בחזרה למאמרי הקורס: סוגיות בטיפול זוגי
בחזרה לאתר

---

Spaulding, E.C. (1997). Three object relations models of couple treatment. Clinical Social Work Journal, 25, 137-161

---

תודה ליפעת דודאי

---

ספולדינג, א.ס. (1997). שלושה מודלים של יחסי אובייקט בטיפול זוגי

Spaulding, E.C. (1997). Three object relations models of couple treatment

אבסטרקט:

המאמר מתאר שלוש גישות שונות לטיפול זוגי. כל הגישות מבוססות על גרסאות של תיאוריות יחסי אובייקט. למושג יחסי אובייקט מספר משמעויות, שמכילות הנחות תיאורטיות שונות. משתמשים במושג באופן מגוון כדי להאיר אספקטים שונים של תופעות רגשיות, להצביע על מודלים התפתחותיים ולסמן את חשיבותם הממשית של אספקטים של קשר ואינטראקציה בחיים האנושיים. שלוש הגישות הטיפוליות לעבודה עם זוגות מציירות את המורכבות המושגית הרחבה של הגישות וכיצד הן מסבירות אהבה, כיצד מוגדרים קונפליקטים זוגיים ומה בעל משמעות בטיפול זוגי. הבנת ההנחות הבסיסיות של תיאוריה זו או אחרת תאפשר לנו להגדיל את היכולת שלנו להשתמש בתיאוריות באופן מושכל בטיפול הזוגי.

הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את התיאורטיקנים של הפסיכאונליזה המודרנית בעשרים וחמש השנים האחרונות התרכזו בעיקר בטיפול בפתולוגיות חמורות של התנהגות אנושית. כתוצאה מכך, שינויים בתיאוריה שמו דגשים עם מושגים הקשורים להתפתחות הדחף, או לתפיסה של האובייקט מארגן התנסות (organizes experience). ההתפתחויות הללו הובילו להתערבויות טיפוליים ביחידים שנחשבו לחולים מאוד. טיפול זוגי פסיכואנליטי, המבוסס על צורך (להתתמודד על פתולוגיות רציניות) השתנה גם הוא כתוצאה מההתפתחויות הקליניות המקבילות לאלו של ההטיפול הפסיכואנליטי הפרטני. המאמר מראה כיצד שינויים בתיאוריה הפסיכואנליטית השפיעו על האופן בו מסבירים אהבה, כיצד מוגדר קונפליקט זוגי ומשה מביא לשינוי בטיפול זוגי. לטיפול זוגי פסיכואנליטי יש היום שלוש גישות מובילות, שתיים אמריקאיות ואחת אנגלית. למרות שיש להן הרבה מהמשותף, כל אחת מייצגת בדרכה דגש אחר – על האובייקט כתוצר של התפתחות דחפים, או על האובייקט כמייצר וכמארגן התנסות. הגישות יוצגו תוך ניתוח היסטורי של התפתחות התיאוריה, ותיאור של אופן השימוש בה היום:

דוויד וג'יל שארף¹: מייצגים את ההשפעה של מלאני קליין והאסכולות האנגליות של יחסי אובייקט, והדגש על תהליכים של הזדהות השלכתית בטיפול זוגי.

ג'ודית סיגל - תוצר של אסכולות אמריקאיות מסורתיות יותר, מדגישה יותר את התפתחות הדחף, ועוסקת בייצוגי העולם.

אליין באדר ופיטר פירסון מייצגים גם הם תיאוריות אמריקאיות של יחסי אובייקט, הם עושים זאת מהפרפקטיבה של תרומתה של מרגרט מאהלר למושג האובייקט – הרואה אותו כמארגן התנסויות, ועושים שימוש בתיאוריה ההתפתחותית שלה לאפיין ולטפל ביחסים זוגיים.

טיפול זוגי מפרספקטיבה של התיאוריה הפסיכואנליטית הבריטית

הנחות תיאורטיות

עבודתה של מלאני קליין ושל אחרים השייכים לאסכולה הבריטית של יחסי אובייקט תרמה רבות לעבודה פסיכואנליטית עם זוגות. אסכולה זו נבדלת מתיאוריות פסיכואנליטיות קלאסיות בדגש שהיא שמה על הנסיון המוקדם, בעיקר מהתקופה הפרה אדיפאלית. כמה מהתיארטיקנים בנו מסגרות תיאורטיות ומושגיות שהרחיבו מעבר לדיון בסימפטומים נוירוטיים כמו אשמה אדיפאלית אי-רציונאלית לבעיות בסיסיות יותר של בניית האישיות. התפיסה של האובייקט כתוצר של דחפים מודגשת על ידי אחדים: קליין וויניקוט, ונדחה על ידי אחרים וסללו את הדרך לראיה אחרת של הנעה ושל התנהגות אנושית. פיירברן למשל, דחה את הרעיון שהיחיד מונע מדחפים של מין ותוקפנות, ובמקום זה הוא הניח שהליבידו אינו “מחפש עונג” כי אם “מחפש אדם” (person seeking). וויניקוט מקד את צמיחת העצמי בקונטקס אינטרפרסונלי בלבד, ותיאר את הסביבה ה”מחזיקה” והבטוחה שיוצרת האם עבור התינוק כמקור ליצירת העצמי. וויניקוט טען שאין “תינוק” אלא “זוג מזין” (nursing couple). באופן כללי האסכולה הבריטית של יחסי אובייקט מתייחסת לצורך של בני אדם להיות בקשר בעל משמעות עם אחרים, שהיחיד מארגן את ההתנסויות שלו, ושהמבנים הנפשיים מתפתחים מתוך האינטראקציות עם אנשים אחרים. הטיעונים הללו אפשרו לאחרים להכיל את הראיה הזו של החיים המוקדמים על יחסים מאוחרים יותר בין אנשים מבוגרים, ובעיקר על חיי נישואין וזוגיות.

המושג הזדהות השלכתית, שהציגה לראשונה מלאני קליין הוא בעל חשיבות מרכזית בטיפול זוגי. השימוש במושג בתחילת הדרך התייחס לפיצול של האגו בשנים הראשונות, השלכת חלקים של העצמי על אחרים, וההזדהות עם החלקים “הרעים” המפוצלים של העצמי הממוקמים באחר לאחר ההשלכה. מאחר שההתייחסות לקשר עם האם נעדרת מרוב כתביו של פרויד, ואינה מהווה סוגיה עיקרית בחשיבה הפרוידיאנית, נקודת הראות של מלאני קליין על ההתפתחות הפרה – אדיפאלית הרחיבה את ההבנה לתיאוריית הדחפים. נראה שאם התינוק מגן על עצמו באמצעות ההשלכה ולאחר מכן ההזדהות עם האספקטים הללו של האחר, אז יש להניח שלתינוק יש ידע בסיסי על האחרים הללו הרבה לפני שהילד מקדיש תשומת לב להורה מהמין האחר במהלך התקופה האדיפאלית. קליין תיארה מספר דרכים באמצעותן לתינוק יש ידע פנימי של האובייקט, אך אף אחת מהן לא ספקה בסיס לאינטגרציה של תיאוריה מסודרת.

