשיים ויותר. יש עליות וירידות. 90 אחוז מהאנשים שמגיעים לטיפול נגמלים!

שינוי

שינוי המודעות, מודעות זה לא ידע. מודעות זה לקחת את הידע ולחיות על פיו. ברמה הטיפולית, בהתמכרויות ובכל תחום אחר, הידע לא תמיד מקדם טיפול. הידע הוא לפעמים מכשול (למשל, המטופלים הכי קשים הם עובדים סוציאליים ופסיכולוגים). אנו מדברים על מודעות. ואנו בעצם שואלים איך אנחנו יכולים לקחת את הידע והניסיון שנצבר ולהפוך אותו למודעות. יש ארבעה נושאים שאנו מנסים לפתח אצל אלכוהוליסט שאם הוא יהיה מודע להם זה ייתן לו כלים להתמודדות :

  1. מחלה - עצם העובדה שמה שיש להם זו מחלה ולא איזה כשל זמני. זה מאוד קשה לקבל את זה. כי המשמעות של מחלה זה סוג של נכות, חולשה, מגבלה. ואנו לא רוצים להיות מקוטלגים כנכים כי זה אומר שכולם מסוגלים לעשות משהו שאני לא יכול לעשות. מי שלא מקבל את העובדה שהוא חולה יהיה לו מאוד קשה להתקדם. למשל ב-AA, השלב הראשון הוא להודות בכך שהוא חולה והוא עומד חסר אונים מול האלכוהול. ומי שלא יכול להודות בכך לא יכול לעבור את השלב הראשון ובעצם אין לו שום סיכוי להיגמל. חשוב שזה יהיה מול עצמו
  2. כרוניות - המחלה היא לכל החיים. זה לא משהו שאחרי הטיפול אתה תבריא. ולכן אומרים בקבוצות התמיכה, אל תעשה עבור כל החיים אלא רק להיום. אתה לא צריך לחשוב היום שכל החיים לא תשתה, אלא אתה מתמודד מיום ליום.
  3. אחריות - מסתבר שאחד הדברים הכי שכיחים אצל אלכוהוליסטים זה התירוצים. לכל דבר יש תירוץ. אם ננסה לשאול את האלכוהוליסט למה אתה שותה, סיבת השתייה תהיה תמיד בסגנון של : זה לא אני, זה אשתי, זה האוברדרפט. התפיסה הבסיסית של המטופל היא שהשתייה היא תוצאה של האירוע. מובן שזה לא קשור, אם נסדר לו את החיים רק יהיה לו יותר קל לשתות. כל אלכוהוליסט שמאמין שהשתייה שלו היא רק בגלל אחרים לעולם לא יפסיק לשתות כי תמיד יש סיבות לשתות. אירוע הוא דבר נורמאלי אנושי, אך כשהוא לא נורמאלי אנו נכנסים למצב של חוסר אונים. וברגע שאתה נכנס לאירוע אתה נכנס למצב של אין אונים ואז אתה שותה. כלומר השאלה היא לא למה אתה שותה, אלא בשביל מה? והתשובה היא: בשביל להירגע וכד'. בשביל להתמודד עם חוסר האונים.
מודעות זהו תהליך מאוד איטי שיש בו גם נסיגות. אבל לאט מתחילים לקחת אחריות. אני מתחיל להבין שכשאני שותה זה בגלל הבחירה האישית שלי לשתות.

נזקים - אחת הבעיות אצל אלכוהוליסטים, כאנשים מאוד אגוצנטריים, חלק מתהליך המודעות הוא גם להפנים שבשתייה שלך גרמת נזק לאחרים.

בצד השני של המודעות יש לנו את ההכחשה = “מנגנון הגנה המאפשר לתוכן לא מודע לעלות למודע, בתנאי שהוא מלווה בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון”. הכל זו שאלה של מינון, הכחשה זה מנגנון הגנה נורמאלי בעזרתו אנו שומרים על עצמנו מפני עובדות או מסרים שקשה לנו להתמודד איתם. כשהכחשה הופכת למשהו פתולוגי יש לנו בעיה. הבעיה אצל אלכוהוליסטים היא שהם לוקחים את ההכחשה כמה צעדים קדימה. הכחשה אצל אלכוהוליסטים באה לידי ביטוי במעגלים. זה לא משהו ישר אלא זה תהליך. ככל שרמת המודעות גבוהה כך ההכחשה יורדת וההפך.

מעגל ההכחשה הראשון הוא: אין לי בעיה. בני משפחה והחברים בעבודה אומרים לו שיש לו בעיית שתייה, אך הוא לא מקבל את זה. אם האדם מפעיל הכחשה כזו קשה מאוד לעזור לו. אך הכחשה כזאת לא יכולה להימשך זמן רב, כי האירועים מתחילים להיות תכופים יותר ויותר ואז הוא כבר לא יכול לומר שאין בעיה, אז הוא בא ומודה: אכן, יש בעיה, אך כשארצה אפסיק. אני עדיין שולט בעניינים. גם מצב כזה לא יכול להימשך הרבה זמן ובד”כ בשלב הזה האדם מגיע לטיפול. בכך בעצם הוא שבר שני סוגים של הכחשות: הוא מודה שיש לו בעיה והוא מודה שהוא לא יכול לבד. אבל אז הוא אומר: “אני לא כזה”. “אני לא כמו כולם” אני לא אלכוהוליסט. אני לא אשב בקבוצה של אלכוהוליסטים כי אני לא כזה. ולאחר מכן הם אומרים: “זה לא לכל החיים” ולאחר מכן: “לא הזקתי”. כשאנו מתמודדים עם הכחשה, אנו מנסים לנפץ את ההכחשות האלה לאט לאט וככל שרמת המודעות עולה, ההכחשות יורדות.

יש ארבע דרכים לשבור הכחשות:

  1. הימנעות מהתייחסות - הרבה מאוד מההכחשות נעלמות כשמתעלמים מהם. לאט לאט משתחררים מההכחשות, הן לאט לאט דועכות.
  2. פרדוקס - אדם בא ואומר לי: אני שותה רק קצת ומנסה לשכנע אותי שאין לו בעיה, וזאת בזמן שאני יודע שיש לו בעיה. אז אני אומר לו: יופי! אין לך בעיה, לך לדרכך, אתה לא צריך טיפול. ומאחר והאדם כבר יודע שהוא צריך את הטיפול הוא מרכך את ההכחשות. יש פה סכנה ורצוי לעשות זאת רק על מי שאנו בטוחים שצריך טיפול!
  3. אמפטיה מופרזת, הזדהות - אני שם יד על הכתף ואומר: אני באמת לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי במקומך, זה באמת מאוד קשה. התייחסות כזו לפעמים משפיעה מאוד לטובה. ההזדהות ממסמסת הרבה מאוד הכחשות אצל אנשים שמעמד המטפל נתפס אצלם כמשהו משמעותי.
  4. עימות - זו הדרך הכי טובה. צריך לעמת את האדם עם המציאות. למשל: מישהו מגיע ואמר שלא שתה אבל הוא מסריח מאלכוהול. ובאמת הוא לא משקר, אלא מכחיש. אז מה עושים? מוציאים מכשיר נשיפה ובודקים. מעמתים אותו עם המציאות. הקונפרונטציה הטובה ביותר היא עימות משפחתי - בעימות זה אנו מפגישים את המטופל עם כל בני המשפחה. לעימות
זה שלושה כללים:

    1. עובדות ולא תחושות - אסור לדבר רק על תחושות אלא צריך להביא עובדות.
    2. אחד מול כולם - אסור לאפשר קואליציה של המכור עם אנשים אחרים. כולם שותפים לעימות.
    3. תוכחה באהבה - המטרה של העימות זה לא לדפוק את המכור, לנקום בו, אלא לעזור לו. ולכן, גם את הדברים הקשים ביותר שאומרים לו אפשר לומר עם הרבה אמפטיה.





מחלה משפחתית

מחלת האלכוהוליזם היא לא רק מחלה של החולה עצמו אלא גם של המשפחה. family illness או family disease.

לא מדובר רק על המצב שבו יש אלכוהוליסטים שמעבירים בתורשה את ההתמכרות שלהם. לא זה העניין (בניגוד למחלות משפחתיות אחרות בהן אנו מדברים על קשר שעובר בתורשה). אנו מתכוונים לכך שלכל אחד מבני המשפחה יש חלק ותפקיד במארג המשפחתי שאנו מדברים עליו ולהתדרדרות של האלכוהוליסט. ובהתאם לכך, לכל אחד צריך להיות חלק ותפקיד בתהליך הגמילה.

