בחזרה למאמרי הקורס: סוגיות בטיפול זוגי
בחזרה לאתר

---

Stuart, R.B. (1980). Helping couples change. Chapter 7. New York: The Guilford Press

תודה לנטע הופמן

---

Helping couples change/Stuart

פרק 7: שינוי בתקשורת

תקשורת היא כנראה התהליך היחיד שהוא בסיסי בהישרדות של יצורים חיים. בלי רצף מיומנות של יכולות שנעות מלשלוח מסר ופירושו, אורגניזמים לא יכלו לדעת על מקורות או איומים בסביבה שלהם או לשלוט בסביבה שלהם. פרק זה מתחיל עם סקירה של הטבע הרב שכבתי של התקשורת, שבו יש משמעויות חבויות וגלויות לגבי רעיונות מסוימים וטבע של מע’ יחסים בין שולח מסר לבין מקבל, תוך שימוש במימדים רבים של ערוצים לא מילוליים ומילוליים, כדי להעביר את המסר. לאחר הערכה זו של מורכבות החלפת המסרים הפרק סוקר כמה מחקרים שמתייחסים למטרות מקובלות של שינוי תקשורת בטיפול זוגי. בעוד שכמה מהכותבים טוענים שתקשורת זוגית צריכה להיות לגמרי פתוחה, יש עדויות לכך שדיסקרטיות היא נורמה טובה יותר לתקשורת במע’ יחסים. לכן, מטרות צנועות הוצבו לשלב זה של הטיפול- בניית מיומנויות של המטופלים ביצירת הידוע הרצוי שלהם תוך הבנת הדרישות של האחר והבנה משותפת. הפרק כולל תוכנית של 5 שלבים שמטרתה לממש את המטרות.

תקשורת היא חשובה. זו הנחה בסיסית שכל החיים הביולוגיים והחברתיים תלויים בתהליכי תקשורת להישרדותם. כל החד תאיים צריכים לתקשר עם הסביבה שלהם כדי להשיג את חומרי המזון שלהם וכדי להגן על עצמם מטורפים או סכנות אחרות. בני האדם , גם , בין אם הם לבד, בצוות, או בקב’ קטנה, מוסדות חברתיים גדולים, אומות או ארגונים בינלאומיים, תלויים ביכולות שלהם לשלוח ולקבל מידע כדי לזהות ולשמר את הדרישות הבסיסיות להישרדות הפיזית, הפסיכולוגית והחברתית שלהם.(גופמן 59, ג’ררד 71, ג.ה.מיד 34, מלינובסקי 23,סי. רוג’רס 61).

עבור בורדוויסטל (71) המטרות של התקשורת במע’ חברתית כוללות שמירת המע’ בפעילות, וויסות תהליכי האינטראקציה, התייחסות למסרים כאפשרות במגוון של הקשרים, ופיתוח חוקים לביצוע החלטות בכל הרמות של הארגון. ברמה של אינטראקציה חברתית בקב’ קטנות, תקשורת מספקת את הבסיס להגדרה, תקשורת, קבלה , עידון ושינוי ציפיות שכל צד רואה בהתנהגות של הצד האחר. התקשורת גם מהווה את הדרך שבה כל צד מעריך את איכות ההתאמה של האחר לציפיות אלו ( בניס 68, גורדון וגרגן 68). ברמה האישית תקשורת עם אחרים מספקת את מאגר המידע ליצירת ושימור זהות חברתית. במילים של הורה (59)- “להבין את עצמו, אדם חייב להיות מובן על ידי האחר. כדי להיות מובן על ידי האחר, הוא צריך להבין את האחר”.

תהליך התקשורת מאופיין אולי הכי טוב על ידי מודל שנון וויבר (שנון וויבר 49). בהתאם למודל (1) מקור מידע (2) מקודד מסר (3)שמועבר (4)במעגל שיכול להיות מושפע מ”רעש” לא קשור (5)למקור מפענח (6) שם הוא מפורש ומתקבל כמסר. במודל זה , זה ברור שהמסר הנשלח יתכן ולא יהיה המסר המתקבל, בגלל טעויות בקידוד, בשליחה או בפענוח:אולי לא נמצא את האמצעים הטובים ביותר לבטא את המסר שאליו התכוונו, המסר שלנו אולי יאבד או ישונה כשהוא מובע, ואולי האחר יבין אותו אחרת ממה שהתכוונו. המכשולים האמיתיים של התקשורת נעוצים בעובדה שאנשים תמיד מגיבים חלקית לחוויה החיצונית שלהם, וחלקית לגירוי של המחשבות, רגשות וציפיות שלהם. לכן, המסר שבוטא הוא רק חלק אחד ואולי חלק קטן מאוד של החוויה שלכל אדם יש. יתכן ונדרש מסר מאוד חזק ומאלץ כדי להשיג ולשמר את תשומת הלב הדרושה להבנה מדויקת. לרוע המזל, כל תקשורת חברתית היא רב מימדית:יש לה שכבה אחת או יותר של תכולות ברורות ומטה- תקשרות מרומזת אחת או יותר שמגדירות את המסר החבוי (ווטילוויק 67). גם התכולה וגם המטה תקשרות יכולות להיות לא מילולויות ו/או מילוליות ולעיתים קרובות יותר הן שתיהן. פקטורים כמו אוריינטצית העמידה במרחב, נימוסים, הבעות פנים וקשר עין הם חלק מתכולות ו/או הגדרות לא מילולויות שמבוטאים. פקטורים כמו בחירת מילים, תחביר, תזמון, ואיכות קולית הם התכולות ו/או מגדירים של מסרים ברורים. במובן מסוים, תקשורת לא מילולית, מבחינת המידע, היא יותר פשוטה, מאשר מילולית, כיוון שהיא מכילה הודעות כפולות רק בשתי רמות תכולה ומגדיר, ושתיהן לא מילוליות. בניגוד תקשרות מילוית תמדי מערבת לפחות 4 רמות של מסר:מידע מרומז, והצהרה במישור המילולי והלא מילולי. אולי משום הפשטות הגדולה יותר של התקשורת הלא מילולית, מחקר הראה שלעיתים תכופות יותר היא יותר חזקה מלא מילולית.

תקשורת לא מילולית

בזמן שקרא עיתון ערב אחד, דן אמר לאליס שהוא אוהב אותה. אליס הגיבה בכעס. ה”אני אוהב אותך” היה התחלה של המסר של דן – המימד הדיווחי. קריאת העיתון היתה המימד המטה –תקשורת במסר שלו כמגדיר במע’ יחסים, זה אמר לאליס כיצד לפרש את המילים שלו. היא קראה את המסר הלא מילולי כאילו שהיא בוודאות באותו רגע בעלת חשיבות משנית לדן. בעודה מרגישה שהוא מתנשא עליה, היא הגיבה בזעם. כאשר מימדי התכולה והמגדיר מנוגדים, השכבה הלא מילולית תמיד בעלת השפעה גדולה יותר. לכן, זה מאוד חשבו להבין את מע’ היחסים בין ההיבטים המילולים והלא מילוליים בכל תקשורת.

העודף בתקשורת מבוטא היטב במחקר הקלאסי של פירושי מילים רומזות דרך שימוש בהבדל סימנטי ע”י אוסגוד (57). מצאו שהמימדים של ההערכה, הכוח והפעילות של מילים בעלות שימוש שכיח, מסבירים כ- 65% מהפירוש היחסי שלהן. בסדרה של מחקרים קלאסיים, מהרביאן (69) ואחרים (אי.טי.הול 66, מהבריאן ווויליאמס 69, אן.אי. מילר 64, שפלן 68,74) הראו ש-3 מימדים הם בסיס למגוון בהתבטאויות לא מילילויות . מימד “מחבב- לא מחבב” מבוטא ע”י שמירה על קירוב או ריחוק, ע”י הסתכלות על או מהאחר וע”י הטיות קוליות שונות. מימד ה”כוח” מבוטא ע”י הגזמה בהתבטאות, ע”י עמידה ישרה בניגוד לקריסה וע”י תנועה מהירה. המימד השלישי, “היענות” לרוב מבוטא ע”י הפנים, טון ווליום הדיבור. האחד מבטא חיבוב, השני מתייחס לכוח של האחר, והשלישי היענות , למשל עמידה קרוב, שמירה על קשר עין, תזוזה מעטה לא נינוחה כשמדברים ודיבור מהיר עם הנפשה. אם האחר לא אהב את הדובר חשב שהוא נחות, או חשב שהדברים שלו משעממים, הוא עלול להתרחק מעט בזמן השיחה, לשבת בזמן שזה שמדבר עומד, או לדבר בשקט. מימדים אלו ואחרים תורמים לתורת מיון של הצעות לגבי מרחב בין אישי, ע”י לט (69), שסיכם מה יכול להגדיר את “עשור הזהב של מחקר תקשורת לא מילולית”.

החשיבות של המימד הלא מילולי של תקשרות מבוטאת היטב ע”י מהרביאן (72), שמאמין שמתוך הרגשות שמעבורים במסרים, 7% הם רגשות מילולי ים, 38% ווקאלים, 55% הבעות פנים. כיוון שיותר ייתכן שנצנזר את המילים שלנו מאשר את הפעולות שלנו בביטוי המילים שלנו, מאוד שכיח למצוא חוסר התאמה בין שתי רמות התקשורת. יותר ייתכן שנשתמש במילים כדי להגיב על פעולות האחר ויותר ייתכן שנשתמש במסרים לא מילוליים להגיב על האחר כאדם. מסרים לא מילוליים ...מכתיב את הסיפוק מהאחר,ומשיכה אליו וכם כדי לבחור את הדרכים שבהן המילים יובנו.

אקמן ופרייזן (69) מחשיבים את קריאת העיתון שלוותה בהצהרתו של דן לאליס כביוי משכנע הרבה יותר מהמילים שלו. הם מאמינים שכל בני האדם לומדים לפענח התנהגויות לא מילוליות כאמצעים של הטעיה. הם מאמינים שהפנים מלווים עם הידיים וכפות הרגליים הם המקורות הכי אמיתיים למידע זה. אולם היות והפנים מוכרים כ”מסגירים”, רוב האנשים זהירים יותר בשליטה על הבעות הפנים מאשר על שימוש בידיים וכפות הרגליים. לכן הידיים והרגליים נותנים רמזים בעלי ערך רב למשמעות המילים. לדוגמא, אליס יכולה לשאול את דן אם הוא אוהב אותה שמירה על קשר עין כשהוא אומר כן תחזק מאוד את המילים יותר מכל דבר אחר שהוא יעשה. אם הוא יחזיק את כפות הידיים שלו למעלה יאמר משהו שונה לחלוטין מאשר לקפוץ אגרופים כשהוא עונה. ישיבה עם ברכיים צמודות תבטא הרגשה שונה מאוד מאשר רגליים ישרות כשהוא עונה.