הנימוקים של קליין, גם אם לא רציפים, הרחיבו את ההבנה של עולם הייצוגים הפנימיים. יחד עם זאת, ההבנה של המבנה הפסיכולוגי הפנימי של האובייקטים, ואופן ההפנמה של האובייקטים הנפשיים, נשענה על הבסיס של גישת הדחפים של הפסיכואנליזה. הזדהות השלכתית הוגדרה מחדש כתפיסות של אספקטים של העולם החיצוני של אנשים אמיתיים כדמויות פנימיות: הייצוג של הדמות הפך להיות הכפלה של האובייקט הממשי, החיצוני.

הזדהות השלכתית, כהגנה מוקדמת נגד חרדת הנטישה, שמשה מטרות פתולוגיות כמו מטרות נורמליות של הסתגלות אצל פרטים. סיגל הוסיפה שהזדהות השלכתית היא צורה מוקדמת של אמפתיה שמסייעת לבני אדם ללמוד כיצד להכנס לנעליו של האחר. מתוך נקודת הראות הקלינית והתיאורטית של קליין, נולד המושג הפנמה, והשימוש במושג “יחסי אובייקט” הפך לאחד ההסברים לשאלה כיצד העולם החיצוני שלנו מופנם.

המושג הזדהות השלכתית שטבעה קליין הוא בחירה טבעית לתאר אינטראקציות זוגיות. הגיוני להשתמש במושג של הגנה אינדיבידואלית שיכול להיות מופעל דרך תפיסות הדדיות של האחר בתוך זוג, ומתייחס בו זמנית הן לפתולוגיה זוגית והן לנוכחותה של אמפתיה. מושג ההזדהות ההשלכתית ממשיך לשמש כגשר בין החוויה האישית לחוויה הזוגית לאלו העושים שימוש בתיאוריה הפסיכואנליטית בפתרון קונפליקטים, וכן למטפלים שאינם עושים שימוש בתיאוריה אחת במהלך הטיפול (א-תיאורטיים ומולטי-תיאורטיים). נעשה שימוש בהמשגה הזו אפילו בטיפול בזוגיות לסבית – ממנה בדרך כלל מתעלמות תיאוריות של זוגיות.

מהי אהבה?

האסכולה הבריטית של יחסי אובייקט מתארת אהבה רומנטית מתוף הפרדיגמה ההתפתחותית של יחסי הזוג תינוק–אם. אהבה בדרך כלל מתוארת כאנלוגיה לאיחוד של התינוק-ילד עם האם. האסכולה הבריטית טוענת שהחלקים הכואבים או המתסכלים של החוויה המקודמת של שייכות נעלמים לחלק לא מודע של האגו באמצעות השימוש במנגנון הגנה של פיצול והדחקה. יחסי אהבה וזוגיות בבגרות מבטאים כמיהה לפתרונות חדשים לתפקודים ולתכנים של היחסים האבודים הללו כמו לשחזור שלהם.

אנו מניחים שקיים צורך אנושי בסיס ליצר יחסים זוגיים בוגרים בחיפוש אחרי העצמי שאבד וזאת ביחס לאובייקט האבוד. החיפוש הזה מאיר את תהליך ההזדהות ההשלכתית שמפעיל את שלב ה”דייטינג” או “צ'אטינג” בשיחה הלא מודעת בין בני הזוג. התאהבות מתוארת גם באמצעות המטאפורות המרחביות בעבודתו של ויניקוט: “התאהבות מתארת שתי אישיויות שנכנסות לתוך מרחב האהבה, מתאהבות זו בזו וצומחות באמצעות החוויה ובאמצעות ההמשכיות של יחסיהם זה עם זה” (השארפים). מרחב האהבה מאפשר את יצירת ההשתייכות שצומחת באמצעות יכולת ההחזקה הזוגית: בהתפתחות הזוגית כל צד צריך לתפקד ולהיות בסיבה זהה לזו של הגבולות הזוגיים. על פי וויניקוט מרחב המעבר הנבדל בין הילד לאם מתאפשר באמצעות הסביבה המחזיקה שיוצרת האם. השארפים מתארים זוג או פונקציה של “החזקה קונטקסטואלית” (contextual holding) של זוגות שמצופה להמשיך ולהחזיק את מערכת היחסים של בני הזוג, אבל מתארים אותה כקיימת בתוך מרחב המעבר, וכמתפצלת מהמודל ההתפתחותי שעומד בבסיס הטיפול.

אצל אינדיבידואלים בריאים בן הזוג מייצג במודע אובייקט אידיאלי, שהוא “בדיוק נכון” – הוא נתפס באופן ריאלי, בחיבה, ובעקביות. עבודת האהבה היא ליצר ולשמור על תפיסה אחידה שמאפשרת ליחסי אובייקט שלמים ומודעים ברובם לפקח ולשלוט על המחוייבות הזוגית. עולם הייצוג הפנימי של כל שותף בקשר מכיל מודל של “זוג פנימי” (internal couple) שמקורו בחיים המשותפים של הוריו שמופנמים גם הם. “הזוג הפנימי” הוא בעל אספקטים מיניים שמקורם בהתפתחות האדיפאלית של הילד. השארפים מיישמים את תפיסתו של אריקסון לגבי תיאורית הדחפים הקלאסית יחד עם הסכימה ההתפתחותית של פיירברן” התפתחות של תלות ינקותית לתלות הדדית בוגרת עם יכולת לקיים יחסי מין בוגרים (כתוצאה מהתפתחות גניטילית שלמה).

המושגים האריקסוניאנים על השתייכות פסיכוסוציאלית מוגדרים מחדש כ”טכניקה של התייחסות” (technique of relating) ומשמשים כמכניזם להערכה של השלב ההתפתחותי של הזוג. שני השלבים של העמדה הסכיזואידית ((schizoid position והעמדה הדכאונית (depressive position) אצל קליין, והשלב האוטיסטי העוקב (autistic-contiguous) המוקדם יותר אצל אוגדן, גם הם משמשים לאבחון. השארפים משתמשים בסכימה הזאת להעריך כמה היבטים של יכולות התייחסות של הזוג, כמו תפקוד הגנתי, דפוסים לא מודעים של השתייכות, יחסי אובייקט מופנמים וחרדה בסיסית.

הגדרת קונפליקט זוגי

דיקס ביצע מחקר על טיפולים פסיכולוגיים מקבילים של זוגות נשואים, שהמשיך את עבודתם של פיירברן וקליין. הוא הציג מודל של התפתחות יחסים זוגיים של זוגות מהשלב הראשון הן ברמה הפנים רגשית והן ברמה הבין אישית של זוגות, שמתחילה בהפעלתו של מנגנון ההזדהות ההשלכתית. השלב השני מתחיל כשיורדת חשיבותה של ההתנסות המודעת, אך השיחה הבלתי מודעת נשארת ללא שינוי. הרגרסיה של השלב השני מולידה אישיות משותפת של הנישואין (marital joined personality) בה הגבולות של העצמי והאחר מטשטשים. דיקס הציע שקונפליקט זוגי הוא תוצאה של מתן רשות לקולנפליקט זוגי בלתי מודע לצמוח לתוך משא ומתן בין אישי. קונפליקט זוגי הוא קונפליקט משותף, שני חצאים של השלם, צד אחד נשעה פחות מאיים ויותר מתאים לתכונה שנראית כשייכת לבן הזוג. השיחה הבלתי מודעת המזוייפת (כמו קנוניה משותפת לבני הזוג) יכולה להיות לבדה הבסיס לבחירת אובייקט (object choice), כי כמו שקליין הציעה לראשונה –ה”קנוניה יכולה ליצר תחושה של שותפות ומכנה משותף.

