ביבליותרפיה רפואית בבתי חולים -2012-2013 --סמסטר א
מבוא לביבליותרפיה 21/
סרטון של שביל החיים. קיים רמזור שמסמל את המעצור בחיים. יש מעצורים בחיים שגורמים לך לעצור רגע ולחשוב על התקדמות החיים שלך. בסרט הרמזור מסמל את המעצור הזה.
המעצור יכול להיות משבר.
משבר- הינו דבר לא צפוי המכריח אותנו לעצור ולעשות חשבון נפש. קיימים משברים שונים כגון: מחלה, גירושין, נישואים, בעיות משפחתיות וכו. המשבר אינו מתוכנן, הוא חיצוני.
האם אנחנו צריכים לחכות למשבר או שמה אפשר לעשות עצירות מוכוונות בחיים כדי לא להגיע למשבר גדול שימוטט את הכול?
פירוש השיר “שלושה עמדו“- לאה גולדברג
החכם- “הן בדרך ישר אני בא”- דרך האמת, הכנות, ללא ייפוי המציאות, המצב כמו שהוא. “מעולם לא רחם אל עולם לא נחם”- העולם ללא רחמים וללא נחמה. מציאות קשה ואכזרית, אין רחמים, החיים קצרים מלווים במשברים ושברים שאי אפשר לאחד אותם מחדש.
חי במציאות קשה ולא פשוטה שאין אפשרות לתקן את המציאות והמשברים הקיימים. החכם חוזה את השברים, לא מופתע. “וידע ליבי” ליבו יודע שאין מה לתקן ואין אפשרות כזו. מהיכן מגיעה עמדה כזו? עמדה כזו מונעת פגיעה, אכזבה, מנגנון הגנה, מנגנון מפני אשליות. אולי אדם כזה נכווה בעבר ולא רוצה להיפגע שוב, או אדם שקשה לו להתמודד עם אכזבות. נימת דבריו עניינית ותכליתית, אינו מופתע ואינו מאוכזב. הצגת מציאות שכלתנית. עמדה כזו מובילה אדם להימנע מהשקעה רגשית בכל, מתמקד בחשיבה שכלתנית. המחיר הינו בקשרים אישיים רגשיים, החכם מאבד את התקווה ואת הסיכויים לשיפור. איבוד החלום, הפנטזיות, את חווית השלמות, מעורבות בחיים. מדוע אם כך נקרא חכם? מהמקום השכלתני אולי, חכם בכך שלא נפגע ומונע מעצמו פגיעה רגשית.
השוטה- החכם, השוטה והחולם עומדים יחדיו מול השברים ורואים את המציאות אך השוטה אינו מכיר בכך שהשלם נשבר. “השלם עומד על כנו” הכחשה, סילוף המציאות, הוא רואה את השלם שבור אך בוחר להגיד שהוא שלם. ביטוי זה נובע כידיעה פנימית של השוטה ותחושת המציאות בעיניו. סילוף מציאות כזה מגיע ממקום של שכנו עצמי ואולי גם שכנוע של הסובבים אותו בכך שהמציאות אינה מה שהיא. יש תחושה של שבר, אך הוא מקווה שהמציאות שונה. אינו מאמין לתחושות הפנימיות שלו עצמו. הוא מאמין שאם לא יאמין שקיים שבר אז כנראה שהוא באמת לא קיים. האדם לפעמים מתעלם מסימנים בחיי היומיום שלו, כשהמציאות קשה ואין כוח להתמודד איתה. “רק משום שאני שוטה, לא אוכל לתקנו”- מודעות לשברים אך עדיין נאחז באשליה ובתקווה שאחר יתקן את המציאות כי הוא אינו יכול משום שהוא שוטה. בשלב זה מבין שקיים שבר אך מאמין שמכיוון שהוא שוטה הוא אינו יכול לתקן את המצב. מחשבות מסולפות ממציאות שגויה ולכן מובילות לסתירה פנימית אישית. חוסר אמון בתחושות ובתפיסת מציאות. חוסר אמון בעצמו בתיקון המציאות. דימוי עצמי ירוד ורגשי נחיתות. דימוי עצמי אינו רק מייצג את ההכרה העצמית והערך, אלא גם מכון את האדם למטרה כלשהי (בין אם הרסנית או מועילה). מה עשוי להניע אותנו בשבר קשה לאמץ תפיסה כזו? הקושי בקבלת הסופיות של השלם שנשבר, כשאין כוחות להתמודד עם האכזבה. האשמה העצמית ורגשי הנחיתות, למרות היותם מכאיבים, לעיתים משמשים לנו לבריחה והגנה מפני העימות עם ההכרה במציאות שמכאיבה לנו הרבה יותר. הכחשת השבר גורמת לחוסר יכולת לסגל את התנהגותנו מאחת לאחרת. נדרש שינוי בהתנהגות כדי להתמודד עם התוצאות של המציאות. האשליה שהשבר כן ניתן לשינוי גומת לנו לפעילות יתר, יותר ניסיון לסובב את המציאות עפ”י אמונתנו. אי אמון ביכולות של האדם יכול להוביל להתנהגות פסיבית “הרמת ידיים”. ללא קבלת עובדת השבר כמצב סופי, לא ניתן יהיה להתאבל על השלם שנשבר ולהיפרד ממנו. לא יהיה מקום לקבל שלם חדש. מדוע אם כך נקרא כך השוטה? מנמיך עצמו, סובל מרגשי נחיתות, סילוף המציאות תתבטא בהתנהגות טיפשית. דבר כזה קורה כאשר התנהגות, מחשבות, רגשות, תפיסות נקבעות בעיקר ע”י צרכים ומנגנוני הגנה בלתי מודעים. בהיותם כאלו הם לא כפופים לחוקי ההיגיון והמציאות. לא ניתנים לביקורת ובדיקה ע”י חוקים אלו ולכן הם מכילים סתירות, שוני והתנהגות לא רציונאלית.
החולם- “ובכה החולם בידעו”- תגובתו שונה בכך שיודע ולא אומר אלא בוחר לבכות. הוא חווה את כאב השבר, לא מתגונן מהכאב בניתוק רגשי או בהתכחשות למציאות הוא חווה את זה רגשית. החולם יודע את האמת. לא מתכחש לכך שהשבר בלתי הפיך או מתכחש לשברים הבאים שיגיעו. הוא יודע שהשברים הבאים סופם גם להישבר. מתנהג רגשית למצב, בוכה ומקבל את המציאות הקיימת. הכרה שהשברים בלתי הפיכים ויש אפשרות לסבול את הכאב הזה מאפשר להשלים עם המציאות ולהיפרד מהשלם שנשבר. ההשלמה מאפשרת שלמים ושברים נוספים בעתיד, והשתחררות רגשית מהשלם וליצור שלמויות חדשות. חווית השלמות דינמית ותלויה באדם. כל אחד עושה בחייו מה שהוא מרגיש לנכון, כך החולם בוכה וסובל הוא זוכה בתמורה, תמורה גדולה מאוד. הוא זוכה בחוויית השלמות, גם אם זוהי חוויה זמנית, הוא אינו תקוע בחוויית השבר. יש לו “שעות חסד” של שלמות, שמחת חיים, תקווה, משמעות בחיים שאלו הם “סמי החיים”.
סיכום: השיר מייצג שלושה סוגים שונים של תגובות אנושיות של משבר/ שבר. התגובות מתרחשות בכל אדם בצורות שונות. החכם, השוטה והחולם כולם נמצאים בכל אדם ומתבטאים בדרכים שונות באדם. הדילמה היא היכן הגבול שמבדיל בין החולם לשוטה? בין אופטימיות ותקווה לבין הונאה עצמית, אשליה וסילוף המציאות. יש להיזהר לא לדחוף את הפרט לקלוט את מלוא משמעות השבר מעל לכוחותיו ונכונותו באותה העת. יש לתמוך, ליצור אקלים ותנאים המאפשרים לחוות את השבר ולהשלים עימו.
מבוא לביבליותרפיה המשך 28/10/12
ההבדל בין אמפטיה, סימפטיה ורחמים?
רחמים: הסתכלות מגבוה, אל האדם. “איזה מזל שאני לא הוא”. יחסי הרחמים, מערבבים יחסים בין חזק לחלש, גבוה לנמוך, עשיר ועני. המרחם מסתכל מעל, מלמעלה.
סמפטיה: “מה אני הייתי מרגיש אילו הייתי במקומו.” הסתכלות על עצמי במצב שלו. מוקד המחשבה הוא האני העצמי ולא האדם האחר.
אמפטיה: מה אותו אדם מרגיש במצבו. הסתכלות על האדם האחר, הסתכלות על העולם מנק' הראייה שלו.
ביבליותרפיה הינה שיטת טיפול, הנעזרת בתחומי הספרות, שירה, תאטרון, קולנוע, כתיבה. חלק מתרפיה באומנויות. מדובר בכלים התורמים לפיתוח היצירתיות והמודעות העצמית שלנו. תהליך של אינטרקציה דינמית בין אישיות הקורא לבין החומר הנקרא. אישיות הינה מכלול צורות החשיבה, ההרגשה וההתנהגות שקובעות את הסגנון הייחודי של האדם ומשפיעות על הקשרים שלו עם הסביבה.
תאוריית האישיות הפסיכו אנליטית: של פרויד, האישיות מורכבת משלוש רמות של מודעות. מודע, סמוך למודע ואת הלא מודע. לא מודע: מרבית התכנים אינם מודעים לנו. סמוך למודע: כל מה שניתן להעלות למודע עפ”י בחירה של האדם. מודע: כל מה שנמצא ברגע נתון במודע שלנו. בנוסף טען שבתוך האישיות יש שלושה חלקים: הסתמי, האני והאני העליון. עפ”י פרויד הסתמי כולל את הדחפים שהאדם נולד איתם. התחום הסתמי אינו משתנה לאורך כל החיים, עקרון ההנאה והכאב. חיפוש ההנאות והמנעות מכאב. תחום האני מתחילה להתגבש החל מתחילת השנה השנייה, כשהתינוק מתחיל להתחשב בדרישות המציאות. עיקרון המציאות, המטרה לספק את הדחפים של האדם במקום ובזמן שהחברה סביבנו מתירה זאת. תחום האני העליון כולל את המצפון, (מה שאסור לעשות) ואת האני האידיאלי, ערכי החברה, הנורמות. תחום זה מתפתח משנת החיים השלישית והוא מונחה ע”י עיקרון המוסר. שני הטעונים נכנסים יחד לסכימה משותפת. כל החלק הסתמי הוא בתוך החלק הלא מודע.
