תודה עוזיאל כמיסה
מחברת בתיאוריות התפתחותיות - 2009
מחברת בתיאוריות
התפתחותיות התשס”ט/ ד”ר שירלי בן שלמה.
- פסיכולוגיית האגו- מתמקדים באגו, בכוחות האגו להתמודד עם מצבי חיים משתנים ולהסתגל אליהם. האגו מווסת בין האיד לסופר אגו. ישתמשו במושגים כמו מנגנוני הגנה (בשלים או פרמיטיבים) ותפקודי אגו. כוחות אגו חלשים משמעותם קושי בוויסות דחפים, בהתמודדות עם המציאות, בראיית המציאות. נמנים עם גישה זו- אנה פרויד ואריקסון (בריטניה).
- הגישות החברתיות והבינאישיות- דוחות את הדגש ששם פרויד על האספקט הביולוגי ושמות דגש על האספקט החברתי. האדם הינו יצור חברתי, משפיע ומושפע. נמנים עם גישה זו- קארל הורני וסאלי ואן (ארה”ב).
- תיאוריית יחסי אובייקט- המונח אובייקט מתייחס לאדם קרוב ומשמעותי לתינוק ביחסיו הראשונים. יחסים אלו הם מודל ואבטיפוס להתייחסות של האדם הבוגר. איך שגידלו אותנו בילדותנו- זה הבסיס לאיך שאנו נתייחס לאנשים כשנגדל. בטיפול, הדבר מתבטא בכך שהיחסים שנוצרים בינינו ובין המטופל או הסיפור הטיפולי שנוצר- הוא סיפור היחסים בין התינוק ובי מי שטיפל בו. יכנסו כאן מושגים כמו העברה (המטופל מעביר למטפל את דפוס היחסים שהיה לו עם מי שטיפלו בו) והעברה נגדית (האופן בו המטפל מגיב כלפי המטופל). תפקידנו הוא לזהות את ההעברה של המטופל ודרך זה להתקדם. פרויד לא התייחס למטפל ולרגשותיו, אלא שם את המטופל במרכז כאשר המטפל משמש כלוח חלק.
התיאוריה הראשונה (פסיכולוגיה האגו) והאחרונה (יחסי אובייקט) שמות דגש שונה (אחת על התמודדות האגו ואחת על יחסי האובייקט), אך הן גם חופפות בתחומים מסוימים:
- יחסי אובייקט הם למעשה אחד מ- 12 תפקודי האגו. בשני התיאוריות נותנים לכך משקל.
- מנגנוני הגנה- יש להם משמעות מאוד חשובה ביחסי אובייקט, לדוג': מנגנון של פיצול- אדם שמרגיש מושלם רק אחרי שהוא משפיל אדם אחר, אין אמצע, רק רגשות קיצוניים- או טוב או רע. מנגנון זה מתקשר כמובן למערכת יחסים עם אחרים, ליחסי אובייקט.
שיעור 2- 25.3.09 + שיעור 3- 1.4.09 יחסי אובייקט- תינוק שפוגש סביבה. יש סביבה שמטיבה ויש שאינה מטיבה עם התינוק. זה אחד הדברים שיקבעו את ההתפתחות שלנו. 3 הנחות יסוד לתיאוריית יחסי אובייקט:
- כל תינוק נולד עם מוכנות להתקשרות (attachment).
- ישנה התייחסות לא רק ליחסים ממשיים שקיימים בעולם האמיתי אלא גם ליחסי אובייקט שמופנמים גם בתוכנו, לדוג': אנו מנהלים דיאלוג פנימי עם דמויות שקשורות אלינו כמו דיאלוג פנימי דמיוני עם אמא. אנחנו מפנימים גם את הצד שלנו וגם את הצד של ההורה, לדוגמא: קורבן שעבר התעללות מפנימים גם את דמות התוקפן, ובבגרותו- ישחזר תקיפה כלפי קורבנות אחרים (“הזדהות עם התוקפן”).
- הדפוס הראשוני של יחסי האובייקט- נשמר ומשוחזר בבגרות פעם אחר פעם, לפעמים מתוך רצון לעשות תיקון לנעשה בעבר. לדוגמא: יחסים עם אמא שמחליטה בשביל הילד> בבגרותו יחפש בת זוג שתנהל לו את החיים.
מרגרט מאהלר ביוגרפיה: נולדה בשנת 1897 בעיר קטנה במערב הונגריה. יהודיה. פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית. אבא שלה היה רופא. בבגרותה החליטה למרוד וללמוד היסטוריה ולאחר מכן החליטה לרצות את אביה והלכה ללמוד רפואה. למדה באוני' מינכן והתמחתה ברפואת ילדים. מאוחר יותר למדה פסיכואנליזה. כשהנאציזם התחזק היא עברה לבריטניה, שהייתה מעוז הפסיכואנליטיקאים באותה תקופה. לאחר מכן עברה לניו יורק ושם החלה לפתח את התיאוריה שלה. בתחילה נהגו לומר שמאהלר שייכת לפסיכולוגיית האגו ולא ליחסי אובייקט, כי היא הרבתה לדבר על התפתחות האגו. אולם, כיום נוהגים לשייך אותה לתיאורית יחסי אובייקט כי היא עסקה גם בזה הרבה. נחשבת לחלוצה בתחום חקר יחסי האובייקט. מאהלר ביססה את התיאוריה שלה על מחקר מקיף שהשווה בין ילדים חולים ובין ילדים רגילים. עשתה תצפיות על ילדים במעונות יום כשהיא בעיקר הסתכלה על מערכת היחסים שנרקמת בין האמא לבין התינוק, באופן שמאפשר לתינוק להתפתח כאדם נפרד. מאהלר אמרה שכאשר מאפשרים לתינוק להתפתח כאדם נפרד- מתרחשת הלידה השנייה, הלידה הפסיכולוגית. בעוד שאת הלידה הביולוגית ניתן לאמוד ולהעריך (תאריך לידה) הרי שהלידה הפסיכולוגית היא תהליך פנימי אישי שמתרחש לאט לאט. כאן הילד מבחין ומבדיל את עצמו מהסביבה (תהליך שקורה לפי מאהלר בגיל 3, ותיאורטיקנים אחרים סוברים שזה מתרחש שוב בגיל ההתבגרות). הילד רוצה לאכול לבד, להתקלח לבד וכו'. לפי מאהלר יש 3 שלבי התפתחות עיקריים:
- שלב א'- השלב האוטיסטי הנורמלי- מהלידה עד גיל חודש:
- שלב ב'- השלב הסימביוטי הנורמלי- מגיל חודש עד 5 חודשים:
- שלב ג'- שלב הספרציה-אינדיבידואציה (נפרדות-נבדלות)- מגיל 5 חודשים עד 3 שנים:
- שהתינוק יכיר שיש עצמי ויש אובייקט.