בהסתמך על דיקס טענו השארפים שקונפליקט בין בני זוג נשען על שני התחומים – האישי והציבורי. יש נורמות וערכים אישיים וחברתיים, מודעים ובלתי מודעים, שמעורדדים או מדכאים את מערכת היחסים הזוגית. אלו כוללים גורמים מודעים כמו רקע דתי, אתני, חברתי או תרבותי. השארפים התאימו את עבודתו של דיקס כדי לציין שיש היבטים בלתי מודעים לנורמות וערכים חברתיים, והם משתמשים במושג מציאות ציבורית” (public reality) להסביר ש:”הזוג הוא מוקד להשלכות הלא מודעות של ההורים שלהם, הקרובים והקהילה הרחבה” – הכוחות האישיים מאורגנים על ידי צורך מודע לאישור על מערכת היחסים, שכולל צרכי התקשרות, תיקוף, קבלה ונתינה של אהבה והערכה, יצירה של חיים חדשים וגידול של הדור הבא. קונפליקט בזוגות צומח מתהליכים משותפים של הזדהות השלכתית וכשלונות משותפים בהחזקתו של הזוג.

אופיה של הפעולה הטיפולית

השארפים פתחו שיטה מורכבת לטיפול זוגי, המתאימה לגישת האסכולה הבריטית של יחסי אובייקט. הם נסמכו על רבות מהטכניקות הפסיכואנליטיות המסורתיות שנהוגות בטיפול פרטני, בעיקר זו של פרשנות. השתתפות המטפל כוללת הקשבה, תגובה לחומר הלא מודע, פרשנות פיתוח תובנות ועבודה עם העברה והעברה נגדית. הטיפול רפלקטיבי, עושה שימוש בהיסטוריה (זוגית ואישית) מונחה תובנות, לא מכוון, ומקושר לחוויות בהתפתחות. הפרדיגמה התרפיוטית, כמו המודל של האינטראקציה עצמו, שאוב מעבודתם של פיירברן וויניקוט ובולבי. שינוי מתרחש באמצעות חוויות אובייקט חדשות שנתפסות כמארגנות מחדש ייצוגים פנימיים וחוויות חדשות של האובייקט. המטפל מספק סביבה מחזיקה שמספקת הקשר בטוח והבנה לחרדה של הזוג. המטפל, שותף אמפתי לשני בני הזוג, משנה את החוויה הפסיכולוגית ומציע אפשרות לשני בני הזוג לעבוד עם החומר שמועלה בפניו. המטרה הסופית של הטיפול היא שבני הזוג יעבירו את החוויה של ההחזקה הטיפולית לתוך הסביבה המחזיקה של מערכת היחסים שלהם, ויאפשרו לאמפתיה לצמוח בתוך היחסים הבינאישיים באופן בלתי תלוי במטפל.

הניתוח של ההעברות והתהליך של ההזדהות ההשלכתית הם המאפיינים הנוספים של הפעולה הטיפולית והעבודה לקראת שינוי. התוכן הברור והנגיש של ההזדהות ההשלכתית מזוהה, מתקבל ומוחזק על ידי המטפל, ואז מוחזר למיקום הפסיכולוגי הפנימי שלו. ההזדהות ההשלכתית נצפית באמצעות העברות והעברות הנגדיות. יש שלושה סוגי העברה שמתפתחים:

1. העברה אישית על המטפל
2. התגובה של כל אחד מבני הזוג לסביבה הטיפולית המחזיקה
3. העברה שנוצרת בעקבות מגבלות או כשלונות של הזוג לספק את הסביבה המחזיקה עבור עצמם.

המטפל יכול לספק פרשנויות של העולם הפנימי של כל אחד מבני הזוג כפי שהם חווים אותו או של החוויה הזוגית המשותפת. הבנה של עברו של היחיד וכיצד הוא נחווה ברמה הבינאישית מתווך על ידי המטפל, שמחזיק בתפקיד מרכזי בטיפול. שניים ומשלושת סוגי ההעברה הם תוצאה ישירה של פעולותיו. מצד אחד, תפקידו של מטפל זוגי הוא תפקיד אקטיבי ובינאישי בהתייחס לייצור הסביבה המחזיקה שמספקת את הזמן, המרחב והמבנה לטיפול; המבנה הזה מווסת את המרחב הרגשי האפשרי ואת המרחק הנחוץ מהנושאים שעולים בטיפול ואת המיקוד והקשב שנדרש להתערבות מהמטפל. מצד שני, תפקיד המטפל הוא גם בפרשנות של ההתנסות: התגובות הטיפוליות מכוונות לרמה עמוקה יותר של הסבר ולקריאה ולבחינה של תהליכי העברה. בתפקיד זה תפקידה של ההעברה הנגדית והבדיקה האישית המדוקדקת של המטפל לעיתים חשובה יותר מכל טכניקה ספציפית שהוא משתמש בה על מנת לפרש את ההעברה. בסופו של דבר, המודל הזה משלב את המרכיבים הבסיסיים של פסיכואליזה קלאסית. נדרשת תובנה כדי לבצע שינוי, ונדרשת עבודה כדי לבסס את השינוי ולחזקו.

טיפול זוגי מהפרפקטיבה של גישות מסורתיות אמריקאיות של יחסי אובייקט

הנחות תיאורטיות

את התיאורטיקנים האמריקאים של יחסי אובייקט קשה יותר לסווג על בסיס תיאורטי מאשר את האנגלים.

1. התרומה של תיאוטיקנים אמריקאים לגישת יחסי האובייקט נעשתה בתקופות שונות מאלו שנעשו באירופה, ובעיקר בלונדון. לדוגמה, הרחבת המודל המבני שעשו הרטמן ואנה פרויד, שהסביר את תפקידו ומשמעותו של האגו התבסס האמריקה בשנות ה – 60 וה – 70. המיקוד החדש על “פסיכולוגית האגו” הרחיב את המשמעות של השפעתה של המציאות על התפתחות האגו. כתוצאה מכך התרומה לתפיסת יחסי האובייקט הגיעה בעיקר מהמחקר הפסיכואנליטי, מגישות טיפוליות שנועדו לפתולוגיות קשות וממחקרי תצפית בילדים, ולא מפסיכואנליזה של בוגרים.
2. הנסיונות של תיאוטיקנים כמו ג'ייקובסון, מאהלר וקרנברג נמנעו מזעזועים דיאלקטיים רחבים שאיפיינו את ההתפתחויות המוקדמות של התיאוריה הפסיכואנליטית. טיעונים תיאורטיים הוגדרו ככוונון והתאמה של המושגים הבסיסיים של תיאוריית הדחף. התרומה האמריקאית לתיאוריות של יחסי אובייקט ניסו לגשר על הפער בין הפסיכואנליזה המסורתית לחוויה של ההתנסות האנושית.