לפעמים התנהגויות לא מילוליות מנוצלות במקום מילים. הן יכולות לבטא משיכה או בוז. למשל כשהוא מושך את הכיסא שלו בארוחת בוקר קרוב אליה הוא מבטא משהו שונה ממה שהוא מבטא כשהוא מפריד ביניהם עם עיתון. זוגות מפתחים מה שיכול להיקרא פירושים “מקומיים” לביטיים לא מילוליים כאלה. היות וכל חוסר התאמה בין מסר לא מילולי והמילה תהיה לטובת המסר הלא מילולי, הבהירות של תקשורת דורשת אימון של הזוג בשתי מיומנויות: שמירה על התאמה בן שתי רמות התקשרות ומציאת דרכים לבטא רגשות בצורה לא מילולית ומילולית.

כדי להיות עירנים לטבע של התקשורת הלא מילולית שלהם, זוגות יכולים להיעזר כדי 1. למיין את הדרכים שבהן הם שולחים מסר לא מילולי 2. לתכנן לשלוח מסרים לא מילוליים שמבטאים התחייבות לאחר ו, 3. עבודה על ייסוד התאמה בין המסרים המילוליים ולא מילוליים שהם שולחים. כמה מע’ קידוד טכניות אבל מעולות קיימות למיון תקשורת לא מילולית (בורדוויסטל 70\ מהרביאן 72, גוטמן 77). ברגע שמכירים את מע’ הקידוד הללו, מטפלים יכולים לנצל תרגילים לבניית עירנות כמו אלו שפותחו ע”י ג’יי.או.סטיבנס (71) כדי לעזור לבני הזוג ללמוד איך הם לפעמים סומכים על מסרים לא מילוליים לגמרי, ואיך לעזור למסרים כאלה לעזור בתמיכה של הכוונות המילוליות שלהם. זה יכול להיעשות, למשל, ע”י בקשת כל אחד מבני הזוג בנפרד לבטא עניין באחר באופן לא מילולי, לבטא חוסר כוונה, לבטא רצון לקירבה, ולבטא רצון להיות לבד.בני הזוג יכולים אז להתבקש לדון במימד התקשרות של שגרות יומיות כמו הדרך שבה הם נכנסים הביתה אחרי העבודה והדרך שבה הם מתכוננים לשינה . סקירת ההיבטים הלא מילוליים של חוויות אלו משקף עניין משותף, או ריחוק משותף. בדרך זו בני זוג יכולים להיעזר “להתכוונן לערוץ” של הצהרות לא מילוליות של רגשות אחד לאחר.

כחוק כללי, זוגות צריכים ללמוד להשתמש במסרים מילוליים ולא מילוליים כשהם רוצים לבטא רגשות חיוביים, אבל לסמוך בעיקר על מילים כשהם רוצים להעביר רגשות שליליים. תהליך זה חשוב היות ומסרים לא מילוליים מאפשרים להתחמק מלקיחת אחריות לתקשורת, גם אם הם מבט מדוייק לקופסה שחורה של רגשות אמיתיים.

כשאליס באה הביתה בערב היא מכינה לעצמה מרטיני ויושבת בכסא כדי לקרוא עיתון. היא מעבירה מסר ברור לדן שהיא תעדיף להיות לבד בינתיים מאשר לעבור על אירועי היום איתו. אם דן ידבר איתה על האדישות שלה, היא תצדיק את עצמה בעייפות מהיום הארוך ותטען שבוודאי שהיא מעוניינת בו.

שרשראות תקשורת

בתקשורת, כל מסר שאחד שולח לשני הוא 1. תגובה למסר מהאחר2. חיזוק של הפעולה הקודמת של האחר 3. וגירוי לפעולה הבאה שלו (אדמס ורומני 59, בטייסון 63). לכן, הדרך היחידה להבין חילוף תקשורת הוא להבין שכל אירוע מעורר ע”י מה שהיה לפניו משפיע על הסיכויים שאירועים קודמים יחזרו ומכין את ההזדמנות לאלמנטים אחרים בתקשורת.

כדי להבהיר את התהליך התקשורתי,עוזר לחשוב על זרימת מידע כשרשרת של אירועים כמו בתרשים (עמ’ 215). ברצף, זה, מידע שמפחית חוסר ודאות מוחלף באופן ישיר ולא ישיר באמצעים מילוליים ולא מילוליים. , ונוגע בנושא הצהרתי ובמע’ היחסים בין המדבר למקשיב.

התגובה של כל אדם לאחר מושפעת ממה שקורה ביניהם ומהפענוח האישי של כל האירועים. המצב הזה מסוכם ע”י נירנברג וקרלו (73):” דיבור מתקיים על לפחות 3 רמות של משמעויות:1. מה המדבר אומר 2. מה הדובר חושב שהוא אומר 3. מה המקשיב חושב שהדובר אומר”. התהליך של תקשורת יעילה מערב מאבק לוודא שהתקשורת המילולית או לא מילולית משקפת במדויק את כוונת השולח ושהמסר הנשלח הוא זה שנרשם והובן ע”י המקבל.

סיבוך של תהליך קשה זה של העברת מידע נעוץ בעובדה שכל תקשורת מתייחסת למע’ יחסים חברתית בין השולח והמקבל לפחות כמו שהיא מתייחסת לתוכן הגלוי של המסר. ההגדרה החברתית בכל מסר נוגעת באיזון של שליטה או השפעה בין שני הצדדים.

הקשר זה, הרלי (63) טען שאינטראקציות חברתיות יכולות להיות מוגדרות כ”סימטריות” אם לשני הצדדים יש אפשרות לעשות את אותם הדברים או כ”משלימים “ אם הפעולות של האחד מצמצמות את של האחר. בחילוף סימטרי אחד “למעלה” והשני “למטה” בהירררכיה של כוחות כדי לעצב את האינטראקציה. רוב מע’ היחסים הארוכות בין בני זוג עוברות שלבים של סימטריה והשלמה, וחוסר גמישות של התאמת כוחות יכול להיות איום רציני ליציבות הנישואים וליכולות של בני הזוג להתאים לדרישות של סיביה משתנה. הכי חשוב שמו”מ בכוח ייושמו יתר ממו”מ פתוח בחילוף תקשורת. כותבים כמו ברנלונד (68) הבחינו שכל מה שאירע בין שני אנשים מגדיר את מע’ היחסים שלהם במימד שליטה זה. אחד מתרגל “דרך אחת” של תקשורות במע’ יחסים משלימה עם האחר . זה מאשר ניסוח מסרים שמעבירים את כוונת הדובר בלי משוב מהמקשיב. אחד מתרגל “דרך שתיים“ של תקשורת, במע’ יחסים סימטרית עם האחר. זה מאפשר ניסוח מסרים בדרך שמעודדת משוב.

בתקשורת של “דרך אחת” הדובר מהבהיר שהוא או היא לא יושפע ע”י המקשיב: הקצין בצבא לא שואל את החייל אם הוא רוצה לעמוד דום, למשל. ב”דרך שתיים “ של תקשורת הדובר מבהיר את כוונתו להתאים את מה שייעשה בתגובה לרצון האחר” האישה שואלת את בעלה אם הוא היה מעדיף להזמין חברים לארוחת ערב או ללכת לסרט.

החיים היו פשוטים ותקשורת מילולית הייתה ברורה אם תמיד היינו רוצים להכיר בהגדרה שלנו של מע’ היחסים עם האחר. אבל מהרבה סיבות אנחנו לפעמים בכוונה חוסמים את תפקיד האחר. וולצוויק (67) הציע צורת מיון של מהלכים פתולוגים מניפולטיבים שלטניים. האחד יכול לדחות את המסר של האחר ע”י סימון חוסר עניין לתקשר. האחד יכול לקבל בלי עניין את התקשורת של האחר ולאפשר בנייה של התנגדות. אחד יכול לפסול את התקשורת של האחר ע”י התנהגות כאילו משהו אחר נאמר ע”י סטייה או ע”י דיבור בסתירה עצמית או תכסיס אחר. דחיה וקבלה מרמזים על הכרה בקיום האחר, בעוד שתהליכי פסילה מרמזים שהאחר לא קיים או לא חשוב.

כל אחד מהתכסיסים הלאו הוא שיטה שמעוצבת כדי לעשות מניפולציה ולשלוט על החלפת המסרים. בלי חשיפת המניעים לניסיון לתרגל שליטה בדרכים אלו, אפשר להגביל את השימוש בהן וחשיבותן בתקשורת בין בני זוג, באמצעות שימוש בשיטות שפשוטות וישירות .

המטרות של שינוי תקשורת:כמה פתיחות?

תקשורת פתוחה היא מילה נרדפת לגילוי עצמי לא מצונזר או לפעולה שמגלה מידע אישי לאחרים (ג’ררד וג’פה 70) מאמינים לאורך זמן שתקשורת פתוחה היא מילה נרדפת לנישואים מאושרים 0לוק 55, סטיר 64, טרמן 38). יש כאלה שמתייחסים לתקשורת פתוחה כהכרחית בטיפול זוגי (גוטמן 76, אס.מילר 75, מילר 75, סקורסביי 77). פרשניות אנרגטיות של ביטוי חופשי בין בני זוג ע”י קורש (71): “כאב שמוגדר כ”מחסור בתקשורת “ לקח את המקום של החטא הראשון כהסבר לחולי של העולם, בעוד ש “תקשורת טובה יותר “ מוצגת בכל אירוע כתורפה לכל מחלה”.

כדי לתכנן באון שקול את שלב התקשורת של תוכנית טיפול זוגי, צריך להעריך את התוקף של המטרה המקובלת הזו של לעזור ללקוחות שלנו “לתת להכל להיתלות בחוץ”. לרוע המזל הרבה מידע צריך להתגלות ותקשורת פתוחה יכולה להכביד יותר מדי על מע’ יחסים .