מקור האנרגיה נוצרת במשחק בין ה
בתהליך הביבליותרפי יש 4 שלבים שצריכים להתרחש בתהליך האינטרקציה הדינמית בין הקורא (המטופל), לבין החומר הספרותי שמשתמשים בו.
- הזדהות
- השלכה
- קטרזיס
- תובנה
1. הזדהות: התהליך הביבליותרפי מתחיל בתהליך ההזדהות בתוך דמויות בסיפור. גילוי הזדהות של המטופל עם הדמויות בסיפור. מאפשר לפתוח בהתמודדות עם הבעיות האישיות של המטופל. שלב זה הוא חובה, במידה ואין הזדהות ראשונית עם הדמויות ביצירה יש להחליף יצירה.
2. ההשלכה: הדמות ביצירה משליכה דברים על המטופל, וכך גם ההפך המטופל על הדמויות ביצירה. מנגנון שבו הקורא מייחס לדמות הסיפרותית מרכיבים לא נעימים לא, מרכיבים המעוררים בו חרדה. ע”י כך שהמטופל משליך על הגיבורים, הוא מפחית את החרדה העצמית (תהליך לא מודע) וקיימת תחושת הקלה. התהליך נותן סוג של לגיטימציה לרגשות “אסורים” הקיימים במטופל לצאת.
קיימים שלושה סוגי חרדה:
מציאותית: פחד מהמציאות כתגובה שיכולה לקרות. (תאונה מרכב וכו)
נוירוטית: איזשהי תגובה לסכנה שמקורה בסתמי, בלא מודע. פחד ממשהו שנמצא עמוק בתוך הלא מודע ומפחד לצאת החוצה.
מוסרית: תגובה לסכנת הענשה ע”י האני העליון, המוסר.
הדרך להתגבר על החרדה המציאותית היא לסלק את הגורם, ואילו בנוירוטית והמוסרית היא במנגנוני הגנה, מנגנונים לא מודעים. המנגנונים הם נורמלים לגמרי.
ההשלכה היא תהליך של מתן ביטוי לתכנים פנימיים נפשיים של האדם, כתגובה לאיזשהו גירוי חיצוני. הדבר הטובה להשתמש היא בגירוי עמום ובכך להשליך את הבעיות האישיות על הגירוי הזה. מבחני השלכה.
4/11/12
מבחני השלכה יכולים להיות שירים, סיפורים או מבחן הנקרא מבחן השלכה המעריך את מצב האישיות שלנו. מתבצעים כתוצאה מתגובות של אנשים לגירויים שונים. מבוססים על הנחה שאנשים משליכים על הגירוי תכנים פנימיים כמו יצרים, פחדים, משאלות, מחשבות והם מעוגנים על התאוריה הפסיכואנליסטית שהגורמים הלא מודעים מבלים תפקיד מאוד מכריע בהתנהגותו של האדם.
יש שלושה סוגי מבחני השלכה:
א. סוג הגירוי הינו גירוי חזותי: מראים איזשהו תצוגה והאדם מפרש מה הוא רואה.
סוג בדיקה כזה שבו מראים תמונה ואדם יוצר סיפור סביבו מראים תכנים פנימיים נסתרים של האדם. בנוסף יש הסתכלות על האופן הכללי של הסיפור, צורת התגובה של הנבחן, האם יש סדר בזמנים, האם יש קשר בין התמונה לסיפור, האם הנבחן מסתכל על כל התמונה או רק על חלקה, המילים שהנבחן בחר להשתמש בה וכו.
ב. סוג הגירוי הינו מילולי: ניתן לאדם משפט והוא צריך להשלים אותו באופן מהיר וספונטני, אסוציאציות. לדוגמא: אני מרגיש..., מרגיז אותי..., אני רוצה ש..., וכו.
ג. סוג גירוי חזותית: אומרים לאדם לצייר משהו והאדם צריך להמשיך או לצייר את הציור כרצונו. בדיקת תכונות הקו (האם הוא קו רצוף, מתמשך, זיגזגי) מיקום הציור בגיליון, פרופורציות של הציור וכו.
3. קטרזיס: אריסטו תבע את המושג קטרזיס האומר בתפיסתו טרגדיה. מבנה של טרגדיה הוא במבנה של פרמידה כאשר תחילת העלילה למטה מצג ימין ואז עולה לאקספוזיציה, משם להסתבכות ועד לשיא (השפיץ) ואז ירידה לפריפטיה (כינוי לשינוי מצב של הגיבור, הסתבכות) לקטסטרופה ומשם לפני הירידה המוחלטת להתרת הקונפליקט יש את הקטרזיס. שזהו העלאה ושחרור של זכרונות מודחקים שנחשבים כמייצגים איזשהם חוויות טראומטיות, נפשיות בעלות מטען רגשי חזק מאוד מן העבר. חוויה לא נעימה זו הודחקה אל ה”לא נודע” מפני שהיוותה איום בלתי נסבל ובלתי הולם את הנורמות של האדם. התהליך של ההדחקה יוצר סימפטומים נירוטים. ההדחקה ניתנת להעשות ע”י היפנוזה, אסוציאציות, בבליותרפיה וכו. תהליך הקטרזיס שבו עולים הזכרונות המודחקים, מביא לפורקן וטיהור הנפש.
4. תובנה: בעקבות הקטרזיס האדם אמור להגיע למודעות ותובנה של הבעיה שלו. בשלב זה אנחנו דורשים מהקורא להראות קווי דימיון ושוני בינו לבין הדמות הספרותית.
בבליותרפיה טיפול בקבוצה הוא יותר מועיל מאשר בפרטני: אדם עומד מול קבוצה ואומר את תחושותיו, מבין שהוא אינו יוצא דופן מכיוון שלכולם יש אותם בעיות, או בעיות דומות. המטופל מבין שהוא יכול לשתף, והביטחון העצמי שולו גדל כי הוא לא לבד. סיבה נוספת שאדם שעומד בקבוצה מתקשה להגיד את מה שמעיק עליו ואז אדם אחר שנמצא בקבוצה אומר דברים דומים ואז הוא יוכל להצטרף לדבריו ובכך לנסח את תחושותיו ביתר דיוק. תמיכה ממנחה הקבוצה וגם משאר משתתפי הטיפול. הפרט בתוך הקבוצה רואה גישות שונות של אנשים, הוא רואה שאחרים חושבים דברים אחרים שונים ממנו. זה גורם למטופל לחשוב אולי אחרת ושיש דעות שונות, ולהיפתח לדברים חדשים. בטיפול מדברים על הסיפור וכך האדם יכול לבחור האם הוא רוצה לדבר על עצמו או שלא, ולהתמקד בסיפור. בנוסף כשיש קבוצה יכול האדם לבחור לא להשתתף ולהיות משקיף. אך בסיבה זו יש סכנה גם. שהאדם יבלע בקבוצה ולא יקבל את הטיפול שהוא צריך. הוא יקבל את דעותיהם של האחרים למרות שהם לא דעותיו. הקבוצה גם יכולה לכפות את עצמה על המטופל ובכך שוב גם המטופל יעלם.
גו והארי פיתחו חלון המורכבת מ4 שמשות המבוססות על גילוי עצמי ומשוב (איזון חוזר):
- שמשה שקופה משני הכיוונים, אני יכול לראות את התנהגותי בדיוק כמו שאחרים רואים אותי.
- שמשה שקופה לאחרים אך אטומה בפני, דרך שמשה זו אחרים רואים אותי בחלקים ממני שאני עיוור להם לחלוטין. אפשר לומר שקיימות בנו התנהגויות שאנחנו גם עיוורים וגם חרשים אליהם. למשל, בעיני אחרים אני נתפס כעצבני בעוד שאני משוכנע שאני רגוע.
- שמשה שקופה לי אך אטומה לסביבה. מה שמתרחש בתוכי חסום בפני הסביבה ואני רואה עצמי לחלוטין. למשל, אני מסתיר בדברים מסוימים בי מהסביבה במודע כי אני מתבייש בעברי ויש לי רגשות אשם.
- שמשה אטומה לשני הכיוונים, מורכבת מחומר שאני והסביבה לא מודעים למה שעובר על האדם.
לימוד מתוך גילוי עצמי כרוך בנכונות לחשיפה עצמית, מילולית, גם לעצמי וגם לאחרים. ואילו הלימוד מתוך איזון חוזר קשור לנכונות להתייצב מול מה שחברי הקבוצה שלי רואים בך, שומעים מתוכך וחשים כלפיך.
הכאב 11/11/12
סוגים של כאב: תופעה שקיימת בה אדם לא חש בכאב, אולי כשהוא שיכור, ואנשים מכים אותו ומכאיבים לו והוא לא חש בכלל בשום תחושה וכאב. כמו כן בהריון אישה שלוקחת אפידורל לא חשה בכאב הלידה. קובד, תופעה שנראית בסוציולוגיה שגבר מפתח את אותם סימפטומים שהאישה מפתחת בזמן ההריון, ואף בלידה הם חשים את אותו הכאב של הלידה כאילו הם יולדים. כאב הפנטום (רוח רפאים), כאב איבר בגוף כשבעצם האיבר אינו קיים, נגיד אדם קטוע יד, כואבת לו היד אך אין לו יד.
הכאב הינו סימפטום, חוויה תחושתית שעל פיה האדם/ אנחנו שופטים שדבר מה אינו כשורה בגופנו. הכאב הינו סוג של גירוי מאוד פרטי ואישי לכל אדם. אותו אדם בזמנים שונים, ימים שונים יחוש כאב שונה לאותו גירוי. לדוגמא ילד שמקבל מכה במשחק כדורגל, ולא בוכה וממשיך לשחק ואז חוזר הביתה להוריו וכשמגיע להוריו פוצח בבכי ומרגיש את הכאב.
סף הכאב, הינו הגירוי החלש ביותר שמזוהה ומוכר בגופנו ככאב. הסף נמצא באותם ערכים פחות או יותר אצל כל אדם. הסף הינו הגבול בין חוסר תחושת הכאב לבין תחושת הכאב. הסף עולה ויורד, כאשר סף הכאב עולה, פחות מרגישים את הכאב (היפנוזה, התרגשות חזקה, סמים, תרופות, פחד עצום, רגשות קיצוניים). לעומת זאת סף הכאב יורד, כלומר מרגיש יותר כאב. הגבול הפיזיולוגי לכאב.
סבילות הכאב היא היכולת לסבול את הכאב, הגבול הפסיכולוגי לכאב. מבטאת עד כמה אדם מסוגל, מעוניין ויכול לסבול את הכאב.
שלושה מרכיבים בכאב:
המרכיב התחושתי: התחושה שעוברת ממי שקלט את הכאב עד לתלמוס (אזור לימבי ורטיקולרי, רגשות)
המרכיב הרגשי: עד כמה אנחנו יכולים ורוצים לסבול את הכאב
המרכיב הערכת הכאב מבחינה התנהגותית: האם מתגברים על הכאב אם נבכה, ניקח תרופה, וכו. דרך הפעולה בכאב. (קליפת המוח, קורטקס).