ההקשר של האובייקט כתוצר של התפתחות דחפים היה המרכז של התרומות האמריקאיות. בהמשך, עבודתם של מאהלר, ג'ייקובסון סנדלר וקרנברג תרמה באופן משמעותי להבנה של היבטים יחסיים יותר של החוויה האנושית; כמו כן היא תרמה להגדרה מחדש של היחסים בין דחף לרגש, הגדרה מחדש של דחפים, נתנה מקום לחשיבות אירגון יחסי האובייקט ולשינויים בתפיסת החשיבות היחסית של דחף ורגש.

כך, התרומה האמריקאית יצרה שינוי דו – שכבתי לפסיכולוגית האגו –

1. בשכבה הראשונה, הנסיון לשמר את הראיה הפסיכואנליטית הקלאסית של הנעה ושל ההתפתחות האדיפאלית
2. השיכבה השניה התייחסה לשלבים הפרה-אדיפאלים כמאורגנים על ידי חוויות אובייקט (object experience).

הסכימה של ג'ייקובסון על העצמי ועולם האובייקטים התמקדה ביכולות וביתרונות של הבניה והפנמה של אובייקטים, בעוד מאהלר התמקדה ביכולות ובפוטנציאל של ההתנסות בקשר אם-תינוק.

מכיוון שכך, המודל האמריקאי המעורב של התפתחות יכול לתת משקל להתפתחות האדיפאלית, או לשלבים המוקדמים יותר של ההתפתחות. מיסנר, למשל – בולט באמונתו לגבי הדומיננטיות של השלב האדיפאלי. מצד שני, בלאנק ובלאנק מדגישים את המשקל השווה של כל השלבים ההתפתחותיים.

מהי אהבה?

קשה להסביר רגשות של אהבה וחיבה בתיאוריה קלאסית מאחר שהן מגשרות בין מושגים והתייחסויות לכוחות נפשיים ומשמעות נפשית (psychic forces, psychic meaning). הם מתוארים כרגשות ביחס לעקרון העונג, שהם בעלי תפקידים מנוגדים במודל הטופוגרפי ובפרספקטיבה המבנית. למשל, בחוויה של הפרט אהבה נתפסת כרגש דמוי מחלה, שנובע מהפתרון המוצלח, או הכמעט מוצלח של הקונפליקט האדיפאלי. מצד אחד – היא מתוארת כרגש מבוסס אינסטינקט, שעקרון העונג דוחף להביע אותו באופן ישיר. הזירה של יחסים בין אישיים מאבדת חשיבות תיאורטית בהסתכלות הזו. מצד שני, עקרון העונג מגן על הנפש מנסיון מוכר ובלתי רצוי. האגו, שרואה סכנה צפויה, יכול להשתמש ברגש כ”אות” למגננה. בתפיסה המבנית הזו של האגו הרגש הוא בלתי תלוי מדחף: התנסויות, ויחסים אמיתיים עם אחרים מקבלים חשיבות תיאורטית. בגלל המבוי הסתום בתיאוריה המקום של רגשות האהבה והחיבה תלוי באופן שבו מקומו של האובייקט מוגדר.

פסיכואנליזה היא תיאוריה של מיניות שמנסה להסביר אהבה ככוח ביולוגי אבולוציוני וכמרכזה של ההנעה האנושית. למרות זאת, אהבה מתוארת בעיקר במונחים מטה-פסיכולוגיים יותר מאשר במונחים התנסותיים. למשל, תיאור “כלכלי” של אהבה צומח בימיה הראשונים של החשיבה הפסיכואנליטית שהתמקד בהבנת המושג נרקסיזם. מנקודת הראות הזאת, היחסים המקוריים עם האם וההשקעה של העצמי נחשבים לבסיס האהבה ובחירת בן הזוג. תפיסה זו מודגשת על ידי אלה שרוצים להדגיש את חשיבות ההתפתחות המוקדמת בחיים הבוגרים.

אפיוני ילדות של אהבה בוגרת בדרך כלל נבדקים במושגים של מבנים של הפרדיגמה האדיפאלית: משולש אב –אם-ילד. תסביך אדיפוס מתאר ילדים צעירים שרוצים להתאחד מינית עם הוריהם. ההורה האחד נתפס כיריב, והאחר כמאהב. הזדהויות מוחלפות בתשוקה לביטוי ישיר של מיניות ילדית, והתסביך הופך למארגן לא מודע של היחסים הבוגרים. התקופה האדיפאלית היא גם תקופה של דיפרנציאציה בתיאורית הדחף הקלאסית. עד לנקודה הזו ההתפתחות של בנים ובנות זהה באופן בסיסי. למרות שנצפים הבדלים משמעותיים בעצמי מול האחרים בתקופה האדיפאלית, האובייקט האדיפאלי הוא עדיין תוצר של השכל (במובן mind). בחירה של שותף מתאים מהמין הנגדי, מיניות מספקת גופנית והעדר יחסי של קונפליקט בזוגיות מוגדרים כנישואין מוצלחים שמקורם בשלב הפוסט אדיפאלי.

כמו התיאוריה הבריטית, התיאוריה הפסיכואנליטית אמריקאית רואה את האהבה כאיחוד עם חוויה אבודה שמקורה בעבר. בגישה הקלאסית הדבר שאבד הוא הנצחון האדיפאלי, בעוד בגישות האחרות הדבר שאבד הוא ייצוג רגשי וקוגניטיבי של האובייקט. האבדן האדיפאלי משרת מטרה אבולוציונית, והאהבה האדיפאלית יכולה להתפס כאילוף של הדחף המיני והתאמתו לציוויליזציה – וכך לאפשר לקבוצה לשרוד.

פרסון מראה שפרויד ראה אהבה כרגש מיסתורי, שקשה לתפוס ולתאר אותו, למרות חוזקו. באחד מכתביו פרויד מתאר את האהבה כדומה לאבנורמליות. באותו מאמר מתייחס פרויד לאהבה כהוצאה חדשה של עקבות ישנים – כשהוא מתכוון ל”אבטיפוס הילדי הגנטי” עליו היא מבוססת (אין לי שמץ של מושג למה הכוונה).

