חזרה לאתר הראשי

---

סוגיות בטיפול זוגי -מחברת - 2010-2011

סוגיות בטיפול זוגי / ד"ר דוד ריבנר

סיכמה: נועה שטיינמץ

בסוף השנה מתקיים מבחן אמריקאי המבוסס על הקריאה הביבליוגרפית והמחברת.

13/10/10 – שיעור 1

מהי משפחה?

בזמננו אנו עדים לשינויים רבים בהתפתחות ובתפיסת המשפחה. כיום יש לנו מבנים שונים של משפחה והגדרות שונות של משפחה; למשל, באירופה המערבית, זוג שחי יחד – נחשב כמשפחה.

במדינה שלנו זה עדיין רחוק מהגדרה זו.

נתחיל בהגדרת המשפחה המסורתית ותפקידיה.

אפיון 1: המשפחה היא מעין מערכת אקולוגית – מערכת הדדית, המושפעת ומשפיעה. למשל יער, במידה ואני נוגעת בעץ אחד, האקולוגיה סוברת כי השפעתי על כל המערכת. בדומה אצל משפחה – האקולוגיה סוברת כי אם משהו משתנה במשפחה במרכיב אחד, זה משפיע או ישפיע על שאר המרכיבים = השפעות הדדיות = אקולוגיה.

אפיון 2: גבולות – חיצוניים ופנימיים. דוג' לגבולות חיצוניים: עם מי מותר להתחתן ועם מי לא. מי שאסור – נתפס כמשפחה. דוג' לגבולות פנימיים: הורים – ילדים. זכרים – נקבות, בנים – בנות. ברגע שיש לנו משפחה שההורים בה הם חד – מיניים, זה משפיע על אותו גבול פנימי מסורתי.

המשפחה מתקיימת על מנת למלא תפקידים מסוימים. למשל:

1. הישרדות – לאפשר לדור הבא לשרוד כדי להביא עוד ילדים לעולם. זהו תפקיד ביולוגי.
2. תחושת ביטחון, שייכות.
3. חינוך – כולל סוציאליזציה, הכנה לתרבות, השתלבות בחברה, ערכים. בנוסף, ישנם תפקידים מגדריים: לאישה תפקידים מסויימים, לגבר תפקידים מסויימים. כך הילד לומד כיצד להתנהג. בנוסף, מההורים אתה רוכש כיצד להתנהג כילד, כמתגבר, כסטודנט. זה חלק מהחינוך לחיים. בתוך חינוך נמצא גם חינוך מיני (השייך גם לתפקיד התיווך).
4. תיווך – בין העולם הפנימי המשפחתי לבין העולם החיצוני. מה נכניס פנימה, מה נוציא החוצה. במיוחד בעידן שלנו, בעידן האינטרנט. למשל, שאלה של ביטוי חופשי; כמה ההורים מאפשרים לילדים להוריד קבצים, לשתף קבצים ופרטים כמו פייסבוק.
5. איכות חיים (כיום, הישרדות היא מצב נתון הרבה יותר מבעבר. כיום אנחנו דואגים למיזוג אוויר, למשל). המשפחה צריכה לספק איכות חיים; מכונית, מחשב, טלוויזיה, חופשות.
6. חוקים – חלק מהתרבות והלמידה המשפחתית, לא תמיד מדובר אבל נמצא שם. למשל, לאבא יש כיסא מסוים שאף אחד לא יושב בו. לא כתוב בשום מקום, אבל ברור לכולם! לא מפריעים לאמא בשעת הצהריים, לא נועלים דלתות וכן הלאה.
7. בסיס ראשוני לעזרה לקרובי משפחה – במידה וישנה בעיה, קודם כל פונים למשפחה. תמיד יש לאן לחזור, מקלט. ישנה גם ציפייה שהמשפ' אכן תיתן את העזרה הזו.

שאלה שעולה בדורנו: אולי המשפחה לא ממלאת את תפקידיה ומשרתת את האינטרסים של הציבור? אולי מבנה המשפחה הוא חסר תועלת?

אם המשפחה אכן מתפקדת, המבנה המסוים שבו היא פועלת הוא מבנה המאפשר חלוקת תפקידים, בין אם מסורתיים ומגדריים יותר (בזמננו החפיפה ביניהם גבוהה מאוד). למשל – ילד חולה בבית, 100% מהנבדקים במחקר ענו כי האמא תישאר ולא תלך לעבודה. ובין אם תפקידי הילדים, למשל תפקידי ילד בכור.

בכל משפחה, מערכת, יש תת מערכות עם חוקים משתנים וגבולות אחרים. למשל, הורים וילדים, בין שני ההורים, בין האחים, סבא וסבתא ונכדים, תת מערכת מגדרית – אמא ובת, 2 אחיות וכו'. תת מערכת נוספת יכולה להיות סביב העבודה – מי נשאר בבית ומי יוצא לעבוד. בעבר, התפקיד המסורתי של אישה היה להישאר בבית והציפייה הייתה מהגבר לצאת לעבוד.

כוח ושליטה – מי מקבל את ההחלטה? האם זה כמו בימי עבר, שהגבר היה מחליט או שיש מצב יותר שוויוני כיום? איזה החלטות נמצאות בתחום האחריות של כל הורה?

משפחה גרעינית = לפני כמה דורות, המשפ' הגרעינית הורכבה מסבא, סבתא, הורים, ילדים. כיום, מדובר בזוג הורים וילדים. במידה ויש הורה אחד, האם זה עדיין ממלא את הציפיות של חינוך, האם זה עדיין נחשב כמשפחה גרעינית? בעייתיות יכולה להיווצר בתפקידים המגדריים, כדוג' אם חד הורית מול בנים, זוג חד מיני. כיום, יש אפילו בחירה האם להיות חד הורית וזה לא חייב להיות מצב נתון בעל – כורח.

במבנה המשפחתי, לכל אחד יש תפקידים, אחריות, חובות וזכויות. כיום, לממשל יש זכות להיכנס למשפחה ולהוציא ילד מהבית לעומת העבר, שעובדה זו לא הייתה ברורה. בימינו ובמדינה דמוקרטית, הילד נחשב לרכוש המדינה עד גיל 18 וההורים יכולים לגדל את הילד כל עוד הם ממלאים את הציפייה של החברה. לפני 200 שנה אף אחד לא דמיין שהממשל ייכנס לביתך ויגיד לך איך לגדל את הילדים! לפיכך, כיום, המשפחה עובדת תחת הפיקוח של הממשל.

20/10/10 – שיעור 2

אחריות ותפקידי המשפחה

המעבר להיות קשיש מעסיקה את דורנו. מיהו קשיש? כיום האדם האריך את חייו אך מצד שני יש רצון לצאת לפנסיה כמה שיותר מוקדם. מה התפקיד שלהם במשפחה? כיום ישנה נטייה להרחיק את הקשישים מהמשפחה הגרעינית, ומעבירים אותם לבתי אבות, כפרי פנסיונרים וכדו'. מדובר בשינוי יחסית מהותי בנוגע לדגם המשפחה של ימינו.

תפקיד ההורים הוא לגדל את ילדיהם, לספק תזונה ותנאים פסיכולוגיים, סוציולוגיים וחינוכיים כדי שיוכלו להתפתח כראוי, ויוכלו לעזור לחברה. בדרך זו, המשפחה עוזרת לחברה וזה אחד מתפקידיה הראשיים. מה קורה כאשר משפחה לא מתפקדת כראוי ?יש נזק לילד. מדובר כאן לא רק על טובת הילד פיזית אלא גם נפשית, רגשית ופסיכולוגית. גם תחומים אלו הם בתחום האחריות של המשפחה. בתוך הנושא של ללמד ילד להיות מבוגר, ישנה חלוקה למגדרים; איך להיות אישה ואיך להיות גבר. התפקיד הטבעי והמיוחד של נשים הוא ללדת ילדים. כמובן שלכל תרבות יש את הציפיות הספציפיות שלה, אך לכל אחד תפקיד שונה ו"מסורתי" יותר. ישנם כ-100 הבדלים במוח האנושי בין הגבר לאישה, כך שאפילו עיבוד הגירויים מהסביבה ועיבוד המציאות שונה לחלוטין = שוני פיזי ושוני תפיסתי. מצפים מהילד להיות כמה שיותר דומה לאבא ומהילדה להידמות לאמא כמה שיותר. בדרך זו גם המשפחה מתפקדת בכך שהיא מכינה את הילדים לחברה בצורה הנכונה.

אחריות נוספת של המשפחה היא סוציאליזציה וערכים. כולנו נמצאים במצב של סופר אגו (המצפון שלנו), והבסיס של הסופר אגו מבוסס על חינוך ההורים. לכן, כאשר הילד חורג מערכי המשפחה מדובר בקושי גדול מאוד. למשל ילד דתי שחוזר בשאלה. ההורים מרגישים כי הם לא הצליחו בתפקידם ולא עמדו בציפיות החברה.

חשוב: אחידות בין 3 מרכיבים בערכים; גם אצל המשפחה, גם אצל החברים וגם במוסדות החינוך. צריך ששלושתם יהיו אחידים בערכים שלהם כדי להבטיח המשך ערכי המשפחה בעתיד, ששלושתם יגידו אותו דבר (נגיד ערך החיים, ערך האהבה וכו').

עוד אחריות ותפקיד של המשפחה – תקשורת. המשפחה אחראית ללמד תקשורת ראויה, כיצד לתקשר עם העולם החיצוני – אם יהיו צעקות בבית, זה מה שהוא ילמד. לשנות את זה אחר כך זה מאוד קשה.

גם אמפתיה מהזווית המשפחתית – הילד לומד להיות ער למצב הנפשי של האחר. המשפחה מלמדת את הילד איך להיות רגיש לסביבה ולמצב הנפשי.