ברגע שיש כאב בגוף, הגוף משחרר אוטומטית חומר כימי (אנדרופין) שנועד כדי לרפא את הכאב.
מבחינה פסיכולוגית אפשר לחלק את הכאב לשניים:
הכאב הפסיכוגני: איננו קיים אלא במוחו של הסובל ממנו. אין ממצא אורגני של סיבה שבגללה יש כאב, לא דקירה, זיהום, שטף דם וכו.. אין שום דבר פיזי שיגרום לכאב. זהו כאב מוחי, נפשי. מאתרים שיש בעיה נפשית שמובילה לכאב. מדובר בכאב אמיתי של האדם, הוא באמת מרגיש כאבים.
יש כמה סיבות לדבר זה: סיבה ראשונה היא סיבה פסיכולוגית, כמו כאב לב, שברון לב בגלל משבר נפשי וכו, סיבה שנייה בחירת מיקום הכאב עפ”י האסוציאציות האנטומיות.
הכאב הפונקציונלי (הכאב הפסיכוסומטי): פגיעה בפונקציה של אחד האיברים בגופנו כתוצאה ממצב נפשי מסוים. מוצאים סיבה לבעיה, סיבה אנטומית. כמו למשל מתח, גורם לקיבוץ שרירי העורף, התכווצות כלי דם יכולים להוביל למיגרנה. כאב זה הינו באיזור רווח משני, כלומר יש לו רווחים מכאב זה. רווחים משחרור ממטלות וגם ממובן של התייחסות אליו. הכאב שאנחנו מפתחים נוצר כסוג של מנגנון הגנה מפני החרדה שמלווה ביצוע של מטלה מסויימת. למשל, אנחנו לפני בחינה, לא כל כך מוכנים למבחן, אנחנו חרדים ואנחנו מעדיפים לפתח כאב כדי לא לגשת למבחן. הסביבה מתייחסת אלינו יותר טוב כי אנחנו כואבים וגם משוחררים ממטלות, נגיד ללכת לבי”ס.
כאבים אקוטיים: כאב חד, חריף, קצר. מכה, דקירה, מכה כזו משחררת תחושות של חרדה מהמכה, לחץ דם עולה, מתח שריר, שרירים מתכווצים ועוד.
כאבים כרוניים: כאב שמייצג תמונה של דיכאון, כאב מתמשך, הפרעות שינה, ירידה בתאבון, אי שקט של מערכת העצבים. הסובל מפסיק להתעניין בסביבה, כל הזמן מתעסק בפחדים ובכאב שלו.
גורמים מעניינים לכאב:
הכאב כסוג של גירוי הינו המפגש הראשון שלנו כתינוקות עם הסכנות החיצוניות, הודות לכאב הזה הורינו מעניקים לנו חום, אהבה בניסיון להרגיע אותנו. ילדים שמקבלים יחס מהוריהם רק כאשר הם סובלים ובכאב.
טכניקות טיפול בכאב: תרופות, הזרקת חומרים שבולמים את התקדמות המידע החשמלי בתוך העצב בגופנו, הרדמה מקומית, דיקור סיני, ביופידבק (משוב ממכשיר כשאני מתמודד עם הכאב בצורה נכונה), פלסיבו (תרופת דמה).
אוטוסוגסטיה= שכנוע עצמי. הרצון שלנו הינו כלי מאוד חזק אך הדימיון מנצח את הרצון. התפתחו טכניקות של דימיון מודרך על בסיס המחשבה שהדמיון עולה על הרצון. בדמיון המודרך אדם נכנס להרפייה של השרירים, והוא מדמה תמונה כלשהי.
סרטן השד 18/11/12
רגשות המופיעים אצל אדם עם סרטן, התכחשות, כעס, התמקחות, ייאוש, דיכאון, תקווה.
הספר להתעורר אחרת / תמר ברלינר
תמר עצמה מספרת מדובר באוטוביוגרפיה בצור
הספר השני ספר ילדים ליליאנה גרשונזון ופרופסור דינה בן יהודה אחראית על אונקולוגיה בבית חולים הדסה עין כרם.
“יש סרטן בבית” – ספר יוצא מן הכלל !
הסרט הוא על בחורה בשם תמי רימון. הסרט הוא גם אוטוביוגרפיה שמספר על הקשיים שלה וההתמודדויות שלה. הסרט מדבר על הרבה אלמנטים, יש כאן התייחסות לדברים הקלאסיים הבנאליים הוא מדבר על פחדים חרדות כעס, אשמה, על דימוי גוף על הסברים לסיבות למחלה, שכל אחד נותן. על בדידות והסתגרות יחסים עם הילדים יחסים בין זוגיים. על שיתוף על יחסי מין, כל הנושא של להיכנס לתוך טיפול קבוצתי, רחמים עצמאיים בכי פחד מן המוות, ובדיקה מחודשת של כל היחסים עם בן ובת זוג.
מבחינה טיפולית ניתן לעשות סדנה בת עשרה מפגשים לנשים החולות בסרטן השד.
מפגש ראשון אחרי הניתוח, זהו מפגש היכרות בין המשתתפות, מסירת אינפורמציה כללית, נערך חוזה קבוצתי מדברים על נוכחות קבועה, שמירה על לוח זמנים ומדגישים את עניין הסודיות בקבוצה, כל אחת במפגש מציגה את עצמה היא מספרת על המחלה שלה והיא אומרת לקבוצה מה היא מצפה מהמפגשים הללו.
המפגש השני מוקדש לקושי לדבר על פחדים הטענה העיקרית של המשתתפות בקבוצה היא שהחשיפה של התכנים הפנימיים שלהם גורמת לפחדים לדיכאון וחרדות, המסרים שצריך להעביר בפגישה הזו מצד המנחה היא שהכלי הקבוצתי הזה נבדק בעבר והוא נמצא יעיל המתן סיוע לחולות סרטן השד, מסר נוסף הוא שמותר לפחד מותר לדבר על פחדים ולא חייב.
מפגש שלישי מבררים אילו פנטזיות או הסברים ממציאים אנשים מדוע זה קרה להם.
מפגש רביעי מפגש שמיועד לדבר על השינויים שחלו בדימוי הגוף בעקבות הניתוח ההקרנות, ומדברים על הרבה דברים על הרגשת נכות על כעס חרדה אשמה, דיכאון, הסתגרות ומניעה ממגע עם הבעל או החבר, והן מתביישות להתפשט לפני הבעל או החבר. הן תופסות את עצמן כנכות. ומקוות שבעזרת שחזור השד לתקן את התחושה הפנימית שלהן. נשים שאינן נשואות חוששות שהן לא ימצאו חתן.
מפגש חמישי פגישה שהנושא שלה זוגיות. כל עניין שיתוף פעולה יומיומי, כל הנושא של שינוי מבנה התפקידים. עבודות הבית טיפול בילדים, מדברים על שיתוף ברגשות, החשש לשוחח. מדברים על יחסי מין, יכולה להיות רתיעה או הידוק של הקשר האינטימי ויחסי המין. המצוקות של הבעל, מנסים לבחון מחדש את חוזה הנישואים. מבקשים מהנשים להעלות על הכתב מה הבעל היה אומר לדעתן אילו הוא היה נשאל על רגשותיו בכל הקשור למחלה של אשתו, אנו יודעים שסרטן זו מחלה משפחתית שנוגעת בכל המרכיבים של המשפחה, מדברים על הפחדים של הבעל.
לא פעם המחלה הזו ממדגישה את דלות הקשר עם הבעל ומחזקת את הקשר עם מישהו אחר מאהב וכדומה.
מפגש שישי הינו מפגש עם הבעלים בלבד. המטרה היא לבטא את המצוקות של הבעל או החבר ולשתף אותו במצוקות של האישה. ובמפגש הזה מתייחסים עם הבעלים לשלושה אספקטים, כיצד הם מרגישים באופן כללי עם הנושא של כריתת השד, האספקט השני, כיצד הם מתמודדים עם העובדה שיש כאן עניין של מחלה, אין הם מתמודדים עם התפקידים החדשים ועם הקשיים של בת הזוג. האספקט השלישי, כיצד הם מתייחסים להשתתפות של בת הזוג בקבוצה.
המפגש נותן לגגיטמציה גם לבעלים ולחברים לדבר על רגשות לעסוק בנושאים מאוד אינטימיים לבדוק את ההתנהגות שלהם ביחס לאחרים.
מפגש שביעי מפגש שעוסק בשאלות ודאגות סביב הדרך שבה ראוי או נכון לשתף את הילדים במחלה של האם. מה שחשוב לדעת זה שהאינפורמציה שנמסרת לילדים על המחלה היא איננה מזיקה אם המסר שמועבר לילדים הוא שההורים מסוגלים להתמודד עם הבעיות שלא יווצר מצב שהאחריות טיפול על כתבי הילד. אם ההורים מרגישים שהם לא יכולים להתמודד עם זה ולהעביר את המידע לילד אז פונים לעזרה מקצועית.
מפגש שמיני מפגש עם האונקולוג והפלסטיקאי מפגש אינפורמטיבי לגבי הנושא של שחזור השד.
מפגש תשיעי מפגש שיחה על המוות, מתנההלת שיחה על הפחד מן המוות, ויש אומרים על הפחד על הפחד מן המוות, מדברים על השינויים הדראסטיים שחלקן לוקחות כתוצאה מן המחלה, יכול להיות גירושין שינוי הרגלי תזונה. שחזור של שד באופן מיידי.
מפגש עשירי כל אחת מסכמת מה היא לקחה מהקבוצה. המנחה מסכמים ואומרים שהדלת תמיד פתוחה לא להסס לפנות במקרה הצורך. וניתן להגיע סתם ככה להגיד שלום. הפגישות הן פגישות של שלוש שעות עם הפסקה באמצע. לפני הסדנה ממליצים לקרוא את הספר להתעורר אחרת ולפני הפגישה של הילדים ממליצים לקרוא את הספר יש סרטן בבית.