הגדרת קונפליקט זוגי

בהתייחס למודל הדו שכבתי, התיאורטיקנים האמריקאים מספקים את אפשרויות ההמשגה לקונפליקט זוגי במושגים דיאידיים או טריאדיים. במושגים דיאדיים, יחסים זוגיים יכולים לסבול מתלות עויינת שנובעת, על פי מיסנר מהשלכה פתולוגית או דפרנציאציה נמוכה של העצמי. סיגל, לעומתו מציגה סכימה מפותחת יותר של מבנים של העולם הייצוגי שמסבירים קונפליקט זוגי בעיקר במושגים של ההתפתחות המוקדמת. התפיסה של “העולם הייצוגי” (representational world) פותחה על ידי סנדלר ורוזנבלט ועל ידי אדית ג'ייקובסון. אינטראקציות וטראנאקציות מוקדמות, שמהוות צורות של התקשרות, מניחות יסוד לדפוסים של התנסויות, שמהם מתחילה להתהוות מודעות לפנימי ולחיצוני, לעצמי ולא עצמי (non-self). ההתנסויות בטראנאקציות המקוריות עם ה- caretaker מקבלות צורה,, מתארגנות ומופנמות, ומייצרות את המבנים של העולם הייצוגי שלנו. שניים מהמבנים הבסיסיים והמשמעותיים ביותר הם העצמי והאובייקט.

דיאגנוזה של רמות המבנים של עולם הייצוגים מבוססת על התפתחות הגבולות המבחינים בין העצמי לאחר. סיגל מציגה ארבעה שלבים של התפתחות הגבולות שמקישה מהם על זוגות. לפי סיגל המבנה של העולם הייצוגי יקבע את מידת הפיצול ביחסים אינטימיים, ואת הגבולות שיקבעו את מידת האינדיבידואליות בתוך הנישואין. המבנים (מהפחות מובנה למובנה בצורה הגבוהה ביותר):

1. המבנה הסכיזואידי ((schizoid structure
2. העמדה הגבולית (borderline position)
3. פגיעות נרקסיסטית (narcissistic vulnerability)
4. קביעות של עצמי ואובייקט (self and object constancy)
5. המבנה הסכיזואידי ((schizoid structure - בלבול בין העצמי לאחר מאיים על מערכת היחסים ועל האינדיבידואל, שבקלות יתרה מחליף התנסויות של העצמי ושל האחר. יש המנעות מרגשות שליליים שנחשבים למסוכנים, ולזוג יש בעיה להבחין בין המקור למטרה. בזוגות אלה חרדה מתעוררת במהירות בהיעדר מנגנוני הרגעה פנימיים, והתנהגות מרוחקת ולא אישית יכולה לשמש כהגנה מאינטימיות.
6. העמדה הגבולית (borderline position) – בזוגות שמאובחנים כשייכים לשלב הזה אפשר לראות הפרדה ברורה בין הייצוגים של העצמי והאחר, אך ללא אינטגרציה ביניהם. העולם הייצוגי מפוצל להתנסויות “טובות” ו”רעות”, שמוכלות לתוך היחסים הזוגיים. הזוגות האלו יחוו לעיתים קרובות קונפליקט בעצמה גבוהה, שלזוג יהיה קשה להכיל אותו, כשהם פונים זה לזה לקבלת הרגעה, המשכיות בחוויה וצרכים פסיכולוגיים אחרים. הטמעות בינאישית עם האובייקט “הטוב והמזין” חשובה לזוגות האלה על מנת שיוכלו לחוות המשכיות בחוויות החיוביות.
7. פגיעות נרקסיסטית (narcissistic vulnerability) – גם המבנה הזה בנו על קיטוב ייצוגי ובנוי מנגנון ההגנה של הפיצול. הפיצול קורה לא על בסיס העצמי והאחר, אלא על בסיס של אידיאליזציה ודה-ולואציה. המנגנון הנרקסיסטי הזה הוא בעל ייצוג עצמי מובחן - שנקרא גרנדיוזי. הוא בנוי סביב דימויים אידיאלים. ההיבטים האידיאלים של הייצוגים של העצמי והאחר תומכים באידיאליזציה הזאת – כל ההיבטים הלא מוערכים של העצמי והאחר מפוצלים כדי להשיג תחושה של רווחה פסיכולוגית. האינדיבידואל הנרקסיסטי מחפש שותף שיוכל לתקף את הדמות העצמי הגרנדיוזי שלו. ערכה של השותפות ה”מושלמת” ירד כשיעלו ביקורת, אשמה ו אכזבה, ואך שותף בקשר לא יוכל להחזיק את האיזון. הבן הזוג ה”אידיאלי” עלול להפוך למטרה לקנאה ותחרות. הזוגות האלה יחוו לעיתים קרובות מעגלים של אידיאליזציה ויאוש.
8. קביעות של עצמי ואובייקט (self and object constancy) – השלב הזה מהווה בסיס ליחסים ואינטראקציות יציבים ומתמשכים. קביעות של העצמי מתייחסת לתפיסה ריאלית של העצמי, וקבלה של הטווח המלא של התכונות והאיכויות שלו. קביעות אובייקט הינה היכולת להשאר בקשר או בהתקשרות למושא אהבה אחד, גם כאשר לא כל הצרכים האישיים ממולאים. קביעות ביחסים נדרשת ליכולת הזו שמאפשרת כל שותף ביחסים להתייחס ולראות מעבר לרמה של סיפוק צרכים. היכולת הזו נדרשת גם על מנת להביע אמפתיה אמיתית. סיגל סיגל לא קושרת את הרמה האחרונה של השתייכות זוגית לסוגיות האדיפאליות, למרות שהרמה הזו מוצגת שרמה ההתפתחותית הגבוהה ביותר.

אופיה של הפעולה הטיפולית

בהמשך למודל הדו שכבתי, סיגל מציגה גישה טפולית דו שכבתית. היא מבדילה בין ייצוב ולבין טיפול מונחה תובנה (insight oriented) לזוגות. שיטת הטיפול הזו מזכירה את ההבחנות המסורתיות בין השלב האדיפאלי לפרה אדיפאלי, ומתכתבת עם הרמות של התפתחות האגו, וזאת למרות שאינה מסבוססת ישירות על התאוריה של השלבים של התפתחות הדחפים ליבידיאנים. זוגות שמאובחנים כמצויים באחד משלושת השלבים הראשונים של התפתחות העולם הייצוגי זקוקים לסיוע בייצוב ובהרגעה. זוגות עם יותר “משאבים ייצוגיים” או כאלו שהשיגו יציבות ושבני הזוג הם בעלי אגו מתבונן (observing ego) יכולים להכיל חרדה ורגשות כואבים, ואלו מתאימים לטיפול מונחה תובנות. סיגל מודעת לחפיפה בין הטיפול הזה לטיפולים פרטנייפם, אבל תומכת ברעיון שזוגיות עם אינטימיות מוכחת. מעלים חומרים שאחרת לא ייהיו נגישים בטיפול פרטני.

הפעולה התרפויטית ושינוי יכולים להתרחש ברמות המבניות, האינטרפרסונליות או הפנים נפשיות. טיפול הממוקד בייצוב ישפיע בעיקר על הרמות המבניות והבינאישיות, והשינוי ברמה הפנים נפשית יקרה בעיקר בטיפול מונחה תובנה. הסכימה הזו משמרת את החשיבות הקלינית והתיאורטית המסורתית הקורה ברמות גבוהות של התפתחות כמו “עומק” בטיפול והשגת שינוי באמצעות תובנה ועבודה. המטרות הללו מבוססות על התפיסה הקלאסית של המבנה המשולש של הנפש: איד, אגו, וסופר אגו. קונפליקט פנים נפשי מתואר במושגים סטרוקטורליים, נחשב לבלתי נמנע, אוניברסלי, ונתפס כאחד הגורמים החשובים ביותר של ההתנהגות האנושית. עבודתה של סיגל משקפת את התפיסה הזו, ובעיקר את התפיסה של הדומיננטיות של האגו, בתפקידים הפועלים והמסתגלים שלו.