2 הפחדים הגדולים של תינוק בתחילת חייו הם– רעש חזק ונפילה. האינסטינקט הבסיסי הוא – יניקה. הילד נולד כטבולה רסה – ניתן ללמד אותו הכל. על פי ריבנר, לא צריך ספר כדי לגדל ילד. יש 1000 דרכים כיצד לגדל ילדים ולטענתו צריך לגדל אותם על פי האינסטינקטים ההוריים.

המשפחה האידיאלית, האופטימאלית

מהזווית המדעית יש יותר חומר העוסק במשפחות לקויות מאשר במשפחות מתפקדות. אין אפיונים ברורים בנוגע למשפחה מתפקדת וזוג מוצלח שנמצאו אצל כל המשפחות. בכל זאת, ננסה לבנות את דמות המשפחה האידיאלית ואת הזוגיות האידיאלית.

1. שוויון הזדמנויות – לא כל אחד יכול לעשות הכל (נהיגה, הנקה, כישרונות מסוימים). אך מזווית ההזדמנויות ומזווית הכוח והשליטה – צריך שיהיה שיוויון, זוג שוויוני. צריך לחלק את התפקידים על בסיס הכישרונות של ההורה – ולא רק על בסיס המגדר (אישה מבשלת, גבר שוטף את האוטו). זוהי חלוקה אידיאלית.
2. אינטימיות – כולל תחומי חיים שונים ולא רק את הפן המיני. גם קריאת ספר ביחד, צפייה בסרט ושיחה עליו הם אינטימיות בין בני זוג. למשל – שולחן שבת. אם ההורים יוצרים מזה חוויה אינטימית, משפחתית, חיוכים, ניתן להניח שגם הצדדים האחרים באינטימיות מתפקדים כראוי.
3. גבולות ברורים בין בני הזוג – למנוע מצב של תלות אחד בשני, היכולת לראות כל אחד מבני הזוג בצורה עצמאית ומצד שני להתחבר לבן הזוג. כל אחד צריך להכיר את הגבולות אחד של השני וכך השני יוכל להשלים אותו.
4. פתרון בעיות זוגיות – לרוב זוגות שמגיעים לטיפול זוגי, מאופיינים בחוסר יכולת לפתור בעיות בצורה משותפת בעיות יומיומיות. זוג מוצלח בונה מנגנון מוצלח לפתור בעיות ובונה הבנה הדדית שביחד ניתן להתגבר על הכל.
5. קשר עם המשפחה הרחבה – מה טיב הקשר, באיזו מידה הזוג מאפשר כניסה של השפעה מבחוץ, כמה מקום יש לסבים ולסבתות להיכנס ולהעיר הערות.
6. היכולת לבטא רגשות – ישנה בעיה מגדרית, אין ספק שנשים מיומנות יותר בביטוי ובהקשבה לרגשות וגברים פחות. זוג מוצלח הוא זוג שהיכולת לדבר ולהקשיב תופסת מקום מרכזי אצלו. קבלה, אמפתיה, חום ואפילו חוש הומור עוזרים פעמים רבות לתקשורת הזוגית.
7. בגרות פסיכולוגית – שימוש בפונקציות של האגו ובמנגנוני הנגנה מפותחים ופחות פרימיטיביים. מנגנון הגנה של הכחשה לא עוזר לתפקוד בריא. כמו כן, כאשר אחד מבני הזוג דורש שינוי משמעותי מבן זוגם זה פוגם במערכת הזוגית. קבלה הדדית מאפיינת זוג מוצלח.
8. היכולת לתת תמיכה נפשית – במידת הצורך, גם אם זה דורש הקפאה של סיפוק בתחומי החיים והיכולת לקבל תמיכה בחזרה. כמו כן, היכולת לעודד התפתחות של בן הזוג, צמצום התחרותיות בתוך הזוגיות והיכולת לפרגן לבן הזוג על הצלחותיו.
9. ערכים דומים, רצונות ושאיפות דומות – כאשר יש סתירה מהותית ערכית, זה מקשה על בני הזוג. כמו זוג שאחד דתי ואחד חילוני.

אלו 9 המרכיבים הזוגיים האידיאליים. כמובן שלחצים כמו מצב כלכלי, משפחתי או בעבודה משפיע על המתח, וזה גם תלוי תקופה; בתקופה ביטחונית לחוצה זה משפיע על הזוגיות. לכן, במידה ונערך טיפול בתקופה כזו, יש מקום להתייחס לזה.

שיעור 3 - מחברת של ריקי 27/10

ממנה נובעות בעיות בנישואין?

אילו השפעות חיצוניות משפיעות על הזוגיות בצורה שלילית? אחד הדברים שהכי בולטים בזמננו הם שכמעט ואין שורשים גיאוגרפים. אנשים כבר לא ממשיכים לגור בקרבת מקום למקום הולדתם כמו בעבר. היום כבר לא מצפים שמישהו יחיה בקרבת מקום להורים ואם זה קורה זה יכול להיחשב חריג. בנוסף ישנה ירידה ניכרת באיכות ובכמות של הקשרים עם קרובי משפחה. כל דבר שמוריד מהחיזוק של המשפחה הגרעינית והרחבה פוגע בקשר הנישואין.

ערך 'הקידום בחיים'- זהו ערך שלא היה קיים לפני 200 שנה כאשר המקצוע הרווח היה חקלאות, שזהו מקצוע שאין בו קידום..העובדה שהיום אנשים יושבים באוניברסיטה על מנת לקדם את עצמם בחיים זה משהו שלא היה קיים בעבר. איך זה משפיע על הזוג? לפעמים יש אי-התאמה בתהליך הקידום של שני בני הזוג. (לדוג' האישה לומדת רפואה ובעלה עובד כנהג משאית), לפעמים יש תחרות או תהליכים מקבילים בתוך הזוגיות. מה שפעם היה ציפיות ברורות על תפקידים (תפקיד של גבר ותפקיד של אישה) לא קיים בזמננו. וההתקדמות של אחד מבני הזוג על "חשבון" השני, יכול לפגוע בנישואין.

מי כן מספק את הצרכים שבעבר סיפקה המשפחה המורחבת? כיום הקהילה/חברה, צריכה לספק שירותים על מנת לאפשר לאנשים לקדם את עצמם, כמו גנים, צהרונים וכו'..

היכולת להתקדם ולפתח את עצמך, הפך ליותר חשוב מאשר יחס משפחתי. הרבה פחות חשוב בזמננו מי היו הדורות הקודמים שלנו וההישגים הנוכחיים יותר חשובים. ולפי זה אנשים בוחרים פרטנר לחיים. בעבר הבדיקה בשידוכים הייתה בדיקה קפדנית על כל העבר של הבחור/ה וההיסטוריה המשפחתית (אצל חרדים ה עדיין קיים.) כיום הנורמות של המשפחה משחקות תפקיד פחות חשוב מבעבר. יש לאדם איזושהי בחירה חופשית לגבי איך הוא רוצה לנהל את חייו (ניתן לראות זאת גם בשוני בין הרמה הדתית של ההורים לעומת הילדים שלהם.) כל המערכת הערכית היא אישית לכל אדם לפי החלטתו.

בנוגע לעבודה, כבר אין השפעה של עבודת ההורה על עבודת הילדים.

אורבניזציה- תנועה מהכפרים ממקומות של חקלאות, למקומות יותר עירוניים. ישנה תפיסה שיש יותר הזדמנויות כאשר מתגוררים בערים יותר מרכזיות. אחד הגורמים לבעיות בזוגיות היא הבדידות. כאשר הזוג עובר למקום חדש ורחוק ממשפחתם זה יכול להשפיע גם לרעה על הזוג. הקרקע כבר לא כ"כ יציב ואין כבר יציבות בהרבה תחומים וזה יכול להשפיע לרעה.

הציפייה שיהיו שני מפרנסים ואפילו במשרות מלאת. כיום כבר לא רואים את עקרת הבית כעבודה מכיוון שאין מימוש של כישרונותיה של האישה. בנוסף ישנה שאיפה לרווחת חיים מסוימת ולכן שני בני הזוג יוצאים לעבוד. השאלה היא האם יש צורך בכך ששני בני הזוג יעבדו במשרות מלאות מבחינה כלכלית? כיום השאיפה והמודל הוא לחיות כמו "בסרטים"..פעם הבית היה המוקד המרכזי של תמיכה וכיום אין אף אחד בבית כי כולם עובדים..

השינויים בחקיקה בנוגע לגירושין. אם בתוך החוק בעבר היה מאוד קשה להתגרש והתהליך היה דיי ארוך, כיום אין צורך להצדיק את ההחלטה להתגרש והחלוקה בין בני זוג של הרכוש כבר קבועה מראש וניתן להתגרש במהירות ובקלות.

ישנן הרבה השפעות קיצוניות על הזוגיות ולכן אין ספק שבתוך האווירה הזו יש עליה באחוזי הגירושים. (הסטיגמה ש50% מהזוגות שמתחתנים בארה"ב מתגרשים- לא נכונה!).

-האם המצב של גירושים מעיד על כישלון? או שזה פשוט אפשרות שקיימת ברגע שאדם מתחתן? האם מדובר בסטייה חברתית?

מהזוית הסובייקטיבית כל זוג שמתגרש משתמש במילה כישלון, מכיוון שהציפייה היא להישאר ביחד. הרבה יותר מקובל בזמננו לחיות ביחד בלי טקס כדי לא להתגרש.

לכל מעבר בחיים שלנו יש טקס, חוץ מגירושים.

זוג שמגיע למטפל במצוקה ורוצים עזרה. אחת השאלות הראשונות היא אם לטפל בהם ביחד או בכל אחד בנפרד? השאלה הזו מבוססת על הבנתנו מה זה זוג?