  1. המשפחה מכחישה - כולם בהתחלה מכחישים, בניגוד לסמים שאין כל כך התכחשות בגלל שזה מנוגד לחוק, אך באלכוהול אומרים “הוא שתה קצת” ההכחשה תופסת מקום גדול.
  2. המשפחה מתדרדרת - הנזקים שפוגעים במטופל פוגעים במשפחה.
  3. המשפחה חייבת טיפול - מגיעים למצב שכדי להינצל חייבים ללכת לטיפול.
במשפחה שיש בה אלכוהוליסט אפשר לספור את ההורים הילדים והאלכוהול ולפעמים האלכוהול הופך להיות הדמות הדומיננטית ביותר במשפחה.

אחד המושגים שהתפתחו בשנים האחרונות הוא codependency - תלות שיתופית. מסתבר שלעיתים רבות לצידו של האלכוהוליסט חיים אנשים שהופכים להיות מכורים למכור ולבעיות שלו ולמעשה מאבדים את העצמאות שלהם לטובתו.

“אדם שמאפשר להתנהגות אדם אחר להשפיע עליו הוא הופך להיות אובססיבי בניסיון לשלוט על התנהגותו של אדם אחר”. זה לא טוב משתי סיבות :

אנו רואים את זה הרבה פעמים אצל ההורים למכורים, אצל הבנים לאלכוהוליסטים ובשני המקרים אצל בני הזוג. אותם אנשים יכולים להגיע למצב שאין להם חיים משלהם והם עסוקים רק במכור. לעיתים יש צורך ממש לגמול את ההורים מהתמכרות לבת. וברגע שהם מצליחים “להיגמל” ממנה, אותה בת מבינה שאין לה ברירה ותופסת את עצמה בידיים.

codependence אנו מוצאים הרבה אצל בני זוג. הם אלו שחיים מסביב למכור ומאבדים את השליטה שלהם ביחס לקשר הנכון עם המכור. כל אלה זקוקים לטיפול. גם אנשים אלה נחשבים כנפגעי אלכוהול וזקוקים לעזרה.

אשת האלכוהוליסט (אשתו של אלכוהוליסט ולא בעל)

אחת השאלות הכי חשובות לדיון היא השאלה האם כל הסיטואציה הזו של להיות אשת אלכוהוליסט זה מקרה או לא. האם העובדה שהאישה מוצאת עצמה יום אחד נשואה לאלכוהוליסט נוחתת עליה בהפתעה או לא. מסתבר שלא. באחוז גבוה של המקרים זה היה צפוי מראש. מסתבר שפעמים רבות הזיווג בין אלכוהוליסט לבין אשתו הוא “הגיוני” - יש איזשהו סדר שאפשר להבין אותו. יש כאלה שהם נפגשים כי האישה / הבעל מזכירה לבן זוג את אביו / אמו. מסתבר שזו התמונה אצל נשות אלכוהוליסטים. בסקר שנערך נמצא של -43% מהנשים של אלכוהוליסטים יש רקע אלכוהוליסטי במשפחה. ל-25% מהן יש אבא אלכוהוליסט. ז”א, אחת מכל 4 נשים שמתחתנת עם אלכוהוליסט, גדלה עם אבא אלכוהוליסט בבית.

שלב ההיכרות עם הבעל וטיב השתייה בזמן ההיכרות נבדק ונמצא ש-14% בלבד התחתנו עם בעל שלא שתה בכלל, בקרב 40% השתייה היתה חברתית, 20% היו מכורים לאלכוהול. כלומר, לפחות לגבי 20% הם ידעו בדיוק עם מי הן מתחתנות. נתון מעניין נוסף היה כי ל- 10 מתוך הנשים אלו נישואין שניים, ול-60% מהן גם הבעל הראשון היה אלכוהוליסט. כלומר אותן נשים מחפשות דווקא את האלכוהול.



אם נרצה להבין במידה מסוימת את הרציונאל, מסתבר שהתופעה לא יוצאת דופן, זה אפילו כמעט מתבקש. אם נסתכל על מעגל הקשר המשפחתי א' אנו רואים שיש את הבת שבמהלך הילדות שלה, מתוך החיזוקים שהיא מקבלת, מזדהה עם האמא ומקבלת את התפקידים של האמא. ולכן היא מחפשת מישהו שיהיה תואם לתפקידים שהיא אימצה לעצמה, והמוכר ביותר עבורה הוא האלכוהוליסט. איתו היא יודעת איך להסתדר.

כשאנו מדברים על בנות זוג אנו מדברים על נשים שנמצאות בעמדה מאוד בעייתית. יש מביניהן לא מעט שדרך השתייה של הבעל סופגות רווח משני. לא בכוונה, לא מתוך שהן רוצות, אבל דווקא מתוך החידלון של בן הזוג הן מקבלות כוח. וכמו שאלכוהוליסט מפסיד משהו כשהוא נגמל, בני הזוג מפסידים לעיתים בגמילה את הכוח שניתן להם. ואז אנו מוצאים את האישה החבלנית. אלה הן נשים שממש פוגעות ומפריעות לטיפול כדי שלא להפסיד את הרווח המשני שלהן, זה ממחיש לנו עד כמה הדבר בלתי אפשרי לטפל רק במכור ולא בבני המשפחה.

לצורך העניין נחלק את בנות הזוג החבלניות של האלכוהוליסטים לשלוש קבוצות (ונעשה הקצנה של הדברים):

  1. האישה הדומיננטית - לצידה הרבה מאוד פעמים יש את הסמרטוטאי - זה ששותה וסרוח בפינה ואשתו היא החזקה. לפעמים היא כזאת מלכתחילה והבעל תמיד היה רפה וחיפש דמות דומיננטית, ולפעמים לאחר שהבעל התחילו לשתות הם היו חייבות לתפוס פיקוד, זה הוביל למצב זה. במקרה הזה, כשהבעל נגמל זה בעיה, הוא רוצה להשיב לידיו את הכוח שהיה לו לפני שהתמכר. ואז זו בעיה, כי לא תמיד האישה רוצה לוותר – אם זה בגלל שזה נעים להם ואם זה בגלל שהיא חוששת שהוא ייפול שוב.
  2. האישה המטפלת - זו אותה אישה עובדת סוציאלית שצריכה תמיד חולה בבית. אחת כזאת שמקדישה את כל חייה לתחלואים של בניה. היא עצמה פחות חשובה. היא נותנת ומעניקה ובלי לשים לב היא גורמת למכור להמשיך להיות מכור. היא תמיד תהיה שם בשבילו, היא מטפלת בו והיא אוהבת את זה. וכשהוא נגמל היא מאבדת את התפקיד שהיה לה. אך הרבה פעמים כשאין למי לתעל את הצורך הזה לטפל, ואז באופן בלתי מודע גורמת למכור לחזור לשתות.
  3. האישה הסובלת / המוכה - האישה המושפלת, הכנועה, עם הבעל החזק, שמסתבר, מעבר לכל היגיון, שנוח לה במצב הזה. זה מה שהיא צריכה. העוצמה, הפחד, לפעמים עוזר לה. וכשהאישה שחיה בצילו של אדם חזק וזקוקה לזה מאבדת את זה בכך שהוא נגמל ומאבד מהתוקפנות שלו, היא הופכת להיות חבלנית. הוא הופך למתחשב או הססן ואז העוצמה שהיתה לו כבר לא קיימת.




הילדים

הילדים הם הקורבנות האמיתיים של מחלת ההתמכרות. הם מפסידים וסובלים הכי הרבה. להם אין לאן לברוח. האלכוהוליסט יכול להיגמל, האישה יכולה להתגרש, אך לילדים אין מה לעשות.

Your browser may not support display of this image.Your browser may not support display of this image.מעגל משפחתי ב'

דור שני לאלכוהול - ילדי אלכוהוליסטים נמצאים בסיכון גדול להתמכרות בעצמם. לכל אחד יש מישהו שהוא נורא קרוב אליו לאבא או לאמא. יש תמיד דברים שאנחנו מאמצים מההורים בלי להתכוון. כאשר יש ילד שיש לו אבא אלכוהוליסט אז זה יכול לגרום לו להתרחק כמו מאש מאלכוהול, אך יש כזה שיחקה את ההתנהגות של האבא ויפנה באופן טבעי לאלכוהול.

נמצא של-49% מבין אלכוהוליסטים יש הורה עם בעיית שתייה. דפוס ההתמכרות עובר אם כן מדור לדור.

