ביבלותרפיה והגיל השלישי -ד"ר קופרמן - סתיו 2006

חזרה לכלל החומרים

---

22/10/2006 - שיעור 1:

התרפיה באומנויות היא מערכת פסיכוטרפית הנעזרת בתחומי אומנות שונים למטרות טיפוליות. מדובר בכלים לפיתוח יצירתיות ומודעות עצמית, כלים טיפוליים שיקומיים ומניעתיים. התרפיה באומנות מורכבת מענפים שונים – מוזיקה, אומנות פלסטית, תנועה, פסיכודרמה, דרמטרפיה, שימוש במסכות, סרטים, מחזות, שילוב של חלק מהדברים הנ"ל, וביבליותרפיה.

הביבליותרפיה – ריפוי בקריאה – מוגדרת באופן הפשוט ביותר כשיטת טיפול המסייעת למניעה, לפיתרון ולשיקום בעיות חברתיות, נפשיות ובריאותיות באמצעות שימוש מתוכנן וקריאה וצפייה מתוכננים של קטעי ספרות, מחזות וכד'. מדובר בתהליך של אינטראקציה דינאמית בין אישיות הקורא לבין הספרות.

האישיות היא מכלול צורות החשיבה, ההרגשה וההתנהגות, הקובעות את הסגנון הייחודי של האדם ומשפיעות על קשריו עם סביבתו. קיימות שלוש תיאוריות שיוט מרכזיות:

1. התיאוריה הפסיכו-אנליטית של זיגי פרויד.
2. תיאוריית הלמידה החברתית של אלברט בלדורה.
3. הגישה ההומניסטית-פנומנולוגית של קארל רוג'רס.

על-פי פרויד, האישיות מורכבת משלוש רמות של מודעות: הלא-מודע (תכנית לא ידועים לנו), סמוך למודע (כל מה שניתן להעלות למודע לפי בחירה) והמודע (כל מה שנמצא ברגע נתון במחשבה שלנו).

באישיות שלנו קיימים שלושה חלקים:

1. האיד (הסתמי) – כולל את הדחפים שהאדם נולד איתם – חיים, מוות, מין, תוקפנות. האיד אינו משתנה במהלך חיי האדם, והוא פועל על-פי עיקרון ההנאה והכאב.
2. האגו (האני) – מתחיל להתגבש החל משנת החיים השנייה, כשהתינוק מתחיל להתחשב בדרישות המציאות. למשל: להתאפק לעשות את צרכיו. תפקיד האגו הוא לתווך בין האיד לבין הסביבה. האגו פועל לפי עיקרון המציאות – סיפוק הדחפים במקום ובזמן שהחברה מתירה. האגו משרת את האיד תוך כדי התחשבות במציאות. האגו מתווך גם בין האיד לסופר-אגו. לעיתים האגו נכנע לאיד, לעיתים לסופר-אגו ולעיתים לדרישות המציאות.
3. הסופר-אגו (האני העליון) – כולל את המצפון – מה אסור לעשות, ואת האני האידיאלי – הערכים והנורמות של החברה. הסופר-אגו מתפתח החל מהשנה השלישית לחיי האדם, והוא מונחה עח-ידי עיקרון המוסר, כלומר השגה של אידיאלים מוסריים.

לאגו ולסופר-אגו יש חלקים הן במודע, הן בסמוך למודע והן בלא מודע. האיד, לעומת זאת, נמצא כל כולו בלא מודע.

אישיות האדם היא מערכת של אנרגיה שמקורה בדחפים של החיים והמוות. המערכת הזו שואפת להיות במצב של שיווי משקל – הומאוסטזה. כל יציאה משיווי המשקל הזה גורמת למתח או לדחף, המניע אותנו להתנהגות מסויימת, שמטרתה השגת סיפוק. כלומר חזרה למצב שיווי המשקל.

האנרגיה שמופנית לפעילויות חיוביות מכונה ליבידו, והיא מזינה את אינסטינקט החיים. פרויד האמין בעיקרון הדטרמיניסטי, לכל התנהגות יש סיבה. לכן ההתנהגות שלנו תלויה בחוויות שלנו כילדים קטנים.

קיימים שלושה סוגים של חרדה:

1. חרדה מציאותית – פחד.
2. חרדה נוירוטית – תגובה לסכנה שמקורה באיד, משהו פנימי, חרדה מהתממשות של איזה שהוא דחף אסור.
3. חרדה מוסרית – תגובה לסכת הענשה על-ידי הסופר-אגו. הדרך להתגבר על הסכנה המציאותית היא ברורה – להסיר את הגורם – למשל לברוח. הדרך לברוח מחרדה מוסרית היא מנגנוני הגנה, שתפקידם להפחית מהחרדה. המנגנונים אינם מודעים, אלא מעוותים את המציאות. עם זאת, הם נחשבים לנורמליים לחלוטין. למשל: הדחקה, הכחשה, השלכה.

ההערכה של האישיות כוללת איפיונים פנימיים, רגשיים, קוגניטיביים, התנהגותיים ועוד. להערכה של שלוש מטרות: עיון, איבחון ומחקר. קיימות שלוש דרכים מרכזיות להערכה: הראיון, התצפית והמבחנים הפסיכולוגיים. המבחנים הפסיכולוגיים יכולים להיות אובייקטיביים, כמו שאלונים, או השלכתיים, כמו מבחן TAT.

‏29/10/2006 – שיעור 2:

לתהליך הביבליותרפיה קיימים ארבעה שלבים, המתרחשים בתהליך של אינטראקציה דינאמית בין הקורא לבין החומר הספרותי / המחזה / הסרט.

1. הזדהות – התהליך מתחיל עם הזדהות הקורא עם הדמות המרכזית או מספר דמויות ביצירה. הקורא יזהה בדמויות ביצירה את הוריו, אחיו, אוהביו, שונאיו וכד'. לדמויות האלה יהיה תפקיד חשוב בהמשך הטיפול.
2. השלכה – ניתן להגיע להשלכה רק אם נוצרת הזדהות. עם כניסת הקורא לתוך אורה של הדמות עמה הוא מזדהה, הוא נוטה להשליך חלקים מעצמו על הדמות הזו וחלקים מן הדמות עליו. מדובר במנגנון שבו הפרט מייחס לדמות שהוא מזדהה איתה דברים לא נעימים, דברים מעוררי חרדה אצלו. בכך הוא בעצם מפחית את החרדה העצמית וחש הקלה, כי התהליך הזה נותן לו לגיטימציה למחשבות או לרגשות האסורים.
3. קתרזיס – ציון מטרת הטרגדיה. בשנת 1863 יצא לאור ספר בשם "הטכניקה של הדרמה". בספר שורטט משולש המדמה את מבנה הטרגדיה. קודקודי העלילה 1 ו-7 הם התחילה והתרת הקונפליקט, ואילו הקודקוד העליון (נוקה 4) הוא שיא העלילה. בין הנקודות 2-1 יש את האקספוזיציה, בין הנקודות 3-2 יש את התפתחות העלילה ובין הנקודות 4-3 יש את ההסתבכות. בין הנקודות 5-4 יש את הפריפטיה – שינוי המזל, בין הנקודות 6-5 יש את הקטסטרופה, קצת לפני נקודה 7 נמצא הקתרזיס.

קתרזיס הוא העלאה ושחרור של זכרונות מודחקים הנחשבים כמייצגים חוויה טראומטית נפשית בעלת מטען רגשי חזק מן העבר. החוויה הזו נדחקה אל הלא-מודע, כיוון שהיא היוותה איום בלתי נסבל ובלתי הולם על הנורמות של האדם. התהליך הזה של ההדחקה הוא בעצם תחילתו של הסימפטום הנוירוטי. ההעלאה והשחרור של התכנים הללו יכולים להעשות על-ידי שיטות שונות כמו היפנוזה, אסוציאציות חופשיות, טיפולים פסיכולויים שונים וביבליותרפיה. תהליך הקתרזיס מביא לשחרור מתחים לא מודעים ולהגעה לפורקן ולטיהור הנפש. המטפל נמצא עם הקורא בשבל הקתרזיס כדי לעזור למטופל.