לחברות באופן כללי נראה שיש הסכם מרומז לא לבטא או להפוך לעירני למה שאולי לא מתפקד (אר.וויליאמס 51) ונראה שהן סומכות על שקרים כרשת בטחון לשימור המע’ (בריטן 73, מור וטומין 49) חברות לכן תליות בזרם מידע סלקטיבי. מה קרוה כשזוגות לא תלויים בזרם כזה?

מסתבר שיש גבולות חבויים של רמות גילוי עצמי מקובלות לצוותים זרים (פיצג’רלד 63, ג’ררד 59, 71, סיקי 72). יש גילויים עצמיים שאולי נדרשים לזרים כדי להימשך, אבל גילוי רב מדי יכול לדחות (קוזביי 73, ג’ררד 71, טילור 68 ). פתיחות מלאה וההבנה המלאה יותר כתוצאה מהפתיחות גם משפיעות על סיפוק בנישואים. בקמה הגלובלית, מצופה שבעלים ונשים יגלו על עצמם יותר אחד לשני במשך השנים. מריל (59) למשל האמינה ש” אפילו שהבעל הכי מסוגר שחי במשך 25 שנה עם אשה מבין כמה מהמניעים שלה” ובעוד שבלוד ווולף (60) האמינו ש”חיים משותפים מספקים את התנאי הבסיסי להבנת האחר” כותבים אלה ודומים צפו את מה שהוגדר “אושר גלוי”, כשכל אחר מכיר את השני לגמרי. יש שתי בעיות בתיאוריה: אחת , הרה מחקרים מראים שלאורך השנים , שאופן תדיר, זוגות לא מגבירים את היכולות שלהם לחזות התנהגות האחר באופן מדויק (באד 59, גודמן ואופשה 68, אי.אל.קלי 61, אודרי 61), וכשהבנה כזו כן קיימת נמצא שהיא קשורה באי סיפוק (קלמנסט 67, קורסיני 56, לוק 56, לוקי 61)בדיוק כמו שבסיפוק (דיימונד 54, הוברט וקלאוזנר 59, קרלסון 63). שנית, הוכח שסיפוק בנישואים נוטה לרדת באותן שנים שבהן התקשרות בין בני הזוג צפוי לעלות (קימבלו 76, מת’יוס ומילהנוביץ 63, פינאו 61, רוטלדג’ 66).

כותבים כמו סימל (64|) ובלאו (64) ייחסו השפעת יחסים של מו”מ לביטוי תקשורתי ברמה גבוהה. זה התבסס על מחקרים שונים של סיפוק של בני זוג. קוטלר ודייר (65.9 וגודריץ’ (68) מצאו שמוקדם בשנה הראשונה בנישואים זוגות מתחילים להתווכח על דברים שעדיף היה שלא היו נאמרים. ביינבנו (70) מצא שהדבר שהכי הפריד זוגות בעלי תקשורות טובה מזוגות עם תקשורת לא טובה היתה תשובה מתמקחת לשאלה “האם בן הזוג שלך בעל נטיה לומר דברים שהיה עדיף לא לומר?”. לוינגר וסן (67) מצאו שזוגות שלא במצוקה היו שונים מאלו עם בעיות ע”י ביטוי גדול יותר של רגשות חיוביים בניגוד לביטוי רגשות שליליים של זוגות במצוקה. יותר מאוחר, ספרנקל ואולסון (78) מצאו ש”השכיחות של תמיכה שלילית ולאדכא ואל היעד תמיכה חיובית אפיינה את הזוגות במצוקה”. כל החוקרים הללו הגיעו למסקנה שהגעה לתקשורת לא מצונזרת לחלוטין היא משהו שזוגות ומטפלים עדיף שלא יעשו.

יש מס’ הסברים להשפעה שלילית של התנהגויות אלו. ראשית, חשיפה מרגיזה יכולה לתמוך במשיכת הדובר. קנאוס והנסון (72) הסיקו שסקירה מקיפה מראה את חשיבות המידע השלילי והחיובי. הם מצאו ש”אנשים באופן כללי מונחים ע”י מחיר ביצירת הערכות- הם שקולים היבטים שליליים של משהו בכובד רב יותר מהיבטים חיוביים”. בעוד שחשיפה שלילית יכולה להיות בעלת ערך התחייבות מסויים, יותר ייתכן שההכללה שלהם בכל מסר מושכת תשומת לב מכל האלמנטים החיוביים שמנגד.(גילברט והורנסטיין 75)., באותה דרך שבה הנסיכה התמקדה באפונה ולא במיטת הנוצות שעליה שכבה.

מס’ הסברים הוצעו לשליטה של המידע השלילי על החיובי ביצירת רושם (ווגנר ואחצ’ר 77). אחד מהם מבוסס על מחקר בבע”ח (בראון 48, אן.אי.מילר 44) שהראה שכשאלמנטים שליליים וחיוביים קיימים בגירוי, הכוח של תגובה נמנעת גדולה יותר מהכוח של תגובה לגשת. לכן, הרוח של רמזים שליליים עולה על זה של החיוביים. הסבר אחר מבוסס על העבודה של ג’ונס ודיוויס (65) הם מציעים שהיות ואנו מצפים מרוב האנשים והאירועים בחיינו להיות חיוביים, ציפיות חיוביות הופכות ל”בסיס” של תפיסות חברתיות ואירועים שליליים הופכים ל”צורה” בעלת תכונות גירוי חזקות יותר מה”בסיס”. במובן זה, תפיסות חיוביות יתכן ויהיו בעלות “חשיבות רמז “ גדולה יותר. לבסוף יתכן שעירנות למקורות אפשריים של איום לבריאותינו ולקיומינו מותאמת באופן פילוגנטי יותר מאשר תשומת לב לחיוביים. אנחנו יכולים להשתמש בעירנות זו למרות שיש בה ההשפעה המשנית של החלשת היכולת שלנו להנות מחיינו בקט גלל הרגישות יתר למימדים שליליים של מסרים שליליים שאנו מקבלים. לא משנה מהו ההסבר, זה ברור שהביטוי האמיתי של מסרים שליליים יכול להיות בעל השפעה שלילת על מ’ היחסים, לא משנה כמה הם חיוביים.

אבל יש סיבה להאמין שזה אפילו יותר חכם לצנזר כמה מההצהרות החיוביות שמוצעות. במחקר מעבדה, ג’יי.די.דיוויס (71) הראה שמסרים חיוביים מפחיתים לפעמים באופן לא צפי את רמת האינטראקציה שהחברית:לתת יותר מדי, ויותר מדי מוקדם יכול לחסל שיחה יותר מאשר אתגר מאומץ .ברסצ’ייד (77) מצא שאנשים מרגישים יותר קירבה לאחרים שהם חדשים וחשובים,. כשהכוח והחשיבות מתאמתים מוקדם מדי או בשכיחות רבה מדי במהלך ההיכרות, אובדן האתגר יוביל גם לאובדן העניין. לרוע המזל, אי אפשר לומר כמה זה יותר מדי ומה מספיק כדי למשוך או לדחות. זה בעיה היות ולעיתים קרובות התשובות שלנו משתנות. נראה שיותר מדי מידע על האחד יכול להרוס את האשליה שזה עוזר לטפח את רגשות האהבה. הוולסטרס (78) הבחינו ש”רק התאהבות לא מספיקה לרובינו. אנו מתחילים לרצות, ובאמת לצפות למושלמות לא ריאלי בבן הזוג” ואו מתפכחים כשאנו מאולצים לקבל את האחד שבחרנו. אם הוולסטרס צודקים, אולי נוכל לחיות יותר באופוריה אם ניתלה בכמה פיסות אשליה, שהאחד והיחיד הוא באמת מושלם.אפשרות זו נתמכת ע”י ניוקומבס (53) ששיער שאולי חיינו היו קלים יותר עם אשליה מאשר עם מציאות. יותר מכך, מס’ מחקרים הגיעו למסקנה שיותר בני זוג שחיים באושר מרגישים דמיון רב יותר לבני הזוג שלהם מהקיים, בעוד שהזוגות הלא מאושרים שילמו את מחיר ההבנה הרבה יותר (סטקרט 63, סטייבר 57)

המחקרים מציעים תמיכה מעטה לאפשרות שתקשורת פתוחה מביאה אושר לנישואים. יתכן שסיבות אלו, ביחד עם הכרה בכך שלתקשורת יש השפעות בלתי הפיכות (פטון וגריפין 74) הביאו הרבה כותבים לאשר את מה שנקרא “נורמה של יושר מדוד” במקום האתיקה של “לתת להכל להיתלות בחוץ”. חוקרים קליניים כמו האלי (63) וולצלוויק (67) הבינו שתקשורת לא מלאה יכולה להיות בעלת ערך מתאים ,, וקורש (71) שהחשיב את ה”טעויות “ האלה בתקשורת כ”דבק משפחתי”. האונילס כתבו (72):” יושר בוטה או ברוטלי לעיתים רחוקות הוא גילוי אינטימיות. בד”כ זה ביקורת לא נדרשת והרסנית. האמת הבוטה והברוטאלית היא בדכ הגזמה” בקנה אחד פרלס כתבו (65) :כשמסר הוא תחת שליטה עירנית, כלומר כשאדם במצב מסוים מדכא תגובות מסוימות, שאם יבוטאו יהיו לרעתו, אף אחד לא יכול להתחרות בהתנהגות חסינה זו. רק כשהעברת המסר היא רגילה, כרונית, לא בשליטה, זה פתולוגי”

עם אזהרות אלו אפשר להגיע למסקנה שיש לשנות תקשורת בזוגות. אפשר להסיק שמאמצים לשפר תקשורת בין בני זוג הם הכרחיים כאמצעיים לבניית מיומנויות לשינוי אינטראקציה. אולם, חייבים להבין ששינויים שיבוצעו חייבים להתמקד ספציפית בשינוי התנהגותי ולא יהוו מטרה בפני עצמה.

הבנה כמטרה של שינוי בתקשורת

אם ביטוי עצמי חסר מעצורים מוביל להבנה מלאה של האחר הוא לא המטרה של שיוני תקשורתי טיפולי, מה המטרה? זה יישום של יושר מדוד לעזור לזוגות לפתח הקשבה, ביטוי, ביצוע בקשות, משוב בירור מיומנויות שהם צריכים כדי להשיג הסכמים אמיתיים. כדי לחיות יחד בסיפוק, שני אנשים חייבים לדעת ליידע אחד את השני ברצונות שלהם, להבין את הבקשות של האחר ולהתמקח על מטרות משותפות על בסיס הקשות ההדדיות.

