ביבלותרפיה רפואית בבתי חולים ובמוסדות שיקום - ד"ר קופרמן -2004/5

חזרה לכלל החומרים

---

ביבליותרפיה רפואית / קופרמן

ראיית הזמן היא עניין סובייקטיבי. קרני השמש מכים על השעון, מהשעון עוברים לעיניים והמח מתרגם לשעה. כל אחד רואה שעה אחרת תלוי היכן הוא יושב בכיתה.

למעט המרכיב הפיזי יש בנו מרכיבים נוספים המקיימים אותנו כגון חשיבה.

החוויות הן עניין סובייקטיבי - החושים מעורפלים, קיימות מוגבלויות פיזיות, השפעות הנובעות מחינוך ועוד ההופעות את החוויות לסובייקטיביות.

המחשבה - מחנכים לחשיבה מסוימת הגורמת לאיבוד חשיבה מסוג אחר.

יצירתיות - מידע + ניסיון חיים = ניסיון ליצור דבר חדש.

בדמיון המודרך העץ שימש כמראה שדרכה האדם רואה את עצמו. החומה מהווה את תת ההכרה, את הגבול שבין מודע ללא מודע. הלא מודע הוא למעשה פ האשפה שבו מאחסנים את כל מה שלא רוצים להתמודד איתו.

כאב, גוף ונפש

#ביוון העתיקה חי אריסטו אשר ראה כיצד אביו מטפל בחולים אשר סבלו מזיהומים.

אריסטו התבונן בעיני המטופלים הסובלים ובעיניהם אשר שידרו הקלה לאחר שאביו טיפל בהם.

לימים, כאשר כתב את הפואטיקה שלו, הוא יצר את המושג קתרזיס, הקשור לשחרור והזדככות מהכאב (הפיזי והנפשי).

#ישנם אנשים שבשעת פציעה אינם חשים כאב.

מכאן אנו למדים שקיימים כבר שני סוגים של כאב: כאבם של אנשי יוון וחוסר כאב.

# היולדות סובלות אותו כאב אך במדינה מסוימת יולדת צועקת ואילו במדינה אחרת היא אינה מעזה לצעוק. אנו למדים על השפעה תרבותית על התגובה לכאב.

כאב = סימפטום המאפיין למעלה מ-75% של הפתלוגיות המוכרות. הכאב הוא חוויה תחושתית שעל פיה שופט האדם שדבר מה אינו כשורה בגופו. הכאב הוא גירוי אישי ופרטי. אותו אדם בזמנים שונים יגיב בצורה שונה לאותו סוג של כאב לדוגמא: ילד נופל בתחרות ריצה. אם יקום וימשיך לרוץ וינצח, הילד ישכח שכאב לו, אך אם יפסיד בתחרות הוא ייזכר בכאב ויבכה.

אנשים בלהט רגשות אינם חשים כאב ורק מאוחר יותר חשים בו.

הכאב הוא מושג חלקלק שקשה להגדירו.

סף הכאב = הגירוי החלש ביותר המזוהה והמוכר בגופנו ככאב. הסף זהה כמותית כמעט בקרב כל בנ»א ומצוי באותם ערכים פיזיולוגים. הסף הוא הגבול בין חוסר תחושה לתחושת הכאב. הסף יכול לעלות ולרדת. סף הכאב עולה, כלומר הכאב מורגש פחות במצבים כגון: הרדמה מקומית, נזקים במערכת העצבים, תרופות משככות כאבים, היפנוזה, התרגשות, סוגסטיה, פחד עצום, כעס, שמחה גדולה ועוד. הסף יורד, כלומר מרגישים את הכאב יותר במצבים כגון: דקת, עייפות, צמא, רעב ועוד, כלומר במצבי סטרס לא קלים.

סבילות הכאב = היכולת לסבול את הכאב.

דוגמא: תוקעים מחט בידו של אדם.

האדם חש כאב אך מרשה לדקור אותו = סף כאב.

אחרי מס' דקות האדם לא יכול לסבול עוד את הכאב = רמת סבילות.

הסבילות, כלומר היכולת לסבול את הכאב, תלויה בגורמים תרבותיים, אתניים, אישיותיים ואישים לכן הסף הוא הגבול הפיזיולוגי בעוד שהסבילות היא הגבול הפסיכולוגי. הסבילות מבטאת עד כמה אדם מסוגל, מעוניין ויכול לסבול את הכאב.

דוגמא: ערכו ניסוי שבו סטודנטים ציירו על ידם עיגול והניחו את ידם מתחת למנורה מחממת. כל הסטודנטים החלו לחוש את חום המנורה כמעט באותו זמן. זמני הבריחה של היד מחום המנורה היו שונים.

הסבר : חיישן קולט את הגירוי ומתרגמו לתרגום חשמלי. העצב קולט את המסר ומעבירו לתוך הגוף.

עמוד השדרה מורכב מחוליות כאשר לאורכן יש תעלה שבה עובר חוט השדרה. השער של חוט השדרה נפתח ולתוכו נכנס המידע. באמצעות המסילה הספינותלמית המידע עובר מחוט השדרה אל הראש ומגיע אל בלוטת התלמוס. במח יש אזור הנקרא המערכת הרטיקולרית והלימבית אשר צוברת מידע על הרגשות שלנו. בין המערכת הזו לתלמוס יש הרבה עצבים הנעים הלוך ושוב. בפועל המידע החשמלי שהגיע מהחוט עד לתלמוס מתערבב עם המידע שנמצא במערכת, כלומר הוא נצבע בצבעים אישיים, תרבותיים, חינוכיים ועוד, והופך למידע אישי. במערכת הנ»ל נמצא החיבור בין גוף ונפש. בהמשך, כאשר המידע עובר מהמערכת לתלמוס הוא מגיע לקליפת המח הנקראת קורטקס והופך לתודעה, ואז מבינים שכואב.

החלק הראשון עד התלמוס = המרכיב התחושתי הזהה אצל כולם

החלק השני מהתלמוס = המרכיב הרגשי, עד כמה מוכנים ויכולים לסבול את הכאב.

החלק השלישי, הקורטקס = הערכת הכאב מבחינה התנהגותית, האם ניתן להתגבר על הכאב, האם נבכה, ניקח תרופה וכו'.

כאשר מקבלים מכה, בתחילה מאוד כואב ואח»כ הכאב הולך ונעלם. מדוע?

המערכת הנ»ל מפעילה מרכזים במח אשר משחררים חומרים הנקראים אנדורפים, שהרכבם דומה למורפיום כלור למשככי כאבים.

מבחינה פסיכולוגית קיימים שני סוגי כאבים:

1. כאב פסיכוגני = נפש + מקום
   1. כאב שאיננו קיים אלא בגופו של הסובל בלבד. אין שום ממצא פתולוגי בגוף שיהווה את הסיבה לכאב אבל קיימת בעיה נפשית כלשהי שגורמת לכאב ממשי. מדובר בכאב הקשור בתוכן תרבותי, פולקלוריסטי כגון: «כואב לי הלב», «שברון לב», «אוכל את הלב» כאשר התחושה היא אמיתית.
   2. בחירת אזור הכאב לפי האסוציאציות האנטומיות לבעיה. דוגמא: המונח «מוסר כליות» מתייחס לאדם בעל בעיות מוסריות, מצפוניות ועוד. יש אנשים הסובלים מכאב בגב התחתון, במקום שבהן נמצאות הכליות, למרות שהכליות מתפקדות היטב. כלומר יש חיבור לא מודע בין הבעיה הנפשית שלהם לבין הכליות שלהם.
   3. הזדהות עם אדם אחר - בעלה של היולדת באפריקה שוכב בחדר, רחוק מאישתו היולדת, ונאנק מכאבים.
2. כאב פונקציונלי, פסיכוסומטי = פגיעה בפונקציה של אחד האברים בגוף כתוצאה ממצב נפשי מסוים. בסוג זה קיים מוקד גירוי אנטומי לפגיעה הזו לדוגמא: אדם במתח ← התכווצות שרירי העורף ← כאב ראש / מתח ← אולכוס.