- שהתינוק יבין שהאובייקט תמיד קיים, ושהוא מחכה לו גם כשהוא נפרד ממנו (קביעות אובייקט).
- שהאובייקט יאפשר לתינוק עצמאות.
שלב הספרציה- אינדיבידואציה מתחלק לארבע תתי שלבים:
- דיפרנציאציה- מגיל 6 חודשים עד שנה:
התינוק מתחיל להכיר בכך שהוא יצור נפרד מאמא שלו (או כל דמות אחרת משמעותית). הילד חוקר את הסביבה, מתפרס עם הידיים, מושך לאמא שלו בשיער. סביב גיל 7-8 חודשים מתחילה “חרדת זרים”, מתוך ההבנה שאני נפרד. יש יכולת להבדיל בין דמות משמעותית לדמות זרה.
- תרגול- מגיל שנה עד שנה וחצי:
התינוק מתחיל לזחול ואחר כך ללכת. מתחיל להתעניין בכל מיני אובייקטים בסביבה. התקשרות לאובייקט מעבר- דובי, שמיכה. חשוב לתת לתינוק לחקור את העולם. התינוק מבין שיש לו יכולות, אומניפוטנטי. יש לתת אישור ליכולות המתפתחות מצד אחד, ומצד שני- לא לתת עצמאות יתר, גם כדי שהתינוק לא ירגיש שהוא מאבד את האובייקט וגם כדי לשמור עליו מפגיעה. (דומה לגיל ההתבגרות- צריך גם לתת עצמאות וגם להציב גבולות).
- התקרבות מחדש- מגיל שנה וחצי עד שנתיים וחצי:
התינוק כבר מודע לכך שהוא יצור נפרד ואוטונומי, שזו מודעות לא פשוטה כי מבינים שהאמא הגדולה והחזקה היא לא אני, ואני הקטן וזקוק לה. הילד חווה קונפליקט בין תלות לעצמאות. רוצה הכל לבד מחד, ומאידך- צריך גם את אמא שתעזור לו.
הבעיות מתחילות אם נותנים להם יותר מדי חופש או כשלא נותנים להם חופש בכלל. צריך משהו בין לבין, לדוגמא: “אתה צריך להתקלח- אתה רוצה עכשיו או עוד 10 דקות?”. יש גם בעיה אם הילד רוצה משהו שהוא מאוד לא נח להורים או לא מקובל, כמו למשל ללכת עם פיג'מה לגן, או בן שרוצה לשים סיכת ראש צבעוניות של בנות.
בשלב זה יש שימוש רב במנגנון של פיצול- הילד מרגיש מצד אחד שהוא יכול הכל לבד ומצד שני הוא גם צריך את אמא. כשאמא בצד שלי- היא אמא טובה, שהיא לא בצד שלי- היא אמא רעה. אין אפור, רק שחור או לבן, קושי בלהבין מורכבות. התפקיד ש האמא הוא לקבל גם את הכעס וגם את האהבה שלו, לקבל את ההתנצלות/ התחנפות שלו שבאה אחר כך. לומר: “אני זוכרת שאתמול דווקא מאוד הערכת אותי, אבל עכשיו אתה בטח כועס עלי כי אני לא נותנת לך את מה שביקשת”- לעזור לו לעשות את החיבור הזה שהוא לא מצליח לעשות בעצמו, להבין שיש גם אפור.
- לקראת קביעות אובייקט- מגיל שנתיים וחצי עד 3:
הילד מסוגל להיות עם המבוגר גם כשהוא מתסכל אותו והוא לא מחליף אותו.
אם הילד אומר “את אמא רעה- אני הולך לאבא” חשוב שהאבא ישתף פעולה עם האמא ויגיד לילד שאמא אולי הרגיזה אותו עכשיו אבל הרבה פעמים הוא גם אהב אותה והיא עזרה לו הרבה.
שיעור 4- 22.4.09הילד הפנים דמות קבועה והפנים את מערכת היחסים איתה. הילד מקבל בטחון שיש איזושהי דמות שתמיד תהייה שם, גם אם לא עכשיו- עוד מעט. מקובל שאצל מבוגרים שמתנהלים בצורה גמישה כל פעם עולה אספקט אחר של יחסי אובייקט- משבח, כועס, מבקר, מעודד- מגוון של רגשות מול התנהגויות, זה מצב בריא. ההבנה שלא תמיד מעודדים, לפעמים גם כועסים, לפעמים מציבים גבולות. צריכה להיות הלימה בין ההתנהגות לתגובה הרגשית.
פסיכופתולוגיה אצל מאהלר.
- בעיות ביכולת לקביעות אובייקט-
- בעיות בתת שלב תרגול-
גם ילדים שהכירו בנפרדות שלהם בשלב מוקדם מדי מסתובבים עם תחושת אומניפוטנציה לא אמיתית. האם הקונפליקטים שהאדם מתמודד איתם הם בינו לבין עצמו או בינו לבין אדם אחר. אם הקונפליקט הוא מול אדם אחר- זה יותר מפותח, הרצון שלי מול הרצון שלו, יש הבחנה בנפרדות. אם יש יותר משני אנשים בעולמו של המטופל זה אומר שהוא פתר את השלב האדיפאלי כראוי (הבין שגם אבא וגם אמא זה בסדר).
ג'ון בולבי. פסיכואנליטיקאי בריטי. דיבר על תיאוריית ההתקשרות (attachment). כל היונקים מאופיינים בצורך להתקשרות למישהו. הצורך בהתקשרות מתחיל כבר מרגע הלידה, ואם הצורך לא בא על סיפוקו- תהייה הפרעה. התיאוריה הזו ממשיגה את הנטייה האנושית ליצור קשרים עם אנשים אחרים, משמעותיים. מסבירה תופעות שונות של הפרעות רגשיות כמו חרדה, כעס ודיכאון כקשורות בכך שדמויות ההתקשרות הראשוניות של הילד היו דמויות לא קבועות, דמויות שבאו והלכו, נטשו. ככל שההפרעה בגיל מוקדם יותר- כך תהיינה יותר הפרעות בעתיד, כין אין בסיס טוב. יש כאן את דגש על החשיבות של הגמילה (בהדרגה) ולא קטיעה (פתאומית). עור משני- second skin – חפץ קשה שמגן מפני העולם. כל התנהגות שהמטרה שלה היא להשיג קירבה לאדם אחר נחשבת להתנהגות של התקשרות. תיאוריה זו מסבירה התקשרויות בהווה על פי התקשרויות קודמות בהיסטוריה של אותו אדם. התקשרות בטוחה (בטחון, מבוססת על כך שבעבר היו לי קשרים עם דמויות קבועות, יציבות, בעלות התנהגות עקבית),מול התקשרות לא בטוחה. ילדים שפיתחו התקשרות בטוחה עם הוריהם יהיו בטוחים גם בעצמם וגם ברצונם הטוב של אנשים. לעומת זאת, ילדים שלא סופקה להם הורות בטוחה- יחושו מצבי מצוקה בכל פרידה מאנשים אחרים, יתקשו ליצור קשרים חדשים עם אחרים, אמביוולנטים אם כדאי להם בכלל ליצור קשר. ההתנסויות החוזרות של הילד עם ההורים שלו מביאות לפיתוח ציפיות בקשר למערכות יחסים עם העולם. לציפיות אלו קורא בולבי- ייצוגים פנימיים של האובייקט ושל העצמי- סכמות פנימיות של מה זה אומר להיות עם מישהו אחר בקשר.