תסמונת אלכוהול עוברית - זה מתחיל בהריון, אם אמא שותה בזמן ההיריון התינוק יוצא עם תסמונת אלכוהול העוברית - ילד כזה סופג את המחלה עוד בהיותו עובר, הוא מעוכב התפתחות, ברמה שכלית.

תינוקות לנשים אלכוהוליסטיות לא נולדים מכורים, כיוון שתהליך ההתמכרות לאלכוהול הוא איטי וחודשי ההיריון לא מספיקים לעובר על מנת להתמכר. האלכוהול גורם להאטה בהתפתחות ובהתנהגות של התינוקות.

ילדים שגדלים בבית בו יש מכור, חיים באווירה מאוד מתוחה שבה יש מסר חד מאוד כלפי הילדים: Don't talk, Don't trust, Don't feel. הילדים הללו עוצרים בתוכם עוצמות אדירות ואין להם היכן לפרוק אותם. הם שומרים בתוכם את הסוד המשפחתי.

כפי שראינו אצל בני הזוג של המכורים, גם בקרב ילדי מכורים אנו מזהים מספר תפקידים:

  1. הילד ההורי - (בדר”כ הבכור) ילד שלוקח על עצמו את התפקיד, הוא מאוד מוצלח, נוטל תפקידים על מנת לעזור לאמו, לוקח אחריות במקום אביו, יוצא לעבוד, עוזר לאחים. לאותם ילדים יש תפקיד חשוב – הם הילדים שמרגישים שהם מחזיקים את המשפחה, תומכים. הם עלולים למצוא את עצמם במצב של codependence – זקוקים לכך שהמכור יזדקק להם. כשהאבא יחזור לתמונה – הילד לא ימצא את מקומו. המצוקה של הילד הזה היא גדולה. הוא חרד שברגע שהאבא יתפקח הוא ייקח לו את התפקיד.
(מכורים לעבודה, אחראים לכול, פרפקטציוניסטים, דומיננטים בקשר הזוגי).

  1. השעיר לעזאזל - הילד שמושך את כל הכעס והאשמה לכיוונו ובכך מעסיק את שאר בני המשפחה. הוא לוקח את האשמה וכך יוצא הגיבור בין האחים משום שהוא חוטף במקומם. הוא ילד שבדרך כלל יוצר את האש, יש לו לעיתים התנהגות אנטיסוציאלית, הוא יעז ללכת רחוק, כי ממילא הוא תמיד אשם. (עבריינים, בעייתים בלימודים, עובדים לא סדיר, חוסר יציבות בזוגיות).
  2. הילד האבוד - הילד שלא שמים לב אליו. מדובר בילד הכי מסכן, ילד שלא מדבר. הבעיה של ילדים כאלה היא שהם פעמים רבות מפתחים פנטזיה, קוראים הרבה, יורדים מהפסים ויוצרים עולם משלהם, מתנתקים לחלוטין מן המציאות, על מנת לברוח מהאימה. יוצרים מחלות פסיכוטיות על מנת שההורים לא יריבו. (בעיות נפשיות, בעיות בזהות המינית, דיכאוניים, בודדים).
  3. הקמע המשפחתי - (בד”כ בן הזקונים) כשהוא נמצא כולם מחייכים, זוכה להרבה פינוקים, לא רבים לידו על מנת של ייבהל. הומוריסט, לכאורה צוחק, ליצן, אולם בפנים הוא בוכה. הם מוצאים את הדרך הטובה להפיג מתחים - ע”י צחוק.
(בדר”כ ליצנות כפייתית לא עומד בלחצים, תלותיים, מתמכרים לחומרים).

מאפייני משפחות של מכורים לאלכוהול

  1. “תחושת המתנה” חוסר ביטחון - קיים קושי להתחייב במשפחה, קושי בתכנון. קיים מושג המתייחס לנשות אלכוהוליסטים – האישה הממתינה, הכל תלוי בבקבוק, כלומר השתייה גורמת למשפחה לחוסר יכולת להתחייב לדברים כגון אירועים משפחתיים, טיולים וכד'. התחושה הנ”ל עוברת לילדים והם מפתחים חוסר ביטחון בסביבתם.
  2. פחד - קיימים אלכוהוליסטים אשר מטילים אימה על סביבתם, ובייחוד משפחתו, הקרובה אליו ביותר, חוטפת הכי הרבה, מתוך תחושת בעלות שלו עליהם.
  3. בושה - האב עושה בושות, משתולל ומבייש את משפחתו. במקרים הללו פעמים רבות המשפחה תימנע ממצבים חברתיים, על מנת להימנע מן הבושה וחוסר האונים.
  4. חוסר אמון - הבטחות לא מתקיימות, חוט שקר שעובר מאחד לשני, האב משקר לאם, האם משקרת לילד, הילד משקר לחבריו. “משפחות בהישרדות“ – חלק מהקודים שנוהגים בחיי היום יום משתנים או נעלמים. מי שנמצא בהישרדות מאמין רק לעצמו ועלול לעשות דברים אלימים על מנת לשרוד – לשקר, לרמות, אין ערכים ומוסר. במשפחות אלכוהוליסטים בדרך כלל משקרים, מחפים על האלכוהוליסט ועל מעשיו.
  5. רגשות אשם והאשמה - אחד הדברים שמתפתחים במשפחות זה רגשות אשם. “מה הייתי צריך לעשות כדי שזה לא יקרה”. במשפחות שיש התמכרויות רוב בני המשפחה חיים בתחושה של “אולי זה קרה בגללי”. ולוקח הרבה זמן לשכנע אותם שלא. ישנו גם המצב שבו אנחנו מאשימים. כאשר ילדים מאשימים מישהו בגורלם – כמעט תמיד הם מאשימים את בן הזוג של האלכוהוליסט. וזה בגלל שאין להם שום ציפיות מהאלכוהוליסט. הוא נחשב כמישהו שאפשר לשנוא, אבל לא להאשים. לצפות אפשר רק מהצד המפוכח. מהאמא אפשר היה לצפות שתעשה משהו.
גמילה = משבר חיובי :

ברגע שהאלכוהוליסט נגמל, מי שחושב כי מעתה הכל יהיה תקין, חי בפנטזיה. החיים ללא אלכוהול הם אינם חיים יפים בהכרח. החיים ללא אלכוהול אינם בהכרח חיים מאושרים – הם חיים נורמאליים. כאשר אדם נגמל מתרחשים מספר דברים:

  1. שיבוש באיזון, ההומיאוסטזיס, בתוך המשפחה, ניתן לראות את התפקידים השונים. מסתבר שגם המשפחות הפתולוגיות יודעות להסתדר. לכל אחד יש תפקיד מוגדר ומוכר וזה יוצר איזון. ברגע שאדם נגמל, האיזון מופר. ניתן לראות בגמילה גם סוג של משבר (רצוי אך קשה)
  2. חלוקת תפקידים, ברגע שהאלכוהוליסט נגמל הוא דורש תפקיד וזה מחייב את אחד מבני המשפחה לוותר על תפקיד ששיך לו, ואז נוצרים סכסוכים.
  3. התפכחות איבוד פח הזבל, בתקופת ההתמכרות, המשפחה נוטה להפוך את האלכוהוליסט לפח הזבל המשפחתי. לכן לאחר הניקיון, הבעיה מתחילה כאשר מתעוררות בעיות נורמאליות וטבעיות כמו קשיים זוגיים, כשכבר אי אפשר להאשים את האלכוהול. צריך לדעת להתמודד עם הבעיות האמתיות.
לאחר הגמילה לא הכל הולך חלק ולכן עיקר העבודה הטיפולית תיעשה לאחר הגמילה על מנת לעזור לאלכוהוליסט להשתקם.

שתיינות

“נורמה מקובלת בחברה מסוימת ביחס לשתיית אלכוהול”. זהו מושג יחסי. חשוב מאוד להבהיר שתופעה חברתית נבחנת לא רק ביחס לחברות אחרות, אלא גם ביחס לאותה חברה לאורך שנים.

שתיינות היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בעולם. הבעיה הקשה ביותר פר נפש היא באזור קוצ'ין בהודו. שתיינות מאפשרת את תהליך ההתמכרות – היא מאפשרת אך לא הופכת אף אחד לאלכוהוליסט. כדי שהאלכוהוליזם יתפתח צריך את הנורמה, השתיינות, ועל זה צומחת תופעת האלכוהוליזם. השתיינות יוצרת את האפשרות.