הנ»ל רומז למושג רווח משני = הן בהתייחסות לסובל והן מהשחרור ממטלות שונות.

לסובל מתייחסים בצורה יפה וטובה ומשחררים אותו ממטלות מסוגים שונים.

התגלה בקרב 95% מהילדים שקמים בבוקר וסובלים מחולשה, חיוורון וטוענים שאינם חשים בטוב, אין סיבה אורגנית ולכן יש לבדוק:

1. רווח משני
2. האם הדבר קשור לשינוי מגורים, אסון משפחתי ועוד.

סוגי כאבים

1. כאב אקוטי - כאב חד, חריף, קצר, המשחרר הורמונים לדם שמגרים את מערכת העצבים. כתוצאה מהגירוי מופיעה תמונה של חרדה הבאה לידי ביטוי בדופק מהיר, לחץ דם גבוה, הזעה ועוד.
2. כאב כרוני - כאב ממשוך, המלווה בדיכאון הבא לידי ביטוי בהפרעות שינה, ירידה בתיאבון, ירידה בחשק המיני, הסובל מפסיק להתעניין בסביבה והופך להיות אפאטי, מסתגר ועסוק בגופו ובייסוריו.

יש לקחת בחשבון מספר גורמים מבחינה פסיכולוגית כגון מהי משמעות הכאב לגבי הסובל:

#בכאב כגירוי הוא המפגש הראשון של התינוק עם הסכנות החיצוניות ואודות לכאב הזה מעניקים לתינוק חום, אהבה ועוד.

# ילד שאינו מתנהג כראוי והוריו מרביצים לו מפרש את הכאב כעונש. כאדם בוגר כאשר יסבול מכאבים הוא ישאל את עצמו ,למה זה מגיע לי? «

# ילדים אשר זוכים לתשומת לב רק כאשר הם סובלים וכואבים, כלומר הקשר היחידי עם הוריהם הוא דרך מכות ועונשים. ילדים אלו יעדיפו לקבל מכות על פני חוסר התייחסות.

# יש הורים המרביצים לילדיהם וכתוצאה מרגשות האשם מחבקים אותם, קונים להם וכו'. הילד קושר כאב להנאה ועלול לפתח אישיות סדומזוכיסטית.

מגרנה - כאב ראש חד צדדי הנגרם בעקבות הפרשה חד צדדית של הסרוטונין. הסרוטונין משפיע על חיישן שברגע שהוא מרגיש שרמת הסרוטונין עולה הוא נותן פקודה לכלי הדם להתכווץ. כיווצם גורם לאספקה פחותה של דם לעין זו הסיבה שבשלב הראשון של המיגרה יש טשטוש בראייה. אח»כ כלי הדם מתרחבים טוטאלית, הראייה חוזרת לתקינותה אך נוצר כאב ראש עז.

איך מטפלים בכאבים ?

1. תרופות משככות כאבים (המעלות את סף הכאב)
2. חשיפת העצב המוביל את המידע ע»י חומרי הרדמה מקומיים, הרס העצב ועוד.
3. מכשיר נוירוגר היוצר שדה חשמלי ובכך משבש את השדה החשמלי של הכאב.
4. אקופונטורה - מחטים סיניות אשר באמצעותן דוקרים את גוף האדם. הדקיה משחררת אנדורפינים המשפיעים על הכאב ומשככים אותו.
5. ביופידבק - מכשיר המצפצף חלש כאשר כואב מעט וחזק כאשר יותר כואב. המכשיר מהווה פידבק האם הצלחנו לשכך את הכאב ברגע שצפצופו הולך ונחלש.

במתן מורפיום, משכך כאבים קיימת בעיה מאחר והמורפיות יוצר תלות.

נתנו לחולים אינבו/לסבו = דבר הנראה כתרופה אך אינו מכיל שום דבר. החולים דיווחו כי חשו הקלה בכאב. כיצד ? למראה של תרופה: לצבע שלה, לגודל שלה ולאמונה בה יש השפעה על החולה.

תרופה תעזור כאשר החולה מאמין כי היא תעזור. אמונת החולה גורמת להעלמת הכאב.

אמי קואה פיתח את שיטת האוטו סג'סטיה = שכנוע עצמי.

הוגו ברגמן טען שאמנם הרצון הוא חזק מאוד אך הדמיון יותר חזק ממנו.

הסבר: אדם ילך על קורה בגובה חצי מטר ולא יפול. אותו אדם ילך על אותה קורה אך בגובה 3 מטר ויפול ממנה. האדם לא רצה ליפול אך דמיונו גרם לו ליפול.

תרפיה באומנויות היא מערכת פסיכותרפית שנעזרת בתחומי אמנות שונים למטרות טיפוליות. מדובר בכלים לפיתוח יצירתיות, מודעות עצמית, כלים טיפוליים, שיקומיים ומניעתיים.

התרפיה באומנויות מורכבת מענפים שונים: מוזיקה, אומנות פלסטית (ציור, פיסול), תנועה, פסיכודרמה, שימוש במסכות, סרטים, מחזות, שילוב של אומנויות בטפול וביבליותרפיה.

ביבליותרפיה מוגדרת באופן הפשוט ביותר כשיטת טיפול שמסייעת למניעה, לפתרון, ולשיקום בעיות חברתיות, נפשיות ורפואיות באמצעות שימוש מתוכנן וקריאה מתוכננת/צפייה מתוכננת בקטעי ספרות ושירה, או בתוצרים של השירה, הספרות והכתיבה.

מדובר בתהליך של אינטראקציה דינמית בין האישיות של הקורא לבין החומר הספרותי.

מהי אישיות ?

אישיות היא מכלול של צורות החשיבה, ההרגשה, וההתנהגות שקובעות את הסגנון הייחודי של כל אדם ומשפיעות על קשריו עם הסביבה.

קיימות 3 תיאוריות אישיות מרכזיות:

1. התיאוריה הפסכואנליטית / פרויד
2. תיאורית הלמידה החברתית / בנדורה
3. הגישה ההומניסטית / קרל רוג'רס

התיאוריה הפסיכואנליטית / פרויד

האישיות מורכבת משלוש רמות של מודעות:

1. הלא מודע - מרבית התכנים בלא מודע אינם מודעים
2. סמוך למודע - התכנים שניתן להעלות למודע לפי בחירת האדם.
3. המודע - כל מה שנמצא ברגע נתון במחשבתנו.

האישיות מורכבת משלושה חלקים:

1. הסתמי - הדחפים שהאדם נולד איתם, כלומר מין ותוקפנות (חיים ומוות). החלק הזה לא משתנה במהלך חייו של האדם, ופועל עפ»י «עיקרון ההנאה והכאב»- כל חייו אדם מחפש אחר הנאות ומנסה להמנע מכאב. לעיתים, נוצר שהדחף שבא מהסתמי חזק מאוד, שואף לסיפוק, לשיווי משקל הנקרא «העיקרון ההומאוסטזי».
2. האני - מתחיל להתגבש בשנת החיים השנייה של התינוק, כאשר הוא מתחיל להתחשב בדרישות המציאות כגון: להתאפק בצרכיו. האני פועל עפ»י «עיקרון המציאות» - סיפוק הדחפים במקום ובזמן שהחברה מתירה לנו. האני משרת את הסתמי תוך התחשבות במציאות. כמו כן, האני גם מתווך בין הסתמי לבין האני העליון. לעיתים, האני נכנע לתכתיביו של הסתמי ולעיתים לתכתיביו של האני העליון.
3. האני העליון - כולל את מצפון (מה שאסור לעשות) ואת האני האידיאלי, כלומר את ערכי החברה והנורמות שלה. האני העליון מתפתח החל משנת החיים השלישית של התינוק ומונחה עפ»י עיקרון המוסר« - השגת אידיאלים מוסריים.