4. תובנה – תהליך עיבוד פנימי, באמצעותו ניתן להשיג הארה חדשה של הבעיות של אותו אדם, ולהגיע למודעות והבנה למצב שלו.

ניתן לקיים את התהליך בכמה אופנים:

1. פגישה אישית בין המטפל למטופל.
2. פגישה בקבוצת עבודה קטנה של כעשרה אנשים.
3. פגישה בקבוצת עבודה גדולה בגודל של כיתה.

למסגרת הקבוצתית יש כמה יתרונות על-פני המסגרת האישית:

1. במסגרת הקבוצתית הפרט הבודד לומד שרגשותיו, פחדיו, לבטיו, חרדותיו ומשאלותיו אינם יוצאי דופן. אותם הדברים קיימים גם אצל שאר אנשי הקבוצה, וכך הפרט יודע שאינו שונה מן האחרים. הפרט לא צריך להסתיר את המתרחש בתוכו. מותר לו לפרוק את מה שמעיק עליו, וכך גובר ביטחונו העצמי. הפרט נפתח יותר, מדבר בגלוי על רגשותיו, מנסח אותם ואף מתמודד עמם.
2. כאשר הפרט מתקשה לבטא את מה שמעיק עליו או כאשר אינו מעז להעלות היבט מסוים שמפחיד אותו, יש תמיד סיכוי שמישהו אחר בקבוצה יוכל לבטא את המועקה או את ההיבט, וכך הפרט יוכל להזדהות עם הדברים.
3. במסגרת קבוצתית הפרט מקבל תמיכה הן מהמטפל המעודד את התבטאותו והן מחברי הקבוצה הקשובים לו. הם מזדהים איתו ולוקחים חלק במה שמעסיק אותו. תמיכה זו מחזקת מאוד את ביטחונו העצמי של הפרט.
4. ההעלאה של בעיות משותפות, ההתגלות של הבעיות הללו מזוויות ראייה והתייחסות שונות, הלבטים והקשיים בהתמודדות עם הבעיות והצעת דרכים שונות להמודדות עמן – מחזקות את ההבנה של הבעיות אצל הפרט. הפרט מתחיל להבין את הסובייקטיביות של גישותיו, של בעיותיו ושל רגשותיו. הפרט נוטה יותר לגמישות, לשחרור מן הנוקשות המאפיינת את תפיסותיו, והרצון לשינוי גדל.
5. העלאה משותפת של בעיות בקבוצה והדיון המשותף משפרים את התקשורת בין חברי הקבוצה. במצב כזה הפרט מרגיש פחות בודד, ולכן גם התקשורת עם עצמו הולכת ומשתפרת. הנושא המועלה לדיון הקבוצתי אינו אישי, אלא ממוקד בטקסט הספרותי שאליו מתייחסים כל חברי הקבוצה. באופן כזה הדיון אינו מאיים על הפרט באופן אישי, כיוון שהיצירה מהווה רק מתווך בין הדיון לבין הפרט.
6. בקבוצה לא קיים המתח של הפגישה הישירה והאישית בין המטפל למטופל, שהיא אמנם אינטימית, אך גם מאוד תובענית. כיוון שהדיון הוא בטקסט הספרותי, יכול הפרט ברגע מסויים להשתתף וברגע אחר רק להקשיב. לעומת זאת, בפגישת פנים אל פנים מן הפרט נדרשים היענות, פתיחות והשתתפות רציפה, הקשים לו מאוד.

למסגרת הקבוצתית יש גם חסרונות. צריך להיזהר מאוד מהיטשטשותו של הפרט במסגרת הקבוצתית והסתתרותו מאחורי גבם של אנשים יותר פתוחים ויותר מגיבים. קיימת סכנה של קבלת ערכי הרוב מתוך היגרפות לקונפורמיזם. כך לא מתאפשר ביטוי עצמי אינדיבידואלי, כשהקבוצה מנסה להשליט את ערכיה על היחיד.

הפיתרון הוא שילוב בין הטיפול הקבוצתי לטיפול האינדיבידואלי.

כאב:

הכאב הוא סימפטום הנמצא בלמעלה מ-76% מהאנשים שאנו מגדירים כחולים. הכאב הוא חוויה תחושתית, על-פיה האדם שופט שדבר מה אינו כשורה בגופו. כאב הוא גירוי אישי ופרטי מאוד. אפילו אותו האדם יגיב אחרת לאותו גירוי של כאב בזמנים שונים.

סף הכאב – הגירוי החלש ביותר שמזוהה ומוכר בגוף ככאב. הסף הזה נמצא באותם ערכים פחות או יותר אצל כל בני האדם. הסף הוא בעצם הגבול בין חוסר התחושה לתחושה של כאב. הסף הזה יכול לעלות בהרדמה מקומית, כאשר יש נזקים במערכת העצבים, כשישנו שימוש בהיפנוזה, בתרופות משככות כאבים או כשיש הקצנת רגשות כמו פחד, שמחה והסחת דעת. לעומת זאת, הסף יכול לרדת כשיש דלקת במקום מסויים, כשהאדם עייף, לחוץ או מדוכא.

סבילות לכאב – היכולת לסבול כאב. היא תלויה בגורמים אתניים, תרבותיים, אישיים ואישיותיים. לכן בעוד שהסף הוא הגבול הפיזיולוגי של הכאב, הסבילות היא הגבול הפסיכולוגי. הסבילות מבטאת עד כמה אדם מסוגל, מעוניין ויכול לסבול את הכאב.

כשאדם נדקר, המידע עובר אצל כולם באופן דומה – ממקום הדקירה לחוט השדרה, משם לתלמיס באמצעות המסילה הספינו-תלמית לקורטקס שבמוח. רק כשהמידע על הכאב מגיע ללימבית + רקטולרי, משתנה התחושה מאדם לאדם באופן סובייקטיבי.

החלק השלישי הוא הערכת הכאב מבחינה התנהגותית, כלומר האם נחליט להתגבר על הכאב, האם נחליט לבכות, האם נחליט לקחת תרופה או רק לשפשף את המקום הכואב. המקבילה האנטומית היא הקורטקס – קליפת המוח.

‏05/11/2006 – שיעור 3:

הכאב נמוג משתי סיבות. האחת פיזיולוגית הקשורה בקולטנים בגוף, והסיבה השנייה נאוצה בכך שכל גירוי לכאב גורם לשחרור חומרים מסויימים בנקודות מסויימות במוחנו. אם נבצע אנליזה של החומרים הללו, נמצא דמיון רב בין החומרים הללו למורפיום. לחומרים הללו קראו "אנדרופינים". ואכן הסתבר שהאנדרופין משכך את הכאב בצורה מסויימת.

מבחינה פסיכולוגית קיימים שני סוגים של כאב:

1. הכאב הפסיכוגני – כאב שאינו קיים, אלא במוחו של מי שסובל אותו. אין ממצא אורגני, אבל קיימת איזו שהיא בעיה נפשית. אדם יכול לאמץ לעצמו כאב בהקשר תרבותי או פולקלוריסטי. יש אפשרות לבחירת אזור הכאב על-פי אסוציאציות אנטומיות לבעיה. למשל: אדם עם בעיית מצפון יאמר שכואבות לו הכליות – "מוסר כליות". אפשרות נוספת היא הזדהות עם כאבו של אדם אחר.
2. הכאב הפונקציונאלי – פגיעה בפונקציה של אחד האזורים בגוף. ישנו מוקד פגיעה אנטומי. למשל: לפני בחינה ישנו מתח שמביא בסופו של דבר לכאב ראש מוקרן של המתח. האדם מפתח כאב כמנגנון הגנה מפני החרדה שבביצוע משימה מסויימת. הרווח הוא כפול: האדם גם לא ביצע את המטלה המאיימת, והוא גם מקבל יחס.