הילדים במשפחה 25/11/12
עולות סוגיות שונות בנושא ילדים במשפחה ברגעי משבר, ואלו הם:
- איך מספרים לילדים על אירועים קשים? עולה שאלה האם בכלל יש צורך להגיד לילד על המחלה? עונים על שאלה כזו שילדים הם חלק מהמשפחה ויש להם זכות לדעת על המתרחש בבית, ובנוסף ילד מרגיש ומבין שמשהו קורה בבית. העלמת האמת בעולם הילד, עלולה להוביל אצל הילד חששות שווא שיכולים להיות גרועים יותר מהמציאות עצמה. תפקיד ההורים הוא לא רק להגן על הילדים מפני מפגשים עם אירועים מאיימים בחיים אלא בעיקר לציידם בביטחון ובאמון בעולם, וביכולת שלהם להתמודד עם המשברים והמציאות הקיימת. הורים חוששים לדבר עם ילדיהם על נושא מכיוון שחושבים שהם יפילו על הילד מעמסה רגשית גדולה מידי שהילד אינו יכול להתמודד איתה. יש לזכור שסרטן אינו פסק דין מוות והמנעות משיחה כזו הופכת את הנושא ליותר מפחיד, לא מובן ובלתי מציאותי. ילדים עלולים לגלות את האמת דרך אנשים אחרים. הם חשופים לאמצעי התקשורת, טלויזיה, רדיו, אינטרנט והם קולטים מידע בנושאים שונים. בדרך זו הילד לא יכול לעבד את המידע הרלוונטי להם ספציפית, אלא הוא קולט את כל המידע גם אם אינו מתייחס למשפחתו. ילדים קולטים מידע שלא תמיד הם יודעים לפרש אותם במובן הנכון. לפעמים הם לוקחים על עצמם אשמה עצמית כדי להסביר תופעות שקורות. כאשר מספרים לילד על המחלה אין צורך להעמיד פנים ולהסתיר. הדבר הזה מאפשר זרימה במשפחה. לילדים יש יכולת מדהימה להתמודד עם האמת, לפעמים יותר ממבוגרים. למרות שהאמת קשה מאוד היא מהווה סוג של הקלה מול מצב של חוסר וודאות. עדיף אמת קשה מאשר שהילד יהיה במצב של חוסר וודאות. התמודדות טובה של משפחה מהווה מקור לכוח נפשי, התבגרות טובה יותר של הילד. הוא יוכל להתמודד עם רגשות כואבים ולגלות את הכוח שטמון באדם, ובמשפחה ברגעי משבר. מי צריך לספר לילדים? ההורים צריכים לספר ולדבר עם ילדיהם. מותר לבכות, מותר להרשות לילד לבכות, מותר להיות מבולבלים, נבוכים, נרגשים. חשוב שגם בן הזוג הבריא יהיה מעורב בשיחה, להעביר לילדים את המסר שזוהי התמודדות משותפת של כל בני המשפחה. אפשר להיעזר באנשי מקצוע במתן עזרה לאיך לספר לילד ולעזור לו. אפשר לתרגל את השיחה לפני השיחה האמיתית. מתי צריך לספר לילדים? רצוי לשתף את הילדים במידע כאשר האבחנה ברורה להורים וידוע בדיוק מה קורה. חשוב לעדכן את הילדים עם כל תחילת טיפול, להסביר את מטרות הטיפול, את תופעות הלוואי, את דרך שבה המשפחה מתכוונת להתארגן לקראת הטיפולים. ילדים נוטים לחשוש שמחלת הסרטן תמנע התייחסות לצרכים שלהם, שלא ישימו לב אליהם יותר. יש לתת להם ביטחון, שהצרכים הבסיסיים שלהם יסופקו ללא קשר למה שקורה בבית. חשוב להבהיר להם מה מצפים מהם בהתארגנות המשפחתית הזו. העברת מידע גם לאחר סיום הטיפול, והשארת התחושה שהם חלק מהתמונה כל הזמן. איך לספר לילד? כל משפחה צריכה למצוא את הדרך שמתאימה לה. כל ילד בנפרד/ כולם ביחד. חשוב לדבר עם הילדים בשפה המובנת להם, וברורה להם. מה לספר לילדים? להעביר תחושה של אופטימיות גם כאשר לא בטוחים שיגיעו ימים טובים יותר. שההורים ממשיכים לאהוב ולדאוג להם בלי קשר למחלה. לענות על שאלותיהם בתשובות פשוטות. לברר עם הילד איך הם תוספים את המושג “סרטן”. מה מבחינתם זה אומר. צריך להתייחס לחששות והדאגות שלהם כשהם מביעים אותם. להיות ער למידע לא מדויק או תפסיה מעוותת של הילד לגבי המחלה. התייחסות גם לרגשות ולא רק על העובדות בשטח. שיתוף הילדים בהחלטה למי הם רוצים למסור את המידע על המחלה, מורה, גננת, חברים קרובים ועוד. ספרו להם מי כבר יודע על המחלה של ההורה, כדי שלא תהיה הפתעה אם ידברו על כך מול הילדים. ממה בעצם רצוי להימנע? אל תשקרו לילד! נסו להימנע מהשקר, אין צורך לומר את כל האמת. אין צורך להכביד על הילד בפרטים מרובים, אל תבהילו את הילד עם בעיות כספיות שיהיו בבית. אל תבטיחו דברים שלא תוכלו לקיים. שאלות שאינכם יודעים את התשובה אל תמציאו, תודו שאינכם יודעים את התשובה. אל תכריחו את הילדים לדבר אם אינם רוצים, יש לתת לילד זמן לעכל את הנושא.
- כיצד מתמודדים עם המשבר? מה שנחוץ בדר”כ הוא לתת לעצמכם ולילד את הזמן הדרוש להסתגלות, הסתגלות למצב החדש. נחוץ זמן! דברים שניתן לעשות כדי לסייע להסתגלות הינם דברים הקשורים לאי הוודאות ולבלתי ידוע. שיש שאלות שאין להם מענה, יש לקבל את העובדה שלפעמים אין מענה. מחלץ הסרטן גורמת בתוך המשפחה לשינוי באווירה הרגשית, בהופעה החיצונית. יש ירידה בתפקוד הכללי של החולה. חשוב להשתדל לשמור על שגרת היומיום ככל שניתן. חשוב לשמור שצרכי הילדים ימולאו (בעיקר כשמדובר בילדים קטנים 5-16). אפשר להיעזר בדמויות חיצוניות או פנימיות שניתן לסמוך עליהם ולהתחבר אליהם. התמודדות עם מצבי משבר דורשת גמישות גדולה במשפחה. צריך את הגמישות בביצוע חילופי תפקידים. התמודדות טובה עם חילופי מצבים משתנים נותנת לילד ביטחון עצמי וביטחון במשפחה. יש לילדים יכולת טובה להשלים עם נכות, מגבלה וכל מה שצריך הוא הסבר קצר וענייני לנושא. ילדים עלולים להיות חשופים לשיחה של אנשים אחרים על המחלה של ההורה שלהם. יש להכין את הילדים לעניין הזה. יש להיות גמיש ולא נוקשה. מה לעשות כשההורה מאושפז? ניתן לבקר אותו, לאו דווקא בתוך החדר בבי”ח, אפשר בגינה או בחוץ. לעניין את הילדים במכשור שיש סביב לביה”ח. מקנה להם תחשות שליטה והבנה למה שקורה מסביב. אפשר לדבר עם ההורה בטלפון ולא דווקא לבקר אותו. לשלוח ציורים, מכתבים, קלטות להורה המאושפז. לתת לילדים חלק מהמשימות בבית שצריך עזרה. מומלץ לדובב את הילד, לדבר איתם באמצעות משחקים, בובות, ציורים, לכתוב סיפור משותף. אפשר לשוחח עם משפחות אחרות שחוו את מחלת הסרטן. ילדים קטנים עלולים לפחד מפרידה. אשפוז ההורה יכול להרגיש בעיניו כנטישה. חשוב להדגיש בפני הילדים שהמחלה לא קשורה ולא נגרמה כתוצאה ממה שהם עשו, או חלמו, או חשבו. זה לא בגללם. עלולה להופיע דאגת יתר להורים ולכן עדיף לא להציף את הילד בפרטים מיותרים. גם המורים בבי”ס צריכים להיות מודעים למצב הזה כדי לאבחן שינויים אצל הילד, אכילה, שינה, לימודים, פעילות שותפת, בעיות חברתיות, נסיגה בהתנהגות, הרטבה, גימגום, תוקפנות, התפרצויות בכי, התפרצויות כעס וכו. אלו שינויים זמניים אך למרות זאת יש לשים לב אליהם ולתת לילד תמיכה רגשית. עבור המתבגרים מצב זה עשוי להיות קשה במיוחד כי ההתבגרות מתאפיינת בתנודות באיזון הרגשי. קיימת השאיפה להשגת חופש, עצמאות, והיא עלולה להיות בקונפליקט עם ההורה החולה והבריא שנשאר בבית. החולה עשוי להיות תלוי במתבגר ולהעזר בו בעוד שהוא שואף להתנתקות וחופש. חלק מהמתבגרים מתאפיינים בהתפרצויות זעם, פגיעה בלימודים, התחמקות מלקיחת אחריות, בעיות אכילה, בעיות חברתיות ועוד. שבירה של מסגרות וגבולות עלולה להביא לתחושת של אובדן שליטה וחשוב להבהיר לילד שקיימת אומנם לקשייו אך לא תתקבל התנהגות הרסנית או בלתי הולמת. כדאי לעודד לתמוך, לחזק התנהגות טובה ולתמוך בחינוך למשמעת.
- איך חולקים ברגשות בין בני המשפחה השונים? ההשפעה של המחלה על הילד נוגעת בעולמו הפנימי, הבלתי נראה של הילד. לעיתים קרובות היא מופנמת, לא באה לידי ביטוי על פני השטח. חשוב תמיד לחזור ולנסות, לבדוק מחדש מה תחושותיו. עידוד לדבר על הנושא ולשתף ברגשותיהם בדרכם שלהם. מותר להם להיות עצובים. שיחה על רגשות אלו יכולה להפוך את הכאב שלהם ליותר נסבל, וכך ניתן להשתחרר מן המתח ולחוש יותר ביטחון. לעיתים ילדים מרגישים חובה להיות עצוב. חייבים לחשוב כל הזמן על ההורה, לא מאפשרים לעצמם לעסוק בעיניינם האישי. מצב רע מאוד, עלול להיווצר כעס על ההורה החולה, שיכול להוביל למחשבה שמוטב שההורה לא יהיה יותר, שימות. אלו תחושות מאוד קשות ומפחידות לילד, עלולות להוביל לרגשי אשמה. תחושות אשמה יכולות להתבטא בהתנהגות מוגזמת וקיצונית, הצבת סטנדרטים עצמיים לא תואמי מציאות. חלק מהילדים מפחידים לעזוב את הבית מחשש למה שיכול לקרות כשלא יהיו. חלקם מפתחים התנהגות בלתי מודעת שמתבטאת בניסיון להתנתק מהבית, מתוך חשש בלתי מודע שהם עלולים להקריב את עצמאותם במצב. חושבים שמצפים מהם להיות עצמאים כסוג של הכנה לקראת מותו של ההורה. ייתכן גם התנהגות חריגה של הילד, פרץ צחוק לא במקום. קיים פחד שהילד עצמו יחלה בסרטן.