הסתמי מצוי כולו בלא נודע, לעומת זאת לאני ולאני העליון יש חלקים גם בלא מודע, גם בסמוך למודע וגם במודע עצמו.

אישיות האדם היא מערכת של אנרגיה שמקורה הוא בדחפים של מין ותוקפנות. המערכת הזו שואפת להימצא במצב של שיווי משקל תמידי, וכל יציאה משיווי המשקל הזה גורמת למתח, לדחף שמניע את להתנהגות מסוימת שמטרתה להשיג סיפוק, כלומר לחזור לשיווי המשקל הנכסף.

אנרגיה שמופנית למטרות חיוביות מכונה בשם לבידו, והיא מזינה את אינסטינקט החיים.

פרויד האמין בעיקרון הדטרמיניסטי, כלומר הסיבתיות שלפיו לכל התנהגות (גלויה או סמויה) קיימת סיבה, ולכן עפ»י פרויד, התנהגותו של הבוגר תלויה בחוויותיו כילד קטן.

פן נוסף חשוב באישיות נקרא חרדה. קיימים 3 סוגים של חרדה:

1. חרדה מציאותית - תגובה של הנפש לסכנה ממשית, אמיתית. לחרדה מסוג זה קוראים גם פחד.
2. חרדה נוירוטית - תגובתנו לסכנה שמקורה בסתמי (איום פנימי), חרדה מפני התממשות של דחף אסור.
3. חרדה מוסרית - תגובה לסכנת הענשה ע»י האני העליון.

הדרך להתמודד על החרדה הנוירוטית והחרדה המוסרית היא ע»י מנגנוני הגנה, שתפקידם להפחית את החרדה. המנגנונים הללו אינם מודעים, הם מעוותים את המציאות אבל הם נורמאליים לחלוטין.

דוגמאות למנגנוני חרדה:

1. מגנון ההדחקה - הכנסת התוכן המאיים ללא מודע.
2. עידון - הפניית הדחף האסור לפעילות יוצרת ומועילה.
3. הכחדה - התעלמות
4. השלכה - ייחוס הדחף האסור למישהו אחר.
5. התקה - הפניית הדחף מהאובייקט האסור לאובייקט מותר : א' שונא את אביו, דבר המנוגד לתורה ולחברה ולכן הוא עושה שינוי תת הכרתי ומעביר את שינאתו לסוסו.

הערכת האישיות

הערכת האישיות כוללת אפיונים רגשיים, הנעתיים, קוגניטיביים והתנהגותיים.

להערכת יש 3 מטרות: מיון, אבחון ומחקר.

קיימים 3 דרכים להערכת האישיות: ראיון, תצפית ומבחנים פסיכולוגיים (אובייקטיביים/השלכתיים).

בתהליך האינטראקטיבי בין האישיות לבין החומר הביבליותרפויטי צריך שיתרחשו 4 מהלכים ע»מ שנוכל לקרוא לתהליך ביבליותירפויטי:

1. הזדהות - חייבים להגיע למצב שבו מתרחשת הזדהות מוחלטת בין הקורא לבין אחת הדמויות ביצירה (רצוי גיבור היצירה).
2. השלכה - חלקים שונים של הקורא מושלכים אל הדמות הספרותית, וחלקים של הדמות הספרותית מושלכים אל הקורא (יש דו סטריות).
3. שלב הקתרזיס - אריסטו דיבר על השירה האפית, שממנה צמחה הטרגדיה, והשירה הסטירית שממנה צמחה הקומדיה. הקתרזיס הוא מושג שקבע אריסטו בפואטיקה שלו לציון מטרתה של הטרגדיה.

בספר «הטכניקה של הדרמה» שורטטה הפירמידה המתארת את מבנה הטרגדיה :

1 - תחילת העלילה

1-2 אקספוזיציה: תפקידם של הקטעים הראשונים הוא למסור לקורא את מצב העניינים ההתחלתי ואת קווי האופי של הדמויות העיקריות.

2-3 העלילה מתפתחת

3-4 קטע ההסתבכות

4 שיא ההסתבכות. העלילה גולשת

4-5 פריפטיה: מזלו של הגיבור משתנה לרעה באופן מפתיע.

5-לפני 7 קטסטרופה: המצב מחמיר

7 התרת הקונפליקט

כמעט 7 - 7 הקתרזיס

קתרזיס, עפ»י הגדרתו הפסיכולוגית, פירושו העלאה ושיחרור זיכרונות מוקדמים, מודחקים שנחשבים כמייצגים חוויה טראומטית נפשית בעלת מטען רגשי חזק מאוד מן העבר. החוויה הזו הודחקה אל הלא מודע משום שהיא היוותה איום בלתי נסבל ובלתי הולם את הנורמות של האדם. תהליך ההדחקה הוא תחילתו של הסימפטום הנוירוטי. ההעלאה והשחרור של התכנים הללו יכולים להיעשות ע»י מגוון עצום של טכניקות כגון: היפנוזה, אסוציאציות חופשיות עוד.

4. שלב התובנה - הקורא, באמצעות תהליך העיבוד הפנימי שלו, צריך להשיג הארה חדשה של הבעיה שלו והוא אמור הגיע לשני המרכיבים של התובנה: מודעות והבנה.

בשלב זה נדרשת מהקורא היכולת להבחין בין קווי הדמיון והשוני בינו לבין הדמות שהוא עומד מולה. במצב הזה הוא אמור לשקול את זיהוי הבעיות של הדמות עם הבעיות האישיות שלו תוך כדי בחינה ובדיקה של איזושהי דרך פעולה שתאפשר לו להגיע לפתרון או לסיוע חלקי לבעיה שלו.

לכל טכניקה יש גם סיכונים. הסיכונים המרכזיים של הביבליותרפיה :

# «אסקפיזם»- אדם יכול להשתמש בחומר הקריאה כבסיס לבריחה מהמציאות.

# לעיתים החומר שמספקים לקורא עלול גרום לכך שהקורא לא ירצה להתמודד, להילחם.

# בחירה לא נכונה של חומר עלולה להגביר את החרדה, הדיכאון, האובססיה.

# יש להיזהר מחומרים שמעבירים מידע מוטעה.

הטיפול הקבוצתי עדיף על פני הטיפול הפרטני ויש לו מס' יתרונות:

# במסגרת הקבוצתית הפרט לומד שהרגשות שלו, פחדיו, לבטיו ומשאלותיו אינם יוצאי דופן, הם קיימים אצל האחרים, כלומר הוא איננו שונה מהאחרים ולכן הוא לא חייב להסתיר את מה שמתרחש בתוכו. מותר לו לפרוק את מה שמעיק עליו וע»י כך גובר בטחונו העצמי, הוא נפתח ותר ומעז לדבר על רגשותיו ולהתמודד איתן.

# במקום שהפרט מתקשה לבטא את מה שמעיק עליו או שאיננו מעז להעלות הבט מסוים שמאוד מפחיד אותו, יש סיכוי גדול יותר שבקב' יהיה מישהו אחר שיוכל לבטא את המועקה הזו וע»י כך הפרט יכול להזדהות איתו.