כמו השארפים, סיגל נסמכת בעיקר על המושג של הזדהות השלכתית, וסביבה מחזיקה כדי לתאר את התהליך הטיפולי, ללא קשר להשגת המטרות של ייצוב או התפתחות התובנה. הסביבה המחזיקה מיועדת לאפשר למטפל להכיל את החרדה והלחץ שמונעים מהזוג לעבוד על הקונפליקט.

האמפתיה מושגת דרך רגישות לשלבי חיים מוקדמים וסוגיות של ייצוג של מנגנונים בחיים הזוגיים. בעבודתה של סיגל סוגיות התפתחותיות מוגדרות יותר כתהליך פונקציונאלי מאשר כתובן ממשי. היא משתמשת בדימויי העצמי והאחר של ג'ייקובסיון, זולת עצמי פרימיטיבי אצל קוהוט ו part object אצל קרונברג.

כמו אצל מטפלים אחרים ששאלו מושגים של העצמי כמארגן חוויה, ועשו בהם שימוש, הסיטואציה הטיפולית מתארת את האובייקט כנוצר מתוך דחף. זה בולט במיוחד בעבודה על העברה / העברה נגדית, ובשימוש וניתוח של הזדהות השלכתית על מנת לייצר שינוי. השימוש בהזדהות השלכתית נעשה על מנת לתאר את ההעברה שבני הזוג עושים זה לזה, והעברה נגדית משתמשת לנסיון שומה של המטפל. התופעה לא מתוארת במושגים קלאסיים של השלב האדיפאלי, אבל התיאור כולל את הרעיון של “להעביר” יחסי אובייקט שלמים מהעבר להווה. ההגדרה של סיגל להזדהות השלכתית מדגשיה את ההעברה יותר מאשר את התוכן המוקדם של היחסים הזוגיים. עולם הייצוגים שנוצר מהקונפליקט הבלתי מודע משתחזר בהקשר הזוגי.

המודל הטיפולי הדו-שכבתי מסביר את הטיפול בשכבה אחת, ובשניה את המערכת הזוגית – התיאור הזה מוביל לכמה היבטים לא עקביים של הטיפול: למשל, סיגל אומרת שהמשימה הראשונה של המטפל היא לצפות בזוג ולהבהיר, יותר מלהכיל. המטפל מסביר את החוויה הרגשית עד שהתפיסה הסובייקטיבית של בן הזוג תהייה מובנת. המטפל לוקח חלק אקטיבי בתהליך באמצעות הסבר ופרשנות. לדעת ספולדינג יתכן ששלב הניתוח וההסבר יועיל יותר אם יעשה בשלב המכוון תובנה של התהליך, ולא בשלב בו המטרה הטיפולית היא הייצוב של הזוג, באופן שיתאים יותר למודל התיאורטי. אפשרות אחרת שתתאים יותר למודל היא לא להיענו לצורך הסימביוטי, אלא לתת לו לצמוח בטרנספרנס עם המטפל.

סיגל נשענת על הרבה מהטכניקות הפסיכואנליטיות שנועדו לעורר תובנה ופתרון קונפליקטים פנימיים בטיפול האינדיבידואלי, אך עושה זאת עם הרבה הבנה למגבלות ההתפתחותיות של המטופלים שלה.

בתוך הודל הקליני של פתרון קונפליקט, האינטראקציות הזוגיות מאובחות מתוך מסגרת מבנית זוגית ומערכת יחסי אובייקט. הטיפול נעשה בטכניקות לפתרון בעיות כמו טרנספרנס, זכרון העבר, וקונפליקט ורבלי כולם נעשים במערכת משולשת – ונסמכים על תיאוריות של יחסי אובייקט. סיגל עקבית בשימוש במודל האמריקאי הדו-שכבתי, הן ברמה התיאורטית והן ברמה הטיפולית. היא יכולה לאבחן זוגות במושגים זוגיים, ובו זמנית רואה את תפקידה כמטפל במושגים משולשים – אסטרטגיה שמתאימה לתיאוריית הדחף.

טיפול זוגי מהפרספקטיבה של התפתחות יחסי אובייקט אצל מרגרט מאהלר

הנחות תיאורטיות

עבודתה של מאהלר כללה תצפית ישירה לאורך זמן על התפתחותם של ילדים נורמליים. מטרתו של המחקר היה למלא ולהרחיב את ההבנה הקונספטואלית של ההתפתחות הפרה – אדיפאלית. במשך כל חיי המקצועיים ניסתה מאהלר להשאר נאמנה לתיאורית הדחף של התפתחות הליבידו – כמו פרויד מאהלר שמה את הדגש על חוסר הישע של תינוקות אנושיים. היא הניחה שהתפתחות האגו הינו אינסטינקט השרדותי – הנחה זו הינה גם הבסיס למודל של הרטמן על ההסתגלות האנושית. מאהלר השתמשה במושג של סימביוזה חברתית (social symbiosis) לתאר מנגנון ההסתגלות של התינוק ומתייחסת להתנהגויות של התקשרות כמיועדות להשיג את המטרה הזו. טענת הצורך ההשרדותי האבולוציוני אצל מאהלר אין פירושה שהמושג של סימביוזה חברתית או של אובייקט סימביוטי מיצרת יכולת פנימית של דחף או צורך אינסטנקטיבי להשתייכות חברתית אוטומטית. מאהלר השתמשה במילה סימביוזה בשתי דרכים שאינן זהות זו לזו: הראשונה, כצורת השתייכות, והשניה כפנטזיה פנים נפשית, דלוזיה של ביחד. הסימביוזה של ההשתייכות היא הבסיס ממנו מתפתח תהליך הספרציה –אינדיבידואציה – רצף התפתחותי מורכב שמארגן את הנפש לפני ותוך כדי השלב האדיפאלי.

התהליך הזה קורה בשני צירים:

1. ספרציה - התרחקות והפרדות מה caretaker העיקרי.
2. אינדיבידואציה – התהליך בו התינוק נהיה עצמו (oneself)

כדי לתמוך בתיאוריה, טענה מאהלר שיש לתינוק דחף ראשוני לאינדיבידואציה.

התוצאה של ההתפתחות וההפרדות מהיחידה הסימביוטית מיצרת עולם ייצוגים פנימי. התיאוריה מדגישה את תפקידיהם של הילד ושל האם באינטראקציות, ואת ההתאמה ביניהם כחלק מהחוויה הבונה את שאר החיים – וזאת בניגוד לפרויד שטען שהתפתחות הליבידו מסבירה באופן עיקרי את אירגון הנפש. כאן בא לידי טיעון השאלה הבסיסית של הדיון: האם “המארגן העיקרי” של נפש האדם היא הוא הליבידו, או שמא יחסי האובייקט – שכן למרות ששניהם מאירים ומסבירים אספקטים שונים של החוויה האנושית אי אפשר ששניהם יהוו את “ההסבר העיקרי” למבנה הנפש.