אחד התיאורטיקנים בתחום הוא ג'קסון. הוא השתייך לזרם שחשב שתקשורת זה הדבר הכי חשוב שיש. ג'קסון כתב הרבה על טיפול זוגי, והוא מתאר לנו מה מאפיין קשר זוגי. הוא אומר שיש 4 תנאים של קשר:

1. הקשר הוא וולונטרי. כל אחד מקבל החלטה להכניס את עצמו לתוך הקשר.
2. שאיפה שהקשר יישאר לנצח. אין בתחילת הקשר ציפייה שבעוד זמן מה הפרטנר שלי יתחלף.
3. הזוגיות היא אקסקלוסיבית. לא יהיה קשר, בעיקר אינטימי, עם מישהו מחוץ לזוגיות.
4. יש מטרות לזוגיות: הדדיות, תמיכה, אינטימיות וכו'..

יש כאלה שמקווים לקבל מהנישואין סיפוק של כל צרכיהם.

במטפל שמגיע אליו זוג צריך לבדוק האם אחד מבני הזוג הוא יותר בעייתי? האם יש עניין בטיפול גם במשפחה מסביב?

-כל בעיה אצל אחד מבני הזוג תשפיע על השני.

-כל בעיה בזוגיות תשפיע על התפקוד של כל אחד מבני הזוג.

בראי בואן (תיאורטיקן) אמר שבני זוג ששניהם עצמאיים, יש להם את הסוכוי היותר טוב לבישאר ביחד במערכת זוגית יציבה.

03/11/10 – שיעור 4

לפעמים ניקח מטופל לטיפול פרטני ולפעמים נפנה אותו לטיפול זוגי או אפילו משפחתי.

מהם הקריטריונים לכך? כיצד נדע מתי להפנות ולאיזה טיפול ועל מה ניתן לבסס זאת?

אלו דברים שצריך לקחת בחשבון:

• עד כמה איזון הזוגיות מושפע מבעיה של אחד מבני הזוג, ולהפך – עד כמה בעיה בזוגיות וחוסר איזון בזוגיות ישפיע על אחד מבני הזוג
• כיצד הזוג מגדיר את הבעיה
• זוג שמגיע כדי לשפר את הקשר; את התקשורת, את איכות החיים, את האינטימיות
• לאחר האינטייק, אני יכולה לראות שהכלים ששייכים לטיפול זוגי אכן עובדים ומטפלים בבני הזוג – כדאי לחשוב להתחיל טיפול זוגי
• בעיות בזוגיות שמשפיעות על שני בני הזוג או להפך – בעיות של שני בני הזוג משפיעות על הזוגיות. צריך להחליט מה הכי בוער ומה מתאים – טיפול פרטני או זוגי
• פרקטי: האם שניהם מוכנים לבוא לחדר הטיפולים

המטפל צריך לבדוק עם עצמו, האם הוא יכול לטפל גם טיפול זוגי באותו זוג וגם טיפול פרטני בכל אחד מהם. לרוב המטפל מפנה את הטיפול הפרטני למטפל אחר – זה מביא לסיבוכים במידה ויש סתירות.

שלב הערכת המצב הזוגי:

כאשר מגיע זוג, אנו צריכים להחליט מהם הכלים שבהם נשתמש ומהי דרך הטיפול המתאימה ביותר. אלו דברים שניקח בחשבון:

• עד כמה בני הזוג מרגישים מחויבות לזוגיות (לפעמים המטפל מגיע למסקנה – או שתתגרשו או שתחיו עם מה שיש, עשיתם את כל מה שניתן, ולמטופלים זו לעיתים הקלה!)
• עצמאות – תלות על ציר,טווח; אין קשר בין בני הזוג ------------------ הזוג חי כמו גוף אחד אנחנו צריכים לבדוק איפה הם נמצאים על הטווח, עד כמה כל אחד מרגיש עצמאי או תלוי אחד בשני
• ערכים ונורמות: ערכים = אידיאל החברה, נורמות = התנהגות בפועל. בדרך כלל, יש התאמה בין הערכים לנורמות. כאשר אין התאמה, נוצר מצב בעייתי. לדוגמא, ערך החברה המודרנית הוא שוויון מגדרי. הנורמה בפועל – לא נכון! משכורת של נשים בתפקיד מקביל של גברים מקבלות פחות. כמטפלים, עלינו לבדוק אם יש התאמה ביניהם בנושא זה
• ילדים: מתי להביא ילדים? כמה ילדים רוצים? כיצד לחנך את הילדים? האם יש התאמה אצל הזוג בנושאים אלו? לעיתים אין התאמה, וכל אחד מגיע עם גישה אחרת ובטוח כי היא הגישה הנכונה
• מצב כלכלי: כסף כמקור לשליטה, לציפיות, לתפקידים, יכול להפוך למוקש ומאבקי כוח בזוגיות. זוגות בחדר טיפול לא מוכנים לדבר על כסף...
• איפה הזוגיות מתבטאת בחיי היומיום אצל הזוג? כאשר נולדים ילדים, הזהות הזוגית משתנה, קשה יותר להשקיע והקשר הזוגי נחלש. כאשר עוסקים כל היום בטיפול ילדים, חלוקת תפקידים (חוגים, בי"ס, נסיעות) ולשרוד מיום ליום, הזוגיות לא מתבטאת! לכן חייבים בתור מטפלים להדגיש את החשיבות של "לחזור להיות זוג", אפילו ללכת פעם בשבוע לקנות פיצה – משהו ביחד רק למען האינטרסים של שניהם
• מה מפחיד אותם, כיצד הם מתמודדים עם הפחדים, האם וכיצד הם תומכים אחד בשני בזמנים של פחד וחרדה
• לא נמהר לשאול על אהבה; אהבה לא מבטיחה זוגיות מוצלחת, כמו שאי-אהבה לא מבטיחה זוגיות גרועה. במידה ואחד או שני בני הזוג אומרים – "פעם אהבתי אותו.." כאן ישנה בעיה, מאחר והייתה אהבה ועכשיו אין וזה מעיד על התדרדרות הקשר. לכן להיזהר כאשר משתמשים במילה "אהבה" – מילה ששייכת לעולמו של שייקספיר ופחות לחדר הטיפולים...
• מחויבות לקשר: עד כמה הוא מוכן להשקיע בקשר ועד כמה כל אחד מרגיש מחויב לקשר ורוצה לשפר אותו. אם כל אחד פותר את הבעיות שלו לבד ומתמודד לבד, יש בעיה במחויבות שלהם לקשר הזוגי. עד כמה הם מוכנים לקחת סיכון על מנת להשקיע בקשר. בני זוג שאכן מוכנים לסכן דברים, זה בגלל שהם באמת מאמינים שבן הזוג שלהם יהיה איתם בתהליך
• כוח ושליטה: לכל זוג יש משאבים, מי שולט בהם? מי מחליט איך להשתמש בהם? כל זוג צריך להיות מודע למי שולט במשאבים ומי מחליט עליהם. פעם היה נהוג שהגבר שולט מחוץ לבית והאישה בתוך הבית. יש גם כוח ושליטה על משאבים רגשיים; אכפתיות, אמפתיה, אוזן קשבת כשצריך. האם שני בני הזוג מספקים זאת? כאשר יש מצוקה נפשית, כל אחד צריך לטפל בשני, יש צורך לחלק את המשאבים הללו. כאשר הם מרגישים שהם אינם יכולים לדבר אחד עם השני על הבעיות שלהם, אין יציבות בקשר. צריך לבדוק האם בני הזוג מסוגלים לחלק מחדש את המשאבים שלהם. כאשר זוג מגיע לחדר טיפולים, בתחילה הוא יהיה מנומס ויציג תמונה "ורודה", אבל מה שקורה בבית – יקרה גם בחדר הטיפולים, ומהר מאוד אפשר לראות למי יש יותר אמפתיה, מי שולט במשאבים מסוימים.
• מטפל צריך לאבחן את מה שהוא רואה בחדר הטיפול. האם אני רואה כעס, איומים, ריחוק נפשי, כאב? מהו המרחק הפיזי – איך הם יושבים?
• אינטימיות: אינטימיות כוונתה – אני מוכן להוריד את המחסומים ולהיות אמיתי עם בן הזוג שלי. החשיפה האינטימית כוללת גם את הנקודות השליליות של האדם. אנו טועים אם נחשוב שאינטימיות זה רק פן פיזי. לצחוק ביחד, לראות סרט, ליהנות מהופעה של אחד הילדים, לשתות כוס קפה או כוס יין על המרפסת, לקרוא, לשלוח סמס = כל אחד מאלו יכול להיות זמן אינטימי בין בני הזוג. חשוב למצוא זמן או לעשות זמן כזה. מטפל צריך לבדוק – האם יש? כמה יש? כמה זה חשוב לכם? יכול להיות זוג שהקשר המיני ביניהם לא משהו, אבל הקשר האינטימי שלהם טוב! כמובן שיש גם אינטימיות פיזית (לא רק קיום יחסים) אלא ביטויים של אינטימיות במהלך היום, כמו חיבוק, נשיקה... כמטפל, נבדוק מתי זה קורה, האם זה בא בטבעיות, האם יש רצון לגעת אחד בשני, מהי איכות הקשר האינטימי – גופני. לא רלוונטי כמה פעמים הם שכבו במהלך השבוע, אלא מה שחשוב הוא – שהם מסכימים על זה ושניהם נהנים מהחיים הפיזיים – אינטימיים. ישנה אינטימיות רגשית, שכלית, רוחנית, אינטימיות בנוגע לעבודה, בנוגע לתקשורת, בנוגע לשעות הפנאי, אינטימיות בשעות משבר, באמצע קונפליקט. בכל התחומים הללו ניתן לראות אינטימיות, וכמטפלים ניתן גם לחזק זאת. כל אחד יכול להיות זקוק לאינטימיות מסוג שונה או רמות אחרות של אינטימיות. זוג מוצלח ירגיש את הצרכים והדרישות אחד של השני ומנסה לספק אותם בצורה הדדית. מצד שני, יש את הפחד מאינטימיות; על פי פרויד, פחד זה נובע מהפחד לאבד את עצמי בתוך האינטימיות, "להיבלע" בתוך האינטימיות. כאשר פחד זה קיים, לעיתים ישנה נטייה להתרחק אפילו פיזית כדי להימנע מהאינטימיות. זה כמובן גם תלוי חברה, תלוי תרבות, תלוי משפחה ותלוי בציפיות שונות ברמת האינטימיות
• רגשות: האם ישנה מודעות לרגשות ולטווח הרגשות? כמובן שיש שוני מגדרי, לנשים התחום הרגשי יותר נוח ומוכר מאשר לגברים. צריך להבין שכל אחד מדבר בדרך ובשפה שלו (כמו האישה שאמרה – אתה לא אוהב אותי! והגבר אמר – לא הייתי מוריד את הזבל כל יום אם לא הייתי אוהב אותך...) עד כמה כל אחד מוכן לקבל את המצב הרגשי אחד של השני?
• הפן השכלי: עד כמה כל אחד יכול להשתמש בכוחות השכליים שלו כדי להבין, לעבד מצב. עד כמה יש סטייה בשימוש השכלי, ועד כמה יש הבנה שהרגשות משפיעים על הכוחות השכליים.