כאב אקוטי – כאב חד, חריף, קצר ונוקב. כאב זו גורם לשחרור שני הורמונים – אדרנלין ונור אדרנלין – המשפיעים על מערכת העצבים, ונותנים לנו תמונה של חרדה. תמונת החרדה מאופיינת על-ידי דופק מהיר, עלייה דרמטית בלחץ הדם, עלייה בקצב הנשימה, התרחבות של האישונים, הזעה כללית (בעיקר בכפות הידיים) ובמתח שרירים, ואז יש סכנה גם לכאב ראש.

כאב כרוני – כאב ממושך המלווה בתמונה של דיכאון. הדיכאון מאופיין על-ידי הפרעות שינה, ירידה בתאבון, ירידה בחשק המיני ואי-שקט של מערכת העצבים. מי שסובל מכאב כרוני מתחיל אט-אט להפסיק להתעניין בסביבה, הופך לאפטי, מסתגר בתוך עצמו ומסתגר.

הכאב כגירוי הוא בעצם המפגש הראשון של התינוק עם הסכנות החיצוניות, והודות לכאב הזה מעניקים לתינוק חום, אהבה ויחס חיובי. יש מצבים בהם ילד לא מתנהג יפה ואז מכים אותו. הכאב יתפרש כעונש, ולכן כשאנחנו מתבגרים ומפנימים את זה ונתקעים במשהו, אנחנו מגיבים ב"מה עשיתי שזה מגיע לי?". יש ילדים שמקבלים תשומת לב רק כשהם סובלים וכואבים. לעיתים הכאב הוא הסיכוי היחיד של הילד ליחס – מכות ועונשים. יש ילדים המעדיפים יחס כזה על חוסר יחס בכלל.

כאב נפוץ מאוד הוא כאב הראש. אלכוהול, למשל, מתפרק בתוך הגוף שלנו והופך לחומר המרחיב את כלי הדם. זה יכול לגרום למיגרנות, שהן בעצם הרחבת כלי הדם בראש.

איך מטפלים בכאב?

1. אפשר להשתמש בתרופות משככות כאב כמו אקמול, אופטלגין ומורפיום.
2. אשפר לאתר את קבוצת העצבים שלאורכן נע המידע על הכאב ולהרדים בהרדמה מקומית את האזור.
3. דרכים קיצוניות כמו חיתוך העצב באמצעות ניתוחים.
4. מכשיר בשם נוירוגר יוצר שדות חשמליים. אם נצמיד אותו למקום הכאב, הוא משבש את השדה החשמלי של העצב, ובכך הכאב לא ממשיך לתודעה.
5. דיקור סיני – שימוש במחט בעזרת מפת גוף עם נקודות ספציפיות. המחט יוצרת שדה חשמלי המנטרל את השדה החשמלי של מקום הכאב. כמו כן, פעולת הדקירה עצמה משחררת אנדרופילים המשככים את הכאב.
6. ביופידבק - שימוש באמצעים טכנולוגיים כדי לנתח מספר דברים הקשורים לבעיות פיזיולוגיות. תוך כדי שינוי הגלים ישתנו. הרעיון הוא ללמוד מצב מסויים של אדם ולפי זה לבחון את השינויים על-פי הגלים. דומה למכונת פוליגרף.
7. פלסבו – אמונת החולה שהוא לקח חומר המשפיע על הכאב גורמת לכך שהכאב ייעלם. צריך להיות קשר בין האמונה של האדם לבין שחרור האנדרופין. ניתן להזריק חומר נוגד מורפיום – נרקן.

הרוקח אמיל קואה היה האדם הראשון שפיתח בצורה מדעית את האוטוסוגסטיה – השכנוע העצמי. בספרו מופיעים שני מבואות – האחד של פרופסור הוגו ברגמן והשני של בני הזוג גרייטלר. ברגמן טוען כי הרצון הוא אמנם כוח חזק מאוד, אבל הדמיון חזק ממנו. ברגמן מסביר שאם נקח קרש ארוך ונניח אותו קרוב לקרקע, הסיכוי שמישהו ייפול ממנו אפסי. אם זאת, אם נעלה את הקשר לגובה של כמה מטרים, הסיכוי ליפול הוא גבוה. הכל עניין של דמיון.

לימים, על בסיס הדימיון, התפתחו שיטות של דימיון מודרך. פסיכו-נויריו-אמונולוגיה: השפעה של טכניקות פסיכולוגיות שונות על מערכת הנוירולוגית ומשם על שאר גופנו. ניתן להשפיע אפילו על מערכת החיסון בעזרת טכניקות פסיכולוגיות.

‏12/11/2006 – שיעור 5:

1. חיינו קצובים בתוך המערכת הגנטית שלנו, ושם רשום עד מתי נחיה. הטלומרים הם חלקים בקצוות ה-DNA שהולכים ומתקצרים ככל שהתא מתחלק. אחרי כמה חלוקות של התא הטלומר נגמר והתא מת.
2. אמנם יש הוראות בגנים, אבל מותם של התאים נגמר כתוצאה מתקלות במבנה החלבונים שלנו – יותר מדי שמש, תזונה לא נכונה וכד'. כשהתקלות מגיעות למסה קריטית התא קורס ומת.
3. חסר...
4. תיאוריית הקולגן – הקולגן בגופנו נפגע עם הזמן – למשל העור שמתכווץ יותר.
5. עם השנים יש יותר קשר בין הסוכר להמוגלובין, מה שפוגע בהמוגלובין ובהבאת החמצן לתאי גופנו. כתוצאה מכך התאים מתים.

‏19/11/2006 – שיעור 5:

"המפתח":

האישה בסיפור "המפתח" נכנסה לתהליך של משבר. לאורך התהליך אנחנו מגיעים לתובנות מסויימות. בעזרת הסיפור ניתן להגיע לכל אדם כדי שיבדוק מה קורה בתוכו פנימה. הסיפור יכול לעזור בפיתרון הבעיות הבאות, כשבסי מהווה את הכלי בהגעה למטופלים:

1. שיפור איכות חיים.
2. שינוי תפיסות עולם.
3. בעיות פיזיות.
4. בעיות רגשיות.
5. חוסר אמון בבני אדם
6. בדידות – אחת הבעיות הכואבות והנפוצות בגיל השלישי.
7. אובדן של אדם קרוב – במקרה שלפנינו – אלמנות.

בכל סיפור צריך לראות ולהקשיב, ולא להסתכל ולשמוע. לא לראות בדברים נתון טכני, אלא לראות את המסר מאחורי המשפט. צריך לדעת להשליך מעצמנו על הסיפור ולהגיע לתובנות.

קיימת נוסחה המאפיינת צדדים שונים של האדם כדי להגדיר את גילו:

1. גיל כרונולוגי-בירוקרטי-פורמלי - מצב משפחתי וסטטוס האישי.
2. הגיל הביולוגי שהוא הגיל הפיזיולוגי – המצב הרפואי.
3. הגיל ההכרתי – נקודת זווית פסיכולוגית. מתייס לזיכרון, להתמצאות של האדם, להבחנה בין עיקר לתפל.
4. הגיל הריגושי – ההתייחסות הריגושית של האדם לגירויים הסביבתיים, ביניהם התקווה (למשל התקווה לחיות יותר).
5. הגיל החברתי – היכולת לקיים אינטראקציה עם אנשים אחרים.
6. הגיל התפקודי – יכולת הניידות והעצמאות של האדם.

תיאוריות ההתפתחות הפסיכולוגיות מנסות לעקוב אחר רצף ההתפתחויות של כל מה שמאפיין את חיינו. ב-1978 נערך מחקר בארה"ב בנושא התפתחות האדם על-ידי חוקר דניאל לוינסון. מתוך מחקר זה ומחקרים נוספים עולה כי רצף החיים שלנו בנוי מתקופות: תקופות יציבות עיקריות ושלבי מעבר. התקופות היציבות הן תקופות בהן האדם בונה לעצמו תבנית חיים. התבנית משתנה מתקופה לתקופה והיא מושפעת מכל מיני גורמים:

סביבתיים - מצב כלכלי, נורמות חברתיות, מעמד האדם בחברה, תנאי עבודה, סוע העיסוק וכד'.