המחקר המפורסם ביותר שעסק בתיאורית ההתקשרות הוא של Ainswarth (1978). המחקר קרוי “סיטואציית המצב הזר”. היא בחנה את ההתקשרות של הפעוטות ושל האמהות שלהם על בסיס ההנחה שבמערכת יחסים תקינה ההורים אמורים ליצור אצל הילד תחושה שהם מהווים בסיס בטוח (בדומה לקביעות האובייקט של מאהלר). על בסיס הנחה זו היא בחנה כיצד הפעוטות מגיבים כאשר אמא שלהן יוצאת מהחדר ולאחר מכן חוזרת.
על סמך הממצאים גיבשה החוקרת 3 סוגים של התקשרות:
- התקשרות בטוחה- הפעוטות גילו מחאה כשהם נפרדו מאמא שלהם אך ללא חרדה, כשאמא שלהם חזרה הם מגלים רצון לקרבה די מהר ומתקשרים אליה שוב. ההתנהגות שלהם מבטאת בטחון בנגישות של האמא וברגישות שלה כלפי הפעוט.
- התקשרות חרדה אמביוולנטית- התינוקות מגיבים על פרידה מהאמא במחאה קולנית, בכי וחוסר רצון להיפרד. מצד אחד כועסים ומצד שני אוהבים, כעס ואהבה ביחד. כשהאמא חוזרת- הם מגלים שוב את אותו דפוס, כעס עם אהבה ביחד, אין בטחון בנגישות של האמא.
- התקשרות נמנעת- בפרידה מהאמא מגיבים בצורה קולנית, אבל כשהיא חוזרת הם כאילו לא רואים אותה, מתעלמים ממנה. בבגרות, אנשים כאלו יראו לנו כסנובים, לא יענו לשאילת שלום.
שתי ההתקשרויות האחרונות הן לא בטוחות, פסיכופתולוגיות ובעייתיות.
שיעור 5- 6.5.09
כיום מקובל לדבר על תיאוריית ההתקשרות דרך 2 מימדים: חרדה והימנעות. יש 3 אפשרויות:
- חרדה גבוהה והימנעות נמוכה- סגנון התקשרות לא בטוח חרד דו ערכי.
- הימנעות גבוהה וחרדה נמוכה- סגנון התקשרות לא בטוח נמנע.
- חרדה נמוכה והימנעות נמוכה- סגנון התקשרות בטוח.
סגנון ההתקשרות עוזר לנו כמטפלים לאבחן איזה יחסים יוצר המטופל עם אנשים משמעותיים. האם הוא חרד ליצור קשר חדש? האם נמנע? איזה קשר המטופל יוצר איתנו? מערכת ההתקשרות מופעלת בכל מערכת יחסים שאנחנו מפעילם בחיים שלנו. בולבי אמר: “תחושת הביטחון הבסיסית, ההערכה העצמית והרווחה הנפשית מושתתים על האיכות של מערכת היחסים עם הדמויות המטפלות הראשונות שאותן המטופל פגש”. כאשר הקשר עם הדמויות הללו הוא קשר מורכב, מופרע, פתולוגי- הדבר מוביל להפרעות רגשיות, החל מחרדה ודיכאון ועד הפרעות אישיות קשות. לפי בולבי יצורי האנוש נולדים עם מערכת התקשרות התנהגותית שמניעה אותם לחפש קירבה לדמויות משמעותיות. מערכת ההתקשרות של בולבי מכוּונת להשגת בטחון והגנה כאשר קיים סיכון ממשי למצב הביטחון האישי. יש נטייה אוטומטית לפנות לדמויות התקשרות ממשיות כאשר יש סיכון שמתקרב. אנחנו יכולים להתחבר גם לייצוגים פנימיים של אותם דמויות שאינן כאן עכשיו לידי, כמו לדבר עם אמא בדמיון. אנו משיגים לעצמנו הבנה איך נראה קשר עם מישהו אחר, ואנחנו יוצרים ציפיות לגבי דרכי הגישה לאחרים במצבים של מצוקה כמו גם לגבי המחסומים בהתקשרות לאחרים במצבי מצוקה. בולבי ראה בחיפוש קרבה ובשמירה על מערכות יחסים חמות ותומכות מצבים שיש לשאוף אליהם באופן תמידי. הוא גם ראה כי ניסיונות מוצלחים להשיג קרבה ותחושה של בטחון בהתקשרות (הידיעה שיש על מי לסמוך במצבי דחק) הם הכרחיים ליצירת מערכות יחסים קרובות לאורך כל מעגל החיים. כל אינטראקציה בינאישית, לדעתו, שמקלה על תחושת הלחץ ומקדמת את תחושת הביטחון מחזקת את התחושה שאפשר לסמוך על אחרים. כמטפלים, חשוב שנכיל את המטופל ונקבל אותו, לא להיות שיפוטיים או ביקורתיים, ולשדר לו שאנחנו לא נבהלים ממה שהוא מספר לנו, להתקרב אליו גם אם הוא “בורח” מאיתנו.
איכות התפקוד של מערכת ההתקשרות והשגת הקרבה והביטחון לאדם אחר תלויות בשני גורמים:
- תקינות מערכת ההתקשרות של הילד.
- זמינות השותף לקשר, רגישותו וההיענות שלו לרמזים של חיפוש תמיכה.
ככל שיש יותר בטחון בהתקשרות- ככה יש יותר אופטימיות בקשר לסיכוי שלנו להתמודד במצבי דחק (גם שינויים במעגל החיים נחשבים מצבי דחק).