# במסגרת קבוצתית מקבל הפרט תמיכה הן מהמטפל שמעודד את התבטאויותיו והן מחברי הקב' הקשובים לו, מזדהים איתו, ולוקחים חלק במה שמעסיק אותו.הקבלה, ההאזנה מצד שניהם, והאמפתיה מחזקים את בטחונו העצמי של הפרט.

# העלאה של בעיות משותפות לכל חברי הקב', ההתגלות של הבעיות הללו מזוויות ראיה והתייחסות שונה, הלבטים והקשיים בהתמודדות עם הבעיות הללו והצעת דרכים שונות להתמודדות מצד חברי הקב', מחזקת מאוד בפרט הבודד של הקב' את הבנת הבעיה. הוא מתחיל להבין את הסובייקטיביות של הגישות, הבעיות והרגשות שלו ואז הוא נוטה יותר לגמישות, להשתחררות מן הנוקשות שציינה את התפיסה שלו וע»י כך להגברת הרצון שלו לשינוי ע»י בדיקת המציאות באופן אובייקטיבי יותר. יש לזכור שהעלאת הבעיות המשותפות משפרת מאוד את התקשורת בין חברי הקב', ולפיכך בסופו של דבר גם התקשורת של הפרט עם עצמו משתפרת.

# ספציפית לביבליותרפיה - בדיון הקבוצתי הנושא שמועלה לדיון איננו אישי אלא ממוקד בטקסט הספרותי שאליו מתייחסים כל חברי הקב', לכן הדיון איננו מאיים על הפרט כי הטקסט הספרותי מתווך בין הדיון לבין הפרט.

יש לציין שבקב' לא קיים המתח שקיים בפגישה אישית בין מטפל למטופל שבה קיימת אינטראקציה הדורשת כל הזמן היענות, פתיחות, התייחסות שלעתים קשות לו לפרט. בקבוצה הפרט מתייחס כשהוא רוצה ואינו מתייחס כשאינו רוצה.

הסכנות שבטיפול הקבוצתי

# סכנת היטשטשות הפרט במסגרת הקבוצתית - הסתתרותו מאחורי גבם של משתתפים אחרים פתוחים יותר.

# קבלה חיצונית מצד הפרט של רוב המשתתפים תוך כדי היגרפות לקונפורמיזם.

קונפורמיות = שינוי בהתנהגות או באמונות האדם עקב לחץ קב' אמיתי או מדומה.

קונפורמיות גורמת לפרט להתנהג באופן שונה מכפי שהיה מתנהג אלמלא ההשפעה החברתית.

הקונפורמיות עשויה לנבוע מהסכמה או מהזדהות כלומר הרצון להיות דומה למישהו אחר.

# אי מתן אפשרות לביטוי עצמי אינדיווידואלי מטעם הקב' שמנסה להשליט את ערכיה על היחיד.

הטיפול האידיאלי הוא הטיפול שמשלב בין טיפול אישי וטיפול קבוצתי.

ברגמן טוען שהדמיון חזק יותר מהרצון. אם אדם ילך על קורה בגובה הרצפה הוא לא יפול, אך אם אותה קורה תהיה בגובה של מספר מטרים הוא יפול בגלל הדמיון.

בניסוי המטוטלת ראינו כי הדמיון יותר חזק מהרצון, ולכן המטוטלת זזה. אנו מזיזים אותה בצורה לא מודעת. לעיתים זה עובד באופן חלקי או לא עובד כלל וההסבר הוא של שליטה, התנגדות.

בסיאנס הכוס זזה כתוצאה מתהליכים תת הכרתיים המושפעים מהדמיון שלנו.

אם לדמיון יש כוח נשתמש בו בצורה מודרכת ע»מ לסייע.

לפני ביצוע הדמיון המודרך יש להגיע למצב של הרפיה גופנית.

סרטן השד כמשל

השלבים שבהם נתקל אדם כאשר הוא מתבשר שהוא חולה במחלה שעלולה להיות סופנית

בספרה של תמר ברלינר «להתעורר אחרת» מסופר על אוטוביוגרפיה שנכתבה בצורת יומן.

הכחשה - אתה אומר לי שיש לי סרטן, אני מיוחדת במינה, אין עוד אחת כמוני, לי לא יכול להיות סרטן.

כעס - כועסת על הרופא, כועסת על אלוהים, על עצמה היא מרחמת.

כועסת כי חתכת את האיבר הכי נשי שיש לי.

בכיתי, כעסתי על כל מי שאפשר היה, ריחמתי על עצמי.

עלי להיענש על רצוני לחיות ולא למות . אני כועסת. על מי ?

התמקחות - אתמול נפגשתי עם המוות. הוא שאל האם יש סיבה שלא אצטרף אליו, אמרתי לו וודאי, הרבה סיבות.

דיכאון - אין לי כוח עוד, אני רוצה לחשוב על משהו טוב אבל זה לא עוזר. אני יושבת, אפילו לא אוכלת, ואומרת לעצמי : תמי זהו זה, את בדיכאון. אני אומרת לאמי אני בדיכאון והיא אומרת לי שלא תעזי.

מרחמת רק על עצמי, ולא על אף אחד אחר. אני שוקעת בבוץ הדיכאון, קשה לי להחזיק מעמד, אינני מקווה עוד לקום בבוקר בריאה, הטיפולים מייאשים אותי.

השלמה - איפה האור שהבטחת לי. אמרת שיש אור בקצה המנהרה אך החשיכה מוחלטת.

למה אני אלוהים ? אל תת ההכרה התחילו לחדור מחשבות למה לא למות ? הרי כולם מתים בסוף אז למה להילחם ? שנה יותר, שנה פחות, ה כבר לא משנה.

זהו הרגע המסוכן ביותר. אם החולה נלכד במלכודת הוא מתחיל ליפול, פיזית ונפשית. אדם שמחליט שרצונו הוא למות - ימות. המערכת שלו מתחילה להיכבות.

בסרט אומרת הגיבורה אולי הייתי צריכה את המשבר ע»מ לעשות את השינויים של חיי.

הסרט כמראה, כצרור מפתחות שפתחו מקומות אפלים שאליהם הודחקו מחשבות שלא רוצים להתמודד איתן.

אנשים רואים דברים שונים אחד מהשני.

הסרט החל במקלחת - המקום שבו האדם רואה עצמו במערומיו, מרוצה/לא מרוצה, לרוב ההרגשה היא טובה, מרגיעה, עושה טוב. היא גילתה את הגוש במקלחת וההרגשה היא של בהלה, חרדה, פחד מוות, בגידה. מצד אחד אמבטיה היא דבר מרגיע ולפתע מתרחש הדבר הקיצוני ביותר - גוש בשד המוביל למצב חרדתי:

«הרגשתי פחד מוות, זו היתה נבואה שהתגשמה, תמיד פחדתי מגיל 35, אמא שלי נפטרה בגיל 35, יכול להיות שהכל חוזר על עצמו?».

«מה יקרה ליחסים שלי עם עופר?» - זוגיות

«מחזק ומבטיח ששנינו ננצח» - זוגיות

«הבנתי שמעכשיו החיים שלי ישתנו. מה יהיה עם השירה שלי?» - קריירה, עבודה, תחביבים

«מה יהיה עם הילדים?»

«היה לי רגע אחד של איבוד שליטה, שקיבלתי את התוצאות של הביובסיה. כל הגוף רעד לי, לא יכולתי לשלוט בעצמי» - איבוד שליטה, כל התכנונים שלה עמדו בסימן שאלה

«בכיתי המון כמו שלא בכיתי כל השבוע בבית החולים... לאט לאט הילדים מתחילים לקלוט מה קורה איתי».