תורשתיים – חוזק גופני, שכל, כשרונות.

הקשר בין האדם לסביבה – המעורבות שלו כאזרח, כבן משפחה, כאדם עובד וכד'.

תבנית החיים הזו היא פרי של הכרעות או בחירות שהאדם מחליט עליהן במשך תקופות היציבות. האורך הממוצע של תקופה יציבה הוא 15 שנה. כל חלק שהוא שלב מעבר נע על ציר של בין ארבע לחמש שנים. בשלב המעבר אדם נפרד מראיית העולם שלו, מסגנון החיים שלו ומדברים נוספים בתבנית, מה שמלווה לעיתים במשברים.

גילאי 60-40:

1. התפכחות מאשליות הנעורים - אמת המידה בכל הקשור לרצוי ולמצוי הופכת למפותחת הרבה יותר. עם זאת, גם בתקופה הזאת יכולים להיווצר משברים. מצד אחד קיימת תחושת צעירות, אך מצד שני מתפתחת המודעות שאנחנו הולכים ומזדקנים – מתחילים שינויים גופניים, העייפות הופכת לדומיננטית והמחושים גוברים.
2. איזון בין הצרכים העצמיים לציפיות מצד הסביבה - האדם מכיר יותר בייחוד האישי שלו, מודע יותר לצרכיו ולאופיו, הזהות העצמית שלו יותר שלמה.
3. התפכחות מאיזה חלום חיים - בצעירות הילד חש שהוא כל יכול ויכול להגשים כל דבר. בגיל הביניים ההיבט הזה הופך לאשלייתי. מתברר לנו שהשגת החלומות שלנו היא עניין אשלייתי. אנחנו מפנים את הכוחות שלנו למה שקיים בפועל. אנחנו עדיים ממשיכים לחלום, אבל הופכים להרבה יותר פרקטיים.
4. החרפת המשברים האישיים - אובדן הנעורים, היחלשות הכוח הפיזי ואיבוד תפקידים משמעותיים, כגון עזיבת הילדים את הבית המסמלת את סיום תפקיד ההורה.
5. ההתייחסות למושג של סופיות החיים - מתעוררת השאיפה לחיי נצח שכמובן אינם קיימים, ואז נולד הרצון להנציח דברים.

אחרי גיל 60:

האדם מסכם את חייו, רואה מה הוא השיג ומה לא, מהן האפשרויות שנותרו לו. הוא יותר מודע לגורם הזמן שמפחיד אותו מאוד. האדם פורש מהעבודה ונוצרת רשימה של אובדנים – מקור פרנסה, עיסוק יומיומי, מסגרת חברתית, סדר יום קבוע, פגיעה בתחושת החשיבות ופגיעה בתחושת התועלת.

לא אחת האובדנים הללו מתרחשים עם אובדנים אחרים כמו מוות של בן/בת זוג, הידרדרות גופנית או גירושין. שם אנחנו צריכים את הסיפור "המפתח". בגיל המאוד מבוגר חיי האנשים סובבים סביב המוגבלויות הגופניות.

פרופ' יואל שנן ערך מחקר שהקיף 220 אנשים בגילאי 65-45. הוא הסיק כי קיימים שלושה סוגים שונים של סגנונות הזדקנות, כשעל כל סגנון יושב טיפוס:

1. אדם עם ביטחון עצמי, בעל אינטליגנציה גבוהה, שאפתן, בעל תקשורת טובה עם הסביבה, מתמודד עם משברים.
2. נוטה להיכנע ללחצים, בעל אינטליגנציה נמוכה, זקוק לעזרת הסביבה, רואה בעבודתו הכרח ולא הגשמה עצמית.
3. בן אדם עם בעיות במשפחה, בעבודה ובתחומים נוספים

הגדרות האישיות מדגישות שלושה מאפיינם מרכזיים:

1. ייחוד האדם כטיפוס – סך התכונות המבדילות אותו מטיפוסים אחרים.
2. הדגשת תכונות, הנשארות קבועות גם במצבים משתנים אצל אותו אדם, גם לאורך תקופות חיים ארוכות.
3. סגנון ההסתגלות לסביבה הפיזית והחברתית.

אחד מתחומי האישיות בהם נמצאו שינויים הוא תפיסת עולם, כלומר האופן שבו האדם מתייחס לעצמו ואל מה ומי שסובב אותו. אחת השיטות הפסיכולוגיות הקלאסיות לניתוח של תפיסות עולם נקראת מבחן השלכה, בו מציגים לנבחן תמונה, והוא מגיב. השלכה היא תהליך של מתן ביטוי לתכנים נפשיים פנימיים בתגובה לגירויים חיצוניים עמומים. למבחני ההשלכה יש כמה תכונות:

1. הם מעריכים טוב את האישיות.
2. הם בודקים את תגובות האדם לגירוי עמום.
3. הם מבוססים על הנחה שאנשים משליכים על הגירוי העמום תכנים פנימיים משלהם – יצרים, מחשבות וכד'.

הגירוי שמוצג לנבחן הוא גירוי ויזואלי. אפשרות נוספת היא שהגירוי יהיה מילולי – השלמה של משפט או אסוציאציות. אפשרות שלישית היא שהנבחן יבצע מטלה – ציור של דמות, אדם וכד'.

ב-1921 פיתח אורשך מבחן, בו הגירוי המוצג לנבחן הוא כתם דיו עמום. ההנחיות הן להתבונן בכתם הלא-מובנה ולומר מה רואים בתמונה, מה זה מזכיר וכד'. הניתוח שמתבצע הוא ניתוח הוליסטי כללי, בו התוצאה נבדקת כאילו היא משפקפת את תת-המודע של הנבחן.

במבחן TAT הגירוי הוא תמונה (למשל התמונה המפורסמת בה רואים באותה התמונה אישה זקנה עם אף גדול ונערה צעירה וחטובה). למרות שהיא יותר מובנית מכתם הדיו, יש בה עדיין הרבה מאוד עמימות. הנבדק מתבקש לכתוב סיפור על הדמויות. הניתוח שנעשה הינו איכותי והוא נבדק על-פי שני קריטריונים: תוכן הסיפור ואופי הסיפור.

‏26/11/2006 – שיעור 6:

סיפור עם הרבה פרטים הוא לא ערכי מבחינה ביבליותרפית. סיפור ביבליותרפי טוב הוא לא סיפור עם רשימה של פרטים, כמו למשל עייפות, אובדן, שכחה – זה מפספס את כל הנקודה. יש לחשוב מעבר למילים ולסיפור.

הסיפור "מפתח" הוא לא רשימה של פרטים, אלא מראה המשקפת אותנו בתוכה. הסיפור משקף את האדם, ותגובתו של המטופל משקפת את מה שהוא רואה ומרגיש. ניתן להתייחס למפתח כאל משהו טכני, אבל ניתן גם לראות מה המפתח מספר. השלם יכול להיות הרבה יותר מסכום חלקיו – למשל בצרור מפתחות. כל מפתח הוא סיפור בפני עצמו ולא רק אוסף חתיכות ברזל.

לסיפור "המפתח" יש אופי של מסע. בסי נעה מהבית וממה שמייצג אותה למקום אחר. השאיפה של האדם היא לעצור, להתמתן, להיות רגוע – הכל כדי להרגיש בטוח. יציאה למסע היא יציאה אל הלא נודע, ולכן מורגש חוסר ביטחון. כדי להתרחק מהבסיס המוכר והיציב, האדם צריך להשקיע יותר כוח. החיפוש של האדם הוא בריחה מהמוכר והיציב, ניסיון לחיפוש של משהו חדש ואחר. מה שמשתנה אצל האדם היא זווית הראייה, וזה עוזר לקבל את הדברים אחרת.

בעזרת סרטים מסוג זה האדם רואה את עצמו כמו במראה, ולומד להציב אנשים אחרים בתוך המראה הזו.

בשיר "הפרפר" מדובר על ארעיות. חול הוא דבר זמני שעף ברוח, וכך גם הציור בחול. צריך לחיות את החיים על מנת להבין אותם. הנהר הוא סמל של זרימה, המשכיות. ניתן להבין את השיר על-פי המושגים הללו.