אזהרות: כמטפלים, כל מה שחשבנו על התנהגות ורגשות שמצופים מגבר או מאישה – בחדר הטיפול צריך להימחק! האמונות שלנו הן לא האמונות של הזוג!

להיזהר מהכללות, לא שלנו ולא לגרום לזוג לחשוב בהכללות, סטיגמות (הגבר הפרסי, האמא המרוקאית) זה מעלה אצלנו תמונה, וזה מסכן אותנו ואת בני הזוג.

יש נטייה לחשוב שחור-לבן, הכל או כלום. לעיתים לאחר משבר, יש נטייה לזוג לחשוב ש"הכל אבוד". זו דוגמא להכל או כלום. אין כזה דבר ברוב המקרים; יש צבע אפור. צריך לעזור להם להפסיק את החשיבה הזו ולהכניס מציאות אחרת לתוך החיים שלהם.

10/11/10 – שיעור 5

כמטפלים אנו חייבים להיזהר מהכללות. בתחילת הקשר הטיפולי אנו צריכים לחפש את הדברים שכן גורמים לזוג להיות ביחד.

בזוג, יש ציפייה שבן הזוג יהיה טלפת; שיידע איך אני חושב, איך אני מרגיש, מהן הציפיות שלי. אין צורך בתקשורת מילולית. כמובן שזה פשוט לא קיים וזו ציפייה המבוססת על סרטים או רומנים, "אם יש מספיק אהבה – זה פותר את כל הבעיות". זו לא המציאות.

על פי ויניקוט, בחודש האחרון של ההיריון ובחודש שאחרי לידה, יש קשר מיוחד לאם ולתינוק. ויניקוט קורא לזה – "קשר אוטיסטי", הם דוחים כל קשר מבחוץ. כך האם לומדת את כישוריה האימהיים; מתי בכי הוא מרעב או להחליף חיתול ועוד. כך אנו מצפים מבן הזוג שלנו – שיבין אותנו בלי מילים. אחת ההתנהגויות שמעידה ביותר על יציבות זוגית, היא – לדבר, לשאול.

טיב התקשורת הזוגית:

* יש מושג שנקרא – I MASSEGES

כמה כל אחד מבני הזוג יכול לומר "אני מוטרד", לדבר על עצמי, לקחת אחריות על עצמי למצב. זוהי תקשורת תקינה, שבה יש נטייה לשימוש מוגבר בi massages. תקשורת לקויה תהיה במקרים שכל הזמן אומרים "את/ה" במקום "אני", מאשימים אחד את השני, ומעבירים את רוב האחריות למצב הבעייתי אחד על השני. כאשר בני הזוג בנו מע' זוגית שבה הרוב הוא "אנחנו", הם בדרך כלל לא יבואו לטיפול... יש יוצא מן הכלל: אדם שסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית – ידבר על עצמו אך כמובן שלא מדובר בתקשורת תקנית אלא באדם מרוכז בעצמו. זה די נדיר.

* זוג שחשוב להם להבין אחד את השני – ישקיע בזה, יוודאו שהם הבינו אחד את השני היטב, לא יגיבו מייד על הדברים אלא באמת יחשבו על זה. זה לא כל כך מאפיין זוגות שמגיעים לטיפול.

בנוסף, כיצד פועל מנגנון המשוב שלהם? האם אפשרי להגיב ולתת משוב או שהמנגנון חסום?

* לכל אחד מבני הזוג יש דרישות מהצד השני. עד כמה באמת בן הזוג עומד בדרישות ובציפיות?

יש הבדל בין WANTS ו NEEDS = צרכים ורצונות

חשוב לבדוק, האם בני הזוג מבדילים בין צורך (=משהו שאי אפשר לחיות בלי זה) ורצון. יש מעט מאוד דברים שנכנסים לקטגוריה של צורך (אוכל ומים). סקס לא נכנס בתוך הקטגוריה של סקס. הרבה פעמים על ידי שפה הופכים דברים לצורך – וזה לא נכון! חשוב להיות מדויק בין "צריך" ל"רוצה".

* צריך לבדוק עד כמה יש התאמה בין תוכן המסר לרגשות שמלוות את המסר; הוא מדבר על השלמה ורוגע וכולו רועד מכעס. מסר יותר מדיי אינטנסיבי יכול לעורר דחייה אצל בן הזוג השני.

* צריך לשים לב לתקשורת לא מילולית – השפה הגופנית; איך כל אחד יושב, מה עושים עם הכיסא, מהו הלבוש (יש מסר בלבוש), מה עושים עם הידיים והרגליים. אנו לומדים די מוקדם בחיים איך לשקר עם שרירי הפנים. למשל, ילד בן 5 ישקר שהוא לא יודע איפה העוגה ויישאר בפרצוף רציני (הבעיה היא שיש לו עוגה ביד...) הבעיה היא, שקשה לשקר עם שאר הגוף. בחדר הטיפולים אנו נבדוק כמה יש מגע פיזי (כמובן שזה תלוי תרבות; חרדים, דתיים. אך למשל אם מישהו מבני הזוג בוכה, אפשר לקרב את הכיסא אליו, לא חייבים לחבק). אנו בודקים עד כמה כל אחד מודע לשפת הגוף אחד של השני, לתנועות, להעביר מסר בלי להגיד מילה. את זה אנו נראה אצל זוגות יותר מוצלחים. דבר נוסף שנבדוק בהקשר של שפת הגוף הוא – עד כמה שפת הגוף נותנת ביטוי לרגש הפנימי של בן הזוג.

• פתרון בעיות וקבלת החלטות – אלו מנגנונים דומים אחד לשני. קודם כל, נגדיר מהי בעיה. לעיתים, הבעיה נוצרת כשאין הגדרה ברורה בין שני בני הזוג למהי בעיה ומהו מצב בעייתי. למשל, מצב כלכלי נתפס כבעייתי אצל אחד ולא אצל השני. ברגע שזוג מגיע ומודע ביחד שישנה בעיה, אפשר להתחיל לטפל. אך כאשר אחד מחליט שיש בעיה, והשני לא – המצב יותר קשה לטיפול. צריך קודם כל לשכנע מישהו שהוא טועה והשני צודק, ולהביא אותם לחשיבה שווה. עצם החוויה של המצוקה מורידה מזוגות אחרים את היצירתיות לחפש אלטרנטיבות ופתרונות לבעיה, הם כל כך מתוסכלים מכך שיש בעיה שהם בכלל לא מנסים לפתור ולחפש אפשרויות אחרות, או שיש רק פתרון אחד ואין פשרה (כמו הזוג שהתווכחו ביניהם – האם לעשות עגילים לתינוקת שלהם – ולא הצליחו להגיע לפתרון, כמו לשים עגילי מגנט או קליפס עד גיל מסוים ואז לעשות לה חורים בגיל שמוסכם על שניהם. הם היו במצב של מצוקה – כן או לא, הכל או כלום). בפשרה שניהם מוותרים על משהו אבל שניהם גם מקבלים משהו. צריך לבדוק גם עד כמה הם מעריכים כל השלכה שיש להחלטה שלהם.

24/11/10 – שיעור 6

פתרון בעיות:

אנו נרצה לדעת מהזווית של הזוג כיצד הם פותרים בעיות. כמובן, שטיב הבעיות משתנה לכל אורך החיים, אך אנו נבדוק את מנגנון פתרון הבעיות שלהם. לרוב, כאשר מגיעים לטיפול, מנגנון זה לא מתפקד כראוי.

נתחיל מ- מהי בעיה? הגדרה זו היא הגדרה סובייקטיבית, כל אחד יכול להגדיר אותה אחרת ויש לעיתים שהשני בכלל לא חושב שמדובר בבעיה! לעיתים אפשר למצוא אלטרנטיבות לבעיה, אפשר לפתור אותה ולא לעשות ממנה בעיה.. וכמובן חשוב לבדוק מהן ההשלכות של כל אופציה. אם נבחר כך – יקרה כך וכן הלאה. במידה וכבר מגיעים להחלטה, אז לאן פונים עם העזרה?