כאשר הסכם מושג, בני הזוג חייבים להבין את שמשמעות שלו באותה דרך. לכן ביטוי סלקטיבי והבנה מדויקת הן יכולות שחייבות להיות לזוג.

הבעיה שמוצגת ע”י קורה וג’ים: קורה האמינה שאם גי’ם באמת אוהב אותה הוא יול לצפות את הרצונות שלה. ג’ים שמע כל בקשה לשינוי, כביקורת ודרישה. כתוצאה מכך, שניהם לא עזרו אחד לשני לדעת מתי ואיך לרצות. שניהם הרגישו חוסר עניין אחד בשני ובנישואים ואף אחד מהם לא יכול היה להסביר את ההרגשה שלהם כ”שרופים”.

אל ובטי תיארו בעיה אחרת: הם מסכימים שהם יהיו פעלים בכנסיה שלהם. עבור אל להיות פעיל משמע להגיע לכנסיה בשניים או שלושה חגים ולתרום כמה דולרים לכנסיה כל שנה. בטי מאידך, חושבת שפעילה משמע להביע את אמונתה כל יום ותרומה שנתית גדולה. אל ובטי מתקדמים יותר מקורה וג’ים כי הם מבצעים בקשות הדדיות, אך בגלל חוסר ההבנה ביניהם זה כאילו שהם מדברים שפות זרות, כי הם רק מעט יותר קרובים להסכמים יעלים מקורה וג’ים. לכן, צריך להיות ברור ש”קונצנזוס” (שף 67) או “סביבה שמתקנת את עצמה” (סקולניק 73) היא מיומנות בסיסית למאמצים לפתירת בעיה במע’ יחסים. לכן, התוכנית לשינוי תקשורת שמוצעת כאן מנסה לקדם ביטוי עצמי מוצדק והבנה של המסרים.

ארבע טכניקות לשיפור תקשורת

הטיעון המוצג למטה יכול להיות מסוכם כדלהלן:

1.התהליך של החלפת אינפורמציה הוא מסובך מפני שיש בו רמות רבות ובהכרח מתקיים תחת ההשפעה

החברתית הפועלת על כל צד בין המתקשרים.

2.כאשר קונפליקטים מתקיימים ברמה מילולית וברמה לא מילולית של כל מסר ,המסר הראשון בעל השפעה גדולה יותר מאשר הבא אחריו.

3.בעוד מסרים מפורשים חייבים להיות כנים, יש הסכמה נרחבת לרעיון שמתאים למדוד את הכמות שמתוקשרת ושזה לעיתים קרובות הרסני ליחסים בינאישיים לא לעשות כך.

4.זוגות צריכים לפתח יכולת להביע את ההצעות שלהם ולשמוע ולהבין את ההצעות הנגדיות של בן זוגם אם הם רוצים לפתח יחסים הגיוניים של משא ומתן.

כאשר הנחות אלו עומדות במודעות,התכנית המוצגת קוראת לזוגות המתכוננים לשינוי לחמישה צעדים:

הקשבה, בדיקת הביטוי העצמי,מילוי בקשות באופן סלקטיבי,הקפדה על משוב חיובי ונכון והבהרה של הכוונות אליהן אתה מתכוון. הכישורים האלה מובנים הכי טוב על ידי המודל של גוטמן: הם מצטברים ולא ------(?). לכן, חשוב שמטפלים לבנות בדיקה שגרתית לצעדים הקודמים בזמן שהצעדים האחרונים נלמדים.

היכולת להקשיב

מהמודל תקשורת “שנון-וויבר” שמוצג למעלה, העברת מסר מדויקת וקליטת מסר מדויקת הם הכישורים הבסיסיים הדרושים לתקשורת. במילותיהם של שני סופרים פופולריים: “כדי שלמילות הזהב יהיה ערך, נדרשים לשולח ולמקבל מיומנויות שוות בהליכים וכישורים שונים לחלוטין.

משום שאנו כל הזמן שולחים מסרים, מאחר שכל התנהגות חברתית היא תקשורת, המאזין הוא שקובע האם התקשורת אכן תתרחש. לכן, ללא היכולת להקשיב נהיה נידונים לחיים של מונולוג במקום דיאלוג, ונהיה כלואים בתוך מערכת אינפורמציה סגורה שתהפוך את היכולת להסתגל לתנאי חיים משתנים לבלתי אפשריים. למרות החשיבות האדירה של ההקשבה, רוב האנשים מתייחסים אליה כמובנת מאליה עד שהיא מפסיקה להתקיים לחלוטין, כמו שלוקחים כמובן מאליו, עד זמנים של משבר, את הנשימה ואת דפיקות הלב.

רשימה של כישורי הקשבה הכרחיים תוארה כאן כבר, עם הנקודות בין אמפתיה להקשבה מכוונת שההבחנה ביניהם נעשית בעיקר במונחים של מטרות. המטרה של הקשבה אמפתית היא לנסות לחוש באופן מלא את הבן אדם האחר ואת המסר שלו או שלה, בעוד שהמטרה של הקשבה מכוונת היא לתור דרך המסר כדי להעריך את מרכיביו הקריטיים. לפיכך, למרות שמטרת שתי סוגי ההקשבה היא הבנה, התהליך בפועל הוא די שונה.

לעתים קרובות אנו מאמינים שאנו מקשיבים בצורה אמפתית, כשאנו למעשה עסוקים במיון של האלמנטים המקובלים והלא מקובלים שנמצאים במסר שמעביר האחר. יכולת ההקשבה האמפתית שלנו מופרעת על ידי העובדה שכולנו נוטים להיות “מומחים בהקשבה”. פולסטר ופולסטר האמינו שחלק מהאנשים מקשיבים בשביל תמיכה, אחרים בשביל ביקורת, חלק מקשיבים בשביל מידע, חלק בשביל להתנשא(?), ואחרים בשביל לשמוע הצהרות בעוד הם מתעלמים מכל השאלות לעומת כאלו ששומעים הצהרות בזמן ששאלות נשאלות. אנחנו גם רגישים למילות מפתח מסוימות שמסמנות לנו אם להקשיב באותו רגע לדובר או לא. למעשה, לכולם יש נטיות הקשבה שונות , ולפיכך, זוהי אקסיומה להגיד שכל מסר ייבחן בצורה סלקטיבית ולבסוף ישתנה בזמן הפענוח. הרבה מההטיות האלו תומכות וגם יכולות להיות התוצר של סטריאוטיפים על התנהגות של אחרים. ברגע שנוצרים סטריאוטיפים, והם יכולים להיות מבוססים על פרשנות מתוך סימנים מינימליים, אנו נוטים להתנהג על פי תבניות עקביות עם אמונות ומכריחים אחרים להגיב כאילו הסטריאוטיפים אכן תקפים. כמו שקבוצה אחת של פסיכולוגים חברתיים גילתה, אנשים חושבים בצורה תבניתית, מחפשים אחר הסיבות להתנהגות, יוצרים פרשנות על אנשים והנסיבות שלהם ומתנהגים על פי המידע הזה. מונעים על ידי התשוקה שלנו לשמור על עקביות קוגניטיבית, כולנו נוטים להתייחס באופן סלקטיבי לתקשורות עם אחרים שתומכות באמונות שלנו עליהם ואנחנו עלולים להיכשל בהבנת המסרים שקוראים תגר על האמונות שלנו.

חיזוק לקיומן של ההטיות הפרשניות והסלקטיביות הוא העובדה שכאשר אומרים מילים בקצב של 125-175 מילים לדקה היכולת שלנו להבין את המילים היא מהירה פי 3 או 4 יותר. לכן, המחשבות של המקשיב כמעט תמיד חולפות מעל מילות הדובר, עובדה אשר פועלת באופן משמעותי להכביד על העברת המשמעויות.

Kelly הראה שהקשבה אפקטיבית דורשת מאמץ משמעותי ומאמץ כזה מושקע רק כאשר יש חיזוק. לדוגמא, הוא בחן את יכולתם של נחקרים לענות לשאלות אודות נאום בן 30 דקות בשני מצבים: באחד, נאמר להם מראש על המבחן. בשני הוא בא כהפתעה. התוצאות של המחקר הזה ועוד מחקר הראו בבירור שאלו שהונעו לקבל את האינפורמציה, כמו על ידי מודעות למבחן העתידי, היו הרבה יותר פתוחים לקבל את המידע שניתן.

ההסברים לכישלון בהקשבה הם אכן רבים. 3 הסברים אפשריים: אדם לא יקשיב בגלל חוסר עניין, בגלל הפחד לשנות את התנהגותו בתגובה למידע חדש, או בגלל הרצון לשמר עמדה של יתרון בקשר מסוים.

לרוע המזל, “הקשבה” משמעותה אצל רוב האנשים “פשוט לשמור על שקט נימוסי בעוד שאתה חוזר במוחך על הנאום שאתה עומד לשאת בפעם הבאה שאתה תצליח להשתחל לשיחה”.

נירנברג וקלרו מאמינים שמקשיבים טובים הם אלו שיכולים להפריד בין האמוציות שלהם לבין המילים של הדובר. הם מאמינים שמקשיבים גרועים הם אלו ש: 1. דוחים את המילים של האחר בגלל שהם לא מתעניינים, הכל כבר ידוע, פשוט מדי או מסובך מדי. 2. בוחנים אספקטים של הופעתו של הדובר ואת התנהגותו במקום פשוט את המילים. 3. מפסיקים לשים לב כשמתרכזים במילה או ביטוי אחד. 4. יודעים מראש מה הם חושבים שהם הולכים לשמוע.

כפי שמשתמע, אמות המידה להקשבה גרועה הן התנהגויות מסיחות דעת, חוסר תשומת לב לתוכן, אובססיה לאספקטים מסוימים של המסר ותשומת לב מלאה למסרים פנימיים במקום למילים הנאמרות.

בניגוד לכך מקשיבים טובים עושים את הדברים הבאים: 1. מחויבים באופן מלא להקשבה. 2. הם באופן פיזי ונפשי מוכנים להקשבה. 3. מחכים שהאחר ישלים את מסרו לפני שהם מבטאים את רעיונותיהם. 4. משתמשים בכישורים אנליטיים כדי להשלים, לא להחליף, את ההקשבה.