2/12/12
בסרט של תמי רימון מוזכר בן זוגה, עופר, 8 פעמים שזה נחשב הרבה פעמים. מזכירה שאת הצורך שלה בבן זוג שיתמוך בה, יתקשיב לה ויהיה שם בשבילה. בן הזוג כשמתחילה הצרה לא מודע לעומק הרגשות ויש הכחשה של ההרעה, של המוות הצפוי, של הקושי כי יש התגייסות לעזרה. אך כשהקושי מתרחק ומתחילה להיראות הטבה בן הזוג פתאום מתמודד עם המציאות וההכחשה נעלמת. יש כניסה לדיכאון, מכיוון שהמציאות קשה והרגשות של בן הזוג צפים למציאות.
אדם שחולה, מנסה למצוא סיבות למה הוא חלה? “למה זה קרה דווקא לי?”
הרגשת אחריות למחלה, אדם הביא את המחלה על עצמו. אדם תמיד ינסה למצוא סיבות למה הוא חלה, לדוגמא הוא לא היה מאושר, לא התפלל מספיק, חטא וכו. דברים אלו מקלים עליו להתמודד עם המציאות. התשובה הקשה ביותר היא “ככה” זה קרה לי כי ככה.
דיכאון
קטע “בובה ממוכנת”/ דליה רביקוביץ
דליה רביקוביץ משוררת, שבגיל 6 אביה נהרג בתאונת דרכים ואז היא ומשפחתה עברו לקיבוץ. בקיבוץ היא לא הסתדרה והתנכלו לה ולא היה לה פשוט שם. היא עברה בין כמה משפחות אומנות בחיפה, וחוותה קושי מאוד חזק.
בובה ממוכנת שנפלה והתרסקה ואח”כ תיקנו אותה
הבית הראשון: המשוררת מכנה עצמה לבובה ממוכנת (רובוט), חוסר עצמאות, אין אינדיבידואליות. בובה המופעלת ע”י אנשים אחרים. מה יכול להפעיל אותנו? המוסכמות, חוקי החברה, הנורמות נכפות על האדם ולא מאפשרת עצמאות וחופש. ניסיון לעבור על החוקים שנכפו ע”י תנועה ימינה ושמאלה, אין הצלחה בכך והבובה מתמוטטת. סיבת הכישלון לא ידועה. אין תיאור של תהליך ההתמוטטות. יש חזרה לעניין החברה, כאשר הפרט חורג ממקובלות החברה, החברה משתלטת עליו ומנסה להחזירו לתלם “יד מיומנת”. לפרט אין סיכויים בהתמודדות עם החברה. החריזה של השיר בין שורה 1,4 מאמתת את ראייה זו. חריזה בין דרך החברה לבין החריזה בין שורות 2,3 הקשורות לפרט.
בית שני: המשוררת קוראת לעצמה” בובה מתוקנת”, “בובה מסוג שני” דבר עם פגם בו. אולי כלפי חוץ הבובה חזרה לתפקוד רגיל ומקובל אך משהו נפגע בה מבפנים, נפשי. “זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת”, ענף הקשור לגזע בצורה רופפת וכל רגע מסוגלת להינתק ולהישבר. לא מוכנה להתסכן נגד החברה יותר והיא מתארת את ההתנהגות שלה כ”מנהג שקול וציתני”.
בית שלישי: שחרור, “נשף המחולות” בגרות, עצמאות. הלכה לנשף בציפייה לרקוד ולשמוח בצורה בגירה וחופשית. היא נאלצת לבלות “בחברת כלבים וחתולים”, מקום נמוך ושפל בעיני המשוררת, במקום לרקוד. “הניחו אותה” מתייחסים אליה כמו אל חפץ, מניחים אותה במקומות שונים. בניגוד לחופש.
בית רביעי: תיאור חיצוני בלבד, אין תיאור נפשי עמוק. תיאור בובתי של ברבי. “שער זהב”, “עיניים כחולות”, “כובע קש” ועוד. ניסיון לטעום את החיים המתקתקים, הזוהר של החיים החיצוניים. ככל שיותר זוהר בחוץ יותר מת ונבול בפנים. היא כאילו נעלמה ונמחקה. הדברים שהחברה נהנית להתבונן בהם, הדברים החיצוניים.
16/12/12
הדיכאון הוא אחד מההפרעות הנקראות אפקטיביות. אפקט= רגש. ההפרעה המרכזית המאפיינת את האפקטיביות היא שינוי במצב הרוח. היא נמשכת תקופת זמן מינימאלית (לא פחות משבועיים) ויכולה להימשך אף שנתיים.
ישנם ארבעה סימנים מרכזיים:
- ראיית השחורות: הערכה עצמית נמוכה, אין לו שום אמונה בכוחותיו. פסיביות גמורה לגבי יכולותיו. זכונות העבר השליליים מציפים בו. מצבים עכשיווים שקורים נתפסים בצורה פסימית. העתיד הראה גם כן שחור, ללא הצלחה. תחושת סבל וביטחון שהסבל ימשך לעד. האדם לא יצא מהמצוקה. הוא משוכנע שמקננת בגופו מחלה כלשהי.
- רגשות שליליים: עצב, מתח, פחד, חרדה, פסימיות, פגיעות, רגישים, סף התסכול מאוד נמוך. קיימת קנאה גדולה אצל אנשים אחרים שטוב להם. רגשות אשם עמוקים על מה שעשינו או לא עשינו, סובלים מבדידות, ריקנות, חוסר ביטחון, העדר שליטה וכו.
- ירידה כמותית ואיכותית בתחושות החיוביות.
- שינויים שחלים בגופנו כאנשים הסובלים מדיכאון: הרגשת תחושות כאב בגוף, גם אם לפעמים אין באמת בעיה גופנית ממשית.
סימנים אלו יוצרים ירידה באיכות החיים שלנו ואף סכנה להתאבדות. כל אדם יכול ללקות בדיכאון, יש סיכוי גדול יותר לדיכאון לאנשים שכבר לקו בעבר בדיכאון. אנשים שעוברים משבר גופני/ סביבתי יותר סביר שילקו בדיכאון. אם אדם במשפחה המצומצמת סבל מדיכאון אז יש יותר סיכוי שאתה גם תחלה בכך. יש תרופות שיכולות לעזור להפסיק את הדיכאון.
ל80% ממקרי הדיכאון אין סיבה/ שאנחנו לא יודעים מה הסיבה לדיכאון,20% הנותרים אנחנו יכולים לשאר את הסיבה לדיכאון כמו למשל: פרידה, משבר משפחתי, משפבר סביבתי, עניינים כספים, עניינים קרייריסטים, סיבות גופניות (הורמונליות).
האבחנה שאדם סובל מדיכאון יכולה להערך ע”י רופא או פסיכולוג (כלומר איש מקצוע). אדם איננו יכול לאבחן עצמו למחלה זו.
האישיות הדיכאונית נוטה להיות בעלת הערכה עצמית נמוכה, מתפקדת באופן חלקי, אדם כזה מאמין שאינו מוצלח מספי
יש כמה דרגות בתוך ההגדרה לדיכאון:
- הדרגה הציקלוטינית: דרגה נמוכה של הדיכאון. דרגה של דיכאון עם היפומניה, שינויים רגשיים שיכולים להיות מהירים מאוד מיום ליום. תחושות דיכאוניות שנמשכות כמה ימים והן מתחלפות בשמחה, מרץ, פעילות. השינויים הרגשיים לא תלויים במציאות ובאירועים שנראים לעין. מאפיין אותם תפקוד מצויין בחייהם.
- הדיכאון המינורי: דכדוך, שנע בין שבועיים לשנתיים, לא יותר משנתיים
- הדיספוריה: דיכאון בינוני, מתחיל ברגע מסוים ויכול להימשך יותר משנתיים. אדם כזה מלא חששות מהיום שהתעורר אליו, הוא נוטה להרגיש טוב יותר כשהוא בפעילות. כשהוא בפעילות, תחושותיו הדיכאוניות הולכות ונעלמות.
- הדיכאון הקליני: דיכאון עמוק, קשה, הסימפטומים נראים יותר עמוקים וקשים.
הדכיאון יכול להתחיל בפתאומיות, ללא הכנה מוקדמת, מצד שני יכול להיות בהדרגה, מצד שלישי לאחר אירוע קשה, אובדן, משבר וכו, מצד רביעי הוא מופיע כרגע מתוך אירוע שמחזיר אותו לאירוע אישי הקרה לו בעבר, ומצד חמישי כאשר הכחשת האובדן מסתיימת האדם מגיב למה שקרה ואז נכנס לדיכאון. (אדם שטיפל בבנו החולה, עלול להיכנס לדיכאון כאשר הבן מבריא).
מבחינה ביולוגית ישנה ירידה בכמות הסרוטונין בסינפסה. התרופות גורמות לעליה בכמות הסרוטונין וכך מתשתשות את תופעות הלוואי של הדיכאון. התרופות לא פותרות לגמרי את הדיכאון אך היא מאוד עוזרת.
יש טיפולים שונים לדיכאון:
- טיפול קונטיבי: נחשב לטיפול קצר טווח, לא מתעמק בעבר, הוא מתמקד בהווה ובמה שקורה כרגע. הוא מלמד את הסובל מדיכאון מיומנות בשליטה עצמית של מחשבות האוטומטיות שלו. הפסקת מעגלי הקסמים של מחשבותיו של הסובל מהדיכאון. נעשה בהדרכה עצמית, והחולה לומד להתמודד עם הבעיה בשילוב עם התרופות.
- טיפול בין אישי: פותח ע”י דר קלרמן, הוא מתמקד בקשרים הבינאישיים של האדם. קשרים עם בן הזוג, עם חברים, עם משפחה, עמיתי עבודה ועוד. מתוך הנחה שהקשרים הן סיבה או התוצאה של הדיכאון. התמודדות עם קשיים עכשווים בינאישיים של החולה.
חוקר בשם שניידמן תבע את המושג “כאב נפשי בלתי נסבל“ והוא ראה במושג זה את הגורם העיקרי להתאבדות. פרופסור ישראל אורבך הוסיף 2 חוליות להגדרה זו: 1. העדר היכולת לווסות רגשי שהופך את הכאב הנסבל לבלתי נסבל. 2. התפוררות בתפקוד הנפשי.
אין הפוגה לרגע בווסות הרגשי, כל הזמן כואב ובלתי נסבל ולכן מגיעה ההתאבדות.