אחת ההשלכות הברורות ביותר של מערכת ההתקשרות היא בזוגיות. מחקרים מצאו כי חוסר הביטחון בהתקשרות בבגרות קשור לרמות נמוכות של יציבות, סיפוק והסתגלות במערכות יחסים זוגיות. מחקרים קישרו בין חוסר בטחון בהתקשרות לבין קושי באינטימיות ומידה פחותה של אמון ומחויבות. חרדה והימנעות בהתקשרות קשורות לציפיות שליליות מהתנהגותו של בן הזוג. יש להבחין בין מערכת ההתקשרות שעליה דיברנו עד כה, שהיא מתארת את האופן בו אני מפנים דמות משמעותית איתה יש לי קשר, לבין הפרעה בהתקשרות (disorder attachment), פסיכופתולוגיה בה ההורה לא מצליח להתחבר לילד שלו ואז רואים פגיעה בביטחון הבסיסי של הילד. בולט בעיקר במצבים של מעבר או פרידה, שהילד מבטא בד”כ חרדה או אדישות. תיאוריית ההתקשרות, כמו תיאוריות אחרות של יחסי אובייקט, עוסקת בהתפתחות היכולת שלנו להיות בקשר עם אובייקט אחר החל מההתקשרות הפרימיטיבית ביותר בין תינוק להורה ועד לקשרים בוגרים יותר. התיאוריה מדגישה כי מבוגרים שפיתחו יחסי אובייקט תקינים בילדותם יוצרים בעתיד קשרים בינאישיים שמאופיינים במעט תוקפנות, בלי עיוות של המציאות ועם פחת צורך לסלק מהמודע חוויות לא נעימות. גם מנגנוני ההגנה קשורים לסגנון ההתקשרות. הנוכחות של דמויות אוהבות בסביבה של הילד היא קריטית להתפתחות של הגנות בשלות. הגנות בשלות קשורות גם לתחושה של עצמי, לתחושה שאני קיים. יש אני ויש אתה. בתנאי התקשרות טובים התחושה הזו מתפתחת. התקשרות הוא מושג מדיד שניתן למדידה בשתי צורות: א. שאלונים. ב. תצפיות.
שיעור 6- 13.5.09
מלאני קליין פסיכואנליטיקאית בריטית. השפיעה מאוד בתחום הטיפול בכלל, ובתחום הילדים בפרט. דיברה על טיפול ואבחון ילדים ע”י משחק. ילדים מדברים בשפה אחרת ממבוגרים, ילדים מבטאים במשחק את מה שהמבוגרים אומרים במילים. מתבגרים לעומת זאת יתבטאו במרד והחצנה, דיבור בצורה בוטה.
ביוגרפיה: קליין נולדה בוינה בשנת 1882. אביה היה רופא, ד”ר מוריס רייצס, בן למשפחה יהודית אורתודוכסית. הועידו אותו לרבנות אבל הוא היה מאוד מוכשר, מרד בציפיות המסורתיות ולמד רפואה. בתחום האישי, הוכח לישא אישה בשידוך. התגרש אחרי שהתייצב כלכלית. בגיל 40 התחתן שוב, עם ליבוסה דויטש, הייתה בת 25, בת למשפחה רבנית. נולדו לו ממנה 4 ילדיו, הצעירה מביניהם הייתה מלאני קליין. עד גיל 5 חיה מלאני בדוחק רב. הצלחתו הכלכלית של אביה דעכה, והאמא היא זו שפרנסה את המשפחה בעזרת חנות תבלינים שפתחה. כשמלאני נולדה, אביה היה כבר כבן 50. על אף שלא היה ביניהם קשר רגשי כל כך חזק, הי מאוד התרשמה מהיכולות האינטלקטואליות שלו, בין היתר מכך שהוא לימד את עצמו לבד 10 שפות. נהגה לומר: “מקור התמיכה הרגשית הייתה אמא, אבל מקור הסיפוק האינטלקטואלי שלי הוא מאבא”. אביה של מלאני נפטר כשהייתה בגיל 18. בשנת 1914 נפטרה גם אימה של מלאני. מלאני הייתה אז כבת 32. שנים רבות לאחר פטירתה סיפרה מלאני על מאבקה של אימה סביב המחלה והמוות הצפוי. מלאני הייתה אתיאיסטית. חשבה שההורים לא צריכים ללמד את ילדיהם מנהגים מסורתיים אם הם בעצמם אינם מאמינים בהם. עם זאת, היא הייתה מאוד מחוברת לשורשים המסורתיים שלה. חייה של מלאני סבבו הרבה סביב מוות והתמודדות עם המוות. שניים מתוך שלושת האחים שלה נפטרו ממחלות: אחותה הבוגרת נפטרה בגיל 9, ואחיה עמנואל נפטר בגיל 25. עמנואל היה מודע למותו הקרוב, וכשמת בוינה מלאני באה במיוחד משלזיה (בין פולין לצ'כיה) לוינה, דבר שהצריך מאמץ רב באותה תקופה (היא גם הייתה בהריון מתקדם מבעלה סטפן). דרך עמנואל אחיה היא הכירה את בעלה סטפן קליין, לו נישאה בגיל 19. סטפן היה מהנדס והיא הסתובבה איתו ברחבי העולם. זה פגע ברצון שלה ללמוד רפואה. היא הייתה הראשונה שקראה לעצמה פסיכואנליטיקאית בעוד שלא הייתה רופאה קודם לכן. כל הפיתוחים הראשונים שלה בנושאי הפסיכוזה עוררו ביקורת גדולה מצד פסיכואנליטיקאים אחרים- באיזו זכות היא מדברת על דברים כאלה בעוד שאין לה הכשרה רפואית. לקליין היו 3 ילדים (2 בנים ובת). “ההנאה הגדולה ביותר שלי מתוך חיי הנישואים הם הילדים שלי”. ניסתה את התיאוריה שלה על בנה, אריק. הציגה מאמרים על טיפול בילד כלשהו, ורק אחרי הרבה שנים הודתה שמדובר בבנה שלה (כיום אסור למטפל לטפל בבנו). מלאני הגיעה לבודפשט שם נתקלה לראשונה בעבודותיו של פרויד (על אף ששניהם חיו בוינה). החלה ללכת לטיפול פסיכואנליטי שם, והמטפל שלה, פרנצי (כתב ספר “בלבול השפות בין ילדים ומבוגרים”), סיפר לה על פרויד. בעידודו של פרנצי, היא החלה ללמוד את התיאוריה של פרויד. בבודפשט היו יותר פרצות מי יכול להיות פסיכואנליטיקאי, לכן שם יכלה ללמוד את זה על אף שלא הייתה רופאה. היא התחילה לעשות אנליזה לילדים (לפניה לא עשו אנליזות לילדים, אלא רק למבוגרים). קליין הייתה דמות מאוד קונפליקטואלית- מצד אחד היא הביאה משהו חדש, אבל מצד שני היא לא הייתה רופאה. לאחר שהתחילה להתפתח היא נפרדה מבעלה, וגם החליפה מטפל- עברה לפסיכואנליטיקאי קארל אברהם. הוא הכיר את פרויד היטב ועזר לה להתברג בעולם הפסיכואנליטי. אברהם נפטר בפתאומיות ממחלה וקליין מצאה את עצמה מתמודדת גם עם האובדן שלו וגם עם המתקפה הקשה על העבודה שלה, שעד כה הוא היה מגן עליה. אחת המתנגדות הידועות למלאני קליין הייתה אנה פרויד, ביתו של פרויד. ביניהם היו ויכוחים בנושאים שונים, כמו לדוגמא, מתי נוצר הסופר אגו- לפני התסביך האדיפאלי או אחריו, האם צריך לערב את ההורים של הילד בטיפול או לא. אדם בשם הרנסט ג'ונס, אדם מאוד חשוב בעולם הפסיכואנליטי (כתב גם את הביוגרפיה של פרויד), עודד את קליין לכתוב ספר על פסיכואנליזה לילדים. היא כתבה ספר עצום בשם “פסיכואנליזה של ילדים” (1926) בו אנו נעזרים עד היום. בשנה זו היא הגיעה ללונדון, ברחה מהאנטישמיות באירופה. התחילה לבסס את עצמה כפסיכואנליטיקאית עצמאית. רק 12 שנים לאחר מכן הגיעו ללונדון גם פריד ואנה ביתו. מה שמאפיין את חייה של מלאני קליין באופן כללי זה מוות, פרידות, גירושין, הגירה- הרבה מעברים.