מהי אהבה

עבודתה של מאהלר ספקה הזדמנויות רבות ליישום המושגים שטבעה על תיאוריות של טיפול זוגי. מטפלים רבים השתמשו במושגים של מאהלר, כמו אינדיבידואציה, ספרציה וסימביוזה, והעדיפו אותם על מושגים של תיאורית דחף. בוואן למשל אימץ את המושג דיפרנציאציצה מפיוז'ן (differentiation from fusion) אבל נשאר מכוון לתימות אדיפליות בתפיסת המשולשים שלו. קרפל השתמש במושג אינדיבידואציה מהסביבה, ובעיקר ממשפחת המקור, אך לא השלים אותו במושגים של ספרציה.

עבודתם של באדר ופירסון היתה הראשונה להשתמש בראיה ההתפתחותית של מאהלר ולהכיל אותה בשלמותה על התפתחות זוגית. הם משתמשים במודל ההתפתחותי של מאהלר לקבוע מטרות טיפוליות ולקבוע את תפקידו של המטפל ואת התערבויותיו. המודל אינו מסתמך על פתרון הקונפליקט הבלתי מודע, אלא על הערכת יכולות הזוג על רצף התפתחותי ועידוד צמיחה אישית בתוך הקשר.

באדר ופירסון אינם משתמשים בפתולוגיות של קשר אם ילד – הם נסמכים על בסיס של מטלות והתנהגויות זוגיות נורמליות. הם ממקמים את הזוגות על רצף התפתחותי נורמלי, שהשלבים בו מקבילים לאלה של התפתחות התקשרות, סמביוזה וספרציה אינדיבידואציה. השלבים מכילים התפתחות במשימות ובכישורים זוגיים, שעל הזוג ללמוד כדי לעבור לשלבים מתקדמים ומורכבים יותר של הזוגיות:

1. סימביוזה (symbiotic) – יצירת קשר (bonding), התאהבות ויצירת גבולות זוגיים. בשלב הזה זוגות מדגישים את היכולות אמפתיות, היכולת לדאוג זה לזה, ואת ההבדלים ביניהם, תוך הנאה מתשוקה מינית הדדית.
2. אינדיבידואציה - התפתחות האינדיבידואציה היא השלב השני. האידיאליזציה הסימביוטית מוחלפת בראיה מציאותית יותר של הדימוי של בן הזוג. המשימות בשלב זה כוללות מודעות עצמית, יכולת להבנה והתבטאות בתוך המערכת הזוגית, והיכולת לקבל את השונה בין בני הזוג. הזוגיות נשארת מרכזית, אך מתחילים להתבסס גבולות אישיים.
3. אימון (practicing) – לראשונה חל מעבר מהזוגיות לפעילויות ומערכות יחסים אינדיבידואליות ובלתי תלויות בקשר הזוגי. בשלב הזה פעילויות בלתי תלויות הפוכות לבעלות ערך גבוה יותר מהאינטימיות בקשר או הדאגה לאחר. המשימות בשלב הזה כוללות ביסוס ההערכה העצמית והכוח האישי, ופיתוח סגנון בריא של ריבים. זוגות שהתפתחו דרך סימביוזה ודיפרנציאציה יחד יהיו בעלי יסודות חזקים של חיבה, אינטימיות ומכניזם בריא של פתרון בעיות, שיתמכו בתקופת העצמאות וחוסר התלות.
4. התקרבות מחדש (rapprochement) – הזוג מתקרב שוב, והאיזון בין ה”אני” ל”אנחנו” מתייצב. יש יכולת להציג פגיעות וחולשה, ניהול ויכוח ומשא ומתן הופך לקל יותר, והיכולת לתת גם כשלא נוח מתפתחת.
5. תלות הדדית (mutual interdependent) – הוא שלב של יציבות זוגית. כשהדמות המושלמת של בן הזוג האידיאלי נפגשת עם בן הזוג האמיתי – זה השלב בו שני בני הזוג מחליטים באופן אינדיבידואלי לחיות את חייהם בתלות הדדית כשני יחידים.

הגדרת הקונפליקט הזוגי

באדר ופירסון מגדירים את הקונפליקט הזוגי כתקיעות באחד מהשלבים ההתפתחותיים, שנובעת מדילמה באחד התהליכים:

1. בן זוג אחד עובר תהליך אינדיבידואציה מהיר יותר מהשני, דפוס נדנדה של קונפליקט והמנעות הופך להיות דומיננטי, ונתפס כבלתי ניתן לשינוי.
2. הזוג אינו מצליח לעבור את אחד השלבים הנורמלים ו”נתקע בו”, והאינטראקציות מתדרדרות לנוקשות, לא משתנות ומאיימות על הפרטים.

באדר ופירסון אינם רואים את ההתפתחות של השלבים כלינארית לחלוטין. לעיתים זוג עוסק במשימות של שלב אחד, אך מערב מאפיינים של השלב שאחריו, יש התפתחויות ונסיגות בין השלבים, ודפוס ההתפתחות של כל זוג ייחודי.

בעיות זוגיות מאובחנות ומוערכות על ידי האינטראקציות בהווה של הזוג, קבלת היסטוריה של היחסים הזוגיים, והתייחסות לתרומתן של חוויות העבר של האינדיבידואלים למערכת היחסים. יש לגישה מספר כלים דיאגנוסטים, שכוללים:

1. ראיון אבחוני - המורכב משאלות המאורגנות ברצף ההתפתחותי העולה של המודל. במהלך הראיון המטפל שם לב לדגשים ששמים בני הזוג – על הדמיון או השוני ביניהם, תוך התייחסות לחרדה העולה מתהליך הדפרנציאציה.
2. שאלון כתוב - שנועד להעריך משימות שהיחיד או הזוג צריכים לתמקד בהן. מילוי השאלון עצמו מהווה תרגיל המחייב את הזוג לנהל משא ומתן, ומציף מאפיינים של אינטראקציה של כל שלב.

פירסון ובאדר אומרים שהמעבר וההתפתחות בין השלבים מורכבת וקשה לעל הזוגות: כרוך בהן תחושה של אבל על הדמות של בן הזוג האידיאלי שאבדה, וקושי רב במעבר בין הסימביוזיה לתהליך האינדיבידואציה. עיבוד מוצלח של האבל והאבדן, חיוניים ליצירה מוצלחת של האינדיבידואציה.