כאשר הן משולבות, כישורים אלו בונים את היכולת לקבל אינפורמציה באופן לא מעוות, יחסית. וכן, הן נותנות למאזין את היכולת לחוש מובן ומקובל. המחויבות להקשיב כוללת את ההחלטה שמילותיו של השני בעלות חשיבות. ההתחייבות להקשיב כוללת מאמצים התנהגותיים של המאזין להירגע, לפנות את כל מסיחי הדעת (למשל כיבוי הרדיו או סילוק העיתון בו קרא) ולשבת זקוף ולשמור על קשר עין.

אימון בהמתנה לתורו לדבר כולל לימוד להתאפק מלקפוץ ולהשלים את משפטו של המדבר, לא לשאול עוד שאלות מידע לפני שהאחר סיים לדבר ולהביע סימני עניין במה שהשני אומר. ולבסוף, המבחן של השימוש בכישורים האנליטיים המשלימים היא היכולת גם לחזור וגם לבטא בדייקנות את המסר של השני.

כל אחד מארבעת הרכיבים של הקשבה ברשימה למעלה אפשר ללמד מטופלים בסדרת תרגילים קצרה במהלך ובין זמני הטיפול. הסבר קצר של ההמלצות הללו יעזרו להרבה מטופלים לעשות את השינוי המיוחל.

כצעד ראשון, יעיל לעזור למטופל לזהות כמה מן הכשלים בהקשבה וההנחות הנסתרות. מה הם חלק מהדברים שאתה מצפה מהשני לעשות די בתכיפות? האם דני מצפה ממידג’ להשפיל אותו לעיתים קרובות ומידג’ סומכת על דני שיתעלם ממילותיה לגמרי? אם אכן כך, הרי שדני ישמע בדבריה של מידג’ השפלות תמידיות, ומידג’ תמיד תחוש שמתעלמים ממנה.

כאשר מבקשים מזוגות לרשום לעצמם את הדברים שהם חושבים שהשני יאמר במהלך דו-שיח, זה יכול לספק רמזים בעלי ערך לאותן ציפיות שהאדם מגשים תוך הקשבה לשני.

עזרה למטופלים לכוון את עצמם אחד כלפי השני כסימן למוכנות להקשבה לאמן אותם מתי וכמה לדבר ומתי להקשיב, ולבקש מכל אחד לחזור על מסרים נבחרים מדברי השני עשויים להתחיל את התהליך של בניית כישורים שיוכלו להימשך לכל החיים.

מאמינים שהצהרות שיש בהן ביטוי עצמי עוזרות לזוגות באוריינטציה ביניהם, ועוזרות לכל אחד מהם להבהיר את ההיגיון שבחוויות שלו על ידי כך שמעבירים את החוויות למילים. אמנם דנו כבר באמונה שב גילוי לב מוחלט, אך ישנן הצהרות שמהן אפשר לצפות לתוצאות יותר חיוביות מאחרות. להצהרות אפקטיביות יש לפחות שבעה מאפיינים:

כל ההצהרות העצמיות צריכות להתחיל ב”אני” (I statements ). הצהרות אלו הן ביטויים לאחריות אישית, הן ברורות, מבוססות על מודעות עצמית, משאירות מקום למודעות עצמית של אחרים, ומעודדות גילוי של הבדלים ושונויות. אחריות אישית היא בניגוד להצהרות “ללא אחריות”, שמתחילות ב”זה” (it) ומשאירות את האחראי בסימן שאלה, ובניגוד להצהרות “אחראי מדי” אשר מדברות בשביל אחרים משום אחריות, למקשיב קשה להגיב משום שהדובר לא מקבל בעלות על מה שנאמר. משפטים המתחילים עם “אתה/את” הם כמעט תמיד מאשימים ומובילים להגנתיות והם תמיד מערבים מאמץ להעברת האחריות להתבוננות וההשגחה מהדובר למקשיב. בזמן שהצהרות “אנחנו” יכולות לפעמים לקרב בין אנשים על-ידי הצבעה על דברים דומים ,יכולה להיות להן משמעות בהגדרתן שהדובר מדבר גם בשביל עצמו וגם בשביל המקשיב.

כמו שהצהרות כגון “אתה מכעיס אותי” הן בעצם הצהרות אישיות שאומרות בעצם “אני מרגישה כעס”, כך, גם, רוב השאלות הן בעצם הצהרות. מטפלים בשיטת הגשטאלט מאמינים ששאלות “מייצגות עצלות ופאסיביות”, וש”מעט מאד שאלות הן בקשה כנה לקבלת מידע”. הם מאמינים ששאלות הן דרך להוציא התחייבות מהאדם השני בלי שהדובר לוקח אחריות לעמדה מסויימת קודם. יותר מכך, כששאלות מתחילות ב”למה” הן כמעט תמיד מאשימות וגורמות לאדם השני להתגונן. לפיכך, שאלות מעלות בעיית תקשורת חשובה בכך שהן מגנות על הדובר מלקיחת אחריות למה שנאמר, ובכך שהן מחזקות את הדובר בעמדה שהיא מעל המקשיב.

נוכל כעת לייצר 2 מימדים נוספים להצהרות עצמיות:

קודם כל, הן צריכות להיות הצהרות ולא שאלות, כשזה אפשרי. (השימוש בהצהרות שמתחילות ב “אני” לא ייצור חוסר איזון כוחות בין בני הזוג וישמור על ערוצי תקשורת פתוחים).

כששאלות חייבות להישאל, על השאלות לבוא אחרי הצהרות עצמיות, הן צריכות להתחיל עם “איך”, וצריכות להיות מלוות על ידי שאלה שניה שתישאל על מנת להרחיב את התשובה לשאלה הראשונה.

שימוש בכלל של “אמירה-שאלה”, כאשר שאלה באה אחרי הצהרה עצמית, הוא דרך נוספת להגדלת הרמה של אחריות שאדם לוקח לאופן דיבורו. לדוגמא, אן יכולה לשאול את הארי אם הוא רוצה ללכת לישון עכשיו. “כן” מהארי יגרום לה להתעמת איתו על כך שהוא כל הזמן מתחמק ממנה על ידי שינה, עבודה, או כל תירוץ נוח אחר. “לא” מהארי יוביל אותה להאשים אותו בהימנעות מקרבה, אם לא יחסי סקס, בכך שהוא רוצה לחכות עד שהיא תירדם לפנות שהוא נכנס למיטה. מצד שני, אם אן תתחייב קודם (“אני רוצה ללכת למיטה עכשיו, הארי”) ואז תשאל את שאלתה (“האם היית רוצה לבוא עמי למיטה?”), היא הייתה מוותרת על האפשרות של “לסדר” את הארי, והייתה מקבלת, די בכבוד, אחריות למסר שהיא מעבירה.

שימוש ב “איך” להתחלת שאלות תורם לאוריינטציה של פתרון בעיות, בכך שמייצר סט של חליפין במקום סט של האשמות, שמובא על-ידי שאלות של “למה”. לשימוש בכלל “שתי השאלות”, בו הדובר תמיד מוכן עם בקשה לעוד מידע מהמקשיב, יש 2 יתרונות: יש מניעה משימוש בתשובה “למלכודת” בשביל תקיפה מיידית, ווזה מביע את התעניינותו של השואל בתגובתו של המשיב לשאלה. בדוגמא הבאה רק שאלה אחת נשאלה, ולאחריה הצהרה:

א: איך אתה מרגיש היום?

ב: בזמן האחרון אני לא מרגיש כל-כך טוב.

א: גם אני לא מרגיש משהו. למעשה, אתמול הלכתי לרופא ו...

מובן מחילופי הדברים הללו ש א’ השתמש בתשובתו של ב’ בכדי לבטא הצהרה עצמית, במקום להביע התעניינות כנה במצבו של ב’. השוו זאת לדוגמא הבאה:

א’: מה עשית היום?

ב: לא יותר מידי, אני מניח.

א: האם התקדמת בביצוע המיזם החדש שהתחלת שבוע שעבר?

מובן, שבחילופי דברים אלו, אפשר לראות את שאלתו השניה של א’ כהבעה של התעניינות אמיתית באירועי החיים של ב’. שימוש בשאלה השניה יוצר תגובה חיובית יותר אצל ב’ מאשר שימוש בסדרה של “שאלה-הצהרה עצמית”, המתוארת בדוגמא הראשונה.

המאפיין השישי, הוא שחייבת להיות אוריינטציה להווה. המושג הזה, שמרחיב את חשיבות התחושות של ההווה, משחק תפקיד משמעותי בתיאוריית הגשטאלט. Levitsky ו Perls הצהירו ש “הרעיון של הרגע המיידי והחדש, של התוכן והמבנה של חוויית ההווה”, הוא אחד מהעקרונות הכי רבי עצמה, משמעותי וחמקמק של תרפיית הגשטאלט. פרלס, מאמין שכל ניסיון להשאיר את ההווה בשביל העבר או העתיד, מונע מאנשים את היכולת להבחין בפוטנציאל שלהם, משום שאפשר לשלוט בחיים רק בהווה.

Nierenberg ו- Calero האמינו שהשימוש בכל אחד מן הזמנים חוץ מההווה, יוצר מרחק בתקשורת מילולית שעוזר לדובר להעביר לפחות חלק מהאחריות למילים שיוצאות מפיו.

המאפיין האחרון, הוא שחשוב שהצהרה עצמית תהיה מדויקת, פתוחה, וישרה- ללא עודף מילים.

נירנברג וקלרו הציעו קטלוג נבחר נרחב של ביטויים שמטרתם להביא את המקשיב למסגרת המחשבתית הרצויה על-ידי הדובר. ביניהם ביטויים “מרככים”, כדי ליצור קבלה חיובית (“אתה הולך לאהוב את מה שאני עומד לספר לך”), ביטויים “מבשרי רעות” כדי ליצור מתח אצל המקשיב (“אל תדאג לי... אבל”), וביטויי “הורדה” שמטרתם לבנות את המצב של המקשיב (“לא יכול להיות ששמעת את זה עדיין, אבל..”). כל אלו, ורבים אחרים כמותם, הם סלט של מילים שמטרתם לתמרן את תשומת הלב ומצב הרוח של המקשיב בצורה כזו שתגדיל את הסיכוי שהוא או היא יגיבו איך שהדובר קיווה- למרות ההשפעה האמיתית של מסר הדובר.