לימוד העבודה של קליין צריך להיעשות דרך 2 צירים- דרך הציר של הפרקטיקה, של איך עושים בפועל עבודה טיפולית, וגם דרך הציר התיאורטי. פרקטיקה, לדוגמא, היא טכניקת המשחק בטיפול בילדים. הגאוניות שלה היא האבחנה שצורת הביטוי הטבעית של ילדים היא המשחק ולכן זה יכול לשמש כאמצעי התקשורת של הילד. המשחק עבור הילד הוא לא רק משחק, הוא גם כלי לעבד את הרגשות או החרדות שלו. במשחק- הילד קובע את הסוף של הסיפור והוא שולט בחרדות שלו. המטפל גם יכול לראות את החרדות של הילד ולעזור לו לשלוט בהן. במשחק, הילד ממחיז את הפנטזיות שלו, מבטא את הקונפליקטים שלו ומעבד אותם. עד אז, הסברה הייתה שלילדים אין תחושה של חולי ואין להם צורך בעזרה ולכן לא צריך לצפות לשיתוף פעולה מצידם. זו אחת הסיבות שאנה פרויד טענה שצריך לעבוד איתם עם דגש חינוכי ולא דגש טיפולי. מלאני קליין אמרה בהקשר הזה שאומנם ילדים לא יכולים לומר בדיוק מה הם מרגישים אבל הם גם עלולים לסבול מחרדות איומות ומודעים לצורך שלהם בקבלת עזרה. מלאני קליין עבדה לא רק עם ילדים. היא גם חקרה את המבנה הנפשי אותו היא המשיגה בתיאוריה שלה. חלק גדול מהתיאוריות שלה מלווה גם בהצגת מקרים (study cases).
התיאוריה של מלאני קליין מתארת את ההתנהגות האנושית כמונעת מתוך הצורך ליצור יחסים עם אחרים (בניגוד לפרויד שאמר שמה שמניע אותו אלו הדחפים). היא הדגישה את היחסים בין העצמי ובין האובייקט כמקור להתפתחות האישית. לפי תיאוריה זו, כבר מהינקות התינוק שואף לקשר, והיחסים של התינוק עם הדמות הטיפולית הם הבסיס להתייחסות של האדם הבוגר לסביבה האנושית שלו בבגרות. עיקר התיאוריה של קליין מתייחסת להתפתחות בשנה הראשונה והחרדות עימם צריך התינוק להתמודד בשנה הראשונה. קליין מחלקת את שנת החיים הראשונה לשני שלבי התפתחות, במהלכם התינוק עובר תהליכים ביחס לעצמו, ביחס לאובייקט שמטפל בו וביחס לסביבה. שלבים אלו מלווים אותנו לאורך כל חיינו:
- יחס לעצמי ויחס לאובייקט- שלב פרה אדיפאלי (לפני השלב האדיפאלי)- בשלב זה מבינים שיש עצמי ויש אובייקט. מקביל לעמדה הסכיזו- פרנואידית, עליה נדבר בהמשך.
- יחס לסביבה- שלב אדיפאלי- התינוק מבין שיש עוד אנשים, יותר משניים. מקביל לעמדה הדפרסיבית, גם עליה נדבר בהמשך. מדוכא כי מבין שצריך לחלק את האהבה שלו בין שני הורים.
שיעור 7- 20.5.09
בניגוד לתיאורטיקנים שידברו על שלבים (צריך לסיים שלב א' ולעבור לשלב הבא), קליין דיברה על עמדות (יש מעבר מידי פעם מעמדה לעמדה). הזכרנו את 2 העמדות עליהן דיברה קליין- הסכיזו- פרנואידית והדפרסיבית. השאיפה היא להיות רוב הזמן בעמדה הדפרסיבית.
העמדה הסכיזו- פרנואידית סכיזו= פיצול, שסוע. פרנואיד= חשדנות, פחד רדיפה. העמדה הסכיזו- פרנואידית זו העמדה שלתוכה נולד התינוק. אין עדיין תפיסה של אובייקט כדבר שלם אלא הכל מפוצל. גם את עצמו הוא רואה כמפוצל, חלקים חלקים. עיקר הקשר בין האם לתינוק מתמקד ביניקה. האובייקט החלקי הראשון שהתינוק תופס ומפנים לתוכו זה השד. תפיסת השד היא מפוצלת- יש את השד הטוב ויש את השד הרע. הטוב- השופע, המזין, הרע- באותם מקרים בהם התינוק בא לינוק ואין מספיק חלב או שלאמא לא היה סבלנות להניק, ואז השד נתפס כשַד רודפני, כי הוא לא נותן לתינוק מה שהוא רוצה. בפנטזיה של התינוק, השד לא מספק אותו בגלל שהוא, התינוק, מרגיש אשם בזה. כשהוא חווה את עצמו כמתקיף את השד מתעוררת בו חרדה שהוא תקף את השד ועכשיו השד יחזיר לו בחזרה בזה שהוא יפסיק לתת לו אוכל מזין. כאן מתחילה החרדה של הרדיפה. רגשי האשמה מתחילים בזה שאני תלוי באחרים ויש מישהו בחוץ, ואני מפחד שאם אני תוקף את מי שעוזר לי- הוא לא יעזור לי יותר. יש כאן קיצוניות, יש שד טוב ושד רע, אין יכולת להבין שזה אותו שד. אין יכולת להבין מורכבות. הפיצול בעצם בא לשמור שאכן הטוב הוא הכי טוב שיש, ושהרע הוא הכי רע שיש. אלו מטופלים שכשהם מרגישים רע עם עצמם הם ישליכו את זה על אחרים, כמו נדנדה- מישהו למעלה מישהו למטה, אם הוא רוצה להרגיש למעלה הוא חייב להשפיל אחרים למטה. הזכרון הוא מאוד חשוב כאן, לומר למטופל “אתה עכשיו מאוד כועס על שתך, אבל אני זוכר שאתמול סיפרת לי שאתה הכי אוהב אותה בעולם”, וככה לעזור לו לעשות את החיבור בין הרע והטוב. בעמדה זו בולטת הקנאה. ברגע שאני מכיר בזה שהסיפוק של הצרכים שלי ממגיע ממישהו מבחוץ מתחילה להיות קנאה באובייקט, שיש לו משהו שלי אין. אני רוצה שליטה, אומניפוטנטיות, וכשאני מבין שאני לא כל יכול, שאני תלוי, שסיפוק צרכי מגיע דרך אובייקט אחר- אני מקנא.
