חזרה לאתר הראשי

סוגיות בטיפול זוגי -מחברת - 2008/9

סוגיות בטיפול זוגי שיעור 2

19.11.08 

דן ג'קסון – חלוץ בנושא הטיפול הזוגי הגדיר מה זה קשר של נישואין לפי 4 מרכיבים. כמובן הוא התייחס לזוג נשוי (1965-זוג לפני המהפכה המינית, אנשים לא חיו יחד ללא פולחן דתי ובכלל לא דיברו על זוג חד-מיני)

  1. וולונטרי
  2. נצחי
  3. אקסקלוזיבי
  4. מטרות משותפות לזוג
 
איך מגיעים להחלטה לטפל בזוג או בשני בני הזוג בנפרד? יש דעות השוללות מכל וכל הטיפול הפרטני בבניה"ז.

ג'קסון:

החלופות אינן רק טיפול זוגי או פרטני אלא פרטני, זוגי ומשפחתי. לרוב בטיפול משפחתי הדגש הוא על הזוג. האיזון של הזוג תמיד יהיה מושפע ע"י בעיה אצל אחד הפרטנרים --> אם כן, איך מגדירים בעיה זוגית. לא זו אף זו, כל בעיה בזוג משפיעה על כל אחד מהפרטנרים.   

לאור כל אלה, אם הזוג מגדיר את הבעיה כבעיה זוגית, זה מספיק לבחור בתוכנית טיפולית שלכל הפחות תכלול טיפול זוגי. תנאי מקדים: חייב שיהיה רצון של שני ביה"ז לשפר את הקשר.

גם אם יש פוטנציאל לשיפור התקשורת יש מקום לטיפול זוגי.

שיקול מקצועי נוסף: האם הנושאים הזוגיים יותר מטרידים את הזוג מאשר הבעיות של כל אחד לבד? אם רואים שזה המצב, יש מקום להמליץ על הפסקה סטיפול הזוגי שכן הבעיה האישית מונעת מהפרטנר להתמקד בטיפול הזוגי.  

במידה ויש נושאים שלא רלוונטיים לזוג אלא לשניים בנפרד, אפשר להחליט לעשות טיפול פרטני לכל אחד.

שאלה נוספת: האם שניהם מוכנים לבא? 

לפי התשובות לשאלות האלה, קובע ג'קסון אם יש מקום לטיפול זוגי. 

הערכה זוגית במפגש ראשון 

(1) Inclusion –מה מידת המוכנות של כל אחד להשקיע בזוגיות,?

  1. מה מצב הקשר בציר שבין הניתוק ל-enmeshment. ניתוק: כל אחד רואה עצמו באופן עצמאי לחלוטין, במנותק מהשני. enmeshment:
  2. ערכי הזוג: מה הם הערכים שדרכם מנסה זוג לבנות עצמו? שאלה זו מאוד קשורה לראשונה, כי הערכים הם שמגדירים לעיתים את דפוס הזוג בציר הניתוק והפיוזיון.
  3. פחד: מה מידת הפחד של ביה"ז מלהיות לבד? שאלה זו משפיעה גם על דפוס הקשר.
  4. השפעה של ילדים על הזוג
  5. חשיבות האהבה והכסף: איזה חשיבות תופסים ביטויים אלה בזוג? (אהבה אינה תופסת הרבה מקום בספרות – אולי כי זהו לא המרכיב הכי חשוב בזוגיות. לפני 100 שנים אף אחד לא דיבר על אהבה, ואולי למרכיבים אחרים כגון כבוד, הבנה, יש יותר חשיבות).
  6. עד כמה יש לזוג אינטרסים וערכים משותפים?
  7. הסתכלות לעבר העתיד – האם לזוג חלומות משותפים? מה הם רוצים מהחיים? אם הם מצליחים לעבור את השלב הזה האם יש לצפות לעתיד ביחד ששניהם חפצים בו?
 
בואן:

דיבר על דיפרציאציה – שני אנשים עם דרגה דומה של עצמאות מתחתנים יחד. אם אחד מבה"ז לא רואה את השני כמסוגל לחיות בלי השני, יש בעיה.  

עד כמה שני בה"ז מרגישים בטוחים להיחשף בפני השני ללא חשש שהשני יעשה שימוש לרעה בחומר.  

(2) כוח שליטה

למי יש כוח ומשאבים, פחות במישור פרקטי אלא יותר בתחום הרגשי. נשים מוכות: לא רק המכה בעייתית, אלא היכולת של בה"ז לשלוט נפשית בשני, לנתק את האישה ממשאביה הנפשיים. ברוב הזוגות: אחד מבה"ז שולט בחשבון בנק, ואין עם זה בכלל בעיה, להפך, ובלבד שמי שאינו שולט בדבר אינו מרגיש מקופח, אינו מרגיש מנותק מהיכולת לשלוט בעניין.

אחריות

מה מידת האחריות שכל אחד נוטל על עצמו, מוכן ליטול על עצמו?  

(3) אינטימיות

רמת האינטימיות, שביעות הרצון מהאינטימיות. אינטימיות דורש: חשיפה עצמית, ויתור של כל אחד על חלק מעצמו, שביעות רצון ממה שהשני נותן. (אפשר לראות מההתנהגות בחדר – שפת גוף, קשר עין).

מה בודקים בעניין הזה:

אינטימיות רגשית, שכלית (עד כמה אפשר לנהל שיחה בין ביה"ז, כנות, יכולת חשיפה), יצירתיות, שעות הפנאי (איך קובעים שיש שעות כאלה ומה עושים ביחד בשעות הפנאי?), נושאי העבודה (האם זה נושא שאפשר לדבר עליו, טיפול במשברים, רוחניות (האם שניהם באותו המקום, האם יש ויכוחים על איך להתייחס לנושא...), קונפליקטים (האם הופכים למלחמה), תקשורת מילולית ולא מילולית (יכולה להביא לאינטימיות), מיניות (מה מקום המיניות בין ביה"ז, עד כמה יש לנושא הזה ערך בהקשר של עומס, האם משתמשים במין כדי לשפר את התקשורת, כדי לרפא את הקרעים?).

--> ברור שצורכו של כל אחד מביה"ז באינטימיות אינו זהה.

לעיתים, אינטימיות מפחידה אחד מביה"ז, הושש לאבד את זהותו, לטשטש את הגבולות בין זהותו לזו של הבן זוג. במקרה כזה, יכול להיות שביה"ז קובעים מרחק בינהם כמנגנון הגנה לחרדה מפני אינטימיות. במקרים כאלה, לעיתים ביה"ז אינם יכולים לחיות ביותר אינטימיות והמרחק הזה הוא נחוץ. אם אחד מהם מעוניין ביותר אינטימיות, אז יש בעיה . 