פגישה עם הרופא = הרופא נותן לה הרצאה מלומדת והיא שואלת «מכל מה שסיפרת לי יש סיכוי שאבריא לגמרי?» והוא ממשיך בהסבר והיא ממשיכה לשאול. הוא מתייחס לשאלה הרגשית דרך ההסבר המדעי משפטי. שאלתה מביעה את חרדת - למות. היא יוצאת מהפגישה מעורערת.

בספר יש התייחסות לעיניים «מן העניים נשקפים סבל ושקט, בוהות בחלל, ירוקות, חומות, כחולות, ובעיקר שקופות. העיניים לא מסתכלות למטרה. הכל, רק לא לראות את העיניים האלה» - העיניים הם שער, הן מביעות, המבע בבית חולים הוא אחר.

«אני לא יודעת למה אבל החלטתי להיות סופר-וומן , להשתדל לא להיעזר באחרים, אני אסתדר.»

הילדים - «ביקרנו אותה הרבה בבית החולים...יש לי הרבה סיוטים שאבא מודיע שאמא מתה» - פחדים, חרדות, האם היא מרכז חייהם. הוא חש חרדת נטישה - אביו נטש אותו כבר בעבר הוא חושש שגם האם תעזוב.

«לפעמים אני מסתכלת עליו ישן לידי ורוצה להקל עליו איכשהו»

«חיכיתי לפגישה עם הילדים ולא ידעתי אם אעמוד בזה...נמאז לי כבר אבל אני יודעת שזה יעבור»

«לא צריך הרבה אנשים שיהיו תומכים. צריך רק בנ»א אחד, יש לי את הבנ»א המדויק»

«די פחדתי לחזור הביתה»

פגישה עם אישה שחלתה והבריאה - «התפקיד שלנו גם ליידע את האישה בפריבילגיות שמגיעות לה. יש לך את הצ'אנס לשנות את כל החוקים של חייך, והסביבה נותנת לכך לגיטימציה» - שינוי לטובה שנובע מאסון, ממשבר. לעיתים מגיעים למצבים משבריים שמשנים את החיים לטובה. המשבר הוא הזדמנות, הסביבה יותר סלחנית וזו ההזדמנות לבצע את השינוי.

«ככל שאני מתחזקת אני מרגישה בהתרופפות בקטע שלי עם עופר. הוא מתרחק יותר ויותר, לי זה נראה נורא...עכשיו יותר מתמיד אני זקוקה לכתף ונראה לי שעופר לא יכול להיות פה בשבילי» - אדם שמסייע לאחר במצב משברי לא יכול להרשות לעצמו להיכנס למשבר. סרטן היא מחלה משפחתית וככל שהחולה מבריאה התומך מתחיל לקרוס.

«אני נכנסת לרחמים עצמיים».

היא משתתפת בסדנא ונשאלת «מה היית רוצה שאנשים יבינו ? בדיוק מה קורה לי בפנים. מאיפה ולמה מתחילות הדמעות. מזה שלא יהיה לי פתאום, מזה שאני לא אהיה פתאום, מי שלא חי בפחד מוות הזה לא יכול להבין את זה» - כי תמיד נסתכל על האחר דרך המשקפיים שלנו.

בסוף הסרט תמי אומרת «המחלה הפכה לי את החיים. שמה לי את הדברים בפרופורציות הנכונות. אני לא נותנת שירגיזו אותי, מצאתי כמה חברי, איבדתי כמה חברים, אני מרגישה שהיתה לי מידה גדולה מאוד של אחריות למחלה (הסבר סיבתי למחלה) למה שקורה כי הרבה שנים לא הייתי מה שהייתי צריכה להיות, לא הייתי אני, ויתרתי, הדחקתי את עצמי הצידה והייתי מאוד לא מאושרת...זה עצוב שאנשים צריכים לעבור טראומות כדי להבין איפה הדברים החשובים יותר נמצאים כדי לשמוח עם מה שיש להם».

להלן טיפול קבוצתי, בן 10 מפגשים, לנשים חולות סרטן שד:

מפגש מס' 1 - מפגש הכרות בין המשתתפים בו נמסרת אינפורמציה כללית כגון: זמן מפגש, מקום, מספר משתתפים ועוד, וכמו כן נערך חוזה קבוצתי המכיל נוכחות קבועה, הקפדה על לו»ז והסודיות בקב'.

מפגש מספר 2 - מוקדש לקושי לדבר על פחדים - הטענה העיקרית של המשתתפות היא שהחשיפה של הסיפור שלהן גורמת לפחדים ולדיכאון. לכן המסרים שיש להעביר בפגישה הם: 1. הכלי הקבוצתי נבדק והוא יעיל במתן עזרה לחולות סרטן. 2. מותר לפחד, מותר לדבר על פחדים ומותר להחליט שלא לדבר.

מפגש מספר 3 - מדברים ומבררים אילו הסברים או פנטזיות מצאו הנשים כסיבה למחלתן.

מפגש מספר 4 - מוקדש לשינויים שחלו בדימוי הגוף בעקבות הניתוח והטיפולים. הנשים מדברות על הרגשת נכות, חרדה, כעס, אשמה, דיכאון, הסתגרות ומניעה ממגע עם בן הזוג. הן תופסות את עצמן נכות ומקוות שבעזרת שיחזור השד הן תוכל לתקן את התחושה הפנימית שלהן. הרווקות חוששות שלא תמצאנה בן זוג.

מפגש מספר 5 - אני ובן זוגי - שת»פ יומיומי, שינוי במבנה התפקידים בבית והטיפול בילדים, שיתוף ברגשות, החשש לשוחח אחד עם השני, יחסי מין, מצוקות הבעל, עורכים בדיקה מחודשת של חוזה הנישואין. הנשים כותבות מה הבעל היה אומר אילו היה נשאל על הרגשתו סביב מחלת אישתו. לעיתים לא מעטות המחלה מדגישה את דלות הקשר עם הבעל ויכולה לחזק קשר עם מאהב או לגרום ליצירת קשר כזה.

מפגש מספר 6 - מפגש של בני הזוג בלבד - מטרתו היא לבטא את המצוקות של בני הזוג ולשתפם במצוקות החולות. במפגש מתייחסים לשלושה אספקטים:

1. כיצד הגברים מרגישים עם כריתת השד
2. כיצד הגברים מתמודדים עם המחלה, הפקידים החדשים, קשיי בת הזוג
3. כיצד הגברים מתייחסים להשתתפותה של בת זוגם בקבוצה.

מפגש זה נותן לגיטימציה לדבר על רגשות, לעסוק בנושאים אינטימיים, ולבדוק את התנהגותו של כל אחד בהשוואה לאחרים שנמצאים בקבוצה (יכולה להיות הארה).

מפגש מספר 7 - עוסק בדאגות סביב הדרך שבה כדאי לשתף את הילדים במחלה של האם. מדגישים שחשוב לדעת שהמידע שנמסר לילדים על המחלה אינו מזיק בתנאי שהמסר שמועבר דרכו הוא שההורים מסוגלים להתמודד עם הבעיות, כלומר לא לתת לילדים תחושה שהאחריות היא שלהם, הבעיה היא לא שלהם אלא של ההורים.

מפגש מספר 8 - מפגש שיחתי אינפורמטיבי עם האונקולוג והפלסטיקאי שמטרתו הפסיכולוגית היא להקטין את אי הודאות ולשפר את השליטה של האישה.

מפגש מספר 9 - שיחה על המוות - שיחה על הפחד עם המוות, ושינויים דראסטיים שנעשים ע»י אנשים כתוצאה מכך: גירושין, מאהבים, שינויים בהרגלי תזונה, שיחזור שד מידי ועוד.