תחושה של הרס עצמי, הצפה של רגשות שליליים, תחושת קטסטרופה, משהו הולך ונהרס, ריקנות, קיפאון פנימי, זרות פנימית, חוסר שליטה בחיים הפנימיים וגם בחיים החיצוניים.
עפ”י שניימן המקור של הכאב נמצא בתסכול, הצרכים החשובים ביותר לאדם, אהבה, כבוד, הצלחה, פרסום, הערכה, עצמאות וכו. ניתן לכנות תסכול הצרכים בשם ניפוץ חלום חיים. זו האשלייה על אודות החיים, אידיאל החיים. אדם יוצר את החלום הזה על הדרך הטובה ביותר להשיג את אהבת הזולת וע”י כך גם אהבה עצמית. החלום מתגבש בתקופת הינקות, והוא מתבשל דרך החוויה בקשר עם ההורים, מדובר על דרך חיים ולא על רגע אחד בחיים. איך צריך להחיות את החיים באופן שיתמלאו באהבה, בהערכה עצמית וכו. החלום לא מתגשם, אך התקוה והחתירה להשיג את החלום הזה היא זו שנותנת את המשמעות והטעם לחיים. כאשר החלום הזה מתחיל להתפורר/ להתנפץ באופן פתאומי, האדם נשאר ללא דרך חיים שהטוותה את דרכו. הכאב הבלתי נסבל מתחיל להתגבש. כאב נפשי הינו חלק מחיינו, אך מה שקובע אם יהפוך לקטלני הם היכולת והאמצעים שעומדים לאדם לווסת את רגשותיו. יכולת ויסות רגשית יעילה היא זו שיוצרת את החוסן הנפשי ואת העמידות בפני קשיים בחיים. הכאב הנפשי היא גם כתוצאה מתבניות פנימיות שיוצרות הרס עצמי. נטיות פעולה שמכילות לקט של אמונות ודעות, ציפיות, רגשות ודרכי התמודדות שמושטטים על ייצוג שלילי של העולם ושל העצמי. השורש של התבניות האלו נמצא בהפנמה לאורך שנים של כל מיני חוויות שליליות, יחסים מכאיבים, התמודדויות לקויות, עם הזמן הן לאט לאט הופכות לטבע שני שלנו. האדם האובדני נלכד בתוך התבניות האלו והוא יבקש את ההרס המוחלט, ההתאבדות, כדי לברוח מן הכאב הנפשי הגדול מנשוא.
קיימות חמש תבניות פנימיות יוצרות הרס:
- תבנית הנטיה להזדהות עם התאבדות: אנשים מחזיקים באמונה, לא רק שהמוות ראוי להם הוא אפילו מושך אותם. הזדהות עם אהוב שנפטר, געגועים אליו. פרויד ראה בכך את המניע העיקרי להתאבדות. הזדהות עם אדם חי, שמעביר בדרך כלשהי את נטיות ההתאבדות שלו לאדם הקרוב אליו. (אם אובדנית נוטה וכופה את מחשבותיה על מוות על בנה כשהוא מתוסכל)
- תבנית המיותרות: מאופיינת ע”י אמירות חוזרות בסיפורי החיים כמו “לכולם יהיה יותר טוב בלעדי”, “מרגע שנולדתי אני מרגיש שאני מיותר בעולם”. לדעתם מאז ומתמיד הייתה איזשהי אי התאמה בינם לבין הסביבה שלהם, והם הרגישו שהם עומדים בדרכם של אחרים.
- תבנית של התמלכדות פנימית: מאפיינת אנשים שרוצים להתאבד ויש להם צורך בסיסי להרוס את חייהם כדי לפתור את הקונפליקט שבין הרצון לחיות לבין הרצון למות. את תחושת האין מוצא הם לא מצליחים לשנות. “אני לא יכול להתגייס לצבא ואני לא יכול לשלא להתגייס לצבא” “הריקוד הוא כל חיי, אך אם לא ארד במשקל לא אוכל להיות רקדנית, אך אני לא מצליחה לרדת במשקל”.
- תבנית הקטסטרופה הפנימית: מתחת לחזות ההצלחה של אנשים פרפקציוניסטים שוכנת איזשהי אימה מתמדת מפני סוג של התפוררות. עולמם מונחה ע”י איזשהו קנה מידה של “הכל או לא כלום”. כל סטייה מהמושלמות היא נכוות אצלם כאסון ממשי, כהרס מוחלט, התפוררות פנימית. הם מאמינים שבכוח השלמות שלהם, ההצטיינות הם נותנים לעצמם אישור קיומי, ואפילו מצילים את היקרים להם. הכישלון הקטן ביותר מעורר בהם רגשי אשם מאוד כבדים על כך שלא מילו את חובתם הגדולה. לא סובלניים כלפי עייפות, עצב, דיכאון, וחווים עצמם כמתפוררים, אובדי שליטה, אובדי אני והולכים ומתרוקנים. נוטים להסתיר את הכאב שלהם מפני קרוביהם, ולכן קיימת בעיה לסייע להם.
- תבנית השנאה הפנימית: הסכסוך הפנימי והעוינות של המתאבדים, כלפי עצמי וכלפי העולם שנאה. עצמית באופן ממשי.
יש קבוצה נוספת של גורמים שלא מהווים סיבה להתאבדות אך יש להם סיבה מכרעת להתאבדות, אמונות, תפיסות שלנו לגבי ההתאבדות. הם מהווים משקל נוסף כדי לדחוף אדם דחיפה אחרונה לביצוע פעולת ההתאבדות. הם מחלישים את כוחות ההתנגדות הטבעיים שיש בנו. כמו למשל: החשש מן המוות, חשש מפני פגיעה תוקפנית בגוף שלנו, הרצון של כל אחד לחיות, הקושי מביצוע הפעולה עצמה של ההתאבדות.
תפיסת המוות כמצב מושך, אדם שמנסה להתאבד חייב להתמודד עם המציאות שהוא הולך למות. ידיעת המוות והפחד ממנו הם למעשה הדילמה הבסיסית של החיים שלנו. החיים שלנו מתעצבים ע”פי הדרך שבה האדם מתמודד עם הדילמה הזו. הדרך היחידה להתגבר על הפחד הזה, על הדילמה, היא ליצור דימוי שלפיו המוות הוא דרך קיום טובה יותר. המוות הוא המשך של החיים בצורה כזו או אחרת.
התפיסה של המוות מתעצבת על ידי תכנים תרבותיים, דתיים, וע”י הדימויים שאנחנו נותנים לו מעולמנו הפנימי, אנחנו נותנים לו דימויים מושכים כדי להתאבד. מוות זה מצטייר אצל מתאבד פוטנציאלי נראה כמצב של שקט, מפגש עם אלוהים, גן עדן, אנשים אהובים, חוסר דאגה, העדר כאב ועוד.
גורם נוסף הוא היחס לגוף שלנו, התאבדות היא פעולה תוקפנית ומכאיבה לעיתים. כאשר קיים יחס שלילי כלפי גופינו הגוף חווה פחות כאב, יכולת גבוהה לסבול כאב. הרבה פעמים אנשים בדיכאון מדווחים על חוסר כאב. הם מפיקים פחות הנאה מגופם, לא מטופחים ועוד. ואילו אהבת הגוף, נבנית דרך הקשר ההורי, התינוק לומד את הגוף שלו ואת היחס לגוף שלו דרך הליטוף והמגע שמעניקים לו הוריו. כאשר אנחנו דוחים את גופו של התינוק ע”י האם, יש יחס שלילי של התינוק לגופו. קשיי האם לאהוב את הגוף של עצמה יכול להוביל את הילד לקושי באהבת גופו שלו. טראומות גופניות, ניתוחים קשים שנעשו בעבר, מחלות פיזיות, התערבויות כירורגיות ועוד המון סיבות. הגוף שמותקף ע”י התעללות פיזית ומינית הוא מנושל מההשתייכות שלו לעצמי. הגוף נראה כאוים, כמלוכלך, מביש. זהו מנגנון הגנה כהתנערות מהטראומה הגופנית. האובדן של הקשר בין הגוף לחוויות שלו הוא גם אובדן הקשר עם המצפן שמצביע על הצרכים החשובים באמת של החיים, על הסכנות שעומדים בפניהם.
גורם נוסף הינו נורמות חברתיות יכולות להיות גורם להתאבדות.
גורם נוסף הוא הזמינות של גורמי ההתאבדות, הדרך בה אדם בוחר להתאבד היא משקפת את דרך חייו. יריה, קפיצה, כדור שינה וכו. הזמינות של האמצעי הקטלני, היא גורם ראשון במעלה במימוש ההתאבדות. אם יש או אין אמצעי התאבדותי זה יכול לחרוץ את הדין. הלך הנפש ההתאבדותי הוא זמני ברוב המקרים, רגעי ולא קבוע. קיום או העדר האמצעי יכול להטות את הכף לגבי ביצוע הפעולה עצמה.
אי בזה יסתיימו משעולי יגונים/ לאה גולדברג 30/12/12
שיר זה מתאר את מורכבות תהליך ההתאוששות/ שיקום היכולת לחוות שמחת חיים לאחר תקופה של יגון, דכדוך, ייסורי נפש... = דיכאון. כל אחד מאיתנו יודע כי מידי פעם פוקדים אותנו מצבים כאלה מסיבות שונות, ועוצמתם, משכם ודחיפותם תלויים במבנה אישיותנו ובנסיבות החיים.
כלומר, שיר זה עוסק בקושי הנפשי לאפשר לעצמנו לחוות שמחה בלב שלם ללא התנגדות פנימית, “ללא חשד”; ללא רגשי אשם וללא תחושות בגידה שאינן רציונליות גם לאחר תקופת היגון.
בשורה האחרונה של השיר הדוברת מציגה דרך להיחלץ מהמחשבות והרגשות הטורדניים והלא רציונליים הללו שמחבלים בחווית שמחתנו המחודשת ולפיה “עד נבין כי חיינו הוא זה הענן שהיה לברכת התפרחת” – כלומר, התובנה של מהות החיים ונפש האדם הגלומה בשורה זו מאפשרת להתמודד לא רק עם הקושי הספציפי שבמעבר מיגון לשמחה אלא גם מתווה דרך להתמודד עם הקושי הנפשי המהותי של חווית הרגשות המתחלפים והסותרים, משמע יגון ושמחות כאחד.
השורה הראשונה בשיר – “אי בזה יסתיימו משעולי יגוני”
צירוף המילים 'משעולי יגונים' מבטא מועקה קשה, ייסורי נפשנו. כשנשאל חברי קבוצה אילו סוגי רגשות אותן משעולים המתוארים בשיר עשויים להכיל או ממה התחושה הזו עשויה לנבוע, אזי תשובתם המידית היא אבל עקב אובדן; בין אם אבל על אדם קרוב, עבודה ממנה פוטרנו, אובדן כלכלי וכו'. ואולם דכדוך או ייסורי נפש ניתנים לחוויה מסיבות אחרות לחלוטין כגון תחושת כישלון, רגשי עלבון, אכזבות, החמצות, חרדות, דאגה לעצמנו ולאדם היקר לנו, רגשות אשם, כעס וכד'.