אפשר לעשות שימוש לא נכון בהצהרות עצמיות-מסכמות, אך הן גם חיוניות אם שני הפרטנרים מבססים את הזהות אחד של השני על-ידי הבעת אמונותיהם. כשהן מתחילות ב”אני”, מובעות בצורה של הצהרה, ממוקדות בהווה, ואין בהם ביטויים מניפולטיביים, הצהרות עצמיות-מסכמות יכולות להיות חיוניות לבניית לבנים של אינטראקציה חברתית, הבסיס של כל תקשורת מילולית.

לקוחות יכולים ללמוד לעשות שימוש בהצהרות עצמיות בצורה מוצלחת אם הם לומדים את כלל ה”אני”, כלל ה”הצהרה”, “אמירה-שאלה”, “איך”, את כלל ה”שתי שאלות” בהקשר לשאלות, כלל ה”עכשיו”, וכלל ה”פשטות ואמירת האמת”. אם מלמדים בצורה כזו יש סיכוי גדול יותר שהלקוחות יעשו שימוש בכללים אלו. תוכנית מעצבת היא הטובה ביותר כאשר יש צורך באימון באמירת הצהרות עצמיות. המטפל יכול להתחיל בתגובה כל פעם שאחד מהכללים מיושם על ידי אחד מבני הזוג, לאחר שניתנו הוראות לאחד מבני הזוג או שניהם להתרכז בשימוש באחד או יותר מהכללים במשך הטיפול. משימות שיכולות להינתן לבני הזוג הן להעביר בין 5 ל-10 דקות ביום בדיון על נושאים כמו, אייטמים מהעיתון- במהלך דיון זה כל אחד יכול לעשות ניטור עצמי או לאחר כשמצליחים לעשות שימוש מוצלח בכללים. כשמשימה כזו ניתנת חשוב לצייד את הזוג בכרטיס רישום 5X3, שבהם הם רושמים את הכלל או הכללים שנתבקשו למלא. כאשר כרטיסים אלו בטווח ראיה במהלך דיון, יהי ה להם ערך תזכורתי ובמהרה גם יהפכו לא נחוצים.

ככלי אימון נוסף, התרפיסט יכול לעזור לכל בן זוג להחזיק את דבריו וכשתורו מגיע לקחת את המושכות (?). ניתוח של אינטראקציות בין ניצבים שהועמדו לויכוח זה עם זה מראה שאנשים נוטים יותר להפריע לבן זוגם מאשר לזרים המתווכחים איתם. לדוגמא, טים ממהר לעיתים קרובות לסיים משפטיה של ג’יין אם היא עוצרת רגע לנשום. הרגל זה מפריע לה כי הוא, בעיניה, ביטוי לחוסר העניין של טים בדבריה וריכוז יתר שלו ברעיונות שלו.

ביטוי נוסף של אותה בעיה קורה כשבן זוג אחד מפריע לשני לומר משהו כנגד דבריו, בלי לחכות לשמוע את הטיעונים במלואם ולתת הזדמנות לכך שהסיכום ישנה את הכוונה המשתמעת בהתחלה. כדי להתמודד עם בעיה זו, טכניקות פשוטות של אימון זוגות איך לכבד האחד את זכותו של השני לומר את כל דבריו, צריכות להילמד.

בזמן ששיטת הקידוד המתוחכמת של דנקן (1972) משמשת לזיהוי הנכונות של הדובר לתת לשני את זכות הדיבור, פשוט לבקש מכל אחד להחזיק עיפרון במאונך כשהוא או היא רוצים לדבר, יכול לעזור לשני ללמוד מתי תור הפרטנר לדבר. בזמן מפגשי הטיפול, התרגול שסימון פשוט יכול להציע יכול ללכת לקראת שימור של חילופין מסודרים של הצהרות עצמיות ולקראת אימון של שני הפרטנרים באיך לקחת את תורם בשיחה.

בניית דרך לבקש בקשות

“רוב הבקשות לא מבוטאות בצורה פתוחה וישירה. בדרך-כלל, אני לא רוצה לקחת אחריות על דרישותיי, אז אני מסווה אותן בבקשות נחמדות, הצעות, שאלות, האשמות, וכל מיני מניפולציות אחרות. הייתי רוצה שתמלאי את דרישותיי בלי שאצרך לבקש אותן ממך. אם אבקש ישירות, אני נוטל סיכון שאולי תסרבי”. (סטיוונס, 1971).

להרבה אנשים יש נטייה להיות די לא ישירים כשהם מנסים לבקש מבני זוגם שיעשו להם טובה. בעוד שגישה זו מפחיתה את הסיכוי שדברים חיוביים יקרו בלו”ז המבוקש, לאבד את החיוביות נראה להרבה אנשים כמחיר פחות יקר מהמחיר שמקושר לבקשת בקשות בצורה פתוחה. יש לכך כמה הסברים אפשריים. הרבה פעמים אנשים רוצים משהו אבל לא מודעים לצורה בה הם יכולים לספק רצון זה. בעיה אחרת, כשמבקשים משהו ממישהו אחר זה מראה על כך שמעריכים משהו שיש לאותו אדם. אצל זוגות עם יחסים מאוזנים הידיעה הזו לא מהווה איום, אבל בין בני זוג עם חוסר איזון ביחסי הכוחות- זוגות בהם אחד מבני הזוג רוצה לקבל מהשני יותר ממה שהוא מתבקש לתת לשני- תהיה נטייה לשמור על איזון על ידי כך שמבקשים פחות. בנוסף, זוגות שיחסיהם מאופיינים בקונפליקטים, ירצו “לבטל” את הקיום האחד של השני על ידי כך שיבקשו פחות ובכך מקטינים לא רק את כוחו של השני אלא גם את ההכרה בקיום השני. לבסוף, ייתכן ואחד מבני הזוג יהסס לבקש מהשני מפחד שיתבקש להשיב טובה בחזרה. בהיותו מטיל ספק ביכולתו לספק את בקשותיו של בן זוגו, הוא יעדיף לא לקחת את הסיכון שייכשל.

חוויה מוצלחת ביצירת בקשות מובנות על ידי התרגול של “caring-days” יכולה לעזור להתגבר על הקושי של הבקשה. אימון ביצירת בקשות פחות מובנות יכול להיות עזרה רחוקה. הכישורים הדרושים שייכים לשתי קטגוריות: למסגר את הבקשות, ולתזמן את המשלוח שלהן.

אמירות של בקשה דורשות את אותן דרישות של הצהרות- עצמיות. לדוגמא, הן צריכות להתחיל ב “אני”, צריכה להיות להן אוריינטציה להווה, והן צריכות להיאמר בפתיחות ובישירות. לפיכך, אחריות מלאה נלקחת לדברים שהאחד מבקש מהשני, מטרה שלא תואמת עם הרעיונות של חלק הטוענים ש”קופסת הצעות” יכולה לשמש ליצירת בקשות. הבעיה ברעיון זה היא שהוא יוצר מסכה שמאחוריה אחד יכול להתחבא וזאת בכדי לברוח לפחות מחלק מהאחריות ליצירת הבקשה. בקשות שהן הצהרות-עצמיות צריכות להתחיל במילים “אני רוצה” ולא ב “אני צריך”. “רוצה” זה משהו שאתה ממש רוצה אבל שזה לא הכרחי להישרדות שלך. כשבן זוג אחד מבטא תשוקה מסוימת, המאזין לא מחויב לקיים. לעומת זאת, כשצרכים מבוטאים, נוצרת מחויבות, גורם אשר לעתים קרובות תורם להיסוס בהיענות. הרבה יותר מספק לעשות דברים לבן הזוג מתוך רצון מאשר מתוך כורח.

חוץ מבחירת המילים המתאימות, גם חשוב לבחור את הזמן המתאים לבקש בקשות. הכרה בכך שהרצונות והתשוקות של שני מבוגרים חיים וחיוניים פעמים רבות לא מסתנכרנים, פולסטר ופולסטר מאמינים ש: “מה שנחוץ הוא פיתוח כישורים להתמודדות עם חוסר ההתאמה הזמני אך הבלתי נמנע- על ידי תהליך שנקרא “bracketing off”. . בתהליך זה, כל אחד מחזיק את דאגותיו תלויות ועומדות כדי לקחת חלק במה שעומד לקרות בתהליך התקשורתי”.

על שני בני הזוג ללמוד מתי לשים את הרצונות שלהם בצד לטובת הרצונות או הצרכים של האחר. זה ברור, לדוגמא, שנייט לא יבקש מסו לשבת עימו מספר דקות כדי לדבר על בעיותיו בעבודה אם היא לומדת למבחן חשוב שיתקיים באותו ערב. זה יהיה פחות ברור שעל סו לדחות שיחה על הצורך שלה במכונית חדשה, או על כמה תיקונים רציניים במכונית הישנה, עד אחרי שנייט יחליט כמה אחריות הוא מרגיש שהוא וסו צריכים לקחת בטיפול באימו הקפדנית נייט.

זה לא קשה לעזור לזוגות להתבטא נכון בבקשותיהם, זה יותר קשה ללמד אותם מתי לבטא את רצונותיהם. אולי זה כבר נשכח מאיתנו שכולנו למדנו את החשיבות המילה “בבקשה”, אבל היכן שהוא לאורך הדרך כנראה שנכשלנו בללמוד איך לקרוא את הרמזים של האחר לגבי מוכנותו להקשיב ולמלא את בקשותינו, דבר הדורש כישורים של מקשיב טוב ואמפתי, כפי שצוין למעלה. ייתכן שהדרך הבטוחה ביותר כדי שקריאת רמזים תתרחש היא שכל בן זוג ייקח את האחריות להגיד לשני מתי הוא או היא מוכנים לשים עצמם לטובת האחר. ביל יכול לשאול את גודי אם יש משהו שהיא היתה רוצה שהוא יעשה, או שגודי יכולה להגיד לביל שהיא הייתה רוצה לשבת איתו כמה דקות כדי לדון במה כל אחד יכול לעשות כדי להקל על העומס של השני או להביא הנאה לחיי האחר.

משוב זמני, ספציפי וסלקטיבי

הקישור הרביע הדרוש כדי לשפר את איכות התקשורת בין בני הזוג מתייחס לדרך בה הם מבטאים את תגובותיהם להתנהגות השני.