השפעות ישירות

  1. כאשר הוא מופיע לפני התהוות הבעיה.
  1. כאשר משתמשים ברמת אכיפה וענישה מאוד חזקה.
כאשר התופעה קיימת, לחוקים יש משמעות כאשר הוא ברמה של הגבלות (למשל: לא למנוע מכירה אלא להגביל גיל ומקום למשל). מה שהגבלות אלה מעצבות הוא את התפיסה – זה כמו האזהרות על הסיגריות – ברור שמי שלא רוצה לעשן זה לא ירתיע אותו, אבל זה מעצב תפיסה, זה מעביר מסר כי עישון זה דבר שלילי.


השפעות עקיפות



השפעות חברתיות (כשיש שתיינות, למה הדבר גורם ?)

אם כן, כאשר יש שתיינות בחברה יש בכך מסר ויש לזה המון משמעות.

נהיגה ואלכוהול

בשנת 2006, 5043 נהגים נתפסו נוהגים תחת השפעת אלכוהול לעומת 1412 נהגים שיכורים שנתפסו בשנה שקדמה לה.

3 גורמים שהביאו לשינוי החד :

כדי להגיע לסיכון יש להגיע למצב של שכרות הוא מצב בו קיים שיבוש מיידי וזמני בתפקוד עקב שתיית אלכוהול. נהג שנוהג תחת אלכוהול סובל מהבעיות הבאות:

הבעיה העיקרית ביחס לנהיגה היא שכרות סמויה - מצב ביניים בו האלכוהול משפיע על תפקודי הגוף אך הדבר לא ניכר כלפי חוץ. רוב התאונות בהן מעורב אלכוהול הן לא של שיכורים אלא של כאלה שחושבים שהם בסדר. החוק קובע שאסור לנהוג ברכב כשבדם הנהג יש יותר מ5 פרומיל (אלפית) של אלכוהול בדם. מותר לשתות 2 מנות : 2 פחיות בירה, 2 כוסות יין, 2 כוסיות שתייה חריפה, אך יש כאלה שעבורם אפילו זה יותר מדי ולכן המסר של הקמפיין אם שותים לא נוהגים הוא לא לשתות כלל.

דרכי האכיפה רחבים :


על כל מנה של אלכוהול צריך לחכות 45 דק' עד שנוהגים, כלומר אם הנהג שתה פחית בירה צריך 3/4 שעה ואם הוא שתה 2 פחיות צריך לחכות שעה וחצי .

הצעות חוק -


עו”ס יחויב לדווח למשרד התחבורה על כל מי שחשוד כמסוכן לנהיגה – ע”פ החוק כל רופא שמגיע אליו מטופל שיש חשד שהוא לא כשיר לנהיגה חייב ע”פ חוק לדווח עליו למכון הרפואי לבטיחות בדרכים על מנת שיבדקו את כשירותו לנהיגה, לרוב מי שנבדק יוצא עם שלילה לשנה ואחר כך הוא צריך לשוב ולהוכיח כי הוא אכן יכול לנהוג. ישנה הצעה להכיל את החוק הזה על כל אנשי הטיפול שיש להם חוק (פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עו”ס, רופאים). כלומר זה אומר שכל מי שמגיע למרכז הטיפולי העו”ס יחויב לדווח עליו כלומר העו”ס ידווח על רוב מטופליו.

אחת הסוגיות באתיקה של העו”ס זה ריבוי נאמנויות, כלומר אנו נושאים מספר כובעים שונים ואחד מהם הוא הכובע החברתי, תפקידינו מול החברה כולה, לכאורה זו משימה חברתית. אך מצד שני קיימת הנאמנות ללקוח שפה אנו מחויבים לשמירה על סודיות, גם כשהעבודה היא מול עוברי חוק (מסוממים, נרקומנים), יש להכריע בין הנאמנויות. המרצה מתנגד להצעה הזו מכמה סיבות : אם יש סיכון של נהיגה תחת השפעת אלכוהול זה לא של אלכוהוליסטים בעיקר לא של מי שנגמל, רוב התאונות הן של מי ששותה באופן חד פעמי, כלומר לרדוף אחרי האלכוהוליסטים כשהם כמעט אף פעם לא הגורם המסוכן, זה די מיותר ! כשאלכוהוליסט שותה הוא לא יכול לנהוג בכלל.

סיבה נוספת, היא החשש שהעו”ס יהפכו להיות אנשי משטרה, זה לא מתפקידנו להיות זרוע של המשטרה למעט מקרים בודדים. להיפך אנחנו אמורים להיות בצד המגן.

אלימות ואלכוהול

אלכוהול עלול להוביל לאלימות.

מקומות בהם רואים אלימות בהקשר של אלכוהול -

סוג האלימות -

פיזית : מכות עד כדי רצח, אונס, פגיעות קשות, האלימות המטרידה ביותר.

מילולית : גבר שמקלל את אישתו.

פסיבית : אבא שלא שומר על התינוק ונרדם כי הוא שתוי.

עבריינות ואלכוהול -

השיכור עלול להיות התוקף אך הוא עלול להיות גם הקורבן ← בכל מקרה הוא מפסיד !!!

אחריות פלילית של שיכור -

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות. לטיעון הזה יש שתי הסתייגויות :

1. שהשכרות נגרמה שלא באשמתו. כלומר הוא לא ידע שהוא משתכר, לא לקח את זה באופן מכוון.

2. היה מצב של חוסר שפיות. זה מצב של חוסר שפיות זמנית, זה מצב שקשה מאוד להוכיח את זה.

שתיינות של צעירים


מה מוביל צעירים לשתיית אלכוהול?

אומניפוטנציה איבוד מעצורים הרגשת עוצמה
בדיקת גבולות לקיחת סיכונים – התנסויות מסוכנות
חיפוש ריגושים “ראש טוב”, ראש אחר
חופש עצמאות תחושת פורקן, תחושת שחרור מבעיות
מרד בממסד שתייה ב”איסור”, הגזמה
הרפתקנות שימוש לרעה באלכוהול, “הקפצת” טקילה
עוררות מינית קוקטיילים מיניים, גירוי מיני בשתייה
שתיינות ואלכוהוליזם בישראל

“תקופת היובש” - לפני קום המדינה

כמעט ולא היתה שתיינות בישראל. היה כאן מיעוט שעסק בהקמת המדינה, מיעוט ששאף לאיכות. הבריטים היו ידועים בשתיינותם וכדי לא להיות כמו הבריטים אנשי הישוב לא שתו.

“שתיינות מצוקה” - עם קום המדינה

באותה תקופה, עם הקמת עיירות פיתוח וכו', נוצר מצב שבאותה חברה שגם ככה יש את כל הצרות והמכות, שם גם יש בעיית שתייה. ובאמת בשנות ה-50-60 בעיית האלכוהוליזם היתה באותם מקומות. זה היה ידוע, אך אף אחד לא טיפל בהם. ב-1964 התפרסם מחקר ראשון בעברית בו הזכירו את העובדה שיש בארץ בעיית שתייה. לבעיה זו ולהרבה בעיות אחרות היתה סיסמה: אין מה לעשות עם ההורים, לפחות נציל את הילדים. בשם סיסמה זו הוציאו ילדים מבתיהם כדי להציל אותם. עבור רוב רובם של אותם ילדים זו היה נפילה מן הפח אל הפחת. הם קיבלו הוכחה ניצחת לכך שהם אשמים בכל הבעיות של הבית, כי הנה – אותם הוציאו מהבית.

“שתיינות רווחה” - משנות ה 70

לצד שתיינות המצוקה שהיתה ועודנה, מתחילה להתפתח שתיינות מסוג אח ר: מדובר על אנשים שאין להם מצוקה מבחינה סוציו-אקונומי, אלא אלה אנשים שאצלם השתייה היא חלק ממעמד, סטייל, נורמות חיים. התקופה שמאפיינת את השינוי הזה, היא אחרי ששת הימים. הרבה אנשים התחילו אז להסתובב בעולם ולראות איך חיים. הטלוויזיה הגיעה לארץ ובסדרות (כמו דאלאס, שושלת) רואים את כל העשירים מסתובבים עם כוסות שתייה ביד. ואז התחילו להיכנס לארץ פאבים וברים כבר לא הולכים לבלות וקצת שותים, אלא הולכים כדי לשתות. משהו השתנה בתפיסה. השתיינות קיבלה מעמד אחר, כך שיותר ויותר אנשים מהמעמד הבינוני והגבוה התחילו לבלות עם השתייה.

