טיפול בנפגעי אלכוהול -מחברת 2009-10

חזרה לאתר

---

טיפול בנפגעי אלכוהול

במבחן:

חלק ראשון: 8 מתוך 12. שאלות פתוחות. לענות עניינית.

חלק שני: 20 הגידים- נכון או לא נכון.

מפגש 1 10\19

הקורס הוא רקע כללי, לא בא להכשיר מטפלים, אבל יהווה מבוא לאלכוהוליזם והתמכרויות.

14 המפגשים הם סקירה על אלכוהול , שתיינות וכו' והוא כולל מעבר בין החלקים התיאורטיים לטיפוליים.

2 סוגים של מושגים: "האלפים" ו"השינים". האלפים: אלכוהול (החומר), אלכוהוליזם (המחלה) והאלכוהוליסט. השינים קשורים להתנהגות של שתיינות, שכרות ושתיה.

אנחנו עוסקים באלפים ובמפגשים הראשונים אנחנו נגדיר את המושגים האלו לפי הסדר. מבין ה- 3 הכי פחות רלוונטי הוא האלכוהול. הכי חשוב זה להכיר את האדם ואת המחלה, האלכוהול עצמו פחות חשוב ואין לנו עניין בו עצמו ולמרות זאת צריך לדעת משהו עליו עצמו.

אלכוהול זה חומר כימי

המפגש הראשון יעסוק באלכוהול. כשאנחנו מדברים על אלכוהול זה קצת יותר מאשר המשקה. אלכוהול זה חומר כימי ולכן צריך להתייחס אליו בכבוד ובזהירות. לחומר הזה קוראים כהל (אתנול). חובה להזכיר שיש עוד כל מיני כוהלים למיניהם וזה חשוב כי לפעמים מייצרים מעין אלכוהול בשביל לחסוך כסף עם חומר שנקרא "מתנול" שהוא תוסף של דלק והוא יכול לגרום לעיוורון ולמוות ולפעמים אפשר למצוא שתיינים שגם מתים מזה. זה לא אלכוהול כי זה עשוי ממתנול ולא מאתנול. אתנול זה הכוהל היחידי שהגוף שלנו יכול להסתדר איתו ולצרוך אותו עם עושים את זה כמו שצריך. כששותים במידה הוא איננו בעייתי, אבל מתנול הוא הרסני. לכן, אלכוהול הוא קודם כל חומר כימי.

בכל אחד מחדרי הבית שלנו יש בד"כ אלכוהול. בבר המשקאות, באזור התבלינים, בארון התרופות (ספירט), בפינת התמרוקים- רוב הבשמים עשויים מאלכוהול, טרמפנטין זה גם אלכוהול. לכן, אלכוהול הוא לא רק משקה אלא שפע של חומרים ולכן הוא לא רק חומר כימי אלא חומר לוואי של הרבה תכשירים.

ההתמכרות היא לא למשקה, היא לחומר

כאשר אלכוהוליסט מתמכר- לעולם הוא לא מתמכר למשקה זה או אחר, אלא לחומר. אין מתמכרים לערק או לוודקה, כל אחד מתמכר למשקה אחר לפי כל מיני תנאים (טעם, חברתי), אבל ההתמכרות היא לחומר. כמו שהתמכרות לסיגריה היא לניקוטין. הבעיה היא בחומר ולא משנה איך הוא מגיע אלינו. מאחר וההתמכרות היא בחומר, כשאדם נמצא בשפל המדרגה הוא ישתה גם בושם או אפטרשייב, כשאתה צריך את האתנול אתה תשתה הכל. אלכוהוליסט באטרף ישתה כל דבר.

לכן מתמכר בגמילה יהיה אסור בכל דבר שיש בו חומר.

המשקאות

בירה-

עשויה משיעור (דגנים), עוברת תהליכים, הבשלה ותסיסה (דרך שמרים). התוצר הוא בירה. 4 עד 6 אחוז אלכוהול (שחורה- חצי אחוז). הבירה הישראלית המקובלת, בירה לבנה (מכבי, גולדסטאר וכו') היא 4.9 אחוז. יש בירות שמגיעות ל-9 ול- 12 אחוז. יש גם בירות דלות אלכוהול שלא כ"כ עבדו.

לפי החוק פחות מ1.5 לא נחשב אלכוהול, אבל בבירה שחורה יש חצי אחוז ולאלכוהוליסטים אפילו בירה שחורה אסור לשתות.

אין כמעט אלכוהוליסט ששותה רק בירה, הבירה הופכת לחטיף, קצת לפני קצת אחרי ומהר מאוד הם יחפשו משהו כבד יותר. הרבה פעמים מזה מתחילים.

בריזר-

משקה דומה לבירה. משקה לילדים, יאמרו האלכוהוליסטים. מדובר בקוקטייל מוכן לשתייה, אלכוהול עם וודקה או אלכוהול אחר ומיצי פירות. זה מתוק יותר מבירה, 5 אחוז.

ליקר-

הליקר זה תזקיק של אלכוהול, מתוק. מתחיל ב- 15 אחוז ומגיע ל- 35 אחוז. מתוק מאוד בריכוז אלכוהול גבוה.

יין-

מתחלק בגדול במתיקות שלו. מתוק, חצי, יבש, אדום ולבן (תלוי האם זה עם הקליפות). תהליך של הבשלה, התססה. ביין יש פי 3 אחוז מבירה. תירוש זה מיץ ענבים (אין בו אלכוהול).

יין מוגז משכר מהר יותר, הוא נספג מהר יותר ומשקר מהר יותר (פנטזיה וכו').

לכן מקפיצים תקילה (מוספים ספרייט לדוג') ומנערים ואז זה ממהר את ירידת התיפקוד מהר הרבה יותר.

משקה חריף-

המשקה של הלאכוהוליסטים. משקה זה נוצר חוץ מההבשלה והתסיסה הוא עובר זיקוק, מנקים ממנו את כל הנספחים הוא יוצא מזוקק יותר. הזיקוק הוא תהליך כימי שעוזר למצוא את החומר הכי טהור, הנשמה של החומר (ספירט). משקה חריף הוא מעל 35 אחוז. רב המשקאות החריפים הם מעל 45 אחוז.

מה שותים בד"כ? הם שותים בהתאם למנהג וודקה וערק הם השכיחים (בד"כ הזולים).

פחית בירה, שווה לכוס יין שווה לכוסית של אלכוהול. לכן פחית בירה זה כמו כוסית וודקה מבחינת ריכוז האלכוהול בדם.

אלכוהול כסם

האתנול הוא אחד הסמים היותר מסוכנים שקיימים. זה קצת בעיה בטרמינולוגיה שלנו כי לנו ברור שסמים ואלכוהול זה לא אותו דבר, אבל אלכוהול הוא אחד הסמים היותר מסוכנים. ההבדל הוא שהוא חוקי ובלתי אפשרי לאסור אותו.

עולם הסמים מתחלק ל4 סוגים: נרקוטיים, מדכאים, מעוררים והזיתיים. האלכוהול נמצא במשפחת המדכאים (יחד עם וליום ועוד). פעם היו מחלקים את הסמים לסמים קלים, קשים וכו', אח"כ נבהלו ושינו את הטרמינולוגיה. סם קשה הוא סם שגורם לסבילות ולתלות (קוקאין וכו'). סם קל יוצר התמכרות קלה. אלכוהול הוא סם קשה, הוא אחד הסמים היותר קשים ומסוכנים. הוא נמצא בתוך חגורת הסמים המדכאים ומה שמייחד אותו כסם הוא לא רק בנזק הנפשי שהוא עושה אלא גם בבלבול שהוא יוצר. הוא עושה לנו ההיפך ממה שאנחנו רוצים. צעירים שותים בשביל להשתחרר ומסתבר שהוא מאיט את הפעילות וגורם להירדמות. האלכוהול עובד כך שברגע ששותים ממנו, הוא נספג מאוד מהר בדם (כמה דק'), הוא עולה לראש ומשתק את הברקסים שלנו (הבלמים: מוסר, שיפוט, היגיון, נימוס, בושה וכו'). האלכוהול לוקח את הברקסים ונותן לנו אשליה של ערנות וחופשיות, לא בגלל שהוא מעורר אלא בגלל שאין לנו ברקסים (כמו אוטו ללא בלמים שדוהר מהר עד שהוא מתרסק).

אלכוהול מבלבל בעוד דרכים:

הוא כאילו מחמם, אבל בעצם הוא מקרר, הוא מרחיב את כלי הדם והחום נפלט החוצה, וכך חום הגוף נפלט. אדם שלבוש טוב יתחמם מאלכוהול כי הבגדים יחזירו את החום, אבל אדם ששוכב בלילה קר בחוץ ימות מקור (היפו-תרמיה). ואכן אנו שומעים על הרבה הומלסים שמתים מקור והרבה פעמים זה קשור גם לשימוש באלכוהול.

האם אלכוהול מרווה צימאון?

הבירה היא חומר משתן ולכן היא לא מרווה צימאון, היא מצמיאה. גם קפה למשל. לפעמים שותים בירה בכדי להרוות צימאון אבל בעצם אתה נעשה צמא הרבה יותר.

לגבי אלכוהול והתפקוד המיני-

אלכוהול מגביר את היצר, אבל מפחית את היכולת. אלכוהול נותן את החלומות אבל מפחית את החדות ואת קצב הפעילות.

האלכוהול הוא לא רע- הוא מסוכן!

האלכוהול יכול להיות חומר לגיטימי, אבל מהר מאוד הוא יכול להפוך לחומר מסוכן לך ולאחרים. אלכוהול להבדיל מסמים אחרים זה לא רע, זה מסוכן ולאלכוהוליסטים הוא אסור.

כדי לעשות את האבחנה בין שימוש זהיר ובין שימוש לרעה.

שימוש זהיר- כחלק מאירוע חברתי, מטקס דתי, בזמן הארוחה . שתייה במידה, לאט, תוך כדי אכילה, מהול במים, קרח, מיץ... פעילות שאינה מחייבת ערנות, דיוק או אחריות.

שימוש לרעה (שתייה בשביל שהוא יעבוד עליך, יעשה לך משהו)- לשנות את מצב הרוח, להירגע. בכמות מוגזמת, בקוקטילים מסוכנים, על בטן ריקה, בעת נטילת תרופות.

אם אתה צריך לעשות משהו בריכוז אלכוהול הוא פסול לגמרי (נהיגה, לימודים, פיקוח על מכונות). אלכוהול משחרר קצת את היצירתיות (הרבה אומנים עשו יצירות גדולות בסוטול, אבל הרבה פעמים מצאו את מותם מזה).

אלכוהול כתרופה

אלכוהול הוא תרופה. אלכוהול הוא אחד החמורים הטובים לחיטוי, הוא מתנדף נורא מהר. הוא חומר מצוין לאלחש כאבים. בשלבים הראשונים הוא מעורר תיאבון (הוא מגרה את בלוטות הרוק). לחולי כליות ממליצים לשתות הרבה כי זה מעלה את רמת השתן.

הפרדוקס הצרפתי: אוכלים אוכל נע, אבל עם רמת הכולסטרול הכי נמוכה. ומסתבר שהגורם הוא היין. היין עוזר באמת לכולסטרול. מסתבר גם שהצרפתים מובילים בשחמת כבד, מה עוד שמי שמימן את המחקר היה ארגון הכורמים הצרפתי. לאלכוהול יש שימושים רבים כתרופה. אלכוהול לשימוש חיצוני הוא סינטטי ולכן לא שותים אותו.

אסור לשלב אלכוהול עם תרופות אחרות. על כל דף של חברות התרופות רשום שאסור לשתות אלכוהול וליטול את התרופה. עם אנטי- ביוטיקה, האלכוהול מפיג אותה ואז כאילו לקחת אותה. או במצב שלוקחים תרופות מאותה משפחה כמו וליום וזה ממריץ מהר מידי את הפעילות

האלכוהול כמזון

נמצא בהרבה סוגי מזון. לא מומלץ בדיאטה. ככל שהוא נקי יותר הקלוריות הרבה יותר חדות. לכן אלכוהוליסטים לא צריכים שום דבר אחר חוץ מיין, אח"כ הוא גם מפסיק תיאבון ובגלל שלא אוכלים שום דבר אחר חסר להם הרבה מאבות המזון. אחד מהטיפולים הראשונים הוא להתייחס לאלכוהוליסט מבחינה תזונתית כי הם נמצאים בחסך גדול.

אלכוהול כמוביל חברתי

הוא מושרש בתרבות, בחברה, הוא חלק מכל אירוע שמח ואפילו עצוב ובכלל בחיי היומיום. השתיה הוא חומר 'שיחה' הוא משמן את השיחה. אם רוצים לפתח שיחה הוא נותן אווירה. לאלכוהול יש קונוטציות מיניות. להרבה משמות הקוקטיילים יש שמות שקשורים לעולם המיני.

שיעור שני 10\26

בשיעור הקודם נגנענו ב –א הראשון ובכל מה שקשור לחומר עצמו, נעשה היכרות עם התופעה: "האלכוהוליזם".

ההגדרה:

מחלה הנגרמת משימוש יתר בחומרים אלכוהוליים ומתבטאת באיבוד שליטה על האלכוהול. מתוך 4 אלמנטים שבהגדרה דיברנו על החומר, אתנול- משקה, חומר כימי למיניו.

האלכוהוליזם כמחלה

נתחיל עם המילה הראשונה- "מחלה". היא מעוררת הרבה מאוד תהיות מאחר וברחוב התפיסה הרווחת היא לא שמדובר במחלה אלא באנשים שלא מסוגלים להפסיק לשתות. כך גם לגבי סמים והימורים. אז האמת היא הסיפור של ההגדרה כמחלה נדון כבר הרבה שנים.

מבחינת כל מי שעוסק בטיפול התמכרות היא מחלה.

בשנות ה- 30 של המאה הקודמת אף אחד לא הכיר בשימוש יתר של חומרים כמחלה. אנשים ראו את מי ששותה בהגזמה כאנשים א- סוציאליים שלא מתעניינים בסביבתם ורק מתעסק בעצמם, הדתיים ראו בהם כופרים.

המושג חוק היובש זה חוק שהתקבל בארה"ב ב- 1913 שמגמתו היתה איסור ייצר ושיווק של אלכוהול (החזיק 13 שנים). תחילתו של חוק זה היה 20- 30 שנה קודם, שהתחיל ביוטה ע"י קב' נשים שמרניות- דתיות שראו באלכוהול אבי כל חטאת. הם ראו אנשים שבמקום להשקיע בביתם בילו בבתי מרזח ולכן הם ניסו להוציא את האלכוהול מהחוק ובכך להציל את נפשם. אלא שהם לא ידעו שמדובר במחלה ולכן החוק כמעט ולא החזיק מעמד.

לאורך כל השנים ניסו תיאורטיקנים להבין במה מדובר. קז'ולסטאג ניסה לקחת את כל המחלות שאנו מכירים וננסה לדרג אותם ולמיין אותם ב- 5 קב'. הוא בנה שני צירים. ציר הזמן וציר הבריאות (בריא, חולה, מת). הוא טען שיש קבוצות אחת שבהם אנשים מגיעים מבריא למת מידית למשל: שבץ, דם לב שבהם אדם מת בחטף ואנו לא יכולים לשים לב לזה. (כאן הקושי של הנשארים.

הסוג השני הוא שהתהליך הוא אותו תהליך רק הרבה יותר זמן. מחלות שא"א להציל את החולה, בין אם לכתחילה זה עניין של זמן ובין אם מחלות שמשלב מסוים זה אבוד ותלוי מתי תופסים אותה. (הקושי של הסובבים).

סוג נוסף הוא שהאדם נשאר חולה, הוא לא מת מהמחלה אבל גם לא מבריא. הכוונה היא לנכויות. אדם שמאבד יכולת להפעיל חושים, תנועה או משהוא אחר, זה נשאר, ברוב המקרים זה לא נעשה חמור אבל הוא גם לא מבריא, זה לצמיתות.

הסוג הרביעי הם המחלות הזיהומיות. הם מחלות שנוחתים עלינו ביום בהיר, אנחנו מקבלים טיפול וחוזרים כעבור כמה זמן להיות בריאים (ע"י תרופות סבתא, אנטיביוטיקה וכו') ולפעמים אפילו מחוסנים יותר מאשר מי שלא חלה.

אותו תיאורטיקן בא וחידש שיש סוג נוסף בהם אדם מחליא, מטופל וחוזר להיות כמעט בריא, הוא צריך להיות שמור, לטפל בעצמו כל הזמן ואם הוא לא עושה את זה הוא נופל, אם הוא כן הוא יכול להישאר יציב. אם ייפול יוכל לעבור תהליך נוסף של טיפול ויצטרך שוב שימור, אם לא ישמור על עצמו ייפול שוב ואם כן יישאר יציב, אך תמיד יישאר מועד לפורענות (חולי לב, כולסטרול וכו'). לזה קוראים מחלות כרוניות- אתה לא בריא, אבל אתה גם לא חולה של שכיבה על המיתה, אתה שמור ומטופל תמידית.

טענת החוקר היתה שהתמכרות היא מחלה כרונית. אדם שצורך אלכוהול יכול להיות מטופל, פשוט יפסיק לשתות אבל אם ישתה שוב ייפול שוב וכך הלאה והלאה. חולים כרוניים נעים בין רמיסיה לרגרסיה, הוא במצב טוב לתקופה ואח"כ ברגרסיה, הוא מטופל ואח"כ שוב ברמיסיה אבל חולה הוא יישאר כל החיים.

ברגע שמגדירים דבר כמחלה, מבחינה מערכתית יש יותר מקום לטפל בה ויותר אמצעים. אבל מבחינת האלכוהוליסטים שיחקנו לידיים שלהם, כי מבחינתם הם חולים במחלה בלתי ניתנת לריפוי וכך כביכול נתנו להם להצדיק את ההתמודדות שלהם. לכן חשוב מאוד להבחין בין רגישות לבין התנהגות. אלכוהוליסטים יש להם רגישות לאלכוהול, הם לא מסוגלים לצרוך אותו בדרך טבעית ולפרק אותו בדרך השגרתית שאדם עושה את זה ולא משנה למה, עובדתית הרגישות שלהם וחוסר היכולת להתמודד עם האלכוהול- זאת המחלה. ההתנהגות, השתייה, זאת הבחירה שלהם. כמו אדם אלרגי, אף אחד לא מאשים אותו בכך שהוא אלרגי ובכ"ז אם הוא יחליט דווקא להתקרב לאובייקט שאליו הוא אלרגי הוא אשם, האחריות שלו להתרחק מהחומר ולהיזהר. האלכוהוליזם הוא מחלה מבחינת הרגישות לחומר, אבל הטיפול הוא לא לשנות את הרגישות אלא את ההתנהגות, לגרום לו להבין שהוא רגיש ולכן אסור לו להתנהג כמו שהוא מתנהג.

אצל אלכוהוליסטים זה שונה מאלרגיות בכך שההתנהגות, גם נובעת מהמחלה, המחלה גורמת לכמיהה לחומר האסור.