(4) הרגשות

איך כל אחד מבה"ז מרגיש בפני השני? זה נושא שחייבים לפתוח בטיפול זוג. עלינו לדעת כי ביה"ז לא חייבים להגיד את הכל במסגרת הטיפול, ולעיתים יש לעצור את המטופל בטרם יומר אמרה שתזיק לזוג. פתיחת נושא זה יכול להיות הרס (במיוחד אם נאמרת אמירה אוהב והשני אינו מחזיר)

עד כמה כל אחד מרגיש נוח וחופשי להביע את אהבתו לשני? גברים העולם המערבי אינם מחונכים לומר את אהבתם – משתמשים בתקשורת אחרת (למשל-הורדת זבל :-)

עד כמה השני מסוגל לקבל את המסרים האלו? ייתכן שבה"ז השני תופס את מילת האהבה כאיום, כדרישה לאהבה בחזרה, כדרישה למעשים) 

(5) הגיון – עיוותי מחשבה

מה השימוש בהגיון? האם יש עיוותי חשיבה בתקשורת? למשל: שימוש בכלליות יתר בהתייחסות לאישה כאל אחת מקבוצה שכולן מתייחסות אותו דבר. בעניין הזה חשוב להבהיר לב"ז שהב"ז השני הוא אישיות בפני עצמו

חשיבה על בסיס שחור לבן: חשוב להבהיר לזוג שזוג לא תמיד חייב להסכים, שיש עליות וירידות.

נטייה לראות את כל מה שעושה בה"ז כשלילי.

תלפתיה: נושא מאוד מסוכן – האמונה או הציפייה שהשני יבין את מה שאני רוצה ומרגיש מבלי שאומר לו. 

moranmarilus@gmail.com 

טיפול זוגי שיעור 3

26.11.08 
 

המשך מרכיב 5 מתוך המרכיבים להערכה ראשונית

עיוות בהיגיון --> אמונה בטלפתיה + הכללה לגבי כל הנשים וכל הגברים.  

מעבר למרכיבים דלעיל, יש גם לבדוק התנהגויות. 

התנהגות מהי?

 
קשור לזה: היכולת של בה"ז להביע את רצונו באשר לחיובים שהוא דורש מהשני והדרך לנסח את הבקשה בצורה כמה שיותר חיובית. בד"כ בקשות של בה"ז הן למנוע משהו, להפסיק משהו, ואין בה"ז רגילים לדבר בשפה.

עמדה חשובה: הדדיות, עושים דברים כדי לחזק את הזוגיות ולא כדי שהשני יעשה משהו, אבל בה"ז השני גם נוהג כך. זו עמדה רחוקה, בד"כ, מהתנהגות ביומיום. 

תקשורת

  1. יכולת לדבר על המצב הרגשי
I statements: שכל אחד יתחיל את האמירות באני מרגיש... ולא יטיל ביקורת על השני. אבל, על מנת שזה יעבוד, בה"ז השני צריך להבין מה שקורה ולהודיע ששמע. יש לכך טכניקות: שיקוף אמפתי. זה בונה מנגנון של פידבייק – צריכים לוודא שהשני הבין את מה שאמרתי.

  1. בקשות
על המטפל לבדוק את טיב הבקשה. היא חייבת להיות בהתאם לאי-סטייטמנטס, אבל גם צריכים לבדוק עד כמה הבקשה היא מציאותית. לעיתים ב"ז המבקש מצפה לדיחוי וזה חלק מהמשחק, אם הבקשה היא לא מציאותית, ייתכן ועומד מאחוריה משהו אחר.

  1. האווירה הרגשית
לא בודקים רק את המילים של הבקשות, אלא האינטנסיביות של הבקשה והאווירה המלווה אותה. בודקים גם את התפיסה הסובייקטיבית, את ההרגשה בהעברת המסר ובקבלתו.

  1. אפקט = הבעת פנים, שפת גוף
אם האפקט הוא יותר מידי אינטנסיבי, הוא יכול להוביל לדחייה. עד כמה השני רגיש לשפת הגוף? איך מתלבשים כדי לבא לחדר? האם יש התאמה בין צורת הלבוש בחדר ומחוצה לו? למשל: זוג בו התחרד הגבר והאישה לא, באו לבושים שונים לחלוטין. האם הלבוש מעביר מסר? אם יש אי התאמה בלבוש של השנייפם, זה מחייב בדיקה.

  1. יכולת הזוג לפתור בעיות
אחד היעדים הכי חשובים – לבנות מערכת לפתרון בעיות. קודם כל: צריך לבדוק איך מגדירים בעיה ומי אחראי על כך אצל הזוג. עד כמה יש מוכנות לבדוק אלטרנטיבות? האם אחד קובע והשני מקבל? עד כמה מבינים את ההשלכות של ההחלטות? עד כמה יכולים ומוכנים לבדוק את הצעדים, את השלבים הננקטים כדי להגיע לידי פתרון בעיות? הערכת מצב: עד כמה כל אחד מסוגל להעריך את זה מחדש? מוכנות של הזוג לבקש עזרה/רצון לקבל אחראיות על הכל לבד. למי פונים לקבל עזרה? למקום שיש לו סמכות ? בד"כ, הולכים לקרובי משפחה, לרוב בגלל שזו המסורת. אם הזוג הגיע לטיפול, יש כאן לפחות אחד מבה"ז שמוכן להזדקק לעזרה מבחוץ.

  1. מה המשמעות של קופליקטים?
האם יש נטייה אוטומטית להאשים את השני כשעולה קונפליקט? היינו שכל אחד מסרב לקחת אחראיות על הקונפליקט.  עד כמה בה"ז מוכנים להתמקשד בבעיה האמיתית, הבוערת, ולהשאיר בצד את הדברים הלא-רלוונטיים.

Grievance collectors: מעלים היסטוריה של קונפליקטים שיחה אחר שיחה, ולא מתמקדים בקונפליקט הנוכחי. מה מנסה הגריוונס קולקטור לעשות? הוא מנסה לדחוף את המטפל לעמדה של שופט – לשמוע שהם צדקו והשני היה אשם. 

  1. עמק השוים
יכולת יכולת להכיר באינטרס הדדי ולהשקיע בו + הבנה שלא חייבים להיות באותה דעה. תחום שבו בעייתי להיות חלוקים: חינוך ילדים – מותר לא להסכים, אבל בפני הילדים לא צריך להראות זאת כיוון שזה מונע מהילד לבנות אמון כלפי אחד מהם או השני.

  1. פגיעה אישית עקב אי-הסכמה
עד כמה רואים באי-הסכמה של השני כפגיעה נרקסיסיסטית?  

סיכום:

חיייבם להשקיע בהערכת התקשורת, כי מטפלים כאן בשני יחידם + זוג. הזוג משתנה משיחה לשיחה ותוך כדי השיחה עצמה.

צריך לזכור: הזמן לעשות את ההערכה הזו, הם עדיין סובלים מהבעיה, הם אולי עושים ונטילציה אבל זה לא פותר את הבעיה.  
 

שלב הטיפול 

זוג מוצלח מאוד דומה לזוג מוצלח אחר: דאגה הדדית, הבנה הדדית, תקשורת תקינה, מוכנות להקריב לב"ז השני. אבל זוג לא מוצלח לא דומה לזוג אומלל אחר, כל אחד הוא עולם ומלואו, סיבוכים אחרים, היסטוריה שונה ... 