מפגש מספר 10 - סיכום ופרידה - כל משתתפת מסכמת מה היא לקחה וקיבלה מהקבוצה, או מה היתה רוצה/לא רוצה לקחת. המנחה מסכם ואומר שדלתו תמיד פתוחה ומדגיש ואומר שאין להסס לפנות לבקשת עזרה או לומר שלום.

כל מפגש אורך 3 שעות, הנשים מתבקשות לקרוא את הספר «להתעורר אחרת» או לצפות בסרט.

בתחילת כל מפגש מבצעים הרפיה ודמיון מודרך.

הרפיה ודמיון מודרך

הדמיון המודרך צריך להיות צמוד למציאות הגופנית.

בדמיון מתקרבים למקומות שמהם משתחררים האנדורפינים ורק אז הטיפול יעיל, כלומר חלה ירידה בכמות התרופות שיש לקחת ע»מ להשיג את אותו אפקט.

מדמים את התאים בגוף שמחסלים את תאי הסרטן ואותם מפעילים.

1. מתבצעת בעיניים עצומות, בחדר שקט, רגוע ומאופל.
2. ישיבה - רגליים וידיים אינן צמודות.
3. נשימה - יש לנשום 3 נשימות ארוכות ואיטיות. לנשום דרך האף ולנשוף דרך הפה.
4. מעלים לדמיון את הצורה הבאה ומתחילים להזיז בדמיון, באיטיות, את המחוג מהספרה 10 לספרה 1 ואח»כ נותנים לצורה להתפוגג בדמיון.

חלק א' - הרפיה

יש להרפות את כל שרירי הגוף ע»י כיווצם פעמיים למספר שניות.

מתחילים מכפות הרגליים, ברכיים, אגן יריכיים, בטן, אגרופים, כל שרירי הידיים, שרירי הפנים ועורף.

נושמים שוב נשימה אחת ארוכה ואיטית.

חלק ב' דמיון מודרך

על האדם לדמיין את עצמו יוצא באיטיות מגופו, ועומד כמטר מול הגוף ומתבונן בו.

האדם מתחיל להתקרב לגוף וחודר אליו דרך קנה הנשימה. מגיע לריאות, נספג יחד עם החמצן בנימי הדם ונכנס לתוך עצם בית החזה. בשלב זה הגענו לשלב הראשון בשרטוט שבדף המתאר את התאים ושם פוגשים את התאים. מתחילים לתאר את התאים בצורה פרטנית וע»מ שלא להסתבך עם השמות נותנים לתאים צבעים ידידותיים. מלווים את התאים לכלי הדם ומתפשטים בגוף ומגיעים לתאי הסרטן.

בדמיון המודרך צמודים כמה שיותר לפזיולוגיה של הגוף. (ע»מ לטפל בכאב לדוגמא מגיעים דרך הנימים למח ע»מ לשחרר אנדורפינים).

לאחר שהתאים «רוחצים» את הגוף מבפנים לאט, נפלטים החוצה דרך נימי הדם דרך הנשימה. על האדם להתבונן שוב בגופו, ובדר»כ רואים את הגוף בצורה שונה לחלוטין.

נטמעים בגוף, מעלים בדמיון את השרטוט כאשר המחוג על הספרה 1 ומזיזים את המחוג באיטיות לספרה 10. נותנים לתמונה להתפוגג מהדמיון, פוקחים עיניים וחוזרים.

«המקלחת«

אשפוז אדם מבוגר בגין מחלה לא ספציפית.

ממבט על מדובר בסרט על מערכת יחסים במשפ'.

במהלך שהותו של הסב בבית החולים נוצרה מערבולת. כל הדמויות השתקפו בתוך עצמם ובאחרים. הועלו על פני השטח חרדות, פחדים ומתחים שאולי החמירו כתוצאה מהאשפוז.

בתחילה רואים דלתות נפתחות, פרוזדור ארוך והצופה מתקדם עם ההולכים. הדמויות יושבות ובעלות מבע חלול או אומר דבר.

כשגבי מגיע אחותו מתנפלת עליו ואומרת שהיא לא יכולה יותר.

ככל שההורים מזדקנים הילדים משלמים מחיר לא פשוט. נוצר עימם קשר מיוחד, קשר שהמחקרים קוראים לו «המטפל הראשי». הטיפול של הילדים בהוריהם לא מתחלק בניהם בצורה שווה, ולא בגלל מיקום גיאוגרפי, אחד הילדים לוקח על עצמו את אחריות הטיפול. ללקיחת האחריות יש מחיר כבד. לא רק כלכלי אלא נפשי, משפחתי, קרייריסטי ועוד. כשגבי נכנס לאולם אחותו אומרת לו «אני לא יכולה לבד אתה חייב לעזור לי». היא עייפה, טעונה. הוא מנסה לברוח ואולי הוא לא מבין. במקום להיות קשוב הוא מנסה להרגיע.

«הוא לא התקלח כבר שלושה ימים» - החולה הוא אדם מבוגר שמבין שעליו לשהות בבית חולים אך הוא רוצה להתקלח בבית.

מקלחת - במקלחת האדם לבד, מתערטל, עומד מול גופו, מפגש במקום פרטי, חשיפה, תגלית. האדם עומד ומביט בעצמו ורואה את השנים חולפות. זה חלק מביתו של אדם, ממקומו הטבעי, שם מרישים טוב, אולי יותר מוגנים. רק הוא יודע שמברשת השיניים מחזיקה את הברז, ובאיזה סבון הוא משתמש. לעומת זאת בית החולים הוא ההיפך הגמור. אפילו בחדרך בבית החולים אתה מנוכר, המכונה במקלחת נטולה חום, אינטימיות, הכירות.

במקלחת היה מפגש יוצא דופן בין האב לבנו שנעשה דרך המפגש עם הגוף, אך הוא בעל משמעות מעבר לכך.

ריחוק - הבן לא רוצה שהאב יתקלח בבית.

מערכת היחסים בין יוסי לאישתו

אחת הנקודות המרכזיות היא מי ירחץ את יוסי.

הוא לא ירצה לחזור לכאן

מה העניין זו רק מקלחת

מי יעשה לו

אמא

הם מסתכלים אחד על השני ויוסי אומר «אמא לא תרצה».

למעשה יוסי מביע את דעתו - הוא לא רוצה שהיא תרחץ אותו. הוא לא רוצה שהיא תראה אותו בחולשותיו. אולי הוא יצטייר כחלש ולא כפי שהצטייר תמיד.

בסוף הסרט הוא הסתכל על השכן המונשם ועל הפרוזדור והחל לבכות. הוא הרגיש מסכן, תלוי, לא עומד ברשות עצמו. הו לא מוכן להיכנס הביתה עם מקל או כיסא ע»מ לא להיראות תלותי בעיני אישתו.

לא רוצה להיראות פחות מימה שהיה.

האישה כעסה, דיברה בתוקפנות - ביטוי ללחץ ולחרדה. שמא יקרה משהו לבעלה, אולי הוא ישתנה.

אוכל - סמל לאהבה בין החולה לאישתו. היא מפחדת שימות, שתאבד אותו ומבטאת זאת בכעס, קוצר רוח. היא מעבירה את אהבתה דרך האוכל, היא מבשלת לו וכך היא חושבת עליו.

מערכת היחסים בין האב והבן

בתחילה הבן מתייחס אל הרחצה כאל דבר טכני.

האב אמר לבנו «אתה» והבן נלחץ. הוא מברר אם בכל זאת אפשר לקלח את אביו בבית החולים.

למרות שהיחסים בניהם טובים הוא לא יכול לרחוץ את אביו, לראותו במערומיו ולתמוך בו. זה נמצא בעולם ה»טאבו». ההורים הם החזקים, הם המסייעים לילדים ולא להיפך.