איבוד שליטה על האלכוהול

ישנם שלוש רמות של איבוד שליטה על האלכוהול (ברוב המקרים):

הראשון הוא איבוד שליטה על הכמות. יש כאלה שלא שותים כל יום, אלא רק כל כמה ימים ואז הם מאבדים שליטה על הכמות, נסחפים ושותים יקב. הם מפנטזים שהם ישלטו על עצמם וישתו רק כוסית, אבל הם לא מצליחים, הם לא שולטים על הכמות.

מה שמתפתח אח"כ בד"כ זה התזמון. בד"כ זה מתחיל בערב, אחרי עבודה וכו'. אבל אח"כ הצורך עולה, הדחף מגיע מוקדם יותר ואז אתה מתחיל לתרץ, עושה מסיבות בזמנים לא רגילים בשביל לשתות גם במזנים אחרים. האדם לא משתלט על הדחף ומחפש אותו גם בזמנים לא רציונאליים.

במצב הקשה ביותר זה הופך להיות העיסוק, גם כשהוא לא שותה הראש שלו מסתובב שם, הראש שלו בשתייה. הראש שלו תמיד עובד וחושב על השתייה. הוא חי רק בכדי לשתות.

אפיוני המחלה:

מחלה שיש בה תהליך- זה לא קורה ביום אחד, זה לא פתאום מתגלה.

מחלה מתפתחת (פרוגרסיבית)- הולכת וגדלה. ככל שאדם ממשיך לשתות זה הולך ומחמיר. תהליך הוא בכיוון אחד בלבד.

מחלה שיש בה הישנות- זה לא נגמר, נעים בין רמיסיה לרגרסיה.

מחלה חשוכת מרפא- א"א להבריא מהתמכרות. הדבר היחיד שאפשר הוא להיגמל. אדם שנגמל הוא לא מבריא, הוא שורד, הוא מודה לאלוקים על כל יום שהוא חי והצליח לא לשתות. אלכוהוליסט לעולם לא יוכל לשתות באופן רגיל (כך גם נרקומן). פעם אלכוהוליסט- תמיד אלכוהוליסט.

עפ"י הגדרת ארגון האלכוהוליזם האמריקאי שמקובלת גם ע"י ארגון הבריאות העולמי: אלכוהוליזם היא מחלה כרונית, פרוגרסיבית ופוטנציאלית גם פטאלית (גורמת מוות). היא מאופיינת ע"י סבילות ותלות גופנית, שינויי תפקוד פתולוגיים או שניהם, שכולם תוצאה ישירה או עקיפה של שתיית אלכוהול.

מחלה ביו פסיכו סוציאלית

אלכוהול היא מחלה ביו- פסיכו- סוציאלית. קרי היא קשורה לתחום החברתי, הביולוגי והפסיכולוגית.

החלק החברתי לא גורם לאדם להיות חולה, הוא מאפשר את פיתוח התופעה. הוא לא גורם להתמכרות, אלא מאפשר נורמה כזאת. ככל שיש יותר חשיפה יש יותר מתמכרים. כרגע, נשים אותו בצד ונעסוק בו בהמשך באופן ספציפי יותר. ישראל היום חברה חופשית לחלוטין מבחינת אלכוהול, כ"כ זול, כ"כ זמין.

בהיבט הפסיכולוגי- אם ניקח אנשים ששותים פעם, פעמיים בשבוע. עפ"י הסטטיסטיקה 20 אחוז עלולים להיות מכורים ולפתח תלות באלכוהול. הם יתחילו להרגיש שאם הם לא שותים זה לא זה, הם לא מסוגלים לדבר בחופשיות, האלכוהול משמש מענה ברמה הנפשית. מה מייחד אותם?

הרבה תיאוריות פסיכולוגיות מנסות לנתח את האישיות של אותם אנשים שמגלים באלכוהול משהו מיוחד. התיאוריה הפרוידיאנית רואה באלכוהול סיפוק של קיבעון אוראלי של שלבי הילדות. בשלב האוראלי יש תלות בהורים וכל החיים מנוהלים דרך הפה ומי שלא מצליח לעבד את השלב הזה כראוי ויש קיבעון הוא ייפתח קיבעון לאלכוהול. לא מקובל לטפל בהתמכרויות בפסיכואנליזה.

בתיאוריות הלמידה מדברים על כך שישנה אישיות מתמכרת שהבסיס לה היא אישיות אינפנטילית שמאופיינת ב:

1. תלות
2. קושי בדחיית סיפוקים.
3. קיצוניות.
4. חוסר יציבות.

בדיוק כמו ילד בין 3 או 4. הבעיה היא שמי שיש לו את הקשיים הללו, כאשר הם נמצאים בסיטואציה קשה של חוסר אונים, הם יפגשו באלכוהול והאלכוהול עושה להם טוב, הוא פתר להם את כל הבעיות, נתן להם כח ומילא את החלל החסר, ורק עם הזמן קלקלה להם את החיים. אנשים עם קושי בדחיית סיפוקים שלמדו שאלכוהול פותר את הבעיות, עושה אותם יותר מקובלים, משוחררים ושמחים לא יחכו וישתו וכך הם לאט יתמכרו.

20% מהשתיינים מפתחים התמכרות על רקע נפשי, הם אלכוהוליסטים לכל דבר והטיפול הוא אותו דבר. 20 אחוז מתוך אותם 20 אחוז (4%) מפתחים תלות פיזיולוגית. מכל 100 אנשים ששותים 4 יהיו אלכוהוליסטים כבדים ומכורים פיזית ו- 16 יתמכרו נפשית ויצטרכו אלכוהול בכדי לספק את צרכים נפשיים (אומץ, כח, שמחה וכו').

מה שזה אומר היא שלא כל מי ששותה מתמכר, רק אחוז מסוים מהשתיינים מתמכרים. השאר יכולים להרוס את הגוף שלהם, אבל הם לאו דווקא יתמכרו.

רק אנשים מסוימים יתמכרו וייתכן שזה כתוצאה של גנטיקה. מחקר בקופים הראה שרק מעטים מהם נטו לשתיה, אבל מחקרים אחרים הפריכו זאת ואין עדיין הוכחה האם זה גנטי. מה שברור הוא שיש קשר בין דורי ברור גם אם לא גנטי.

שני קבוצות מתמכרים:

1. ילדי אלכוהוליסטים, ילדים שגדלו בבית שיש הורה מכור לאלכוהול הם בסיכון גבוה לכך. זה לא מחויב, אך מחייב לשים לב.

2. קבוצה שניה היא כל מי שאלכוהול עושה להם טוב, הוא מספק אותם. היא מפיגה מתח ואתה שותה כי אתה זקוק. הבעיה שבשלב הזה קשה לאתר. אלכוהוליסטים מגיעים לטיפול רק בגיל מאוחר מאוד, בניגוד לסמים וזאת בגלל שהחברה מכירה באלכוהול כמשהו נורמטיבי ואפשר ללכת איתו הרבה זמן עד שהוא מתפוצץ.

החומר האלכוהולי מסוכן לגוף!

מחלת האלכוהול והחומר מסוכן מאוד לגוף. גם נרקומנים מתים, בעיקר ממנות יתר, אמצעי השימוש או הכמות הורגים אותם, אבל לא החומר. רב מערכות הגוף ניזוקות מאלכוהול. ישנה פגיעה במערכת העיכול, זה מחטא אותה. וגם הכבד שאמור לפרק אותו, אחרי כמה שנים האלכוהול מפרק את הכבד. ישנו כבד שומני ואח"כ הוא מתרחב, אח"כ הוא דלקתי וזה מתחיל לכאוב, אח"כ הוא מצטלק, ישנם תאים מתים ונוצרת שחמת כבד (צירוזיס) שזה נזק בלתי כבד וניתן רק להחליף אותה ולהשתיל כבד חדש.

האלכוהול מזיק לחלבונים בגוף כמו שחום מבשל ביצה (ניסוי ביצה).

הוא פוגע בפוריות, במח, בלב, במערכת העיכול- כמובן לא משימוש זהיר אלא משימוש לאורך שנים ואכן מדובר מחומר מסוכן מאוד...

נשים שמשתמשות באלכוהול בהיריון עלולים ללדת ילדים מעוכבי התפתחות (כמו שנשים בהיריון שמשתמשות בסמים יכולות ללדת ילדים מכורים).

נזקים נפשיים

הרבה מטופלים מגיעים עם תת תזונה כי תזונה רק מהאלוכוהל נותנת הרגשה של סיפוק אל היא לא מזינה. האלכוהול יותר אי שקט, חוסר ריכוז, אנשים מאבדים את היכולת לשלוט על עצמם, הם מפוחדים והאלכוהול מגן עליהם. הוא גורם לדיכאון, פרנואידיות (תחושה שכולם נגדי), הלוצינציות, אמנזיה (שכחה של טווח קרוב), תסמונות פסיכוטיות- הזיות ומחשבות שווא.

ישנם שני מצבים פסיכוטיים ממשיים. האחד תסמונת ורניק והשני קורסקוב. שני פסיכיאטריים רוסים שיש להם איפיון מיוחד על רקע של אלכוהול.

אחד התחומים שמתפתחים הוא תחלואה כפולה: אנשים שסובלים מאלכוהול וגם ממחלות נפשיות. כך שכנראה מאחורי כל אלכוהוליסט יש מטען שהוא לא רק פיזיולוגי אלא גם נפשי ובסופו של דבר כשאדם נגמל ממשיכים לטפל בבעיות האחרות.

מפגש 3 11\2

דיברנו על האלכוהול כחומר ועל האלכוהוליזם כמחלה ומה שמשלים את התמונה הוא האלכוהוליסט, החולה במחלה. לפני שנבהיר מהו אלכוהוליסט באמת, אם היינו מנסים לדמיין מיהו אלכוהוליסט, בד"כ היינו מדמיינים שיכור מאחר ובאמת קשה ולא ברור איך לתאר אלכוהוליסט. בעצם מדמיינים את האלכוהוליסט, עפ"י הצורה בה הוא נראה במצבו הגרוע ביותר, אבל בעצם זה ממש לא אלכוהוליסט.

ההגדרה: אלכוהוליסט הוא אדם המפתח תלות באלכוהול ומגלה חוסר יכולת שליטה על החומר. זהו אדם חולה, אבל הוא יכול להיראות כמו כל אדם, אא"כ הוא ימצא במצב של שתייה.

אנחנו צריכים לזכור שאנחנו מדברים על בנ"א, כי יש לנו נטייה להטיל דופי באנשים שאנחנו לא מכירים אותו, הם זרים לנו ומצטיירים לנו בסטיגמה כאנשים פסולים. צריך לקחת בחשבון שזה לא ממש מדויק. אלכוהוליסטים הם קודם כל בנ"א, רבים מהם, כאשר מעטה האלכוהול נמוג מהם הם אנשים זהב ואחרים לא ממש, אבל עדיין הם בנ"א שא"א לקטלג אותם. גם ברמה המקצועית, צריך לזכור שאנחנו לא תמיד עובדים עם חסידי אומות העולם, חלקם עוברי חוק, מניפולטיביים ומושחתים, אבל הם בנ"א. ומי שלא יכול להתחבר לבנ"א שמאחורי המחלה לא יוכל לטפל.

ישנם 4 קב' בגדול: המתנזרים (אלה שלא שותים), רוב רובינו "מזדמנים" (כשיש- שותים). יש את השתיינים שהם אוהבים לשתות, הם שותים כחלק מהתרבות, הם בסיכון גבוה מאחרים אבל עדיין שולטים, המכורים הם הקב' הרביעית והם עברו את הגבול. ההבדל בין שתינות להתמכרות היא כמו ההבדל בין הרגל להתמכרות. הרגל היא כל פעולה שגורה, כל דבר שאנחנו מורגלים לעשות. הוא יכול להיות מגונה או לא. הוא קודם כל שגור, יומיומי, אנחנו עושים את זה יציב ובאופן נשלט. כמו שמנהגי הבוקר שלנו בד"כ הם מורגלים ושגורים עלינו והם יציבים ונשלטים.

התמכרות היא פעולה שהיא אינה יציבה, היא הולכת ונעשית יותר ויותר, צריך יותר חומר מזמן לזמן (צריך יותר חומר בשביל אותה הרגשה) ואין בכך שליטה. ההתמכרות קוראת לנו גם כשאנו לא רוצים, אנחנו לא יכולים בלי זה.

בקורסי הכשרה למטפלים בתחום ההתמכרויות מבקשים מכל אחד לזהות משהו שהכי רגיל אצלו, שהוא לא יכול בלי זה ובמשך שבוע נמנעים במשך שבוע מאותה פעולה. יש בכך המון קושי וכשלאנשים אין את זה היום הוא לא יום, ההרגשה היא אחרת וקשה.

איבוד שליטה מתבטא בכמות, בעיתוי ובעיסוק (דיברנו על כך בשיעור הקודם).

אבחנת אלכוהוליסט

איך מאבחנים אלכוהוליסט?

זה אחד הדברים המשמעותיים בתהליכי הטיפול. קודם כל, הדבר שלעולם לא יכול לתת אינדיקאציה למחלה היא איך שהאדם נראה. גם אם אדם מריח מאלכוהול הוא עדיין לא אלכוהוליסט, זה לא אומר שיש לו מחלה. אם נפגוש אדם כל יום שתוי, יש סבירות שהוא אלכוהוליסט, אבל א"א לאבחן עפ"י ריח או התנהגות ארעית אחרת. האבחון בודק:

איבוד שליטה (סיפור השתייה), תהליך ההסלמה והגדלת החומר, שתייה לבד (השתייה הופכת להיות מנותקת מאירוע חברתי- האלכוהוליסט שותה לבד בשביל עצמו ולא בשביל החברה), שתית בוקר (מורה על כך שמיד אחרי שינה יש צורך בחומר- לא חייב להיות בוקר אבל מדובר על זמן התעוררות), התנהגות חריגה (החלפת החברים, הליכה לאירועים שיש בהם רק שתייה, ההתנהגות משתנה ונעשית חריגה, כמו אדם נשוי שמתחיל לנהל רומן והאנרגיות שלו מופנות מחוץ לבית והוא מתחיל להתנהג בצורה מוזרה בכדי להסוות את מנהגו החדש), נזקים גופניים ונפשיים (גם אם יש אלכוהוליזם לא ברור שיש תסמינים גופניים).

פרופיל האלכוהוליסט הישראלי הממוצע

הרוב גברים, הגיל הממוצע בו פונים לטיפול: 38, רובם נשואים ילידי ישראל\ אירופה (הרבה רוסים), השכלה תיכונית, המעמד החברתי הוא מעמד ביניים. נרחיב על המצב בארץ בהמשך...

שכרות

מה ההבדל בין אלכוהול לשכרות. הקורס הזה מתעסק באלכוהוליסטים וטיפול בנפגעי אלכוהול. במערכת הטיפול אנשים מגיעים לגמילה בד"כ לא שיכורים. שיכור הוא המצב המיידי אחר שתיית אלכוהול, מדובר על שיבוש זמני בתפקוד עקב שתיית אלכוהול.

השכרות משתנה מאדם לאדם עפ"י סוג השתייה (ריכוז גבוה יותר מהיר) ואיך שותים (על בטן ריקה ומוגז ממהרים את השכרות) ומבנה הגוף (חילוף החומרים- ככל שצנומים משתכרים מהר יותר- רזים יותר משמנים ונשים סובלות ומשתכרות מהר יותר מגברים), אסיאתים וג'ינג'ים משתכרים מהר יותר. שכרות יכולה להיות אקטיבית (אלימות, שתיה) או פאסיבית (נרדמים). ההתנהגות בשכרות היא חריגה, יש בחילות והקאות, עייפות ושינה וקמים בהנגאובר.

שכרות היא זמנית, אלכוהוליזם לכל החיים.

רק זמן מעיר שיכור, לא קפה ולא מים ולא שום דבר אחר.

ישנו מצב של שכרות סמויה, מצב ביניים בו לא רואים מבחוץ אבל התפקוד מבפנים משתנה ונעשה בעייתי וזה הבעיה הקשה עם תאונות דרכים.

מפגש 4 11\9

"לשתות כמו כולם"

מה אלכוהוליסט יענה לשאלה של המטפל: מה הביא אותך לכאן? מה באמת הוא רוצה?

מה שהוא רוצה בד"כ גם אם הוא לא אומר את זה בשפה ברורה זה שילמדו אותו לשתות כמו כולם, זאת הפנטזיה שלו. הוא רוצה להיות כמו כולם. הוא מבין שיש לו בעיה, שהוא צריך כרגע להפסיק, אבל הוא רוצה להיות נורמאלי. אין דבר יותר הגיוני ואנושי מהפנטזיה הזאת, בדיוק כמו שאין דבר יותר אנושי מאדם מוגבל שמפנטז שהדברים יסתדרו, גם אצל אלכוהוליסט ברורה מאוד הפנטזיה לשוב ולהיות נורמאלי, לשתות כמו כולם. החלום הזה, לקום בבוקר ושזה יעלם הוא מה שיכול להחזיק אותו ולכן הוא כ"כ הגיוני, אבל בגלל שהוא לא מציאותי זה קצת לאפס אותו.

מאפיינים של הבאים לטיפול:

הרבה אנשים שבאים לטיפול הם "שבויים", הם לא רוצים לבוא לטיפול, אם רק היתה להם אפשרות הם היו בורחים משם. הם רק יודעים שאין להם ברירה.

בנוסף הם נמצאים במצב לחץ. אנחנו לא מכירים אלכוהוליסטים שקמים סתם בבוקר ומחליטים לבוא למרכז גמילה, תמיד קורה משהו שמביא אותם. ולכן באין- טק מבררים מה גרם לך לבוא היום ותמיד יהיה משהו: אישה, עבודה, משפחה וכו'. לכן, תחילת הטיפול תהיה התערבות בשעת משבר.

הם גם רוצים פתרון מיידי ומהיר. אלכוהוליסטים ידועים בקושי שלהם לדחות סיפוקים, אין להם סבלנות והם רוצים פתרון מהיר.

אולי הדבר הכי חזק הוא שפוגשים אותם בתחושה של "כניעה". הם מגיעים בתחושה שאיבדו את הכל, מרימים דגל לבן ואומרים "איבדנו הכל!". כולם מפנים להם עורף, אין להן כלום- הם מכרו הכל בשביל אלכוהול. כולם מזהים אותו כאלכוהוליסט, כל התכונות הטובות שכולם ידעו שיש לו נעלמו- הוא אלכוהוליסט. כולם מדברים עליו מאחורי הגב...

מטרת הטיפול- שיקום

מה שכן נותנים להם הוא: שיקום. מה זה אומר? אנחנו לא עוסקים בהחלמה והבראה אלא רק בשיקום, א"א להבריא אותו, א"א לגרום לו לא להיות כזה ולכן המטרה היא לשקם אותו. עו"ס לא באה לשנות את העולם, לעזור לאנשים להיות מה שהם לו. אלא לעזור להם להיות מה שהם, אבל מתפקדים ומסתגלים ("להיות פצצת אטום ששולחת את הילדים לבי"ס ומתפקדת").