האובייקט עשוי להרגיש אשמה, להרגיש רע עם עצמו מכיוון שהמטופל מתבטא בצורה בוטה וקיצונית כלפיו. תפיסת העולם כאן מתבססת על פיצול שזה מנגנון הגנה שדואג לכך שהרע לא יקלקל את הטוב. כשעושים הבחנה בין הרעב שלי לשובע שלי, הסיפוק שובע נחווה כמושלם, אידיאלי.
קליין טוענת שבאופן טבעי צריך להיות מעבר בין השלב בו יש פיצול לשלב האינטגרטיבי. איך נעשה המעבר? התינוק מרגיש את הטו והרע גם באובייקט וגם בעצמו. התינוק משליך את מה שלא טוב לו על האובייקט. אז יש לו חרדת רדיפה שהאובייקט יחזיר לו בחזרה. לבסוף יש הפנמה שהרע והטוב קיימים שניהם באותו אדם. ההפנמה היא שגם בתוכי נשאר קצת חלק מהרע ולא הכל השלכתי על אחרים. גם בדברים הטובים יש את ההפנמה- ככל שמפנימים יותר חויות טוות ופחות חוויות רעות, כך מתחילים לחוות יותר סיפוק ופחות תסכול, ומתחילה להתבסס בתוכנו התחושה שגם הטוב וגם הרע חיים בתוכנו. כך נסללת הדרך לעמדה הבאה- הדפרסיבית.
השלכה>>>
חרדה פנימית>>> הפנמה
העמדה הדפרסיבית לא מדובר כאן על דיפרסיה/ דיכאון במובן הקליני, אלא מדובר כאן על ההבנה שיש בי גם טוב וגם רע ולא שאני או זה או זה. העמדה הדפרסיבית היא קריטית להבנה שאני צריך לעשות שינוי, שגם לי יש צדדים שליליים ואני צריך לעבוד על עצמי. המעבר לעמדה זו מתרחש כאשר התינוק (או המבוגר בטיפול) מפתח את כישוריו הקוגנטיביים. כישורים קוגנטיביים הם אחד מ- 12 תפקודי האגו, שמשמעותם הבנה, חשיבה וזיכרון (בניגוד למנגנון של ניתוק, דיסוציאציה, מנגנון שמפריד בין השכל לרגש, שמאפיין את העמדה הסכיזו פרנואידית). היכולת של האדם הבוגר להתאבל על אובדנים עכשיויים קשורים איך הוא עיבד את האובדנים הראשוניים שלו. המעבר לעמדה הדפרסיבית קורה כאשר הטוב עולה על הרע, כשאני מבין שיש קצת רע אבל אני יכול לעמוד מולו. כאן מתפתחת היכולת להרגיש רגשות אמביוולנטיים.
הסיבות בגללן חשוב להיות בעמדה הדפרסיבית:
- היכולת להתאבל על המקומות בהם אני פחות מוצלח.
- אני מכיל בתוכי אמביוולנציה.
כאמור, לכל עמדה יש מנגנון הגנה שאופייני לה. בעמדה הסכיזו- פרנואידית- יהיה שימוש בפיצול ובניתוק (לא יכול להכיל גם טוב וגם רע), יש קנאה כואבת על כך שלאובייקט יש חיים משלו ויש לו עוד אנשים שהוא בקשר איתם. בעמדה הדפרסיבית- הילד מבין שלאמא יש קשר עם אבא (פתרון התסביך האדיפאלי), ובהשלמה שלו עם זה הוא מזדהה עם האבא.
הגנות מאניות בשלב הדפרסיבי מתפתחות הגנות מאניות, הגנות בריאות, שמטרתן לעזור לנו לא להרגיש את זה שאנחנו נמצאים בקשר עם מישהו שהוא לא רק שלנו אלא של עוד אנשים. הגנות אלו הם שלב מעבר לקראת ההגנות הבשלות. הגנות אלו מכוונות כנגד התלות שלנו באובייקט שגורם לנו לייאוש, מתוך ההבנה שהוא לא כל הזמן שלנו.
- הגנות לא בשלות- פרמיטיביות, כמו הכחשה.
- הגנות מאניות- שלב מעבר.
- הגנות בשלות- בוגרות יותר, כמו הדחקה, רציונליזציה.
הגנות אלו עוזרות לנו להתמודד מול התחושה של האומניפוטנטיות, יש הכחשה של התלות באובייקט. לאט לאט לומד להסתדר כשאני מבין שהאובייקט לא רק שלי ולא תמיד יהיה שם בשבילי ושיש לו צרכים משלו, חיים משלו, והוא שייך לעוד אנשים. בהגנות מאניות אני יאמר: “טוב, מה אני צריך אותו בכלל? אני מסתדר יפה מאוד גם בלעדיו”. בהגנות בשלות אני יאמר: “טוב, גם לו יש את הצרכים שלו. בסוף הוא יחזור גם אלי”.
האדם הבוגר יכול להחליף את הקנאה ואת צרות העין- לפירגון. חשוב לזכור שהמעבר בין העמדות מתרחש לאורך כל החיים. ככל שהאירוע יותר טראומטי יש לנו נטייה להשתמש בהגנות פחות בשלות, כי אין לנו את היכולת לעמוד מול המציאות כמו שהיא.