אז גם התחילו לחשוב על כך שצריך טיפול. עד אז המקסימום היה להוציא את הילדים מהבית ובמקרים חמורים לאשפז את האלכוהוליסט בבית חולים. זה נובע מתופעה שקיימת גם עם בעיות אחרות, שכל עוד הבעיה קיימת בשולי החברה לא מתייחסים אליה ורק כאשר היא עוברת למעמד הביניים מתחילים להתייחס אליה בצורה רצינית. הטיפול אז היה ממוקד באלכוהוליסט עצמו. אף אחד לא חשב שהמשפחה צריכה התייחסות. לסיכום :


“תרבות שתייה” - משנות ה 90

עם העלייה מרוסיה הגיעה תרבות שכוללת בתוכה שתייה, זו היתה קפיצה של רף.

בסוציולוגיה יש תיאוריה שאומרת שכשחברה אקוויוולנטית קולטת חברה דומיננטית, התוצאה תהיה דומיננטית. כלומר, עד אז לא היתה בישראל דעה ברורה על אלכוהול, אך קליטת העולים גרמה לכך שגם החברה הוותיקה קיבלה את התרבות הזו.

אין ספק שמבחינת בעיית השתיינות, העלייה מרוסיה היתה משמעותית מאוד.

גם העלייה מאתיופיה הרחיבה את בעיית השתייה. אמנם לא היתה שם תרבות שתייה אלא שתייה מאוד מעודנת, אבל חלק משמעותי מהקהילה הזאת עבר משבר כשהגיע לארץ. הבירה בארץ הזכירה להם שתייה שהם שתו באתיופיה ונוצרה בעיה של שתייה בקרב אוכלוסיה זו.

הטיפול עבר באותה תקופה לעמותת אפש”ר שהתחילו בטיפול מערכתי.

ישראל 2009

מדובר היום על 70,000 אלכוהוליסטים, שלידם יש 40,000 משפחה מורחבת, 50,000 בני זוג, 120,000 ילדים ובסה”כ 280,000 נפגעי אלכוהול. והבעיה הולכת וגדלה. אנו מדברים היום על ילדים ששותים בבית בחסות ההורים. מדובר ממש בתרבות חדשה שאי אפשר להתעלם ממנה.

פרופיל האלכוהוליסט הישראלי (כפי שבא לידי ביטוי בטיפול)


סקירה היסטורית ביחס למערכת הטיפולית -

1974 - התחנה הניסיונית לגמילה מאלכוהול במסגרת המשפחה והקהילה בבית שמש. הקימה אותה פנינה אלדר (שעבדה במשרד הסעד). היא בחרה אנשים עם פוטנציאל שיקומי מאוד טוב והתחנה אכן היתה מוצלחת והאלכוהוליסטים שהגיעו לשם אכן הצליחו לשקם את עצמם. בעקבות ההצלחה, הקימו במשרד הסעד את השירות לטיפול באלכוהוליסטים.

התפיסה שהתפתחה באותם ימים (ונכונה עד היום)

אנו רואים התפתחות: מערכת אמבולטורית – מערכת אישפוזית – הוסטל – בית חם.

אז מה יש היום?

1991 - הפרטת השרות לעמותת “אפשר”. הקמת היחידה לטיפול בנפגעי אלכוהול.

עמותת אפשר היתה עמותה ירושלמית שעסקה בקידום מעמד העובד החינוכי-סוציאלי. הציעו לעמותה את פרויקט הגמילה מאלכוהול. למרכזים קראו “מרכזים לטיפול בנפגעי אלכוהול”, מתוך תפיסה שמדברת על יחידה שמטפלת לא רק באלכוהוליסטים אלא בכל נפגעי האלכוהול.

2001 - טיפול בנפגעי הימורים (גם ע”י עמותת אפשר).

2004 - מעבר לשרות לטיפול בהתמכרויות. זהו שינוי ארגוני שאיחד את יחידות הטיפול בסמים ואלכוהול תחת אותה מערכת (למרות שהמרכזים עצמם מטפלים בנפרד באלכוהול ובסמים).



הטיפול הקבוצתי

בארץ, הגישה העיקרית לטיפול באלכוהול היא הגישה הביהביוריסטית. יש גם גישה מערכתית הכוללת טיפול משפחתי וזוגי. המשותף לכל היחידות שמטפלות בהתמכרויות והוא: שימוש בקבוצה. קבוצה טיפולית למכורים היא אחד הדברים ההכרחיים, בנוסף לטיפול פרטני.

כשאנו מפגישים אנשים בעלי מוגבלות כלשהי שיש להם שונות בכמעט כל דבר אחר (גיל, מין, דת וכד') יש בעייתיות בכך שנקודת החיבור ביניהם היא משהו שהם תופסים כחולשה. רבים מהאנשים שבאים לטיפול אומרים ישר: אני לא אשב בקבוצה, אני לא אשב עם האנשים האלה. זוהי הכחשה. בקבוצות AA - מדובר לא סתם באלכוהוליסטים אלא בנגמלים, אנשים שהחליטו לקחת את עצמם בידיים ולעשות משהו. זה נותן משמעות אחרת לקבוצה.

השפעות ישירות של קבוצה :

  1. שייכות - רוב האלכוהוליסטים שמגיעים לטיפול הם מאוד בודדים, אנו כבני אדם זקוקים לקבוצת השתייכות. כאשר הנגמל מגיע לקבוצה שבה כולם אומנם סובלים מאותה בעיה אך שם הוא יכול לומר את מה שהוא רוצה, ההרגשה שלו היא שהוא בבית. ההתבוננות הכי טובה על קבוצה היא לא כשהמנחה נמצא אלא כאשר הוא יוצא. השייכות חשובה מאוד! בקבוצת AA מה שחשוב הוא שבכל מקום בעולם הנגמל לא לבד. בכל מקום בעולם כמעט יש קבוצת AA בה הנגמל יתקבל בברכה.
  2. עבר משותף, ניסיון העבר - המטפל לעולם לא יצליח להבין בדיוק על מה הם מדברים. הניסיון של העבר יוצר תחושה שכולם מבינים על מה אתה מדבר. הרבה יותר קל להעלות דברים כמו התאבדות בקבוצה מאשר בטיפול פרטני. הפנטזיה השכיחה אצל אלכוהוליסטים היא שהוא ימות וישחרר את המשפחה מהעול שהוא מטיל עליהם. בשיחה פרטנית לוקח המון זמן עד שאתה מצליח לדלות מהמטופל פרטים אינטימיים, אך בקבוצה זה קל יותר. מספיק שאחד מספר על מחשבות האובדן שהיו לו וזה מדביק את כל האחרים והם נפתחים. יותר קל להתמודד עם העבר כשאתה בקבוצה ולא לבד.
  3. התמודדות משותפת - המומחים הגדולים ביותר להתמודדות הם חברי הקבוצה. טיפים יצירתיים, רעיונות. אם מישהו בא לקבוצה עם בעיה מסוימת, תמיד יהיה מי שייתן לו טיפ או עצה, לא מתוך מה שהם למדו אלא מתוך ניסיונם. אין כמעט מצב שמישהו מחברי הקבוצה לא היה בו. זה אחר כך הופך לעזרה הדדית, ואם יש לך קושי תמיד יהיה מי שיעמוד לצדך.
  4. לחץ חברתי - בד”כ אנו תופסים את הלחץ החברתי כשלילי. זה לא נכון. זה לגיטימי ומקובל. בקבוצה מספיק שיהיה רוב שלא שותה כדי שזה ישפיע על המיעוט ששותה. אם יש מישהו חלש צריך לעזור לו שלא ידרדר. המיעוט מאט את הקצב של הקבוצה להתקדם ואז יש לחץ גדול של רוב הקבוצה ואז או שהמיעוט יעזוב או שימשכו אותם קדימה ויושיטו להם יד.

רווחים משניים לקיום קבוצה:

  1. שיפור התנהגות - זה לא צורך של כולם אך זה צורך של הרוב. זהו כלי מצוין לשפר את המיומנויות הבסיסיות של תפקוד נורמטיבי של המשתתפים. למשל: דיוק. לאלכוהוליסטים אין זמנים, אבל - לקבוצה חייבים להגיע בזמן. בקבוצה הרבה יותר קל לשפר את ההופעה החיצונית, דורשים מהמשתתפים להתגלח, להסתרק וכו'. בקבוצה משפרים את היכולת לדבר, לשתוק, להביע דעה וכו'.
  2. שיפור ערכים - אחת הבעיות הקשות של אלכוהוליסטים זה להקשיב, להתפנות לאחרים. הם עסוקים מאוד בעצמם, אגוצנטריים. בהתחלה קשה להם מאוד להקשיב ולהתפנות לאנשים אחרים. בקבוצה נוצרת מיומנות של לשים את הצרות שלי בצד ולהקשיב לאחר. מה שעומד מאחורי הערכים זה אחריות. אלו ערכים שלא כ”כ קיימים ברמה הפרטנית, אך חזקים מאוד בקבוצה.
  3. הקבוצה מאפשרת בילוי בחברת אנשים שלא שותים - יש אנשים שבאים לקבוצה לא בתור טיפול אלא כאילו באו למועדון והם מעבירים ערב בלי לשתות. הם באים לפני הזמן, מסדרים את השולחנות, מכינים קפה. אחרי הקבוצה הם נשארים עם האחרים, מסדרים, מארגנים... הם תופסים את הקבוצה בתור ערב בילוי ללא שתייה.
  4. חיסכון - לא רק כספי, גם טכני/לוגיסטי. למשל: כל מטופל שמגיע למרכז ממליצים לו לשמוע הרצאה של רופא או עו”ד. זה לא חסכוני להביא כל פעם רופא לכל מטופל אלא עדיף שהרופא ירצה לכולם יחד בפורום הקבוצתי.