ניהול השיחות הראשונות – קובעים את הכללים

  1. לא מתפרצים אחד לדברי השני.
  2. זמן שווה לשניים כדי שירגיש שהמטפל מקשיב לו (פחות בחישוב הזמן ויותר בהרגשה של כל אחד). אם אחד מרגיש שלא סיים, לתת לו הרגשה שיוכל לסיים בפעם הבאה.
  3. חשוב להבהיר את נושא הסודיות. אסור לכל אחד, מרגע תחילת הטיפול, לדבר עם אנשים אחרים על מה שקורה ביניהם. מקרה חריג: אם אחד מהם הוא בטיפול פרטני, אז הוא מבקש אישור להיות בקשר עם המטפל הפרטני. לעיתים הוא ממליץ על הפסקת הטיפול הפרטני לזמן הטיפול הזוגי.
שיחות אישיות: לא מוכן לשמוע סודות מאחד מבניה"ס, שהוא לא מוכן שהשני ישמע. רציונל: כדי לא ליצור קואליציה מטפל-מטופל/מטופל 2.

  1. התייחסות לבעיות המועלות כבעיות של הזוג ולא כבעיות של בה"ז השני.
  2. מתן תחושה לבה"ז שמבינים את שניהם, גם אם ברור שאחד הוא באמת אחראי יותר לבעיה. לפעמים נגיד שהתנהגות צריכה להיפסק. למשל: אסור להאשים את השני. (החל מהמפגש השני שני מפגשים נפרדים, אומרים למטופל שמה שייאמר יכול לשמש חומר בחדר, לפי שיקול הדעת של המטפל).
  3. שני בה"ז חייבים לעבוד. בד"כ כשנותנים שיעורי בית והם לא ממלאים אחר הדרישה, כנראה שהבעיה נובעת מטעות בשיקול דעת של המטפל במתן שיעורי הבית. דוג':
  4. לא מתפרצים אחד לדברי השני.
 
שיעור 4

3.12.08 
 

  1. כל אחד צריך לדבר בשם עצמו- בה"ז אחד אינו יכול לדבר בשם השני. אם זה קורה, חשוב לתקן מייד --> חשיבות ה- "I statements".
  2. חשוב להדגיש את עמק השווא היניהם. מה יש ביניהם בכ"ז. אם טרם הגיעו להחלטה להתגרש, כנראה שיש עדיין משהו ביניהם. מחפשים את החוזים הקיימים בין בניה"ז.
  3. חשוב לשאול למה הם באים עכשיו, ולא לפני זה. מה היה הדחף. זה מביא אותנו לציפיות של המטופלים , ולחוזה הטיפולי – כולל פרטים טכניים.
  4. קביעת מטרות:
  1. ספציפיות ולא גורפות,
  1. מטרות חיוביות = היינו מטרות שאינן גריעה של התנהגות אלא הוספה של משהו (למשל: שעה שבועית לבילוי משותף).
  2. מטרות יכולות להיות קשורות בסביבה - דוג': למצוא משהו שיעזור לשפר את המצב הכלכלי, לעזור לרקום קשרים חברתיים עם הסביבה.
  3. זוגות בד"כ מגיעים עם מוטיבציה. חשוב להודיע להם שבהתחלה, הטיפול לא ישפר את מצבם אלא יהפוך אותו לגרוע יותר, ויקח זמן עד שיחושו הקלה.
  4. מטרות מציאותיות: מבוססות על שיפוט תקין של המציאות. למשל: שלא יצפו מהטיפול שיביא להם זכייה בלוטו, שיגרום לשינוי של בן הזוג השני. זה יביא לידי שינוי בהתאמת ציפיות, בתקשורת, בדינמיקה של הזוג, אך לא לשינוי אישי.
המטרות יעברו שינוי במהלך הטיפול. כשם שהחוזה דינאמי, ושחשוב, במהלך הטיפול, לבדוק שהחוזה עדיין רלוונטי, כך גם חשוב עלולות המטרות לעבור שינויים שיש לקחת אותם בחשבון.

צריך שיהיה הסכם בסיסי בין בנה"ז לגבי המטרות, הדדיות בסיסית במטרות . 
 

פיין וגלסרז: קבעו 5 עקרונות לקביעת מטרות.

--> לפי שני המבחרים האלה, ניתן לקבוע את המטרות הבהתאם ל-5 העקרונות האלה.  

תקשורת 

מה זה תקשורת, ומה הכוונה של זוג כשאומרים "יש לנו בעייה בתקשורת"?

כשמדברים על תקשורת בין בנ"ז, מדברים על תק' מילולית. 

תקשורת משופרת היא לא מטרה היא כלי – לא צריך לראות בשיפור התקשורת למטרה טיפולית.  

א. תק' נמצאת בשלוש רמות

בספרות מקצועית מדברים על רעש = דברים שמפריעים להעברת המסר.  

עלינו לבדוק: האם יש איזון ביניהם ביכולת של האחד להבין את השני. 

ב. משמעות המילים

כל תקשורת נמצאת במרחב של ציפיות והבנות הנובעות מרקע משפחתי וחברתי. מילים נתפסות שונה בתרבויות, קהילות, משפחות שונות --> משפיע על יכולת המילים לשרת את אינטרסם של בנה"ז.  

ג. איך מגיבים לדיבור של בה"ז?

1. שתיקה מעבירה מסר של חוסר מוכנות להיות בקשר עם בה"ז הראשון.

2. מקשיבים, אבל לא רוצים לשמוע – המסר אינו משמח את הלב --> מאכזב את המדבר, גורם נזק לזוגיות.

3. יש כאילו תקשורת, אבל כל אחד במקום אחר, הראשון מדבר, השני מקשיב ועונה, אך אין דו-שיח, שניהם מדברים על משהו אחר.  

ד. כנות ברוטלית:

בעייתי- תמיד ביקורת, ברגע שהוא נמצא על השולחן, לא ניתן למושכו בחזרה, מוריד את התקווה שלמי שמקבל את המסר את התקווה שניתן לשפר את המצב.

--> מורכב, כי אנו רוצים ללמד את בנה"ז תקשורת תקינה, אך מצד שני אנו גם חייבים ללמד אותם לרסן את זה. צריך ללמד אותם להשתמש בשפה ברורה אך לא מזיקה.  

איך עוזרים לזוג לשפר את התקשורת ביניהם?  

  1. ללמד את הזוג הקשבה = הקשבה אמפתית = להקשיב לא רק למילים אלא גם למצב הרגשי שמלווה את המילים. --> עוזר להבין את התקשורת ואת הבן אדם.
תרגיל: ללמד אותם שחייבים לשמוע את בה"ז עד הסוף. 

  1. ללמד את הזוג הקשבה שמאפשרת לעשות ניתוח של מה שבה"ז אמר. שלב זה אינו יכול לבא לפני ההקשבה האמפתית הבאה ללמד את הזוג שאפשר לסמוך אחד על השני. כל מי שמקשיב תמיד נותן פירוש אוטומטי, סינון אוטומטי של המילים דרך האישיות שלנו, התרבות שלנו ... צריך ללמד את בה"ז להיות מודעים להטיה האישית שלהם, לסטראוטיפים המטובעים בראשם.
איך עושים את זה: תרגיל, בו שואלים את בה"ז השני אם הבין את מה שהראשון אמר ומבקשים ממנו לעשות שיקוף. לאחר השיקוף, שואלים את הראשון אם לזה הוא התכוון.  

  1. ההקשבה משתפרת כשיש רצון לשמוע. מה יביא אחד מזבה"ז לא להקשיב?
 
 
שיעור 5  10.12.08 
 

הקשבה אמפתית: להיות פתוח לצד השני, לקבל אותו, את המילים שלו כמו שהם, את הרגשות שלהם. אנו מסננים את כל מה שאנו שומעים דרך האישיות שלנו, הנכונות שלנו להיות פתוחים צד השני.

בנוסף, הקשבה דורשת ממנו מוכנות לבדוק מה שאנו שומעים כדי לנסות להבין את השני. = פעולה אקטיבית, השקעה בהבנת המילים והכוונות של הצד השני. אם כ אחד מקשיב לשני דרך מה שהוא בטוח שהוא יודע על השני, ההקשבה לא תהיה יעילה --> צריך לעזור לזוג לעשות הקשבה משוחררת מדעות קדומות על השני 

תקשורת תשתפר כשתהיה יותר מוטיבציה = מוטיבציה ורצון להבין את השני ולשנות את התקשרת הלקויה.  
 

  1. שפת גוף וטון הדיבור: לעיתים משפיעים יותר מהתוכן עצמו, ובה"ז השני אינו מקשיב לתוכן.
 
  1. בעיה נוספת: חושבים שכבר יודעים מה השני הולך להגיד.
 
  1. כשאחד מבה"ז כועס על השני, הוא נמצא בתוך סערה פנימית ואין לו פניות להקשיב.
 
--> אם רוצים לעזור למטופלים ליצור הקשבה טובה, מה עושים?

1.        החלטה להקשיב, רצון להקשיב

2.      להתכונן להקשיב. בעולם המערבי, מה שמאפיין מוכנות להקשיב זה מבט עין – כך אפשר להעביר מסר שמוכנים להקשיב.

3.      לא להיכנס לדיברי השני לפני שהוא מסיים. --> זה נותן ביטחון למי שמדבר, וגם עוזר לי להקשבה.

4.     לעזור למקשיב להשתמש בכוחות האגו שלו כדי להקשיב – שמיעה, זיכרון, בוחן מציאות, שיפוט...

--> לצמצם את העיוותים ככל האפשר.  

יש טכניקות בהן אפשר להשתמש כדי לעזור להקשבה: 

  1. בתוך החדר: לדאוג לסביבה שלא תפריע בהקשבה – שלא ייכנס אף אחד לחדר, ללא רעש ...
  2. לעזור לפונים להשתמש במבט עין ולא להרגיש שהם טובעים בעולם של השני.
  3. לעזור לפונים לחכות עד שהשני מסיים את דבריו די להתחיל בדיבור. אם אחד מתפרץ לדיברי השני, צריך לעצור את השיחה ולהסביר שלא עושים את זה.
  4. לעזור לפונים להכיר את הסטראוטיפים שלהם. להסביר שכל הידע שיש לנו על מגזרים, משפחות נשים וגברים, אינם רלוונטים לזוג הספציפי הזה, ומה שחשוב זה לנסות להכיר את הזוג בספציפי שהוא עולם ומלואו.
  5. Rephrasing: לפעמים אפשר לשנות את המילים, להוריד את הלחץ, את החריפות שבוערת בגלל מילים ספציפיות, ולהעביר את אותו המסר. --> כך מלמדים את הזוג כי לא רק המילים חשובות אלא גם צורת הדיבור, שמשפיעה מאוד על הדרך בה נקלט המסר. זה כמו ההבדל בין מגע לליטוף. אפשר לבקש מבה"ז להגיד את הדברים בצורה אחרת.
  6. I statements: אפשר לאסור על הזוג, כשהם יושבים בחדר הטיפולים, להשתמש במילה אתה או אנחנו. כל אחד מדבר על עצמו בלבד – אני עשיתי, אני מרגיש ככה, אני רוצה...
--> כל אחד צריך לקבל אחראיות על עצמו. המשפט הופך להיות יותר פתוח, אוריינטציה לכאן ועכשיו. המשפט הזה מבוסס על הכרה עצמית וזה שאנו דוחפים אותו לדבר ככה מעודד אותו להכיר את עצמו יותר טוב, שכן הוא לא יכול לדבר על עצמו כל הזמן מבלי להכיר את עצמו.

זה מחדד את היכולת שלנו כמטפל מה הפער ביניהם, את הוויכוח ביניהם.

  1. לבה"ז יש נטייה לפעמים לשאול אחד את השני שאלות (למשל: למה שכחת את יום ההולדת). צריך ללמד אותם לא לעשות את זה. כל תלונה מהסוג הזה צריכה לעבור דרך המטפל, הוא מעבד את זה ומחזיר את השאלה. למשל: לא ישאל למה שכח את יום ההולדת, אלא ישא על היחס.
אם רוצים לחזק את האחראיות העצמית של כל אחד, שאלות לשני לא טובות, כי הן מועדדות התחמקות מהאחראיות והטלת אשמה על השני.

כמו כן, תגובה לשאלה כזו תהיה בהכרח הגנתית --> תפגע בבה"ז.

אם יש רצון להגיד תלונה, יש לנסח אותה באמצעות I statements.  

--> דורש זמן עד שהזוג ירכוש את ההרגלים האלה. אם אחרי הרבה זמן אין שינוי, זו אינדיקציה שאני כמטפל אינו יכול לקדם אותם.  

  1. מה עושים עם הדרישות?
זה נושא מאוד קשה. מגיעים לטיפול בגלל דרישות לשני. אי אפשר להתעלם מזה כי זו בעצם המוטיבציה הטיפולית. אך דרישה משמעה "עוד לא קיבלתי סיפוק בתחום מסוים", והוא נשמע כביקורת על הצד השני. מה, הוא עוד לא ידע שיש לו/לה צורך מסוים. 

  1. לעיתים ב"ז חש שחסר לו משהו בחיים אך הוא לא יודע מה יכול לספק לו את זה. יש לפעמים ציפיות מבה"ז שהזוגיות תספק את כל הסיפוק הדרוש בחיים. למשל: עבודה, דברים הקשורים למצב הנפשי. במקרים כאלה, הדרישה כלפי בה"ז השני באה בעקבות חסר בתים חיצוני, גם אם הוא לא מודע לכך.
 
  1. דרישה מהשני, משמעה שלו יש מה שלי אין. למשל: לו יש זמן ולי אין, אז אני רוצה את הזמן שלו. דוג': אני דורש יותר אהבה – משמע שחסרה לי אהבה, ואני מאמין שיש לו יותר לתת לי. מה עושים עם זה? מדברים מעט על אהבה בחדר טיפולים. אם לא קיים אי אפשר ליצור את זה, וזה לא דבר הכרחי בזוגיות.
      אם זוג מגיע למצב בו ל דורשים אחד מהשני, זה יכול להיות שהנדרש כבר לא קיים כאובייקט אמיתי. אם צד הפסיק לדרוש --> הוכחה שהאובייקט הנדרש לא קיים.

      סיבה נוספת בגללה ב"ז אחד מפסיק לדרוש מהשני: הוא מפחד שדרישה תחייב אותו להיענות לדרישות של השני.

      יש דרישות מוצדקות: למשל, אישה שרוצה שבעלה יצור קשר עם התינוק, יגע בו, ישחק איתו ... זו דרישה מוצדקת אבל זה מסובך, דרישות זה בין הדברים הקשיים ביותר בטיפול. 

      צריך ללמד את הזוג את ההבדל בין "אני רוצה" ולבין "אני זקוק" – מעט דברים הכרחיים, חיוניים, והם בד"כ שייכים לחוזה הבסיס בין ביה"ז. כשאחד מבה"ז אומר אני זקוק, למעשה הוא אומר אני רוצה. בעיה ברמה של לעשות כביסות ובישול היא בעיה בסיסית מאוד, בעיה במישור ה"זקוק", במישור החוזה הבסיסי.

 
שיעור 6 להשלים 
 
 
 

שיעור 7     24.12.08 
 

Caring days 

הטכניקה מתבססת על ההנחה שאם עושים משהו טוב, גורמים להרגשה טובה.

לפי הגישה הזו, אין צורך לחכות להרגשה הטובה, לחוויה הטובה, כדי לעשות פעולה טובה. 

אצל חלק מהזוגות זה נחשב כבסיס של הזוגיות – כל אחד נותן לשני משהו לשני – וזה נתפס אצל המקבל כחיובי. 

למה זה טוב להתחיל עם זה בתחילת הקשר הטיפולי?

  1. אפשר לקבל תוצאות חיוביות מהר. חשוב לתת תקווה ממשית בתחילת הקשר. שינוי מיידי בחיי היום יום נותן תקווה
  2. מכניסם אוצר מילים של שינוי לתוך המערכת הזוגית. ---> משגרמנו להם לשנות משהו על ההתחלה, מכניסים את הרעיון הזה של שינוי.
  3. מראים שפשר לקבל דברים טובים מהזוגיות – גם אם לא מגיעים לבעיות המוצהרות.
  4. בונה אימון במטפל.
 
כל התרגיל הזה הוא ברמה של "כאילו", כאילו לכל אחד אכפת מהשני, דואג לשני ... חשוב להגדיש שזה לא בא לשנות את התפיסה ההדדית. זה יכול להתחיל לקרב משהו ביניהם, אבל זה ל יוצר מצב נפשי של דאגה אמיתית.

אם אפשר לשנות התנהגות --> על בסיס זה יבואו שינויים במצב הרגשי. ם אפשר לשפר התנהגות, זה יבא לאווירה חיובית בין בנה"ז.

חייבים לשכנע את הזוג ששינוי יכול לעזור להם, זה לא שינוי מזוייף,

כל הדגש הוא שכל אחד ירגיש שהשני מוכן לטפל בו, לדאוג בו קונקרטית ולא רק לשבת ולחשוב מחשבות טובות בתיאוריה.  

התפקידים הטיפוליים כדי לממש את הטכניקה הזו: 

  1. חייב לתת מספיק רווח בחדר הטיפולי כדי שהזוג יוכל להעלות את הקונפליקטים, להצדיק את ההרגשה שלהם, להצדיק את הכאב של הקונפליקט, אבל להסביר שלא מטפלים בו מיד.
  2. חוזה: כל אחד צריך לקבל על עצמו לעשות משהו טוב לצד השני בלי לחכות שהשני יעשה = בלי תנאים, בלי תמורה. (אנחנו כמטפלים מאוד צריכים לדאוג לתמורה ולהדדיות, בל הם לא צריכים להתעסק עם זה).
  3. מחליפים את ה"אהבה" כמאפיין העיקרי של הזוגיות באכפתיות. בד"כ זוגות בודקים עצמם לפי מדד ה"אהבה". לא נעבוד עם המדד הזה, אלא שנדבר על אכפתיות ונתינה, שלהם ניתן לתת ביטוי קונקרטי, בניגוד לאהבה.
 
 
הטכניקה עצמה:

  1. שואלים כל אחד: "תגיד(י) בדיוק, מה בן הזוג צריך לעשות כדי שתרגישי שאכפת לו(ה) ממנו(ה). כל אחד צריך לתת תשובה ספציפית שאף פעם לא הייתה מוקד לקונפליקט, שאף פעם לא דוברה ביניהם. --> כל אחד יתן רשימה ארוכה.
דוג': כשאני חוזר הביתה, שהיא תשאל אותי איך היה היום שלי, מבקש שתחזרי הביתה פעם ב-6 כדי שנוכל ביחד.

  1. אנחנו רוצים שכל אחד יתחייב לעשות לפחות 5 דברים מתוך הרשימה, כל יום. 
המטפל לוקח את הרשימה של כל אחד, בודק כל בקשה כדי לוודא שזה מעשי. על המטפל לקבוע אם זה מעשי – עוברים על הרשימה עם בה"ז השני, שצריך לומר אם זה אפשרי מבחינתו או לא. לא צריכות להיות אי-הבנות באשר למימוש המשאלה.

  1. כל אחד צריך למלא את המשאלות מבלי לחכות להדדיות.
  2. כל אחד צריך לרשום במשך השבוע מה הוא נותן ומה הוא מקבל. בשיחה הבאה בודקים את זה.
 
--> התקווה היא שלאט לאט הנתינה תהיה כל כך מבוססת, שהיא תהפוך להיות טבעית.  

בד"כ, התרגיל יוצר חוויה נעימה בין בנה"ז. אם הם סובלים ממנו, כנראה שהזוגיות במצב ממש לא טוב.  

את התרגיל עושים החל מהפגישה השלישית. 

גירושין 

למה חלק מהזוגות לא מצליחים לשקם את הזוגיות? 

מזווית המחקרית, אנו יודעים הרבה יותר על למה זוגות לא מצליחים לחיות יחד, מאשר למה זוגות כן מצליחים.

שלושת המאמרים של גוטמן – פסיכולוג התנהגותי, עושה הרבה מחקרים בתחום הזוגיות.  

[ פשרות: זה לא דבר שצריך לחפש מלכתחילה, כי זה עלול לתת לבה"ז שהם הקריבו יותר מידי. עדיף לחפש, דרך הצירתיות של הזוג, פתרון שלישי, שהוא לא שלו ולא שלה. כשמתמודדים עם בעיות, הזוגות כ"כ לחוצים שהם לא חושבים על פתרון יצירתי] 

 
 
 
שיעור 8   31.12.08 

גוטמן טוען שהוא יכול לנבא גירושין לפי התנהגות הזוג – הוא מדבר על 4 horseman of the apocalypse – אווירה הרסנית מורכבת מארבע תחנות: 

  1. Complain/criticize
עלייה  במספר התלונות ובחריפותן – הביקורת הופכת להיות יותר אישית וחדרנית. התלונות לא מכוונות לפתור בעיה אלא להאשים. הביקורת היא יותר ויותר שיפוטית. דוג': במקום שכחת את היומולדת שלי – אתה אף פעם לא זכר דברים חשובים.

--> האינטרקציה הופכת יותר ויותר לאינטרקציה של ביקורת ואין כוונה לשיפור.

  1. Contempt – בוז
אני מרגיש, כבן אדם, במקום יותר גבוה מהפרטנר שלי. ואז השני מרגיש שהוא שווה פחות, ומנסה להחזיר את התחושה הזו לשני ולהעביר את המסר שהוא הטוב ביותר.

  1. Defensiveness – הגנתיות
כל אחד בונה שטח שהוא השטח הבטוח שלו, מגיב לביקורת באמצעות הגנה עצמית --> אין מוכנות לקבל על עצמו אחראיות למה שלא הולך. אין אף שמסוגל לצאת מהשטח שלו, מפחד לצאת מההגנות.

  1. Stonewalling
להתנתק מהשני לחלוטין, כי מהזוגיות מקבלים רק אכזבה וכאב ולכן מתנתקים לחלוטין. 

המנגנונים האלה אינם מביאים את ההרגעה לביה"ז, נהפוך הוא הם מביאים אותם למקום ממנו אי אפשר לחזור אחורה.

גוטמן מדבר על חור שחור של הזוגיות – האווירה השלילית בולעת את הכל. שום דר לא נתפס כחיובי. דוג': הוא קונה לה מתנה והיא מתעצבנת עליו על שהוא מנסה להשכיח את הכל דרך מתנה. מה שהרפה בעבר כבר אינו עוזר, לא חוש הומר ולא כלום. הכל נתפס כמכוון מטרה סמויה שלילית.  

התהליך הנ"ל לא תמיד מקביל אצל שניבה"ז – אחד יכול להתנתק מהזוגיות והשני לא. זה בטח ישפיע לרעה על זה שטרם התנתק.

כך גם קורה עם החלטה להתגרש – נדיר ששני בה"ז מגיעים להחלטה ביחד. בד"כ אחד מגיע אליה לפני השני ומודיע לו. ואז מי שלא הגיע להחלטה מנסה לשנכע אותו לא  להתגרש. 

תהליכי פרידה וגירושין 

גירושין לא קוראים במכה אחת, יש שלבים: 

  1. קדם-פרידה:
עייפות נפשית בנוגע לכוחות התמודדות. מרגישים שהשקיעו את הכל, כבר אין כוחות להתמודד עם הבעיו. בד"כ, לא הדדי, אחד מרגיש את זה לפני השני. כלפי חוץ הזוג הזה עדיין מתפקד, עדיין יש אווירה משפחתית. אבל אם הבעיה הופכת להיות חריפה יותר, יש נטייה להתנתק מהסביבה, כדי לשמור על הסוד בפנים ולהציג בחוץ תמונה של זוגיות מצליחה.

התחלה של ניתוק רגשי – הזוג יכול לתפקד מבחינת חיי היומיום, אבל ההרגשה בפנים היא הרגשה של ניתוק "גירושי לב".

בה"ז אינם ערים למצוקה אחד של השני ביחס לבעיות בזוגיות, אין הדדיות כאן. ייתכן ויש מי שרוצה לעזוב, ומולו מי שמרגיש נטוש, דחוי --> כעס מצד אחד ורגשות אשם מצד שני.  

  1. שלב ראשון בפרידה
מי שעוזב נוטה לשאול את עצמו הרבה שאלות – האם זה נכון, האם היה סיכוי לשפר את המצב, האם עשה את זה מהר מידי. הנטוש מרגיש מדוכא, פחיתה בבטחון עצמי, בערך עצמי, אם זה עזב אותו גם אחרים יעזבו אותו. מי שלוקח את היוזמה אינו חווה ספקות לגבי ערכו בד"כ.

זה שמגיעים לשלב של פרידה כבר מעיד על כך שקרה משהו חריג --> שכן ציפייתו של כל זוג להצליח בזוגיות. Anomie = היעדר נורמות, אם הזוג שהוא היה הדבר המוצק אינו קיים יותר, העולם נתפס כבלתי ציב --> מעבר קשה בחיים. אין טקס המציין את המעבר הזה. קיימות נורמות המאפיינות את רוב מצבי החיים ולא את מצב הגירושין. הטווח בין הפרידה לגירושין יכול להיות ארוך, ולפרידה אין טקס. אין רשימה של דברים על איך נפרדים, מה השלבים ...

כל אחד חוזר לעצמיותו – עצמאות הופכת להיות הערך העליון וצריכים להיערך לזה – כלכלית, ביחס למשפחה ...

הרבה דברים הופכים למעורפלים – מה לעשות, איך לעשות... בעיני החוק, כל עוד הם לא גרושים הם עדיין נחשבים לנשואים בעיני החוק, וגם בעיני ההלכה. מה מותר להם לעשות – מבחינת מיניות, קשרים רומנטיים עם משהי אחרת?

אחראיות כלפי הילדים, כלכלית, נפשית ... --> מי יהיה אחראי עכשיו...?

תפקידים: חשבונות שעדיין צריך שלשלם – מי אחראי לשלם, לדאג לדברים נוספים ...

מתחילים לחשוב על חלוקת הרכוש.

--> הדברים האלה כ"כ מסובכים, שלפעמים הזוג מחליט להמשיך לחיות ביחד, גם אם יש הסכמה ביניהם לגבי כל מיני דברים, חוזה חדש, למשל כל אחד יכול לפתח קשרים רומנטיים עם אחרים.  

מהזווית הטיפולית: לפעמים פרידות זמניות יכולות להוות טכניקה טיפולית טובה, כדי לאפשר לבה"ז לחשוב על עצמם שלא במסגרת הזוג, כדי לקחת מרחק מהקונפליקטים.

הסיבוך: איך המשפחה מתייחסת לפרידה הזמנית – איך מנהלים את הפגישות עם המשפחה ...

  1. פרידה קבועה
חייבים לחיות לבד מכאן ולהבא – המציאות תופסת מקום – הזוגיות כבר אינה קיימת.

תפקידים חדשים לגמרי, יש לסדר מחדש את הקשרים עם קרובי המשפחה, החברים ... .

תחרויות על איך קובעים הצרכים של כל אחד, ומה האחראיות של כל אחד לספק את הצרכים של השני – דוג': ילדים – מי אחראי לדאוג להם... הרגשה של יותר מידי אחראיות, יותר מידי דברים לעשות = role overload. כעת החיים מכוונים להישרדות, סידור החיים מחדש.

נטייה לראות את השני ככולו רע --> צורך לבקש עזרה מהסביבה (משפחה, חברים, רווחה..). הצורך הז , בפני עצמו, יכול להוות חוויה קשה, המתנגדת לעצמאות שהזוג ניסה לבנות. 

  1. להתארגן מחדש
ללמוד מהכשלונות, להתקדם הלאה, לגלות את הכוחות שקיימים – שלב של מאבקי כוח על רכוש, ילדים, חובות. צריך לשנות את החיים היומיומיים, את סדר העדיפויות...

יש לקבוע מחדש את הקשר עם קרובי המשפחה והחברים, לפתור את הספקות ... .

חזרה להגדרה של ערכים ומשפחה – אין זוגות שמתחתנים בכוונה תחילה להתגרש. בעולמנו, מ הערכים העליונים הוא לחיות בזוגיות ולהקים משפחה. --> איך מגדירים מחדש את הערכים?  
 
 

להשלים 2 שיעורים 

זוגיות 21.1.2009

גירושין

מאיים על הילד, פחד קיומי מהעתיד הלא בטוח.

האם כדאי להשאר ביחד למען הילדים –

המחקרים טוענים שההורים יכולים להפוך להיות חברים קשר כמעט עסקי, ואז אפשר להמשיך ולהשאר ביחד – בהנחה שהאוירה יכולה להשאר טובה.

הורה הוא גורם ראשוני בבנית הסופר אגו של הילד. במשך החיים יש המשך בניה של המערכת ממקורות אחרים. הסופר אגו היא מערכת מאוד שבירה. אם פוסלים חלק מהסופר אגו – זה יכול לפסול את כל המערכת. מכיוון שהמערכת כל כך שבירה לא מטפלים בסופר אגו.

יש ערכים ששייכים למצב הזוגי, שעוברים שינוי לעיני הילד, ואז נוצר פער בין הערכים למציאות. היה קול אחד בין האב לאם, וכשהם הופכים ל”אויבים” יש פער בין העמדות שלהם. יש דילמה בין הערכים אותם צריך לאמץ.

אם ההורה רוצה שהילד ימשיך בכיוון הערכי של ההורה:


אם יש מערכת ערכים שונה מהוראה להורה, מה זה עושה לילד – עם אילו ערכים צריך להזדהות. זה יכול להיות הרס של סמיכה על מערכת ערכית – אין על מה לסמוך, כי הילד לא יכול לסמוך על הורה אחד יותר מעל ההורה השני.

חשוב מאוד שילד יבין שיש הבדל בין כשלון לשינוי –

הילד צריך להבין שהגירושין אינם כשלון, כי אם שינוי – לטובת כולם.

גם כאשר אחד הצדדים מרגיש שהגירושין הינם תוצאה של כשלון, אפשר להעביר לילד מסר משותף שמדובר בתיקון של טעות.

שימוש בילד ככלי נשק בין ההורים – שימוש בילד לטובת ההורים. גם בקשת תמיכה מהילד כשקה אינה מותאמת לתפקידו של הילד ולגילו. במערכת הטיפולית – אפשר ללמד הורים תקשורת אחרת שיכולה להתאים למצב החדש – כיצד לנהל שיחה שבה לוקחים בחשבון את טובת הילד. “שלום שמתאים למצב” – Situational Peace.

משמורת – אצל מי הילד ישאר?

אמהות עדיין נתפסות כהורה מרכזי, לעיתים יש נטייה למשמורת משותפת.

השפעות על הילד במערכת של גירושין

גיל – ככל שהילד צעיר יותר כך ההשפעה של הגירושין תהייה פחותה – כשהילד לא מכיר מצב אחר, ובתנאי שהקשר בין הילד לאם נשמר.

ילדים שזוכרים חיים יותר טובים לפני הגירושין מסתגלים יותר טוב מילדים שהגירושין מהווים עבורם תקופה קשה אך זמנית – יש בסיס יציב לבנות עליו את “הריפוי” מהמשבר.

יש מחקרים שמראים שבגלל שהם היא המטפל העיקרי של הילד יש נטייה לילד להפנות את הכעס על הפרידה כלפי האב.

הבדלי מגדר – לבנים קשה יותר – דמות ההזדהות הטבעית שלהם הוא האב – והוא זה שעוזב את הבית. הכעס על האב והניתוק מדמות ההזדהות מקשה על ההתמודדות. בממוצע – לבנות יש יכולת התמודדות עם משברים ומצבי לחץ גבוהה יותר.

השוואה בין רמת הקונפליקט אצל ההורים משפיעה על הילד על היכולת להסתגל מחוץ למשפחה – ולגדול באופן נורמטיבי. הקשר בין ההורים אחרי הגירושין להתקדם בחיים אחרי הגירושין וללא מתח בין ההורים זה יאפשר לילד להסתגל למצב החדש באופן נורמטיבי.

על פי חלק מהמחקרים קונפליקטים בין הורים גורמים נזק נפשי יותר מנטישה של הורה אחד.

שינויים בחיים אחרי הגירושין ממשיכים להשפיע על היכולת להסתגל, ולאו דוקא מהזוית הנפשית. מציאות כלכלית משמעותית ביותר, ויש מימדים קונקרטים נוספים שגורמים לשינוי שמקשה על ההסתגלות ונותן תחושה של חוסר יציבות.

מצבים חדים, סידורים חדשים אחרי הגירושין – בדרך כלל ההורים רוצים קשר איכותי עם שני ההורים. ההורה שאינו אחראי על הילדים מבחינת החוק משקיע פחות, נמצא פחות – למרות שהם ממשיכים להיות אובייקטים משמעותיים בחיי הילד. בילדות הסידורים האלה אינם נתונים לרצון הילדים. החל מגיל ההתבגרות הילדים לוקחים אחריות על הקשר מעם ההורים – מחליטים היכן ומתי לראות את ההורים.

שיעור אחרון 28.1.09 

איך ילדים בגילים שונים מגיבים לגירושין? 

בין 6-11: 

6-7: תפיסה ראשונה של ילד = הלם, חוסר ודאות, חוסר הבנה. השאלה שמטרידה אותו: "למה זה קורה ולמה זה קורה לי"? לילד בגיל הזה יש שאלות קונקרטיות, בסגנון "למה הורה אחד לא נמצא?" המיקוד של הילד: מיקוד עצמי, פנימי. אין התייחסות לאובייקט אחר, הוא במרכז כל האירועים האלה. הוא רואה את עצמו כגורם לכל הבעיות, גורם לפרידה, לגירושין, לזה שהורה אחד לא בא לבקר הרבה.

התפיסה של הילד ביחס ל"מי צודק", על מי לסמוך, תלויה בהורה איתו הוא נשאר. הוא יקלוט את הדעות של ההורה המשמורן.

בעיה: לילד קשה לדבר על רגשות, מעט כוחות להסתגל למצב החדש. על אף שהוא לא מצליח לדבר על רגשות, הן שם, והוא מרגיש שהוא טובע בים של רגשות.

בגיל הזה הילד מאמין בפנטזיות, מציאות ופנטזיות מתחברים יחד. לאור זאת, הוא מאמין שאם הוא ירצה חזק ויתפלל מספיק, ההורים יחזרו יחד. --> חייב ליווי כדי שיסבירו לו כמה וכמה פמים שאין לו כוח להשפיע על העניין.

קבוצת שווים: בגיל הזה זה לא מקור תמיכה, צריך לחפש מבוגרים שיהיו מקור לתמיכה.  

10-11: שינוי מהותי:

פיתוח השימוש בהיגיון, הבנת העולם בצורה יותר מורכבת ומדויקת. יכול להיות שהוא מבטא עדיפות להורה אחד, למרות שיש אפשרות שירצה להיות בבקשר הדוק עם שני ההורים --> קונפליקט: על מי לסמוך, עם מי לרצות להיות, למי להאמין?

יכולתו להביע רגשות גבוהה יותר, גם אם הוא לא תמיד מחובר לעולמו הפנימי.

יש לו כוח הסתגלות גדול יותר. ע"ז, הוא עדיין צריך ליווי של מבוגר.

הוא כבר יכול להבין את החשיבות של הזמן כגורם מייצב המביא שגרה חדשה. מתחילים לראות את הדאגה שלו לטובת האחרים – אחים ואחיות – מקבל חלק מהתפקיד ההורי, עוזר להם בשיעורי בית, הוא אוזן קשבת עבורם.

חשוב לתת לו אינפורמציה אודות תהליך הגירושין- מה כבר הוחלט, מהם הנושאים עליהם טרם הוחלט, מה יקרה בזמן הקרוב. 

12-17:

לילד יכולת לבנות נרטיבה, סיפור אודות מה שקורה, איתו הוא יכול לחיות.

יש מידה ניכרת של שליטה עצמית, שהוא מרכיב מרכזי בעולם שהפך להיות שונה לחלוטין ממה שהיה רגיל אליו.

תפיסה פחות קונקרטית מילדים צעירים יותר. הוא יכול להבין את נושאי הזכויות, הגירושין, והבנה זו עורת לו לחזור ליציבות ולשליטה.

הוא יכול להבין שיש כמה זוויות כאן, וכל אחת מוצדקת במידה מסוימת.

הוא מבין את הצורך להגיע לפשרה, להסכם בו לא כל אחד מקבל את הכל.

הוא יכול לא לקבל את הדעה של אחד ההורים, ובכל זאת לא לדחות את ההורה בעל הדעה הזו.

הוא יותר קרוב לרגשות פנימיות שלו, במיוחד כעס. הוא יכול להבן שהכעס הוא תוצר של מה שהוא עובר, יכול להבין שחוויה זו היא זמנית. מצד שני, כמתבגר, יש לו נטייה לתפוס עמדה מוסרית די נוקשה. בגיל הזה העולם הופך לשחור לבן מבחינה מוסרית. כאן אפשר להסביר לו שהרגשות שלו גוברים על ההיגיון.

יש לו יכולת לבטא רגשות בצורה יותר מדוייקת. יש לו יותר כוחות הסתגלותיים, אותם הוא פיתח באופן טבעי לאורך השנים.

בני הגיל מהווים תמיכה גדולה, שהרי הם בלאו הכי מרכזיים בחיים שלו.

יכולים להיות מרכיבים שונים שצובעים את הקשר עם ההורים, מלבד תפקידם כהורים. יכול להבין שיש קשר בין ההורים ולהבין אותו.

מבט לקראת העתיד: הוא מתקרב לעצמאות, הוא לא חייב להיות בקן המשפחתי אם זה הפסיק להיות מקום תומך ומצמיח.

תוכניות לעתיד: צריכות סיוע ותמיכה ממבוגרים – הורים, יועץ, מורה ... .

הוא זקוק לבית, גם אם ילך לצבא, אחרי זה הוא יחזור וצריך בית. בית זה יכול לעבור שינויים – ההורים יתחתנו שוב ... , והוא צריך עזרה בבניית בית אצל אחד מההורים.

מיחשוב שיהיה משהו שמלווה את הנוער במשך התקופה הקשה הזו . דמות זו צריכה להיות משהו שהנער מרגיש נוח לדבר איתו. 

במצבים קשים מלבד גירושין, הורים תופסים את תפקידם כתפקיד של תמיכה והקשבה. אך במקרים של גירושין, ההורים לא זמינים לכך, אין להם אנרגיה, ולכן הילד סובל מכך שפתאום ההורה מצמצם את היכולת ההורית שלו דווקא בזמן הכי קשה, בו הוא צריך הכי הרבה עזרה. --> הילד חווה את הגירושין לא רק כפרידה של ההורים אלא גם כדחיה של ההורים.  

ברוב השינויים המשמעותיים שלנו יש טקס המלווה את השינוי, והטקס אמור לתת מענה לכמה נושאים.

דוגמה: טקס החתונה כולל התייחסות להורים, נותן להם תפקיד. הם יודעים שהקשר עם הילד משתנה, והם משתתפים בטקס המעבר.

לגירושין אין טקס, ולא ברור מה להיות התפקיד של כל אחד. אם יש טקס של הופעה בביה"ד זב טכני לחלוטין. למי שמתחתן יש דמויות לחיקוי בשאלה איך להתחתן עם בה"ז. בגירושין אין. והילד לא מקבל שום הנחיה על איך לחיות לאחר הגירושין.

העובדה שהטקס הזה לא קיים הופכת את החיים לאחר הגירושין לקשה יותר. אף אחד לא יודע איך להתנהג לאחר הגירושין, בין ביה"ז ועם הילד. אין, למשל, קורס למתגרשים – איך להתנהג עם הילד לאחר הגירושין.

עלינו כעו"סים, מוטלת חובה לא רק לעזור להורים איך להתמודד עם פירוק הזוגיות, אלא גם להסב את תשומת לבם לקושי ולהשפעה של הגירושין על הילדים.  

מי אחראי על הילדים? 

החלטה קשה מאוד. מעבר לשאלה החוקת, עולה השאלה מי יטפל בילדים. יכול להיות שאין לאף אחד את המשאבים, במיוחד המשאבים הרגשיים לכך. עולה השאלה למי יש את כוח ההחלטה ביחס לילדים – שאלות חינויכות ... . עד כמה יש גישה להורה הלא-משמורן לילד?

--> כל השאלות האלה מטרידות את הילד.

כל פרידה גורמת לשינויים במערת היחסים הורה-ילד. לכן חלק גדול מהילדים רוצה שיקשיבו לדעות שלהם. רוב הילדים מאמינים שאין שום צד שלילי להמשיך קשר עם שני ההורים. נהפוך הוא, הם רוצים להמשיך קשר הדוק עם שניהם. הוא עדיין רוצה הילד של שניהם. (יש מקרים יוצאי דופן – למשל ילד עד לבגידה ...) 

הדבר הכי חשוב: שירגיש בטוח, וירגיש שהוא ממשיך להיות יעד לאהבת ההורים. התקשורת בין הילד לבין אובייקטים היא יעד מרכזי כדי לאפשר לו לחזור לחיים יציבים. אצל רוב הילדים, קיימת יכולת לעבור את הטראומה, אך הילד צריך עזרה כדי לעשות זאת.


Locations of visitors to this page