בנקודה זו ניתן לבקש מכל פרט בקבוצה שיחשוב על מצב בעבר בו היה שרוי בצער כבד, בתחושת יגון, מצב בו חווה ייסורי נפש. לאחר מס' דקות של חשיבה מעין זו, יש לשאול את חברי הקבוצה מהם היגונים/ אותם משעולים שבתוך הנפש המיוסרת? כיצד הם פועלים מבחינת חבר הקבוצה?
תשובות קלאסיות המתקבלות הן למשל מחשבות מציקות ומדכדכות שאנו חוזרים אליהן שוב ושוב או תמונות מכאיבות שאדם מעלה מזיכרונו/ מדמיונו ההולכות וסובבות בו סחור סחור בווריאציות שונות. גם כשמשעולי היגונים ממוקדים בנושא אחד שגרם למצבנו, הם גורמים לכך שאדם מדוכדך נוטה להיזכר בנושאים נוספים שהם כואבים, אינם פתורים וכד'.
אזי המצב הנפשי שאנו מדברים עליו בסופו של דבר יסתיים (שבועיים-שנתיים).
והנה אכן כתוב בשיר “אי בזה יסתיימו משעולי יגוני ובפרוח איילת השחר בצוהר יבואנו פתאום ריח טל של גנין מעולם תמים חיוך ויפה תואר” – ניתן להבין כי עולם כמנהגו נוהג; איילת השחר, ריח הטל והאוויר הרענן – כל אלה היו בנמצא גם בתקופת יגוננו, מהות העולם לא השתנתה, מה שהשתנה הוא התא בו היינו כלואים עם מצבנו, כלואים בתוך משעולי היגונים. התא נסדק ונפתח צוהר ליופי העולם, נעלם האיסור הפנימי לשמוח וחזרה מחדש היכולת לחוש שמחה ת חיים פשוטה ובסיסית, היכולת לראות ולהקשיב, להריח ולנשום כל אותם דברים בסיסיים שהינם פשוט החזרה לחיות.
מה שהשתנה היא עמדתנו הנפשית.
“עולם תמים חיוך” תמים הינו דבר החף מכל תחכום וללא כוונה נסתרת, לתמים אין משמעות מעבר לעצם קיומו. כלומר אין צורך בהסבר שמעבר לקיום עצמו, מעבר לשמחת החיים עצמה.
כשאנו בודקים את השיר אנו רואים כי אין בשיר התייחסות לתכנים המייסרים, מה שמהווה יתרון כי לפיכך ניתן להשתמש בו באופן ביבליותרפי כך שכל אחד יכניס את תכניו האישיים. ובכל זאת יש כאן שינוי בעמדה, והשאלה היא מה גורם לשינוי בעמדה אם איננו יודעים מהם התכנים?
התשובה נרמזת במשפט הפתיחה של השיר; הדוברת אומרת לנו כי ייסורי הנפש, תקופת הדיכאון, מסתיימת “אי בזה” מתישהו, לאחר פרק זמן מסוים, ואז היגון והייסורים הולכים ונחלשים עד כדי התפוגגות וסיום טבעי (להוציא מקרים קיצוניים).
כלומר, נפש האדם איננה בנויה וכן אינה מסוגלת להתפלש בייסורים ללא הפוגה כל העת, ולכן ברגע מסוים היא מתחילה 'להתקומם' כנגד המצב הזה. הדחף הפנימי האינסטינקטיבי של הנפש הוא לאזן עצמה, ליצור מצב הומיאוסטטי, ואז יצר החיים הטבעי מתעורר.
ואולם כשאנו בוחנים את הבית השני תהליך המעבר מחושך לאור אינו קל, ההיחלצות המלאה ממצב היגון לא מתרחשת בבת אחת וללא מכשולים. לעיתים ברגע האחרון הנפש מציבה מעצור ומקשה על התהליך להתממש באופן מלא ואף ממש מנסה לחבל בו.
“ותכבד עד מאוד הפגישה עם האור
“ופנה ללילות ואין דרך לחזור” א
כלומר, הייסורים איבדו מאחיזתם וממשמעותם הקודמת
וכעת “ונכנע לשמחה הכובשת” לא היה יכול לעמוד בפני כוחה הכובש של השמחה.
בית שלישי ”ונושמים על כורחנו אוויר הענן כבוגדים נקבל החדווה השוכחת עד נבין כי חיינו הוא זה הענן שהיה לברכת התפרחת”
המילים “בעל כורחנו” ו”כבוגדים” נותנות תחושה כי תחושת החיים כאילו נכפתה עלינו, בעל כורחנו אנו חווים אותה, אך עדיין איננו מקבלים אותה בלב שלם. לעיתים אנו חשים כבוגדים בזכרו של משהו/ מישהו שאבד לנו אך במקרים רבים אנו מרגישים כבוגדים בעצמנו, במי שהיינו פעם ובמה שהאמנו זמן רב וקשה לנו עם הפרידה הזו אך עם זאת ברור לנו שרגשות ומחשבות אלו הם בסופו של דבר חסרי היגיון והצדקה. ובכל זאת רגשות אלו שכיחים מאוד ואנו נוטים להעלותם אל דעתנו. לכן נשאלת השאלה האם ניתן להשתחרר מהם? להתחסן בפניהם?
אזי הדוברת מציעה לנו בשיר מוצא מן התסבוכת הנפשית “עד נבין כי חיינו הוא זה הענן שהיה לברכת התפרחת” כלומר, היכולת להרשות לעצמנו לחוות הנאות ושמחות בלב שלם וללא התגוננות או רגשי אשם תתאפשר אם נבין שחיי האדם מעצם מהותם הם מכלול מחזוריות של יגונים ושמחות. כלומר, בעולמנו הרגשי היגון והשמחה תלויים זה בזה, מתהווים זה מזה ומזינים זה את זה; אותו ענן שמחשיך את אור היום הוא גם זה שמכיל את הלחות המביאה את ברכת התפרחת. השמחה הינה עמוקה כשאנו מגלים אותה כל פעם מחדש, כשאינה דבר שבשגרה ואזי כגודל הענן גודל התפרחת; כעומק היכולת לכאוב כך עומק היכולת לשמוח ומי שאיננו מסוגלת לחוות כאב עמוק גם שמחתו תהיה רדודה למדי. מכאן, הענן וברכת התפרחת אחד הם ואלו בעצם חיי האדם.
אנורקסיה ובולימיה
הסרט ילדה לתפארת
אנורקסיה ובולמיה 6/1/13
מוגדרות כהפרעות אכילה. אנורקסיה קשורה למעבר בין הילדות להתבגרות, ושיא הגל הראשון של ההתפרצות הוא בסביבות גיל 14. הבולמיה קשורה למעבר מההתבגרות
התכונה הבסיסית של הפרעת האנורקסיה נירגוזה היא הדחף להיות רזה מאוד שנובע מאיזשהי הפרעה בדימוי הגוף. מדובר בפובית משקל או חרדה מפני השמנה שנובעת מכך שהחולה משוכנעת שממדי גופה גדולים מידי וזה מתקיים גם כשהיא מאוד כחושה ורזה. דפוס ההתנהגות מתחיל בדיאטה עקב דאגה ממשקל יתר או בגלל הקנטה או “זריקת הערות” בקשר למשקל העודף שלה מצד החברה, המשפחה, החברים. הדיאטה מתחילה בהמנעות מאכילת ממתקים, פחמימות, ובהמשך החולה הופכת למומחית בערכי הקלורים של המרכיבים השונים של המזון הנצרך. יכולים לעבור חודשים עד שהסביבה תשים לב בשינוי בהתנהגות שלה, ובפרק זמן זה מתקיים איבוד שליטה בדיאטה. אופייני שימוש בהתעמלות פעילה, חומרים משלשלים, הקאות, מובילים להתקפי אכילה שמוביל לצום מחמיר מאוד. מיוחד כאן שההתנהגות מתחוללת במסתור ובסתר. סירוב לאכול במקומות ציבורים, או עם משפחה. אין אובדן תיאבון, רק במקרים קיצוניים גם התיאבון הולך ונעלם. תופעות לוואי הן הפסקת המחזור, נשירת שיער, פלומת שיער על הכתפיים. הנשים והגברים מאבדים את כושר המיני שלהם ואת החשק המיני, ההרעבה העצמית גורמת לריגזון, שינויים תכופים במצב הרוח, בעיות שינה, דיכאון. התנהגות אובססיבית, פרפקציוניסטיות, נוקשות. לגורמים הסוציו תרבותיים יש תפקיד גדול מאוד בנושא זה. ההפרעה בולטת יותר אצל דוגמניות, ספורטאיות, רקדניות. המון מנערות מתבגרות סובלות מתופעה זו. גורמים פסיכו דינאמים לאנורקסיה היא: אנורקסיה נאורוטית ואנורקסיה גבולית.
אנורקסיה נאוירוטית, נערות מתבגרות החשות מתח עם תחילת ההתבגרות המינית שלהן. לא מוכנות לשינויים הגופניים. הן מרגישות תחושת נפרדות ע”י הכחשה עצמית, היפרקטיביות, ירידה במשקל. האנורקסיה מחזירה את הבנות בשעון הבשלותץ המינית אחורה לילדות, א מיני.
אנורקסיה גבולית, נערות מתבגרות המתאפיינות בבעיה חמורה יותר. אין להן תחושת זהות נפרדת מאימן. המרכז הוא החשש הגדול מהתמזגות או כניעה לאם שנראית כחזקה, מאיימת, חודרנית מאוד. מתאפיינות בביקורת עצמית גדולה, הן מענישות עצמן בגלל צורכי התלות. משפחותיהן הן פרפקציוניסטיות, קנאיות, מראות חשיבות להופעה חיצונית.
כמה מאפיינים למשפחות בהן יש אנורקסיה גבולית: לכידות גבוהה במשפחה, קרבה גדולה באינטרקציה המשפחתית. השונות בין חברי המשפחה גדולה אך הלכידות הגבוהה מקשרת את כולם ביחד. הגנת היתר, כל אחד מבני המשפחה מפגין רמות שונות של דאגה ורגישות לבני המשפחה. הנוקשות, הילדה האנורקסית רגישה לדאגות המשפחה, הנוקשות במשפחה מקשה על ההורים להתמודד עם הצורך בגמישות לשינויים בצרכים ההתפתחותיים של הילדה. לעיתים המשפחה מציגה עצמה כמשולמת, רגילה, נורמלית והם מתעלמים ממה שקורה עם הבת החולה. ולבסוף העדר פתרון לקונפליקטים, מכיוון שהמשפחה מכחישה אי הסכמות לכן אין בה שום ניסיון לפשר או לפתור מחלוקות שלעיתים צצות באופן טבעי בכל משפחה. המשמעת וההתנהגות הטובה חוזקו תמיד על חשבון תהליכי הפרדות ייחודיות. הילדה מטילה ספק ברגשות שהיא חשה.