המטרה בטיפול באלכוהוליסט היא שהם יחיו חיים נורמאליים, נורמטיביים ללא אלכוהול. שיהיו להם חיים שאינם פוגעים באף אחד, חיים באלכוהול.

הדרך לביצוע המטרה הזאת כרוכה בשני דברים:

• גמילה: הפסקת השתייה לגמרי.
• שינוי: הגמילה אינה מספיקה, צריך שינוי: במודעות, בתפיסה ובהתנהגות.

בתחום ההתמכרויות ישנם דברים שונים והפוכים מטיפולים שונים. ברוב הטיפולים אנחנו עובדים עם המטופל על השינוי בתפיסה ובמודעות בכדי שיעשה את הצעד הנרצה ויבטל את הסימפטום. במתמכרים זה הפוך- קודם כל נגמלים, גם אם לא מבינים ולא יודעים או חושבים אחרת, א"א להתקדם ולטפל באדם שאינו נגמל. רק מי שנגמל הוא פוטנציאל לשינוי.

מצד שני, גמילה לא תחזיק מעמד ללא שינוי. כמו דיאטה שלא תחזיק מעמד ללא שינוי בתפיסה.

בתפיסה הטיפולית המטרה היא לעזור לאדם להיות פרודוקטיבי ולהתקדם בחברה. ישנם נפילות ומשברי שתייה, אבל החכמה היא להתמודד עם משבר כזה ולכן עדיף אדם שנופל אבל מתקדם וקם מהנפילות מאשר אדם שלא נופל כבר שנה אבל תקוע לגמרי, ממורמר ולא מתקדם מבחינה חברתית. המבחן הוא השיקום ולא כמה מעידות היו בדרך.

השאלה לגבי מטרת הטיפול- האם היא גמילה או שיקום? עומדת מאחורי תכנית אדולאן\ מתאדון שזה חומר סינטטי שנותנים למתמכרים בכדי לתחזק אותם במצב שהם לא מצליחים להיגמל. מי שלוקח את זה בצורה מסודרת מסוגל גם להשתקם, זה לא אידיאלי אבל, למי שלא מצליח להיגמל זה טוב כי זה נחשב "למזעור נזקים". הגמילה היא הבסיס וברגע שעושים את זה במתאדון אפשר לעבוד גם על שיקום. זה לא מטרה אבל זה ברירת מחדל.

ההתערבות הטיפולית מחולקת לשלושה חלקים:

פיזיולוגית- טיפול של רופאים. טיפול תרופתי ותזונתי

פסיכולוגית:

העלאת מודעות.

שינוי עמדות ותפיסה

שיפור יכולת ההתמודדות.

חברתית:

שיקום משפחתי

השתלבות בתעסוקה

חיזוק קשרים חברתיים.

פרוגנוזה (צפי החלמה)

בתחום ההתמכרויות יש דברים שונים. ברוב המחלות ככל שמאתרים את המחלה כשהיא קטנה יש סיכוי גדול יותר להחלמה.

בהתמכרויות זה הפוך- ככל שהמצב קשה יותר כך קל יותר לטפל.

בכל מצב יש מידה של סבל ומידה של הנאה (רע וטוב). ברגע שאדם נגמל הוא לכאורה מפסיד את הרע, אבל הוא צריך לוותר על ההנאה, על הטוב. אדם שמתחיל בתחילת דרכו השתיינית, מידת הסבל שלו קטנה והוא מאוד נהנה מהשתייה. אדם כזה לא ירצה להיגמל כי טוב לו איתה, הוא לא ירצה להקריב את הדבר שכ"כ טוב לו איתו. לעומת זאת, אדם שנמצא בקרקעית מידת הסבל שלו היא איומה, ההנאה כבר לא קיימת הוא לא זוכר אותה ולכן הוא יהיה מוכן להיגמל כי הוא יפסיק לסבול וגם לא כ"כ יוותר הרבה על ההנאה.

אנשים פונים לטיפול כשהם מתחילים לסבול, רק כשהם נמצאים בקרקעית הם באים לטיפול. יכול להיות שחלקם ימצאו עוד קרקעיות אח"כ וימשיכו ליפול, אבל הקרקעית האמיתית היא כשהם מבינים שאו שהם נגמלים וחיים או שהם פשוט מתים.

גמילה

הפסקת נוהל שגור, תלותי ביסודו מלווה בייסורים.

כל אדם חווה גמילה בחייו, בין כשהוא תינוק ובין מכל מיני התנהגויות אובססיביות אח"כ.

הגמילה מלווה בייסורים, כשאדם מפסיק לעשות את הדבר שהוא מורגל אליו קשה לו, אפילו ללבוש חולצה או מכנסים הפוך זה מבלבל אותנו לגמרי. גם אלכוהוליסט שצריך לוותר על האלכוהול שלו, זה קשה מאוד, זה אומר לוותר על כל המשמעות שהיא נתנה לחייו.

1. ההכנה לגמילה-

יש אלכוהוליסטים שמגיעים גמולים בגלל אשפוז, מעצר וכו', אבל רוב האלכוהוליסטים מגיעים כשהם עדיין מכורים, לא שתויים אבל לא גמולים. הם צריכים לבוא נקיים- רצוי 24 שעות או לפחות נקי מהבוקר. בשלב הראשון של הטיפול, ברור שהם ירוצו לשתות מיד בסוף הטיפול ואולי אפילו ירעדו בזמן הפגישה.

הדבר הראשון שנותנים לאלכוהוליסט היא מסגרת. א"א להיכנס לטיפול לבד, המסגרת הקבוצתית מחייבת יותר את האדם, הוא צריך לתת דין וחשבון על מעשיו.

התוכן- עיבוד הפרידה: מתחילים להכין את האדם לפרידה טוטאלית ולכן צריך לעבד את התהליך זה. כמו שנפרדים מחבר אהוב או אדם אחר, כך האלכוהול היה בשביל האלכוהוליסט. האלכוהול לא מת, הוא לא באמת הלך והוא זורם בכל מקום ולכן היא קשה הרבה יותר כי היא דורשת שהאדם יחליט בעצמו- אני לא נוגע למרות שזה כל הזמן מול העיניים שלי. צריך לזהות את מידת המוכנות של המטופל לעשות את זה, איך הוא יעבור את אותו רגע.

סיוע חיצוני- קודם כל ידע, ככל שאני יודע יותר ככה זה אולי כואב פחות. כשאדם יודע מה הולך להיות הוא שולט יותר ופחות כואב לו. לכן צריך ללמד אותם מה יקרה כשהם יפסיקו- מלמדים אותם שיקרה להם כך וכך- יהיה קריז ואז הם פחות נבהלים ומסוגלים קצת יותר להתמודד.

סיוע נוסף זה בני המשפחה. קשה מאוד להיגמל לבד כשאתה לא יכול לדבר ולכן מנסים לגייס בני משפחה שמוכנים לעזור, ללוות אותו, להיות איתו ולדאוג שהוא יעבור את זה בשלום (משפחה, מקומות עבודה, בניין וכו').

תרגילי פרידה- תרגילים בכתיבה, מכתב פרידה מהבקבוק (אפשר לשמור אותו).

2. ביצוע גמילה-

כמה עקרונות בגמילה: קודם כל, "הכל"- כל אלכוהול אסור, גמילה היא מכל סוגי האלכוהול- רצוי להחליף גם אפטרשייב שלא יהיה ריח של אלכוהול.

בנוסף, שיהיה בבת אחת (חוץ מקב' קטנה שיהיה המלצת רופא שיהיה בהדרגה). הכל ובבת אחת.

להימנע מתחליפים, יש אלכוהוליסטים שמחליפים בווליום. לא ניתן להריח אותו ומקבלים אותו מהרופא ולכן אם נגמלים אסור להחליף.

בנוסף, יש הרבה טקס. אנשים בוחרים תאריך מיוחד בו הם מחליטים להתמכר. ביום הגמילה עושים טקס ומסיבה. עושים טקס לזריקת הבקבוקים, קוברים בקבוקים.

לסיום, יש הרבה אמונה ביכולות של האדם, יש הרבה רצון לחיות.

תסמונת הקריז של האלכוהוליזם-

יש מצב שמדובר על ממש פסיכוזה שיש הזיות ונימול ולכן מ. הבריאות מחייב רופא בכל מרכז לגמילה מאלכוהול בניגוד לסמים.

מפגש 5 11\16

שבוע שעבר הצצנו לראשונה על הטיפול בנפגעי אלכוהול. הטיפול מתחלק לשניים: גמילה ושינוי. כשמדברים על גמילה נראה שהמטרה ברורה- שהאדם יפסיק להשתמש, המסר והמגמה ברורים. כשמדובר על "שינוי", מדובר על מטרה כללית ואמורפית הרבה יותר- לא ברור בדיוק לאן הולכים. מהם אותם "חיים נורמטיביים" שאליהם אנחנו רוצים להוביל את המטופל. האם אנחנו רוצים להוביל את המטופל למה שטוב לו או למה שאנחנו חושבים שטוב לו.

חלק מהמטופלים מגיעים עם בעיה בשיפוט המציאות שלהם, בוחן המציאות שלהם כבר לא כ"כ תקין והם לא יודעים להאריך את הכוחות שיש בהם. מאידך, לפעמים אנחנו רוצים להוביל את המטופל הרבה יותר ממה שהוא מסוגל והוא לא תמיד רוצה להגיע רחוק כמו שאנחנו רוצים שהוא נגיע.

כאשר מדברים על שינוי, זה בעצם משהו שהוא באוויר כאשר מחד, חייבים לבחון את יכולת המטופל, למה הוא יכול להשתנות, במה ובאיזה קצב. ומאידך, לכבד את המקום שלו, את הרצון שלו, ואת היכולת שלו לשינוי.

המודעות

התחום האחד של "השינוי" הוא שינוי במודעות ומולה- ההכחשה. העלאת מודעות ושבירת ההכחשה. קודם כל, שלא יהיה ספק אנחנו לא מדברים על מודעות כידע. זה די ברור אמנם. ידע הוא דבר שאנחנו רוכשים דרך ניסיון חיים. מודעות זה לקחת את הידע ולפעול על- פיו.

מודעות זה תבשיל שמבוסס על ידע, ניסיון חיים ותובנה. למה מתעקשים על זה? הרבה פעמים אנחנו נפגשים עם אנשים, מטופלים, שיש להם הרבה ידע ואנחנו לא יודעים מה לעשות איתו, אבל למרות שהוא לא יודע- כלום לא הולך לא. הידע הוא מכשול! אתה חושב שאתה יודע, אתה מנסה לתת תשובות, אתה חושב מה יהיה נכון לענות, אבל הניסיון האישי לא תמיד מעיד על היכולת. לא תמיד המקצוען מצליח להפנים את הידע שלו למודעות (יועצי נישואין גרושים לדוג'). ידע הוא לא מתכון למודעות.

איפה הידע כן עוזר? הידע עוזר לאחרים. הוא לא תמיד עוזר לאדם היודע, אבל הוא בהחלט יכול לעזור לסביבתו.

אנחנו רוצים להעלות את המודעות של המכורים. שיקחו את הידע וניסיון החיים ויתרגמו את זה לדרך חיים אחרת. שיקחו את מה שהם יודעים ויקישו על חיי היומיום שלהם.

ארבעת שטחי המודעות:

1. הכרת העובדה שאתה חולה במחלה- דיברנו על כך שקשה מאוד לאדם להתמודד עם איזושהי מגבלה אם הוא לא מכיר בה. אם אתה לא ער לכך ואתה לא מוכן לקבל שזאת הבעיה שלך אתה ממילא תתעלם ממנה. השלב הראשון במודעות זה לקבל את העובדה שמה שיש לך זה מחלה. זה לא פשוט, כי המחלה שלנו היא למעשה נשארת כל הזמן, זה לא דבר שעובר באנטיביוטיקה. במידה מסוימת זה כמו נכות, היא מגבלה מסוימת, אתה לא יכול לצרוך אלכוהול כמו כל אדם אחר. כולם הולכים לבלות ושותים, אתה לא. כולם הולכים לפאב הקרוב ולך אין מה לעשות שם כי לא שותים שם קפה... יש לך מגבלה וזה קשה מאוד. הקושי של אנשים מכורים זה לקבל את העובדה שיש להם נכות, מגבלה ולהכיר בה.

הצעד הראשון של הקב' לעזרה עצמית שפועלות עפ"י תפיסת 12 הצעדים (אנשים שעובדים עפ"י רצף מסוים של חשיבה) אומר: "הודינו שאנו חסרי אונים מול האלכוהול, שאבדה לנו השליטה בחיינו". ההודעה בכניעה, היא הצעד הראשון של ההחלמה. אתה לא יכול להתקדם אם לא תודה שיש לך בעיה. הודעה בבעיה זה לא סתם אמירה, בד"כ זה כמעט שטיפת מח.

בקב' לעזרה עצמית מתחילים בסבב, כל אחד אומר איך קוראים לו ואומר שהוא מכור ואומרים לו הי, אנחנו אוהבים אותך. לא כולם בטוחים שהם מכורים, אבל אם הם לא יגידו הם גם לא יקבלו את זה ואז לא יוכלו לעשות כלום. הנקודה הראשונה היא לקבל את העובדה שאתה מכור, יש לך מחלה, זה לא יעבור ואת חייב להכיר בזה.

2. הדבר השני שהוא שמדובר על מחלה לכל החיים! הקושי הגדול של המכורים היא הפצצה שנופלת עליהם שהם מכורים לכל החיים. דיברנו על כך שקל לטפל במי שהגיע לקרקעית כי מי שנמצא רק בדרך לשם אומר לעצמו, מה לכל החיים! לצורך העניין המציאו בקב' לעזרה העצמית את המושג: "רק להיום!" אף אחד לא יודע מה יהיה מחר, אנחנו חיים את ההיום. מה שהיה עבר, מה שלפנינו בלתי נודע, אנחנו חיים את היום. מתעוררים בבוקר אומרים תודה לאלוהים שלא שתינו אתמול ומתפללים שלא נשתה היום. הכרוניות באה לידי ביטוי הרבה פעמים בעצם העובדה שאתה לא מתחייב לכל החיים, אתה מתחייב רק להיום.
3. הדבר השלישי שמבחינתנו ברמה הטיפולית הוא אולי המשמעותי הוא האחריות. הבעיה העיקרית אל אלכוהוליסטים היא האחריות. המחלה לא באחריותו, האחריות שלו היא על ההתנהגות שלו. הבעיה היא שמושג האחריות פרובלמאטי אצל אלכוהוליסטים. אם נשאל אלכוהוליסט למה אתה שותה, הוא יענה: כי אשתי צועקת עלי, כי אני במינוס, כי מעצבנים אותי. מבחינה בסיסית אצל מכור כל השתייה היא תוצר של אירוע, ולמטפל מאוד מפתה לקבל את זה. לכן המטופל בא ודורש שישפרו את האירוע שלו, הוא קרבן, אם רק תעזור לחסל את הרע שיש מסביב אתה תראה שאני לא שותה. אין ספק שמאוד מפתה בהתחלה לקבל את זה ולעשות הכל בשביל שהאירוע לא יחזור שנית. אבל, כשאדם אלכוהוליסט שום דבר לא יעזור וגם אם יהיה עטוף בצמר גפן הוא ימצא טריגר בשביל לשתות. לכן, בידה רבה בטיפול באלכוהוליסטים אנחנו משנים את התפיסה על האירוע. האירוע קיים, העניין הוא רק שכאשר אנחנו נמצאים באירוע יש שלב ביניים שנקרא "חוסר אונים". במצב הזה אנחנו שואלים מה עושים? אלכוהוליסט לא יודע מה לעשות במצב הזה ולכן הוא בוחר לשתות. הוא לא יודע להתמודד ולכן הוא שותה. לכן עדיף לשתות "בשביל מה אתה שותה?" ואז הוא יעשה שבשביל להירגע ויהיה קל יותר להראות לו שהאחריות לתגובה הראויה נמצאת אצלו. שינוי הוא דבר איטי ותהליכי ולאט לאט הוא יבין שהרבה יותר קל לשתות בגלל האחריות של כולם והרבה יותר קשה להבין שהדברים תלויים בתפיסה שלנו את האירוע. אנחנו מגיבים לא בגלל המציאות אלא בגלל הפרשנות שלנו את המציאות, זה נכון תמיד ואצל מכורים זה מאוד קיצוני כי הם לא יודעים להתמודד ולכן הוא מתרצים וזורקים את האחריות על כולם חוץ מעליהם.

אצל המכורים מצב החוסר אונים הוא כ"כ מאיים ולכן הוא מראש לא מכניס את עצמו למצב הזה, הוא לא יודע מה הוא יעשה במצב הזה ולכן הוא מלכתחילה לא נכנס לשם. איך? הוא פשוט ישתה קודם. הוא מתדלק קודם בשביל למנוע מעצמו את הדילמה, הם לא עסוקים בלחשוב כי הכל פטור.

כאנשי מקצוע, הציר הכי פעיל הוא הציר שמוביל מחוסר האונים לבקבוק. אנחנו לא חושבים שהאירוע מוביל ישירות לשתייה, אנחנו גם לא יכולים למנוע את האירועים או את האלכוהול כי הם קיימים כבר במציאות. בציר שבין האירוע לחוסר האונים אנחנו יכולים לפעול בכדי להאריך את הפתיל, שלא כל דבר יכניס אותם לחוסר האונים וגם אם כן שהיה יותר לאט. אבל גם חוסר האונים הוא דבר נורמאלי, אלא שצריך להכיר אותו ועיקר האנרגיה שלנו מועלת על הציר שבין חוסר האונים לבקבוק שהוא לא מוכרח. כאן קיימת הבחירה ולכן האחריות. כאשר אדם נמצא בחוסר האונים עומדות בפניו מס' אפשרויות. האלכוהוליסט אומנם לא רואה בהם, אבל התפיסה הבריאה רואה עוד כמה התנהגויות אפשריות. הוא בחור לשתות מתוך עוד כל מיני אפשרויות וחלק מההתמודדות היא להכיר בעוד אופציות ואנחנו מנסים לעזור לו לראות אותם.