‏03/12/2006 – שיעור 7:

"יהיה בסדר":

הכל בסרט מתנהל על מי מנוחות – חיים רגילים של זוג פנסיונרים. בתחילת הסרט אנו רואים מצב שאין אנו יודעים כיצד יתפתח. העלילה מציגה לנו את הדמויות, כנהוג בשלב הראשון של הטרגדיה. הזכרונות מאחדים את בני הזוג ואין ביניהם שום התנגשות.

כשמגיעה השיחה על התרופות, סוניה מתבצרת בענייני הבצק, כי זה הכוח שלה. התרופות, לעומת זאת, הם החולשה של סוניה, כי בעלה לא נוטל תרופות, בעוד סוניה לא יכולה בלי התרופות. יש כאן אכפתיות ודאגה אחד כלפי השנייה – אמירה של אהבה.

כשמופיע דוד, הוא הופך למראה של השניים. בני הזוג משליכים את הקשר שלהם על דוד. שלמה מדבר על מחיר הדירה וסוניה מדברת על האוכל שהכינה. החיבור של סוניה לבני אדם אחרים הוא קל יותר או שהיא פשוט כמהה לקשר עם מישהו. היא ישר דורשת משלמה להביא תה ל"דייר שלנו". מבחינת סוניה האוכל והבישולים הם הדרך להפגין אהבה לזולת.

כששלמה מקציף קצפת בשביל העוגה, הוא עושה זאת ברעש רב כדי שסוניה לא תשמע את גניחות הבחורה עמה משתעשע דוד בחדרו. מצד אחד הוא בוהה בירחוני פורנו, ומצד שני הוא ממש נבהל מזה שזה מעניין אותו. ההקצפה מדמה יחסי מין, ואילו העוגה, כאמור, מדמה את האהבה של סוניה. יש כאן חיבור בין מין לאהבה. המיניות היא מכלול – צורת הלבוש, האוכל, התקשורת. הבמאי מכניס קצת מין, קצת אהבה ויוצר את הקשר ביניהם.

כשדוד מעניק פרח לסוניה, היא ישר מציעה לו קציצות. מתפתח מאבק בין סוניה לבין שלמה. סוניה רוצה שיאכל, ואילו שלמה רוצה שיתקן לו את השגיאות במכתב. אלה הם רק תירוצים, כשהמאבק הוא על תשומת ליבו של דוד. כשסוניה מנצחת, שלמה ממש לא נראה טוב.

אחר כך רואים שיחות אישיות שמנהל כל אחד מבני הזוג עם דוד. שתי השיחות נסובות סביב כסף. שלמה טוען שאם סוניה לא היתה מונעת את מעברו לאשדוד, הוא היה מיליונר, ואילו סוניה אומרת שהיא התחתנה עם אדם שלא יודע לעשות כסף. אחרי זה נוצר מגע גופני של ממש בין סוניה ודוד שמתחבקים ורוקדים.

כשסוניה חוזרת מבחוץ, שלמה ודוד משחקים שש-בש. אחרי ששלמה שואל אם היתה אצל הרופא, מתחיל ריב קולני בין בני הזוג. המראה בדמות דוד מתנפצת. הוא קם והולך. כאן מסיים דוד את תפקידו – לגרום לבני הזוג לדבר על בעיותיהם. כיוון שהבעיות היו כל העת מתחת לשטיח, הפיצוץ היה חזק במיוחד. הרווח הגדול ביותר הוא המשפט של סוניה: "אולי אני גם אהיה במועדון של שלמה".

התהליך הביבליותרפי מתרחש כשהצוים מזדהים עם בני הזוג ועם בעיותיהם.

‏10/12/2006 – שיעור 8:

"רגע לפני":

"רגע לפני" הוא סרט על פרידות. כשהזקן העוזב את דירתו לבית אבות אומר לדייר "הכל נשאר פה חוץ מהתמונות", הוא בעצם משאיר את האופציה לשוב לביתו. הבית הוא לא רק מקום מגורים, אלא תמצית כל חייו – משפחה, אהבה, סבל ועוד, ולכן הוא לא נפרד סופית. זה לא ניתוק מלא ולא פרידה מלאה. יש לו לאן לחזור והוא שומר על האופציה הזו. מה שהוא לוקח זה התמונות, שהן הזיכרונות. מלבד הפרידה מהדירה, יש בסרט פרידה נוספת - הפרידה משכנותיו הצעירות, המסמלת פרידה מהצעירות. פרידה זו מקבלת משמעות כשהוא מגיע לפאב ורואה סביבו רק צעירים.

כשהוא מדבר עם ליאורה הצעירה על אישתו, הוא מדבר בצורה נינוחה מאוד, גם על מותה. הוא זוכר את הדברים הכי קטנים והכי טריוויאליים על אישתו, כמו למשל מילוי צלוחית הסוכריות. אחרי היציאה מהפאב, דווקא הוא זה שמצליח במשחק הבאולינג. ניסיון החיים חשוב מהכוח הפיזי. כשהוא מנשק את ליאורה, מדובר בחזרה לגיל הנעורים. בהתחלה הוא מלטף את שיערה ומדבר על בתו, אך משם זה הולך לכיוון אחר. דרך הנשיקה הוא מתחבר לזיכרונות על אישתו, למיניות, לכל חייו. ליאורה מסמלת את העולם הצעיר. אולי יש כאן רצון לינוק יניקה אחרונה מהצעירות שלה, כדי שגם הוא ירגיש צעיר.

בבוקר השניים נאלצים להיפרד. כשליאורה אומרת "נתראה בערב", הוא לא עונה. כמה שעות אחרי זה הוא כבר היה בבית אבות. כשליאורה מגיעה לבקר, היא מגיעה עם הרכב של החבר ממנו היא נפרדה קודם לכן.

24/12/2006 – שיעור 9:

"המקלחת":

יוסי, המאושפז בבית חולים, נענה לבקשתו לצאת מבית החולים על מנת להתקלח בביתו. בתחילת הסרט אין תקשורת בין גבי ליוסי, אביו. גם הנכד נחי, שנשלח על-ידי אביו למשימה, לא מצליח לגשר על הפערים. הבת נעמי לא מצליחה גם היא להתקרב לאביה, ואומרת שלא תהיה מסוגלת לרחוץ אותו בגלל העייפות. גם אישתו של יוסי לא רוצה לרחוץ אותו, כי אז, לדברי גבי, הוא ירגיש חלש ופגוע.

לבסוף גבי הוא שנאלץ לרחוץ את אביו. הוא נרתע מהעניין, כי יש כאן היפוך תפקידים – הבן רוחץ את אביו ולא להיפך. הרופאה מסבירה לגבי את התהליך הטכני, והוא, למרות שהוא מנסה להתבדח, לא מפנים את העניין עד הסוף. הוא מתייחס לרחיצה כמשהו טכני, מה שמראה אולי על הקשר בין האב לבנו. הבת, לעומת זאת, לא מסוגלת לרחוץ את אביה.

מהשיחה של גבי עם אמו משתמע שהוריו היו רבים הרבה. עם זאת האם מפחדת שיוסי, האב, ימות, ואומרת שהיא מכינה לו אוכל מאהבה. יש כאן חיבור בין האוכל לאהבה. המקלחת קשורה למיניות, כך שיש פה חיבור בין אוהבה למיניות.

בזמן המקלחת גבי מסלק את בנו, שרוצה לקחת חלק בתהליך, כי הוא רוצה את החוויה לעצמו. דווקא גבי, ולא אביו, הוא שמחליק במקלחת. זהו היפוך תפקידים נוסף. כשנעמי, האחות של גבי מגיעה, יש אינטראקציה בין כולם. המקלחת, לעומת זאת, היא מקום אינטימי, בו ניתן לעמוד ולהתבונן ב"אני" הפנימי.

מבחינה ביבליותרפית ניתן להשתמש בסרט "המקלחת" בהקשרים הבאים:

יחסי אב ובן: יוסי וגבי + גבי ונחי.