בשנים האחרונות אנחנו מזהים תת תרבות בתוך האנורקסיה בקרב נערות צעירות. שנערות משפיעות אחת על השניה בבית הספר, ובכך מדרדרות ילדות נוספות. בנוסף יש גם את אידיאל היופי והמודל הרזון בתרבות המערבית.
תיתכן החלמה לאחר טיפולים נוספים, או מוות כתוצאה מהרעבה או התאבדות. מטרת הטיפול להחזיר את האנורסית היא להחזירה למשקל היעד, לפתור את בעיותיה הנפשיים הפנימיים ולמצוא מנגנוני התמודדות חלופיים לקשיים ההתפתחותיים שלה. במצב של הרעבה אי אפשר להשתמש בשיטת שיקוף ולכן יש צורך בטיפול בסימפטום. הניסיון מלמד שיש צורך לאשפז נשים אלו בכפייה כי עבודה בבית אינה יעילה. במידה והחולה לא מסכימה לאכול אז מעבירה לה את האוכל באינפוזיה. במידה והיא אוכלת מתבוננים בה שהיא לא מקיאה את האוכל וממש יש התבוננות מתמדת עליה. בנוסף מתקיים טיפול רגשי הן בחולה והן במשפחה. תהליך של ייחודיות (אינדיבידולציה) הגברת המודעות של המטופלת לרגשות ולדחפים שלה, חקירה של הקשיים שלה בארגון הצרכים והרגשות, וקשיי ההבעתם. לגרום לה להבין שהיא בעלת ערך בזכות עצמה. הטיפול המשפחתי אמור להתיר את התסבוכת הקושרת את המטופלת למשפחתה. לכידות היתר של המשפחה כגורם משפיע.
הפרעת הבולמיה היא הפרעת אכילה, ובה התעסקות יתר באכילה ותשוקת למזון איננה ניתנת לריסון. החולה נכנעת להתקפי אכילת יתר כפייתית. התקפי הבולמיה של אכילת מזון בכמויות גדולות בפרק זמן קצר קורה כמה פעמים ביום. לפני ההתקף הן מחליטות כמה הן תאכלנה וכמה מזה הן תקנאה. סובלות מאי יציבות רגשית, רגזנות, עייפותף, דיכאון, סבלו בעבר מעודף משקל. משפחותיהן שונות מהאנורקסיות, רמת הלכידות הרבה יותר נמוכה, הפרטים מרוחקים זה מזה, הבולמיות אינן מסתירות את התנהגותן, ולכן קל לזהות את התופעה ואפשרי לטפל בו גם ללא אשפוז. הטיפול הוא אישי, קוגנטיבי.
ילדותי היתה ספינה/ תרצה אתר
“ילדותי הייתה ספינה, שרק כאילו שטה“, לספינה יש הרבה קישורים או היבטיים. בהקשר למשפט זה הספינה היא מקום סגור, רחוק ממקום חיצוני. בילדותי חיי התקיימו הרחק מהתא המשפחתי, במקום בו הדמויות המשפחתיות בנו ועיצבו בשבילי דברים. הספינה היא דימוי לתאור מהלך החיים, היא אמורה לשוט בכיוון מסויים שבו אנחנו אמורים להתפתח, להשתנות, להתקדם, אך הספינה בשיר היא כאילו שטה. חיים שאינם זורמים, משהו תקוע. 'רק' מבטא משהו חלקי, לא מלא, פחות מהרצוי, הרגשת חסר. בילדותי לא חייתי ממש, אלא חייתי חיי כאילו, חיים חלקיים. הספינה יכולה לבטא הגנה מגלי הים הסוערים. המילה 'שטה' יכולה לבטא משהו נינוח, לתת לדברים להוביל אותי.
“אמי ואבי, סבתי ואני מרקנו הסיפון. מכל עבר, תמיד סופה”, כולם היו עסוקים בניקיון הסיפון, החלק הגלוי בספינה בסיפון מבחוץ, למראית עין להראות בסדר מבחינה חיצונית. מרקנו מבטא מאמץ לנקות ולהשמיד לכלוך שקשה להסירו. לכלוך פנימי שלא מקבל התייחסות. מירוק הסיפון בשעה שקיימת סופה ומלכלכת מחדש את הסיפון. עבודה קשה שלא נגמרת וללא תוכלת. כל הזמן הם מנקים, ויש סופה ואת תכלית.
מה גורם לנו לחזור על פעולה הגיונית ללא תלות בתוצאות?
כאשר הפעולה נכפית עלינו ע”י כוחות חיצוניים או כוחות פנימיים, הרגשה שמדובר בפעולה אובססיבית שחוזרת על עצמה כל הזמן. מונעת ע”י דחף חזק כדי לספק את הצורך הנפשי הבלתי מודע שלנו. פעולה זו לא פותרת את הבעיה האמיתית ולא איננה יכולה לספק לאורך זמן את הצורך האמיתי. ולכן הדחף המניע את הפעולה נשאר כל הזמן ונכפה עלינו ללא תלות בתוצאות וללא העובדה שאין לדבר שום הגיון.
20/1/13
המשך ניתוח “ילדותי היתה ספינה/ תרצה אתר
מרוב שבני המשפחה היו עסוקים בניקיון הספינה מבחינה חיצונית, הם לא ייחסו חשיבות או זמן לניקיון הפנימי, ליחסים הפנים משפחתיים בין בני המשפחה. ניסיון להכחיד את הסימפטום החיצוני הגלוי ולא התייחסו לגור
“מלחים היו סמויים”, תפקיד המלחים להניע את הספינה, אך אין באמת ספינה אז אתה מה הם
הדימוי של הספינה יכול להיות לכל ילד, כי הוא “כלוא” בתוך העולם המשפחתי, ההורים הם אלו שמחליטים בשבילו וכו. תחושה של מרחב סגור שקושר את הילד למשפחה. בשיר שלנו הילדה קשורה בקשרי פחד, שאם תעשה איזה שהם צעדים מחוץ לקשרי המשפחה היא תהיה בסכנה, כלומר אין לאן לברוח. אין ביטחון ביכולת הספינה להגן מפני הסכנות. כי המבוגרים לא מובילים את הספינה ואין להם קשר למלחים המניעים את הספינה כרצונם. הגברת תחושת האיום “אין ואסור לראותם”, אסור לראותם ללא הסבר, ללא נימוק. ככל שאנחנו יודעים פחות על הדברים ככה הפחד הולך וגובר. הרגשת תסכול, חסרי אונים. המשפחה שידרה לה את הכוחות האלה ללא שם “דבר מה”, הימנעות מהמללה לישות או התנסות משדרת חוסר התייחסות אליו. יוצר איבוד תקשורת עם אותם דברים והם חומקים מאיתנו. מהשיר משתמע שהאיסור חל באופן גורף על המלחים ככלל, על כל הכוחות הפנימיים והסמויים שלנו. במשפחות רגילות הטאבו הזה על דברים סמויים לא חל על הכל, אלא חל על חלק מהדברים בחיינו, זה תלוי תרבות וזה משתנה ממשפחה למשפחה. “מכל עבר תמיד סופה” מתחבר למשפט “הם מניעים את חיינו, לאט או מהר, כרצונם” מכל הכיוונים. מדובר כאן על השלכה, לכל הכיוונים, מתוך העולם הפנימי אל העולם החיצוני. “ספינה שלוחה” ספינה שאי אפשר לשלוט בו. אם הילדה אינה מסוגלת להתמודד עם הספינה הפנימית אז ברור שלא תוכל להתמודד עם החיים החיצוניים, עם העולם. “אנשים בתחתיות ספינה שלוחה” פעם היו משכנים אנשים מפוקפקים בתחתית הספינה, אולי דבר שקשורים לאשמה ופשע. אנשים בוחרים להדחיק כל מיני דברים “סודות נסתרים” בתחתית הספינה. היחס של הסבתא לכוחות הנפשיים כדבר מלוכלך כדבר פשע, והילדה מייחסת לכך את אותה משמעות כי היא מושפעת מהסבתא.
“אך תמיד קדימה ובשמחה” אמירה מבלבלת מאוד, במיוחד את הילדה. אמירה זו סותרת את ההתרשמות של כל אחד מעובדות המציאות. איזו שמחה היא תמידית? הרי אין דבר כזה. גורמת להרגשה שאנחנו אולי לא יכולים לסמוך על דברי המבוגרים. עלול להיווצר מצב בו הילדה תאמר לעצמה שהיא לא בסדר, שהיא לא תסמוך על עצמה ועל תחושותיה כי סבתא אמרה משהו אחר. מדוע הסבתא או כל מבוגר אחר, מנסה לשדר לילדה מסרים אופטימים בלתי מציאותיים? הרצון לגונן על הילדים שלנו. הילדה עוד תספיק לראות את הרע בחיים כשתגדל אז לפחות בילדותה שתהיה מאושרת ושמחה. “סבתא טעתה? הטעתה בכונה תחילה?” כעבור שנים הילדה הזו כבר לא ילדה, היא מסתכלת בעיניים של מבוגר, אם לילדים היא מבינה שהיא הוטעתה בילדותה. היא מגיבה בבכי. הרבה אפשרויות לסיבת הבכי. בכי של התפרקות לתחושות הפנימיות שלה בילדותה, אולי בילדותה לא הרשתה לעצמה לבכות, בכי של רחמים עצמיים, אובדן האמון התמים בסבתא, אולי בבכי של הקלה והתפייסות, תהליך של פרידה מהרגשות שלה כילדה וגם פרידה מסמכות בית ההורים, מהאמון הבלתי מסוייג מדמויות המבוגרים. כעת כאם לילדים היא מרגישה משוחררת ממשקעי הילדות היא מסוגל לראות את המבוגרים בעיניים יותר ביקורתיות, ובעיניים מפוייסות סלחניות. סיום השיר בהרגשת נינוחות. היא לא גורמת לילדיה את אותו נזק שגרמו לה, היא מביטה בהם ונוכחת לדעת שלמרות שלא הסתירה מהם את ה”מלחים” ולא הבטיחה להם “תמיד קדימה ושמחה” הם לא ניזוקו והם מתמודדים עם האמת.
View My Stats