טיפול בנפגעי אלכוהול - מחברת 2008

חזרה לאתר
טיפול בנפגעי אלכוהול – 76-567-01 נחום מיכאלי, ראש עמותת אפשר, יו»ר ועדת האתיקה.

שלושה מושגים בסיסיים:

<- אלכוהול.

<- התופעה – המחלה: אלכוהוליזם.

<- אלכוהוליסט.

אלכוהול

אלכוהול כחומר. החומר עצמו פחות משמעותי לטיפול, אך כן חשוב שלפחות נכיר אותו קצת. אלכוהול משקה, אולם קודם כל הוא חומר כימי = כוהל. הכוהל עמו הגוף שלנו חי בשלום הוא כוהל אתילי = אתנול.

(לעומת זאת כוהל מתילי/מתנול הוא דלק).

לא רק משקאות, גם בחדר אמבטיה – ספירט, אפטרשייב, בושם, חומרי ניקוי – טרפנטין, צבע, דבק מגע, תרופה, מזון, חומר חיטוי.

כשאנשים מתמכרים לאלכוהול, הם מכורים לאלכוהול, אך לא למשקה ספציפי, מכורים לחומר הפעיל, לא למוצר. לא מכורים לבירה או וודקה כמו שמכור לעישון לא מכור למרלבורו או ווינסטון.

אדם מתמכר לחומר, לא למשקה!!

אלכוהולסיט באטרף ישתה גם חומר חיטוי וכולי, העיקר חומר שיש בו אתנול.

אלכוהול כמשקה.

(גם בירה וגם בריזר, משקאות אלכוהוליים בריכוז נמוך).

(אלכוהוליסטים פחות מתעניינים בבירה, בריזר, ליקר).

אלכוהול מוגז – היין גורם לאלכוהול להיספג יותר מהר, משכר יותר מהר. 'פנטזיה', או הקפצת טקילה, ככה עולה יותר מהר לראש.

אלכוהול מוגז משכר יותר מהר!!

משקה חריף, יותר נקי. עראק, וויסקי, וודקה, ג'ין, טקילה. (יש גם 98%).

מנת אלכוהול:

פחית בירה = כוס יין = כוסית משקה חריף

330 מ»ל 100 מ»ל 30 מ»ל

אלכוהול כסם. אלכוהול אחד הסמים המסוכנים ביותר. האלכוהול חוקי כיוון שהוא כל כך מושרש בתרבות. האלכוהול שייך למדאי מערכת העצבים. סבילות גבוהה, תלות פיסית ונפשית גבוהה ← סם קשה ומסוכן. מתמכרים אליו והנזק הוא חמור.

בישראל 22,000 נרקומנים, 70,000 אלכוהוליסטים.

רוב הנרקומנים צעירים, לכן סביבם מספר קטן של נפגעים עקיפים, סביב אלכוהוליסט יש כ7-9 בני משפחה. יותר נפגעי אלכוהול, אך זה חוקי.

אלכוהול חומר מדכא, את מערכת העצבים.

אלכוהול נספג מהר מאוד בגוף (ולכן ניתן למצוא בנשיפה, בדם בקלות). מגיע למוח ומנטרל את הברקסים שלנו. לכן, בתחושה הוא נותן לנו משהו חדש, אך בעצם הוא לוקח את הבלמים ← איבוד שליטה.

אדם שיכור – דיבור איטי, תנועות איטיות. אלכוהול לא חומר רע, אך חומר מסוכן. זה כמו נהיגה במכונית, צריך להיות זהירים. לעומת זאת, בסמים אין שימוש זהיר.

התחושה מול האמת: אלכוהול מבלבל, נותן תחושה אחרת, עושה את ההיפך.

נותן תחושה שמחמם בעת קור, למעשה מקר את הגוף. מרחיב כלי דם פריפריים, יש תחושת חום, אך החום נפלט יותר מהר החוצה. אם יש בגדים חמים, החום נשמר, אך אדם חשוף יקפא. בכלל, במצב קפיאה אסור לתת לאדם אלכוהול, כי אז הזרימה היא רק לחלקים העיקריים. אדם שותה – ואז הדם עובר לפריפריה.

בירה נחשבת כמרוות צימאון, אך למעשה היא משתנת.

אלכוהול נחשב למשפר תיפקוד מיני; אמנם הוא מגביר את היצר, אך מפחית את היכולת.

1) בשביל מה לשתות?

שימוש זהיר – חלק מאירוע חברתי, טקס דתי, בזמן ארוחה. שימוש לרעה – שינוי מצב רוח, להירגע, לקבל ביטחון, להתעודד, להתפרק. כלומר: נותנים לאלכוהול תפקיד.

2) איך לשתות?

שימוש זהיר – במידה, לאט, תוך כדי אכילה (!), מהול במים, קרח, מיץ. שימוש נורמטיבי, חיפוש הטעם בלי לפגוע.

שימוש לרעה – לא מחפשים טעם ואיכות, מחפשים כרטיס שיוביל לרגש, כמות מוגזמת, קוקטיילים מסוכנים, הקפצת טקילה, על בטן ריקה, עם נטילת תרופות.

3) ומה לאחר השתייה? מה הולכים לעשות אחרי השתייה?

שימוש זהיר – פעילות שאינה מחייבת ערנות, דיוק או אחריות.

שימוש לרעה – נהיגה, שמירה, פיקוח על מכונות.

אלכוהול כתרופה.

אלכוהול כחומר חשוב בתרופה. חומר חיטוי (כשעושים בחדר מיון בדיקת אלכוהול בדם, אסור להשתמש בספונג'טה עם אלכוהול); אילחוש; חומר מקרר; משתן לאנשים עם בעיות בכליות; כולסטרול נמוך (פרדוקס הצרפתים – שותים יין להורדת כולסטרול עם אוכל נא, טוב לאנשים מבוגרים להורדת כולסטרול).

שילוב אלכוהול עם תרופות – סכנה.

רשום בהנחיות של תרופות, אלכוהול משפיע ופוגע בתיפקוד של התרופות.


נשים בהריון – לא בשום אופן!


אלכוהול כמזון, כמקור אנרגיה.

בירה 133 קלוריות, יין 1087 קלוריות, משקה חריף 1762 קלוריות. אלכוהוליסטים חריפים כבר לא אוכלים, רק שותים, אלו נחשבות 'קלוריות ריקות' שלא מספקות אנרגיה, מצויים בתת תזונה. האלכוהול לא תחליף לאוכל, מקור אנרגיה שמתבזבז.

התפקיד החברתי של האלכוהול בחיים שלנו.

אלכוהול חותך מעמדות ומהווה חלק נורמטיבי מחיינו. נמצא בזמן שמחה ובזמן עצב, מלווה את חיינו בתחומים רבים. אלכוהול כ»חומר סיכה/שיחה». אלכוהול עם קונוטציות מיניות, ברים, פאבים, קוקטיילים עם שמות כמו «אורגזמה» «סקס על החוף» «פטמה חלקלקה».

אלכוהוליזם

אלכוהוליזם = מחלה הנגרמת משימוש יתר בחומרים אלכוהוליים ומתבטאת באיבוד שליטה על האלכוהול.

בעבר שתיינות / אלכוהוליזם הוגדר כ'חולשת נפש', 'התנהגות א-סוציאלית', 'חטא'. זה לא נתפס כמחלה.

תקופת היובש = 13 שנים בארה»ב אסרו בחוק ייבוא ושיווק אלכוהול. החל בעצם עוד קודם עם קבוצת אנשים פוריטניים ביוטה שהאמינו שהאלכוהול הוא דבר רע, טענו שאנשים הם חלשים ולכן צריך לאסור.

בערך בשנות ה30 החלו להגדיר את התופעה המחלה, אבל הנושא היה מאוד שנוי, איך זאת מחלה? איפה זה כואב? עם הזמן זה התרחב, לא רק התנהגות, גם בכלל תיאוריה יותר מקיפה.

קז'ולסטה – בחן אלכוהוליזם ביחס למחלות אחרות, ויצר ציר של זמן ומידה: בריא, חולה, מת. שלב בחיים ומולו ציר הזמן. (במחברת).

- יש מחלות או מצבים בהם אדם עובר ממצב בריא למצב מת בזמן קצר (יש כאילו 'חולה' בדרך, אך זה כל כך מהיר). שבץ, התחשמלות.

- יש מחלות שאנשים חולים ובאופן בלי נמנע ימותו, איידס, מחלות סופניות טרמינליות, חולי כליות, סרטנים, ניוון שרירים.

- אדם חולה ושם הוא נשאר. נכות. אדם שנולד בריא ואיבד אחד מחושיו (ראיה, שמיעה), או גפיו. סביר להניח שזה מצב סטטי, לא יהפוך להיות בריא, אך אין סיבה שהוא יהיה חולה יותר או ימות.

- זיהומים. אדם בריא, הופך להיות חולה, מקבל טיפול,חוזר להיות בריא.

- אדם בריא הופך להיות חולה, מקבל טיפול, ואם שומר על עצמו יישאר בריא, אם לא שומר ישוב להיות חולה. חולה – בריא. אפשר לחיות כך הרבה שנים או זמן קצר. מחלות כרוניות. אדם קיבל התקף לב – מוגדר חולה לב. יכול לתפקד, אך צריך לשמור, לקחת תרופות, כבר לא יכול לחזור למה שהיה פעם. כמו חולי נפש כרוניים, בזמני רמיסיות יוכלו לתפקד.

מצב של אלכוהוליזם בו אדם לא יכול לשלוט על האלכוהול. אדם שותה בלי יכולת, הטיפול היחיד, התרופה היחידה = להפסיק לשתות. אולם הוא לא יהיה לגמרי בריא, צריך תמיד להקפיד לא לשתות. ישתה טיפה אחת וישוב להיות חולה.

מחלה כרונית שהביטוי שלה הוא הישנות. הביטוי הוא חוסר יכולת לשלוט באלכוהול.

AA – אלכוהוליסטים אנונימיים, קבוצה לעזרה עצמית. קמו בשנות ה30, גם תופסים זאת כמחלה.

למה מחלה?

1) תופעה כרונית – הישנות.

2) מתבטאת בחוסר יכולת.

3) לפי הAA זו מחלה.

4) מאפשרת טיפול.

5) רגישות לעומת התנהגות.

חשוב להתייחס לכך כאל מחלה, כיוון שהמשמעות היא שאפשר לטפל בתופעה. מספקים מסגרות טיפול מתאימות.

אם זו מחלה, זה מסיר אחריות, «אם זאת מחלה, אז מה רוצים מהאלכוהוליסטים?» כאן חשוב לכוונן: המחלה היא הרגישות לאלכוהול, להבדיל מההתנהגות. אין שליטה על הרגישות, אבל על ההתנהגות יש אחריות וזה בשליטתנו.

אדם למשל אלרגי למשהו, אי אפשר להאשימו על כך שיש לו אלרגיה; על עצם הרגישות לחומר אי אפשר להאשים, אולם אם אדם אלרגי ובוחר להיות במגע עם החומר הזה, כאן יש בעיה.

האחריות של אלכוהוליסט למחלה, היא לא על כך שהוא רגיש לחומר, אלא אחריותו היא על התנהגותו.

אם אדם יודע שיש לו בעיה, מדוע בחר לשתות?





איבוד שליטה. שלושה מצבים בקרב אלכוהוליסטים:

* איבוד שליטה בכמות. מתחילים ולא מפסיקים, כשמתחילים מאבדים שליטה, גם אם התדירות מוגבלת.

* איבוד שליטה בעיתוי. שלב מתקדם יותר. הכמיהה מגיעה פתאום, 'חטפו ת'דודה'. כשזה בא, זה בא, אין שליטה.

* איבוד שליטה בעיסוק. המצב הכרוני ביותר. גם כשלא שותים כל כך עסוקים בזה. מתי ישתה, איך ישתה, לא שותה בשביל לחיות, אלא חי בשביל לשתות. האלכוהול זה הכל בשבילם. לא יכולים להתרכז במשהו אחר. רואים רק את האלכוהול. איבוד שליטה טוטאלי על חייו.

איפיוני המחלה:

<- מחלה שיש בה הישנות.

<- מחלה שיש בה תהליך (לא חד פעמי, לא פתאומי).

<- מחלה מתפתחת (פרוגרסיבית).

<- מחלה חשוכת מרפא.

% נשירה גבוה מהטיפול, כ70%. רובם חוזרים חזרה, חוזרים במצב טוב יותר. אדם שממשיך לשתות, מצבו מחמיר. יש טבלת התדרדרות בשתיה, אנשים ממקמים את עצמם בתהליך ההתדרדרות. לאן הוא כבר התדרדר ומה עוד מחכה לו אם ימשיך לשתות. התהליך מתדרדר. (מצ»ב).

מחלה חשוכת מרפא – כמו מחלה כרונית. אי אפשר להבריא, לכל היותר אפשר להחזיק את עצמו, לתחזק את עצמו. מכור שנגמל הוא לא אדם בריא, אלא אדם ששורד. הם עדיין מגדירים את עצמם כאלכוהוליסטים, כל יום שורדים את היום. ממשיכים להיזהר, כי טיפה אחת של אלכוהול והם אבודים.

אחת הסכנות הגדולות ביות למכור היא שאננות. כי אז מאוד מהר לוקחים את השתייה. כל בוקר אומרים למראה «אתמול לא שתית, רק לעבור את היום». לא מבריאים, רק נגמלים, נמנעים מהחומר. לפעמים «עושים נסיון» ותמיד בהכרח נופלים.

מחלה ביו פסיכו סוציאלית (כמו רוב המחלות).

היבט סוציאלי – בהמשך נתמקד בו באריכות. ההיבט החברתי מתייחס גם לחשיפה לאלכוהול וגם לפיתוח נורמות שתיה. חשיפה לאלכוהול היא הכרחית על מנת שאדם יגלה את הרגישות שלו. נורמות שתייה קשור לכך שככל שיש יותר שתיינים, יש יותר שתייה ואז יותר אלכוהוליסטים. גיל השתיה יורד, אלכוהוליסטים יותר צעירים. נורמות השתייה לא יוצרות אלכוהוליסטים, אלא יוצרות את הקרקע.

היבט פסיכולוגי – 20% מהשתיינים יתמכרו נפשית. לא שותים רק בגלל שזה טעים, שותים בגלל שזה עושה להם משהו. מרגיע, משקיט, נותן תחושה טובה. עבור חלק זה מספק את החור השחור.

הסברים:

הרבה מהפתולוגיות הן עניין של מינון ותיזמון. בגיל מסויים ילד עם תכונות אלו זה מתאים ובסדר, אך אצל בוגר זה לא מתאים. גם עניין של מינון, קצת הכחשה זה בריא, הרבה לא.

אדם עם קושי, חור שנפער – מוצא אלכוהול וזה עוזר לו, הוא מרגיש טוב. אז הוא זוכר את ההרגשה הטובה. בפעם הבאה שירגיש רע, ייקח לשתות וירגיש טוב. בהמשך כבר גם אם יודעים שאולי ירגישו רע, כבר משתמשים יותר. ואז לאט לאט שותים עוד ועוד, גם זה פחות משפיע ואז העוצמה יותר גדולה.

מכורים על רקע נפשי, קושי בשתיה נורמטיבית (20% מכורים נפשית).

20% מהמכורים נפשית יתמכרו פיסית. כלומר, 4% מהשתיינים יתמכרו פיסית.

מתוך 100 אנשים, 80 ישתו בכיף, 16 יתמכרו נפשית (קבלת בטיחון, ביטוי רגש וכו'), 4 «זה נכנס להם לדם», נכנס למחזור הדם ברמת המטבוליזם, הופך להיות חלק מחליוף החומרים בגוף. הגוף צריך את זה, «קריז», לא שותים – הגוף מגיב. תסמונת גמילה.