4. הנזקים- אנחנו מדברים על נזקים לאחרים. אלכוהוליסטים ערים לכך שאלכוהול פוגע אבל הם רואים רק את מה שהוא פוגע בהם. יש להם המון רחמים עצמיים, הם הכי מסכנים, הם עסוקים בעצמם והרבה מאוד פעמים הם מאשימים את כל העולם שהוא פוגע בהם. היכולת לזהות את ההשפעה שלך על האנשים האחרים היא חלק מהמודעות והיא מאפשרת לך לראות את עצמך כחלק ממערכת גדולה של פרטים שאתה רק חלק ממנה. העולם מספיק להסתובב סביבך ואתה מתחיל להכיר בכך שאתה גם פגעת בהרבה אנשים אחרים. בשיטת הצעדים אחד הצעדים (מצעד 4) היא לעשות חשבון נפש ולהתקשר לאנשים שאתה חושב שפגעת בהם. זה חלק מתהליך ההיטהרות שלהם. אנחנו מנסים לעזור לאלכוהוליסט לראות את ההשפעה של המעשים שלו לאנשים אחרים. מאוד קל להכחיש, להתעלם, אבל לראות את מה שעשית ולקחת אל זה אחריות זה קשה וזה תהליך שהם חייבים לעבור. פגיעה ואלימות הם לא רק פיזיים אלא גם פגיעה מילולית, התעלמות, הבטחות לא מקוימות ועוד... (גם זה כמובן קשור לאחריות...)

כל משבר שתייה יש בו במידה רבה ביטוי של ירידה ברמת המודעות. אם אדם שותה, אחרי תקופה שלא שתה, משמעות הדבר שמשהו במודעות שלו יתערער. רב רובם של מכורים שיש להם משברי שתייה זה ברמה של בדיקה. אם אתה בודק משהו זה רק בגלל שאתה חושב שיש סיכוי שאני אצליח ומה שזה אומר זה שהוא אולי לא מאמין שהוא מכור, לכן ברור שהמודעות שלו ירדה. רגרסיות כאלה יכולות להיות והחכמה היא לראות האם אפשר להתארגן ולעלות מזה.

הכחשה

הכחשה היא דבר נורמאלי, אחד ממנגנוני ההגנה. רבים מאיתנו משתמשים במנגנון זה באירועים רבים, הכחשה היא מנגנון ידוע בקבלת ידיעות רעות לדוג'. יש יתרון בכך שהנפש שלנו, בכדי להגן על עצמה, שמה נתק בינה למציאות ומקבלת את המצב בהדרגה.

הכחשה היא דבר נורמטיבי של החיים, אלא שהכל עניין של מינון ותזמון. הכחשה אצל מכורים הופכת להיות בעיה כי הם משתמשים בה לרעה ובסופו של דבר הם לא מסוגלים לקבל את המציאות כי הם לא מכירים בבעיה וקשה להם לקבל טיפול בשל כך. הרבה פעמים קשה להבחין בין הכחשה לשקר.

מעגלי הכחשה- הכחשה לא קוראת בפעם אחת. היא מתחילה באמירה: "לי אין בעיה של שתייה" וכשאדם משוכנע שאין לו בעיה א"א לעשות דבר בכדי להביא אותו לטיפול. הבעיה שהשתייה מתגברת ואז כבר א"א להכחיש לגמרי ואז הוא יאמר: "כשארצה- אפסיק", זה בידיים שלי. בשלב זה יש כבר ניצוץ של הכרה, אבל אולי הוא מפחד מטיפול, טיפול זה להיכנס לתהליך שא"א לדעת איך לצאת ממנו אז הוא לא רוצה. כשאנשים באים לטיפול הם מודים שיש בעיה והם מודים שהם לא יכולים לבד, אבל עדיין יש הכחשות אחרות. למשל, זה לא כרוני (תלמדו אותי לשתות כמו כולם). הרבה אלכוהוליסטים אומרים אני לא יושב עם אלה, אני לא אלכוהוליסט, אני שותה רק בקבוק עראק. או שהם אומרים אני לא הזקתי.

איך מתמודדים? לפעמים מתעלמים, הוא ישב בקבוצה, ישמע אנשים אחרים וזה יימוג לבד. אין עניין לעשות מזה אישו.

דרך נוספת היא להמר וזה נקרא "פרדוקס". כשברור לי שהוא יישאר בטיפול (שירות מבחן) אפשר לומר לו: אז למה שלחו אותך לפה, אם אין לך בעיה לך (חייבים לדעת שאכן הוא חייב להיות בטיפול לפני שעושים זאת .....

הזדהות- אצל אנשים חלשים, שמסתכלים עליך ואומרים כל מה שתגיד, והם תלותיים ומוכנים לקבל אותנו מספיק לתת להם תחושת סופר אמפתיה ויורדים לרמה שלהם הרבה יותר קל להם לקבל את זה.

במצב הקלאסי עושים עימות- אנחנו מעמתים את המטופל עם העובדות. זה יכול להיות במכשיר בדיקה (בעיקר אם מריחים ממנו מהפה) ואז בד"כ הוא יאמר כן בדרך שתיתי. עוד דבר שאפשר לומר: אתה נראה כאדם ששותה (אתה רועד, אתה מסטול, מריח וכו'). העימות הטוב ביותר הוא עימות משפחתי שבו אנשים אומרים את הדברים הקשים ביותר. זה עובד על עובדות ולא על תחושות (ביום זה וזה קרה כך וכך). חוץ מזה, צריך להביא את כולם, קואליציה מלאה. וחייבים שזה יהיה מאהבה, זה אמנם קשה אבל חייבים שזה יהיה מאהבה (ראה סרט בטי פורד).

מפגש 6 11\23

מחלה משפחתית

כשמתעסקים במכור לא תמיד מתעסקים במי שחיים איתו ואכן בהחלט יש מקום לעשות זאת. ואין ספק שבנות הזוג ובני האלכוהוליסטים בהחלט מחייבים התייחסות משמעותית, מה עוד שיש סיכוי גדול שנתעסק

הסטטיסטיקה המדוברת אומרת שיש בין 60 ל- 70 אלף אלכוהוליסטים (פי 2 מנרקומנים). כ- 70 אחוז מהם בעלי משפחות ובממוצע 4 ילדים למשפחת אלכוהוליסטים (הרבה ערבים מכורים). אם כך, אנחנו מדברים על כרבע מיליון נפגעי אלכוהול, כולל בני הזוג והילדים ולכן יש לכך הרבה משמעות.

מחלה משפחתית שאליה אנו מתכוונים היא לא בהכרח גנטית, אנחנו מדברים בעיקר על כך שהמשפחה כולה בעצם משתתפת בצורה זו או אחרת בתהליך ההידרדרות של המכור. גם המשפחה מכחישה את מצבו של המכור פעמים רבות, "לא ידענו", "מה הבן שלנו", אבל הם בד"כ מתפקחים הרבה יותר מהר ולכן ישנם מספרים גדולים של בני משפחה שפונים לעזרה (גם בהימורים ההורים הרבה פעמים מכחישים, עד שבאים לדרוש מהם את הכסף).

המשפחה שותפה בתפיסה הבסיסית של התיאוריה המערכתית שהרי לכל אחד יש תפקיד במערכת של המשפחה ואם ישנו סימפטום אצל אדם מסוים זה מושפע מהמצב הכללי של המשפחה. אם כך, המשפחה היא חלק בלתי נפרד מההידרדרות, לא בכדי להאשים אף אחד מהמשפחה, אלא בכדי להבין את השותפות. אם המשפחה מעורבת כ"כ בהליך ההידרדרות, אין ספק שהיא חייבת להיות מעורבת בתהליך ההחלמה והשיקום. אלכוהוליסט לא יוכל לעבור טיפול ולו הטוב ביותר, אם המשפחה לא תהיה גם היא בטיפול, הם לא יבינו מה קורה עם בן המשפחה שלהם המכור ולכן בני המשפחה הרלוונטיים חייבים להיות מעורבים בטיפול בהיקף מסוים.

האלכוהול- חבר במשפחה. האלכוהול, לפעמים הוא הגורם הדומיננטי שמשפיע על ההתרחשויות במשפחה, ממש כמו חבר אמיתי במשפחה ולכן הוא מחייב התייחסות כבן משפחה.

Co- Dependency- "תלות שיתופית"\ "שותפי תלות"

כל מי שחי עם ויחד עם המכור, ברוב המקרים- בנות הזוג, אבל גם אנשים אחרים מתקשר למושג "תלות שיתופית"- אותם אנשים שחיים עם מכור בצורה, זאת או אחרת והם מתחילים להתמכר למכור עצמו. ההגדרה היא "אדם שמאשפר להתנהגות אדם אחר להשפיע עליו, והוא הופל להיות אובססיבי בניסיון לשלוט על התנהגותו של אותו אדם."

אותם אנשים מאבדים את עצמיותם ומזהים את עצמם "כנשות המכור". משפט זה לא חייב להיות פתולוגי (לדוג'- היידישע מאמא שחייה בשביל ילדיה) אבל אנחנו מתייחסים למשמעות הפתולוגית שלו. אותו אדם מוותר על חייו, רק "כביכול" לעזור לאותו מכור. העזרה הזאת היא פיקציה, זה לא לעזור והרבה פעמים זה לחבל. העזרה לאדם מכור מנציחה את מצבו. כאשר אלכוהוליסט יודע שתמיד יהיה מי שישלם את חובותיו ויקח אותו לאן שהוא צריך ויוציא אותו מהמעצר הוא ימשיך בהתנהגות שלו ולכן העזרה הזאת רחוקה מלעזור לו. האלכוהוליסט יסובב את כולם על האצבע שלו בשביל לקבל את מנת האלכוהול שהוא צריך.

אותם תלויים מתמכרים למצוקה של המכור¹....

אשת האלכוהוליסט

הערה כללית: כל מה שנאמר, כמעט הכל, נכון לגבי בעל אלכוהוליסטית. אלא שכמעט תמיד נשים אלכוהוליסטיות חיות לבד והן בודדות. גברים לא נשארים עם נשים חולות.

האם זה במקרה שאישה התחתנה עם בעל אלכוהולי? בד"כ אנחנו מתחתנים עם מישהו שתואם לנו, או הפוך ממנו, או שזה משהו שאנחנו מכירים מהבית...

ל- 43% מהנשים יש רקע אלכוהולי במשפחה. 25.4% יש אב אלכוהוליסט, כלומר, ל- 1 מכל ארבע היה אבא אלכוהוליסט, זה לא במקרה, הן יודעות מה הם בוחרות! ל- 20% היו אחים מכורים. כלומר, הם התחתנו בידיעה ברורה עם מי הם מתחתנים.

אם ננסה להבין באופן פשטני, אנחנו נראה שיש היגיון. כאשר אישה גדלה בבית של אבא אלכוהוליסט, אמא שלה היא אשת אלכוהוליסט והיא פועלת בזוגיות באופן מסוים. היא מחנכת את הבת שלה, זאת שמזדהה איתה יותר משאר הבנות והופכת להיות העוזרת הישירה שלה ואפילו הופכת להיות האימא בית בהרבה מובנים ומקבלת הרבה חיזוקים על התנהגותה. כאשר היא מחפשת שידוך היא מחפשת את מה שמתאים לה, היא מדחיקה את צרכיה ומה שהיא מכירה מהבית זה אלכוהוליסט ולכן הרבה פעמים היא תתחתן עם מישהו עם נתוני אופי של אלכוהוליסט.

מבין 25% נשות האלכוהוליסטים שהיה לה אבא אלכוהוליסט, כ- 14.6% לא שתו כלל, כ- 40% שתו שתייה חברתית, כ- 23.3% שתו שתייה קבועה וכ- 20.6% התחתנו עם אלכוהוליסטים פעילים, מכורים לגמרי.

אם כך, זה משהו שהוא לא מיקרי וצריך להכיר את זה. נשות אלכוהוליסטים צריכות להכיר שזה לא משהו שקרה להם, זה חלק מסיפור החיים שלהם שהם צריכים לטפל בו.

הנתונים הבאים יבהירו קצת את מצבם של נשות האלכוהוליסטים- 34.1% מהם עזבו את הבית, 19.2% תבעו מזונות, 23% תבעו גירושים. 34.8% התלוננו במשטרה ו- 3.8% שהו במקלט.

"האישה החבלנית"

ישנם לא מעט בני\ בנות זוג שמתוך כוונה טובה או חוסר תשומת לב הם הופכים להיות חבלנים בטיפול. האישה\ הגבר החבלנים הם מי שיש לה רווח משני משתיית בעלה ולכן הם מחבלים בטיפול. ולפעמים המטפל מתמודד עם בי הזוג שממש לא עוזרים בטיפול.

ישנם שלוש דמויות של (כל) בנות הזוג של האלכוהוליסט:

האישה הדומיננטית-

האישה המטפלת-

האישה הסובלת-

כולנו יכולים למצוא את עצמנו באחת משלושת הקב' הללו. הבעייתיות היא כאשר הדפוס הזה גורם להפרעה בטיפול. הדמות הבולטת ביותר שמחבלת בטיפול היא האישה הדומיננטית. היא שולטת על כל מה שקורה, עושה בשבילו הכל ומסרסת אותו. כל עוד הבעל הנגמל הוא חלש ולא יוצלח, אנחנו יכולים לומר שהמצב הוא טוב. אבל כאשר הוא נגמל והוא רוצה להיות יותר אחראי ויותר שותף, האישה מגלה שהיא לא רוצה לוותר על התפקיד שהוא רוצה ולכן היא תחזיר אותו למצבו הקודם ותחבל בטיפול. בד"כ גברים של אישה דומיננטית, הם חלשים, שרוכים בבית ועושים בושות ופתאום כשהם מטופלים ונעשים יותר דומיננטיים הם מתחילים לתפוס לנשותיהם את מקומם ולכן האישה לא "תעזור" לטיפול ואולי להיפך...

העובדה הזאת מגבירה את התובנה שלנו בדבר הצורך בשילוב המשפחה בטיפול. אנשים שותים שנים ולא יודעים לנהל מערכת זוגית ומשפחתית ללא אלכוהול וצריך לעזור להם ללמוד זוגיות חדשה.

האישה המטפלת היא זו שתמיד תצטרך חולה לטפל בו. היא תשים את חייה בשביל לטפל בחולה, אין לה חיים מעבר לטיפול בחולה. אישה כזאת תחבל בטיפול כי היא תרצה חולה לטפל בו ולכן היא תעדיף שהוא ימשיך לשתות כי היא זקוקה לחולה לידה.

האישה הסובלת- קשה לקלוט אצלה את המשמעות של אישה מחבלת. גם נשים סובלות יש להם צורך להיכנס לסיטואציה של אשת אלכוהוליסט. יש להם את הצורך לחיות בצילו של אדם שמשדר עוצמה וחוזק, הם זקוקות למשהו חזק ששומר עליהם ומגן עליהם. כשהוא ייגמל כבר לא יהיה לו עוצמה, כבר לא יפחדו ממנו והוא יהיה פודל קטן והאישה מגיעה למצב בעייתי, שאף אחד לא מגן עליה- לכן, נח לה לחבל בטיפול בכדי שהיא תישאר מוגנת.

ילדי האלכוהוליסטים

ילדים של אלכוהוליסטים הם ללא ספק הקורבנות האמיתיים של המחלה. לאלכוהוליסט תמיד שמורה האפשרות להגימל, לבן הזוג תמיד שמורה הזכות להתגרש. ילדים- לא יכולים לברוח, הם נשארים וסופגים, לפעמים מלידתם את ההורה המכור והלא מתפקד וזה משהו שלא כ"כ עובר.

מפגש 7 11\30- לא הייתי (הסיכום מתוך סיכומים משנה שעברה)

נשים שנוטלות סמים בחודשי ההריון הראשונים הופכות את העוברים שלהם למכורים והילד נולד בקריז. לעומת זאת, תינוקות לנשים אלכוהוליסטיות לא נולדים מכורים, כיוון שתהליך ההתמכרות לאלכוהול הוא איטי וחודשי ההריון לא מספיקים לעובר על מנת להתמכר. לעומת זאת, האלכוהול גורם להאטה בהתפתחות המתבטאת באופן צורני – משהו בפנים של התינוק משתבש, משהו מנטלי משתבש. התנהגותם של התינוקות הללו דומה לפיגור במידה מסויימת. בדרך כלל ילדים אלה אובחנו כמפגרים. בחו"ל התופעה הזאת של נשים בהריון המכורות לאלכוהול נפוצה יותר. רוב התינוקות נולדים לאמהות עם התנהגות מינית לא מודעת, לא שומרות על עצמן, עוברות הריונות לא רצויים ולכן פחות מודעות להיותם בהריון עד לשלב מאוחר ביותר. אז כבר מאוחר מדי. המפגש השני של הילדים עם השפעת הורים אלכוהוליסטים היא סכנת התמכרות בדור השני. באירופה נמצא שילדי אלכוהוליסטים נמצאים בסיכון פי 4 להתמכר מילדים שנולדו להורים נורמטיביים. אצל 48% מהילדים המתמכרים לאלכוהול אחד ההורים סובל מבעיית שתיה.

מסתבר שלא מדובר רק בילדים קטנים שחווים את החוויות מול העיניים ובו בזמן מתמכרים לאלכוהול, אלא קיימת תופעה של ילדים בוגרים של אלכוהוליסטים, אשר חוו את חווית ההתמכרות של ההורים כשהיו קטנים ורק בשנות ה-30 וה-40 לחייהם מתברר להם שבעיות שהם חווים בהווה, קשורות לעובדת היותו של אחד מהוריהם מכור.

ילדים שגדלים בבית בו יש מכור, חיים באווירה מאוד מתוחה שבה יש מסר חד מאוד כלפי הילדים: Don't talk, Don't trust, Don't feel. הילדים הללו עוצרים בתוכם עוצמות אדירות ואין להם היכן לפרוק אותם. הם שומרים בתוכם את הסוד המשפחתי.

צריך לדעת שילדים הגדלים באווירה של אימה וסודיות ולא מקבלים טיפול, הולכים פעמים רבות לכיוונים לא חיוביים. זה ילד שמערכת החיים הנורמטיבית נחסכת ממנו.

מאפייני משפחות של מכורים לאלכוהול :

1. "תחושת המתנה" חוסר ביטחון – משפחה ששרויה בחוסר ודאות. השתייה גורמת למשפחה לחוסר יכולת להתחייב לדברים כגון אירועים משפחתיים, טיולים וכד'. התחושה הנ"ל עוברת לילדים והם מפתחים חוסר ביטחון בסביבתם.
2. פחד – קיימים אלכוהוליסטים אשר מטילים אימה על סביבתם, ובייחוד משפחתו, מתוך תחושת בעלות שלו עליהם.
3. אלימות- בהרבה משפחות של אלכוהוליסטים יש מערכת של אלימות מאוד קשה.
4. בושה – האב עושה בושות, משתולל ומבייש את משפחתו. במקרים הללו פעמים רבות המשפחה תימנע ממצבים חברתיים, על מנת להימנע מן הבושה וחוסר האונים.
5. חוסר אמון – הבטחות לא מתקיימות . למילה אין ערך. חוט שקר שעובר מאחד לשני, האב משקר לאם, האם משקרת לילד, הילד משקר לחבריו. "משפחות בהישרדות" – מי שנמצא בהישרדות מאמין רק לעצמו ועלול לעשות דברים אלימים על מנת לשרוד – לשקר, לרמות, אין ערכים ומוסר. במשפחות אלכוהוליסטים בדרך כלל משקרים, מחפים על האלכוהוליסט ועל מעשיו.
6. רגשות אשם והאשמה – אחד הדברים שמתפתחים במשפחות זה רגשות אשם. "מה הייתי צריך לעשות כדי שזה לא יקרה". במשפחות שיש התמכרויות רוב בני המשפחה חיים בתחושה של "אולי זה קרה בגללי". יש גם את רגש ההאשמה שבו אנחנו מאשימים. כאשר ילדים מאשימים מישהו במר גורלם – כמעט תמיד הם מאשימים את בן הזוג של האלכוהוליסט. וזה בגלל שאין להם שום ציפיות מהאלכוהוליסט. הוא נחשב כמישהו שאפשר לשנוא, אבל לא להאשים. לצפות אפשר רק מהצד המפוכח. מהאמא אפשר היה לצפות שתעשה משהו.

גמילה = משבר חיובי :

החיים ללא אלכוהול הם אינם חיים יפים או מאושרים בהכרח- הם חיים נורמאליים. כאשר אדם נגמל מתרחשים מספר דברים:

1. הפרת האיזון המשפחתי- מסתבר שגם המשפחות הפתולוגיות יודעות להסתדר. לכל אחד יש תפקיד מוגדר ומוכר וזה יוצר איזון. ברגע שאדם נגמל, האיזון מופר.
2. חלוקת תפקידים – ברגע שהאלכוהוליסט נגמל הוא דורש תפקיד וזה מחייב את אחד מבני המשפחה לוותר על תפקיד ששיך לו, ואז נוצרים סכסוכים. לדוגמה: האישה הדומיננטית מסרבת לוותר על תפקידה.
3. איבוד פח הזבל – בתקופת ההתמכרות, המשפחה נוטה להפוך את האלכוהוליסט לפח הזבל המשפחתי. אולם בפועל, לא כל הבעיות קשורות לאלכוהול. הבעיה מתחילה כאשר מתעוררות בעיות נורמליות וטבעיות כמו קשיים זוגיים, שכבר אי אפשר להאשים את האלכוהול. צריך לדעת להתמודד עם הבעיות האמיתיות.

מפגש 8 12\7- מחלה ביו פסיכו סוציאלי

שיעור זה יעסוק בהיבטים הסוציאליים של המחלה. שיעור זה יהיה תיאורטי יותר ואח"כ נעסוק מצב בארץ, התפתחות המחלה ושתינות בארץ. נגע בנזקים החברתיים בארץ, שתינות ונוער, שתינות ונהיגה, שתינות ואלימות וכו'.

המפגש היום יגע בהיבט החברתי של התופעה. היום נגע באיך זה מתפתח.

שתינות

המושג החשוב ביותר הנוגע לנורמת השתייה הוא שתיינות. אין מקבילה לזה בתחום התמכרויות אחר. שתינות היא נורמה מקובלת בחברה מסוימת ביחס לשתיית אלכוהול. מה שזה אומר זה שזה לא מוחלט, זה תלוי חברה, תלוי מה שמקובלת בחברה.

הנתונים מראים ששתינות היא אחת התופעות הנפוצות בעולם. עפ"י נתוני ארגון הבריאות העולמי מדינת ישראל היא מקום שני בעולם בשתינות אלכוהול בגיל 11 אחרי אוקראינה, אלא שכנראה ששאלת המחקר היתה האם יש לך ניסיון בשתיית אלכוהול ובארץ הרבה שותים יין מטעמי דת ולכן כנראה שזה לא מביע ממש את העניין.

האזור שמוכר כאזור מוכה אלכוהול הוא קוצ'ין בהודו וגם באירופה יש חברות שתייניות מאוד, בצ'כיה, בגרמניה וכו'. שתיינות לא הופכת אדם בודד לאלכוהוליסט, אלא הם התנאים המאפשרים את ההתמכרות לשתיה.

מה יכול להשפיע על ממדי השתיינות?

ישנם השפעות ישירות- דברים שנקודתית עוסקים בשתינות ויש בידם להשפיע כמה שתינות תהיה וישנם משפיעים עקיפים.

השפעות ישירות על שתינות:

1. חוק- פיקוח פורמאלי: אם החברה תקבע שאסור למכור אלכוהול, יהיה פחות אלכוהול. היתרון בחוק הוא שהוא חל על כולם, החיסרון בו הוא שאם לא אוכפים אותו ואין לו הרתעה אין לו משמעות. מעבר לכך, לחוק יש השפעה אם הוא בא לפני התפרצות התופעה, הבעיה היא שחוקים בד"כ עוקבים אחרי תופעות ונחקקים רק אחרי הקטסטרופות ואז זה לא תמיד מצליח. דוג' לכך היא חוק היובש בארה"ב שנכשל והוא מהווה דוג' לכישלון של התערבות הממשל. הוא נחקק ב- 1913 והחל עוד 30 שנה אחורנית כאשר באזורים שמרנים בארה"ב ראו את האלכוהול כדבר שהורס משפחות ומי שהרים את נס המרד היה נשים שרצו למגר את תופעת האלכוהול. בהתחלה היתה להם השפעה קטנה, אך לאט הם הצליחו לאכוף את החוק שלא יהיה אלכוהול בעיקר במדינות שמרניות. הבעיה היתה שהצליחו להבריח אלכוהול ממדינות אחרות וגם ממדינות חוץ. מה עוד שהרבה מהגרים הביאו איתם אלכוהול ולא ראו את החוק תקף לגבם, אבל המאבק המשיך והתעצם במלחמת העולם הראשונה כאשר השתמשו בשדות הדגנים לא לבירה אלא לתעשייה הביטחונית, עד שב 1913 נקבע חוק היובש שאסר על השימוש באלכוהול בארה"ב. החולשה של החוק היא שהוא לא היה תקף במאה אחוזים כי יש צרכי דת והותר לרבנים וכמרים להשתמש באלכוהול והם נהיו הסוחרים הגדולים של האלכוהול. הבעיה השניה היא שהחוק דיבר על איסור ליצר ולשווק ולו על איסור שתיה, מה שאומר שלא היה אפשר להעניש אדם ששתה ולכן די היה בכך שהיה אלכוהול ולא היה אפשר לעצור אותו ולכן התחילה תעשיה שחורה גדולה מאוד שהיו בה המון שחיתויות אצל חברי קונגרס, שופטים ואחרים ששוחדו בכדי שיהיה אפשר להמשיך במכירה שחורה של אלכוהול ולכן 13 שנים אחרי חקיקת החוק קמו שוב נשים שאמרו לא לזה פיללנו ותיקנו שוב את החוקה האמריקאית וביטלו את חוק היובש. חוק זה הפך לדוג' של התערבות בוטה של השלטון בחיי אנשים פרטיים שלא הצליח ולכן כשאין הסכמה של האוכלוסייה זה לא עובד.
2. דת- פיקוח חצי פורמאלי: הדוג' הקלאסית היא הדת. היתרון הוא שמדובר בדבר טוטאלי. מי שדתי- דתי. אבל, החיסרון הוא שזה תקף רק לדתיים. 30% מהמטופלים הם מוסלמים לא דתיים ולכן חוקי הדת לא רלוונטיים להם ולא עובדים עליהם.
3. סובלנות- פיקוח לא פורמאלי: הפתיחות שלנו לקבל את או לא לקבל את החברה בה אנו רוצים לחיות. איך אנחנו רוצים לחיות את חיינו. לדוג'- במודיעין החליטו למגר לבד את תופעת האלכוהול. לחברה יש כח להפסיק דברים אם הם לא נראים נכונים לה.

השפעות עקיפות

1. חוסר ביטחון- חברה שיש בה הרבה חוסר ביטחון ואנשים נמצאים במצב לא ברור וחוששים למעמדם ומקומם, נמצא בה הרבה תופעות וגם אלכוהול. הרבה פעמים נמצא את זה בשוליים, באנשים שאין להם תקווה והם מטביעים את יגונם באלכוהול.
2. ריקנות חברתית- אנשים שכבר ניסו הכל ושום דבר לא עבד, הם חסרי משמעות והם מנסים סמים ואלכוהול. הגורם הראשון נמצא אולי יותר בשוליים וזה אצל השוליים השניים, העשירים, ההתנהגות היא אולי שונה אבל התוצאה היא אותו דבר. מצד אחד אנשים שאין להם כלום ומצד שני אנשים שיש להם יותר מידי והם לא יודעים מה לעשות עם זה.
3. שינויים דמוגראפיים- במידה רבה זה חלק מחוסר הביטחון. מדובר על חברת מהגרים או עולים ובחברה כזאת יש הרבה יותר התנהגויות א- סוציאליות, הם חסרי מעמד ברור, לא יודעים את מקומם ומגיעים לשולי החברה ושם מפתחים בעיות קשות מאוד.

אלכוהול נמצא בכל העולם, לחברה יש כח להשפיע, אבל מה שמכתיב הרבה יותר זה התופעות העקיפות.

ישנם שני מיתוסים, מיתוס אחד קובע שיהודים לא שותים, המיתוס השני קובע שבארץ חמה כמו ישראל לא שותים הרבה. האמת היא שאין קשר בין גיאוגרפיה ואלכוהוליזם, האקלים לא משפיע. מבחינת זה שיהודים לא שותים, בחברות היהודיות השיכור היה השולי, ובכ"א, אנחנו יודעים שחסידים שתו (ראה כתבי שלום עליכם). יהודי צפון אפריקה היו שותים. אנחנו מכירים גם סיפורי תנ"ך כמו נח ולוט שפוסלים שכרות, אבל שתייה מדודה מותרת. ביהדות שתיה קיימת, אבל באופן מוגבל ביותר.

שתיינות ואלכוהוליזם בישראל- ניתוח היסטוריוגראפי

"תקופת היובש"- לפני קום המדינה-

הבריטים היו שותים, אבל החברה היהודית היתה ערכית ועסוקה בהקמת מדינה ולכן כמעט לא היתה שתינות בחברה היהודית בארץ. השתיה שהיתה מוכרת היתה בחברה הבוהמיאנית, האומנים אלכסנדר פן, שלונסקי וכו' שהרבה מיצורתיהם היו תחת השפעת אלכוהול.

שתיינות מצוקה- עם קום המדינה:

בעקבות עלייה גדולה הביאו הרבה עולים נורמות השתיה. מרבית העולים הגיעו באמת לשולי החברה והקבלה שלהם לחברה היתה קשה מאוד והם נדחקו לפרברים, לעיירות הפיתוח והתשיינות שהיתה אז התקשרה בתודעה לעוני, אלימות ועליבות. החברה לא טיפלה אז בכלל, הדבר היחיד שעשו זה להציל את הדור הבא ולהרחיק את הילדים מהמשפחות המכורות. הרבה פעמים זה ממש לא עזר, אבל זאת היתה התמונה של אותה תקופה.

הפעם הראשונה שהתפרסם מחקר על אלכוהוליסטים זה ב 1964 (ע"י מנהל בי"ח טלביה שחקר שחמת כבד וגילה שיש אלכוהוליסטים).

שתיינות רווחה- משנות השבעים:

פתאום נחשפה החברה הישראלית לחברה המערבית, הטלוויזיה הגיעה, נפתחו פאבים ובארים, אנשים התחילו לבלות ובצד שתינות מצוקה החלה לעלות שתינות רווחה- אנשים שחיפשו חוויות ומצאו אותם באלכוהול. הפעם הראשונה שהחלו לטפל באלכוהול היה רק ב- 74. כאשר תופעה חברתית נוגעת לקצה החברה לא עושים איתה כלום, אבל כשהבעיה מגיעה למעמד הבינוני אז מתחילים לטפל (רק ב- 89 התחילו לטפל בנרקומנים, למרות שבהחלט היה קודם, אבל רק בשכונות). לחברה יש סלקטיביות מפתיעה והעניין של החברה בשולי החברה הוא מאוד קטן.

מוקד הטיפול היה המכור, לא התייחסו למשפחה.

תרבות שתיה- שנות ה- 90:

עליה מאסיבית מחבר העמים שנתנה לנו להכיר תופעה שלא היתה מוכרת לנו והיא- "תרבות שתיה", אנשים שהבקבוק הוא חלק נורמטיבי מהחיים שלהם (כמו אירלנד). כאשר לחברה אין עמדה ברורה ואז נוחתת חברה דומיננאטית בשתיה התוצאה תהיה יותר שתיה גם בחברה האמביוולנטית וכאשר החברה בארץ קלטה מאסה של אנשים ששותים ואוהבים לשתות מהר מאוד זה השפיע על כלל החברה. רף צריכת האלכוהול עלה באופן משמעותי.

הטיפול משנות ה- 80 וה- 90 מטפל בנפגעי האלכוהול וזה כבר קשור לכול הנפגעים גם העקיפים.

כאשר שתיינות מתפתחת בחברה יש בכך תוצאות לכל אחד מאיתנו:

• עלייה במס' המכורים (20% מהשתיינים הם אלכוהוליסטים), 70 אלף אלכוהוליסטים יש היום.
• תאונות דרכים- 10% מכלל תאונות הדרכים קשורות לאלכוהול.
• אירועי אלימות.
• שתיינות במקומות עבודה- תאונות עבודה, היעדרויות, חסרונות.
• גידול במספר חסרי בית שהרבה מהם נגועים באלכוהול וסמים.
• שינוי בנהלי בילוי של בני הנוער.

שתיינות עלולה להגיע לכל אחד מאיתנו גם אם נחליט שאנחנו לא שותים. בחברה שתיינית נמצא מהר מאוד את השיכורים לידינו וכאן הפתח להרבה סיפורים.

הערכת נתונים היום:

כ- 70,000 אלכוהוליסטים. כ- 280,000 נפגעי אלכוהול.

אילו היינו יודעים שמדובר בנתון משתנה, היינו יכולים לומר שזו בעיה נקודתית, אבל המספרים הולכים וגדלים. התופעה רק מתפתחת ורק היום מתחילים להתעורר.

פרופיל האלכוהוליסט הישראלי (שהגיע לטיפול)

- רובם עדיין גברים.

- גיל ממוצע- 38- נשואים. (לוקח יותר זמן להתמכר ולכן מגיעים יותר מאוחר וגרוע מזה, החברה לא דורשת מהמכור להיכנס לטיפול כ"כ מהר ואפשר לסחוב את השתייה מהר יותר. היתרון הוא שפוטנציאל הטיפול בגיל מאוחר גבוה יותר- יש לו כבר רקורד ונק' ההתחלה שלו בשיקום גבוה הרבה יותר מנרקומן ממוצע שכבר בגיל 16 נזרק מהכל ובגיל 25 כשהוא נגמל הוא טבולה רזא ולכן נרקומנים צריכים קהילה טיפולית ואלכוהוליסטים רוצים ישר לצאת לעבודה כי יש להם משפחה. חוץ מזה, החברה מקבלת הרבה יותר נגמלים מאלכוהול ולא נרקומנים שהשיקום שלהם קשה הרבה יותר).

- יליד ישראל ואירופה.

- השכלה תיכונית (14% אקדמאית- בעיקר בגלל החברה הרוסית שהיא אמנם אלכוהוליסטית אבל משכילה).

- מעמד חברתי- מעמד הביניים.

שתיינות בקרב נשים

10% מכלל הפונים לטיפול הם נשים. מס' האלכוהוליסטים הוא קצת גבוה יותר, אולי 15% (רואים את זה ב- AA שיש שם הרבה נשים).

כחלק מהשחרור תרבות הבארים נעשתה שיוויונית, יש המון בארמניות. תחושת הריקנות לאחר עזיבת הילדים מביאה הרבה לשתיה וגם חיים בצל הבעל..

אפיונים:

- מתחילות לשתות בגיל מבוגר יותר מהגברים.

- שתייה מלווה יותר בדיכאון.

- נזקים גופניים קשים יותר.

- כמעט ואין נשות אלכוהוליסטיות נשואות (בגלל שגברים לא מוכנים לחיות כך)

- שתייה לבד ולא בחברה (נשים מהמרות רובם בודדות ולא באות לקזינו).

מפגש 9 – הנזקים החברתיים של השתיינות 14.12.09

נשים בצד קצת את ענייני הטיפול ונעבור לדון בהיבטים החברתיים. בשבוע שעבר דיברנו על ההיבטים החברתיים שמשפיעים על השתיינות. היום נדון בעניין הנזקים החברתיים של השתיינות.

נעסוק בשלושה נושאים: נהיגה, אלימות וכל מה שקשור לבני נוער.

אלכוהול ונהיגה

עד לפני 5-6 שנים התנהל ויכוח מר בין העוסקים בבעיית השתיינות לבין משטרת ישראל. המטפלים באלכוהול, מתוך התחושה שלהם והסיפורים וקצת בעזרת הרשות לבטיחות בדרכים (ובעיקר בגלל יהודה היס, ראש המכון הפתולוגי באבו- כביר) העריכו ש 5% מנפגעי תאונות הדרכים הם בגלל שימוש באלכוהול. המשטרה העריכה שזה מספרים זניחים. חוקר משטרה בכיר מאוד הסביר למה למשטרה אין יכולת להעריך את אחוז מגורמי האלכוהול מאחר ובדו"ח תאונה אלכוהול לא מופיע, כי הוא אף פעם לא גורם ישיר ולכן היה צריך לבדוק את זה והתגלו מס' גדולים הרבה יותר.

כבר ב 2006 נתפסו אלפי נהגים תחת השפעת אלכוהול. לאחוז גבוה מהנהגים בתאונות יש אלכוהול בדם (14% מהנהגים שנהגו יש מעל 5 פרומיל).

הורי הצעירים שרויים באשליה שבניהם לא שותים. 60% חושבים שהילדים לא שותים בכלל.

מהצעירים ששותים 3+ משקאות מעל 20% נוהגים לאחר שתיה מדי פעם.

היום ברור שאלכוהול קשור ל- 10% מאירועי הדרכים. זה עדיין פחות מה- 50% שיש בארה"ב ומ- 35% באירופה, אבל אנחנו בכיוון ומספר תאונות הדרכים שנגרמים מאלכוהול הוא בקו עלייה.

הסיבה לכך היא השכרות, לא חייבים להיות שיכורים כלוט וזה לא קשור להתמכרות. ברוב התאונות, לא מדובר באלכוהוליסטים אלא באנשים נורמטיביים לגמרי. הבעיה שהשתייה היא לא בזמן הנכון ולא במקום הנכון.

הבעיה העיקרית היא לא שכרות ממש. שיכור ממש- הסבירות שיוכל לנהוג ושמישהו ייתן לו לנהוג היא מאוד נמוכה. סביר להניח שאף אחד לא יתן לו לנהוג. הבעיה היא שכרות סמויה. מצב בו היין מתחיל להשפיע, אבל לא רואים את זה. אנחנו מתחילים להיות עייפים, יכולת התפקוד נמוכה הרבה יותר ולכן לנהוג אנחנו לא יכולים לנהוג. התאונות על הכביש הם בד"כ של אנשים עם שכרות סמויה שלפעמים מגלים שהם שיכורים רק אחרי התאונה.

האלכוהול גורם לירידה בתפקוד:

1. האטה בפעילות- אלכוהול הוא חומר מדכא, הוא מוריד את הפעילות. ישנה האטה בזמן תגובה, שיבוש בתיאום שרירים, הפרעות בחדות הנהיגה (הגורם הקלאסי לתאונה)- הנהג לא מספיק לקחת את הסיבוב), קושי להתאושש מסנוור, נטייה להירדם על ההגה.
2. שיבוש בשיקול הדעת- הפרעות בשיפוט מרחק ומהירות (הדוג' הבולטת- עקיפה, פעולה מורכבת שנדרשת לה הערכה מורכבת), ירידה בהיקף ובחדות הראייה (אין ראייה מרחבית, הראייה מצטמצמת לראיית מסדרון, רואים ישר ומטושטש), נטילת סיכונים והעזת יתר (מושפעים מהר, לא מפחדים)

החוק:

החוק קובע שאסור לנהוג ברכב כאשר לנהג יש יותר מ- 5 פרומיל בדם. היום יש ניסיון בחוק להוריד את זה ל- 0 כמו שיש במדינות אחרות. ישנו ניסיון לעשות חילוק בין מי שמתפרנס מזה ונהגי רכבים כבדים לבין נהגים פרטיים.

מדבר על 2 מנות אלכוהול לגברים ו- מנה לנשים. זה דבר אינדיבידואלי, יש אנשים רגישים, זה תלוי במשקל, בחילוף החומרים ועוד.

החוק בארץ מעמיד תקנות איך בודקים את זה. עפ"י התיקון בחוק כל שוטר רשאי היום לעצור כל נהג לשם בדיקת אלכוהול (פעם היה צריך חשד סביר).

הבדיקה נעשית בשלוש צורות:

1. השוטר רשאי מהנהג לצאת מהרכב ולדרוש ממנו 2 בדיקות תיאטרליות, הראשונה היא ללכת עקב בצד אגודל, או לעמוד ישר ולנסות להגיע לאף עם ידיים ישרות.
2. בדיקות נשיפה- מדובר על שקית אטומה עם פתח, בתוכה יש מבחנה עם חומר לבן הנהג צריך לנשוף בה ואם החומר הופך לכחול זה אומר שהוא שתה. לא כביל בבימ"ש, כי לא ברור כמה הוא שתה.
3. ישנו מדד מדויק יותר שעם מכשיר חשמלי, הוא לא מספיק מדויק ולכן הוא לא כביל בבימ"ש. זה רק בכדי לאשש חשד של השוטר.
4. מה שכביל זה הינשוף של המשטרה, הוא כעיקרון כביל בד"כ בביהמ"ש.
5. בדיקת דם. לא יעיל כ"כ כי צריך לנסוע לחדר מיון.

כל הבדיקות הללו הם לא טובות במיוחד ועו"ד טוב יכול לפסול את הבדיקות. מה עוד שמספיק לשתות אלכוהול בפני השוטר בכדי לפסול את הבדיקה.

ענישה:

ניתן היום לשלול רישיון על שתייה אלכוהול, קצין משטרה יכול לשלול ל- 30 יום וזה מגיע עד 90 יום ויותר.

היום ניתן לשלול את רישיון הרכב ל- 30 יום. יש בכך הרתעה גבוהה בכל הכסף.

הקנס הוא 12 אלף ₪ ו 10 נקודות (קורס נהיגה מונעת ישר).

יש היום הרבה מאוד קמפיינים. אחד הבעיות הקשות היום זה מי שנפגע כאשר הוא לא נהג ברכב

(אלה שלידו ויותר מכך, אלה שמחוץ לרכב) ולכן ישנם קמפיינים על כך שלא נכנסים לרכב שיש בו

נהג שתוי.

הצעות חוק:

1. איסור מכירת אלכוהול בתחנות הדלק.
2. איסור החזקת מיכל אלכוהול פתוח ברכב- מבהיר את אחריות הנוסעים לאיכות הנהיגה של הנהג.
3. הריגה תחת השפעה= רצח. (עד היום הרג על הכביש לא נחשב כרוצח אלא כרשלנות, הנחת היסוד היא שאין כוונת זדון). חייים הכט טען את זה ואמר שאדם ששותה אלכוהול כשהוא יודע בבירור שהוא הולך לנהוג ברכב הוא יודע שהוא הולך לרצוח, הוא רק לא יודע את מי.
4. היום כל רופא חייב לדווח למשרד התחבורה (המכון הרפואי של משרד התחבורה בת"א) על אדם שמסיבה רפואית הוא מסוכן לנהיגה. היום יש הצעת חוק שכל עו"ס יחויב לדווח למשרד התחבורה על כל מי שחשוד כמסוכן לנהיגה.
5. לאסור שתיית אלכוהול בפרהסיה בכדי להגביל את זמינות האלכוהול.

חוקים נוספים שקיימים:

1. אסור לייצר אלכוהול באופן פיראטי. צריך רישיון לזיקוק אלכוהול.
2. איסור מכירת אלכוהול לשיכור ולקטין מתחת לגיל 18.
3. חוקי שכר וביטוח- מי שעובר עבירת תנועה בהיותו שיכור חוקי הביטוח לא חלים עליך, הביטוח לא יכסה אותך. אסור גם לשלם שכר במקום שמוכרים בו אלכוהול (היום לא מקובל לשלם שכר במזומן אז זה לא כ"כ רלוונטי).
4. הגבלות על פרסום- היום יש ניסיון להכיל את מה שנכון לסיגריות גם על אלכוהול. מה שיש היום הוא איסור על פרסום בעיתוני נוער ובשימוש במי שנראה כקטין לצורך פרסומת. בערוץ השני יש החלטה שמפרסמים אלכוהול רק מעשר בלילה חוץ מבמשחקי ספורט (בעקבות מכבי שהספונסרים שלה היום בירה מכבי בעבר)

אלכוהול ואלימות

ממש כמו באלכוהול ונהיגה, האלכוהול הוא לא ממש גורם לתאונה והוא גם לא ממש גורם לאלימות. האלכוהול הוא מאפשר. הוא משחרר את הפקק. אנשים שיש להם פנטזיות ואנרגיות לא מנותבות והפקק שלהם נחלץ, הדברים יוצאים החוצה, כל הפנטזיות יותר והריגרסיות יוצאות וישנה ירידה במעורים.

האלכוהול גורם לרגישות יתר. הפתיל מתקצר, האדם לא פועל דרך הראש אלא מהבטן.

האלכוהול מסיר את הפחדים והעכבות, אין משהו שמרתיע. לא חושבים על ההשלכות של המעשים, אין הבנה מה יקרה ואין חשש מכלום.

ישנה גם חוסר ביכולת לשיקול דעת. אין מכוונות. הקרבן סתמי, אין כוונה למישהו מסוים, המישהו הוא סתם עובר אורח, מקסימום אמר מילה מיותרת.

מקום תרחיש האלימות:

האלימות המקובלת היא בד"כ בתוך המשפחה (כלפי בנות זוג וילדים), במקומות בילוי, במקומות ציבור, ברחוב.

סוגי האלימות:

אלימות פיזית, אלימות מילולית (כלפי ילדים היא לפעמים קשה הרבה יותר), אלימות פאסיבית (לא נמצא איפה שצריך, אמור להגן ולא הגן, האלימות היא בכך שהתאפשרה אלימות אחרת).

השיכור עלול להיות תוקפן, אך הוא עלול להיות גם קורבן! (הרבה פעמים, בעיקר במעשי אונס, הקרבנות היו שתויות והאונס היה כאילו בהסכמה).

עבריינות ואלכוהול:

רוב העברות הם "תחת השפעה", לא בשביל לקנות אותו כמו בסמים, אלא בגלל הפעילות שעשה תחת השפעה.

החוק הפלילי בארץ לכאורה לא נותן אחריות לשיכור, בשני תנאים:

1. השכרות נגרמה שלא באשמתו.
2. היה במצב של חוסר שפיות.

הדבר היחידי בחוק הוא שבד"כ "אין כוונת זדון".

מפגש 10 21.12.09

שתיינות של צעירים

בשבוע שעבר דיברנו על נזקים חברתיים של שתיינות ובין השלושה שעוד לא דיברנו עליהם הוא שתיה של בני נוער.

אחד מהדברים שללא ספק מוצאים את ביטוייו כבר כמה שנים טובות הוא שינוי בשתיה ובנורמות של בני נוער. אין לכך הסבר ברור והוא תוצר של מגוון סיבות. זה לא רק בגלל העלייה מחבר העמים למרות שיש בכך השפעות. גם לחברה המערבית יש השפעות ויש עוד מגוון סיבות. אבל אין ספק שיש בעיה.

כמה עובדות:

• גיל השתייה יורד: אנחנו מדברים על צעירים בגילאים ז ו- ח שכבר אז יש שם הרבה שתייה, מסיבות בר מצווה, בת מצווה שעושים בבית, מישהו מגניב אלכוהול, משתלטים על הבאר בבית, וכבר הופך להיות מקובל שאין מסיבות ללא אלכוהול וכבר ההורים מתחילים לקנות את האלכוהול למסיבה של כיתה ז. כי אם לא יהיה אלכוהול אף אחד לא יבוא. זה טרנד שחייבים אותו. סקרים בחדרי מיון על בני נוער שמגיעים בסוף השבוע עם בעיות על רקע אלכוהול גם מעידים על גודל הבעיה. (הנתון על שתיית בני 11 הוא קצת בעייתי). שתיינות נמצאת בהקשר רחב יותר, לא רק גיל האלכוהול יורד, הכל מתחיל מאוד מוקדם, גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם ועוד התנהגויות מתחילות מוקדם. ישנם התנהגויות שזה שהם לא מתחילות מוקדם זה לא מסוכן, אבל שתיית אלכוהול היא מסוכנת, זה לא רק חבל שזה מתחיל מוקדם.
• אחוז הבנות עולה: בעבר בנים הובילו ובנות נגררות. היום, כחלק אולי מהשוויוניות, בנים ובנות שותים אותו דבר, אולי הבנות מעט פחות, הם קצת יותר בוגרות וקצת נזהרות, אבל הם עדיין שותות הרבה יותר. 50% מהסטודנטים לברמנים הן בנות. נוכחות הבנות לא מעדנת את ההתנהגות הכללית.
• שתיינות בקרב נוער עולה: שני קב' אוכלוסיה של נוער בני עולים- עולים מחבר העמים ועולי אתיופיה. הם יותר אגרסיביים בשתייה שלהם, גם באלימות ובהתנהגויות אחרות, אבל הם מושכים אחריהם נוער שלא היה עושה את זה. בעיקר נוער מחבר העמים שזה התרבות שלהם מהבית.
• נוער ערבי וחרדי: תמיד היה שם שתייה, אבל מדובר היה בחברות סגורות . היום רואים את הבעיה ממש כמו בעולם החילוני. רואים אותה בכל מקום.

ז"א שהתמונה של התופעה היא בהחלט בתאוצה מאוד גדולה ומדובר על צעירים בגילאים שיורדים, חוצה מגדר, שתייה אגרסיבית ונוער בכל מקום.

האחריות של החברה המבוגרת. הם נותנים את הכלים.

מה מוביל צעירים לשתיית אלכוהול?

1. חיקוי התנהגות ההורים- איפה שמים את האלכוהול, בכל בית הוא בסלון. האלכוהול הוא מכובד. החברה סולחת על אלכוהול, יש חוס התייחסות למקום בו הוא נמצא.
2. השפעת המדיה והפרסומות- התקשורת מלאה שתייה. טלנובלות למשל, כל הסלבס שותים ללא הפסקה, תוכניות אירוח שיש בהם שתייה (ארז טל, חלומות בהקיציס). ההורים לא שמים גבולות והילדים רואים את כל התכניות. פרסומות- לא מפרסמים סמים ולא אלכוהול, מפרסמים אלכוהול וכולם מדברים על ריגושים (יש מכבי- יש חברים, יש גולדסטאר- אתה גבר).
3. שינויים ערכיים בחברה- החברה שלנו יש בה השפעה מערבית, היא חומרנית, הישגית, התוצאה היא המשמעותית ולא הדרך להגיע אליה. והבעיה היא שבסיטואציה שבה אתה לא מספיק בעניין, אתה לא מספיק קול אז אתה אאוט ואם בכוחותיך אתה לא מצליח אתה מחפש קיצורי דרך ובגלל שהתוצאה היא הדבר היחיד שחשוב לא משנה איך נגיע והדרך הקצרה היא אלכוהול. כשהחברה הבוגרת משדרת שצריך להצליח ולהורים רק חשוב שהוא יצליח, קיצורי הדרך מאוד פופולאריים.
4. לחץ חברתי- רוב החברה לא שותים כי הם רוצים, אלא בגלל שיש מוביל חברתי שאומר יאללה בואו. הם מחפשים אקשן, יש מישהו שנותן את הטון והולכים אחריו.
5. גיל ההתבגרות- יש בו הרבה מאפיינים: אומניפוטנציה, בדיקת גבולו., קונוטציות מיניות, כמו ההורים, הרפתקנות, מרד במוסד, חיפוש עצמאות, חיפוש ריגושים והאלכוהול מספק את כולם מצויין.

הטיפול בארץ

הטיפול בארץ התחיל בתחנה הניסיונית לגמילה מאלכוהול במסגרת המשפחה והקהילה, בית שמש בשנת 1974 שהוקם ע"י פנינה אלדר.

בהתחלה היא הקימה מקום קטן בבית שמש. העקרונות שעמדו מאחורי הטיפול היו:

1. טיפול אמבולטורי- כמה שפחות לאשפז. כמה שיותר בתוך המשפחה והקהילה.
2. מעורבות המשפחה- כמה אפשר לגייס את המשפחה כדי לעזור למטופל.
3. טיפול אלקטיבי- טיפול מבחירה של הבנ"א, א"א לכפות אף אחד לעבור טיפול גמילה וגם אם הוא בא מכל מיני אינטרסים אחרים הוא איפשהו צריך לרצות.

אלו עקרונות שנכונים גם היום. באלכוהול מטפלים במי ששותה ממש, בטיפול בסמים בקהילה מטפלים רק בנקיים. מעדיפים לא לאשפז ורק 10% מהמטופלים מתאשפזים.

קצת היסטוריה:

1975- השרות לגמילה מאלכוהול

1976- האגודה למניעת אלכוהול בישראל- אגודה שהייתה אמורה לתת גיבוי ציבורי.

1982- המעון האישפוזי לגמילה בר"ג- מחלה שמיומנת רק בנושא של אלכוהול.

1990- הוסטל שיקומי- אנשים שסיימו טיפול וזקוקים להמשך עזרה.

1995- בית חם לדרי רחוב.

כל המקומות הללו נסגרו. כל אחד מהמקומות גיבלו וריאציות אחרות והם קיים באופן שונה.

מה יש היום?

1991- הופרט השירות למניעת אלכוהוליזם שעברה לעמותת "אפשר" והוקמה היחידה לטיפול בנפגעי אלכוהול (השם שונה במקום השירות לגמילה בכדי לתת מקום לשאר הנפגעים).

2001- טיפלו בנפגעי אלכוהול.

2004- איחוד כל הכוחות המטפלים בהתמכרויות.

כוחות שכנים:

אישפוזיות "ויקטוריה", תמרה, בית לחיים, תחלואה כפולה.

מרכז צעדים- קריית שלמה, בני ציון.

הצעד הנוסף- הוסטל פתח תקווה. קהילת "הדרך", קב' לעזרה עצמית.

נתונים של משפחות בטיפול

בסוף 2008 הנתונים היו:

כ- 2000 משפחות נפגשות, 93% אלכוהול והשאר סמים. עדיין רוב האלכוהוליסטים לא מגיעים לטיפול. הטיפול מוגדר כשנה וחצי עד שנתיים. לחלק זה מספיק, יש כאלה שזה ממש לא מספיק להם.

התהליך הטיפולי במרכז דומה להרבה מערכות אחרות ולכן לא נקדיש לו הרבה זמן. אנשים מתקשרים, לא צריך הפניות או אישורים. המפגש הראשון הוא קבוצתי, בד"כ הוא נעשה ע"י המנהלת עם נגמל ותיק שיש לו הרבה השפעה כי החולים רואים מישהו שעבר את זה.

אח"כ פגישת אינטייק (יכולה להיות כמה פגישות) שבה מקבלים אינפורמציה ואוספים אינפורמציה (שומעים את סיפור השתיה, נותנים לו מידע) בכדי להחליט האם אדם ממשיך טיפול במרכז או מופנה למערכת אחרת (אשפוז כזה או אחר)

אח"כ נכנסים לתהליך אבחון- איסוף מידע, קשר עם גורמי קהילה, בדיקות רפואיות, אבחון ביו פסיכו סוציאלי. מגיעים להחלטה איזה טיפול עושים ונכנסים לטיפול.

נפגע עקיף ממשיך טיפול. נפגש ישיר עובר ועדת החלטה שבה מחליטים האם הגמילה היא במסגרת המרכז, האם מפנים לאישפוז או לגורם טיפולי אחר (מסגרות של תחלואה כפולה)

הטיפול הוא פרטני, קבוצתי או משפחתי עד שמגיעים לסיום שבסופו יש אפשרות להפנות להוסטל שיקומי (מי שזקוק למסגרת נוספת מוגנת), הצטרפות לקבוצות עזרה עצמית, פעילות התנדבותית במרכז, מעקב.

טיפול קבוצתי בנפגעי אלכוהול

מכל הכלים הטיפוליים אין ספק שבתחום ההתמכרות אחד הכלים הדומיננטיים זה הכלי הקבוצתי. יש בעיה אחת בקבוצה של מכורים והיא שמפגישים אנשים על בסיס החולשה שלהם. כשמזמינים אנשים כשכולם לפחות בהתחלה חשים שהם בבעיה והם לא תמיד מוכנים להודות בכך, זה לא תמיד קל ליצור קבוצה כזאת. לכן מנסים לתת שמות עקיפים.

למה קבוצה? למה זה חשוב?

1. שייכות- אלכוהוליסטים הם מאוד בודדים. הם נדחים מכל מקום ובפעם הראשונה שהם מרגישים שמוכנים להקשיב להם ולקבל אותם זה הקבוצה. זה נותן להם תחושה של השתייכות. הם מרגיש שהוא לא לבד, לא שופטים אותו, מקבלים אותו כמו שהוא. כולם שווים (כי כולם אלכוהוליסטים) ולא משנה מאיפה באת.
2. ניסיון עבר דומה- אם לא עברת את זה לא תוכל להבין אף פעם במה מדובר. בשיחה פרטנית המטפל יתקשה להבין את המטופל, בקבוצה כולם יבינו מהר. נושאים שקשה לדבר עליהם (למשל אובדנות), בקבוצה יהיה מישהו שיעלה אותם וזה מעודד להעלות דברים שלא היית מעלה אחרת.
3. התמודדות משותפת- כשאתה רוצה לסייע לאנשים בהתמודדות, השותפות בחוויות מתוך ניסיון היא חשובה מאוד. כאשר אנשים מתחלקים בחוויות משותפות זה עוזר לאנשים להתמודד, כי אנשים חוו את החוויה ויש להם עצות, גם פרקטיות.
4. לחץ חברתי- הקב' יוצרת לחץ חברתי בכיוון חיובי. מספיק שבקבוצה רוב האנשים לא שותים- היא תלחץ על מי שעדיין שותה להפסיק. כך גם במציאת תעסוקה.

רווח משני בקבוצה:

1. שינוי בהתנהגות- מי שלא יודע לדבר ולהתלבש, שמיומנויות חברתיות בסיסיות אין להם, הם לא מדברים או לא יודעים לשתוק וכדומה- ניתן לשפר את ההתנהגות הזאת. בקבוצה לומדים את מה שגם קורה בחוץ.
2. שינוי ערכים- קבוצה מחייבת אחריות, להגיע בזמן, הם לומדים להקשיב ולהתפנות לצרות של אחרים. הקב' מאפשרת לנו לשפר ערכים של הקשבה, אחריות, בחירה וכו'.
3. בילוי בחברת לא שותים- לבלות ללא אלכוהול. מעבירים ערב ללא שתיה דבר שהם לא זוכרים. הקב' נותנת להם הזדמנות למפגש נקי.
4. יעילות וחיסכון-

מפגש 11 28.12.09- קב' לעזרה עצמית: AA

ה- AA הן סוג הקבוצות הראשון שנפתחו ומתוכו נפתחו גם הקבוצות לעזרה עצמית האחרות.

המטרה של הפגישה היא לעזור לעצמך, אתה לא בא בכדי לעזור לאחרים, אלא רק לעצמך.

כמה עקרונות עומדים בבסיס הקב' האלו:

• זה לא טיפול, זה דרך חיים. לטיפול יש התחלה וסוף. AA אין לו סוף. אתה יכול לבחור כמה לאמץ, אבל זה חלק מהחיים שלך.
• אלמנט נוסף נכנס לשם והוא הרוחניות- אלוהים כפי שאנחנו מבינים אותו. הקבוצות האלו נבנו עם איזשהו בסיס רוחני חזק- "אלוהים כפי שאנחנו מבינים אותו". הרעיון הוא שיש לך משהו חזק ממך, גדול ממך, שאתה יכול לסמוך עליו והוא יוביל אותך בדרך, אתה לא יכול לבד.

12 הצעדים- שלבים בהתפתחות:

1. הודינו שאנו חסרי אונים מול האלכוהול, שאבדה לנו השליטה על חיינו.

השני והשלישי הם שאתה יודע שאתה לא יכול לבד, יש כח גדול שאתה מוסר לו את רצונך, אתה מקבל קצת יותר ביטחון, אתה מתקדם ולא לבד.

מצעד 4 מתחילים עם התהליך עצמו. יש כאן חשבון נפש נוקב. אנשים יושבים ובודקים את עצמם מיום שהם נולדו, איפה הם הצליחו, במי הם פגעו והמטרה היא לבש סליחה, להיטהר ולהיות משהו אחר. זה הליך היטהרות, שאתה הופך להיות משהו אחר.

הצעד ה- 12 הוא אולי צעד מיסיונרי, אחרי שעברתם הכל תעבירו את המסר לאנשים אחרים שגם הם יצילו את נפשותיהם.

יש אנשים שלא סוטים ימינה ושמאלה, ואחרים שלא הולכים עם זה כ"כ אבל חשוב להם להיות בקב'. כמו בדת שלא כולם עושים את אותו הדבר. גם פה אין כללים ברורים, אתה צריך להיות נאמן לדרך אבל אם תאמץ את זה כך או אחרת זה עניינך.

מושגים נוספים:

12 מסורות- אלה הדברים הפרקטיים. למשל AA לא מעורב במשהו אחר. אין מישהו שמייצג את ה- AA , אסור ל AA לקבל תרומות. הם משלמים אפילו סימבולית על השכירות בשביל לא לקבל דברים בחינם. המסורות הם כללי התנהגות.

הספונסר- זה המדריך הרוחני. יש לו ניסיון ארוך יותר של גמילה והוא עומד לרשות מי שהוא מנחה אותו 24 שעות. אדם מוצא לעצמו מישהו שהוא מתחבר אליו, הוא מקבל ממנו את הטלפון שלו והוא לרשותו כל היום. לפני שאתה שולח את היד לבקבוק שלח אותו לטלפון.

רק להיום- לא מתעסקים בניתוח העבר ולא בעתיד כי לא מכירים אותו. חיים את היום. אתמול תודה לאל שלא שתיתי, מחר לא יודע מה יהיה.

90 יום 90 פגישות- אנשים מגיעים בהתחלה לפגישות ולא מאמינים שהם מכורים ולכן אומרים להם אל תשאלו שאלות, פשוט תבואו ל- 90 פגישות ואז זה יכנס.

כיצד זה פועל?

זה מתארגן באופן עצמאי. בכל קבוצה יש מנחה, הוא כמו כולם, הוא כמובן לא איש מקצוע. הוא בוחר את הנושא עליו מדברים והוא בוחר את סדר הדוברים. המנחה משתנה בתוך הקב' ותפקידו רק לעשות סדר.

טקס הפתיחה הוא סבב היכרות- כל אחד פותח אומר את שמו, עונים לו הי, אוהבים אותך והוא יכול להוסיף איך עבר לו היום. כולם מדברים וכולם מזדהים רק בשמות הפרטיים.

דקת דומייה- לזכור איפה היינו ואיפה אחרים נמצאים ואנחנו יכולים לעזור להם.

אח"כ קוראים את הטקסט (הצעדים, המסורות) ואז בוחרים על מה הולכים לדבר. או על אחד הצעדים או על אחד הפרקים בספר.

הדבר המשמעותי ב- AA הוא שאנשים מתחלקים ומשתפים. אין מצב שאדם בא וממליצים לו מה לעשות. כל אחד מדבר על עצמו. אין המלצות אלא כל אחד מתחלק בחוויות שלו. אנשים לפעמים חוזרים על הסיפור פעם אחרי פעם וזה חלק מהעניין של העזרה לעצמי.

שתויים בפגישה- בקב' AA כל אחד מגיע איך שהוא רוצה, אין כללים שא"א לבוא שתויים, לפעמים יוציאו אם זה חריף.

מפגש פתוח-אחת לכמה זמן עושים מפגש פתוח וכל אחד יכול לבוא. לפעמים באים חדשים לקב' הפתוחות.

ימי הולדת- מציינים הרבה אירועים והרבה טקסים, מנסים לתת שייכות. בכל מקום אפשר למצוא קבוצות AA. אתה שייך לקליקה ואתה מרגיש שאתה חלק ממשהו של אנשים שעושים משהו גדול.

הקב' מסתיימת או מתחילה בתפילת השלווה:

"אלי, תן בי את השלווה, לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי ותבונה להבחין בין השניים."

במהלך השנים קבוצות AA תפסה ואנשים אחרים עלו על הטרנד. אותה תכנית מדויקת, עמידה מול התמכרויות אחרות:

NA- נרקומנים אנונימיים.

OA- אכלנים כפייתיים

GA- מהמרים כפייתיים.

SAA- מכורים למין.

DA- מכורים להלוואות (בעלי חוב).

אח"כ הקימו גם קבוצות לאנשים שחיים עם אלכוהוליסטים:

Al-anon- קב' לחיים עם אלכוהוליסטים. (שתי קב' בארץ).

Al- ATEEn- קב' לילדים של אלכוהוליסטים (אין בארץ קבוצה כזו).

מפגש 12 4.1.2010- התמודדות

תזכורת: כשדיברנו על טיפול ראינו שטיפול מתייחס לשני פאזות, הפזה הקצרה היא הגמילה ואחריה השינוי (במודעות, בתפיסה, בהתנהגות) כשמטרתו היא לשפר את יכולת ההתמודדות עם החיים ללא האלכוהול.

זה לא שמדברים על התמודדות רק בסוף הטיפול, אלא היא מתחילה מלכתחילה, משיחת הטלפון הראשונה. מהרגע הראשון מתחילה דרך ההתמודדות. מעבר לכך, ההתמודדות הקשה יותר היא באמת בשלבים הראשונים, כי הפיתוי הוא הרבה יותר גדול והתהייה האם להתקרב לבקבוק או לא היא הרבה יותר גדולה. ככל שהזמן עובר והאדם נכנס לרוטינה ההתמודדות הופכת לקלה יותר למרות שהיא נמצאת כל הזמן, לכל אורך הדרך.

למה יש צורך בהתמודדות לכל אורך הטיפול?

למטופלים יש פנטזיה שאם רק יפסיקו לשתות הכל יהיה טוב, אבל זה לא ככה. כשמפסיקים לשתות, הדבר היחיד כשקורה הוא שהחיים הופכים להיות אמיתיים ונורמאליים וזה לא ששם הכל טוב ומאושר. יש בהם מהכל, אכזבות ועליות ולכן חובה לפתח יכולת התמודדות עם החיים האלה.

סיבה נוספת להתמודדות הוא שאנחנו מדברים על מחלה כרונית שלא נרפאים ממנה אלא חיים איתה ואם לא רוכשים כלים להתמודדות איתה קשה לשרוד. מכור שנגמל אינו אדם בריא, הוא שורד.

אחת התופעות יוצאות הדופן מתחום ההתמכרויות הוא שמהר מגיעים לשיא, הגמילה וכל החיים משם מטרתם לשמור על השיא. כאשר יש מטרה לשם צריך להגיע זה עוד קל, הדבר הקשה הוא לשמור על השיא, כי אין מטרה אלא פשוט לחיות.

כך שאנו רואים למה ההתמודדות היא פרק משמעותי ודרמטי בחיי מכור כי אם לא ישפר את יכולת ההתמודדות הוא ייפול מהר מהשיא או יתאכזב מהחיים הנורמאליים והסיכון שיחזור לשתות גבוה.

מישורי ההתמודדות- איפה אנחנו נתקלים בצורך הזה?

התמודדות אישית- הרמה האישית היא החשבון האישי של האדם. אחת הבעיות הקשות של המכורים לאלכוהול (ודווקא לאלכוהול!) הוא שהוא מאוד מפתה, מאוד זמין ומאיים ונמצא בכל מקום. כאשר מכור נמצא בגמילה והוא רוצה להתרחק מהאויב שבא לטרוף אותו זה מאוד קשה כי ברגע שאתה יוצא לרחוב אתה מרגיש שהמון אויבים מקיפים אותך, בכל מקום שהוא זז הוא רואה את הבקבוקים מקיפים אותו. אלכוהוליסט, כמו כל אדם, רואה את מה שהוא רוצה לראות ואולי דווקא את מה שהוא מתעסק איתו (אלכוהוליסט, גם אם לא ישתה באירוע אולי ישים לב לאיזה בקבוקים היו שם ומי שתה מה). אחת השאלות הקריטיות ברמה הזו היא האם להחזיק אלכוהול בבית או לא. בכל קב' טיפולית בתחילת גמילה עולה השאלה מה נכון ומה כדאי. הלך הרוח נע בד"כ בין שני קצוות. בקצה אחד- אלו שאומרים לי יש בעיה, אבל לאחרים לא. נח לי שיהיה בשביל אחרים. בקצה השני- יש אומרים שכמו שבבית דתי לא יחזיקו חזיר, גם בבית של אלכוהוליסט לא יחזיקו אלכוהול. אתה לא שם לפני עיוור מכשול. ההמלצה היא שבאמת בשלבים הראשונים לא יהיה אלכוהול בבית, אח"כ כשהאדם מתחזק והוא יותר בטוח בהחלט ייתכן שהוא יחזיק אלכוהול בבית. בהתחלה- כמה שפחות גירויים ופיתויים.

נתן אלתרמן שהיה אחד התל אביבים השתיינים יחד עם אלכסנדר פן ושלנוסקי כתב את "דבר המחבר אל כוסו" המתאר את העומד מול הכוס ומתלבט- "ללגום או לא ללגום"?

הפיתויים עומדים מול המכור כל הזמן והוא צריך להתמודד עם זה ולזכור כל הזמן את הדרך שעבר.

התמודדות חברתית- נובעת הרבה פעמים מחסר ידע, סלחנות וחוסר רצינות. בחברה שלנו אין עדיין מודעות לאנשים שסובלים מאלכוהוליזם. בחברות מודעות, כשאדם מסרב לשתייה לא מנסים לשכנע אותו ותמיד יציעו משהו ללא אלכוהול. בארץ לא מוותרים לך, "בשביל הכבוד, שתה אפילו קצת", יש לחץ אפילו לשתות בעיקר מהחברים. ולכן אחת ההמלצות היא לשנות את החברה השתיינית כי אלו שעדיין בתוך ההתמכרות לא אוהבים את אלה שחוזרים למוטב והם ינסו להחזיר אותם חזרה להתמכרות. גם אלכוהוליסטים ינסו להחזיר את הנגמל לשתייה ולכן חשוב לשנות את החברים. חברים אמיתיים אלה לא חברים ששותים כי הם עלולים להחזיר אותך חזרה. איך מתנהגים במסיבה? הפיתוי כ"כ גדול, מה עושים? פטנט אחד הוא להסתובב תמיד עם כוס מים מלאה ואז לא ימלאו לך את הכוס. זה לא קל להתמודד במסיבה, וגם במשפחה לא תמיד ההתמודדות קלה.

הבעיה החברתית הגדולה ביותר היא שינוי התדמית. בתחושה של אלכוהוליסטים, כשהם עשו את השינוי כל חייבים לקבל את השינוי וקשה להם לקבל שאנשים אחרים לא תמיד מוכנים לקבל ולא תמיד מאמינים. ותדמית זה דבר שקשה מאוד לשנות בכיוון חיובי. גם אנשים שלא שותים שנים עדיין מסתובבים עם תדמית של אלכוהוליסט שתיין. הרבה פעמים העבודה עם האלכוהוליסט היא שהוא יבין שהשינוי התדמיתי שלו בחברה לוקח הרבה יותר זמן.

התמודדות במצבי לחץ- הפתיל של אלכוהוליסטים הוא מאוד קצר ובמצבי לחץ, טראומות ומצבי לחץ מתמשכים הדרך הכי מוכרת להם להתמודדות היא הבקבוק, אבל הדרך הזאת חסומה ויש ללמוד איתם דרכי התמודדות חדשות ללא שתייה.

נקודות התייחסות בטיפול:

עפ"י התפיסה של המכור השתייה נובעת מהאירוע והאירוע זה לא אני. קרה משהו אז הלכתי לשתות. המצב רע ולכן שתיתי. אנחנו מנסים ללמד את השתיין שהשתייה היא תוצר של הקושי להתמודד עם האירוע ולא תוצר ישיר של האירוע עצמו. אנו מראים לו שהיו אופציות נוספות אך הוא בחר באלכוהול.

מבחינתנו הציר המחבר בין האירוע לשתיה לא קיים, אנו לא מאמינים שהשתייה היא תוצר של האירוע.

יש לנו גם מעט מאוד להגיד על האלכוהול, האם להחזיק בבית, האם ללכת לבלות בבאר?

גם על האירוע אנחנו יכולים לומר קצת, למשל לא להכניס את עצמנו למיטה חולה- יש אירועים שמוטב להתרחק מהם אם אפשר. אל תכניס את עצמך מראש למצבים קשים (למשל בחגים). אתה יכול להכין את עצמך מראש לאירועים קשים ואז תהיה לך הגנה מסויימת. בכך נמזער קצת את עוצמת האירוע.

אנחנו הרבה יותר מתעסקים במצב של חוסר האונים, או בארוע שיוצר את חוסר האונים וזה הפתיל. האירוע מכניס את האלכוהוליסט למצב איום ונורא ואנחנו עובדים איתו בהארכת הפתיל, לפני תגובה חשיבה.

גם על האין אונים אפשר לעשות עבודה, אפשר לתת לגיטימציה לחוסר אונים. הרבה אלכוהוליסטים מעדיפים לא להיכנס לשם ולכן הם מדלגים עליה ושותים. חוסר אונים הוא מצב נורמאלי. מותר לאדם להרגיש מתוסכל, זה נורמאלי. ולכן חלק מהטיפול הוא לתת מקום לחוסר האונים, כי זה נורמאלי. אדם לא יכול להתמודד עם הוא לא חווה את זה.

עיקר העבודה היא על החיבור בין האין אונים לשתייה. מה אתה עושה כשאתה באין אונים? כולם מגיעים לשם, כולם מתלבטים מה לעשות וכל אחד בוחר מה לעשות. כשאתה מגיע לנקודה הזאת- יש לך כל מיני אפשרויות בחירה, אחת מהם היא לשתות ולהירדם, אבל יש עוד אחרות. לאלכוהוליסט יש בחירה, ועיקר ההתמודדות היא ללמד אותך לבחור- אתה בוחר מה לעשות. החיים יזמנו לך אירועים, אלכוהול וחוסר אונים, אבל זהו, הבחירה מה לעשות עם זה זאת בחירה שלך. אתה יכול לבחור לשתות אלכוהול, אבל אתה גם יכול לבחור לעשות דברים אחרים.

כלים להתמודדות:

ניסיון:

1. ניסיון זה בעצם לא לעשות שום דבר. לתת לזמן- זמן. הזמן עושה את שלו. הזמן מרפא. הזמן מכהה תחושות. הזמן הוא הדרך שלנו להסתגל למצבים.
2. לתת משמעות ל"בסדר"- לתת משמעות לזמן שעובר. המילה "בסדר" זה הדבר הכי חסר משמעות ובעל עוצמת התנגדות הגדולה ביותר. בסדר זה כאילו לא להגיד כלום, זה ריק מתוכן. התפקיד שלנו זה לתת משמעות לעבור במהלך השבוע ולראות כל יום וכל רגע איך הוא לא שתה ומה הוא עשה. במידה מסוימת הוא לא מאריך את גודל ההצלחה שלו ולכן התפקיד שלנו הוא לתת משמעות גדולה הרבה יותר להצלחה שלו. מההצלחות שלו הוא עשוי ללמוד יותר מאשר הכישלונות ולכן צריך להבין יותר איך זה קרה, מה גרם לו להצליח ולכן צריך לתת "לבסדר" הרבה יותר משמעות. הרבה פעמים הם לא מבינים שהם בחרו, שהיתה להם אופציה אחרת והם בחרו בטוב ולכן צריך לחזק את המודעות שלו לבחירות שהוא עשה שהביאו אותו לבסדר.
3. תרגול- משחקי תפקידים, מה תגיד במקום העבודה, מה תתרום ומה לא.

מיומנות:

זה דבר קצת יותר עמוק. זה לא שאנחנו מתחילים פתאום לומר לו בוא נראה מה קורה מאחורה, מה גורם לנו לעשות את מה שאנחנו עושים. אלא תוך כדי התקדמות הטיפול הוא לומד שהחיים זה לא רק מה שאנחנו רואים, אלא יש לה עוד הרבה פרשנויות. הפרשנות שלנו היא רק שלנו. אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים לראות ואת מה שאנחנו מבינים. התגובה שלנו היא לא רק בגלל מה שראינו אלא תוצר של פרשנות.