הגישה של באדר ופירסון לטיפול זוגי מאפשר התמודדות עם זוגות שנחשבים קשים או בלתי אפשריים לטיפול, לדוגמה זוגות סימביוטיים ושיש ביניהם יחסי תלות עוינים. הקונפליקט צומח כשהפנטזיה של “מספק הצרכים הכל יכול” עולה, ומצביעה על קושי בתהליך האינדיבידואציה של בני הזוג. הגישה של באדר ופירסון תתיחס לזוגות אלה מעבר ליכולות שלהם ותתמוך בתהליך הדה-דפרנציאציה או הרגרסיה שהם עוברים, דרך הדילמה ההתפתחותית שלהם כזוג, ובכך תעשה דה-פתולוגיזציה לקונפליקט.

הפעולה הטיפולית

באדר ופירסון משתמשים בגישת יחסי האובייקט באופן ייחודי. הם לא מתמקדים בתהליכי העברה, ועושים רק פרשנויות והסברים התפתחותיים ואינטראקציו של הזוג, הממוקדים בהווה. העבר מטופל כמציאות רגשית וקוגניטיבית, שונבנה מהתנסויות קודמות עם אחרים משמעותיים. הם משתמשים בהיבטים של Redecision Therapy : שבעצמה משלבת בין היבטים של גישות קוגניטיביות ותיאורית הגשטאלט. הם מנסים לגשת לאמונות ועמדות שנוצרו בשלב מוקדם בחיים ומשפיעות על התנהגויות של זוגות. הם טוענים שלהרף ההתפתחותי אינו מורכב משתי שכבות, אחת שנגישה מילולית ואחת שלא.

ביסוד הגישה עומדת האמונה שאנשים יכולים להתמשת בכישורים מנטליים וקוגניטיבים עליונים על מנת לערוך החלטות ותוכניות בחייהם. הגישה הטיפולית אמורה לעודד דיפרנציאציה. באדר ופירסון טוענים שההבניה של האגו משפיעה ומתערבת בתהליכים הזויים – אבל לא במערכת היחסים שלהם עם המטפל.

על ידי אופרנציונליזציה מלאה של המודל ההתפתחותי של מאהלר, באדר ופירסון מפתחים אסטרטגיות שמעבירות את המוקד של היחסים הזוגיים מסימביוזה לדיפרנציאציה. בזוגות “מפותחים” יותר העבודה יכולה לסייע בתקיעות, ולללוות במעבר לשלב הבא. המוקד של הטיפול צריך להיות על היחסים ולא על שינוי כל הפתולוגיות של היחידים בתוכם. ה”איך” ביחסים מחליף את ה”למה”. זוגות אינם משתנים על ידי הפנמת המטפל, אלא דרך פעילויות עצמאיות ומכוונות אישית, ומאורגנות על ידי חוויות אובייקט משמעותיות. המטפל אינו מרכזי בקשר – ההתערבויות מכוונות על מנת להשיג אינטראקציות יעילות, בוגרות ומצמיחות יותר, ושיכולות להחזיק ולהשאר לאורך זמן. מעט התערבויות טיפוליות מיועדות להרגיע חרדה – התהליך הטיפולי מאפשר התנהגויות לוקחות סיכונים בתוך סביבה בטוחה בה ניתן לעשות כך. אחת המטרות הטיפוליות היא לאפשר ללקוח להכיל ולנהל את החרדה שלו – המטרה הזו מושגת על ידי פיתוח מיומנויות שיאפשרו למטופל להכיל חרדה, ולבן הזוג להגן על עצמו מפני החרדה של השותף. שני בני הזוג לומדים לא “לאמץ” את הסוגיות האישיות של בן הזוג, הסוגיה עוברת ל”בעלים” המקורי שלה, וכך מאפשרת הגדרה עצמית וצמיחה של דיפרנציאציה. הכישורים האלה מאפשרים יכולת לפתור קונפליקטים, לקדם ולעורר אינטימיות, ומעמיקות את המיניות של הזוג.

סיכום

הוצגו גישות שונות למודל יחסי אובייקט:

השארפים - הציגו מודל שמדגיש את הפגיעות של התינוק לאכזבה ולתסכול ביחסים עם אחרים משמעותיים. התינוק מעביר את החלקים האלו למקומות לא מודעים של האגו, ואלו מופיעים ביחסים הבוגרים שלו. הם מגדירים את ההעברה כיצירה מחדש של העבר, וכצורך ביחסים בהווה. התוכן של העברה והעברה נגדית מרכזי בטיפול הזוגי - הנוכחות של אובייקטים ראשיים חשובה, אך משנית לאובייקטים הראשוניים – ההורה או ההורים.

סיגל – מגדירה את יחסי האובייקט ביחס לעולם הייצוגים. היא מתעניינת יותר במבנה של עולם הייצוגים והפונקציות והתכנים שלו. היא משתמשת במבנים אלה ככלי אבחוני, וככלי לקביעת המטרות הטיפוליות: ייצוב היחסים והתפתחות התובנה. היא מייחסת פחות חשיבות מהשארפים להשפעה של האובייקט הראשי הנוכחי, ומתמקדת בהפנמה של המבנים של העולם הייצוגי. שני בני הזוג מפנימים את ההשפעה של המטפל באופן ישיר, דרך ההעברה, באופן עקיף דרך צפיה בתובנות המאירות את החוויה של בן הזוג.

באדר ופירסון - בניגוד לשארף וסיגל, מגדירים יחסי אובייקט דרך הפרדיגמה ההתפתחותית של מרגרט מאהלר. היבט נוסף של השוני ביניהם הוא בשימוש בתהליכי העברה – באדר ופירסון משתמשים אך ורק בהעברה בין בני הזוג ולא בתהליכי העברה בין הזוג למטפל. הנוכחות של האובייקט משמשת לתיקון צורך לא ממומש ולביטוי של ההשפעות הכואבות של הצורך. הבסיס הסימביוטי של הזוג מכילה את היכולת התרפויטית ליצר דיפרנציאציה, ולא לשחזור הסימביוזה עם המטפל. ניתן לומר שבאדר ופירסון משתמשים בברית עבודה ( working alliance- הברית הטיפולית?) ולא בתהליך ההעברה.

התנגדות אינה נתפסת כהתנגדות לשינוי, אלא כדפוס של מוכנות – ששימש צרכים הסתגלותיים במסגרת חיים אחרת. מהשלבים הראשונים הצורך של היכולת והמוטיבציה של הזוג לאוטונומיה היא מאובחנת ומנוטרת על ישי המטפל. אצל זוגות רבים החוסר באוטונומיה והמשאךה הסמויה שהאחר יתקן את כל בעיותיו הוא המוקד של הטיפול. קביעת מטרות הופכת להיות הטיפול עצמו, ומקדמת תהליכים של דיפרנציאציה. כתוצאה מהתהליך הזוג לומד להביע אמפתיה, וההערות הפרשניות של המטפל מתחלפות בהצהרות והבעת אמפתיה של שני בני הזוג זה לזה.

טבלת סיכום – בעמוד הבא.

המושג יחסי אובייקט מקבל משמעויות שונות והקשרים שונים במסגרות תיאורטיות שונות. הבנת המושג בהקשריו השונים, המקורות התיאורטיים של כל מודל ההבדלים ביניהם, מאפשרת לנו לעשות שימוש מושכל בתיאוריות בתהליך בטיפול זוגי.

---

View My Stats