קבוצות לעזרה עצמית AA

התחיל בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ע”י 2 אנשים. אחד מהם היה מכור לאלכוהול ונגמל. הוא מצא שמה שעוזר לו זה כשהוא מדבר עם אנשים שדומים לו. בערב היה בודד מאוד. הפיתוי לשתות היה אדיר. הוא ישב איתו כל הלילה ודיבר איתו וזה מה שעזר לו לא לשתות. הם מצאו מתכון – כשיש שני אנשים עם אותה בעיה שרוצים להיגמל והם מדברים – אז זה עוזר. ב-AA לא נותנים עצות אחד לשני. העיקרון הוא להתחלק אחד עם השני בניסיון שלהם כדי לעזור לעצמם ולא לאחרים.

עקרונות AA

איך זה עובד? הקבוצה מתנהלת ע”י מנחה בתורנות. כל קבוצה קובעת מי האדם שמתאים להנחיה, בד”כ הקבוצה מחליטה על אדם שלא שתה חצי שנה ועבר מספר צעדים. המנחה של הקבוצה הוא אחד שרק מכוון את התנועה, כותב את סדר הדוברים, וקובע את הנושאים לפגישה. הוא לא איש מקצוע שמכוון את השיחה. הוא יכול להחליט על מה מדברים היום ונותן רשות למשתתפים לדבר. כל קבוצה מתחילה בקטע שמקריאים. אח”כ דקה דומיה. אח”כ יש סבב: “קוראים לי __ ואני אלכוהוליסט” (רק שם פרטי) והתשובה רק בארץ : “שלום __, אוהבים אותך”. לאחר מכן כל אחד מספר איך היה לו היום. אח”כ קובעים נושא, למשל: היום נדבר על הצעד השני. כמעט תמיד עוסקים גם בשאלה איך הגעתי ל-AA. אף אחד שם לא מומחה. כל אחד בתורו מדבר על החוויה שלו בנוגע לנושא המדובר, אף אחד לא נותן עצות. מתחילים ומסיימים בזמן. כשמסיימים אומרים את תפילת השלווה בשילוב ידיים.

קבוצות AA הפכו להיות אחת הקבוצות לעזרה עצמית הכי משפיעות בתחום ההתמכרויות ונוצרו כמה ואריאציות להן: קבוצה לנשות מכורים, קבוצה של ילדי מכורים, קבוצות מכורים אחרות: מכורים לסמים, מהמרים כפייתיים, אכלני יתר כפייתיים, מכורים למין, מכורים לקניות.

לקבוצות AA יתרונות רבים, אך הן לא יכולות לבוא במקום טיפול פרטני.

התמודדות

התמודדות זה משהו מאוד משמעותי בטיפול. זה משהו שמלווה את המכור מרגע שהרים את הטלפון והחליט לבוא לטיפול. בבסיס העניין עומדת העובדה שמדובר במחלה כרונית. לכל היותר אפשר להיגמל, אך כל הזמן נשארים בסיכון עם אופציה להישנות. אדם גמול הוא לא אדם בריא אלא אדם שורד, אדם שכל הזמן נמצא בסיכון הרבה יותר גדול ליפול.

דומה לאדם שעובר התקף לב ולאחר זאת הוא נמצא בסיכון הרבה יותר גבוה להתקף נוסף.

דרכי התמודדות - הרמה האישית

האם להחזיק אלכוהול בבית? זה נושא שתמיד עולה בקבוצות של אלכוהוליסטים, כאשר יש כאלה שאומרים אני מחזיק בבית כדי לארח, ויש שאומרים שבבית של אלכוהוליסט אין אלכוהול. בתחילת הגמילה ממש אסור שיהיה בבית של האלכוהוליסט אלכוהול. אך לאחר זמן, כל אחד מחליט מה שנכון לו.

לאלכוהוליסטים לעומת זאת אסור לעולם לאכול משהו בלי לבדוק קודם מה יש בו. אסור להם לאכול משהו שיש בו אלכוהול, אפילו עוגה שיש בה טיפת אלכוהול. ברגע שאלכוהוליסט יאכל או ישתה משהו עם אלכוהול הוא מיד מעמיד את עצמו בסכנה.

דרך אחרת היא לחיות את החיים הנורמטיביים. אתה נפגש בכל מקום בשפע של בקבוקי שתיה. צריך לעמוד מול הסיטואציה הזאת (למשל מול מדף הבקבוקים בסופר) ולהתגבר ולא לשתות.

דרכי התמודדות - הרמה החברתית

כאן צריך להתמודד עם הרמה החברתית. אלכוהוליסטים הרסו את התדמית שלהם וקשה מאוד לבנות אותה בחדש. ואז השאלה הגדולה היא איך מסתדרים עם זה שכולם יודעים שאתה כזה, שלא סומכים עליך, שחושבים שאתה עדיין השיכור השכונתי. על המטופל ללמוד שהשינוי שהוא עובר, קשה מאוד למי שמסביבו לעבור אותו. אחרים רואים אותו אחרת ממה שהוא רואה את עצמו.

בעיה נוספת היא חוסר הידע של החברה. אנשים לא לגמרי מבינים שאסור לאלכוהוליסט לשתות. אם מציעים לך שתייה ואתה מסרב, מיד מנסים לשכנע אותך לשתות.

דרכי התמודדות - מצבי לחץ

אלה הם המצבים הכי קריטיים, הכי קשים – קורה משהו קשה, למשל: מפטרים אותך, מישהו מת וכד'. איך אתה מגייס יכולת להתמודד עם מצבים כאלה שעבור כל אדם נורמאלי היא מאוד קשה להתמודדות. מצב לחץ מהווה איום וזוהי נקודת התמודדות קשה עם השתייה.

נקודת התייחסות

בעיה נוספת היא שבכל תהליך הטיפול בהתמכרות הוא בעצם עושה הכל כדי לא לחזור חזרה.

אין לאן להתקדם! ההתקדמות המשמעותית היא בתחילת הדרך – הגמילה היא בכמה ימים הראשונים! המטרה במהלך הטיפול היא לא להתקדם אלא לא לסגת.

זאת סיבה נוספת לכך שצריך לחזק את ההתמודדות אצל אדם מכור.

דיברנו בעבר על תהליך השתייה אצל מכור: אירוע --> חוסר אונים --> שתייה.

חוסר היכולת להתמודד עם האין אונות שנוצרת כתוצאה מאירוע מסוים, הוא שמוביל לשתיה.

נתחיל בנקודת האפס, מקום בו אין לנו מה לעשות: אירוע --> שתייה. זהו ציר התירוץ של המכור שחושב שהוא שותה כתוצאה מאירוע מסוים (ולא מבין שזה נובע מהאין אונות שהאירוע הזה יוצר). כאן אין לנו מה לעשות, כי זו לא הסיבה האמיתית שהמכור שותה.

השינוי צריך להיעשות בציר שבין חוסר האונים לשתייה. על ידי מניעה של המצבים הבאים :

אלכוהול : ביחס לשתיה אנחנו יכולים לעזור למכור להתמודד עם שאלות הנוגעות לקרבה/אי הקרבה לאלכוהול של המכור, כי האלכוהול חוקי, חופשי ונמצא בכל פינה, וגם האלכוהוליסטים רואים אותם. אז אנו יכולים לעזור להם להתרחק מאלכוהול, להימנע מנפילה.

אירועים : יש רמה מסוימת של שליטה על האירועים שקורים לנו. אנו יכולים להימנע ממפגש עם אנשים מסוימים, להימנע מללכת למקומות מסוימים וכד'. יש לנו אנשים שאנחנו מרגישים שהם טובים לנו ואנשים שהם רעים לנו, וכך הוא לגבי מקומות, ימים - אפשר לחלק את העולם בצורה דיכוטומית לטוב ורע. תוכנית זאת מלמדת אותנו לזהות מצבים טובים ומצבים רעים, מהם נתרחק.