שיעור 9- 3.6.09
הזדהות השלכתית מנגנון הגנה שהטביעה מלאני קליין. בשנת 1946 פירסמה קליין מאמר שכותרתו “מנגנונים נפשיים סכיזואידיים”, ושם כתבה על מנגנון זה. זהו מנגנון פרמיטיבי שמאפיין את העמדה הסכיזו פרנואידית. בעמדה זו החרדה המרכזית היא החרדה הפרנואידית, שמישהו רודף אותי. הרדיפה יכולה להחוות כמשהו שבא מבחוץ או כמשהו שבא מבפנים. התחושה היא שחייבים להיפטר מהפרנויה הזאת. כיצד? משליכים על מישהו אחר את החרדות שלי, אל תוך אובייקט חיצוני, כאמצעי הגנתי. זה עובד גם בכיוון הרע וגם בכיוון הטוב (להשליך על בן אדם מחמאות עד שהוא מאמין בזה). בשונה מהשלכה רגילה, בהזדהות השלכתית האובייקט מזדהה עם התכונות שהושלכו עליו. אני מנסה להיפטר מתכונות בלתי נסבלות שקיימות אצלי ומדביק אותם על מישהו מבחוץ. איך אפשר לזהות אם זה משהו שלי או שזה בגלל שהמטופל הדביק לי? לכן חשוב שגם המטפל ילך לטיפול כדי לברר את הדברים האלה. המשליך נדבק לנקודות רגישות שהוא מזהה אצל האובייקט, ומשליך עליו.
שלבים בהזדהות השלכתית:
- המטופל מרגיש חרדה בלתי נסבלת, חרדת רדיפה.
- הכחשה- אני לא מרגיש ככה, זה לא רגש שלי.
- משליך על האובייקט (בצורה לא מודעת).
- מקבל ההשלכה מזדהה עם התכונה שהשליכו עליו, כי זה נגע לו בנקודה רגישה.
- הזדהות של המשליך- המשליך מתחיל לזהות שהתכונה שהוא השליך ונמצאת על האובייקט “נראית לו מוכרת”, והוא מסוגל להתמודד עם התכונה הזו באופן יעיל יותר.
הזדהות השלכתית היא גם סוג של העברה נגדית. אני, המטפל, מעביר למטופל מה שאני מרגיש מולו, מה נקודות התורפה שלי, והוא מרגיש מה הוא יכול להשליך עלי. ווילפרד ביון, (מתמטיקאי שלמד גם פסיכואנליזה, דיבר על “התקפה של פונקצית K“- המטופל מתקיף את החשיבה שלנו, מבלבל אותנו על ידי שינוי סדר המאורעות, המצאת סיפורים דמיוניים, ריח רע שמסיח את הדעת) אמר בנושא שלנו, שהתפקיד של האמא הוא לא רק להיות מיכל למה שהתינוק זורק עליה, אלא גם לעבד עבור התינוק את התכנים הבלתי נסבלים ולהחזיר אותם בצורה נסבלת יותר.
דונאלד ווד ויניקוט תלמידה של מלאני קליין, יש טוענים שהוא “גנב” ממנה הרבה רעיונות (כמו טיפול ואבחון בילדים ע”י משחק), אולם מה שגרם לאנשים לאהוב יותר את התיאוריות שלו זה משום שהוא כתב את דבריו בצורה מאוד ידידותית. ביוגרפיה: נולד בשנת 1896. בניגודיו לקודמיו, הייתה לו ילדות מאושרת- הוא הבן השלישי והאחרון להורים נוצרים פרוטסטנטים, שגידלו אותו יחד עם אחיו בדרום מערב אנגליה בתנאים של עושר ואושר, באחוזה גדולה מוקפת ירק, כשהיה משחק עם אחיותיו ודודניו. על בסיס אוירה נינוחה זו נבנה הערך העצמי שלו. אביו היה סוחר מצליח, כיהן כראש עיר. אימו העניקה לו את עולם הרגש. אמר לא פעם, שקווי היסוד של אישיותה של אימו הם אלה שהופנמו באישיות המשחקת שלו. “אישיות משחקת”- הכוונה לאישיות יצירתית, המסוגלת לקחת הפוגה מעולם המציאות ולהיכנס לעולם הדמיון. כשויניקוט היה בן 14 הוא עבר לפנימייה בקיימברג'. בזמן משחק כדור הוא שבר את עצם הצוואר. במהלך אשפוזו הוא החליט שברצונו ללמוד רפואה. הוא אכן למד רפואה. בזמן מלחמת העולם הראשונה הפכה האוניברסיטה לבית חולים צבי והוא שימש שם כאח מסייע. באותה תקופה סבל ממורסה בריאות (אפסס), וממש נע בין חיים למוות. ויניקוט סבר שכל רופא חייב לחוות את החוויה של החולי והאשפוז כדי להבין מה זה להיות במצב כזה של תלות. ויניקוט תכנן להיות רופא כללי, אך כשגילה את ספר של פרויד “פשר החלומות”, שבו מתוארים גם חלומות של ילדים, הוא התחיל להתעניין בעבודה עם ילדים. בשנת 1923 הפך לרופא ילדים, ועבד במשך למעלה מ- 40 שנה במרכז הרפואי פדינגטון באנגליה. פיתח את “ההתייעצות הטיפולית”- שיטה של טיפול בהורה ובילד יחד, והיה מנסה לראות איפה יש קשיים באינטראקציה ביניהם, שמסבירים את הבעיות הרגשיות והפסיכולוגיות של הילד. בשלב זה, הוא החל ללמוד גם פסיכואנליזה ושימש במקביל גם כרופא ילדים וגם כפסיכואנליטיקאי (לילדים ולמבוגרים). בנוסף, הוא גם עבר אנליזות עצמיות. בשנת 1923 נשא לאישה את אליס טיילור. 26 שנים לאחר מכן הם התגרשו בשל בעיות נפשיות קשות מאוד מהן סבלה אשתו והן הכבידו עליו ביותר. בשנת 1951 (כשלוש שנים לאחר גירושיו מאשתו הראשונה) נשא לאישה את קליר ברייטון שהייתה עובדת סוציאלית. דמות שונה לחלוטין מאשתו הראשונה, גרמה לו לאושר ושמחה, הוא חזר לנגן בפסנתר. חיו ביחד 20 שנה. בשנת 71 נפטר ויניקוט בפתאומיות בהיותו בן 73. לא היו לו ילדים.
תיאוריית יחסי הורה- ילד אחת התיאוריות המרכזיות של ויניקוט היא תיאוריית יחסי הורה- ילד, שבה הוא מתאר את ההתפתחות של הקשר בין ההורה לילד, מהשלב שבו יש “תלות מוחלטת” של הילד בהורה, דרך השלב בו התלות הופכת ל”תלות יחסית”, ועד השלב אותו הוא מכנה “לקראת עצמאות”. לדעתו, אנחנו אף פעם לא עצמאיים אלא תמיד קצת תלויים באחרים.