שביל מספר לגואן איך הוא מרגיש כשהיא מנצחת בתיק בבית משפט, הוא נותן לה מידע על ההשפעה של ההתנהגות שלה על רגשותיו. מידע הוא כל דבר שמפחית חוסר וודאות, ומשוב הוא סוג מסויים של מידע שמפחית חוסר וודאות לגבי ההשפעה של כל אינדבידואל או מערכת פעולה.

אם אנו רוצים להצליח לבצע כל משימה פיזית או חברתית ההצלחה.

הסכנות הכרוכות בנהיגה בעיניים עצומות, או בריצה בזמן שמרכיבים אוזניות שמונעות מהרץ לשמוע את רעש המכוניות המתקרבות, או בניסיון למכור שואב אבק ללקוח בלתי ניראה ושלא מגיב כולם מראים עד כמה אנו תלויים במשוב.

לרוע המזל, במערכות יחסים חברתיות “משוב ישיר וכנה הוא מאוד כנה”.

אנחנו נוטים שלא לבטא כלפי אחרים מה אנו מרגישים כלפי התנהגותם- ביטויים שיאפשרו להם לדעת אם להמשיך אם אותה התנהגות או האם לשנות אותה, אנחנו נסחפים לתוך תלונות בגלל חוסר רגישותו של האחר לתגובותינו הבלתי מבוטאות.

שמשוב ניתן הוא בדרך כלל שלילי יותר מאשר חיובי, עם האנשים שאנו אוהבים יש לנו נטייה לבטא את התגובות השליליות שלנו בזמנים של משבר.

מספר מאמרים הוכיחו שיש סיכוי גדול יותר למשוב שלילי אצל בעלים ונשותיהם מאשר אצל גברים ונשים לא נשואים שנאלצו לפתור בעיות דומות. זה נכון לגבי התנהלות מילולית כמו לגבי התנהלות לא מילולית.

בנוסף לכך הוכח שהורים ומתבגרים בעיתיים יביעו משובים שלילים בשיעור גבוה, ומשוב חיובי בשיעור נמוך. לפיכך, זוגות ומשפחות מבזבזים את אנרגיות התקשורת שלהם על ההתנהגויות האלה שרוב הסיכויים שיגבילו את הסיפוקים המשותפים שלהם ושיגבילו את פוטנציאל הגדילה וההתפתחות שלהם.

המשוב השלילי משמר אינטראקציות מתוחות, ועושה מעט מאד כדי לשנות אותם. תיאוריות מערכתיות מראות שמידע שלילי, כמו נתונים של תרמוסטט המצביעים על כך שהטמפרטורה בחדר השתנתה, משמש לתפעל מערכת פעולה כדי לשמר את המצב היציב. לדוגמא, אם מקס מעיר רק הערות שליליות על בגדיה של פאט, ומתעלם מהימים בהם היא לובשת בגדים שמוצאים חן בעיניו, היא במהרה תלמד ללבוש את הבגדים שהוא לא אוהב כדי לקבל תגובה כלשהיא ממנו. בניגוד לכך, מחקרים הראו שכאשר משוב חיובי ניתן, כנראה התוצאות לכך יהיו לקיחת סיכונים חיוביים, תפקוד טוב יותר, ותוצאות טובות יותר. לפיכך, משוב שלילי בד”כ ייחשב כמעכב- שינוי ומשוב חיובי כמעורר-שינוי.

משוב מעורפל ומשוב המתרחש הרבה זמן אחרי ההתנהגות הרצויה יכולים לגרום לתסכול יותר מאשר לאפקט מועיל, כפי שהוכח במשך עשורים של ניסויים פסיכופיסיולוגיים. להגיד לאנשים שהם עושים עבודה טובה בלי להגיד להם איך, או להגיד להם שהם עשו עבודה לא טובה הרבה זמן אחרי המשימה, גורמים לערעור הביצועים.

בנוסף להמלצות שעל פידבק להיות חיובי, ספציפי, וזמני, Filley (1975) הציע קווי הנחיה אחרים לנתינת משוב, משוב צריך להיות תיאורי ולא שיפוטי, הוא צריך להיות לגבי דברים שניתנים לשינוי, והוא צריך להינתן כשמעוניינים בו.

<עמוד 232>

הראשונה מבין ההמלצות הנוספות הללו עשויה להיות הקשה ביותר להשגה. כל מי שלמד סמנטיקה הכיר בכך שלכל המילים יש משמעויות רב מימידיות. זה נכון גם שהשימוש שלנו בצירופי מילים נוטה להסתדר סביב מספר משמעויות שיכולות להיות נסתרות לא רק מאחרים אלא גם מעצמנו. משמעויות והנחות נסתרות אלו הן קיצורי דרך שעוזרים לנו לארגן את ההתרחשויות שלנו מעצמנו ומהעולם שסביבנו. אבל המחיר של יעילות זו היא לעיתים הטעיה עצמית. חשבו למשל על הרעיונות נירנברג וקלרו (1973) בנוגע לשתי מילים יומיומיות: “זריחה” ו “שקיעה” מכילות הנחות סמויות שבמהלך אלפי שנים מנעו מתושבי כדור הארץ מלשקול בכלל שכדור הארץ מסתובב סביב השמש (עמ’ 85).

בני זוג עלולים לכבול את עצמם כאבים אין סופיים כאשר הם משתמשים במה שהורביץ’ (1970) כינה “שפה טרמינולוגית” בדו-שיח ביניהם, כאשר השימוש ב”שפת תהליכים” היתה יכולה בקלות להביא לפתרון הדילמות שלהם. שפה טרמינולוגית מערבת ביטויים כגון “הוא דיכאוני” ו”היא לא מתעיינינת בדברים” ולעומתה שפה תהליכית מתארת מה אנשים עושים, כגון “הוא מבלא שעות במיטה כל יום” או “היא משחקת טניס בשעה שהיתה יכולה לבלות עם המשפחה”. שימוש בשפה טרמינולוגית גורם לשלושת האפקטים הבאים:

1. גורם לתגובות שליליות וחוסם מחשבה בונה.
2. גורם לשינוי בהתנהגות, שבבוא העת מביא לתגובות האחר הממלאות את ה”נבואה” שנרמזה על ידי השימוש באוצר המילים הספציפי.
3. כאשר משתמשים בביטויים כאלו, הדבר לרוב מבוטא כהתקפה אשר גורמת לאחר להתייצב כנגדה.

לכן, בנתינת משוב, חשוב גם “לנקות” את השפה מביטויים אישיים כדי להפחית את הסבירות לרמזים שליליים אישיים, וכן לתת משוב בשפה תהליכית כדי שיוכל להתקבל בצורה בונה.

כאשר משוב ניתן בשפה תהליכית, של תיאורים ציוריים, הוא כמעט תמיד מתאר דברים הניתנים לשינוי. בוב אולי לא אוהב את העובדה שג’ודי היא נמוכה אבל בעצם אין שום דבר שהיא יכולה לעשות בנידון, מלבד אולי לנעול נעלי עקב מסוכנות.לכן כל הערה שהוא יתן לגבי הגובה שלה תהיה שיפוטית וטרמינולוגית. לעומת זאת, יתכן כי הוא ירצה מאוד שהיא תהיה מוכנה בבוקר בזמן, כדי שההשתהויות שלה לא יגרמו לו לאחר לעבודה. הוא יכול לתת לה משוב בכך שיבחין שהיא לא יצאה מפתח הבית לפני 8:15 פעם אחת השבוע החולף, מילים כגון אלו יכולות לתאר בשפה תהליכית דבר שניתן לשנותו.

ישנם זמנים בהם אנו פחות מוכנים או יותר מוכנים לקבל ביקורת. לדוגמה, ג’יל עבדה קשה לתקן סדר בקיר של המרתף <עמוד 233> כאשר גלן (בעלה) נכנס למרתף. הוא אמר כי ציפה שארוחת הערב תהיה מוכנה – צורה עקיפה לתת לה ביקורת על כך שהתיקון לוקח לה יותר מדי זמן. היה ניתן לראות מהאינטנסיביות בה עבדה שהיא עושה כמיטב יכולתה, ולכן הביקורת שלו נפלה על אוזניים כועסות.

חשוב להעיר שהמטרה האמיתית של ביקורת היא בהשפעתה על התנהגות עתידית. ג’רי הרגישה שפאט מרוחק (לא ידידותי) והוא היה רוצה לקבל תחושת קירבה רבה יותר אליה. הוא יכול לחכות מספר שבועות ולספר לה שהיא מרוחקת זה זמן מה, במקרה זה הוא יסתובב עם תחושת סבל מכרסמת של בידוד. אבל, הוא גם יכול להגיד לה מיד שהיה רוצה להרגיש קרוב יותר אליה, ולעבור לבקש ממנה שתשב קורה אליו על הספא לזמן מה ותדבר איתו על דברים שהם יכולים לעשות ביחד על מנת למצא את ההזמנות לחלוק ולקבל קירבה ושיתוף. באופן זה משוב על תחושותיו הנוכחיות של ג’רי יכול לשמש לפאט לעשות שינויים שיכולים להיות להם אפקט מידי וחיובי.

עכשיו אפשר להציג בצורה פורמלית את המיומנויות שנימנו לעיל. משפטי משוב צריכים להינתן בצורה אידאלית באמצעות המאפיינים הבאים:

1. הם צריכים להתחיל ב”אני”.
2. הם צריכים להתייחס להתנהגות ספציפית.
3. הם צריכים להדגיש את הצד החיובי, ואם אי אפשר, הם צריכים להדגיש את הבקשה לשינוי חיובי וספציפי.
4. הם צריכים להשתמש בשפה תהליכית ולא טרמינולוגית.
5. יש לבטא אותם קרוב ככל הניתן להתנהגות הממוקדת, כדי שהמשוב יהיה על דברים בהווה.
6. הם צריכים להיות מוצעים בזמן מתאים, ובדרך שהכי סביר שתתקבל.

אימון בלתת משוב יכול להתחיל בפגישות טיפוליות ויכול להיות התמריץ לביצוע שינויים בין המפגשים. במהלך הפגישות, זוגות יכולים להתבקש לתת משוב לא מילולי ע”י חיוך, נענוע ראש או הצבעה כלפי השני כתגובה לכל משפט הנאמר להם או מחוה הנעשית כלפיהם. לתהליך הזה אפשר להוסיף ביטויים מילוליים על תגובות חיוביות באינטרקציה כאשר המטפל מעודד את הדרך שבה המשוב מנוסח. ניתן לבקש מהזוגות לתת משוב אחד לשני גם בבית. בזמן ימי התרגיל הזה בני הזוג מציעים משוב ע”י כתיבת התאריך בו קיבלו יחס חיובי מבן זוגם. ניתן להחליף את תהליך הכתיבה בהתבטאות בצורה מילולית כאשר היכולות מתפתחות.