יחס החולה לחשיפת גופו מקרין על מצבו הבריאותי. ככל שהחולה מודע למצבו ורוצה לחיות הוא מתבייש יותר וחשוף פחות.

הבת מספרת שהיא לא היתה מסוגלת לרחוץ את הוריה.

חשיפת הגוף באמבטיה

הבן עוזר לאביו לחשוף את גופו.

המים זורמים, הבן מסבן את אביו, נרטב ומחליק. האב הוא זה שתומך בו.

בן: אתה עומד בסדר ?

אב: אני עומד אייזן בטון (בטון יצוק)

היפוך תפקידים פתאומי, סגירת מעגל, תבנית שלמה יותר של עזרה הדדית.

הבן יוצא מהסרט אדם אחר. הוא מסתכל על אביו כעל אדם, עם חולשותיו, עם הדברים החזקים שבו.

האינטימיות בניהם השתנתה.

הסרט דן בשני מישורים:

1. אב - בן
2. בן עם עצמו: קיימת גדילה פנימית של האדם שבו. השתחרר בו משהו.

שהבן נכנס אל בית החולים הוא מחזיק את ילדו, נשען עליו וכשיוצא מבית החולים הוא הולך לצידו ואינו אוחז בו.

יש לבצע שינוי בדימוי שלנו את ההורים. מדובר בשינוי לא פשוט, בשבר פנימי - מהורים תומכים לנתמכים.

דיכאון והתאבדות

מן הדיכאון מתפתחת התאבדות.

אחת מדרכי הטיפול בילדים המאושפזים במחלקות סגורות עקב דיכאון היא עבודה דרך כתיבת השירים שהם כותבים.

ילד בן 6 כתב:

אני רואה שני פרוזדורים ארוכים וחשוכים: אחד של המוות ואחד של החיים.

אני הולך כאילו בפרוזדור של החיים ויש שם שני חדרים:

אחד חשוך ומפחיד, ואחד מואר ומעניין. במואר יש הרבה דברים טובים וטוב להיות שם. שאני יוצא משם אני נכנס לחדר השני ולא טוב לי ואני בורח.

גם בפרוזדור של המוות יש שני חדרים: חדר טוב שקל ונעים בו, וחדר הכי מפחיד. אני בורח ממנו ויוצא לפרוזדור. אני מגיע לקיר ולא יכול ללכת יותר. אני מסתובב ורואה עוד קיר מולי ולא יכול ללכת קדימה או אחורה.

דיכאון = הפרעה של מצב הרוח המאופיין בארבעה סימנים:

א. ראיית שחורות - הערכה עצמית נמוכה, חוסר אמון בכוחות, העדפה לזיכרונות שליליים מן העבר, ניתוח פסימי של מצבים עכשוויים, ראיית שחורות לגבי אירועים הצפויים בעתיד, תחושת סבל ואמונה כי הסבל ימשך לעולם, ראיית העבר כסדרת כישלונות ואמונה וביטחון בקיומה של מחלה המקננת בגוף.

ב. רגשות שליליים - רגעים רבים של עצב, מתח, חרדה, רגישות, פגיעות, סף תסכול נמוך, כעס על דברים שקודם ניתן היה להבליג עליהם או זעם על דברים שקודם רק כעסנו עליהם, קנאה באנשים שטוב להם, רגשות אשם על דברים שעשינו או לא עשינו, ביקורת עצמית מחמירה, בדידות, שיעמום, ריקנות, חוסר בטחון והיעדר שליטה.

ג. ירידה כמותית ואיכותית בתחושות חיוביות - מדובר בתחושות של הנאה, שמחת חיים, לקיחת החיים באופן קליל, יוזמה וכוח רצון. מדובר במצב שקיים פחות רצון להיות בחברה, האנשים הופכים ל»ראש קטן», חוסר סבלנות.

ד. שינויים גופניים - עייפות קיצונית, קשיים בשינה (התעוררות בשעות הבוקר המוקדמות/ישנים כל הזמן), ירידה בריכוז, מצבים קיצוניים של אכילה, כאבים.

נזקי הדיכאון

# ירידה באיכות החיים

# נזק מצטבר - אדם דיכאוני לא מנצל הזדמנויות קיימות, לא לומד תגובות יעילות למצבים שונים, יש לו תחוש שאין בשביל מה להתאמץ .

כל אדם עלול ללקות בדיכאון, אבל קיים סיכון גבוה יותר אצל אנשים שבתוך המשפ' שלהם קיים אדם הסובל/סבל מדיכאון, ואצל אנשים שסובלים/סבלו ממשבר גופני או משבר סביבתי. כמו כן עקב לקיחת תרופות וצריכת אלכוהול וסמים.

סוגים של דיכאון

ההבחנה יכולה להתבצע ע»י פסיכולוג או פסיכיאטר. אדם איננו יכול לאבחן את עצמו.

# האישיות הדיכאונית - אדם בעל אישיות דיכאונית נוטה להיות בעל הערכה עצמית נמוכה, ולתפקד בצורה חלקית בלבד. הוא מאמין שאינו מוצלח מספיק, מבחינתו הוא דמות חסרת משמעות ומשתדל לא לקחת על עצמו אתגרים. הוא חש שלא טוב לו בחיים אך מקווה לעתיד טוב יותר. מרגיש מיואש והמייחד אותו הוא שתחושותיו מלוות אותו לאורך כל חייו. הוא אינו נהנה מאוכל, מיחסי מין, מקשר עם בנ»א, נוטה להיות מבודד. לעיתים הוא חש תחושות היפוכונדריות ובטוח שיש לו מחלה קשה. הוא מאופיין בפאסיביות או בחוסר שקט מתמשך.

# ציקלוטימיה - אישיות כזו מאופיינת בשינויים רגשיים מהירים. האדם חש תחושות דיכאוניות שנמשכות שעות או ימים שמתחלפות ברגשות של שמחה, מרץ ויוזמה. השינויים הרגשיים הללו אינם תלויים במציאות האובייקטיבית. למרות שמדובר באנשים הסובלים מחוסר יציבות נפשית מדובר בכאלה המתפקדים היטב ומצליחים בחייהם.

# הדיכאון המינורי - דכדוך, דיכאון בין קל לבינוני שנמשך לפחות שבועיים אבך לא יותר משנתיים.

# דיספוריה - דכדוך עד רמה של דיכאון בינוני, נמשך כשנתיים. אדם כזה קם בבוקר מלא חששות מהיום שהתעורר אליו. בד»כ נוטה להרגיש טוב כשנמצא בפעילות. התחושות הדיכאוניות מופיעות בעיקר כאשר הוא נמצא לבד עם עצמו.

# הדיכאון המג'ורי / היגון - דיכאון עמוק שנמשך לפחות שבועיים אך לא יותר משנתיים. חלק גדול ממאפייניהם של הדיספוריה והדיכאון המינורי קיימים אך בעוצמה רבה יותר, ולעומתם היגון מביא לירידה קיצונית בתפקוד. כמו כן לחוסר יכולת לחוות הנאה, ירידה קיצונית בהנאה מיחסי מין, מקשר עם אנשים ומאוכל. בנוסף, בידוד חברתי, חוסר התעניינות מוחלטת בסביבה, נצמד לאדם הקרוב ביותר אליו, חוסר אנרגיה, אמביוולנציה - חוסר יכולת לבחור בין אפשרויות שונות, רגשות אשם, חרדות ופחדים (גם מדברים ספציפיים ולא הגיוניים). בשלב מסוים כל דבר הופך להיות כלי נשק.