הערכת הפתרון: במידה והזוג הצליח לעבור את כל תהליכי האלטרנטיבות ובחרו בפתרון, כיצד עושים הערכה תוך כדי הפתרון של הבעיה? נגיד במהלך טיפול, להעריך את היעילות והאפקטיביות של פתרון הבעיה. האם זה מתקדם?

לפעמים, מנסים הכל לבד ולא מצליחים. מהי היכולת לפנות לגורם חיצוני כדי לקבל הדרכה ועצות?

דבר נוסף שנבדוק הוא – כיצד הזוג מתמודד עם קונפליקטים? נבדוק זאת כך:

-האם ישנה הטלת אשמה מיידית על הצד השני? כל אחד צריך לראות את החלק שהוא תורם לקונפליקט, לא לזרוק את כל האחריות על הצד השני. האם כל אחד לוקח אחריות ואת חלקו בכך?

-האם בני הזוג יכולים לדבר על הרגשות שלהם בנוגע לקונפליקט?

-האם הם מתמקדים בנושאים המציאותיים והחשובים שיש בקונפליקט, הוא שעולים קונפליקטים ישנים או דברים לא רלוונטיים? המטפל צריך לשים גבולות בין דברים שנמצאים בעבר ואי אפשר לתקן אותם יותר לבין מה שבר-תיקון (למשל, הוא שכח את היומולדת שלה לפני 4 שנים. אי אפשר לתקן את זה!).

-האם יש להם אינטרס משותף לפתור את הקונפליקט? או שמישהו מבני הזוג רוצה להמשיך ולהישאר באותו מקום? לפעמים, בזמן קונפליקט, שני בני הזוג נמצאים באותה אווירה רגשית ובאותו מצב רוח, פתאום יש משהו שמאחד אותם והם לא רוצים לפתור את הקונפליקט ולהתרחק שוב לשגרת היומיום. לכן, חשוב לבדוק אם באמת מעוניינים לפתור את הקונפליקט.

-צריך לבדוק את היכולת לא להסכים ביניהם. האם הם יכולים לקבל את העובדה שהם לא חייבים להסכים על כל דבר! למשל, שניהם רואים חופשה בצורה אחרת. לא כל צד צריך לשכנע את השני מה יותר טוב, אלא אפשר להיות ביחד ולעשות את שני הדברים או כל אחד משהו אחר. צריך להבין שלא חייבים להסכים על הכל.

-אחד מבני הזוג יכול להיות נרקיסיסט ולהיות "תמיד צודק", לא להיות מוכן לוותר או להבין שהוא לא תמיד צודק. הוא לא באמת מצדד בדעתו אלא רק רוצה להיות הצודק. זה יהיה מאוד קשה לטיפול במידה ואחד מבני הזוג תופס את העמדה הזו.

עד כאן החלק של ההערכה בטיפול. מעכשיו אנו נעסוק בדרכי הטיפול האפשריות.

HAPPY FAMILIES ARE ALL ALIKE, BUT UNHAPPY FAMILIES ARE UNHAPPY IN ITS OWN WAYS (טולסטוי)

תחילת הטיפול:

כל זוג שמגיע לטיפול, הציפייה היא שהמטפל יתקן את הצד השני. "אני יחסית בסדר, אבל אצל השני נמצא רוב המצב הבעייתי. המטפל יתקן את השני והכל יהיה בסדר".

כאשר מגיעים לטיפול, המטפל צריך ליצור JOINING עם שני הצדדים, ולא לגרום לצד השני להרגיש שהוא פחות מחובר למטפל. המטפל צריך להיות ניטראלי ושווה לשני הצדדים. לפעמים זה קשה במידה ואחד מהם בגד, ואתה מרגיש נוטה לאחד הצדדים – צריך להיזהר.

חשוב להקפיד על מספר דברים בחדר הטיפול:

- כל אחד מקבל זמן להביע את דעתו.

- לא להיכנס לדברי אחד של השני. אפילו אם ניאלץ לתפוס עמדה של שוטר איך מדברים בחדר הטיפול, כך אנו נעשה. לא מתפרצים.

- לפעמים יש שתיקות בגלל המתח והמקסימום שהזוג יכול לעשות זה לשבת אחד ליד השני ולשתוק. חשוב לזכור, שחומר הגלם הטיפולי הוא המילים. אם יש שתיקות כל הזמן, כמובן שזה אומר משהו אבל קשה להתקדם. לכן, המטפל צריך לעזור לזוג לצאת מהשתיקות ולא לפחד. לשחרר את מנגנון ההגנה הזה.

- המטפל צריך להיזהר שלא להיכנס לעמדה של בן/בת זוג אידיאלי/ת או הורה. לפעמים הזוג משליך עליו את זה והוא צריך להיזהר מכך.

- סודיות מזווית אחרת; המטפל מבהיר, שמרגע התחלת הטיפול, אסור לזוג לדבר על הבעיות חוץ מבתוך הבית או בחדר הטיפולים. לא עם חברים או בני משפחה אחרים. במידה ואחד מהם נמצא בטיפול פרטני, יכול להיות שנשקול לחכות עד שיסיים ורק אז נתחיל בטיפול הזוגי. הקשר האינטנסיבי צריך להישאר או בבית או בחדר הטיפול, יותר מדיי קולות זה רק מבלבל ומזיק.

- המטפל עוזר לזוג להגדיר את הבעיה כבעיה זוגית. זה לא רק אחד סובל אלא זה תמיד בעיה זוגית. לא משנה איפה זה מתחיל – זה מביא למצוקה זוגית ולכן כדי להגיע לפתרון, צריך את כוחות שניהם. כאשר הם מציגים את הבעיה, נעשה REFRAMING (=ניסוח מחדש) ונהפוך את זה לבעיה זוגית. אפילו במקרה של בגידה (למרות שזה יותר קשה). עקב ההגדרה שזו בעיה זוגית, שניהם צריכים להיות שותפים ושניהם צריכים להשקיע בשיפור הזוגיות. אם התפיסה הזו לא קיימת, אין תקוות גדולות לעזרה ושיפור. שלא תהיה ציפייה שאחד מחכה בצד והשני עושה את העבודה הטיפולית.

- אסור לאפשר לצד אחד לדבר בשם השני. "בעלי מרגיש כועס". אין כזה דבר! כל אחד מדבר בשם עצמו, כל אחד מציג את עצמו. במיוחד אם זה היה המצב תמיד – אחד הדובר של השני, צריך לשנות זאת מייד. יש גישה שנקראת I STATEMENT = כל אחד צריך להתחיל משפט ב"אני מרגיש.." ולא "שנינו חושבים.." או "אשתי מרגישה.."

- בשלב זה, אנו ננסה למצוא כמה שיותר דברים משותפים ביניהם. הם עדיין ביחד ולא נפרדים, ולכן כדי לחזק את השיתוף ביניהם, את הדומה, את ההבנות שהם מצאו בחיים. נחזק את העובדה שהם עדיין חיים ביחד ומתפקדים רוב הזמן ביחד.

- הרבה הרבה הרבה הסברים: אין שום דבר שנשמר בסוד, אין תוכנית טיפולית גלויה וסמויה, הכל על פני השטח, לבצע הערכות מולם לאחר חודש-חודשיים של הבעיה המוצהרת ואיפה אנחנו עומדים כעת. לפעמים אנחנו נעדכן את החוזה הטיפולי. לפעמים אנו נעדכן את שיטות הטיפול (נגיד המטפל היה בכנס ולמד שיטה חדשה ורוצה לנסות אותה).

שלב החוזה הטיפולי: הSETTING של הפגישה (מקום, זמן, יום, אורך המפגש ומספר המפגשים), בדרך כלל טיפול זוגי הוא לא ארוך טווח (כמו טיפול פסיכו דינמי של שנים) אלא בסביבות חצי שנה. לפעמים נפגשים לפרק זמן, אחר כך מפסיקים ואז שוב נפגשים אחת לכמה זמן. נכונות לעשות שיעורי בית שהמטפל מביא.

חלק מהחוזה הוא קביעת מטרות. את המטרות אנו נקבע ביחד עם הזוג. לפעמים קשה לזוג לדעת למה לצפות או מה לשפר, לכן אנו נקבע מטרות ביניים שיעזרו להם בדרך הלאה. צריך לקבוע מטרות קונקרטיות, ספציפיות ומדויקות, בשפה המובנת על ידי הקליינטים. "שיפור איכות הקשר בינינו" – זו לא מטרה!! "לא להרים את הקול", "לא להיכנס אחד לדברי השני" (צמצום הדברים השליליים), "לצאת פעם בשבוע רק שנינו", "לשלוח סמס פעם ביום" (הוספה של דברים חיוביים). אלו מטרות.

15/12/10 – שיעור 9

תקשורת:

אין ספק שתקשורת לקויה היא אחת מהמאפיינים של זוגות שבאים לטיפול ברוב המקרים.

התקפה היא אחת מדרכי התקשורת שאנו נפגוש. המטפל צריך להיכנס לתוך התקשורת הלקויה הזו – ולעצור אותה. תפקיד המטפל כאן הוא תיווך. הוא מתווך בין 2 הצדדים לביצוע שיחה טיפולית טובה. כל אחד מהצדדים פונה למטפל ולא אחד אל השני, והמטפל משתמש במה שנאמר לטובת הטיפול. יש צורך לתווך ולמנוע את התקשורת הישירה ביניהם.

ע"י התיווך, המטפל מקשיב, מעבד את התכנים ומעביר אותם לצד השני בצורה פחות אלימה ומאיימת. המטפל הופך למתורגמן. כמובן שכל אחד שומע את מה שהשני אומר ומדובר בסיטואציה מסובכת, אבל התגובה שלו היא לדברי המטפל ולא לדברי הבן/בת זוג. זוהי טכניקה טיפולית שנועדה להוריד את המתח הזוגי ולאפשר תקשורת נכונה וטובה יותר.