יחסי אח ואחות: גבי ונעמי.

יחסים בין בני הזוג: יוסי ואישתו.

יחסי סבא וסבתא עם הנכד: נחי עם סבו וסבתו.

‏07/01/2007 – שיעור 10:

בתחילת הסמסטר נגענו בפירמידה של הטרגדיה. כאשר ניגשים ליצירה כמו הסרט "המקלחת", מיישמים את הפירמידה על היצירה. בכל יצירה יש לאתר את החלקים השייכים למבנה הטרגדיה, ורק לאחר מכן ניתן להגיע לתובנה. כמו כן נגענו בהרפיה ובדימיון המודרך. עלינו לראות באיזה שלבים ביצירה ניתן להשתמש בשני הכלים הללו.

דימיון מודרך - ניתן לנסות כיוונים שונים ולראות את היחס של הפרט ושל הקבוצה.

משמעות המילים (כמו ב"פרפר") – מה מסמלת כל מילה, מה משמעותה.

השלכה – האם ניתן ליישם, ואם כן, אז באיזה שלב.

השלמת משפטים – לוקחים משפט שאומרת אחת הדמויות, קוטעים אותו באמצע ונותנים לקבוצה להשלים אותו, כדי לראות מה דעתו של כל אחד.

דלתות מסתובבות – עוצרים את הסרט בנקודה מסויימת ומנסים לסיים את הסרט לבד.

פסיכודרמה – מכניסים את המטופל לתוך הדמויות השונות ובודקים איך הוא מתבטא. מדובר לאו דווקא בבני האדם, אלא גם בחפצים.

חילופי תפקידים – בכל פעם משחקים תפקיד אחר.

השוואה בין יצירות – אם מדובר בזוגיות, ניתן להשוות בין "המקלחת" ל"יהיה בסדר" ול"רגע לפני".

* אין צורך להשתמש בכל הכלים. מדובר בארגז כלים ממנו ניתן לבחור כלי אחד או שניים ולהשתמש בהם כטריגרים בקבוצה.

פרק מהסדרה "הבורגנים":

הפרק מדבר על אדם המחפש את אביו בבית אבות אחרי שלא ביקר אותו חודש וחצי. הבן לא מוצא לא את בית האבות ולא את אביו. הפרק מתחיל באירוע אישי – גיבור שמחליט שהוא עושה שינוי בחייו, עושה לעצמו "אפגרייד". השינוי הזה טוב כדי שבסוף החיים האדם לא ירגיש תחושה של פספוס. מה שחשוב זה לא השינוי, אלא ההכרה בצורך שצריך שינוי.

אחרי שישראל מדבר על האפגרייד, הוא שואל את יוני האם הוא מבקר הרבה את אביו. יוני עונה שלא היה לו זמן לבקר את אביו מהרגע שהביא אותו לבית האבות מבית החולים. עם זאת, הוא מנחם את עצמו ואומר שמדובר סה"כ במקום נחמד לזקנים עם עצים ודשא. מצפונית יוני בטוח שהוא סידר את אביו במקום טוב. ישראל רוצה לראות את המקום כדי להעביר לשם אולי את אביו והשניים נוסעים לשם. ישראל שואל את יוני: "אתה בטוח שזה כאן? המקום חרוש". זה אחד הרמזים לקשר בין הבן לאביו. יוני מתקשר למשרדו ומבקש שיחפשו את אביו בכל בתי האבות במרכז. הוא אפילו לא מחפש לבד. "מחר יש לי את הכנס הבינלאומי לציידי הנאצים ואני צריך לחפש את אבא שלי", הוא מתלונן.

על קו הטלפון נמצא חבר מהמשרד, שמודיע ליוני כי האמריקאי יקדים להגיע לכנס, ויוני נוסע לאסוף אותו משדה התעופה. האמריקאי הוא היחיד שאין לו שם בפרק. התפקיד שלו מזכיר את תפקידו של דוד מהסרט "יהיה בסדר", המשמש כמראה. לאמריקאי יש נוכחות חזקה בתוך הסרט, אבל הוא לא האישיו. הוא רק עוזר לנו לראות את הדברים החשובים דרכו.

יוני מסביר לאמריקאי שעוד מעט הם יגיעו למלון הנמצא על חוף הים, אבל הוא חייב לעשות עצירה קטנה בדרך. יוני לא מוצא את אביו בבית האבות בו הוא עוצר, ולפי סגנון החיפוש כלל לא ברור אם יוני רוצה או יכול בכלל למצוא את אביו. אולי הם כבר התרחקו במידה כזו שהם חייבים סיוע. האמריקאי מדבר בינתיים עם ישראל ומסביר לו שהוא אדם זקן המרצה לזקנים בכנסים של זקנים.

הפלאפל בפרק מייצג את התרבות הישראלית ואת יחסה לזקנים. האמריקאי לא מצליח להסתדר עם הפיתה הנוטפת ומרגיש שמתחצפים אליו כשלא לוקחים אותו אל בית המלון, אלא מטרטרים אותו בכל איזור המרכז. צייד הנאצים המהולל הופך פתאום לאיש זקן ואומלל. ערכו בעיני עצמו לא גבוה. ישראל מצידו מסביר גם לאורח האמריקאי שהוא רוצה לשדרג את חייו.

יוני חוזר לאוטו ומסביר לישראל שלא מצא את אביו. האמריקאי חש שמשהו לא בסדר ושואל מה קרה. יוני מסביר שהכל בסדר, רק שאת אביו העבירו לבית אבות אחר. הוא מבקש עצירה נוספת, עוצר בכפר סבא והאחות שם מציעה לו להיכנס לחדר האוכל ולחפש שם. האב לא נמצא גם שם.

אחרי זה יוני אומר שהוא רוצה עצירה שלישית, וכאן כבר מתחילים לראות את מורת רוחו של האמריקאי. בינתיים נכנסת לאוטו שקד, בתו של יוני, מתיישבת ליד האמריקאי והם מצחקקים זה לזו. נוצר קשר מיידי בין האיש הזקן הזר לבין הילדה. יוני אומר שעליהם לעשות עוד עצירה, והאמריקאי, שמבין שגם אם הם יעשו עוד 50 עצירות זה לא ייגמר, אומר בכעס שלא תהינה יותר עצירות: "בכל חיי, בכל המקומות בהם ביקרתי, מעולם לא נהגו בי כך".

יוני מתנצל ומסיע את האמריקאי לבית המלון. הילדה נעלמת, אבל ישראל אומר ליוני שלא ידאג כי היא התלבשה על האמריקאי וסחבה אותו לשחק. ישראל מחמיא לאמריקאי על יחסו לילדים והאמריקאי מסביר שיש לו שלושה נכדים שהוא לא רואה מספיק. תוך כדי שיחה בין השניים האמריקאי מגלה שמשפחתו של ישראל באה מהונגריה ומספר לו כי יהודי הוגריה היו האחרונים להגיע למחנות ההשמדה, ויהודי פולין שקיבלו אותם שאלו אותם: "עכשיו באים?". שניהם צחקו, אבל אז האמריקאי הרצין.

יוני מגיע לחדר, מספר שלא מצא את אביו, מודיע לאמריקאי מה הלו"ז ומתנצל בפניו. הוא מסביר לאמריקאי את מה שקרה ומתוודה שלא מספיק שהוא לא בן טוב, אלא שעכשיו הוא גם איבד את אביו. ברקע מצלצל הטלפון והאמריקאי ניגש לענות. הוא שואל את יוני האם הוא מכיר מקום שנקרא רמת אפעל ואומר לו שאביו נמצא שם. כאן אנחנו מבינים שיוני לא יכל להגיע לבדו לאביו. לשם כך הוא היה זקוק לצייד נאצים. לעיתים אנחנו זקוקים לעזרה וזה לאו דווקא מביך, אלא אפילו חכמה לא פשוטה.