# דיכאון כרוני - יגון שנמשך יותר משנתיים.

# דיכאון חורף - מתחיל בסתיו ומסתיים לקראת האביב. מאופיין בעלייה בתיאבון וברצון לישון.

מושפע מהמלטונין - הורמון השינה והעירות.

# דיכאון לאחר לידה - דכדוך, ירידה של הורמונים לאחר הלידה.

הסבר כימי

בית המקדש האונה הקדמית לאונה הצידית יש את האומה הלינדית (בה מרוכזים ההנאה, העצב ועוד).

המוח מורכב מעצבים. עצב מורכב מקטעים של חוטים כאשר אין מגע בניהם. בכל קטע יש שלפוחיות המכילות סוגים שונים של נוירו טרנסמיטורים. אימפולס חשמלי העובר דרך העצבים גורם לשלפוחית להתקרב לדופן החיצונית, להפתח ולשפוך את הנוזל לחלל הסינפסה. הנוזל נקלט ע»י הקטע השני, נכנס לשלפוחיות אשר נסגרות, יוצרות אימפולס חשמלי וכך חוזר חלילה.

גילו שאצל אנשים דיכאוניים החומר בתוך השלפוחית הוא סרוטונין ונור אדרנלין.

אצל אדם דכאוני רמת הסרטונין נמוכה ואצל אדם חרד רמת הנור אדרנלין נמוכה בסינפסה.

ופתחו תרופות אשר מעלות את רמת הסרוטונין.

יש לשלב טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה.

שתי שיטות מרכזיות לטיפול בפסיכותרפיה:

1. טיפול בין-אישי - ההתמקדות היא על הקשרים הבין-אישיים של המטופל. קשריו עם בן-זוגו, עם חבריו, עמיתים לעבודה וכו'. ההנחה היא שהבעיות הבין-אישיות כמו אובדנים, בידוד חברתי ובעיות בעבודה יכולות להיות סיבה או תוצאה של הדיכאון. הטיפול מאפשר לאדם להתמודד עם בעיותיו.
2. הטיפול הקוגניטיבי - טיפול לטווח קצר, לא מתעמק בעבר אלא שם דגש על ההווה. המטרה היא להשיג שליטה במחשבות האוטומטיות של המדוכא ולהפסיק את מעגל הקסמים של המחשבות הדיכאוניות.

אנשים מנסים להתאבד בגלל הכאב. כאב פנימי נוראי וכלום לא יכול לעזור.

תחילה לא מתאבדים ממש אלא יוצרים חתכים אכזריים או מכבים סיגריות על היד ע»מ להסית את הכאב הפנימי לכאב אחר, מופחת.

אשפוז ילדים

«סבתא סורגת» - עוסק בחריגות, טיפול בתחושות הילדים המאושפזים החשים חריגים ויוצאי דופן.

קוראים את הסיפור ומתחילים לדבר על הילדים הסרוגים. לאט לאט עוברם לדבר על הילד עצמו.

אפשרות א' - הילד נכנס לעורן של הדמויות, מייצג אותן ומבין אותן לעומק וכך הוא מגיע למסקנות.

אפשרות ב' - כאשר מדובר בקבוצה שבה החברים מכירים אחד את השני הילד בוחר את האנשים שייצגו את הדמויות השונות ביצירה.

«מעשה בארנב שלא היה לו זנב» / גידי קורן

רופא שהקים תיאטרון בבית החולים שבו השחקנים הם הצוות הרפואי.

הארנב החמיץ את חלוקת הזנבות ונשאר בלי זנב. הוא יוצא דופן, מלוגלג, חש שונה אך לבסוף חסרונו הופך ליתרון - מחפשים טייס משנה בחללית אך מאחר והמקום מצומצם רק הוא יכול לקחת את התפקיד.

מכאן מסיקים שלא רק שלא נורא להיות יוצא דופן אלא יוצאי הדופן הם היצורים המיוחדים, הייחודיים, הם נועדו לגדולות. מלמדים לקחת חסרון ולהפוך אותו ליתרון.

«...כמו להגיע למחנה שבויים. סביבה זרה, בחברת ילדים חולים. ההורים לא יכולים לעזור, הילד שואל למה דווקא אני? מרגיש מקולל. שהילד רואה שהרופא הוא השחקן הוא מרגיש שמאחורי החלוק ישנו אדם אכפתי.

ההצגה היא גם תרפיה להורה. צורה של פרידה מהילד דרך הכלי - התיאטרון.

לילדים חולים, לעומת מבוגרים חולים, נותנים פתרונות. הם רוצים שיאמרו להם מה לעשות.

דרך הדמויות בספר הילד מכניס את הפחדים האישיים שלו ומגיע לקתרזיס.

# לפני הקראת הסיפור ניתן לבצע הרפיה ודמיון מודרך.

# הקראת הסיפור.

# פיתוח צמתי חשיבה בסיפור באמצעות שאלות והצגה (מהעיסוק בתותי עוברים לעיסוק בילד עצמו).

יש לעשות עבודת הכנה לפני הקראת היצירה לשם ריכוך.

«עברתי ניתוח» / נילי זליקובסקי

מטרת הספר היא הענקת מקסימום מידע פני ניתוח.

באישפוז ילדים:

1. הזמנת הורים וילדים לפני הניתוח/האישפוז למפגש שבו משתתפים פסיכולוג, אחות המחלקה ורופא שבו נמסרים פרטים טכניים ומחלקים חוברות.
2. הזמנת הילד לתדרוך ע»י האחות.
3. יום לפני האשפוז/ביום האשפוז תדרוך הילד במחלקה ע»י ילד אחר.
4. איסוף קטעי כתיבת הילדים המאושפזים וציורים וסידורם באוגדן שנמצא במחלקה המאפשר לילד החדש לעיין בו. כמו כן קלטות וידאו וצילומים של דברי הילדים.

דרמתרפיה - כתיבת מחזות שבהם הילדים הם השחקנים

מסיכות - בחירת מסיכה המקנה מחיצה המאפשרת לאדם להתבטא טוב יותר.

ליצנות רפואית - צחוק משחרר אנדורפינים

אדם אנונימי שיענה לטלפונים של מאושפזים

ביקורים של נערים שהבריאו.

מחלות לב

המחלה, כמו מחלת הסרטן, משפיעה על כל המבנה המשפחתי.

בבית החולים מקבל המטופל חוברת המכילה מידע כללי.

בשיקום יש הנחיית קבוצות (כמו בקרב חולי סרטן).

באמצעות הספר החולה רואה את מצבו בעיניים של האחרים.

הספר: «גילוי לב» / אסתר גושן גוטשטיין נותן תיאור מפורט וחשוב מאוד המתאים לחולה ולמשפחתו.

«בכיתי בפעם הראשונה שחשבתי שמשה עלול למות» - אדם הוא אדם ולא משנה מה מקצועו בחיים.

«המחשבה מיאנה להסתלק» - ניתן לקרוא בקב' ולהוציא מהאנשים את האימה, שידברו על הפחד לאבד את הקרוב.

«ציפיות שהכל יהיה בסדר» - עידוד, מי חבריך ומי חשבת שחבריך.

הקשר עם המנתחים - הרופאים המתנשאים אשר מדברים על החולה מעליו מבלי להתייחס אליו.

חלום לתרופת הפלא

היא מדברת על עצמה, על רגשותיה. הניסיון אחר חיפוש המשמעות - מדוע זה קרה דווקא לנו.

הפחדים והקשיים של המטופל - לא מסכים שיעדו עבורו דבר, חסר סבלנות וכו'.

אנשים יוצאים אחרת ממצבים כאלה.

יש צורך בסבלנות, סובלנות, אמפתיה והקשבה.

View My Stats