גם אם המטפל לא מסכים עם הדברים, הוא מעביר אותם הלאה. יתרונות התיווך: הורדת המתח בחדר, עידון וסובלימציה של תכנים קשים ע"י לקיחת הגרעין המרכזי של הדברים והשמטת התכנים השליליים.

ע"י טכניקה זו, המטפל מראה לזוג מה לא נכון בתקשורת אצלם ומהו המודל. הם מסתכלים על המטפל ויכולים ללמוד ממנו ולחקות את צורת התקשורת הנכונה. אין ספק שחדר הטיפול והמטפל מספקים הגנה בזמן התקשורת, מה שאין בבית, ולכן עצם ההגנה הזו מההתקפות מאפשרת הורדת המתח בחדר והקשבה אחרת לדברים ממה שיש בבית. כך שאפילו מעצם תפקיד התיווך, התקשורת הופכת למשופרת יותר.

כאשר המטפל נמצא באמצע, הוא יותר חופשי לעבד ולשנות את התכנים, להציע אלטרנטיבות. לא מדובר בטכניקה פשוטה כלל; היא יעילה כאשר המטפל חש בנוח להיות המתווך באמצע וכלי התקשורת היחיד בין בני הזוג. הטכניקה הזו היא זמנית ומתרחשת כאשר הדיבור הוא פוגעני ומאיים והרציונל שלנו הוא שהתיווך יסתיים כמה שיותר מהר...

שאלות שכדאי לשאול כאשר עושים מעבר מהערכת הזוג לתחילת הטיפול ולניסוח מטרות:

- מהם הכוחות שבהם השתמשתם כדי להישאר כל השנים ביחד? מה כן איפשר לכם לחיות כזוג? ייתכן והם יענו לא כיחיד, אלא "הכוחות שהשתמשנו בהם.." וע"י השאלה לא רק הדגשנו את הדברים החיוביים, אלא יצרנו מעין קואליציה ביניהם.

- גישת המערכות בקשר לתמיכה: מי יכול להמשיך ולתמוך בזוג חוץ מהמטפל שהוא בסך הכל פעם בשבוע. נוכל לברר זאת על ידי השאלה – מי יהיה הכי פחות מופתע שהקשר ביניכם שרד עד היום? זה נועד כדי להראות לזוג שהם לא לבד, יש להם מקורות תמיכה. שוב נוצר חיבור.

- מה אתה יודע על הפרטנר שלך, שעל בסיס זה אתה חושב שישנה אפשרות להישאר ביחד? הרי כשהם עמדו מתחת לחופה, הם לא רצו להתגרש! הם רצו להיות ביחד על בסיס תכונות ודברים מסוימים שיש בשני. על ידי כך, אנחנו מזכירים להם את זה ומאפשרים בדיקה עצמית – מהם התכונות שלי שמאפשרות להיות ביחד, ומאפשר גם בדיקה של השני. זה נותן מבט חיובי על הקשר שלהם ועל הצד השני ולא רק שליליות. הדגש עובר ל – מה כל אחד נתן לשני? מה כל אחד תרם לקשר? ולא מה כל אחד עשה כדי להרוס. גם שאלה זו גורמת לחיבור ביניהם.

- מהם התקוות והציפיות של כל אחד מבני הזוג ביחס לקשר הטיפולי? מה אתם רוצים להשיג מהעבודה הטיפולית? מה יהיה השינוי המינימאלי שייתן להם תקווה לעתיד? לרוב, מציגים את התמונה הכי זוהרת. זה לא באמת רלוונטי לתחילת קשר טיפולי... אנחנו נחפש את התמונה המינימאלית של השיפור וע"י כך, נוכל לנסח מטרות ולהתחיל לעבוד.

כל תשובה מגיעה מזווית אישית ופחות זוגית. התשובות בנוגע למטרות מביאות למחויבות ואחריות להשיג את השיפור והשינוי שהם דיברו עליהם. כמו כן, זה מכניס כלי מדידה; עוד כמה שיחות, נוכל באמת לבדוק האם הצלחנו להגשים את התמונה המינימאלית.

טכניקה נוספת נקראת – Caring days (=ימים של אכפתיות). טכניקה זו מבוססת על הרעיון שעשייה חיובית מביאה לתגובות חיוביות וזה מאפשר גם לשנות את ההתנהגות לטובה.

אמנם בהתחלה זה יכול להראות מלאכותי, אך ניתן לנסות זאת כדי לבדוק אווירה זוגית אחרת. התיאוריה טוענת כי, נוכל לשפר את הקשר ע"י הוספה להתנהגות של כל אחד משהו חיובי. זוהי תיאוריה התנהגותית. טכניקה זו יעילה במיוחד בשלבים הראשונים של הקשר הטיפולי. ההישגים שנוכל להגיע באמצעות הטכניקה:

- אנו בונים התנהגות חיובית יותר.

- התגובה צריכה להיות חיובית ומיידית לצד השני.

- זה מכניס את המודעות לזוג שאפשר לעשות שינוי! אפשר לשפר את הקשר ויש מקום לצפות שכל אחד יכול לתרום לשיפור וזה לא מוטל על אחד מהם.

- טכניקה זו בונה אמון; גם בין בני הזוג וגם כלפי המטפל.

טכניקה זו מבוססת על "כאילו" אך הרגשות המשופרים שנובעים מכך הם רגשות אמיתיים. וזהו דבר שחשוב להסביר למטופלים לפני שאנו מתחילים בטכניקה הזו. לרוב, שינוי רגשי נובע משינוי התנהגותי וזה דבר שהם חייבים להבין. השינוי הוא לא קסם. אנו צריכים לשכנע אותם שזה לטובה. ההרגשה העיקרית שנובעת מטכניקה זו היא – שכל אחד דואג לצד השני.

טכניקה זו תתבסס על מספר דברים שקרו בחדר הטיפול.

קודם כל, המטפל מבהיר להם שהוא לא מתעלם מהקונפליקטים הקשים שקיימים ואנו נתייחס אליהם בהמשך, אך בשלב ראשוני זה אנו ננסה את התרגיל.

מבהירים שכדי לנסות את התרגיל, אנו לא צריכים לצפות לתגובה חיובית מהצד השני. כל אחד אחראי לתרום את הצד שלו לזוגיות בלי להתייחס לאחר.

חשוב לזכור ולהבהיר, שטכניקה זו לא קשורה לאהבה; מה שרלוונטי כאן זה אכפתיות. ברוב רובן של התיאוריות על טיפול זוגי, האהבה אינה רלוונטית. מה שאכפת אחד לשני זה טובת השני, שמחת השני.

אם הצלחנו להגיע לבסיס זה, נוכל לעבור לתרגיל, לטכניקה. אם לא נצליח – רוב הסיכויים שגם הטיפול לא יצליח. אם אין אכפתיות בכלל, המצב די אבוד...

תחילת הטכניקה:

• מה הייתי רוצה מהפרטנר כדי להראות אכפתיות? כל אחד יושב בשקט וחושב על כך. חשוב להדגיש ולהנחות שהתשובה חייבת להיות חיובית, ספציפית ומעשית. שניתן לבצע כל יום. לא משהו בומבסטי, משהו קטן שלא דורש השקעה מטורפת ולא קשור לקונפליקטים של הזוג. לדוגמא: "כשאני חוזר הביתה, תשאל איך היה היום?", "פעם בשבוע תחזור הביתה ב-18 כדי שנוכל להיות ביחד". כל אחד מכין רשימה כזו וביחד אנו עוזרים לכל אחד לסנן אותה עד שנגיע ל-3-5 פריטים שאפשר לעשות כל יום. מוודאים שהציפיות ברורות וברור לכל צד מה מצופה ממנו ברשימה. כל אחד מבני הזוג מקבל על עצמו לממש את הרשימה של השני מבלי לחכות לשני או להיות תלוי במה שהשני עושה.

שבוע לאחר מכן, נחזור עם הרשימות ונראה מה היה. נוכל גם לשנות אחד מהדברים אם אנו רואים שזה לא מסתדר.

טכניקה זו מאפשרת שינוי דרמטי בחיי הזוג; סמס אחד ביום, לשאול איך היה בעבודה, למזוג כוס יין לפני השינה. דברים קטנים וקצרים. אך למרות זאת, כל אלו ביום אחד – והשינוי הוא עצום!

אפשר להמשיל את הטכניקה הזו לעציץ פורח. אולי בניית האדנית היא מלאכותית, מכוונת, לא טבעית, וכך גם זריעת הזרעים וההשקיה. אך הפרחים שפורחים – הם אמיתיים.

מניסיונו של ריבנר, טכניקה זו היא מדהימה!! לא כל זוג ירצה לעשות זאת ולפעמים זה לא מצליח וזה בפני עצמו מסר בנוגע לזוג. אך אם הזוג מוכן לסמוך אחד על השני ועל המטפל ולהיות אכפתי – התוצאה מדהימה.

05/01/11 – שיעור 11

השפעת הגירושין על בני הזוג והילדים:

יש לנו 5 רמות בקשר הזוגי לאחר הגירושין:

1. המצב האידיאלי במצב לאחר גירושין הוא להישאר חברים, וללא תפיסה של עזב-נעזב, אלא החלטה משותפת. במצב כזה, הכבוד ההדדי, האינטרס ההדדי והאחריות כלפי הילדים נשארים. זהו מודל אידיאלי, אך לרוב אינו המודל המציאותי.