1. לראות מעבר לברור- כאשר אנחנו מבינים שאפשר לראות דברים אחרת, שונה ממה שאנחנו חושבים ורואים כברור זאת כבר תחילת היכולת להתמודד. לפעמים לא צריך להסתכל על התמונה, אפשר להסתכל על הסיפור שלה.
2. לתת הזדמנות שנייה- להמשיך לנסות, לתת הזדמנות שנייה. תמיד יש צ'אנס נוסף. מגיע לכל אחד, תלמד מהניסיון ומהכישלונות. אם רק תאמין ותמשיך, מתישהו תצליח.
3. להיכנס לפרופורציות- לתת לאלכוהוליסט להבין שזה סה"כ פרט קטן בחיים. הוא חווה את זה כדבר הכי הרואי, אבל בעצם אם הוא לא יסתכל על זה ככה, הוא ילמד לחיות עם זה. הרי לכולנו אסור משהו וכשלומדים שזה רק לא לשתות זה לא כזה עניין.
4. לפרוס את המניפה- האלכוהול סוגר את מניפת הבחירה וחלק מהתמודדות היא ללמוד שיש עוד אפשרויות בחירה, יש את המניפה ואתה תבחר את הטוב בשבילך.

תפילת השלווה

מקורותיה לא ידועים, ה- AA אימצו את זה ובעצם התפילה אומרת שבחיים שלנו יש דברים שאפשר לשנות ויש דברים שא"א. אנחנו צריכים להפנות את האנרגיה למה שאפשר לשנות ומה שכדאי לשנות. ומה שא"א לשנות אותו עדיף לא להלחם בו, אבל צריך גם חכמה להבחין בין השניים, לא ללכת עם ראש בקיר ולנסות לשנות את מה שא"א.

זה אומץ ע"י AA כי את המחלה א"א לשנות, הוא לא יוכל להיות לא אלכוהוליסט או לא נרקומן. תלמד לחיות עם זה, תהיה אמיץ ותנסה לשנות את מה שאפשר.

בתהליך הטיפול לפעמים לוקחים את זה ממש. תרשום את מה שאתה לא יכול לשנות וגם את מה שאתה יכול, בוא נראה מה אתה יכול לקבל ומה לא ואיך תתמודד.

פרקטיקה:

מס' טלפון- תמיד שיהיו לך מספרי טלפון שתוכל לדבר איתם ולא עם הבקבוק- ספונסרים, חברי משפחה.

מתכון להרגעה- כאשר אתה נמצא בלחץ תדע מה תעשה, איך אתה מתנהג בכדי לעבור את הלחץ. לפעמים מוזיקה עוזרת, אבל תמצא את מה שעוזר לך.

קלטות הרפיה- פעם זה היה מאוד פופולארי, היום יש וריאציות אחרות.

ביו- פידבק- מכשירים שמאפשרים שליטה על הרגישות. אתה מגלה שאתה יכול לשלוט על הלחץ שלך, השליטה על האנרגיה היא במידה רבה בידיים שלך.

משבר שתיה

קורה בד"כ במצבים של Test, אנשים שמרגישים בטוחים ומנסים לשתות.

אפשרות נוספת, נדירה יותר, היא במצב שאנשים מרגישים שהם כבר לא מסוגלים יותר בגמילה והם שותים ממש בשביל לחזור, כי הם לא מסוגלים להחזיק יותר.

משבר שתיה, אנושי ככל שיהיה, הוא ירידה במודעות. כי מי ששותה בשביל המבחן חושב שהוא מסוגל בלי, ואז המודעות שלו להיותו אלכוהוליסט יורדת.

נפילה זה כשאדם חזר לשתיה ממש. מעידה זה שהוא שתה ומיד חזר לגמילה, זאת נפילה לזמן קצר. יש הבדל מאוד משמעותי. המעידה היא חלק מהטיפול, היא חלק מהבדיקה. כשאדם נופל לפעמים צריך להתחיל ממש מחדש.

כיוון שהתמודדות היא לכל החיים ישנם תכניות למניעת נפילה. האופציה לשתיה קיימת גם אחרי תקופה של טיפול ולכן עוזרים למטופלים למצוא את תמרורי האזהרה שלהם. לכל אחד מאיתנו יש את המקומות הבטוחים שלנו ואת המקומות המסוכנים שלנו, בתכניות הללו עוזרים לו לזהות את האנשים שהם בטוחים בשבילו, איזה מקומות כדאי לו להיות בהם כשהוא בלחץ, מתי זה יכול לקרות.

שיעור אחרון 18.12.10

איך זה שיש סיום לטיפול, ה"ז מחלה כרונית, מחלה לכל החיים?

ישנם סיבות מערכתיות וסיבות טיפוליות. גם מבחינה אתית מטפל חייב לדעת לסיים את הטיפול.

1. לתת תחושת סיום והצלחה- רוב האלכוהוליסטים שבאים לטיפול באים עם איזשהו חסך (אחד מהם) של הצלחה. רבים מהם לא סיימו שום דבר. פרויד ראה את זה כדפוס של הרס עצמי, רגע לפני הסוף הם מפרקים ונעלמים, אין להם תחושה שהם מסיימים. לכן, רוב הקב' היום הם קבוצות לטווח קצר, בכדי לתת להם את התחושה שהם סיימו פרק אחד. אח"כ אולי ימשיכו בקבוצה חדשה אבל את זה סיימנו. את התחושה הזאת, חוויה של סיום, למכורים הרבה פעמים אין.
2. למנוע תלות- למנוע את התלות של המטופל במטפל ובמערכת הטיפולית. חלק מן האלכוהוליסטים הם בעלי אישיות תלותית, הם נאחזים במטפל ורואים בו את הגורם שמלווה אותם לאורך כל הדרך. בבי"ח יש את המושג הוספיטליזציה, בעיקר בפסיכיאטריים, מדובר בחולים שלא זקוקים כ"כ לביה"ח, אבל טוב להם שם. הם מרגישים מוגנים, יש להם חברה ואוכל, וטוב להם. הם הפכו לתלויים במערכת. גם במערכות האמבולטוריות ישנם אנשים שמרגישים שהם זקוקים למטפל שיראה להם את הדרך. אבל אנחנו כעו"ס רוצים לתת למטופלים את הכלים להסתדר לבד ולמנוע תלות. את זה א"א כאשר המטופל נשאר בחזקתי כל הזמן ולכן בכדי למנוע את התלות חייבים לדעת שיש פרידה וסיום. גם אם אח"כ יש ורסיה של קשר.
3. לאפשר לאחרים לקבל טיפול- סיבה מערכתית- כלכלית. היום טיפולים באלכוהוליסטים יכולים להמשך שנה וחצי עד שנתיים. בגדול, לרובם זה מספיק. הבעיה היא שיש כאלה שזה לא מספיק להם ולכן צריך לעשות קומבינות. הבעיה היא שא"א רק להשאיר את הוותיקים וצריך לאפשר כניסה של מטופלים חדשים להיכנס. וזה חייב לבוא על חשבון הישנים.
4. יש אלטרנטיבות- הטיפול מסתיים כאשר ברור שיש אלטרנטיבות. כאשר מסיימים עם מטופל הדלת תמיד פתוחה. כל מערכת טיפול מאפשרת להגיע בזמן זה או אחר. ישנם קבוצות מומלצות לעזרה עצמית וזאת אלטרנטיבה נהדרת למי שעשה דרך וצריך תמיכה, ישנם קבוצות בוגרים אחרות ישנם כאלה שמצטרפים כמתנדבים (כאלה שבאים בשביל לעזור לחברים שלהם). למרות זאת, יש כאלה שלעולם לא חוזרים- אומרים תודה. סיימנו ולא חוזרים.

א"כ, סיום הוא חלק אינטגראלי שצריך לסיים אותו. הבעיה היא שישנם אחוזים גדולים של נשירה.

נשירה

במערכת הקהילתית 70% של נשירה ובאישפוזית 40% . 70% זה נשמע הרבה, אבל כאשר מדובר על מערכת קהילתית של אנשים שמחליטים לבוא מהבית, רבים מהם כלל לא מוכנים להיכנס לטיפול, הם לא מבינים מה זה ולכן הרבה מהם באים לבדוק. זאת סיבה שבמערכות אשפוזיות יש נשירה קטנה יותר, כי אנשים עברו כבר תהליך, הם עוברים סינון ומבינים למה הם נכנסים.

בסקר שנערך לפני 15 שנה התברר שהנשירה מתרחשת בשלוש פאזות. הראשונה היא מיד, עד 5 פגישות. הפאזה השניה היא אחרי חודשיים- שלושה והשלישית היא ממש בשלבים המתקדמים. יותר מכך, לצד האחריות של המטופל לכך שהוא נושר גם למערכת יש אחריות לכך.

עד 5 פגישות:

כמעט 50% מהנושרים נושרים בשלב זה. בשלב הראשון ניתן לומר שהאחריות של המטופל לנשירה היא גבוהה יותר. האחריות שלו מתבטאת בארבעה דברים:

א. חוסר בשלות לטיפול- אנשים שבעצם לא כ"כ רוצים טיפול. זה לא רק להפסיק לשתות, זה להתחייב ולהשתנות. כל החיים יראו אחרת ויש אנשים שממש לא שם. אין להם בעיה של הבנה, אבל אין מספיק מחויבות ורצון לכך. הרבה פעמים האנשים האלה מגיעים מלחץ חיצוני, או בשביל לברר ולבדוק את השטח ולסמן שהם ידעו לאן להגיע כשיהיו מוכנים לכך (לקוחות לעתיד).

ב. חוסר מודעות- אנשים שלא מבינים למה הם צריכים את זה. הם בהכחשה טוטאלית ובאים רק בגלל שחייבו אותם. הם באים ואומרים: אין לי בעיה, שלחו אותי לפה. אדם שמגיע לטיפול בגלל אחרים, חבל לו על הזמן. צריך לרצות טיפול.

ג. אכזבה מאי קבלת רווח משני- יש אנשים שמלכתחילה באים בשביל רווח משני. גם אם הם מודעים הם באים בשביל הפתק. אחד זה הבטחת הכנסה (אנשים שמבקשים בגלל האלכוהול כי בט"ל מפנה אותם) והשני זה שירות מבחן (אנשים שיש להם משפט והשופט שלח אותם לטיפול ודחה בנתיים את ההליך, או ועדת שליש וכדומה). הם נושרים כשהם מבינים שהם לא יקבלו את מה שהם רוצים כ"כ מהר. או כשהם מבינים שהם צריכים לשלם, או שהם מבינים שהם יצטרכו לבוא כמה פגישות בשביל לקבל את זה.

ד. קבלת רווח משני- אנשים שקיבלו את מה שהם רוצים ומאז לא חזרו.

האחריות של המטפל בשלב זה:

א. סחבת ותור המתנה- קשה בעיקר עם מטופלים אלכוהוליסטים שלא מסוגלים לחכות ולהתמודד עם סחבת. הם לא שבעי רצון שהם לא מקבלים מיד. זה אחריות שלנו כי כשאדם מגיע צריך לתת לו את כל הטיפול.

ב. מסגרת לא מתאימה- בארה"ב ישנם הרבה סוגי טיפול באלכוהוליסטים, בארץ אין ולכן ייתכן שיש כאלה שזה לא מספיק להם.

ג. חוסר כימיה בקשר האישי- ישנם מטפולים שאנחנו מאוד אוהבים אותם ורוצים לעזור להם ואחרים שאנחנו לא כ"כ אוהבים אותם ולא רוצים שהם יבואו. מה לעשות אנחנו בנ"א. זה לא אתי ולא טיפולי אבל אנחנו בנ"א. בשביל זה יש הדרכות.

עד 10 מפגשים:

אנשים שכבר התחילו טיפול, חלקם אפילו עברו גמילה אבל הם נושרים. כאן האחריות בין המטפל למטופל מתחלקת.

האחריות המטופל:

שאננות- מטופל שנגמל חווה תחושת אומניפוטנתיות. הוא מרגיש מיצוי ושהוא לא צריך אף אחד. התחושה משקרת אותם והם עוזבים והרבה פעמים יחזרו על 4.

אכזבה מכישלון, מעידה: אנשים שנגמלו ומעדו ותחושת הכישלון צורבת מאוד, לא נעים להם, הם מסתתרים ולא רוצים לבוא. אין להם כח לעמוד מול הקבוצה או מול המטפל ולומר נכשלתי.

אלה שנושרים בשלב הזה זה אחת משתי אפשרויות, נגמלו ומרגישים שאננים או נגמלו, נכשלו ומרגישים כישלון.

אחריות המטפל:

אי הקפדה על חוזה טיפולי- המטרה של הגמילה היא ברורה מאוד, אבל אחרי הגמילה הרבה פעמים לא ברור מה עושים, אנחנו שוכחים שהטיפול מתחיל אחרי הגמילה. המטפל לא הבהיר מספיק למטופל שהטיפול מתחיל בעיקר אחרי, כנראה שלא נתנו את דעתו לכך שהמרכז הוא אחרי.

חוסר כימיה בקשר האישי- יש אנשים שלא ניתן להם לעזוב, אנחנו נשקיע המון בקשר איתם ויש אנשים שלא נשים לב שהם עזבו.

מעל 10 מפגשים- לקראת הסוף:

רוב האחריות היא של המטפל. בשלב זה הטיפול כבר היה יכול להיגמר אבל המטופל נעלם.

אחריות המטופל:

דריכה במקום- לפעמים המטופל מרגיש שהוא לא מתקדם בטיפול, החיים שלו התקדמו אבל הטיפול תקוע, הוא לא נעזר. היה עדיף שהוא יפתח את זה בשיחה אבל הוא לא עושה את זה והמטפל צריך לשים לב לכך ואולי זה אחריותו.

ירידה בסדר עדיפויות- בשלבים הראשונים אנחנו מודיעים למטופל מתי הוא יבוא, אח"כ כבר פחות מקפידים על קביעת הפגישה. הטיפול בו יורד לסדר עדיפות נמוכה יותר.

מציאת מסגרת אחרת- זה לא רע. יש אלטרנטיבות. מטופלים שמיצו את הקטע הטיפולי ועוברים למסגרות תמיכה אחרות.

אחריות המטפל:

חוסר ערנות ומיומנות.

התמודדות עם נשירה

נשירה א"א למנוע, זה חלק אינטגראלי ממערכת אמבולטורית. אנחנו צריכים לשאוף לצמצום נשירה. ניתן לעשות את זה ע"י היענות מהירה, שילוב בקבוצה (יוצר מחויבות לקבוצה), תשלום יוצר מחויבות, חוזה טיפולי ברור (ככל שהמטופל ידע מה התכנית זה אולי יצמצם במעט נשירה).

תנאים לסיום טיפול

זה אמות מידה וזה מאוד אינדיבידואלי, אבל אם נתייחס למטרות הטיפול נוכל לומר:

1. אנחנו רוצים שאדם יהיה תקופה סבירה ללא אלכוהול- שנה ללא שתייה.
2. מסגרת תעסוקה- יש משמעות לחיים, הוא יודע למה הוא חי ויש לו מה לעשות עם עצמו. אחת הבעיות הקשות עם מכורים זה שאין להם במה למלא את שעות הפנאי.
3. השתלבות בחיים החברתיים- כניסה למסגרת של חברים שלא שותים, בניית משפחה ויצירת חיים מסודרים יותר, נורמאליים.
4. חיים מאושרים ונורמאטיביים לא אלכוהול.

המטרה שלנו היא לעזור לאנשים להקים את עצמם ולעמוד על הרגליים, יכול להיות שיהיה להם בעיות נוספות שהם שייכות למסגרות אחרות וצריך להפנות אותם לשם. המטרה היא שילוב בחיים הנורמאליים והתערות בחברת לא אלכוהוליסטים.

תגובות סיום

זה נכון לכל סיום, לא רק לאלכוהול. יש כמה תגובות. ישנם התנגדויות שליליות:

הכחשה- אפשר לדבר איתם על סיום אבל הם מכחישים את זה טוטאלית. אתה מכין אותם לזה אבל הם מסרבים לקבל את זה.

האשמה- תחשות הפקרה. אנשים ששואלים איך אני אסתדר עכשיו, ככה את מפקיר אותי. זה עושה לנו תחושות אשם, אבל זאת דרך להשיג עוד איזה פגישה.

פרובוקציות- משבר שתיה. זה מטלטל אותנו בצורה הקשה ביותר, "חשבתם שסיימתם איתי!" המשבר הזה לא אמור לשנות את ההחלטה, אם החלטנו- החלטנו.

עזיבה לפני הסוף- אנשים שלא אוהבים לסיים, יודעים מראש שמסיימים אז כבר לא באים לפגישה. אנשים לא אוהבים פירדות, הם מפחדים ומתפטרים לפני הזמן.

הקטנת ערך הטיפול- אפשר לחשוב כמה עזרת לי, המטפל הקודם...

ישנם גם תגובות חיוביות יותר:

השלמה וקבלת הסיום- סיום נורמאטיבי.

שמחה וציפייה מופגנת לסיום- הם כבר מחכים שייגמר, יאללה מתי ייגמר. אנשים שסופרים פגישות.

פתיחת יוזמות להמשך- אנשים שלא מסוגלים להיפרד, הם נשארים בקשר. האם אפשר להישאר גם בלי המטפל?

הצלחה בטיפול

כמה מצליחים? אין בהכרח קורולציה בין נשירה להצלחה. יש בין הנושרים כאלה שמצליחים עפ"י כל הקריטריונים ויש כאלה שמסיימים אבל לא מצליחים. למרות זאת רבים מהנושרים חוזרים לשתות, אם כי זה לא אוטומאטי.

איך מגדירים הצלחה? השאלה את מי בודקים, האם רק מתוך מי שנשאר בטיפול עד הסוף או גם את מי שנשר בדרך. כמובן שאם נחשב גם את הנושרים האחוזים יהיו נמוכים יותר. הצלחה אמיתית נמדדת בכלל האנשים.

נתוני ההצלחה: במערכת הטיפולית אנחנו עומדים על 35% של אנשים שעומדים לפחות 5 שנים במטרות הטיפוליות. הסתבר באופן ברור שמי שעבד או השתלב מהר בעבודה רמת ההצלחה גבוהה יותר, תמיכת המשפחה גם היא חשובה מאוד.

גם על 65% האחוזים זה לא בזבוז זמן. חלקם יצליחו אחר כך. כמו בחנות שמוכרת דברים, רק 15% קונים, אבל מדד ההצלחה הוא לא רק על בסיס הקנייה אלא "שלח לחמך", השירות הטוב יביא איתו אנשים אחרים. גם כאן ה- 65% שלא קנו עכשיו יקנו אח"כ ואפילו יביאו איתם חברים נוספים.