חוסר אונים : חלק משמעותי יותר מהטיפול, 20% מופנה לקשר אירוע --> אין אונים. האירועים משפיעים עליהם יותר, או בגלל שהם רגישים יותר, או בגלל שהם רוצים להיכנס לחוסר אונים כדי לשתות. החלק שלנו כמטפלים הוא לעזור למכורים למתוח את הפתיל, צריך ללמד אותם לא להגיב באופן אוטומטי, אלא לעשות איזשהו תהליך לפני שמגיבים, כי ברגע שתמתח במעט את הזמן, יכול להיות שלא תעשה משהו שאח”כ תצטער עליו.

האלכוהוליסט מפחד ממצב של חוסר אונים ולכן אנשים שותים עוד לפני הכניסה למצב כזה, הם לא רוצים לאבד שליטה, הם מדלגים על השלב הזה. אנחנו צריכים להבהיר שזה אנושי ונורמאלי להיות בחוסר אונים ולא צריך ישר לשתות.

כאן אנו מציעים למטופל לחפש חלופות לשתיה. אנו לא אומרים שאין את האופציה לשתות. החוכמה הגדולה היא לחיות את החיים כשהאלכוהול נמצא בכל מקום, וגם ברגע הקשה ביותר אתה בוחר לא לשתות. אתה לא אומר: אני לא רוצה לשתות, אתה אומר: כן, אני רוצה לשתות, אבל אני בוחר במשהו אחר. לא נגמלים מהרצון לשתות, נגמלים מהבחירה בשתייה.

כלים להתמודדות

אנו בונים עם המכורים ארגז כלים שיעזור להם לעבור בשלום אירוע כזה: ארגז הכלים מכיל:

לתת משמעות ל”בסדר” אנו צריכים לא רק לתת לניסיון להצטבר, אלא גם לתת לו משמעות. התפקיד שלנו הוא לתת למכור את מלוא המשמעות לשבוע שעבר והוא לא שתה. לא פותחים שיחה באופן סתמי אלא נותנים משמעות לכל מה שעבר השבוע - קרו הרבה דברים חשובים! לתת משמעות לימים! צריך לחפש ביחד עם האלכוהוליסט.

תרגול במצבים סימולציות, לדמיין אירוע – איפה אתה יושב ? מה אתה עושה ? מנסים לתרגל את המעשים וההתמודדות באופן מדומה.


משבר שתייה

עם כל עניין ההתמודדות, בסופו של דבר מגיע מצב שבו הדבר הטבעי בו יותר הוא לשתות. ואז אנו מדברים על שני מצבים: מעידה ונפילה.

מעידה בד”כ מתייחסת למשהו חד פעמי ונפילה זה נפילה רצינית.

“התאבדויות“ - הם יודעים בדיוק מה המשמעות של השתייה, נשבר להם להתמודד והם בוחרים לחזור לשתות. התייאשו.

טסט - אלה שהרגישו אחרי כמה שנים שאולי הם יכולים בכל זאת לשתות. הם חושבים שאולי הם יצליחו, וכמובן הם לא מצליחים. אלה נפילות של אנשים שלא רצו ליפול, והם בהחלט חשבו שהם יכולים להוכיח לכל העולם, שהם נגמלו סופית והם יכולים לשתות. הם עושים ניסיון. בהתחלה שותים קצת, אח”כ עוד קצת ואחרי כמה זמן, חודש לכל היותר (בד”כ), הם חוזרים לשתות. הטסט תמיד מתחיל בראש. תמיד צריך לחפש מתי נתן האדם לעצמו את האפשרות לחזור לשתות. זה הרבה פחות חשוב מתי הוא בפועל שתה.

אם כן יש תקופת המתנה בין הסוויצ' בראש לבין הנפילה, וכתוצאה מכך נבנתה תוכנית שנקראת “תוכנית מניעת נפילה” :

מה שעומד ביסוד הדבר הוא שלהתמודד זה אומר לדעת עם מה אתה מתמודד. מרגע שאפשרת לחשוב על זה בראש וויתרת. יש פרק זמן מכריע בו עומדת השאלה באוויר והיא אם תשלח את היד לבקבוק או לטלפון (לחבר AA). הנחת היסוד היא שלכל אחד מאיתנו יש את נקודות האזהרה מצד אחד ומהצד השני יש את הנקודות שנותנות לנו רוגע. לכל אחד מאיתנו יש אלמנטים שעושים לנו טוב וכאלה שעושים לנו רע. אם אתה יודע לזהות את הנקודות הקשות שלך, אתה יכול ככל שאתה מסוגל להימנע – אי אפשר להימנע מפסח אבל אפשר להימנע ממקומות או מאנשים שלא עושים לך טוב. וגם ממה שאתה לא יכול להימנע – למשל מפסח, אתה יכול להיות מודע שזה זמן קשה ולכן אתה יכול לחפש את החיזוקים, למלא את המצברים ולהישמר באופן מיוחד.

חלק ממניעת הנפילה הוא בדיוק לזהות את כל הדברים שיפילו אותך (כמו שפתאום אתה מחליט לקנות בקבוק לבית, “שיהיה, לאורחים”). וכשאתה מזהה את המקומות האלה אתה לומד להתמודד איתם.

חם – לזהות מה הם המקומות הקשים עבורך, מצבים קשים – לחפש סימני אזהרה ולהימנע מהם.

קר – לזהות מה הם המקומות המרגיעים והנעימים מה עוזר לך – לחפש את אותם דברים שיהיו סביבך.

סיום טיפול

מכאן עולה שאלה חשובה: למה צריך לסיים את הטיפול ? הרי דיברנו על כך שזו מחלה כרונית שצריך להתמודד איתה כל החיים?

  1. אנשים מגיעים לשיא. אם לא נסיים, אחת האופציות היא שהם ינשרו. חווית סיום הטיפול היא חיובית והם לא רגילים אליה. לאלכוהוליסטים אין סיומים טובים, הם בד”כ הרסו כל דבר טוב שהיה להם. לכן בקבוצה טיפולית עושים טיפול קצר מועד – כדי לספק את חוויות הסיום המוצלח של הטיפול - אנו מאפשרים למטופל לרכוש “תעודות סיום”.
  2. למנוע הוספיטליזציה (תלות במערכת הטיפולית) - מאחר וחלק מהמטופלים תלותיים, יש להם אופציה להיתלות במטפל או במערכת הטיפולית ולא להעיז לצאת לחיים הרגילים, והם עלולים להישאר כך כל החיים. זה לא התפקיד שלנו להיות במקום המטופל אלא לידו. אנו לא אמורים להיות כאלה שמלווים את המטופלים כל החיים, אנו רוצים לאפשר לו ללכת לבד. וזה יתאפשר רק ע”י שיהיה ברור שיש סוף לטיפול.
  3. יש אופציות אחרות. מי שמסיים טיפול יכול ללכת לקבוצות AA, קבוצות בוגרים וכד'. לכל אחד יש הרבה אפשרויות המשך. בנוסף, הדלת פתוחה במרכז לכל מטופל שחש צורך בכך.
הטיפול חייב להיות מוקצב בזמן – גם לטווח ארוך.

תקופת הטיפול הרשמית ע”פ התקנות הם שנה וחצי של טיפול עם אופציה להארכה של חצי שנה לנפגעי אלכוהול.

נשירה מטיפול

מתברר שסיום הטיפול, ברוב המקרים, איננו דווקא הצפוי. רוב רובם של האלכוהוליסטים נושרים. סקר שנערך ביחידה העלה שברוב המסגרות האמבולטוריות הראשוניות כ-70% מכלל המגיעים לטיפול נושרים ולא מגיעים לסופו. ביחידות אישפוזיות אחוז הנשירה הוא 40% (מי שמגיע למרכז ראשוני לא יודע מה מצפה לו וזה מסביר את אחוז הנשירה הגבוה יותר). באותו סקר בדקו שני דברים נוספים: 1. למה אנשים נושרים 2. באיזה שלב נשרו.