2. רמה נמוכה יותר היא הרמה הקולגיאלית; יחסית דומה לרמה הקודמת, אך אין כאן קשר רגשי. כמו קולגות. הקשר הוא פונקציונאלי, מנסים לשמור על נימוסים, הקשר מורכב מפשרות. עדיין מוכנים לעבוד ביחד כדי לפתור בעיות. ברמה זו אין אלימות פיזית/רגשית ומוכנות לעבוד ביחד למען "המערכת" – הילדים. שמים בצד את הצלקות והמריבות ומתפקדים לטובת הילדים. זהו מודל מציאותי יותר.

3. רמה נמוכה יותר היא בעייתית יותר. עדיין יש שיתוף פעולה, אך יש הרבה כעסים. הרקע לגירושין ממשיך ללוות את הקשר ואת בני הזוג, אך עדיין, לטובת הילדים, מנסים לא לתת לכעס להשפיע על ההחלטות ולתפקד, אך הכעס הוא עצם הקשר ביניהם! הוא המאפיין של הקשר הזוגי. לעיתים, ברמה זו יש נטייה "להשתמש" בילדים, והילדים מרגישים שהם באמצע.

4. הרמה הרביעית היא – אויבים. הצד השני נתפס כאויב, כמנסה לפגוע. היחס ניתן רק לצד השלילי של הקשר. אך, בצורה פרדוקסלית, הקונפליקט עדיין מחבר ביניהם, לטוב ולרע. זהו הדבר היחיד שקיים ביניהם – הקונפליקט שהיה והקונפליקטים שיש. ברמה זו, ההורים ישתמשו בגיוס הילדים, קרובי משפחה וחברים לצד שלהם, הילדים ישמשו ככלי נשק ואיומים, ושימוש מוגבר במערכת המשפטית = מלחמה!

5. השלב הנמוך ביותר – ניתוק מוחלט בין בני הזוג, אין קשר כלכלי אחד עם השני. זהו המאפיין של משפחה חד הורית – הצד השני כלל לא קיים.

ההשפעה על הילדים:

לצערנו, הידיעה כמה המצב קשה ופוגעני, לא מונעת מההורים להשתמש בילדים ככלי נשק. הילד מוצא עצמו נפרד מאחד ההורים, וזה מזיק ללויאליות שלו; מי צודק? על מי לסמוך? בצד של מי אני? הילד ירגיש שהוא קורבן של המצב ההרוס, לא מגיע לו, הוא לא עשה כלום. הילד ירצה להתרחק רגשית מההורים (ריחוק פיזי לרוב לא כל כך מעשי). רגשי אשם היא תופעה המלווה חלק גדול מגירושין – הילד לוקח על עצמו את הסיבה לגירושין, ומרגיש כי הוא אשם ובגלל שהוא לא היה ילד טוב, ואז הוא מנסה לתקן את המצב ולהפוך לילד אידיאלי, ילד מושלם, שלא מתנהג בילדותיות אלא בבגרות ומנסה לחבר מחדש את שני ההורים. כאשר הילד מגיע למסקנה שאין תקווה, הם לא יחזרו להיות ביחד – התחושה היא אובדן, אבלות, וכל מה שנובע משלבי האבל (כעס, מיקוח, השלמה וכו'). התמונה המושלמת של המשפחה שיש לילד בראש נעלמת, הוא מבין שהוא אחד מאלה שלא יהיה להם את זה. אנחנו, כמטפלים, צריכים להיות מודעים שמדובר ברגשי אבל לכל דבר. 2 הפנטזיות העיקריות שיש לילד הן: הוא אשם במצב, הוא יכול לתקן. הן לא סותרות ויכולות לבוא ביחד או כל אחד בנפרד.

כמובן, שההשפעה של הגירושין וההתערבות שלנו כמטפלים שונה בהתאם לגיל הילד והתפתחות אישיותו. בגלל שלהורים חסרה אנרגיה בשלב זה, הם גם סובלים (דכאון, חוסר ודאות כלפי העתיד, פרידה), האנרגיה שמושקעת בילדים בשלב זה מצטמצמת. ההורים משקיעים בהישרדות. הילד תופס זאת כדחייה; לא מספיק שהאשליה האוטופית קורסת מול עיני הילד ויש גירושין, הילד נותר לבד. הילד חש כי ההורים כועסים עליו, ולכן הם לא משקיעים בו. כך שבנוסף לשאר התחושות שציינו, הילד מתמודד גם עם רגשי כעס ודחייה.

בדרך כלל בגירושין, האב עוזב את הבית. המסר שצריך להעביר לילד הוא – זה שאבא עזב את הבית, לא אומר שהוא עזב גם אותך. זה שהוא לא נמצא פיזית בבית, לא אומר שהוא גם מתרחק ומתנתק מהילד. פעולת העזיבה יכולה לשדר לילד כי האב עוזב גם אותו, הוא לא מעוניין בו, הוא דוחה אותו. כמטפלים, תפקידנו להעביר את המסר הזה בצורה ברורה. הקשר יימשך (במידה כמובן וזה אכן כך). כמו כן, הקשר לסבים לא משתנה; הם לא עזבו אותו. חשוב שניתן לילד את התחושה שיש בסיס בעולם, יש יציבות, לא הכל קורס.

אחד מתפקידי המשפחה שדיברנו עליהם בתחילת הקורס היה – להעביר ערכים. מה קורה לערכים אלו כאשר המשפחה משתנה? ערך הנישואין והחיים יחד, מה קורה איתו? (להשלים)

צריך להיזהר משימוש בילדים מצד ההורים, במיוחד בשלב זה. אנחנו יודעים כי זו תופעה נפוצה ולכן צריך להיזהר. אנו עדים כי מלבד השימוש בילד בין בני הזוג, משתמשים בו גם במאבק המשפטי – עדות לחוסר תפקוד של אחד ההורים. כאשר הילד מתבקש לפגוע בהורה אחד לטובת ההורה השני, זוהי חוויה טראומתית. כמו כן, אנו רואים שישנם מצבים שההורים נשענים על הילדים. ההורה מרגיש בודד, אין לו עם מי לדבר, על מי להישען, עם מי לשתף – ולכן הם פונים לילדים. זוהי עלולה להיות חוויה טראומתית לילד; יש דברים שהילד לא צריך לדעת! הילד הופך לכלי לתמיכה, ולילד אין כלים להתמודד עם הצורך הזה. זה מקשה על הילד ומגביר את התחושות השליליות שנובעות בכל מקרה מהמצב. מתפקידנו כמטפלים לעזור להורים למצוא מערכת תמיכה אחרת, לא להישען על הילד. אנו יכולים גם להנחות את ההורים כיצד לתת לילד קצת שקט בכל הכאוס.

עניין נוסף שעולה הוא – מי האחראי על הילדים? מי האפוטרופוס על הילדים? אצלנו בארץ עד גיל 6 הילד נמצא אצל האם (מלבד כאשר יש סיבה בולטת לא לתת לה את הילדים). מעל גיל 6, זו סוגיה מסובכת; בגיל ההתבגרות, שואלים את הנער אצל מי הוא רוצה להיות. בחלק מהמדינות בעולם, ישנם מאבקים אפילו מגיל 0 על הילד ואין כללים ברורים.

(להשלים)

מרכיב הגיל: ילדים יותר צעירים, סובלים יותר מהמכה המיידית, הנזק המיידי. הם לא מבינים מה קורה – איפה ההורה. מצד שני, כאשר בדקו מול ילדים אלו זיכרונות מתקופה זו, ישנה נטייה לא לזכור את החיים מלפני הגירושין, חיי משפחה של שני הורים אלא זיכרונות של משפחה חד הורית. יכולתם של ילדים אלו להסתגל למצב החדש של הגירושין היא גבוהה יותר ככל שהם צעירים. ילדים גדולים יותר, שזכרו את החיים שלפני, ההסתגלות למצב החדש קשה יותר. אצל ילדים מבוגרים יותר (מעל 6-7 פחות או יותר), אם נשאלו לגבי הרקע שלהם או ההיסטוריה, הם מיד יאמרו – ההורים שלי התגרשו.

הסיבות שאחד ההורים עזב בגללן, ממש לא מעניינות את הילד. זה לא משנה לו למה ומי החליט, או מי הגורם למצב. אם האבא עוזב – הכעס מופנה כלפי האבא ולא משנה אם זו אמא יזמה את הגירושין או שהיא אשמה.

מרכיב המגדר: במחקרים השוואתיים של בנים ובנות, נמצא כי לבנים קשה יותר להסתגל למצב החדש מאשר לבנות. ניתן להסביר זאת מ-3 סיבות; לרוב, נשים מסתגלות טוב יותר למצבים חדשים באופן כללי ושורדות יותר טוב. כמו כן, ייתכן ועצם עזיבת האב קשה על הבן. בנוסף, נשים מתמודדות טוב יותר עם לחץ ומצבים קשים רגשיים. ייתכן וזה קשור למולטיטאסקינג (התמודדות עם לחץ או כמה משימות).

12/01/11 – שיעור 12 ואחרון!

כיצד גיל הילד משפיע על השפעת הגירושין? במחקרים נמצא, שככל שהילד יותר צעיר, השפעת הגירושין היא לטווח קצר יותר. גילאי 3-6 למשל, אין ספק שמדובר בחוויה טראומתית אך הזכרונות של לפני גיל 6 הם לא ממש חזקים.. ולכן ההשפעה פחות חזקה. ילדים בגיל זה יכולים להסתגל למצב החדש בקלות יותר מאשר ילדים בוגרים. ילדים גדולים יותר חווים את הגירושין כדבר המרכזי בחייהם, יש את החיים שלפני ואת החיים שאחרי.

אצל הצעירים, אנחנו נראה בעיה של לויאלות, למי להיות נאמן, למי להתייחס. לרוב יש יותר כעסים כלפי האבא מאחר והוא זה שיוצא מהבית. הילד לא מבין מי התחיל את התהליך, מי יזם את התהליך – הוא רק ידע שאמא נשארת ואבא הולך!