כשיוני ניגש לאביו ברמת אפעל, הוא יושב על ספסל. יוני שואל אם הכל בסדר, האם יפה פה, אבל האב מסביר שזה בכלל לא משנה. הוא שואל מה השעה ואומר לבנו: "עכשיו באים?". אחרי זה רואים את ישראל עם אביו. כאן יש מגע חם בין השניים. אין מה להשוות בין הקשר של יוני לאביו לקשר הזה. בבית המלון מספר יוני לישראל שהוא מסתכל על האמריקאי בהערכה, כי יש אנשים בגילו שנראים כמו הצל של עצמם. יוני מתלונן שאביו, בניגוד לאמריקאי, לא יכל לסבול את שקד אפילו חמש דקות.

התמונה עוברת לדירתו של ישראל שמסביר לבת זוגו שהוא רוצה לעשות "אפגרייד" לחייו כדי לא לגמור כמו אבא שלו. היא שואלת אותו מה זה אומר בתכלס, כי השינוי יכול להיות רק פנימי – לחוות את הדברים אחרת. התחנה האחרונה בפרק היא בית האבות בו נמצא ישראל עם אביו כשהוא ישן. ישראל מביא לו פרחים, מלטף את ידיו של אביו ואומר לו: "שמור על עצמך, אבא".

‏14/01/2007 – שיעור 11:

המסקנה מהסיפור "הארוחה האחרונה" היא שלא צריך למחוק לגמרי את הקשר הישן כדי לקיים קשר חדש. ניתן לעשות השוואה מעניינת בין הסיפור הזה לסרט "של מי הנעליים האלה?" ולשאול שאלות דומות: איך לקבל בן זוג חדש בגיל מאוחר? האם בן הזוג החדש בא להחליף את הקודם?

ניתן להשתמש בסיפור "הארוחה האחרונה" במצבים של אלמנות, רגשות אשם, בדידות, הורים וילדים, בן זוג חדש וקבלתו על-ידי הילדים. לפני שמתחילים לעבור על כל השלבים הביבליותרפיים, יש לשאול באיזה הקשרים ובאיזה אופן ניתן ליישם אותם ביצירה.

‏21/01/2007 – שיעור 12:

לעיתים קרובות אנו נתקלים בתפיסה חברתית רווחת למדי כלפי הזקנה, על-פיה מדובר למעשה בתופעה בעייתית, סוג של נטל חברתי. כאשר אנחנו מדברים על פיתרון לבעיית הזיקנה, אנחנו משתמשים במושגים מקלים, ביניהם המושג "הסתגלות". אנו מצפים מהקשיש להתאים את עצמו לתנאים שהוא לא שולט בהם ולנהוג על-פי תכתיבים ההולמים את הצרכים של אנשים אחרים, אבל לא תמיד את הצרכים שלו.

הספרות הגרונטולוגית (עוסקת בזיקנה) מבחינה בין הסתגלות טובה להסתגלות שאיננה טובה. ההסתגלות נמדדת על-פי מידת היכולת של הקשיש להתאים את עצמו לתביעות החברתיות שהחברה מפנה אליו. ישנן מספר תיאוריות הסתגלות ידועות:

תיאוריית הפעילות (1968 – הביגהרסט, נוגרטל וטובין) - הקשישים יטיבו לעשות אם יתמידו באורח החיים בו הם נהגו עד זיקנתם. טוב יהיה אם גם יאמצו לעצמם דרכי תעסוקה ובילוי חדשות, כך שיפיקו לעצמם סיפוק וירחיקו מתחים ודכאונות הנובעים באופן טבעי מהבדידות ומחוסר המעש המאפיינים את הגיל הזה.

תיאוריית הניתוק (1961 – קאמינג והנרי) – ניתוק הדדי, מתוכנן ומבוקר של הקשישים מהחברה שלהם ולהיפך, סוג של נסיגה הדרגתית של הקשישים ממעגל החברה ללא מתח ומשבר.

פרופ' חיים חזן מדגים במאמרו Religion in an old age home: symbolic adaptation as survival strategy עד כמה השימוש במונח "הסתגלות" יכול להיות בעייתי אם משתמשים בו בהקשר של זיקנה.

המאמר מתאר בית אבות, הממוקם בבניין מודרני בשכונת מגורים מפוארת בתל אביב, שנועד לקלוט קשישים עצמאיים. בגלל הביקוש למקום נוצר מצב בו בית האבות הכיל יותר דיירים מהמתוכנן. המצב המתואר עורר חשש קבע בקרב הדיירים שמא יועברו בכוח למוסדות אחרים, שהם אולי גרועים יותר, ברגע שיפסיקו לתפקד באופן תקין ועצמאי, הנקבע על-ידי מנהל בית האבות ונמדד על-פי היכולת לקחת חלק בפעילות החברתית שההנהלה מציעה לדיירים.

לפיכך הקפידו הדיירים להגיע לכל הפעילויות - רק כדי להוכיח כי הם ראויים להישאר בבית האבות. כך עשתה גם הקבוצה שהתרכזה בפעילות סביב בית הכנסת. מלכתחילה מרבית האנשים בקבוצה זו היו זקנים יותר מהאחרים, ולכן היחס של ההנהלה כלפיהם היה יחס של ביטול, זלזול, ולעיתים אפילו של עוינות. הקבוצה ניסתה לשפר את תדמיתה על-ידי דיווח על מספר מתפללים גבוה מהקיים המציאות, ואף הוסיפה לעצמה פעילויות עצמאיות כגון לימוד גמרא וכד'.

בתפילת כל נדרי של יום כיפור התברר כי הדלקת האור בבית הכנסת לא תוכננה במועד. כשהתחיל להחשיך ואנשים התקשו לקרוא את התפילות, מנהל בית האבות ניגש למתג החשמל והדליק אותו. אף לא אדם אחד בתוך בית הכנסת, לא באותו הרגע ולא לאחר מכן, לא העיר למנהל על הפעולה, על-אף שמדובר באחד האיסורים החמורים של יום כיפור, זאת כתוצאה מפחד וחשש ממנו. מכאן ניתן ללמ ד על ההפכפכות שבהסתגלות.

בהקשר המדובר יש לבחון גם מושגים כמו "תרבות" ו"חברה". מבחינת החוקר האנתרופולוג המושג "תרבות" לא מתייחס רק לנימוסים וקריאת ספרים, אלא גם לאמונות, ערכים, סמלים ודעות של בני האדם בחברה מסויימת. אנחנו לא נולדים עם תרבות, אלא לתוך תרבות, ועם הזמן רוכשים אותה. רכישת התרבות מתבצעת באמצעות תהליכי למידה והפנמה, הנמשכים לאורך כל החיים.

לעומת המושג "תרבות" המונח "חברה" מציין את הדרך שבה בני האדם פועלים במסגרת התרבות שלהם – צורת ההתארגנות של מערכות יחסים, היווצרות של קבוצות וקשרים בין-אישיים.

הדפוס המשקף תרבות נע על הציר שבין הומניזציה לדה-הומניזציה, ואילו החברה נע על הציר שבין שילוב לניתוק.

הומניזציה – התייחסות מלאה, מקיפה וכוללת לזולת. ככל שההתייחסות שלנו לזולת קטנה, נלך ונתקרב למצב של דה-הומניזציה, שבו נשללים מן הזולת כל סימני הזיהוי האנושיים והחברתיים שאפיינו אותה. דוגמה קיצונית לדה-הומניזציה היא מחנה ריכוז, אבל גם אם נבחן את היחס שלנו למפגרים, לחולי נפש ולמיעוטים לאומיים, נגלה בהם מידה לא מועטה של דה-הומניזציה.

שילוב – בסוציולוגיה מקובלת התפיסה, על-פיה בכל חברה קיימת מעין חלוקת תפקידים בין החברים בה. השתייכות לקבוצה מסויימת, עיסוק כלכלי ומעורות חברתית – כל אלה יוצרים מעגלים של השתלבות בחברה בה אנו חיים. כאשר יכולת האדם כפרט או יכולתה של קבוצה לתרום לחברה מדלדלת, פוחתת גם האפשרות להמשיך ולהשתלב בה. במצב כזה התלות באנשים אחרים או בחברה אחרת הולכת וגוברת, ובני אדם מסויימים צפויים לעיתים לניתוק, לנידוי או להרחקה.

כאשר אנחנו לוקחים את ארבעת המושגים הנ"ל (הומניזציה, דה-המניזציה, שילוב וניתוק), ניתן ליצור מהם ארבעה צירופים שונים:

הומניזציה ושילוב – צירוף המתקיים בחברות פשוטות, המכונות לעיתים "פרימיטיביות". בחברות האלה, שמקורות הקיום בהן מובטחים, מצבו של הקשיש הוא איתן מאוד, כיוון שניסיון החיים שלו בעל ערך רב. השירותים שלו בהדרכה, בהעברת ידע מדור לדור, במלאכות יומיומיות ובפולחן דתי נחשבים למועילים מאוד. מדובר בעיקר בחברות נטולות כתב, בהן הקשישים מעבירים את התרבות בעל-פה.

ניתן למצוא הומניזציה ושילוב במאמרה של שולה בנט על הקשישים באבחזיה, בה קיימת תוחלת חיים ארוכה ביותר. למרות גילם המוגפל לוקחים הקשישים באבחזיה חלק חשוב בחיי החברה. המושג "פרישה מן העבודה" לא קיים בשפתם ואדם שעובר את גיל מאה נקרא "אדם המאריך ימים".

הומניזציה וניתוק – קיימות חברות מודרניות ופרימיטיביות, בהן אפשר למצוא קבוצות קשישים שהיחס אליהן הוא הומני ולא שוללים מהם את אנושיותם, אבל הם עדיין מנותקים משאר בני החברה. אנחנו רגילים לחשוב שהתא המשפחתי הוא הבסיס העיקר ליצירת חברות ולארגון היחסים בהן. מחקרים אנתרופולוגיים מראים שבחברות לא מעטות היחסים מתארגנים על בסיס הגיל. ההשתייכות לקבוצת גיל מסויימת היא שקובעת את הזכויות, החובות והתפקידים, ובכך בעצם את המקום החברתי של האדם. בחברות שבטיות מסויימות באפריקה נהוג שבני אותו הגיל גרים יחד באיזור נפרד וממלאים תפקידים בהתאם לגילם. תופעה זו מקבילה בחברה המערבית להיווצרות של קהילות קשישים, כמו למשל בארה"ב. מטרתן של קהילות כאלה היא להתאגד בצוותא למגורים משותפים ולפתח אורח חיים משלהן. לא מדובר בהרחקת הקשישים מהחברה, אלא בהתנתקות מרצון, כדי לקיים איזשהו סוג של קשרים ויחסים, שאי-אפשר היה לקיים בחברה בה חיו הקשישים בעיר הגדולה.

דוגמה להומניזציה וניתוק היא המרכז הקהילתי לקשישים בקליפורניה הנקרא "עלייה", שמתואר במאמרה של ברברה מאירהוף. גילם של דיירי המקום נע בין 85 ל-95. רובם היגרו לארה"ב בתחילת המאה הקודמת ממזרח אירופה. לשון האם שלהם היא יידיש, אך בארה"ב הם התנתקו מהמורשת ומאורח החיים היהודי-דתי והחליפו אותו באורח חיים מודרני עם יהדות בגוון מאוד חילוני.

ככל שהם הזדקנו, הקשרים החברתיים שלהם הלכו והידלדלו, מצבם הכלכלי והבריאותי הלך והידרדר ורבים מהם החלו לסבול מתחושות של ניתוק ובדידות. המצב הזה עודד אותם להתקרב זה לזה ולפתח חיים תרבותיים וקהילתיים, בהם שולבו אורח החיים אותו הם זכרו מהעיירה ברוסיה עם אורח החיים העירוני המודרני. כך, בערוב ימיהם, חזרו אותם הקשישים משלב הזיקנה אל שלב הילדות והנעורים, דבר שבא לידי ביטוי בשלושה אופנים: היחס המנוכר שקיים בעיר הוחלף ביחסים בין-אישיים קרובים, רבים נטשו את אורח החיים החילוני והחלו לקיים מנהגים וטקסים דתיים, הקשישים חזרו ליידיש, שפת ילדותם, וחלקם אף החל ללמוד עברית.

דה-הומניזציה ושילוב – מצב בו הקשישים ממשיכים לחיות ולהתקיים בקרב בני החברה שלהם, אבל נידחים ממנה. דוגמה לכך היא הפרישה לגימלאות. העבודה, כידוע, היא מקור פרנסה, מקור ליצירת דימוי עצמי חיובי, מקור לפיתוח זהות חברתית, מקום ליצירת קשרים ועוד. אדם הפורש מהעבודה מאבד לא רק את תפקידו, אלא נשללים ממנו מאפיינים חברתיים כמו מקצוע, מצב כלכלי ויוקרה, המשמשים אמות מידה לקביעת צורת ההתייחסות של החברה אל הפרט. יחד עם זאת, הפורשים ממשיכים להתגורר בסביבתם הקודמת ואפילו להשתתף בחלק מהפעילויות הקיימות בסביבה זו.

דוגמה לשילוב הזה נמצאת בכמה מאמרים של החוקר דוד עטר. מן ההתחלה תנאי ההתמודדות של החברה הקיבוצית עם נושא הזיקנה היו קשים מאוד. ראשית, החברה הקיבוצית נוסדה על-ידי אנשים צעירים שלא ראו את עצמם מזדקנים אי-פעם, ולכן הם לא הכינו את הקיבוץ לאפשרות הזאת לא רעיונית ולא מעשית. שנית, החברה הקיבוצית בנויה מקבוצות דוריות, כך שבעצם שכבה שלמה של בני אדם שהיו המייסדים, הזדקנה בבת אחת, בעוד הצעירים לא היו באותו הזמן בקיבוץ, הרי שהם יצאו להגשים את חזונם – להקים קיבוצים אחרים. העובדה שהצעירים נעדרו מהקיבוץ לא סייעה לגישור של המרחק החברתי בין שתי שכבות הגיל האלה, וכאשר חברי הקיבוץ הפכו כבר מודעים לנושא, הם אמנם החלו לטפל בו, אבל בכל זאת רבים מהקשישים בקיבוצים נותרו ממורמרים ומאוכזבים.

יתרה מכך, הקשישים עצמם התנגדו להתאמת הארגון הפנימי של הקיבוץ לתהליכי ההזדקנות של החברים. ראשית, הקיבוץ במהותו הוא חברה צעירה שנטלה על עצמה משימות שנועדו לאנשים צעירים – חלוציות, הפרכת השממה, התיישבות בגבולות וכד', ומהרגע שחבר מודה שהוא זקן, הוא למעשה מנשל את עצמו מהדרך של מגשימי האידיאלים הקיבוציים הצעירים. שנית, להיות אדם עובד הוא ערך מאוד יסודי בחברה הקיבוצית, אבל הזקן הוא מטבעו אדם שאינו עובד, ונוצרת סתירה. לבסוף, הזקנים היו האבות המייסדים שהיוו את הרוח החיה והכוח הקובע בכל הקשור לניהול החברה הקיבוצית, ואילו עכשיו הם זקוקים לדאגה, לעזרה, לטיפול, ורבים מהם מתקשים להשלים עם הפיחות הדרמטי במעמדם ולאי-יכולתם להשפיע.

דה-הומניזציה וניתוק – בחברות פרימיטיביות נודדות, המתקיימות מהיד אל הפה והמתנדנדות בין מצבי שפע ומחסור, יווצר מצב בו הקשיש יינטש או יורחק כיוון שאין מספיק מזון והוא מהווה פה מיותר. התופעה קיימת גם בחברה המערבית המודרנית בדמות שוד של קשישים, הזנחה והשפלה בבתי אבות, הרחקה מפעילות חברתית, נידוי משפחתי ועוד.

למבחן:

ארבעה ציטוטים מתוך היצירות שנלמדו, מתוכם צריך לבחור שניים. על כל ציטוט תישאל שאלה בת שבעה סעיפים – מהקל לקשה. היקף כל תשובה צריך להיות עד שני עמודים וחצי.