באותו זמן בו הזוגות מתאמנים בלתת משוב הם גם צריכים להתאמן בלקבל. לרוע המזל הנטייה להעיר יותר מדי על ביקורת נראית כמושרשת לכל מקבלי ביקורת, “בין אם מכאני ובין אם אנושי, יש לנו נטיה להגזים בתגובה לגירוי”. את הנטייה הזו ניתן למזער ע”י הצורה המילולית והלא מילולית בה ניתן המשוב. לדוגמא, תום יכול לתת לג’ון משוב שהוא לא אהב את השמלה הכחולה שלה אבל הוא כן אוהב את האדומה שיש לה עכשיו. ע”י כך שהוא שילב את החיוב והשלילה באותו משפט הוא יצר תגובת יתר שלילית. או שהוא יכול להגיד לה את איך שהיא נראית בלי שהוא בכלל מרים את עיניו מהספר ובכך הוא מעלים את ערך המחמאה. הקפדה על המשוב כחד ערכי ושמירה על עקביות בין ההצהרות לבין המימדים העל-תקשורתיים של המשפטים משפרת בהרבה את תגובת המאזין. אימון המקשיב לענות לעצמו למספר שאלות יכול גם לגרום לשיפור לכיוון המטרה של תגובה קונסטרוקטיבית. אם כי אלו צעדים שקשה לעשות. המאזין צריך לשאול:

1. האם המשפט חיובי?
2. האם העובדה שהוא נאמר היא אינדיקציה לכך שהדובר מודאג ממה שאני עושה?
3. האם המשפט עוזר לי לגלות איך אני צריך להתנהג בעתיד?

אם התשובות לשאלות אלו חיוביות יש סיכוי גבוה שהתגובות למשוב יהיו חיוביות גם כן.

הבהרה

המיומנות החמישית בתקשורת היא להבהיר את המסר שהתקבל. כאשר סטאן שואל את אלן שאלה, היא מבליטה את סנטרה ומכווצת את שפתיה. זה דגל אדום לסטאן אשר מרגיש שזוהי הבעת זלזול בחוכמה שבשאלה שלו. זה הביא אותו ממש לאלימות. כשהיא ראתה אותו כועס היא הרגישה שהוא באופן לא הגיוני לא רגיש לצרכים שלה. היא רצתה בסה”כ לחשוב על השאלה לפני שהיא עונה. כל אחד מהם חשב שהם שיתפו ביניהם את ההבנה של הסיטואציה, אך שניהם היו רחוקים מהאמת. הברמס (1970) קרא לאשליה הזו של ההבנה “פסדוקומיניקציה”. ליינג (1972) חשב ש”אנשים מודעים להסכמה יותר משהם מודעים לאי-הסכמה” ושגם זוגות שמפריע להם משהו וגם זוגות שלא מפריע להם משהו “נוטים להניח שהם מסכימים כאשר הם באמת לא מסכימים”. כמו שנרמז לעיל הבנה שקרית זו יכולה להוביל למריבות, אך למזלנו המריבות יכולות להימנע אם הזוגות יאומנו להבהיר את התגובות שלהם.

כץ (1947) כבר מזמן ציין ש”בגלל שהשפה היא סימבולית מטבעה, היא יכולה לעורר משמעות אצל השומע רק אם לשומע היתה חוויה תואמת לסמל זה”. ניתוק בין השפה לבין החוויה קורה כאשר לא נעשה כל מאמץ לאתר את החוויה הנוגעת למילים, כאשר המקשיב לא מסוגל או לא רוצה להעלות את החוויה והסטריאוטיפים האישיים על מנת להבין את המשמעות של המילים הנאמרות, וכאשר ---- והאנשה מובילים לבלבול בין ההוראה לבין הרעיון. לרוע המזל, דינמיקה בין-אישית לעיתים קרובות משבשת את התהליך שבמהלכו שני אנשים נושאים ונותנים בשפתם המשותפת, מאחר שלעיתים קרובות מאוד המקשיב מבלבל את כוונת הדובר עם המסר שנשלח בפועל. למשל, מורין אמרה לסנדר שהיא חושבת ששניהם צריכים להצביע פרוגרסיבית בבחירות הבאות. סנדר שמע אותה אומרת לו איך הוא צריך להצביע – המשמעות המרומזת שלה – והתחיל בנאום תוכה אודות כך בלי שהוא הבהיר האם היא התכוונה למפלגה הפרוגרסיבית או הרגישה שאחת המפלגות הגדולות היא יותר פרוגרסיבית מהאחרות. זה הבלבול של ההרשאות הבין-אישיות עם שאלות של משמעויות מסמנות ומרמזות שיכול להוביל להרבה הבנות מדומות ולאי הסכמות בלתי הכרחיות.

למעשה, כל התוכניות לשינוי תקשורתי כוללות אימון בהבהרת תגובות. גוטמן (1976) התייחס לתהליך זה כ”validation“. זהו אותו תהליך בדיוק שתוכנית מינסוטה לתקשורת זוגות הגדירה כ”אישור/הבהרה”. בגישה זו, הבהרה מוגדרת במונחים של מושא ההבהרה: לבדוק את משמעות המסר של האחר עד אשר יש לגביו הסכמה. כמו כן, בגישה זו חשוב לבדוק את המשמעות של מסרים לא מילוליים כאשר יש צורך להגיע לאוצר מילים משותף.

התהליך של אימון על הבהרת תגובות מתחיל בפגישה טיפולית. בתגובה הראשונה שלו או שלה לביטוי מעורפל של המטופל, המטפל מתחיל להדגים את החיפוש אחר בהירות. החיפוש מתרחש באופן אידיאלי בתהליך בן שני שלבים. המטפל אומר קודם “אני לא בטוח שאני מבין את כוונתך. האם אתה יכול להביע את המחשבה האחרונה שלך במילים אחרות?” כאשר המטופל עושה זאת המטפל חוזר על המשמעות שהבין מהדברים שנאמרו ומבקש אישור. בדרך כלל, כאשר בני זוג מחפשים הבהרה הם משמיטים את הצעד הראשון. הדובר המקורי מרגיש אז שקוראים עליו תיגר בצורה לא הוגנת ושהוא לא מובן כאשר המילים שלו מוחזרות אליו בצורה לא נכונה. שאילת השאלה קודם כל מביעה את רצונו של המקשיב לשמוע מה שיש לאחר לומר ולא לבצע השלכה ולהקים איש קש.

כאשר שלב השינוי בקומיניקציה בטיפול מתחיל, המטפל יכול לבקש מהזוג להתאמן על תהליך ההבהרה הדו-שלבי שהציב בפניהם, מעודד אותם לחפש אחר המשמעות ואז לומר שוב את המסר שהתקבל. בכל מעגל כזה, המקשיב צריך לבקש מהדובר מידע נוסף עד שהוא או היא יוכלו באופן מדויק לנסח מחדש (ולא סתם לחזור באותן מילים) על המסר של הדובר. חשוב להדגיש שזו אחריות הדובר לקודד ולשלוח את המסר בצורה האמיתית ביותר למשמעות אליה הוא מכוון, כמו שזו אחריות המקשיב להשתמש במיומנויות של אמפתיה ופתיחות לרעיונות. זו אחריות של שניהם להימנע מהנטייה לבקר יתר על המידה את עצמם או את האחר, כשבמקרה כזה הם יפתחו חילופי דברים תחרותיים ובשוגג יהפכו את התרגיל בונה המיומנות לתחרות. לכן, פידבק צריך להינתן באופן עקבי ע”י המטפל כמודל שהמטופלים יוכלו לעקוב אחריו במאמציהם להשיג את המיומנויות להבנה אמיתית.

כשיטה של ‘התנועה למפגשי נישואין’ לעזור לזוגות לפתח מיומנויות בהבעה, הקשבה והבהרה, היא עושה שימוש בכתיבת מכתבים שמיועדים לשמש כבסיס לדיאלוג יומיומי. כל בן-זוג מתבקש לכתוב מכתב קצר במשך 10 דקות לאחר, כשכל אחד מהם עונה לאותה שאלה במכתבו. השאלה יכולה להיות מועלית על ידי הזוג או יכולה להיבחר מרשימה שהוכנה ע”י האחראי מטעם התנועה. הזוג מתבקש אז “לשוחח” על המכתבים שלהם במשך 10 דקות. במהלך חילופי הדברים, כל אחד יכול לבקש הבהרת הכוונה מבן זוגו. ההיבט החיובי של גישה זו הוא שהיא מאפשרת לכל אחד לתקשר עם האחר מבלי הפרעות כאשר המכתב נכתב. כתיבה תורמת רצינות לבחירת המילים; וע”י קיומם של מסרים כתובים ונאמרים, לזוגות יש את ההזדמנות לקלט רב-חושי אשר עוזר בתהליך המאתגר של הגעה להבנה אמיתית משותפת.

סיכום

אימון היכולות של שימוש בצורה תכליתית בהבעת רגשות ורעיונות יכול לעזור לבני הזוג ללמוד על רצונותיהם אחד של השני והצלחה שלהם במילוי אותם רצונות. יכולת זו היא דרישה מקדימה לשלב הבא של שינויים התנהגותיים בטיפול: משא ומתן על תוכנית לעשיית שינויים התנהגותיים גדולים.כשתשומת הלב מופנית למטרות טיפוליות נוספות, עדיין אסור לשכוח יכולות תקשורתיות. אכן, צריך ללמד אותן בסמוך לכל שלב של ההתערבות. במקום להדגיש טכניקות מסוימות, בניית יכולות תקשורתיות צריכה להדגיש את הטיפול בנושאי יחסים מורכבים יותר ככל שהטיפול מתמשך. בגלל שעניינים מורכבים אלו דורשים דיוק גדול והבנה, לכן ניתוח של תהליך האינפורמציה תמיד נדרש. אכן, לעיתים קרובות הדבר מביא לשינוי מועיל בקצב כאשר עניינים מציקים עולים כפונקציה של ההתקדמות בטיפול.