איך מסבירים את ההבדלים הללו? ברמה הפיסיולוגית אין עדיין איך להסביר זאת.

מחלה גנטית? יש תופעות הקשורות בשתיה ותופעות אלו הן גנטיות. למשל, ג'ינג'ים הם יותר רגישים לאלכוהול. מכאן קשה להסיק שאלכוהוליזם הוא תורשתי.

שינויים בחילוף החומרים בגוף על רקע השתיה? יש קשר בין חילוף חומרים שונה לבין אלכוהוליזם, אולם לא יודעים מה הביצה והתרנגולת. אם ידעו מה הגורם, אפשר אולי יהיה לטפל בזה. למשל לזהות מראש מי רגיש ואז להיזהר מראש.

קבוצות סיכון להתמכרות:

* ילדי אלכוהוליסטים. מי שגדל בבית בו יש דמות משמעותית עם בעיית שתייה.

* מי שאלכוהול עושה לו טוב, מספק את צרכיו מעבר לשתייה חברתית.



הגדרת אלכוהוליזם על פי אירגון הבריאות העולמי

אלכוהוליזם הוא מחלה כרונית, פרוגרסיבית, ופוטנציאלית גם פטלית. מאופיינת על ידי סבילות ותלות גופנית, שינויי תיפקוד פתולוגיים, שכולם תוצאה ישירה של שתיית אלכוהול.

נזקים של אלכוהול

גם התוצאות של התמכרות – ביו פסיכו סוציאליות. (מצ»ב דף עם השפעות פיסיולוגיות ונפשיות לטווח קצר ולטווח ארוך).

ביו – פגיעה גופנית בין הכי גרועות של כל הסמים. אלכוהול פוגע ברוב הגוף, רמת תחלואה קשה. רמת נזק שנגרם לאלכוהוליסטים, בעיקר במערכת העיכול, «מחטא» את הוושט ואת כלי העיכול, מחטא מהריריות ואז חושף אותם למחלות שונות. אלכוהוליסטים רבים סובלים מסרטן הלוע והוושט.

סיבה עיקרית למוות: שילוב של * הרחבת כלי דם + * פצעים הגורמים לשטף דם פנימי. נגרמים שטפי דם פנימיים.

האיבר שנפגע מהאלכוהול הכי קשה = הכבד. הכבד הוא זה שמפרק את האלכוהול, שם המנגנון העובד על האלכוהול. הגוף שלנו מפנה פונקציות אחרות על מנת שיוכל לפרק את האלכוהול. בגלל שהכבד עסוק, תיפקודים של איברים אחרים יורדים. עם הזמן הכבד הופך להיות שמנוני, דלקתי, ובסופו של דבר אפשר להגיע לשחמת כבד = מחלה בלתי הפיכה של אלכוהוליזם, צירוזיס, שהטיפול היחיד הוא השתלת כבד. רבים ממושתלי הכבד הם אלכוהוליסטים. כיום מי שבא להשתלת כבד, שולחים אותו לטיפול.

(השפעת אלכוהול על ביצה).

פסיכו – נזקים נפשיים. אי שקט, חוסר ריכוז, שיבושי תפיסה וחשיבה, דיכאון, פרנואידיות, הלוצינציות, אמנזיה, תסמונת פסיכוטית.

Dual Diagnosis – הפרעות נפשיות + התמכרות, עד כדי מצבים פסיכוטיים.

מצב ייחודי לאלכוהוליסטים: D.T Delirium Tremens, מצב פסיכוטי קשה ביותר שנגרם כשמפסיקים לשתות.

מה שיותר רגיל זה שכל אלכוהוליסט בדרך כלל סובל גם ממצב נפשי מאוד רעוע.









אלכוהוליסט

אלכוהוליסט – כשמדמיינים ומנסים לתאר אלכוהוליסט, בדרך כלל מתארים אדם שיכור. אלכוהוליסט הוא בעצם אדם «רגיל» החולה במחלה מסויימת, כמו אדם אלרגי. ה»שיכרות» היא בעצם כמו ההתפרצות של המחלה.

אלכוהוליסט: אדם המפתח תלות באלכוהול ומגלה חוסר יכולת שליטה על החומר.

מה שהכי חשוב בהגדרה זה ה'אדם'. מעבר למחלה מודבר כאן באדם, לא מטפלים בחולים, אלא באנשים שיש להם בעיה / מחלה.

ארבעה סוגי אנשים (בהקשר של אלכוהול):

1) מתנזרים. מעטים.

2) מזדמנים. שותים מדי פעם, פעם בחודש, חודשיים, שבועיים, באירוע מסויים.

3) שתיינים. אנשים שאוהבים, נהנים, יודעים לשתות. שותים באופן נורמטיבי, תרבות שתייה (שותים כמעט כל יום, אבל שולטים בשתייה).

4) מכורים.

אנחנו עוסקים במכורים, או לפעמים בשתיינים. השתיינים שותים הרבה וגם עלולים להיות מכורים, וגם זה משפיע על האנשים סביבם.

ההבדל בין שתיינים למתמכרים – כמו ההבדל בין הרגל להתמכרות.

הרגל – כל מעשה או התנהגות השגור עלינו, זה לא פשוט לשלוט אך אפשרי. התנהגות שגורה, יציבה, נשלטת.

התמכרות – מצב בו מאבדים שליטה. אלכוהוליזם מצב פרוגרסיבי, כל פעם צריך יותר חומר על מנת לקבל את אותה הרגשה !!

אלכוהול חומר ממכר, עלול לאנשים מסויימים, ליצור את ההרגל, שהגוף צריך יותר חומר או עוצמה חזקה יותר, על מנת לקבל את אותה תגובה.





איבחון אלכוהוליסט:

<- איבוד שליטה.

<- הסלמה בשימוש באלכוהול.

<- שתייה לבד.

<- שתיית בוקר.

<- התנהגות חריגה.

<- נזקים גופניים / נפשיים.

מחלה לא מאפיינים על פי מראה או ריח, חוש זה או אחר. כשלאדם יש ריח של אלכוהול מהפה – זה רק אומר שהוא שתה לא מזמן. כדי לאבחן התמכרות, זה דורש יותר מכך. אם כל בוקר נראה אותו עם ריח של אלכוהול מהפה, אז זה כבר יותר מעורר תהייה, ודורש בדיקה מעמיקה.

איבחון מחייב שפע של סימפטומים.

- איבוד שליטה:

<- בכמות. מתחילים וקשה לעצור.

<- בעיתוי. הכמיהה, ה'דודה'.

<- בעיסוק. גם כשלא שותים, זה כל הזמן מעסיק, חושבים רק על זה.

- הסלמה. יוצרים עוד ועוד מצבים בהם זה יכול לקרות, וגם עוצמה רבה יותר.

- שתייה לבד. יש כאלו שעדיין כביכול שותים עם אנשים, אך למעשה לא רואים ממטר, רק יושבים עמם על מנת לשתות, זה מה שמהותי, האלכוהול.

- שתיית בוקר. קמים מאוחר בדרך כלל... יש כאלו שצריכים לשתות אלכוהול על מנת להתייצב, להרגיע רעידות.

- התנהגות חריגה. בעיקר בהתחלה. יש כאלו שיוצרים מצבים על מנת שיוכלו לשתות, יוצרים מפגשים עסקיים, טסים כי בחו»ל יותר קל, גם כי במטוס שותים.

- נזקים גופניים. יכולים לתת תוספת באיבחון. אולם העדר נזקים כאלו לא אומר שאין בעיה. שחמת כבד, הכי חמור ומעיד על חומרת הבעייה, אך יש גם רבים שהם אלכוהוליסטים, אבל אין להם שחמת. אם יש – יכול להעיד. אם אין – לא אומר שאין.

שאלונים Cage, Mast (מצורף דף) איבחון מאוד קצר וראשוני. שאלון נוסף «האם אתה אלכוהוליסט?» נראה כמו ממגזין, אבל מאוד מקצועי.

פרופיל האלכוהוליסט הישראלי שהגיע לטיפול – גבר, בן 38 בממוצע, נשוי, יליד ישראל או אירופה, השכלה תיכונית, מעמד חברתי – מעמד ביניים. הרוב נשואים או בעלי משפחות, רבים גם פרודים.

(נרקומנים – בדרך כלל יותר צעירים).

אנחנו לא עוסקים בשיכורים, אבל כן נתייחס לשכרות.

שכרות – מצב בו קיים שיבוש מיידי וזמני בתיפקוד עקב שתיית אלכוהול.

כל אדם ששותה מעל כמות מסויימת של אלכוהול הופך לשיכור. כל אחד יכול להיות שיכור. מה שמבדיל ומשפיע: * ככל ששותים בריכוז אלכוהול גבוה יותר. * באופן השתייה (בטן ריקה, מוגז). * מטבוליזם, תלוי באדם. אם רזים יותר, משפיע יותר מהר, גם צעירים, נערות, נשים, יפנים, ג'ינג'ים.

שכרות יכולה להיות אקטיבית או פאסיבית – אי אפשר לנבא מראש איך כל אחד יגיב. יש כאלו שפעילים, ויש כאלו שנרדמים, לכל אחד יש את הדפוס הקבוע שלו.

התבטאות:

התנהגות חריגה.

בחילות והקאות.

עייפות ושינה.

הנגאובר (חמרמורת).

הדבר היחיד שיכול לעורר שיכור = זמן!!!

קפה מעורר, אך לא סותר את השפעת האלכוהול. מים מרעננים לכמה דקות אך זה שוקע. כל מנה של אלכוהול נעלמת לאחר כ40-45 דקות מהגוף.

שיכור – עדיף כמה שיותר להשאירו במצב מאוזן (הוא נוטה ליפול), הכי אידיאלי זה חצי שכיבה יציבה, על הצד, על מנת שאם יקיא, לא ייחנק מזה.

שכרות סמויה = מצב ביניים. האלכוהול משפיע על תיפקודי הגוף, אך הדבר לא ניכר כלפי חוץ. מהווה את הגורם העיקרי לתאונות. אנשים מרגישים שהם בסדר אך נוהגים וזה מסוכן. !!!!!

אם שותים – לא נוהגים.

הכי מסוכן בתאונות כאלו, מי שחוטף הכי חמור זה הנוסעים ולכן עליהם להיזהר, לא נכנסים לרכב הנהוג על ידי שיכור. «I'm not as think as you drunk I am ..».

נפגעי אלכוהול – לא השיכורים, אלא האלכוהוליסטים והאנשים שסביבם.





טיפול בנפגעי אלכוהול

הצצה קטנה למה שעובר על אלכוהוליסט ומשפחתו.

אלכוהוליסט קובע פגישה במרכז טיפול, אחרי היסוסים רבים מגיע.

מה הדבר הראשון שמבקש האלכוהוליסט?

שנלמד אותו לשתות כמו כולם. הוא מסתכל סביבו ורואה המון אנשים ששותים בכיף, וגם הוא רוצה. (כמו אנשים נכים שרוצים ללכת כמו כולם). למרבה הצער, זוהי בקשה בלתי אפשרית.

- הם מגיעים לטיפול עם אשלייה שיוכלו לעשות משהו ואז יוכלו לשתות כמו כולם.

- מדובר באנשים עם קושי בדחיית סיפוקים, אם עד עכשיו נמנעו מלהגיע לטיפול ועכשיו באו, הם רוצים את הטיפול עכשיו!! לא לחכות לשבוע הבא. רוצים טיפול ורוצים אותו עכשיו.

- אנשים מגיעים לטיפול כשהם במשבר, כשקורה משהו. בדרך כלל קרה משהו, אולי האישה הציבה אולטימטום, הרופא אמר, הבוס, הילדים, היה לו קטע מביש ומשפיל במיוחד. (כמו שבדרך כלל לא הולכים סתם לרופא שיניים).

אלכוהוליסט שצריך להפסיק לשתות, להיגמל, איך זה מרגיש? כמו מה?

1) נכס יקר לנו, משהו שהשקענו בו הרבה על מנת להשיגו, או קיבלנו בירושה, משהו שיש לו ערך רגשי מיוחד עבורנו. אנו שמים במקום מיוחד.

2) התכונה הכי טובה שלנו, גאוותנו, תכונת הדגל שלנו.

3) אדם יקר, האדם הכי קרוב לנו.

4) הסוד שאף אחד לא יודע אותו עלינו, משהו פרטי שלנו שאנו שומרים עליו.

איך זה ירגיש? שנמכור את הנכס הכי יקר שלנו תמורת גרושים, האנשים הכי יקרים לנו יפנו לנו עורף, התכונה שלנו כבר לא מרשימה אף אחד, הסוד גלוי לעיני כל. נאבד את כל אלו ואולי נדע איך מתחיל להרגיש אלכוהוליסט שבא לטיפול.

האלכוהוליסט איבד את הכל, את כבודו, הוא מובש וסודו גלוי לעיני כל.

מפגש ראשון – האנשים האלו מגיעים בכניעה, בשיברון גדול. זוהי התערבות בזמן משבר כיוון שהם במשבר רציני.



טיפול

שיקום – שיקום ולא הבראה. לא לשנות את האדם, אלא לעזור לו לקבל את המחלה ולחיות איתה (תחום השיקום שייך לעבודה הסוציאלית). שיקום, פירושו לעזור לאנשים לחיות חיים מאושרים, נורמטיביים, ללא אלכוהול.

1) גמילה. הפסקת נוהל שגור, תלותי ביסודו, מלווה בייסורים. גמילה מוגדרת בזמן, תוך חודשיים צריך אדם להיות נקי מאלכוהול. גמילה כאירוע חד פעמי.

2) שינוי. שינוי מתחיל בגמילה וממשיך עד לסוף החיים. לא אירוע חד פעמי, אלא תהליך. שינוי במודעות - מודעות לעצמי, הכרת החולשות, הכרת עצמי, הכרת הנכות, קבלת האחריות למחלה.

שינוי בתפיסה – תפיסה עצמית מול האחרים, אלכוהוליסטים אנשים אגוצנטריים. הם – וכל האחרים. צריכים לראות הם יחד עם האחרים, למשל משפחה.

שינוי התנהגות – יש לאלכוהוליסטים דפוסי התנהגות – קושי בפתרון בעיות, קושי בדחיית סיפוקים, שבירה וקושי בלסיים דברים כמו שצריך, הרסנות, חסרי סבלנות.

טיפול בנפגעי אלכוהול נמשך כשנתיים בממוצע.

!! אין שינוי בלי גמילה

וגמילה לא תחזיק מעמד בלי שינוי !!

לא מתחילים טיפול מסויים באלכוהוליסט עד שהוא נגמל, עד שנגמל אי אפשר לשנות. וכמו כן, גם גמילה לבדה לא מספקת בלי תהליך של שינוי. זה נופל מהר מאוד, כמו דיאטה.

המטופל האופטימלי – הגיע, עבר תהליך גמילה, עבר שינוי.

יכול להיות אדם שלא שותה, אך תקוע, עדיין רב עם כולם. לעומתו, אדם שנגמל, התארגן על חייו ושינה, ואז נפל ושתה, שוב עלה, נפל ועלה. השני במצב יותר טוב. אמנם מעד, אך גם הצליח לצאת מזה. הראשון לא עשה שינוי בחיים ולא חי חיים נורמטיביים, אם ייפול – ייפול חזק.

מיזעור נזקים – התחיל בתחום ההתמכרות לסמים ומתפשט לעוד תחומים. Harm reduction – אם לא יכול להגיע למטרה הצפויה, מוטב להתפשר ולהגיע לפחות, אך למנוע ולמזער נזק.

לדוגמא, המדינה מחלקת מזרקים למסוממים, למניעת העברת מחלות. או מתדון, אדולן שהוא הרואין סינטטי, למי שלא מצליח / מוכן / יכול להיגמל. הורכב במעבדה, נזקים פחותים ומוחלש. אדם לוקח בצורה מסודרת כמו מרשם מיוחד, כמו תרופה, לוקח במרפאה, אך גם משתקם. לא נקיים, אך לפחות פרודוקטיביים, עובדים. בשורה התחתונה השאלה היא לא אם משתמש או לא, אלא איך חי, להשתקם.

מיזעור נזקים באלכוהול – חשוב להיות נקי, אך יותר חשוב לחיות חיים טובים. יש משברי שתייה, ונפילה זה חלק טבעי שיכול לקרות.

התערבות פיסיולוגית, פסיכולוגית, חברתית.

התערבות פיסיולוגית – הרופאים.

- הקלה בתסמונת הגמילה.

- שיפור מצב תזונה (בד»כ מצב תזונתי גרוע).

- טיפול תרופתי.

התערבות פסיכולוגית - בהמשך פירוט

- העלאת מודעות.

- שינוי עמדות ותפיסה.

- שיפור יכולת התמודדות.

התערבות חברתית – חשיבות לאנשים למצוא עניין משמעות בחיים; מטרה אקסיסטנציאלית, אלכוהוליסטים נגמלים מחפשים איך להעביר את הזמן, הזמן לא זז. צריכים משמעות על מנת לקום בוקר. משמעות קיומית.

- שיקום משפחתי.

- השתלבות בתעסוקה.

- חיזוק קשרים חברתיים.

פרוגנוזה משמעותה צפי החלמה. אלכוהוליזם שונה ממחלות מסויימות. ברוב המחלות איתור מוקדם יותר, כך הפרוגנוזה טובה יותר, בהתמכרות בדיוק להיפך. ככל שהבעיה קטנה יותר, כך הפרוגנוזה פחות טובה. הצלחה טובה ביותר – מי שהגיע לקרקעית, למיץ של הזבל, למקום הכי נמוך. כל עוד חושבים שיכולים עדיין להצליח עם האלכוהול, ימשיכו להשתמש ולשתות.

ככל שהמצב קשה יותר, כך הסיכוי טוב יותר. אם הוא יותר סובל – יותר רוצה להיגמל. בגמילה לוקחים ממנו משהו מהנה, יותר סובל ← פחות הנאה שלוקחים ממנו.

החיים ללא אלכוהול הם לא חיים טובים ומשמחים, ולכן הוא צריך טיפול.

מדד הסבל מול הנאה:

כשאדם בתחילת השתייה – הרבה הנאה, אין סבל (אולי של האחרים סביבו), או מעט סבל. אם יפסיק לשתות בשלב זה, צריך לוותר על הרבה הנאה כדי לוותר על מעט סבל.

כשאדם בקרשים – מידת הנאה קטנה מהאלכוהול, סבל רב. אם מפסיק לשתות, צריך לוותר על מעט הנאה כדי לוותר על הרבה סבל.

לפעמים אנשים במצב טוב שהמשפחות שלהם מכריחות אותם ללכת, האדם בא אך אינו בשל, אינו מוכן, מקבלים אותם לטיפול אך לא בונים על זה. כשאדם על הקרשים, אין לו מה להפסיד. לפעמים בני משפחה מגיעים למרכז, האדם לא מעוניין.

צופים שאדם יגיע לטיפול כשהוא בקרקעית. אפשרות אחת היא לחכות שיגיע לשם.

אפשרות שניה היא להעלות את הקרקעית למעלה. ליצור משבר כבר בשלב מוקדם, להעלות את מדד הסבל. למשל האישה מאיימת על גירושים, ובאמת תלך לבית הדין ותפתח תיק, הבוס יאיים עליו שלא יוכל להישאר בעבודה אלא אם ייגמל.

גמילה – הפסקת נוהל שגור, תלותי בייסודו, מלווה בייסורים.

מטפלים במי שבגמילה.

ייסורים – בקורסים לטיפול, כל אחד מצהיר מה הדבר שהוא הכי רגיל אליו, וצריך שבוע שלם לחיות בלעדיו. אפילו למשל נחשוב על ללבוש חולצת כפתורים בסדר הפוך ממה שאנחנו רגילים, משהו ממש פשוט, אבל נגד ההרגל.

אלכוהוליסט עושה הכל עם אלכוהול, זה החבר הכי טוב שלו. זה קשה מאוד, אבל אפשרי. כל אחד יכול.

I. הכנה לגמילה

* מתן מסגרת.

* תוכן – עיבוד הפרידה.

* סיוע חיצוני.

* תרגילי פרידה.

מתן מסגרת. קשה בלעדיה, צריך בית ספר, מורה, כיתה, התחלה, סיום, דד ליין להגשת עבודות. למסגרת חשיבות רבה! כנ»ל בדיאטות.

צריך להחליט מראש מה תהיה המסגרת, מתי זה יהיה, יש כבר מחוייבות, צריך לעמוד מול מטפל, מול קבוצה. המסגרת נותנת אמות מידה לגמילה, מסגרת גם של זמן וגם בכלל.

תוכן – עיבוד הפרידה. מדברים איתם על המשמעות של פרידה. כולנו נפרדנו, מאנשים, פרידות סופיות וזמניות וכו'. מה הפרידה עושה לכל אחד. עיבוד תהליך האבל. עבור האלכוהוליסט האלכוהול זה הדבר הכי חשוב בעולם.

סיוע חיצוני. מומלץ לגייס כמה שיותר גורמים חיצוניים. לפעמים כבר לחלק מהאנשים נשבר הזין. יש שאיפה לשלב את כולם ושיהיה גורם אחד מאחד. לפעמים גם אלו שנשבר להם יסכימו כי הם רואים שהוא הולך לטיפול.

(סיפור על אדם ערירי שכל הבניין נרתם לעזור לו, עשו משמרות שמירה עליו למשך שבועיים).

שילוב בעבודה עוזר להיגמל. משפחה מעורבת לא בהכרח עוזר, לפעמים דווקא הורס ומפריע.

תרגילי פרידה. ממש מתרגלים את זה, איך בדיוק הולך להיות היום שיהיה. לא לבנות על זה שבאמת זה יסתדר. להיות ממש ספציפיים, לתכנן. אפשר לכתוב מכתבי פרידה לאלכוהול.

ההכנה לגמילה – שינוי טכני + שינוי בתפיסה. מה זה אומר להיות «גמול».

II. ביצוע הגמילה

* הכל. אסור בכלל אלכוהול, לא בסוכריות, לא בעוגות, לא כלום, שום משקה. לא בשום צורה, זה משפיע גם פסיכולוגית.

* בבת אחת. אם רוצים לחתוך אז חותכים (אלא אם כן יש מצב רפואי קשה אז נגמלים בפיקוח רפואי בהדרגה. זה בהנחיית רופאים ונדיר).

* הימנעות מתחליפים. אין תחליפים באלכוהול.

* טקס. יש חשיבות לטקסים, משמעות. בדרך כלל זוכרים בדיוק איך היה, מה היה ומתי היה. יש טקסים כמו קבירת האלכוהול (קודם צריך לרוקן את הבקבוקים, אחרת מחפשים את הגופה..).

* אמונה. משהו חזק יותר, זה עובד ועוזר. משהו חזק יותר מהשתייה ומהאלכוהול.

III. תוצאות הגמילה

תסמונת גמילה – «קריז». הגוף מגיב על העדר האלכוהול. אי שקט, עצבנות, מתח, פיסיולוגית – רעידות, הגוף רועד, הזיעה ניגרת, יובש בפה, כאבי רגליים וראש. הגוף מגיב להעדר האלכוהול. זה מפחיד אלכוהוליסטים ולכן לא נגמלים בבית לבד, חוששים שככה זה יישאר, ולכן שותים. אלכוהול מרגיע את תסמונת הגמילה.

Delirium Thremes – תגובה לחוסר באלכוהול, מצב חמור ונדיר. הזיות, מראות שווא, תחושה שמתנפלים עליו, הגוף חש תחושות, הגוף מגיב ברעידה בכל הגוף. אדם כולו רועד, מצוי במצב פסיכוטי לחלוטין ואקוטי. הטיפול היחיד הוא טיפול בבית חולים פסיכיאטרי. מאוד נדיר ומאוד קיצוני. DT.

הצלחת גמילה – 90% ממי שפונה לטיפול נגמל ומצליח. עם הזמן לאורך זמן זה יורד.....








טיפול כאחד מתהליכי השיקום.

מודעת מול הכחשה. העלאת מודעת, שבירת ההכחשה.

מודעות

– מבוסס על ידע

נסיון חיים

תובנה

חשוב להבחין בין ידע למודעות. אנשים עם ידע מוליכים שולל את המטפל, אך הם לא בהכרח בעלי מודעות. ידע לא בהכרח עוזר. לפעמים יותר מדי ידע, דווקא פוגע בטיפול, מקשה על האדם להתמסר. לפעמים יותר מדי בקיאים ומומחים ואז עסוקים מדי ביכולת ולכן מתקשים בתהליך.

ככל שמודעים יותר, יש יכולת טובה יותר לבחור.

שטחי המודעות. העלאת רמת מודעות בארבעה תחומים:

<- מחלה

<- כרוניות

<- אחריות

<- נזקים

מחלה.

חולשה, נכות, מגבלה. לאלכוהוליסטים קשה להכיר בעובדה שהם חולים. קשה להם לקרוא לכך בשם.

«הודינו שאנו חסרי אונים מול האלכוהול, שאבדה לנו השליטה על חיינו» – הצעד הראשון בAA.

- מחלה המבטאת חולשה; עבור חלק מהשתיינים יש עניין של גבריות, הם יודעים לשתות, והנה מסתבר שבעצם הם לא יודעים לשתות.

- זו מחלה שנשארת כל החיים, זהו סוג של נכות. עבור אדם כזה האלכוהול הוא הכל, ולכן עבורו לא לשתות זה ממש קשה.

הצעד הראשון מבין 12 הצעדים בAA הוא צעד הכניעה. אם לא תודה שאלכוהול חזק ממך, לא תוכל להתקדם. ביחסים הכוחות האלכוהול מנצח. «הי, קוראים לי ______ ואני אלכוהוליסט». מזכירים לעצמם שהם אלכוהוליסטים.

כרוניות.

מחלה לכל החיים. אם כבר האלכוהוליסט מסכים להודות שהוא חולה, הוא רוצה שזה יעבור. כמו שכבר התייחסנו, הם רוצים ללמוד איך לשתות כמו כולם.

קל יחסית להתחיל, פשוט מתחילים וזה בסדר, יש הרבה פידבק חיובי מהסביבה. אבל המחשבה שהם צריכים להפסיק לכל החיים ממש מדכאת וגורמת ייאוש ורצון להמשיך לשתות. ולכן אומרים «רק להיום» Just for today

קשה לקבל את הטוטאליות ולכן יותר קל לרדת בציפיות, רק היום. התמודדות רק להיום. קשה להתחייב לכל החיים, יותר קל להתחייב ליום אחד.

אחריות

אלכוהול
אירוע

←

↓

אין אונים

↑ כאן נשים את הכי הרבה אנרגיה כמטפלים, בצלע שבין האין אונים האלכוהול.

תירוצים, excuses; על פי הגישה המקובלת של אלכוהוליסט, הוא מאמין שקורה אירוע ובגלל האירוע הוא שותה. יש קשר ישיר בין האירוע לבין השתייה. מה האירוע? הכל. אשתו עצבנה, מישהו ברחוב אמר משהו, וכו' וכו'.בדרך כלל זה דברים שליליים, שיהיה את מי להאשים.

למה אתה שותה? אני שותה כי.......

קורה אירוע ← האדם נכנס לחוסר אונים ובילבול. פעם אחת שתה וזה היה לו נעים, אז הוא זוכר את זה ומנסה לשתות כדי להיות במצב רוח טוב יותר.

אפשר לשנות מ»למה» ל»בשביל מה» שותה כדי להרגיש, להירגע וכו'.

הרעיון הוא להחזיר לו את האחריות. הוא לא שותה בגלל אנשים אחרים, אלא בגלל עצמו. אמנם קורים לו דברים, אבל לכולם קורים אירועים, והם מצליחים להתמודד בלי לשתות. חוסר היכולת להתמודד עם האירוע. אלכוהוליסט – ככל ששותה יותר, אפשרויות ההתמודדות שלו נסגרות (בתפיסה שלו), ובסוף נשארת לו רק אפשרות אחת = לשתות.

אדם מוותר על השתיה/אלכוהול ומה שמקבל בתמורה – התפיסה שהוא מסוגל להתמודד בלי זה.

רוב הטיפול יהיה סביב, איך ממצב של חוסר אונים בוחרים אופציות אחרות ולא בקבוק.

נזקים.

בעיקר נזקים לאחרים. הם חזקים בלתאר עד כמה אלכוהול פגע בהם, בבריאות וכו'. אלכוהוליסטים חזקים ברחמים עצמיים. כששואלים אותם מה לגבי הנזקים שעשו לאחרים, זה החלק שהוא הכי קשה להם.

יש סיפורי צחוקים ודחקות, על קטעים, מקומות שנרדמו, מקומות שהתעוררו. נזקים מינוריים, מול השכנים וכו'. אבל יש את הסיפורים שבאמת כואבים, לכולם יש את זה בבטן, את הדברים שרק הם יודעים. הבטחות ששברו, מקומות שהיו אמורים להיות בהם ושכחו. בעיקר זה קשה מול הילדים, זה כאב מאוד גדול עבור ההורים. לא הגיעו להצגה של הילד, שכחו את היום הולדת.

העלאת מודעות זהו תהליך. לא קורה ביום אחד, לוקח זמן. מתבסס על ידע וניסיון. חלק מההתמודדות.

כל אלכוהוליסט מכיר שיש נפילה ויש מעידה.

מעידה היא נפילה קטנה. שתה, נפל, אך הצליח לקום.

נפילה אומר שהוא חזר לשתות.

כל פעם שלאלכוהוליסט יש «משבר שתיה» כלומר נפילה, זה מעיד על ירידה במודעות.

כל משבר שתייה זה בדיקה, טסט, לראות.

אדם שעושה בדיקה, משמעו שהוא רוצה להצליח, הוא נותן צ'אנס. הרי אם היה חושב שלא יצליח לא היה בודק. אם הוא נותן צ'אנס, משמעו שהוא חושב שהוא לא כזה, אולי הוא לא אלכוהוליסט. כלומר, כל פעם שיש משבר שתייה, זה סימן שהיתה ירידה במודעות, שהאמינו וקיוו שאולי זה לא כרוני. זה יכול לעבור.

ולסיכום: כל משבר שתיה מעיד על ירידה ברמת המודעות.

הכחשה

«הכחשה היא מנגנון הגנה המאפשר לתוכן לא מודע לעלות למודע, בתנאי שהוא מלווה בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון».

לפעמים, במידה ובזמנים ספציפיים, כולנו משתמשים בהכחשה. למשל במצב של אובדן קשה, אנשים מתכחשים תחילה. יש גם אנשים שיש להם הכחשה ממושכת, למשל בתהליך של הזדקנות, אנשים מבוגרים שמתביישים ללכת עם מכשיר שמיעה או מקל.

איפה הבעיה? זה תלוי במינון ובעיתוי. כשמכחישים בעוצמה גבוהה מדי, זה בעייתי. אלכוהוליסטים מכחישים יותר מהרגיל. הכחשה מהווה עיכוב של היכולת להתקדם. משקרים לעצמם ומאמינים לשקר של עצמם, מונעים מעצמם להתחיל להתקדם.

מעגלי ההכחשה:

שני השלבים הראשונים הם עד הטיפול, שלב שלישי אחרי הטיפול. השלבים מתפתחים לאורך הזמן.

1 אין לי בעיה.

מעגל ראשון, הכי בעייתי והכי קשה. בני משפחה מתקשרים למרכז והאדם אומר «אני שותה? אולי פה ושם». לא מודעים לכך שיש בעיה, שולחים את בני המשפחה לטיפול. אדם נמצא בשלב לא בשל לטיפול. אין לו תובנה למצב וזהו המינימום להתחלת טיפול, שתיהיה תובנה.

2 יש לי בעיה, נכון, אבל – כשארצה אפסיק.

במעגל הזה כבר יש משהו, יש הודאה בכך שיש בעיה. יש פה גם חשש מטיפול. זה מעבר לגמילה, זה בכלל להתחיל להתעסק עם החיים, חפירות, זה מפחיד, לא יודעים מה ייצא, מה יעלה, מה יתגלה. לא יודעים גם מה זה טיפול ומהן תוצאותיו. בשלב הזה יש שמץ של סיכוי, אולי אם נדבר איתם, אם הם ידברו עם אלכוהוליסטים אחרים. יש בעיה, אבל יכול לבד, לא צריך טיפול.

3 אדם מגיע לטיפול, מודע לכך ש: 1. יש לו בעיה. 2. לא יכול לבד. אבל...

אני לא כמו כולם.

אני לא אלכוהוליסט, אני לא אשב עם אלה, אני לא כמוהם.

זה לא כרוני. עם הזמן תלמדו אותי לשתות כמו כולם.

לא הזקתי.

כששואלים מה זה אלכוהוליסט התשובה היא 'משהו שזה לא אני', מי ששותה מהבוקר/כמה בקבוקים. כל פעם תיאור שזה עדיין לא הוא. שייך ל»אני לא כמוהם».

כלים לטיפול בהכחשה

1) טיפול עקיף = התעלמות. יש אנשים ברמת הכחשה מזערית. טענה שמספיק שהוא יישב בקבוצה טיפולית, הוא שומע שיתופים, מפגש עם אנשים שווים, ועם הזמן ההכחשה עוברת.

2) גישה פרדוקסלית, הגישה הנועזת. כשיודעים שאדם חייב טיפול, למשל שלחו אותו ממקום העבודה. «אני לא מבין למה שלחו אותי». אז המטפל נכנס למשחק של 'אין לך בעיה' ואז הוא נותן עוד ועוד מידע וכן נכנס למשבצת של למה יש לו בעיה ולמה הוא כן צריך טיפול. (קצת מסוכן, צריך להיזהר, בדרך כלל רק כשמישהו חייב ללכת לטיפול).

3) הזדהות. אנשים ממעמד סוציואקונומי נמוך, רמה קוגנטיבית נמוכה, מאוד מעריצים, מעריכים, מסתכלים למעלה על המטפל או מנהל. עם אנשים כאלו, מספיק שאיש סמכות יעודד, ייתן טפיחה על השכם, יעריך, יוקיר. אם אדם חשוב פירגן להם, אז הם חשובים.

4) עימות. הדרך הכי מקובלת. יש מציאות ויש מה שהוא מצייר ומשכנע את עצמו ואותנו. בעימות, מעמתים עם עובדות! אדם בא עם ריח של אלכוהול, לא אומרים לו «שתית» אלא «יש לך ריח של אלכוהול». אם מכחיש, אפשר לעשות בדיקה עם מכשיר נשיפה. יש אנשים שרק כשרואים את המכשיר ומודים, אך יש כאלו שגם אחרי הבדיקה אומרים «המכשיר מקולקל». יש עימות שלו עם המצב שלו בשטח. הכי חשוב והכי קשה, העימות עם המשפחה.

עימות משפחתי = עם האנשים שמכירים אותו, שיודעים, שהיו, שיש להם היסטוריה וסיפורים.

עקרונות לעימות:

<- עובדות ברורות, לא רק תחושות, דברים שאפשר להוכיח. «זוכר את היום ההוא, עשית ככה וככה».

<- אחד מול כולם. צריך קואליציה מלאה. אם יש אנשים שלא נמצאים, האלכוהוליסט יכול לומר עליהם שהם חושבים אחרת.

<- תוכחה באהבה. המטרה היא לא להראות לו שהוא לא בסדר, לא רק דברי תוכחה, אלא יחד עם המון אהבה, קומפלימנטים, לעטוף את התוכחה בהרבה אהבה.

מחלה משפחתית

טיפול משפחתי, מעורבות משפחתית. התייחסות לכל מה ששייך לסביבה של האלכוהוליסט. הם נפגעים עקיפים ומטופלים מאוד משמעותיים.

לפי הגישה המערכתית, מה שקורה לאדם לא קשור רק לאישיותו ותכונותיו, אלא גם מה שמוקרן אליו מהחברה בה הוא חי, מהאנשים סביבם הוא מתפקד.

אי אפשר לשלוף את האדם מהמשפחה, לטפל בו ולהחזירו למשפחה בלי שהיא עברה תהליך לגבי מה שקרה בתוכה. אי אפשר לעשות התערבות אצל מכורים, כשלא נותנים מידת התערבות רצויה לכל מי שמסביב. אם לא נותנים להם תשומת לב הם הופכים לחבלני טיפול. במודע או שלא במודע יפריעו לטיפול.

מחלה משפחתית Family Disease, Family Illness.

(לא הוכרע אם זה תורשתי, אין הוכחה מוחלטת לכאן או לכאן). הכוונה היא שכאשר אדם בתהליך התדרדרותו, לכל אחד מבני המשפחה יש תפקיד, אקטיבי או פאסיבי. עושה או נמנע מלעשות משהו, מאפשר למכור להתדרדר.


הכחשה של המשפחה. המשפחה בדרך כלל מתפכחת לפני האלכוהוליסט וקולטת שיש כאן בעיה. בדרך כלל רואים איך ההורים מגלים פתאום, אצל בני נוער, עד אז היו בהכחשה. למשפחה קשה להכיר בכך שיש בן משפחה אלכוהוליסט / מכור, ולכן בקלות מכחישים מה שיש מול העיניים. רק כשמתרחשת קטסטרופה, קולטים שבדיעבד זה היה שם כל הזמן.

התדרדרות. כל המשפחה עוברת תהליך של התדרדרות יחד איתו, כל אחד מוצא את מקומו, ולכן גם כולם חייבים טיפול של כל המשפחה. אם אדם טופל ואז חוזר למערכת המשפחתית הקיימת, הם לא מבינים מה עובר עליו. המשפחה חייבת לעבור טיפול דומה למה שהאלכוהוליסט עובר. בדרך כלל בני המשפחה לא מכירים את האדם בלי אלכוהול, כשהוא חוזר נקי, לא מכירים אותו.

האלכוהול = חבר במשפחה.

לא רק שהוא בן משפחה, פעמים רבות הוא הבן המנצח, הוא המכתיב את ההתנהגות וההתנהלות בבית. על פיו יישק דבר, יש לו תפקיד מאוד משמעותי, כשהוא נמצא, הכל מושפע. משתלט על עוד ועוד חלקים במשפחה.

(סרט על משפחה במשבר Shuttered Spirits).

Co - Dependency. תלות שיתופית (שותפי תלות)

אחד המושגים החשובים ביותר שהתפתחו, אמנון מיכאל קרא לזה תלות שיתופית. «המכורים למכורים» – שותפי תלות. המונח הלך והתרחב לעוד תחומים, עושים השאלה במונח זה לעוד תחומים.

אנשים שמתמכרים להתמכרות של אנשים אחרים. כשיש אדם מכור, הם הופכים להיות מכורים לאותם אלכוהוליסטים. לשם כך מבטלים את רצונותיהם, צרכיהם, המציאות שלהם, תקוותיהם, שאיפותיהם, ורואים רק את המכור.

דוגמא להשאלה של המונח: אמא שכל כולה עסוקה בחיי ילדיה, האם לא עושה שום דבר עם עצמה, כל חייה רק מוקדשים לגידול ילדיה.

אדם שמבטל את עצמו לגמרי, מבטל כל שאיפה, מכור למכור.

«אדם שמאפשר להתנהגות אדם אחר להשפיע עליו, והוא הופך להיות אובססיבי בניסיון לשלוט על התנהגותו של אותו אדם».

דוגמא – אשה בת 35, גרושה בלי ילדים, הוריה ניצולי שואה כבני שבעים, כל הזמן הצילו אותה, טיפלו בה; הגיעה לטיפול, עשו הפרדת כוחות, מטפל לאישה, וטיפול זוגי להורים, ההורים בעצמם עברו גמילה מהקשר איתה. עד שהבינו שמה שעושים לא עוזר לה, אלא להיפך. היא הצליחה להתגבר רק כשהם התרחקו.

הco-dependent הרווח שלו הוא כשהמכור מרוצה, הצלת המכור. עוברים את המכשולים.

דוגמא נוספת – אתי אלון כקו דפנדנט לאחיה המהמר. היא ידעה במה מדובר ובמי מדובר, היא ויתרה על כל חייה ועל כל היקר לה, לטובת משהו שהיא לא יכלה לשלוט עליו.

אשת אלכוהוליסט. יכול להיות גם גבר של אלכוהוליסטית. נוח לומר אשת אלכוהוליסט משתי סיבות: 1. 90% מהאלכוהוליסטים הם גברים. 2. אלכוהוליסטיות בדרך כלל בודדות, רווקות או גרושות.

האם זה מקרה שאשה התחתנה עם אלכוהוליסט? לא.

אין מקריות, ברוב המקרים, נשות האלכוהוליסטים ידעו לאן נכנסות, ואפילו התחתנו עם אדם מכור. כלומר, היתה שם בחירה אמיתית.

ממצאים של מחקר על נשות אלכוהוליסטים:

43.2% הנשים מכירות את בעיית האלכוהוליסטיות ממשפחת המוצא, רקע אלכוהולי במשפחה.

25% יש אב אלכוהוליסט.

20.2% יש בן משפחה אחר מכור.

12.2% יש בני משפחה אחרים מכורים.

כלומר, כמעט מחצית ידעו מה זה בעיית אלכוהול בבית ומה ההשלכות של זה.

כמו כן, כרבע מהן היו בנות להורה אלכוהוליסט.

אשת אלכוהוליסט




הבת מתחתנת עם שתיין והופכת ל...
התנהגות אופיינית על רקע בעל שתיין


הבת מחפשת דמות גברית התואמת את צרכיה חינוך הבת לקבל את התפקידים בהתאם


מעגל משפחתי א'

הבת מדחיקה את צרכיה הבת מזדהה עם האם


הבת מקבלת חיזוקים על התנהגותה הבת מתנהגת בהתאם למצופה ממנה





הרבה פעמים בוחרים בן או בת זוג שדומים לאחד ההורים.

הבת עוזרת לאם, מקבלת אותם תפקידים ומקבלת חיזוקים על כך. לומדת איך לטפל באביה. הופכת להיות כמו אמא שלה. כשמתבגרת, מחפשת בן זוג עם אותו דפוס. את זה היא מכירה, עם זה יודעת איך להסתדר.

העברה בין דורית, מעט מאוד עושים שינוי.

דוגמא למקרה – אב סמרטוט, אלכוהוליסט, שהבת הביאה אותו לטיפול. הטיפול היה הצלחה, הוא השתקם, ואז הבת התקשרה, הכירה בחור מועד לאלכוהוליזם.

מצב שתיית הבעל בעת הנישואים, איך היה כשהתחתנו (מחקר)

14.6% לא שתה כלל. הפתעה.

40.8% שתייה חברתית. (גם פחות צפוי).

23.3% שתייה קבועה.

20.6% מכור לאלכוהול.

רבע מהנשים התחתנו עם גבר ששותה מאסיבית, חמישית התחתנו עם מכור לאלכוהול. נשים שהתחתנו עם אלכוהוליסט.

לא פשוט לחיות עם אלכוהוליסט.

נקיטת צעדים

34.1% עזבו את הבית.

19.2% תביעת מזונות.

23.0% תביעה לגירושים.

34.8% התלוננו במשטרה.

3.8% שהו במקלט.

לפעמים נשות האלכוהוליסטים יכולות לפגוע בטיפול = האישה החבלנית – מי שיש לה רווח משני משתיית בעלה, ומחבלת עקב כך בטיפול הגמילה. שלושה טיפוסים:

האישה הדומיננטית – כטיפוס, מאורגנת, מסודרת, לא סומכת על אחרים, בדרך כלל יש אנשים שרוצים לחסות בצלם של אנשים כאלה. נשים כאלו או גילו את הדומיננטיות שלהן על רקע חולשת (שתיית) הבעל, או שקודם היו כך, אבל בכל מקרה, זה עושה להן טוב. הקריקטורה של אישה שמנה שעומדת מאחורי הדלת עם מערוך, והבעל רזה ומפוחד, חוזר באמצע הלילה לאחר ששתה.

יש גם נשים שבגלל החידלון של הגבר, הסמרטוטאי, יושב שיכור, שתוי בפינת החדר, בתוך צרכיו. מישהו צריך לנהל את המשפחה, והאישה מתחילה לגדול ולהתפתח, לנהל את העניינים. קשה לה אבל היא שורדת.

הבעיה: הגבר נגמל, רוצה לחזור להיות גבר, מתחיל לשאול שאלות «איפה היית עד עכשיו?» «לאן הלך הכסף?». האישה מגלה שזה מעיק, גורמת לו בדרך זו או אחרת לחזור לשתייה.

יש הרגלים, הוא זרוק והיא מתפקדת, זה מה שמוכר, לזה רגילים.

האישה המטפלת – כטיפוס, מישהו שתמיד צריך חולה לידו, צריך לידו מסכן שאפשר להעניק לו, כמו למשל עובדים סוציאליים...

הבעל הוא פאסיבי, צריך שיגנו עליו, היא סולחת, מגינה, מחפה עליו, מצילה אותו. היא תמיד תהיה שם על מנת לעזור לו, היא הכל בשבילו (כמו בסרט 'אהבת גבר לאישה').

הגבר נגמל ואז יש משבר. האישה לא מצליחה להסתדר עם התפקיד החדש, כבר לא יודעת מה לעשות איתו, מה התפקיד שלה. כשהוא לא נזקק לה, בעל יכולות, היא לא יודעת מה לעשות, נגמר לה התפקיד.

האישה הסובלת – האישה המתלוננת, ה»מוכה». נשואה לאלכוהוליסט האקטיבי, צריכה מישהו חזק לחסות בצלו, מישהו חזק שכולם פוחדים ממנו. אישה שפוחדת, יש לה מישהו דומיננטי ש»מגן» עליה. היא חוזרת אליו שוב ושוב כי אותו היא מכירה, עם זה יודעת איך להסתדר.

הגבר נגמל – הוא הופך להיות פודל, היא מתגעגעת לכוח, צריכה את הדמות החזקה ותחבל. (סרט «מיטה בלהבות»).


ילדי האלכוהוליסט

הקורבנות האמיתיים, הם היחידים שאין להם כל דרך בחירה.

אלכוהוליסט – יכול לבחור להיגמל.

אשתו – יכולה להתגרש.

ילדים תמיד נשארים ילדים, הם לא נעלמים אף פעם.

Adult Children of Alcoholics. ילדים בוגרים, סוחבים איתם מטען שלא מבינים אותו. כמו דור שני לניצולי שואה. היו לצד החוויה, ספגו, משהו התרחש אצלם. כשבוגרים יכולים לנסות להבין, לפעמים פונים לטיפול. הם סופגים וחיים עם העוצמה הזאת לאורך שנים.

תסמונת האלכוהול העוברית – Fetal Alcohol Syndrome פיגור מסויים בהתפתחות, בשל שתיית האם בחודשי ההריון הראשונים. מדובר בשתייה מאסיבית. בחודשי ההריון הראשונים העובר הכי רגיש. אלכוהול מעכב את ההתפתחות. בעיקר קורה בשכבות הנחשלות, האישה לעיתים יכולה לפספס את העובדה שהיא בהריון. בדרך כלל נשים מזהות, ואז משנות את ההרגלים.

נשים אלכוהוליסטיות לא נורמטיביות, יחסי מין לא מבוקרים, מחזור לא סדיר, לא שמות לב שבהריון, וגם אם כן, לא משנות הרגלים.

הורה אלכוהוליסט
הילד מתחתן, מוליד ילדים והופך ל.... התנהגות אלימה, הזנחה והשפלה




הילד מתמכר לאלכוהול הילד מפתח התנהגות בהתאם



הילד מתחיל לשתות כדרך התמודדות
שימוש מוגבר במנגנוני הגנה

מעגל משפחתי ב'

הילד מחפש פתרונות מיידיים הילד מתקשה בפתרון בעיות


הילד מתקשה בהתמודדות עם מצבי לחץ







ילדי אלכוהוליסטים בסיכון להיות אלכוהוליסטים בבגרותם.

כמעט 50% מהאלכוהוליסטים דיווחו שהורה אחד היה אלכוהוליסט או שתיין כבד.

ילד שמזדהה עם ההורה המכור, בדלנות או כוחניות, תפקידים, דרכי התמודדות עם בעיות. כשיש לו בעיות, צריך להתמודד בדרכים מוכרות, גם אישיות דומה ומתחיל לשתות.

ילדים של אלכוהוליסטים = אוכלוסיה בסיכון !!!

יש מסרים המופנים לילדים, קודים של סודות שלא מדברים עליהם. הכרחי על מנת לשרוד:

לא לדבר Do not talk

לא להאמין Do not trust

לא להרגיש Do not feel

רק כשמתחילים לשנות אחד מאלו, אפשר להתחיל תהליך ריפוי. ילדים שגדלים עם סוד.


ארבעה טיפוסי ילדי אלכוהוליסטים

(תפקידים רגילים שיש בכל משפחה, אך במשפחה של אלכוהוליסט לילדים כאלו יהיו חוויות קשות במיוחד).

1) הילד ההורי

בדרך כלל הבכור, נוטל על עצמו את עיקר תפקודי הבית. חייב להיות מוצלח. כשלא מתייחסים לצרכיהם בשלב מוקדם, הם גם הופכים או לאלכוהוליסטים או לוורקוהולים. אחראיים לכל, דומיננטיים בקשר זוגי, פרפקציוניסטים, אסור להם להפסיד, ההצלחה שלהם היא על חשבון אחרים. בעיה לקבל קושי של אחרים או חולשה של אחרים.

2) שעיר לעזאזל

מושך אליו את כל האש. מציל את האחים שלו. האב האלכוהוליסט מתכסח איתו על כל דבר, מציל את האחרים. עם הזמן מאמין בתפקיד שלו, הוא ממילא דפוק וכבשה שחורה. בעיתיים בבית הספר, חוסר יציבות בעבודה, בזוגיות, עבריינות. קשה להם להיות אחראים, מחכים לכישלון ולמכות שיגיעו. עבריינים, בעייתיים בבית הספר, עובדים לא סדיר, חוסר יציבות בזוגיות, אימוץ התנהגות חריגה, חיים לא מסודרים.

3) הילד האבוד

הילד החולמני, חי בפנטסיה. למשל ההורים רבים והוא בורח לתוך הארון או מתחת למיטה. ילדים שמפתחים פנטסיות, עולם דמיוני. אחר כך חושבים שהם עם בעיות נפשיות. חיים בעולם אחר, אוהבים ספרים, מתבודדים. בעיות נפשיות, בעיות בזהות המינית, דכאוניים, בודדים, גלמודים, חיים בדמיון, בילבול בין מציאות לפנטסיה.

4) הקמע המשפחתי

ליצנות כפוייה. לא עומדים בלחצים, תלויים, מתמכרים לחומרים. בן הזקונים (בדרך כלל), לא רבים לידו, מאוד זהירים לידו, לידו שומרים על שקט, כולם מטפלים בו. יש לו אחריות גדולה, הוא הפאסיבי, זהו תפקיד מאוד קשה, הם הופכים להיות תלותיים, הם לא עושים כלום, המציאות מכתיבה להם את התפקיד.

אפיוני המשפחה

דפוסים באווירה הכללית: משפחה שורדת, כל הדפוסים הקיימים במשפחה רגילה מקבלים צורה שונה במשפחה בה יש מתמכר. (קורה גם במשפחה במצבי לחץ, החוקים משתנים, למשל מותר לעשות דברים שלא עושים במצב רגיל). משפחה שכל הזמן במצב מלחמה.

«תחושת המתנה», חוסר בטחון

אי אפשר לתכנן כלום. אם מוזמנים לאירוע, אי אפשר לדעת ולתכנן, הכל יכול להיות. אין לדעת מה יקרה באותו בוקר, איך «הוא» יתנהג. אישה ממתינה – ממתינה לראות איך יקום בבוקר, איך יהיה בצהריים, איך יתנהג, הכל מהרגע להרגע, אי אפשר לתכנן.

פחד

מנת חלקם של האלכוהוליסטים האקטיביים, המאיימים, פתיל קצר, לא צריך יותר מדי כדי להתפוצץ, כדי להגיב. יש ילדים שחיים בפחד. הילדים מסתכלים לראות איך הוא חוזר הביתה, לפי אופן ההליכה יודעים איך להתנהג, האם כרגיל או שצריך להתחבא, לנעול את הדלת, לחכות עד שיילך לישון. צעקות, אלימות.

אלימות

לא רק פיסית. אלימות גם כחוסר קיום הבטחות, לא להיות איפה שהובטח להיות. לא בהכרח מפחיד, אבל כואב. התעללות רגשית, מילים בוטות.

בושה, מבוכה

הורה שהולך שיכור ברחוב או זרוק ברחוב, הילד וחבריו רואים אותו. או הורה שיכור מגיע לאסיפת הורים. עושה בושות, הילדים מסתירים. לא מספרים להורים שיש אסיפת הורים.

חוסר אמון

במצב הישרדות אין בטחון למה שיקרה, ומעבר לכך, אדם שיותר מאויים הוא פחות מאמין באנשים, יכולים לסמוך רק על עצמם. אין אמון באנשים. האבא משקר לאמא, אומר שעייף כי עבד קשה, האמא משקרת לילד שהאבא עייף. כולם יודעים שזה שקר, האב, האם הילד. חברו של הילד שואל אותו אם יוכל לבוא, הילד מספר שמשפצים אצלם בבית. כולם משקרים לכולם וכולם גם יודעים שזה שקר. לומדים לשקר ולומדים לא להאמין, לא לתת אמון.

רגשות אשמה

כלפי עצמו: גם נימה של אחריות לגבי, האם עשיתי משהו לא בסדר, ילד מרגיש שאולי זה בגללו. אם היה מתנהג אחרת, זה לא היה קורה.

כלפי האחר: בדרך כלל ילדי האלכוהוליסט לא מאשימים את האלכוהוליסט, אלא את ההורה השני. שונאים את האבא, כועסים על האמא ומאשימים אותה. אמונה שהיא היתה יכולה לשנות את זה. (גם בגילוי עריות, שונאים את האב, כועסים על האמא שלא עצרה). הילד מאמין שהאם יכולה להציל, להתגרש, לברוח, לילד אין מה לעשות.

סיפור: הורה אלכוהוליסט שנגמל, הילדים לא היו מוכנים לדבר איתו, ממש התנתקו ממנו, אם היו מתקשרים והוא ענה, היו מנתקים. מבחינתו כשהיה שותה הם כולם היו יחד, עכשיו מתנתקים ממנו. רק כשהפסיק לשתות הם התחילו לבטא את הכעס העצום שהצטבר אצלם.



הגמילה = משבר חיובי

הגמילה היא התנפצות אחת האשליות הגדולות ביותר, האשלייה שכשיפסיק לשתות, כל הבעיות ייפתרו. אשלייה גם של האלכוהוליסט וגם של המשפחה שלו.

החיים ללא אלכוהול אינם בהכרח חיים מאושרים, הם חיים נורמליים.

כאשר אדם שותה אלכוהול, כאילו מדשדש בביצה וערפל מכסה את עיניו. כיוון שיש ערפל הוא לא יודע היכן הוא נמצא ויכול להאמין שאולי הוא בים. אדם נגמל, הערפל נמוג, אבל הוא עדיין בדיוק באותה ביצה.. יש תקווה – אין ערפל ואפשר לראות, אפשר לתכנן את הצעדים. מצד שני, אם עד עכשיו היתה אשלייה שהכל בסדר, עכשיו רואה בדיוק איפה הוא.

פיסול משפחתי: תרגיל. החוק הוא שתמיד צריך להיות מגע עם עוד בני משפחה. כולם מצטרפים, המשפחה המורחבת; כל הזמן האלכוהוליסט הולך ושוקע והאחרים מחפשים את המקום, עד שהוא כל כך שקוע, כמעט נופל. עיצוב – לכל אחד יש את הפינה שלו, את התפקיד, כולם שורדים. מה שמשותף לכולם: כולם יודעים איך לתפקד, מה לעשות בכל רגע. ואז תוך שנייה אחת האדם «הולך לטיפול / נגמל», האדם בפסל המשפחתי נעמד ← כולם נופלים.

פתאום בני המשפחה לא יודעים איך לתפקד, גמילה הוא שינוי מהותי. משהו קורה במשפחה, לפעמים כדי ליצור שינוי צריך ליצור משבר.

השאלה הבסיסית ששואלים אלכוהוליסט כשבא לטיפול: «למה באת לטיפול?» הרי אתה הולך להפסיד!!!

שלושה אלמנטים בבסיס המצב המשפחתי לאחר גמילה

<- הפרת האיזון המשפחתי. הפרת האיזון הפתולוגי. האיזון הפתולוגי מתבסס על הבעיה הקיימת. זהו איזון שבא על מנת לשרוד, לא על מנת להתפתח. אין התפתחות, רק הישרדות, לשרוד עוד יום.

<- חלוקת תפקידים חדשה. האלכוהוליסט רוצה תפקיד חדש, אך לא יודע איך למלא את התפקיד הזה. למשל מעולם לא תיפקד כאבא, לא יודע איך זה להיות אבא. עד עכשיו לא היה אב, פתאום רוצה להיות אב, מפעיל סנקציות והחלטות, ואז יש מאבקי כוחות. הילדים לא מוכנים לקבל את סמכותו. גם ההורה צריך להבין שהוא צריך קודם ללמוד איך באמת להיות אבא.

<- איבוד פח הזבל. במשפחה של אלכוהוליסט, את הכל אפשר להסביר ולהאשים באלכוהול. אפשר להאשים את האלכוהול בכל הבעיות בעולם. כשאין אלכוהול – אין את האלכוהול להאשים על כל בעייה, צרה וכולי. פתאום מתגלות בעיות נורמליות.


טיפול קבוצתי לנפגעי אלכוהול

קבוצות לעזרה עצמית, AA.

כלי פרקטי, חשוב, בלתי אפשרי בלעדיו בטיפול בהתמכרויות.

בתוכנית טובה נשאל: האם לא פוגע באף אחד אחר? האם יש רציונל להוכחה שזה עובד?

תכנית נמדדת לפי * ראוי. * מתאים. * כדאי.

החשיבות והרציונל של קבוצה מאוד ברורים. קבוצה לא פוגעת באף אחד אחר, משמע, זהו כלי ראוי.

האם מתאים? האם כדאי?

לוקחים קבוצה של אנשים, אוכלוסיה הטרוגנית, כל מה שמשותף להם זה החולשה שלהם / מחלה / רגישות. זו אחת הבעיות של קבוצות אלכוהוליסטים. לכן גם השם חשוב. למשל במקום 'קבוצה לאלכוהוליסטים' – 'קבוצה לאלכוהוליסטים שרוצים להשתקם'.

קבוצה על שום מה?

* תחושת שייכות. קבוצת השתייכות, בעיקר לאנשים שאין להם מישהו שמוכן לשייך אותם אליהם. אמנם לכולנו יש קבוצות השתייכות שונות ומגוונות. אלכוהוליסטים רבים איבדו בדרך קבוצות השתייכות רבות – עבודה, חברים, אולי משפחה. יש קבוצות שכבר לא רוצות אותן. הקבוצה היחידה היא האלכוהוליסטים. המקום היחיד בו יכולים לשב יחד ולא להתבייש. מכירים אחד את השני ואת הדפוס. אחד הפחדים הגדולים של אלכוהוליסטים הוא שזה רק הם. רק להם זה קרה. ולכן המפגש האמיתי עם אחרים שעברו משהו דומה, נותן תחושה של שותפים לבעיה, הקלה. אחד המקומות היחידים בו יקבלו את השיכור, לא יסלקו אותו, לא יפחדו, זה מרכז גמילה. (עובדים סוציאליים מקבלים את מי שהאחרים לא מקבלים.) בכל העולם יש AA, זוהי קבוצת השתייכות מאוד ברורה, יש קבוצת שייכות. קבוצה המקנה משהו חשוב לאנשים שאיבדו את זהותם.

* ניסיון עבר דומה. מתמכרים מתלוננים בפני מטפלים «אתה לא היית שם», «אתה לא מבין מה זה». לא צריך באמת לעבור הכל כדי שיהיה אפשר לטפל, אבל מטפל לא חווה בדיוק את המבוכה, המצוקה, הקושי. היתרון = מטפל / מנחה יכול לראות דברים בצורה אובייקטיבית. יכול לשקף ולהראות. יש את המטפל האובייקטיבי + את המשתתפים שעברו בדיוק את מה שהוא עבר. היו שם, מבינים על מה הוא מדבר.

מבחינה טיפולית – כשיושבים עם אנשים שחוו ועברו, זה עוזר לנפץ את ההכחשות.

לדוגמא, אחת התופעות הנפוצות היא אובדנות, או נסיונות או מחשבות. אם ימותו הכל ייפתר וגם יפתרו לאחרים את הנטל. לרבים יש מחשבות, אך אין אומץ ליישם (מסתובבים בבית הקברות כדי לקבל השראה). זה משהו שלא אוהבים לדבר עליו בכלל, אם אחד מעיז לדבר, היתר גם מרשים לעצמם לפתוח. זה מזרז תהליכים.

* התמודדות משותפת. הקבוצה עוזרת להתמודד עם מצבי החיים היומיומיים. הפתרונות של המטפל / לא מכור נתפסים כמשהו שלמד בתיאוריה. יחד עם זה, כשאחר שיודע משתף, מישהו שעבר בדיוק את אותו דבר, משתף איך זה היה עבורו, זה עוזר.

למשל, אדם מוזמן לחתונה וחייב ללכת, איך יתמודד עם כל האלכוהול? עם אחרים שיזמינו וילחצו עליו לשתות?

* לחץ חברתי. בדרך כלל זה נאמר עם קונוטציות שליליות, רובנו נוהים אחרי מנהיגים, אחרי קבוצות. בקבוצה הלחץ החברתי משמעותי, הרוב רוצים להיות כמו כולם ולא רוצים להיות האחר, השונה. אם בקבוצה הרוב לא שותים, יש להם כוח להשפיע על אלו שמשתרכים מאחור. זה מעבר למחוייבות האדם לעצמו, למשפחתו ולמטפל, המחוייבות לקבוצה. הרבה יותר קשה לשבת מול קבוצה ולומר פישלתי, נפלתי. זו ממש בגידה בכל אחד מהם. יחד עם זה, הקבוצה יכולה גם לעשות את ההיפך ולהדיח את אלו שיושבים על הגדר ל»דבר עבירה». למשל חזקים שהם השפעה שלילית. מטפל צריך להשתמש בקבוצה לכיוון חיובי, המנחה צריך להיות ער למכשולים האפשריים בקבוצה. למשל אם יש אדם שעלול לסכן את כולם, עדיף אולי שלא יהיה בקבוצה.

קבוצה אינה במקום טיפול פרטני, אך השילוב בין השניים הוא שילוב מנצח. למכורים אין כמעט מסגרת טיפולית שאין בה גם קבוצה. ארבעת הסיבות הללו מצדיקות קבוצה ובנייתה.

מעבר לכך, יש גם רווחים משניים לקבוצה (לא על סמך זה יבנו קבוצה, אך זהו גם רווח).

שינוי התנהגות.

אנשים שכבר שכחו איך מתנהגים אנשים נורמטיביים. איך מדברים, מתקשרים עם אנשים, פעולות יומיומיות. כל כך רגילים לאלכוהול ולחיות סביב האלכוהול. שינוי התנהגותי מקבל יותר כוח בקבוצה. בקבוצה המחוייבות יותר גדולה, למשל עמידה בזמנים, כללי התנהגות ברורים לגבי איך מתנהגים, גם כללי לבוש. בעיקר ישיבה עם עוד אנשים. מדובר במשהו מאוד בסיסי שלפעמים הם איבדו.

שינוי ערכים

מעבר להתנהגות, משהו עמוק יותר, מעבר לעניין הטכני. למשל, עמידה בזמנים, יש את הפן הטכני, אך גם את נושא האחריות, אחריות מול אנשים אחרים ומול הקבוצה. לאלכוהוליסטים יש קושי להקשיב, הם כל כך עסוקים בעצמם ובחיים שלהם. נורא קשה לשים בצד את ענייניהם הפרטיים והצרות שלהם.

בילוי בחברת אנשים לא שותים.

הזדמנות לשבת יחד עם אנשים, להעביר זמן עם עוד אנשים, בלי אלכוהול. כשמפסיקים לשתות יש בעיה: איך מעבירים זמן בלי אלכוהול??!! נורא קשה והזמן לא זז. יש כאלו שלא רק באים לקבוצה, הם באים למועדון, מגיעים לפני כן, שותים קפה, יושבים שם, מדברים, קוראים עיתון, עוזרים וכו'. מספק להם מסגרת.

* יעילות וחיסכון. בעיקר בהתחלה, עוזר כדי להעביר מידע, אפשר להעביר מידע לאנשים רבים, למשל רופאה באה ומדברת. כנ»ל בסוף, אדם שמגיע כבר שנים רבות, ומבחינת טיפול כבר לא נותנים לו טיפול פרטני, אלא מגיע לקבוצה, נשאר במסגרת.

קבוצה לעזרה עצמית

AA – Alcoholics Annonymous. אלכוהוליסטים אנונימיים.

בישראל www.aa-israel.org



service unity

AA


Recovery

אנונימיות – יש רק את השם הפרטי, אין פרטים מזהים. כמו כן מתחייבים לשמור ולכבד את הפרטיות ומה שנאמר בחדר נשאר בחדר.

ביל ובוב. סיפורו של ביל, סרט My name is Bill (בעברית 'הטיפה המרה'), סרט על סיפור הקמת הקבוצות לעזרה עצמית. בשנות ה30 במאה הקודמת, ברוקר, עבר טיפולים רבים, גילה שכשנפגש עם אלכוהוליסטים ומדבר, קורה משהו. ניסו לאסוף אלכוהוליסטים מהרחוב, זה לא עבד ואז הבינו שאי אפשר להציל אותם, צריכים שהאנשים יבואו, וינקטו בעצמם את הצעד הראשון.

אחד העקרונות: אין אנשי מקצוע, לא נותנים עצות, לא מציעים עזרה. רק משתפים מהחוויות שלהם. אלכוהוליסט צריך עוד אלכוהוליסט לידו על מנת לעבור עוד יום. אדם משתף ומספר וזה עוזר לו. עצם הסיפור עוזר להם לעבור עוד יום.

העקרונות מאחורי רעיון הAA

תכנית היא משהו עם התחלה ועם סוף, דרך חיים זה משהו שתמיד ממשיך. למשל, אנשים שרוצים לרזות ולאכול נכון. למפגשי AA אין מחוייבות, אפשר לבוא איך שרוצים ומתי שרוצים. זה לא טיפול.

«.... אלוהים כפי שאנו מבינים אותו ...» הכנסת מוטיב נוסף, מה שמנחה אותנו הוא אלוהים, (אלוהים כפי שאני מבינים אותו = תוספת בעברית). יכול להיות אלוהים דתי, רוחני, או האלוהים שבתוכנו. יש משהו רוחני, משהו מעבר, אפשר להתפלל, אפשר לפנות אליו ולהישען עליו.

12 הצעדים

לא רק תפיסה, גם תהליך מסויים, דרך. עושים דרך והיא עלייה במעלה 12 הצעדים. יש ספר, יש קורסים (גם למטפלים שאינם מכורים). «תכנית החלמה».

צעד ראשון – הודאה בכניעה. אי אפשר להתקדם אם לא מודים בחוסר האונים מול האלכוהול.

צעדים 2-3 – הודאה שלא רק שאיני יכול מול האלכוהול, אלא גם אינני יכול לבד, אני זקוק לעזרה, לכוח עליון.

צעד 4 – הוא חשבון נפש. מעטים מאוד עושים זאת (בכלל, בחיים הנורמטיביים). זוהי ה-עבודה. טיהור. שלב מאוד משמעותי, חשבון נפש, כל מה שעשו רע, «מחברת העוולות», ואז בקשת סליחה מכל מי שפגעו בו (לפעמים אנשים לא יודעים במה מדובר, לא מבינים או שכחו). זה חשוב עבור האדם, תהליך מאוד מורכב, לוקח זמן. ממש שלב היטהרות בו עוברים שינוי.

בסופו של דבר מגיעים למצב בו אדם שלם עם עצמו, עבר להיות אדם אחר, גם עם אלוהים, גם עם עצמו וגם עם כל בני האדם.

בשלב האחרון, בשיא, הופכים להיות קצת «מסיונרים», מקדישים את חייהם כדי להעביר את המסר לאחרים. יש אנשים שמסתובבים בארץ ומקימים קבוצות. יש כאלו שעושים את זה בכלא. זה כמובן ללא תמורה, זוהי שליחות.

התכנית והצעדים לא מתייחסים לשאלה אם אדם שותה או לא. בעיקרון – שתייה מובילה לנקודת ההתחלה, אבל אז מתקדמים בשלבים יותר מהר, או מדלגים. לא כולם עוברים את כל השלבים.

מושגים בAA

<- 12 המסורות. חלקים טכניים יותר הקיימים בתכנית. לא נותנים עצות, אין אירגון מסודר, קבוצה של אנשים. יש אדם רק מול הרשויות, שיסדיר עניינים טכניים, אסור להם לקבל תרומות מאחרים.

<- ספונסר. המדריך האישי, המנחה המקצועי. אדם בוגר (בוגר הגמילה והתוכנית), יש מאחוריו לפחות כמה חודשים ושנים של גמילה. הוא מעניק מנסיונו, מזמנו ומהידע שלו על מנת שיתמוך. אדם חדש, אחרי כמה פגישות פונה למישהו והנ»ל זמין עבורו 24 שעות. 'לפני שאתה שולח יד לבקבוק, שלח יד לטלפון'. הספונסרים לא עושים זאת עבור האחר, אלא עבור עצמם.

<- רק להיום. חלק מהטקס. כל אחד מדבר על איך עבר עליו היום, ההתחייבות היא רק להיום.

<- 90 יום 90 פגישות. אחרי 90 יום, 90 פגישות, כבר תבין, זה ייכנס לך לראש. תן לעצמך צ'אנס, אל תחליט אחרי שלוש פגישות. לחלק זה מתאים בצורה מוחלטת, חלק באים פעם בכמה זמן, לחלק לא מתאים, מסתדרים בלי.



כיצד זה פועל?

* מנחה. לא קבוע, כל קבוצה מחליטה מה מתאים, אחד משלהם.

* טקס פתיחה. כל פגישה מתחילה בסבב «קוראים לי ____ ואני אלכוהוליסט». כולם שווים, הי קצר, הודאה שהם אלכוהוליסטים. כל פעם כשמדברים מציגים ככה ועונים לו «הי», סבב של איך עבר היום.

בדרך כלל גם קוראים בצורה ברורה את כל הטקסט של AA – החלק של ההתחברות (מצורף דף). ואז דקה דומיה עבור אלו שסובלים ולא הגיעו. גם לזכור איפה היינו.

* נושא הדיון. מחליטים בינם לבין עצמם. למשל על הצעד הראשון וכו'. בפגישות פתוחות חלק מהשיווק זה בדרך כלל איך הגענו לפה היום.

* להתחלק ולשתף. לא נותנים עצות, המנחה רק מכוון, מחליט נושא ומחליט על סדר הדיבור, אך לא מעבר לכך. כל אחד מספר וזה קשור לנושא הדיון.

* שתויים בפגישה. הם לעולם לא ירחיקו, אבל יש כלל שמי שמגיע שתוי אסור לו לדבר (הבעיה היא שלפעמים הם מתפרעים). זה גם עוזר להם להיזכר איפה הם היו פעם. (להבדיל מקבוצה טיפולית שבה אסור לשבת שיכור, יכול לשבת בחוץ ולשתות קפה).

* מפגש פתוח. לבני משפחה, אנשי מקצוע וכו'.

* ימי הולדת. חוגגים, שרים, יש טקסים, מדליות וכו'. יום הולדת ביולוגי ויום הולדת של גמילה.

* תפילת השלווה. טקס שסוגר כל פגישה, מחזיקים ידיים.

אלי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, ותבונה להבחין בין השניים.

Narcotic Anonymous – NA

Overeaters Anonymous – OA

Gamblers Anonymous – GA

Sex Addicts Anonymous – SAA

Debts Anonymous – DA

Non alcoholic:

AL-ANON עזרה עצמית של מי שחי ליד מכור, גם תהליך של 12 צעדים.

AL-ATEEN ילדים של אלכוהוליסטים.


התמודדות

התייחסות לאלמנטים שונים של שינוי.

גמילה = הפסקת נוהל שגור, תלותי ביסודו, מלווה בייסורים.

בעקבות הגמילה יש שינוי (במודעות, בתפיסה והתנהגות) ויש צורך בשיפור יכולת ההתמודדות.

בעצם ההתמודדות היא מהרגע הראשון, כדי לבוא בפעם הראשונה למרכז, להגיע לפגישה הראשונה ולעוד פגישה וכו'. ההתמודדות היא משהו שקיים לאורך כל הדרך.

החיים ללא אלכוהול

הם לא בהכרח

חיים מאושרים.

הם חיים נורמליים.

הפנטסיה היא שברגע שלא שותים החיים יהיו נפלאים ומאושרים, אך הפנטסיה נשברת, החיים הם פשוט נורמלים (בעיקר פנטסיה של המשפחה). זה לא רק לגמור להיגמל, ההתמודדות ממשיכה גם אחר כך.

אדם שנגמל אינו אדם בריא. מכור שנגמל אינו אדם בריא, הוא אדם ששורד. להתמודד כל החיים ולשפר את יכולת ההתמודדות לכל החיים.

היה יותר קל להקדיש חודשיים למשימה ואז לסיים ולהצליח, אולם בהתמכרות צריך כל הזמן להתמודד, כל החיים.

הגמילה היא השיא, משם אפשר רק לרדת.

בהתמכרות, קודם כל המכור עושה משהו ואז העבודה היא להמשיך ולשמור (הפוך מטיפול רגיל שבדרך כלל עושים עבודה ואז מגיעים למעשה).

מישורי ההתמודדות:

(כמו בהתרגלות, שותים יותר, צריכים יותר, כך גם בגמילה). יום אחד שאדם לא שותה = חוויה טובה, יומיים = חוויה יותר טובה. גולת הכותרת של ההתמודדות היא לעבור עוד יום. כל עוד מצליחים לעבור משימה קטנה ולהצליח – מקבלים יותר כוחות שמצליחים ומסוגלים.

התמודדות אישית של אדם עם עצמו, צריך להתמודד בחיים היומיומיים עם הרצון לשתות.

יש גם את העניין של התדמית, המוניטין של האדם, קל להרוס מוניטין. אלכוהוליסטים סוחבים איתם את התדמית, קשה לאנשים לשכוח להם, זוכרים אותם כשיכורים, אלכוהוליסטים. גם אנשים לא מאמינים ולא סומכים עליהם. ישר חושבים שהם חזרו לשתות (סיפור על אדם שנגמל, נתקע באבן וקצת נפל; ישר כולם בקיבוץ חשבו שהוא חזר לשתות). זוכרים לאדם את העבר שלו, סוחב את התדמית לכל מקום וצריך לחיות עם זה.


אלכוהול
אירוע

←

↓

אין אונים

↑ כאן נשים את הכי הרבה אנרגיה כמטפלים, בצלע שבין האין אונים אונים לבין האלכוהול.

כאנשי מקצוע אין הרבה שנוכל לעשות עם האלכוהול, האלכוהול קיים; אם נוכל, זה רק קצת לעזור לאלכוהוליסט לשאול שאלות כמו האם רוצה להחזיק את האלכוהול בבית, או ללכת למקום בו יודע שיש אלכוהול (לא להסתובב בברים, לא ללכת ליציאות בברים או פאבים). לגבי אירוע – תמיד יש אירועים, זה חלק מהחיים וזה נורמלי. (אחת מהבעיות במסגרות גמילה ואישפוז = זוהי חממה, אין חיים שם, אין אירועים יום יומיים. למשל היו כאלה שנסעו לקהילות גמילה בחו»ל, חזרו ואז שתו). כאנשי מקצוע כן אפשר לתמוך באדם ולעודד להתרחק ממצבים שיודע שיהיו קשים, לנסות להימנע מזה, או להתכונן מראש, נסיון להמעיט אם אפשר.

החלק הממשי הוא הפיכת האירוע לחוסר האונים. איך אפשר לעזור בשלב הזה?

1) התהליך. אחד הדברים המאפיינים אלכוהוליסטים / מכורים – הם נדלקים מכל דבר, גירוי פשוט וקטן מקפיץ אותם ומעלה רצון לשתות (מעלה פחד). אחד הדברים הבסיסיים זה ללמד אותם לספור עד 10, לא חייבים להגיד מייד, רצוי לחכות קצת. בזמן האירוע כל תגובה עלולה להיות קשה; צריך לחכות, להקהות, «תן לזמן זמן».

2) אין אונים כתחושה מאוד קשה עבור האלכוהוליסט לחוש. חוסר אונים גורם לאנשים לעשות דברים כמו אלימות. אנשים לא יודעים מה לעשות ופוחדים מהמצב של חוסר אונים. אלכוהוליסטים פוחדים ממצב של חוסר אונים.

כאנשי מקצוע חשוב לומר: א) לא להילחץ מכל אירוע. ב) גם אם אתם במצב של חוסר אונים, עצבניים, כועסים, עצובים וכו' – זה נורמלי!!! חלק מהחיים הנורמליים.

אנו יודעים להפריד בין פנטסיה למציאות, רצון לעשות משהו. למשל יש פנטסיה להרביץ למישהו או משהו, זה בסדר לפנטז, אבל יש הפרדה בין הפנטסיה למה שבאמת נעשה. כשאלכוהוליסט לומד שמותר לו לפנטז, זה לא אומר שהוא גם יעשה זה באמת, יש בזה אלמנט מרגיע. מותר לו לפנטז, מותר לו לכעוס, לחשוב שכולם חרא – זה בסדר. כולם מרגישים ככה במצבי אין אונים, זה בסדר. לומדים שמותר להיות במצב של חוסר אונים, כלום לא יקרה, לא חייבים לשתות. אלכוהוליסט רגיל לשתות כדי להימנע מהתחושה של חוסר אונים. הרעיון הוא לפתוח את מניפת האפשרויות. כן, אפשר לשתות, אבל יש עוד הרבה אפשרויות אחרות. זוהי לא דרך התגובה היחידה האפשרית.

המחלה = רגישות לאלכוהול. שתיה = בחירת התנהגות.

כלים להתמודדות

א) ניסיון. לתת לזמן זמן. פשוט התמודדות בלי נושא ספציפי. התמודדות נלמדת מעצם החיים, ההתנסות בהם. זה טוב, אבל לא מספיק.

ב) לתת משמעות ל»בסדר». לתת משמעות לזמן, לא רק להעביר אותו, וכאן נכנס איש המקצוע. אלכוהוליסטים לא מפרגנים לעצמם, לא נותנים פידבק. שבוע עבר בלי לשתות, שואלים איך היה? «בסדר». מילה סתמית. שבוע בלי שתיה מהווה בעצם התמודדות אדירה, לא סתם. המטפל עובר איתו על הזמן, מה היה, מה קרה, איפה היו רגעים קשים. רגעים קשים שבעבר היה נופל בהם ועכשיו לא נפל. מה זה אומר «בסדר»? לתת משמעות. מה זה אומר? ככה ללמוד יותר מה הם הקטעים החזקים, מה הם הקטעים החלשים וכו'. גם לתת ערך לעצמו, שעמד במשימה לא פשוטה.

ג) תירגול במצבים. לבחון איך אדם מתמודד במצבים שונים. צבירת עוד התנסויות, עוד חוויות. למשל ללכת למצבים בדמיון מודרך. לתרגל, לבדוק. למשל אדם הולך לראיון עבודה ואומר «אני אסתדר». צריך לתרגל, מה חושב, איך מתכנן, האם באמת יידע איך להתמודד?

מיומנות

* לראות מעבר לברור. אנשים רגילים להסתכל על ה»פשט», צריך להסתכל, לראות דברים מעבר. כל אחד מגיב בהתאם למי שהוא ולפרשנות שנותן. לכל אחד זה נוגע בנקודה אחרת. התגובה שייכת לעולם שלנו, לא לגירוי החיצוני.

* לתת הזדמנות שניה. יש מצבים שברגע אחד נראים טרגדיה איומיה ואחרי כמה זמן נראים כמו משהו יותר שגרתי.

* להיכנס לפרופורציות. דברים נראים דרמטיים ונוראיים, אך בפרופורציה לא כאלו נוראים.

פרקטיקה

מספרי טלפון – לדעת למי להתקשר. בAA יש ספונסר. גם אם אין למי, פשוט להרים טלפון למישהו, לדבר.

מתכון להרגעה – «ערכת חירום», הכנה לרגע חרום. למשל אשה שעומדת ללדת ויש לה תיק מוכן, לכל אחד יש את השיטות שלו, הדברים שעובדים עבורו, וגם מחליפים עצות. כל אחד צריך שיהיה לו משהו מוכן בזמן קשה, אנשים יודעים מה עובד עבורם.

קלטות הרפיה – הרגעה, יובל אליצור הכין מיוחדים לאלכוהוליסטים.

ביו פידבק – מכשיר באמצעותו אפשר ללמוד לזהות רגיעה + מלמד שליטה עצמית.

משברי שתייה

- מעידה = נפילה קטנה.

- יש כאלו שהמשבר שלהם הוא בגדר «התאבדות». נשבר להם והם לוקחים את הבקבוקים, יודעים מה תהיה התוצאה וכבר לא אכפת להם.

- הרוב עושים test, בדיקה, רוצים לבדוק מה יקרה והאם יצליחו להתגבר. האם הגמילה הצליחה או לא. אלכוהוליסט, מצבו הטבעי הוא לשתות, ולכן כשהוא נגמל, כמו קפיץ הוא רוצה לחזור למצבו הטבעי = שתייה.

משבר שתיה הוא חלק מהדברים הנורמליים. החוכמה היא לקום אחרי הנפילה, לצאת מהנפילה כמה שיותר מהר.

על מנת למנוע את זה – תכנית למניעת נפילה Relapse Prevention. נפילה זה דבר טבעי ולכן חשוב למנוע זאת. זיהוי איזורים בעייתיים והיכולת להימנע או להתכונן. יש דברים שמקרבים אותנו לשתיה ויש דברים שמרחיקים מהשתייה.

זמנים – זמני השתייה הקשים בארץ הם פסח וראש השנה. זמנים משפחתיים, מתח, קושי. האווירה סביב החגים היא תקופות קשות. אלו תקופות בהן אלכוהוליסט צריך להיזהר.

מקומות – יש אנשים שיודעים שיש מקומות רגישים, מקומות בהם שתה.

מצבים – יש מצבים קשים ומעצבנים.

התכוננות לקראת הקטעים הקשים או הימנעות אם אפשר. לא תמיד עובד, יש נפילות. חשיבות ההכרה שזה מתחת ליד. צריך להיזהר משאננות, מרחמים עצמיים / מסכנות. חשוב לזהות נקודות סיכון כי כך יש סיכוי שזה יעצור אותו לפני.

ההיבט החברתי

מחלה ביו – פסיכו – סוציאלית .

שתיינות: יותר קשור להיבט החברתי. ההיבט הסוציאלי, לא מה שהופך אדם למכור, אך מאפשר התפתחות אלכוהוליזם. החלק החברתי הוא הקרקע עליה צומח האלכוהוליזם.

יכול להיות אדם עם רגישות שלא שותה, חי בחברה בה זה אסור או לא מקובל, ולעולם לא יידע בכלל שהוא רגיש. או אדם שברגע שהחל לשתות זה בא לידי ביטוי.

שתיינות:

1) תופעה נפוצה בעולם. מאוד נפוץ, סיבת המוות השלישית.

2) מאפשרת את תהליך ההתמכרות.

(קוצ'ין בהודו – אחד האיזורים הכי בעייתיים באלכוהול פר אדם, מס' אלכוהוליסטם פר אנשים).

שתיינות = נורמה מקובלת בחברה מסויימת ביחס לשתיית אלכוהול. !!!!!!!!

(צריך לבדוק תופעות, לא רק ביחס לחברות אחרות, אלא גם ביחס לאותה חברה עצמה לאורך זמן. בארץ חל שינוי בשתיינות לאורך השנים).

השפעות ישירות – מכוונות לנושא השתייה באופן ישיר.

חוק = פיקוח פורמלי. חוק המדינה או חוק הרשות המקומית, אפילו חוק פנימי של קהילה. בכל מקרה חוקים כתובים יכולים לקבוע נורמות של שתיית אלכוהול. בפועל זה רחוק מכך. לא רק שלחוק אין שיניים, אלא גם חוק פורמלי יכול להשפיע עוד בטרם התפתחה התופעה למשל על סמך חוק היובש בארה»ב. כאשר תופעה קיימת, קשה לשנות את המצב הקיים, גם באמצעות חוק. למשל נושא העישון, רק לאחר שנים רבות החלה להיות נכונות בציבור ופתיחות לנושא. כתוצאה מלחץ רב של הלא-מעשנים, שינוי התפיסה בחברה.

חוק היובש- תחילת המאה הקודמת, אך החל בעצם קודם, חברות פוריטניות שראו את האלכוהוליסטים כחוטאים. על מנת לשנות את החוק בארה»ב היה צריך לשנות את החוקה, התיקון ה13 של החוקה האמריקנית – איסור למעט קבוצות אתניות מסויימות, תחת מגבלות מסויימות. לאחר 10 שנים הבינו שאי אפשר בחברה חופשית ליצור איסורים בצורה כזו. האלכוהול הפך לנחלת השוק האפור והשוק השחור, הפריצה הגדולה של המאפייה ושל הגנגסטרים (לכן גם היהודים היו חזקים במאפייה, כי היה להם היתר) ביטלו את החוק.

פיקוח פורמלי לא עוזר כאשר התופעה קיימת.

דת = פיקוח חצי פורמלי. בעוד שחוק פורמלי חל על כל האזרחים, בין אם מוכנים לקבל או לא, חוק חצי פורמלי חל על מי שהסכים לקבלו. למשל מוסלמי שמקיים את מצוות הדת גם לא ישתה. לדת יש עוצמה חזקה יותר משל החוק, כיוון שהיא נובעת מתוך בחירה אישית. החולשה היא שזה חל רק על מי שבחר.

פיקוח רק על אלו שמוכנים.

סובלנות = פיקוח לא פורמלי. ההשפעה הכי חזקה. הנכונות של החברה להתארגן בגלל הרצון של החברה להגן על עצמה.

אין שיניים, אבל הכי משפיע.

(לפי ההגיון היה מצופה שלחוק יהיה המשקל החזק ביותר, אך באופן מעשי זה בדיוק ההיפך).

השפעות עקיפות – דומיננטיות בהסבר איפה צומחת השתיינות. בעיקר צומח בקצוות, מתחיל בקצוות ומגיע למרכז.

קצה של חוסר בטחון. חברות בחוסר בטחון מדיני, תעסוקתי, כלכלי. חברה נחשלת, בריחה מבעיות. המעמד לא ברור, העתיד מעורפל ← הנחמה היא בשתיית אלכוהול.

קצה שני – ריקנות חברתית. אין להם את הערכים המקובלים. מחפשים להנות בגירוי החזק ביותר. עברו כבר הכל, חוו כבר הכל, מחפשים עוד ועוד ריגושים. חברות שפע, יש להם הכל, במה כבר אפשר להפתיע אותם. אלכוהול כאמצעי לריגושים.

שינוי דמוגרפי. מהגרים / עולים. המהגרים מהווים אוכלוסיה רגישה ובעייתית. מתקשר לחוסר בטחון. נתפסים כזרים, רמת השתיינות בקרב מהגרים גבוהה. שתיינות גבוהה מובילה ללאומנים שקמים ומתנגדים. בישראל אנו חברה של מהגרים וזה מה שקורה, יש עלייה בבעיה.

ההתפתחות כאמור מתחילה בקצוות ומגיעה למרכז. כשזה בקצוות זה לא מטריד, רק כשזה במרכז זה מעסיק אנשים ויוצר לחץ ציבורי. בין החברות בקצוות השונים יש הבדל בין סוגי השתיה, המשקאות וכו', אבל השתייה עצמה דומה.

השפעות חברתיות – כששתיינות מתפתחת כתופעה חברתית, נוגעת לכלל הציבור ולא רק למי ששותה.

עלייה במספר המכורים (כיום 60,000, בעבר 4,000).

תאונות דרכים (10% מתאונות דרכים נגרמות מנהיגה תחת השפעה, בארץ מותר תחת השפעה במידה מסויימת).

אירועי אלימות.

שתיינות במקומות עבודה (תאונות עבודה, חבלות עבודה, אי פריון, נזק כלכלי).

גידול במספר חסרי בית (או א' גרם לב' או ההיפך, אבל יש קשר ברור).

שינוי בנהלי הבילוי של בני הנוער (שונה מהעבר).

אלכוהול ונהיגה

אסור לנהוג כשיש יותר מ5 פרומיל של אלכוהול בדם. לוקח 45 דקות להתפוגגות מנת אלכוהול (מנה היא 330 מ»ל/פחית בירה, 100 מ»ל/כוס יין, 30 מ»ל/ כוסית ליקר). 70 ק»ג – שתי מנות זה הגבול. החוק מאפשר רמה מסויימת של שתייה, אך זה לא תמיד עוזר. שינוי החקיקה הישראלית – החמרה בזמן האחרון.

תמונת מצב 2006 – 5,043 נהגים נתפסו נוהגים תחת השפעת אלכוהול לעומת 1,412 נהגים שיכורים בשנה הקודמת.

שלושה גורמים הביאו לשינוי החד: * שינוי במיכשור של המשטרה. * שינוי בשיטות האכיפה. * נטייה גוברת לצריכת אלכוהול באתרי הבילוי.

חיים הכט מדבר על רצח, על משהו מתוכנן ומוזמן מראש, משהו שאפשר למנוע בקלות.




השפעות אלכוהול על נהיגה:

האטה בפעילות: האטה בזמן תגובה, שיבוש בתיאום שרירים, הפרעות בחדות ראייה, קושי להתאושש מסינוור, נטייה להירדם על ההגה.

שיבוש בשיקול דעת: הפרעות בשיפוט מרחק ומהירות, ירידה בהיקף ובחדות ראייה, נטילת סיכונים והעזת יתר.

מה מעורר שיכור? רק זמן!!!!!!!!!!!!!

שיכרות סמויה – מצב ביניים, האלכוהול משפיע על תיפקוד הגוף, אך הדבר לא ניכר כלפי חוץ. הכי מסוכן בהקשר של אלכוהול, כי ייתנו לו לנהוג.

«אם שותים לא נוהגים» «לא נכנסים לרכב הנהוג על ידי שיכור».

אלימות ואלכוהול

אלכוהול לא גורם לאלימות, אך הוא מבטל מעצורים. ירידה בשליטה על מעצורים, רגישות יתר, העדר פחד, חוסר יכולת לשיקול דעת.

אי אפשר לצפות מתי הוא ישפיע איך, אך יכול לבטל הגנות; כמו כן יוצר רגישות יתר ואז לא צריך לקרות הרבה והאדם מתפרץ, הפתיל קצר, למשל במועדונים ששיכורים קופצים מכל דבר קטן. העדר הפחד – גורם לאנשים לעשות דברים מטומטמים. חוסר יכולת לשיקול דעת, לא יודעים מה עושים, למשל רצח בדקירות על ידי אדם מפוכח, לא יותר מחמש דקירות, רצח בדקירות על ידי שיכור, כמו מסננת.

אלימות בחיק המשפחה – פיסית, נפשית, מילולית ופסיבית. הכי נפוץ כי מרגישים שזה שייך להם, שלהם, וגם מרגישים הכי בטוח שם, מוגנים על מנת להיות אלימים.

במקומות בילוי.

במקומות ציבור – פריקת הזעם.

עבריינות ואלכוהול

ייצור לא חוקי. מותר לייצר רק ברישיון, גם למכור רק אם יש רישיון.

רוב העבריינות היא אחרי שאדם שותה: התנהגות תחת השפעה: עבירות תחת השפעה, אלימות, הפרעה לסדר הציבורי, תגרות. או נהיגה תחת השפעה.

(בשונה מסמים, אז בדרך כלל העבירות הן לפני השימוש, על מנת לרכוש סמים – גניבה, ירידה לזנות וכיוב').


שתיינות וצעירים

גיל השתייה יורד. היום 12, 13, תופעה שהולכת ומתרחבת.

אחוז הבנות עולה, כיום יש כמעט שוויון.

שתיינות בוטה בקרב נוער עולה. בעיקר בקרב נוער מחבר העמים, הכל יותר אגרסיבי – שתייה, סמים, מיניות, אלימות.

נוער ערבי וחרדי. שתי אוכלוסיות חדשות, שכיום יש נכונות להכיר בתופעה. בעבר היתה הרבה הכחשה ולא הסכימו להכניס אנשים מבחוץ, כיום יש יותר פתיחות לדבר על זה.

שתיינות ואלכוהוליזם בישראל

ארבע תקופות בארץ:

א) תקופת היובש – לפני קום המדינה. אין נתונים על שתיינות בישראל; חברה אידאליסטית ערכית, עסקו בבניית המדינה; שתייה מוכרת בשוליים בלבד: בוהמה.

ב) שתיינות מצוקה – עם קום המדינה. בעיקר שתייה של עולים, שתיינות ואלכוהוליזם בקרב עולים; קשור לעוני, אלימות, עבריינות; שתיינות בשולי החברה. הטיפול היה הרחקת הילדים ממשפחות המכורים לקיבוצים, כפרי נוער וכו'. השפעה ממש לא טובה, הילד הוא זה שנענש.

ג) שתיינות רווחה – משנות ה-70. בצד שתיינות המצוקה, לא במקום. חשיפה לתרבות המערב, שינוי ערכי החברה; עלייה ברמת החיים; פתיחת מקומות בילוי המבוססים על אלכוהול. בטיפול המוקד על המכור. כל עוד זה היה בשוליים זה לא ממש מטריד, ברגע שזה מגיע למרכז, «אלינו», אז זה מטריד ומעסיק.

ד) תרבות שתייה – משנות ה-90. גלי עלייה לארץ של משתמשים באלכוהול, כחלק מהתרבות (אירים, דרום אמריקאים, רוסים –חלק מהחיים). חשיפה לנורמות של «תרבות שתייה». הטיפול הורחב לטיפול בנפגעי אלכוהול שזה כולל גם את בני משפחה.

נתונים 2007

היום כ60,000 אלכוהוליסטים, בארץ קיימים כמה נתחים בד בבד מאלו שפורטו קודם. כשמדברים על אלכוהוליסטים יש גם את האנשים סביבם, המשפחה וכו' – כולם הם גם נפגעי אלכוהול.

משתמשים לרעה: 350,000

אלכוהוליסטים: 60,000

נפגעי אלכוהול: 270,000

(בני זוג: 50,000

ילדים: 120,000

משפחה מורחבת: 40,000)

פנינה אלדר, בראשות משרד הסעד, הביאה לארץ את השיטה (כיום מכון אלדר לטיפול בהימורים, גוף פרטי).

1974 – התחנה הנסיונית לגמילה מאלכוהול במסגרת המשפחה והקהילה בבית שמש.

שלושת העקרונות:

1) טיפול אמבולטורי. טיפול במסגרת קהילתית, ולצד זה כתמיכה – גם מסגרות אישפוזיות לתקופות קצרות.

2) מעורבות המשפחה. המשפחה חייבת להיות מעורבת. בעבר זה היה ניצול של המשפחה, הם היו צריכים לסייע, אך לא חשבו על כך שגם הם צריכים טיפול. (שינוי השם מגמילה לטיפול בנפגעי).

3) טיפול אלקטיבי. טיפול מרצון, אין טיפול כפוי. יש כמובן גורמי פיתוי, אך הבחירה היא של האדם.

הכי מועדף שהאלכוהוליסט יעבור את הטיפול עם משפחתו, בקהילה.

הדור החדש:

1991 הפרטת השירות לעמותת «אפשר»; הקמת היחידה לטיפול בנפגעי אלכוהול, שלפני כן היה של משרד הרווחה.

2001 טיפול בנפגעי הימורים.

2004 מעבר לשירות לטיפול בהתמכרויות. איחוד של «אפשר» עם היחידה לסמים.

כוחות שכנים: מערכת אמבולטורית, פריסה של מרכזי טיפול בארץ; אישפוזיות שונות; בית לחיים; מרכז צעדים – קרית שלמה, בני ציון, הצעד הנוסף – הוסטל בפתח תקווה. קהילות טיפוליות, מרכזי יום, קבוצות לעזרה עצמית.

כ30 מרכזי טיפול אמבולטוריים. הבסיס הטיפולי הוא מרפאתי, גם לאישפוזיות מגיעים דרך המרפאה.









סיום טיפול: נשירה מטיפול, הצלחה בטיפול

מכלל האנשים שמגיעים לטיפול –

יש 70% נשירה מטיפול במערכת קהילתית / אמבולטורית (פעם ראשונה שפנה לטיפול).

40% נשירה מטיפול במערכת אישפוזית, כאן כבר יש סלקציה, לא כל אחד מגיע למערכת הזו.

סך הכל רוב האנשים שמגיעים לטיפול לא מגיעים לנקודת הסיום. זה הגיוני בהתחשב בעובדה שזו מערכת ראשונית. לפני 15 שנים המרצה ערך מחקר והסתבר שהתמונה בחו»ל דומה.

חשוב לדעת מראש ש% מסויים מהאנשים שהגיעו לטיפול ינשרו. חשוב להגביר את המוטיבציה לטיפול, בעיקר בשלבים הראשוניים. יש לנסות לתת כמה שיותר, כך שגם אם אדם עוזב בשלב מוקדם: א) עדיין יקבל משהו. ב) יהיה לו לאן לחזור.

כלומר, יש לדעת שכל אדם יכול לנשור בפוטנציאל. לכן יש לתת לו כמה שיותר טיפים על ההתחלה. כנ»ל בקבוצה, היות ש% נשירה גבוה, יש לקחת את אלמנט הנשירה מראש, מבחינת תכנון מסגרות. גם מבהירים למטופלים שמגיעים שלא כולם יצליחו לסיים טיפול, כל אחד צריך לשאוף לכך שהוא יהיה אחד מהמעטים.

מדוע אדם שסוף סוף הגיע למסגרת כזו – עוזב?

סיבות עיקריות לנשירה של מטופלים:

מקור באחריות המטפל באחריות המטופל באחריות המערכת
פאזות נשירה על ההתחלה – לא עשו הרבה (עד 5 מפגשים). עשו כברת דרך (עד 10 מפגשים). בשלב מאוחר.

משך טיפול אופטימלי – כשנה וחצי; לפי התע»ס – עד שנתיים.











נשירה

1. עד חמישה מפגשים (75% אחריות המטופל, 25% אחריות המטפל).

1.1 באחריות המטופל (75%).

<- חוסר בשלות לטיפול. לא פונים לגמילה, עדיין נהנים מהשתייה. לא בשלים לתהליך גמילה וטיפול שזה ממש פרוייקט ופול טיים ג'וב. הגיעו כי אולי הופעל עליהם לחץ חיצוני. פורשים עם תירוצים, שבעצם הם רוצים לומר שלא מתאים להם להיות כרגע בטיפול.

<- חוסר מודעות. אנשים בהכחשה, לא חושבים שצריכים טיפול, חושבים שהם מסתדרים, שהם שולטים בשתייה. לפעמים באים לטיפול או לקבוצה, תמיד ימצאו מישהו שמצבו גרוע משלהם.

<- אכזבה מאי קבלת רווח משני. אנשים שלא באו באמת לקבל טיפול, באו מסיבות אחרות. למשל אולצו ללכת מביטוח לאומי כדי לקבל הבטחת הכנסה, באו כדי להביא פתק לביטוח לאומי. או למשל אדם שהסתבך עם החוק והשופט הפנה אותו כחלק מהקלה על העונש, גם רוצה פתק. יש שתי אפשרויות, או שמקבל פתק ו»זוכה» כלומר, לא רוצה טיפול אלא פתק, מקבל והולך, לא נשאר לטיפול. או שלא מקבל פתק, כי במרכז נותנים לו משימות ואז הוא מתעצבן ועוזב.

1.2 באחריות המטפל (25%).

<- סחבת ותור המתנה. רצוי שלא, אך קורה. אדם שעד שהחליט להגיע לטיפול, פונה ואז יש עיכובים, צריך להתקשר שוב, לקבוע תור. בדרך כלל אנשים שמתקשים לדחות סיפוקים.

<- מסגרת לא מתאימה. למשל בשל קשיי שפה; אם אי אפשר לתקשר ורבלית עם המטופל אי אפשר להיות בטיפול. לפעמים ענייני גבר- אישה וכו'. בדרך כלל זה זניח. לפעמים נובע מגישה טיפולית, אין הרבה מסגרות טיפוליות ולפעמים זה לא מתאים לאנשים, אין גיוון ולאנשים מסויימים זה לא מתאים .המסגרת הכללית לא מתאימה לכולם.

<- חוסר כימיה בקשר האישי. קורה לפעמים, העברה או בגלל אמירה מסויימת או מכל מיני סיבות שונות ומשונות. בדרך כלל אפשר להחליף מטפל אם יש משהו קריטי.

2. עד עשרה מפגשים (50% אחריות המטופל, 50% אחריות המטפל).

2.1 באחריות המטופל (50%).

<- שאננות. אנשים שנגמלו, וכעת «שיכורים» מהצלחתם, שאננות מסוכנת עבורם. שאננות יכולה להוביל לנפילה. שאננות ← אומניפוטנטיות. יש גם פידבקים מהסביבה, והם מרגישים על גג העולם, זחוחי דעת, נותנים עצות לכל העולם, הופכים למטפלים בעצמם. מרגישים שלא צריכים טיפול. לא שותים!

<- אכזבה מכישלון ומעידה. עצם המעידה מביאה לתחושת אכזבה עצומה, קושי לעמוד מול המטפל או הקבוצה ולומר שנכשלו. נופלים ← נעלמים. לא משנה כמה אומרים להם מראש שזה קורה, שתמיד יש נפילות, הם לא יכולים להתמודד עם הכישלון. כן שותים!!

2.2 באחריות המטפל (50%).

<- אי הקפדה על חוזה טיפולי. קורה בעיקר אצל מטפלים חדשים או אצל סטודנטים. בהתחלה מאוד ברור מדוע הם מגיעים לטיפול, גמילה זה חלק קריטי, אחרי שנגמלים פתאום לא יודעים מה לעשות. מלכתחילה לא הפקידו על הבהרה של מטרות הטיפול, כל מה שהעסיק זה הפסקת השתייה, אך זהו רק שלב טכני, רק שלב של הכנה לטיפול, שלב מעבר.

<- חוסר כימיה בקשר האישי. קושי של המטפל לעבוד עם מטופל מסויים. יש מטופל שאנחנו פחות מסמפטים ופחות מחזרים אחריו. למשל מטופל מפספס פגישה, יש כאלו שנברר ונחזר ויש כאלו שלא.

3. מעל עשרה מפגשים (רוב האחריות היא על המערכת).

3.1 אחריות המטופל.

<- דריכה במקום. הרגשה של דריכה במקום, שהם עושים את אותו דבר. מרגישים שלמטפל כבר אין מה להציע להם יותר (קורה גם בהדרכה). זוהי אחריות של המטופל, לפתוח את הנושא, אם מרגיש שזה לא עובד, צריך לפתוח.

<- ירידה בסדר העדיפויות. קשור גם לכך שהחיים ממשיכים, כבר מרגישים יותר נוח, יש עוד דברים בחיים – עבודה וכו'. זה בסדר שרוצה לסיים, אך חשוב לפתוח זאת ולדבר על כך, שיהיה סיום מוסכם.

(בשלב הראשון, בסוף פגישה קובעים למטופל מתי לבוא והוא יגיע מתי שהמטפל רוצה. בשלב השני, גם למטופל יש יומן וצריך לתאם. בשלב הזה, השלישי, המטופל כבר אומר שלא יכול לקבוע כרגע, שהוא כבר יהיה בקשר. )

<- מציאת מסגרת אחרת. דווקא חיובי, אבל כאן אחריותו היא לעדכן, לדווח ולומר.

3.2 אחריות המטפל.

המטפל צריך להיות מספיק מיומן ולשים לב למצב המטופל, להיות עירני. במקרה והמטופל לא מעלה זאת, אחריות המטפל היא לפתוח את הנושא.

* חוסר ערנות.

<- חוסר מיומנות.

בנשירה אנו מתייחסים לעזיבה של המטופל בלא הסכמה הדדית. לא חייב להיות קשר בין נשירה לבין חזרה לשתייה. בהתחלה כן, סביר להניח שמי שנושר בשלב התחלתי גם יחזור לאלכוהול; מי שסיים טיפול בהצלחה - סביר להניח, אך לא בהכרח, שלא יחזור לשתות.

יש גם כאלו שנושרים, אך לא חוזרים לשתות, כך שלא תמיד יש קשר בין נשירה לכישלון טיפול.

התמודדות עם נשירה – כבר built in במערכת:

צמצום ולא מניעה. מניחים שקורה, יש כאלו שעוזבים וחוזרים.

היענות מהירה. חשוב מאוד, שאנשים לא יישארו באוויר, לתת להם משהו מיידי, אפילו שיחה עם נגמל.

שילוב בקבוצה. משמעותי. רמת נשירה נמוכה יחסית, יש בה אלמנט מחייב.

יצירת מחוייבות כמו תשלום. אנשים מושקעים בטיפול.

חוזה טיפולי ברור. נושא חשוב במערכת; כשאנשים מגיעים הם יחתמו על הכל, לא ברמה משפטית, אבל יוצר אלמנט של התחייבות.

אם הרגישות היא מחלה לכל החיים, ואם הטיפול עוזר, אז למה לקחת לו את זה? למה בכלל לסיים טיפול?







תגובות לסיום: (לא רק בקרב נפגעי אלכוהול).

הכחשה. כאילו לא מסיימים. מתעלמים מהרעיון שעומדים לסיים.

האשמה. תחושת הפקרה. «מה, אתה מפקיר אותי? זורק אותי? לא אוכל להתקשר אלייך?». רחמים עצמיים ומניפולציה רגשית.

פרובוקציה. משבר שתייה. «מראה למטפל מה זה..» שיחה לפני מפגש הסיום, מראה למטפל שהוא לא באמת מוכן לסיום. ואז למטפל יש התלבטות – להתחיל מחדש או לסיים בכל זאת?

עזיבה לפני הסוף. עוזבים לפני שיסבלו דחייה.

הקטנת ערך הטיפול. מתוך כעס אומרים «מה כבר עשית? מה כבר עזרת לי?».

השלמה וקבלת הסיום. אופטימלי.

שמחה וציפיה מופגנת לסיום. משדרים חוסר סובלנות, מחכים לסיום, מזכירים שוב ושוב שהסיום קרב.

פתיחת יוזמות להמשך. מסרבים לסיים וממשיכים לבד. כמו בתיכון, יש כאלו שמארגנים מפגשי מחזור וכו'. קושי לסיים ולהיפרד, חיים בעבר, הם ממשיכים. (אלו שגם בקבוצה, מגיעים לפני, עוזבים אחרי).

הצלחה בטיפול

איך מגדירים הצלחה? מהי הצלחה?

יום אחד בלי אלכוהול זו כבר הצלחה, 1000 ימים הם עדיין לא הסוף.... כל יום הוא הצלחה. כל יום ביומו.

מטרות הטיפול הן לחיות חיים נורמטיביים בלי אלכוהול ← הצלחה היא שאנשים מצליחים לחיות חיים נורמטיביים בלי אלכוהול. כמה זמן? שנה נחשבת לתקופת זמן מספקת שעובר את כל הדברים, עונות, חגים וכו' (כמובן אחר כך יכול ליפול). מצא עיסוק, שיקם את חייו החברתיים, מצא את מקומו. מה יקרה לו מחר? אין לדעת, אך נראה שיש לו מספיק כלים להמשיך.

את מי לוקחים בחישוב?

יש נתונים מבלבלים. תלוי את מי לוקחים בחישוב, למשל מחשבים את כל מי שסיים את הטיפול – מתוך זה ברור שיש אחוזי הצלחה גבוהים 70%-80%. כדי להיות אמין צריך לכלול את כל מי שהגיע, כל מי ש'פתחו לו תיק'.

מהם נתוני ההצלחה?

במערכת האמבולטורית – 35% הצלחה של אנשים, שנתיים מתום סגירת התיק, בדקו את כל האנשים שפנו למרכז ופתחו להם תיק. עשו סקר אחרי 5 שנים מסגירת התיק, ובדקו כמה מהם לא שתו במשך שנתיים. אחרי שנה – 45%.

היות שמדובר בחיים של אנשים, הצלחה של אדם אחד היא הצלחה. כמו כן, יש גם רווח של אנשים, אפילו שמעדו, שהיו נקיים. יש כאלו שלא יצליחו בפעם הראשונה, אלא ייקח לו מספר פעמים.

האם שווה להשקיע כל כך הרבה משאבים בשביל כאלו % הצלחה?

כן.

למשל בחנות בגדים, מאוד מושקעת, יש חלון ראווה מפואר, הרבה מוכרים. % האנשים שיוצאים עם קנייה הוא 15%. משקיעים הרבה בשביל אחוזים אלו. קודם כל, זה משתלם. כמו כן, גם מי שלא קנה, יחזור או ימליץ, אם התרשם או קיבל שירות טוב.

במערכת טיפולית אמבולטורית רבים מסתובבים, ואם היחס טוב, יש סיכוי שהם יחזרו, בפעם אחרת. חשיבה בגדול לטווח ארוך.