סיבות הנובעות מהמטופל סיבות הנובעות מהמטפל / המערכת
עד 5 מפגשים

חוסר בשלות לטיפול חוסר מודעות

אכזבה מאי קבלת רווח משני

קבלת רווח משני

סחבת ותור המתנה חוסר התאמה

חוסר כימיה בקשר האישי

עד 10 מפגשים

שאננות – תחושה של מיצוי אכזבה מכישלון, מעידה

אי הקפדה על חוזה טיפולי חוסר כימיה בקשר האישי

מעל 10 מפגשים

דריכה במקום ירידה בסדרי העדיפויות

מציאת מסגרת אחרת

דריכה במקום סדרי עדיפויות משתנים

מסגרת אחרת


הסבר

חוסר בשלות לטיפול - הם לא באמת חשבו שהם אלכוהוליסטים, הם לא התארגנו נפשית לוויתורים הקשורים בהפסקת השתייה, הם לא עשו את השינוי הזה והם גם לא הרגישו שהם רוצים להפסיק. הם באו לבדוק את הטיפול. הם מתקשים להתחייב. עדיין לא מוכנים לזה. הם באו לקבל איזה נס.

חוסר מודעות - אלה אנשים שבכלל לא מבינים למה הם צריכים לבוא, הם מרגישים שהכול בסדר, ושהם ממש לא צריכים את זה, הם מגיעים כי משהו לחץ עליהם להגיע.

רווח משני - אנשים שלא באמת רוצים טיפול אלא מחפשים רווח משני, למשל: אישור לביטוח לאומי לצורך הבטחת הכנסה, חובה מטעם שירות מבחן ללכת לטיפול.

סחבת - אלכוהוליסטים הם אנשים עם קושי בדחיית סיפוקים. גם אם הם כבר פונים לטיפול הם רוצים אותו עכשיו. ומה אם הטיפול לא יכול להתחיל עכשיו בדיוק, בגלל סחבת של המערכת, יש אנשים שבגלל זה לא מגיעים לטיפול.

חוסר התאמה - יש מעט מסגרות וייתכן שמה שיש לא בדיוק מתאים לכל אחד. קושי אפשרי בהקשר לכך הוא קשיי שפה - לא מדברים בכל השפות במרכזי הטיפול ומספיק שאין מי ששולט בשפה שלך כדי שזה יגרום לכך שהמערכת לא מתאימה לך.

חוסר כימיה בקשר האישי - כולנו יודעים שיש מטופלים כאלה שאנו אוהבים וכאלה שאנו לא סובלים ולא כל מי שמגיע לטיפול מוצא מטפל שמתאים לו.

שאננות - כמה שלא נסביר למטופל מה צפוי לו בטיפול, הרבה פעמים אחרי הגמילה יש לו תחושת אומניפוטנטיות הגורמת לו למחשבה שהוא לא צריך שום דבר יותר. מבחינתו הוא לא צריך יותר טיפול. הם באופוריה מהגמילה, והם לא שמים לב לסיכון שבו הם נמצאים.

במקביל לכך יש את אלה שחשו אכזבה - שהרי גם אחרי שאדם נגמל הוא עושה כמה טסטים וזה תחושת האכזבה מהנפילה גורמת להיעלם, לא להגיע יותר לטיפול

חוזה טיפולי - לעיתים העובדה שהמטפל לא יודע איך לעמוד על החוזה הטיפולי גורם לנשירה. ואז נותנים למטופל הרגשה שלא צריך יותר.

דריכה במקום - מטופלים שמרגישים שהגיע הזמן להפסיק את הטיפול אך לא מעלים את זה בטיפול ופשוט מפסיקים להגיע. לא מרגישים שהמטפל אכן עוזר לו.

סדרי עדיפויות משתנים - לעיתים בתחילת הטיפול, הטיפול נמצא בראש סדר העדיפויות של המטופל לאחר זמן הטיפול עובר לתחתית הרשימה והדבר מוביל בסופו של דבר לנשירה. הטיפול כבר לא הדבר החשוב בחייו, אך אין לו האומץ לומר למטפל שהטיפול כבר לא מתאים לו והוא פשוט נעלם יום אחד.

מסגרת אחרת - אנשים שמוצאים מסגרת אחרת, למשל AA, והם עוברים אליה בלי לסיים את הטיפול כמו שצריך. זה לכאורה בסדר, יש מסגרת אחרת, וזה יופי – אבל אם הטיפול לא הסתיים כמו שצריך יש לזה משמעות קשה לאלכוהוליסט.

כאשר הנשירה מתרחשת בחלק הזה של הטיפול, האשמה היא בדרך כלל על המטפל, כי הוא היה צריך להיות ער למצבו של המטופל ולתכני הטיפול ולשים לב לכך שיש דריכה במקום, סדרי העדיפויות השתנו, או שיש מסגרת אחרת.



איך מתמודדים עם נשירה ?

צמצום ולא מניעה.

היענות מהירה.

שילוב בקבוצה - ההתחייבות היא לא רק למטפל אלא לקבוצה שלמה.

יצירת מחויבות כמו תשלום - זה תמריץ טוב לנצל את מה ששילמנו עליו.

חוזה טיפולי ברור - לא בהכרח חתום, אלא חוזה טיפולי ברור.

מתי נפסיק טיפול ?

כאשר נדע שהאדם עבר תקופה וקנה כלים להתמודד עם החיים,


תגובות לסיום (1-5 הם התנגדויות קלאסיות, 7-8 הם התנגדויות “חיוביות”).

כאשר אנשים מגיעים לקראת סיום אנו רואים מספר ואריאציות של התנהגות :

  1. הכחשה - יש כאלה שגם כשהם מבינים שהטיפול הולך להסתיים הם לא מוכנים לקבל את זה, וממשיכים לדבר על מה יהיה בהמשך הטיפול.
  2. האשמה - יש מטופלים שגורמים לנו לתחושות אשם: מה, אני לא אוכל יותר להתקשר אליך ? איך אני אסתדר ? אתה מפקיר אותי!
  3. פרובוקציה - הפרובוקציה הקלאסית היא לשתות (למשל, להגיע שיכור לפגישה האחרונה). צריך הרבה אומץ מצד המטפל לומר למטופל: אני מאמין בך, יש בך את הכוחות להתמודד גם עם הפרובוקציה הזו שעשית (אם באמת מזהים את השתייה כפרובוקציה).
  4. הקטנת ערך הטיפול - המטופל נותן למטפל תחושה שהטיפול לא היה שווה שום דבר.
  5. מתפטרים - קשה להם עם הסוף. יש כאלה שלא מגיעים לפגישות האחרונות, קשה בפרידות
  6. השלמה וקבלת הסיום - מסכימים לסיום הטיפול.
  7. רווחה - אנשים שמחכים בכיליון עיניים לסיום.
  8. ממשיכים - הם לא נפרדים, הם נשארים. הם יהיו העוזרים, יארגנו מפגשי בוגרים של הקבוצה, הם לא נפרדים לעולם.

הצלחה

איך מגדירים הצלחה ? בתפיסה שלהם יום אחד ללא שתייה נחשב להצלחה, במחלה זו כל יום שעובר הוא התמודדות. גם כישלון יכול להיות פתח להצלחה. ההגדרה של הצלחה היא לא בהכרח עניין של שותה או לא שותה, זה לא רק לעזור לאדם להיגמל.

מאוד נוח להיגרר למדד שלך שותה / לא שותה. אך אין להיגרר לשם.

את מי לוקחים בחישוב ? רק את אלה שסיימו טיפול או שסופרים גם את מי שעשה רק חלק מהדרך. אנו לוקחים בחשבון את כולם – גם את הנושרים וגם את מסיימי הטיפול.

מה הם נתוני ההצלחה ? 5 שנים אחרי הטיפול גילו 38% מהנגמלים לא חזרו לשתות. כלומר מדובר על 38% הצלחה שזה יפה מאוד. גם כישלון יכול להיות הצלחה בעתיד, גם אם אדם היה נקי במשך שנה עדיין זו היתה שנה משמעותית ונקייה למשפחתו וסביבתו.

יש את אלה שמסתכלים דווקא על 62% אחוזי הנושרים ונשאלת השאלה האם שווה להשקיע את המשאבים האדירים האלה על אחוזי הצלחה אלה ? את התשובה לזה נמצא בחנות בגדים: כמה אנשים נכנסים לחנות ובאמת יקנו בסוף? יש הרבה אנשים שמסתובבים סתם. אך בעל החנות משקיע גם בהם, כי בעל החנות יודע שברגע שנכנס מישהו וקיבל יחס טוב, גם אם הוא לא קנה, הוא יקנה אולי בעתיד. זה בדיוק מה שקורה במרכז. משקיעים לא רק בקליינטים של היום אלא גם בקליינטים של המחר. אם אלה שנשרו ונפלו יחזרו שוב, זו הצלחה. אם הם אמרו למישהו – אני לא הצלחתי אבל לך אתה לשם, אולי אתה תצליח – זו גם הצלחה.


Locations of visitors to this page