אין ספק שישנה קורלציה בין היחס והמצב החדש בין שני ההורים לבין יכולת הילד להסתגל למצב החדש. הקרנת מסר אחד, פחות קונפליקטים, אכפתיות – המסר הוא אחר וזה עוזר לילד להסתגל. נמצא כי, אין שום ספק שהקשר בין ההורים ישפיע הכי הרבה על יכולת המשפחה להסתגל. לפעמים, קונפליקטים קשים מאוד ומשבר גדול בין ההורים פחות עדיף מהעובדה שאחד ההורים עוזב.

יש גם השלכות אחרות; אבא עוזב ולעיתים יש השפעה כלכלית, רמת החיים יורדת. זו עוד סיבה לכעוס על האבא, והילד צריך גם להסתגל לחוסר גמישות כלכלית. עזרה בשיעורי בית, הליכה לבית כנסת בשבת. אפילו דברים קטנים ישפיעו על יכולת הילד להסתגל ויביאו לקשיים וכעס. חלוקת תפקידים חדשה בין ההורים, מערכת יחסים חדשה בין ההורים, תבנית חדשה למשפחה – כל אלו אף הם דורשים הסתגלות. חשוב שההורים ימשיכו ביחס עקבי לילד, ולא ישנו אותו בעקבות השינוי ביניהם. רוב הילדים ממשיכים לדרוש קשר מתמשך עם שני ההורים, על אף הכעס והקשיים, וזה יכול להשפיע על החלטת בית משפט בנוגע למשמורנות.

נחזור למרכיב הגיל וננתח על פי טווח גיל:

גילאי 6-11: (ובעיקר במרכז, 6-8) בגילאים אלו, הילד מתחיל להכיר את עולמו בצורה יותר מדויקת. זהו הגיל שלפני ההתבגרות. ילד בגיל זה יחוש חוסר הבנה, הוא לא מבין מה קורה, זה מגיע כמכה פתאומית. שאלות כמו – למה זה קורה? למה ההורים לא יכולים להמשיך להיות ביחד? ישנן מחשבות קונקרטיות יותר, או שההורה נמצא או שלא, ומי שלא – מה היחס כלפיו עכשיו. התבניות הקודמות של חייו לא משרתות אותו במצב החדש. ילד בגיל זה דואג לצרכים שלו, אין לו דאגה כלפי האחר, הוא לא חושב כיצד זה משפיע על ההורים – הוא חושב על עצמו! לפעמים עולה פנטזיה אצל הילד שהוא הגורם לגירושין ולפרידה. הילד מתקשה לבטא את עצמו במילים, קשה לו לדבר על זה והוא לא בטוח מה הוא מרגיש. הוא לא יודע כיצד לבטא את המשמעות של מה שקורה ולכן קשה לאחרים לעזור לו בשפה מילולית. בגילאים אלו, לילד יש פחות כוחות הישרדות, פחות כוחות להתמודד ולכן הוא מרגיש "טובע" בתוך התחושות שהוא לא מבין, טובע בתוך חוויה לא מוכרת.

העולם המציאותי של הילד הוא פנטזיה; הגבול בין פנטזיה למציאות הוא גבול לא מדויק ומטושטש, ולכן הוא חושב שזה תלוי ברצון שלו או בחלומות שלו – אם הוא יחלום על כך, זה יקרה וההורים יחזרו אחד לשני. בפנטזיה של עצמו הילד שולט! ולכן הוא חושב שהוא יכול לעשות זאת, ואז הילד מקבל מכה נוספת; גם בפנטזיה הוא לא שולט, כי עובדה: זה לא קורה. ההורים לא חוזרים. חשוב מאוד לתת לילד מסגרת טיפול ולדאוג לצרכיו, מאחר ובדר"כ להורים אין את הכוח הנפשי והאנרגיה לטפל בילד והם עסוקים במשבר. אפילו נוכחות יציבה של מישהו אחר (כמו אח גדול נשוי או סבתא) יכולה לעזור מול העזיבה של אחד ההורים. אסור שהילד יישאר פיזית ונפשית לבד, מישהו צריך להיות איתו ועם המצוקה שלו. החברים של הילד בגיל זה לא יכולים לעזור, מאחר והם לא מבינים מה קורה וזה גם מאיים עליהם – אולי גם להם זה יקרה?! לכן לא כדאי לסמוך על החברים בגילאים אלו.

בקצוות של הגיל, 10-11, תפקודי האגו מתחזקים, בוחן המציאות למשל – ולכן יש יותר יכולת להסביר לו מסרים שונים; אבא ואמא לא נפרדים בגללך. למרות שישנה הבנה שההורים לא יכולים להישאר ביחד, עדיין יש את הפנטזיה והתקווה שהם יחזרו. הילד בגיל זה יכול יותר לדבר על מה שהוא מרגיש וכוחות ההתמודדות שלו מפותחים יותר – אך למרות זאת הוא צריך תמיכה מהסביבה. בשלבים אלו הילד יכול להבין יותר את מצוקת ההורים, הוא יכול להכיל את הסביבה ולא רק את עצמו. כדאי בגיל זה להסביר את משמעות הגירושין.

גילאי 12-17: יש יותר יכולת להפעיל את ההיגיון, להבין דברים, לעשות סדר בתוך הכאוס. יש אפשרות להבין מושגים מופשטים, אבסטרקטיים – מה זה שינוי, מה זה גבולות, מה זה פרידה. הם יכולים להבין שהגירושין לא נבעו מכך שאחד עוזב וזהו, אלא להבין ששני ההורים צודקים, להבין מה זה פשרה, להבין את הרקע. המתבגר יכול לראות את ההורים כבני אדם; עם דרישות וצרכים משלהם.

בגיל זה אפשר להביע את הכעס, אפילו כלפי אלוהים שהביא את המשפחה שלו למצב כזה. הבעת כעס הוא שלב מאוד חשוב בגירושין ובתהליך האבל. מאפיין נוסף של המתבגר הוא – העולם הוא שחור לבן! המתבגר רואה את העולם בצורה דיכוטומית מבחינת טוב ורע, ולפעמים ההתמודדות עם הגירושים יכולה להתבטא בהורה אחד טוב והשני רע וזהו. אין באמצע. בטיפול ובהתמודדות כדאי להוריד אותו יותר למציאות. למרות זאת, למתבגר יש יותר כוחות, יותר מקורות לתמיכה והוא לא מתבייש לפנות אליהם – בניגוד לשלב הקודם, דווקא החברים בגילאים אלו מאוד עוזרים.

המתבגר יכול לראות את העתיד – המשבר לא חייב להישאר לנצח, המצב יכול להפוך ליציב יותר בשבילו, ולכן המטפל יכול לשאול אותו מהן הציפיות שלו ובעקבות תשובתו לקבוע מה מתאים לו. חשוב מאוד שהמתבגר לא יישאר לבד בתוך הקושי, שיהיה לו עם מי לדבר; חברים, קרובי משפחה או חברי משפחה, מטפל, מורה. מישהו שלא יהיה איתו בתוך החוויה ויוכל לעזור לו להתמודד עם הבלאגן.

• אנו מצפים מילדים שיגיבו לחוויות כמו כאב או חוסר נוחות – חוץ מאשר במקרה של גירושין. כאשר המשפחה מתפרקת, יש פחות נטייה להתייחס לכאב של הילד.
• דבר נוסף הוא שבגירושין אין טקס! בניגוד לחתונה, לקבורה, בר מצווה ועוד מעברים בחיים וזה משפיע על הילד. מה מאפיין את המעבר? כמעט ואין הכנה, אין טקס פורמלי וזה בעייתי לגבי ההורים ובמיוחד לגבי הילדים. מה עושים עם כל הנטל הנפשי כשאין אפילו טקס כדי לפרוק אותו?
• היכולת שלנו כמטפלים להתייחס ולתמוך בהורים כדי שבנוסף להתמודדות של עצמם, הם יעזרו לילדיהם להתמודד.

המצב שאחרי הגירושין:

מה קורה כשאמא (בדר"כ) נשארת לבד בבית עם הילדים? ההורה צריך למצוא את הכוחות להתמודד עם המשבר ועם הסטטוס החדש. כמובן שזה שונה אם היה לו זמן להתכונן או שזה היה פתאומי – אחד ההורים פתאום עוזב. חשוב לבדוק את מקורות התמיכה שיש להורה; משאבים כלכליים, משאבים של המשפחה – סבא וסבתא שיישארו עם הילדים, חברים, אחים. לא מדובר רק בדאגה לילדים, אלא גם בדאגה לבית, דאגה לבנק, דאגה לתיקונים, דאגה לאוטו.. הוא צריך גם להגדיר את עצמו מבחינה חיצונית; אפילו דברים קטנים, כמו שולחן שבת או ליל הסדר.

יש גם את מרכיב הבדידות - אחרי שנים של ביחד, פתאום לישון לבד, לקום לבד. חברים מסוימים שעוברים להורה השני, קרובי משפחה שהיית קשור אליהם ופתאום מתנתק איתם הקשר בעקבות הפרידה. נדרשת הגדרה מחדש של דברים שכבר הוגדרו – מי אני בקשר? יציאה לדייטים, הגדרה מחדש של ההורות, חלוקת תפקידים, פתרון בעיות. על ההורה שנשאר יש יותר לחץ כי הוא מקבל על עצמו הרבה תפקידים שהיו שייכים להורה השני (ולכן לפעמים אנו נראה "ילד הורי", שדואג להורה וממלא חלק מהתפקידים). גם מבחינת הילד – המודל ההורי, למשל אם האב עוזב, אז מי המודל של הבן? זהו תפקיד נוסף שצריך לדאוג לו.