- שלב התלות המוחלטת- מזמן הלידה עד גיל 4 חודשים:
הרגישות של האמא באה משני מקורות מרכזיים:
- ההיסטוריה שלנו כילדים- זיכרונות עמוקים שלנו כילדים, איך החזיקו אותנו כשאנחנו היינו תינוקות.
- מושקעות אימהית בסיסית- האמא משקיעה אנרגיה לפני הלידה בהכנה ללידה ואז כשהתינוק נולד היא מרגישה שהיא כבר מכירה אותו, ומטפלת בו ברגישות המתאימה. אמהות שלא עשו הכנה מספקת קודם הלידה- לא יתנו לילד מספיק מענה רגשי. אלו נקראות “אמהות אובייקט” משום שהן נותנות לתינוק רק את הטיפול האובייקטיבי, ופחות את הטיפול הרגשי.
שיעור 10- 17.6.09 (המשך ויניקוט)
האם צריכה להיות לתינוק גם “אם אובייקט” וגם “אם סביבה”. “אם סביבה”- אם שמתגוננת על התינוק מכל הגירויים שבאים מבחוץ, והתינוק עדיין לא ערוך להכיל אותם בתוכו, כמו למשל: אור, קול חזק, קור. לתווך לתינוק את העולם: “זה כלב, זה חתול”. כשהתינוק נולד הוא בטוח שכל סיפוק הצרכים שלו מגיע מעצמו. הוא בטוח כשהוא אוכל שזה מגיע מעצמו. לתינוק יש אשליה של אומניפוטנטיות. התינוק לא בוכה תמיד בגלל שהוא רעב, ואם כל פעם שהוא בוכה דוחפים לו אוכל- הוא לא מתרגל להכיר מגוון של צרכים, וכשהוא גודל- הוא גם כל הזמן דוחף לעצמו אוכל כשלמעשה הוא זקוק לצרכים אחרים. לאמא יש את תפקיד המראה (mirroring)- להיות ראי לתחושות של התינוק. כך האמא משקפת את התינוק בצורה אותנטית (אמיתית) ואז מתפתחות היכולות שלו להכיר את עצמו ולהכיר מגוון של תחושות. כשהתינוק מסתכל על האמא הוא צריך לראות את עצמו. ויניקוט מבחין בין עצמי אמיתי (true self) לעצמי מזויף (false self)- כשההורה לא משקף את מה שהתינוק מרגיש, לדוגמא: אמא בוכה מול תינוק צוחק או להפך, התינוק מבולבל ולא יודע מה הוא מרגיש. בתוך טיפול כשאנחנו משקפים למטופל את רגשותיו אנחנו עוזרים לו לפתח תחושה של עצמי. יש מטופלים שמעולם לא חוו זאת קודם, שהתרגלו לראות איך הסביבה מרגישה ולא שמים לב איך הם עצמם מרגישים. הנוכחות של האמא עם התינוק צריכה להיות נוכחות לא תובענית, לא חודרנית. לתת לו להיות עם עצמו, לא כל הזמן לנסות לשעשע אותו אל אלא להניח לו. זה מפתח אצל הילד עצמאות ואת היכולת שלו להיות גם עם עצמו כשהוא מתבגר. אבל, מסייג ויניקוט, חשוב שההורה יהיה בסביבה של התינוק, כך שברגע שמתעורר צורך- ההורה יוכל לתת מענה לצורך הזה. זה למעשה הבסיס ליכולת של להיות לבד בנוכחות של מישהו אחר מבלי לחוש חוסר נוחות. השלב הזה הוא השלב שבו התינוק תופס את הסביבה כנשלטת על ידו. כל מה שהוא מזמין- קורה. בשלב הזה, גם להורה יש את הרצון והיכולת להתכוונן לצרכים השונים של התינוק. כשהתינוק מגיע לגיל 3-4 חודשים ההורה כבר לא זמין לחלוטין לילד, הוא חוזר לחיים, לעבודה, ויש לתינוק יותר תסכולים.
- שלב התלות היחסית- שלב מעבר- מגיל 4 חודשים עד גיל שנה וחצי:
שיעור 11- 24.6.09 (אחרון) (המשך ויניקוט)
הסביבה מוקפת בהרבה אובייקטים והתינוק בוחר באובייקט מעבר שעוזר לו להבין שהאובייקטים לא תמיד נמצאים לרשותו, ולכן הוא צריך אובייקט קבוע שילווה אותו. אובייקט המעבר מתחיל לסמן את העובדה שהאובייקטים בחיי הילד הופכים להיות יותר ויותר ממשיים. אם בשלב התלות המוחלטת התינוק חושב שהכל בידיים שלו, הרי שבשלב התלות היחסית הוא חווה יותר תסכולים, והצרכים שלו מתחיל לפגוש את הצרכים של העולם מבחוץ. בתוך המשחק אנחנו יכולים להתאמן לקראת החוקים והמגבלות של העולם האמיתי, לדוג': שוטרים, גדרות, גבולות וכללים. בתוך טיפול יש מפגש בין יכולת המטופל לשחק ובין יכולת המטפל לשחק. אובייקט המעבר, לפי ויניקוט, מאחד בין ההורה והילד ברגעים של נפרדות. עם האובייקט מקיימים גם יחסי קרבה וגם יחסי שנאה וכעס, וזה נותן לילד את האפשרות לבטא מגוון של רגשות כלפי האובייקט. אובייקט מעבר משקף את היכולת שלי לתת משמעות לדברים. זו היצירה הראשונה של התינוק, ופה נכנס שוב התפקיד של האמא מול הילד בכך שהיא מאפשרת לו את המשחק הדמיוני הזה ולא מונעת זאת ממנו. אובייקט המעבר, לפי ויניקוט, הופך בשלב מאוחר יותר ל”חוויות מעבר”. כל הפעילות הדמיונית נמצאת בתוך מרחב מיוחד שנקרא “מרחב ביניים” שנמצא בין המציאות מחד לבין הדמיון מאידך. מרחב הביניים יכול להיווצר רק כאשר המציאות מתחילה לתסכל, כשיש פער בין הצורך ובין סיפוק הצורך. אני מדמיין בראש ציפייה מסוימת בינתיים עד שהצורך עצמו מגיע (בזמן רעב, למשל, אני מדמיין את האוכל שעומד להגיע). גם הטיפול מתרחש במרחב הביניים- בדמיון יש למטופל פנטזיה מה הוא הולך לקבל בטיפול, אל מול המציאות, מה הוא מקבל בפועל. לפעמים יש מצבים של “קריסה של מרחב הביניים”- אין יכולת למצוא את השקט, את היצירה. לדוגמא, בשואה היהודים לא יכלו להרשות לעצמם לדמיין משהו כי המציאות כל הזמן הכתה בהם ולכן הם חיו תמיד בכוננות.
- שלב “לקראת עצמאות”: