חזרה לאתר הראשי
תודה סיון

מחברת בתיאוריות התפתחותיות - 2010

מחברת בתיאוריות התפתחותיות התשס”ע/ ד”ר שירלי בן שלמה.

תיאוריות התפתחותיות

שעור 1   03.02.10

פרויד עבר ב-1938 מוינה בעקבות האיום הנאצי ללונדון. אנה בתו הגיעה אתו. באותה תקופה התנועה הפסיכואנליטית כבר פשטה באירופה ו-10 שנים קודם לכן הגיעה ללונדון מלאני קליין. היא מאוד לא אהבה את העובדה שאנה פרויד הגיעה גם היא כי הן היו יריבות מבחינה תיאורטית. היו להן הרבה ריבים אינטלקטואלים.

אחד הרעיונות עליהן היו חלוקות היה נושא של עבודה עם הורים בעבודה עם ילדים. קליין אמרה שאפשר לעבוד עם ילדים עבודה פסיכואנליטית מלאה כשהמשחק של ילדים הוא המקבילה לאסוציאציות חופשיות אצל מבוגרים. כשילד משחק הוא מפעיל את הדמיון ואפיזודה משחקית רודפת אפיזודה משחקית כמו זרם אסוציאטיבי.

אנה פרויד אמרה שלא כך הדבר. המושג העברה מתקשר לכך- העברה הוא ייחוס למטפל של דברים מאפיינים מתוך היחסים עם ההורים. אנה פרויד אמרה שאי אפשר לדבר על העברה כשיחסים עוד מתקיימים עם ההורים כפי שקורה אצל ילדים. העברה היא לא המציאות האמיתית אלא משהו מהמציאות הפנימית של המטופל שהוא משליך על המטפל ולכן העמימות של המטפל חשובה.

אנה טעתה כיוון שהקשר עם ההורים לא נגמר גם כשאנו מבוגרים ובפנטזיה הרבה פעמים אנו מנהלים דיאלוג פנימי עם ההורים שלנו. כלומר אין הפרדה דיכוטומית בין יחס של ילדים להוריהם ויחס של מבוגרים להוריהם.

באותה תקופה הייתה סברה של פרויד ובתו שלטפל בילדים ממש אי אפשר אלא רק ההורים יכולים. מי שטיפל בהנס הקטן היה אביו מקס ופרויד ומקס היו נפגשים באופן קבוע ופרויד נתן לו הדרכה לגבי הטיפול וזאת כאשר מקס היה מחוג מכריו.

מלאני קליין עשתה טיפול ראשון בבן שלה, כאשר לא הייתה לו בעיה ורצתה לבדוק את התיאוריות שלה עליו. במהלך הטיפול עלו בו חרדות. יש המסתייגים מקליין בגלל אמירות קיצוניות ,אך בתיאוריות שלה יש רעיונות מעניינים וחשובים.

פרויד נפטר שנה לאחר שעבר ללונדון מסרטן. הוא לא נכנס לויכוחים בין בתו לקליין מתוך מחלתו. לאחר מותו נהיה פיצול בחברה הפסיכואנליטית שהוא ייסד. בחייו של פרויד הוא לא היה מסוגל לשאת שמישהו מבטא רעיון שונה משלו. אחרי מותו היו מספר רעיונות אך עדיין נשארו תחת הגג של החברה הפסיכואנליטית לא נודו ממנה עקב הגוונים השונים. התנועה הפסיכואנליטית סופסוף הייתה תחת גג אחד.

התנועה התפצלה לשלושה זרמים עיקריים:

אוכל זה דבר בסיסי, אם ילד over מתוסכל זה יכול להשפיע על חרדותיו לאורך כל השנים. הילד רק עסוק בזה שהוא רעב, ומי שאמור להקל על הסבל הוא מי שאחראי עליו. בהתחלה האגו של הילד לא מפותח והוא לא מסוגל לשאת שום תסכול, אך ככל שהוא מתפתח הוא יהיה מסוגל להפעיל את החושים שלו ולשמוע את הכנת האוכל ולהבין, גם בלי לראות את האוכל מול העיניים, שהאוכל עוד שנייה יגיע. ולכן אנשים שלא מסוגלים לחשוב, ושלא מסוגלים להבין תהליך ולדחות סיפוקים יסבלו הרבה מאוד כי הם לא יבינו שלא הכול יכול להגיע כאן ועכשיו.

צריך ללמד אותם תהליך בדרך של להשאיל את היכולת שלנו לשאת וללמד אותם, זה הכי קשה עם פסיכוטיים ומטופלים עם פיגור. בפסיכוזה האדם חיי בתהליכים ראשוניים, נמצאים רק במקום הלא מודע ולכן נורא קשה להם לשאת דחיית סיפוקים. הפיתוח המשמעותי של אנה פרויד בנושא הוא מנגנוני ההגנה והיא הנציגה הבולטת של הזרם. מולה התפתח זרם של יחסי אובייקט (בו יתמקד קורס זה).

 עקרונות של זרם זה:

1. כל תינוק נולד עם מוכנות לאינטראקציה והתקשרות, יש תינוקות שנולדים עם הפרעות כמו אוטיזם שלא מאפשרות אינטראקציה.אצל תינוק אוטיסט ההפרעה המרכזית היא בליצור קשר.

2. יש יחסים ממשיים: מה שקורה במציאות כאן ועכשיו ויש יחסי אובייקט מופנמים: מושג חשוב שפיתח זרם זה, כל מה שקורה במציאות מופנם. ההפנמה היא תמיד כפולה גם של הורה וגם של ילד. כשאדם הופך להורה הוא מטפל על סמך ידע מופנם שקשור גם במה זה להיות הורה וגם מה זה להיות ילד. זה נקרא להפנים מערכת יחסים שלמה. קיימת תבנית גם לגבי מה זה להיות הורה לפי המודל ההורי שחווינו. בהפנמה יש מקום מאוד חזק לתהליכים רגשיים על פני לוגיים ולכן כשההורות שמכירים היא של הורה מתעלל זה יכול להשפיע  על הילד כשהוא יהפוך להיות הורה מתעלל בעצמו היחסים הראשוניים תמיד נשארים, יחסים מאוחרים יותר יכולים לתקן משהו אבל הצלקת של יחסים ראשוניים טראומטיים נשארת תמיד. זה נקרא "כאב התמיד". תמיד תהיה כמיהה לחזור הביתה ולעשות תיקון שם, הצמיחה אפשרית גם מבלי היכולת לעשות זאת. פנטזיית ההצלה- הפנטזיה שלנו כמטפלים להיות אלו שמצילים את הילד, שנוציא אותו מהבית ויהיה בסדר.  

שעור 2   10.03.10

אחד הדברים המרכזיים שמבחין בין תיאוריות טיפול דינמיות לבין טיפול התנהגותי-קוגניטיבי זה היחס ללא מודע. בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית מתייחסים רק למה שקרוב לחוויה ולא מתייחסים ללא מודע כרלוונטי לטיפול.

בזיכרון הלא מודע שלנו נרשמות גם חוויות של "יש" ,אך גם חוויות של חסר למשל כשבכינו ללא מענה. פרויד דיבר על שני סוגי יחסים שיכולים להתפתח:

   - יחסים אובייקטליים- התינוק עובר מאהבה שמושקעת במי שמטפל בו לאהבה בוגרת  

      שמושקעת במישהו אחר, שונה ומובחן ממני.

  - יחסים נרקיסיסטיים- האדם בוחר מישהו שמייצג משהו שמכירים מהעבר, פתולוגיה של שחזור, אלו לא יחסים נפרדים בוגרים אלא חיים את התסריט של העבר בלי יכולת לבנות משהו אחר. פעמים רבות רואים שאנשים אלו מקיימים עם הילדים שלהם אותם יחסים/דפוסים בדיוק. אלו יחסים שמבוססים על משהו פנימי.

מרגרט מאהלר היא הראשונה שמיוחסת לה תיאורית יחסי אובייקט (סוף ש' ה-50 תחילת ש' ה-60). התיאוריה שלה צמחה בתוך רקע מסוים: מאהלר הייתה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית. נולדה בהונגריה למשפחה יהודית ובתחילת דרכה כאדם בוגר היא למדה היסטוריה בבודפשט אך החליטה לאחר כמה שנים לעבור ללימודי רפואה והתמחתה ברפואת ילדים. כשסיימה היא עשתה התמחות נוספת בפסיכואנליזה. באותה תקופה רק רופאים יכלו להיות פסיכואנליטיקאים. סביבות 1920. התיאוריה של מאהלר מסווגת פעמים רבות תחת פסיכולוגית האגו כיוון שדיברה על התפתחות האגו של התינוק. כיוון שהייתה הראשונה שדיברה על התפתחות האגו בהקשר למי שמטפל בתינוק היא הכניסה את המימד של יחסים ולכן מקובל כיום להזכיר אותה בהקשר לתיאוריות של יחסי אובייקט. היא עבדה הרבה מאוד בגני ילדים וביססה את המחקר שלה על השוואה בין ילדים עם התפתחות נורמאלית לבין ילדים שמסיבה לא ברורה לא התפתחו כיצורים תקשורתיים (כיום מי שמכונים אוטיסטים).

מרגרט מאהלר עסקה בהתפתחות התינוק, מיצור התלוי בסביבה ליצור מובחן. העניין של יצור מובחן הוא דבר מאוד בסיסי בשדה הטיפולי- אנו נתקלים פעמים רבות בפונים שלא יודעים לומר מה הרצונות והצרכים שלהם כי הם עדיין תלויים באחר, רואים זאת גם בהורות כשההורים לא מסוגלים לתפוס את הילד כמובחן מהם ולא מסוגלים לשאת את האינדיווידואליות והרצונות השונים שלהם.           

התיאוריה של מאהלר קרויה גם ספרציה-אינדיווידואציה כי מדברת על איך האדם הופך להיות מובחן מהסביבה , מתארת תהליך מעבר מתינוק התלוי לחלוטין במי שמטפל בו לתינוק שמדבר והופך ליצור נפרד. ומדברים עליה גם בהקשר של גיל ההתבגרות כי גם המתבגר עושה תהליך של נפרדות ומובחנות. זו הפעם השנייה בה מעדיפים את החברים, בועטים בכל מה שההורים והערכים והרצונות שלהם מייצגים, זה גיל הדווקא. זו הספרציה-אינדיווידואציה השנייה שלא מאהלר דיברה עליה.הרצון להתנתק הוא תהליך טבעי שהאדם צריך לעבור.

מאהלר דיברה על שתי לידות שקיימות- הלידה הביולוגית והלידה הפסיכולוגית. הלידה הפסיכולוגית היא תהליך הנפרדות- הילד מבחין ומבדיל את עצמו מהסביבה.                                                                                                  הרבה פעמים בתוך טיפול נשתמש במושג של לידה פסיכולוגית- בעקבות התהליך הטיפולי האדם נולד מחדש במובן זה שהוא רוכש כתוצאה מהתהליך הטיפולי יותר עצמאות. בטיפול יש מיקרו קוסמוס של העולם האמיתי ומתנסים שם בתהליכים שאח"כ אפשר ליישם בחוץ. כדי שאדם יוכל להיוולד מבחינה פסיכולוגית בטיפול הוא צריך לרצות להשתחרר מה"רווח" שבלהיות מטופל.

לפי מאהלר יש שלושה שלבי התפתחות עיקריים:

1. שלב אוטיסטי נורמאלי- מהלידה ועד חודש. באוטיזם יש רצף הקשור להפרעה בתקשורת בעיקר. מי שמוגדר כסובל מאוטיזם הוא צריך לענות על מספר קריטריונים לפחות מתוך ה-DSM. ילדים מאוד לקויים ממש לא יכולים להבחין בין מה שלהם ומה מחוץ להם. אנו מבחינים בין אוטיזם על רקע נוירולוגי לבין אוטיזם פסיכוגני-על רקע פסיכולוגי ששם משהו לקוי בקשר בין התינוק למי שטיפל בו.               מאהלר ניסחה את המושג אחרי שהכירה את המושג של אוטיזם כי ב-1949 תיאר ליאו קנר הפרעה של "פסיכוזה ילדותית שמאופיינת בקושי בתקשורת". כשמאהלר כתבה את התיאוריה שלה היא כבר הכירה את החומרים והתיאור של קנר. היא אמרה שיש מושג של אוטיזם נורמאלי לעומת החלק הפתולוגי, אך הוא קצר , אמרה שהוא חלק מהתהליך הטבעי של כל התינוקות. זהו מצב בו היצור האנושי מרוכז בעצמו ולא יוצר קשר עם הסביבה. בחודש הראשון כל התינוקות מכונסים בעצמם ולא יוצרים מגע וקומוניקציה עם הסביבה. היא מאוד הושפעה מהתיאוריה של פרויד שדיבר על נרקיסיזם ראשוני, טען שכל האנשים בראשית חייהם מרוכזים בעצמם ולאט לאט מתחילים להתייחס לזולת. הוא קרא למושג 'נרקיסיזם' והיא קראה לו 'אוטיזם'. פרויד דיבר יותר על נושא של השקעת הליבידו כולו בעצמי ולא באחר. אנשים שמרוכזים רק בצרכים שלהם. פרויד גם אמר שכולנו בתחילת החיים נרקיסיסטים ועוברים לאט לאט ליחסים אובייקטליים והוא דיבר על התחלת יחסים אלו עם פתרון התסביך האדיפאלי סביב גיל 5. מאהלר חזרה בה בסוף ימיה משלב זה. היו מחקרים שהראו שתינוקות יוצרים קשר מתחילת חייהם- הם יודעים לזהות את אמם לעומת אחרים ישר מהתחלה. מאהלר ראתה שהתינוק בחודש הראשון לא מחייך ולא מגיב לניסיונות תקשורת על ידי אחר. לקרוא לזה חוסר-תקשורת זה לא נכון כי לתינוק יש יכולת לתקשר עם אובייקט מהרגע הראשון. כשמאהלר הייתה בת יותר מ80 היא פרסמה מאמר בשם "הנצחתה של טעות" בו התוודתה שהרעיון של פרויד על נרקיסיזם ראשוני גרם לה לנסח את הרעיון המוטעה על אוטיזם ראשוני נורמאלי ואמרה ששלב זה לא רלוונטי.

2. שלב סימביוטי נורמאלי- שלב של התמזגות במובן זה שאחד לא יכול בלי השני. רואים למשל במצב פתולוגי מאוחר שילדה תפנה לאמה לחפש תשובה כשנשאלת איך מרגישה. במה שמאהלר מתארת התינוק מאוד תלוי במי שמטפל בו כדי לדעת מה הוא מרגיש, מה הוא חווה. שלב זה נמשך לפי מאהלר עד 4-5 חודשים אך היום רואים שבוקעים משלב זה יותר מוקדם. בשלב זה התינוק בעיקר צריך שיהיה שם מישהו שיספק צרכיו ויאפשר לו לאט לאט לצאת מהקונכייה ולהיות בקשר עם העולם. בשלב זה מתפתחת התקשרות לדמות משמעותית שמטפלת בתינוק ויש הדדיות בין דמות זו לתינוק. רואים שיש שפה שמשותפת ביניהם בהבעות, קולות. מאהלר דיברה על אמא אך אנו מדברים על דמות מטפלת. רואים איך לאט לאט גם מתפתחת הכרה בזה שהדמות הזו לא תמיד נמצאת שם ולפעמים התינוק גם נמצא עם עצמו. כשההבנה הזו מתפתחת התינוק נבהל ומתחיל לבכות. לפני שמבין זאת כל עוד הצרכים נענים אין בעיה כשהם לבד כי לא מבחינים בזה. התינוק לאט לאט לומד להבין שיש עולם בחוץ עם כללים משלו למשל שאמא הולכת לעבודה והוא צריך להישאר עם מטפלת. כשרואים שתינוק בוכה כשדמות משמעותית הולכת יודעים שהוא יצא מהשלב הסימביוטי. ההכרה בנפרדות של הדמות ביציאה משלב זה היא שגורמת לבכי כשהיא הולכת גם אם נשארים עם דמות מטפלת מיטיבה. לתינוק קשה לשאת את זה שהעולם לא בשליטתו וזה מבהיל. בבגרות כשאדם לא מצליח להכיר בנפרדות של האחר נועצים את הפתולוגיה בשיבוש בשלב היציאה מהסימביוזה.

3. שלב הספרציה-אינדווידואציה- שלב הנבדלות, נמשך בערך מחצי שנה עד שנה. לקראת קביעות אובייקט בגיל חמישה חודשים נבנים הדימויים של העצמי ושל האובייקט. כאשר אומרים דימויים הכוונה לדימויים פנימיים. החיים מתנהלים בשתי פאזות- של המציאות, ושל הדימיון- העולם הפנימי. כל אחד נושא בתוכו דימוי של מה זה להיות ילד ומה זה להיות הורה, מה זה להיות מטופל ומה זה להיות מטפל. הדימוי של ילד משתנה מאחד לאחד, יש אנשים שרואים דימוי של ילד כמשהו מאוד תלותי ויש שרואה ילד בתור משהו עצמאי שצריך לדאוג לעצמו. בטיפול יש שיחזור של מערכת הדימויים הפנימית מעצם זה שיש הזמנה לקשר. בטיפול בגישה התנהגותית יש פחות השפעה של דימויים כי הם לא מתייחסים לזה, בגישה דינאמית יש הרבה יותר מקום לדימויים האלה. מובחנות נפרדות היא המטרה של כל אחד בבגרות.  

   השלב מתחלק ל-4 תתי שלבים:

מאהלר דיברה על שלבים, מה שמייחד שלבים זה שאתה חייב לעבור אחד כדי להגיע לשני, אם אתה לא עובר שלב אחד אתה לא יכול לעבור לשני. מקליין והלאה דיברו על עמדות, שם מדובר על אפשרות של מעבר הרבה יותר דיפוזי בין כל העמדות.

שיעור 4  07.04.10 * שיעור 3 נמצא כאן בשלמותו? (לא בטוח כי השלמתי מדבורנית)

ההסבר של התיאוריה לפסיכופתולוגיה:

העניין של קביעות אובייקט זה אחד מהסיבות לפסיכופתולוגיה- מי שאין לו יכולת סימבולית וקשור לאדם רק בצורה קונקרטית לא יכול להישען על זיכרונות. השאלה האם אדם השיג קביעות אובייקט בד"כ נשאלת בהקשר לילדים למשל שלא יכולים להשאיר אצלנו ציור כי לא חושבים שיהיה מי שישמור עליו. יש ילדים שממש נכנסים לחרדה מלהשאיר דברים בחדר. אצל מבוגרים נראה זאת יותר כשהם לא מאמינים שאנו זוכרים מה שסיפרו לנו- מדובר בד"כ באנשים שאף אחד לא זכר אותם, אין להם דמות מופנמת מיטיבה.

אפשר להשתמש בתיאוריה גם לראות האם אדם טרוד ותקוע בתת שלב מסוים למשל    תת-שלב תרגול בו יש קשר אמביוולנטי של ניסיון התרחקות- התקרבות. כשהורים לא מאפשרים לילד את תת שלב זה בד"כ תתפתח אישיות נרקיסיסטית של אדם מלא בעצמו כי לומדים לסמוך רק על עצמם וחייבים לייחס לעצמם דברים שלא תואמים את הגיל כי לא היה מי שישמור על הגבולות בזמן התרגול- הייתה הזנחה ולא חקירה בסביבה בטוחה.  עוד שאלה היא האם המטופלים עסוקים בעיקר בעצמם , בקשר עם המטפל או אדם נוסף, האם מסוגלים לקבל שיש למטפל עוד מציאות נפרדת למשל כשצריך להזיז פגישה בגלל אילוצים שלא קשורים למטופל אלא למציאות חיצונית.

ג'ון בולבי בריטי, נפטר ב-1990 והמשיך לפתח את התיאוריה שלו עד ימיו האחרונים. התיאוריה שלו התבססה במקורה על ביולוגיה ועל התקשרות של חיות לאמהות שלהן. עקב בעיקר אחרי עופות, עשה תצפיות ומתוך זה הסיק לגבי המנגנון הביולוגי של ההתקשרות. הוא היה הצעיר מבין 4 ילדים. גדל במשפחה אמידה עם אומנת אהובה שעזבה כשהיה בן 4. 3 שנים מאוחר יותר הוא ואחיו נשלחו לפנימייה. הוא טען ששני אירועים אלו היו חוויות שעיצבו את התפיסה שלו כאדם בוגר וגם את התיאוריה שלו. תיאוריית ההתקשרות- attachment ממשיגה את הנטייה האנושית ליצור קשרים חזקים לאחרים משמעותיים. התקשרות היא האופן בו בני אדם יוצרים את הקשר שלהם עם מישהו אחר.

חשוב לעשות הבחנה בין התקשרות, עליה בולבי לבין מושג אחר- הפרעה בהתקשרות. הפרעה בהתקשרות היא מושג ששייך לתחום הפסיכיאטריה המדבר על ליקוי עמוק בתחושת הביטחון של הילד בקשר עם אחרים. לעומת זאת כשמדובר על התקשרות לא מדובר על אבחנה פסיכיאטרית אלא תיאור האופן בו אדם יוצר קשר עם הסביבה קשר בטוח/ לא בטוח.

תיאורית ההתקשרות מסבירה את הנטייה האנושית ליצור קשר רגשי לאחרים, כאשר התנהגות ההתקשרות נתפסת ככל צורה של התנהגות ששומרת קרבה לאחר משמעותי שהקשר איתו הוא קשר מובחן. הכוונה היא שמטרת התנהגות ההתקשרות היא לקבל חיזוק ותוקף למי שאני ומה שאני וזה נעשה מול מישהו שיש קשר מובחן איתו-אמא,אבא,חבר טוב.                                                                                                                                          ברגע שמישהו מתנהג לכולם אותו דבר כמו אצל אוטיסטים זה לא קשר מובחן. אצל אוטיסטים אפילו בתפיסה של הראייה לא תופסים אדם שלם אלא חלקים כך שאם למישהו יש שיער כמו של אמא יתייחסו אליו כמו אמא. גם אצל פגועי נפש קשים שתופסים את העולם בצורה מפורקת תהיה התייחסות דומה.                         

בולבי אמר שילדים שפיתחו התקשרות בטוחה להורים שלהם יגדלו להיות בטוחים בעצמם ובאחרים וקואופרטיבים ביחסים בין אישיים. ביחסי אובייקט תמיד מדבר על הדימוי של העצמי ושל האחר כך למשל לא רק מאמינים שיש שם מישהו להתרפק עליו אלא גם שהאחר רוצה בכך. ילדים כאלו יהיו יותר משתפי פעולה ביחסים בין אישיים כי יאמינו בתקשורת וקשר. לעומתם ילדים שלא סופקה להם הורות זמינה, רגישה, עקבית יפתחו התקשרות לא בטוחה. בולבי אמר שההתנסויות של ילד גורמות לו לפיתוח ציפיות. ציפיות בקשר לאיך נראית מערכת יחסים. הציפיות האלה נקראות לפי בולבי-                                                                                          סכמות עבודה פנימיות (Internal working model)- מבנים פנימיים שהם ייצוגים גם של העולם וגם של עצמי. הייצוג הוא פנימי אך המקור שלו הוא היחסים הראשוניים מהמציאות. במציאות יש מישהו ממשי שמטפל בנו והוא מבסס אצלנו את הציפיות ביחס לעצמנו ולעולם בתוך קשר. בשלב ראשוני יש נטייה טבעית אצל התינוק להתקשרות והיא פוגשת בשלב שני את אופן ההתייחסות של המטפל.                                 

המחקר הכי מפורסם שבדק את תיאוריית ההתקשרות היה המחקר של איננסוורת ב-1978. המחקר שידוע בשם 'מצב הזר' בחן את ההתקשרות של הילד סביב גיל שנה וחצי אל ההורה כאשר השאלה שהנחתה את החוקרים היא עד כמה הילד שנפרד מההורה תופס את ההורה כבסיס בטוח זאת אומרת כמה הילד בטוח שכשהוא יוצא לחקור את העולם, כשהוא יחזור יהיה מי שיחכה לי, שיהיה מי שינחם אותי אם אקבל מכה- זה מאוד דומה לקביעות אובייקט אך נכנס גם נושא איכויות הטיפול. רצו לראות מה קורה לילדים כשההורה יוצא החוצה מהחדר ונמצא בחדר נסיין ואח"כ ההורה חוזר שוב. יצאו מנקודת הנחה שלילד כבר התבסס דימוי פנימי של התקשרות עם ההורה שלו ולכן כאשר ההורה יחזור לחדר כל ילד לפי השערת המחקר, יגיב בצורה שונה בהתאם לכמה הדמות ההורית היא דמות זמינה, מטפלת בצורה עקבית. במחקר גילו החוקרים 3 סגנונות התקשרות לאחר. (עד לפני 10 שנים השתמשו בחלוקה זו היום כבר לא, צמצמו אותן ל-2). 

שלושת סגנונות ההתקשרות:

לפי המחקר הזה ו-3 סגנונות ההתקשרות שהוא סיווג אנו מדברים על התקשרות בטוחה לעומת שני סגנונות התקשרות לא בטוחים- אמביוולנטי ונמנע. שני הסגנונות הלא בטוחים שונים ביניהם כי אחד מאוד אקטיבי ואחד מאופיין בהימנעות ,אך שניהם ביטויים של בעיות בהתקשרות. אנשים לרוב מאששים את סגנון ההתקשרות הזה שוב ושוב ביחסים במהלך חייהם.

שיעור 5   14.04.10

העברה בין דורית היא מאוד חשובה לטיפול בהקשר של מניעה- יכולת להתערב כשיודעים שיש להורים סגנון התקשרות לא בטוח   בהקשר זה- יש משפחות שיש להן יחס מורכב לרווחה כי מדובר בילדים שהוצאו מהבית ע"י העו"ס. במקרים כאלו נראה שכהורים יש להם הרבה פעמים רתיעה מהתערבות של עובדים סוציאליים (מעברם כילדים) וחשש שלא יקבלו תמיכה להורות שלהם אלא ייקחו מהם את ילדיהם.

אינסוורת דיברה על 3 סגנות התקשרות: בטוחה, חרדתית ונמנעת. היא אמרה שזה משקף את סגנון הקשר בין הפעוט לאם בחיי היומיום. היא דיברה על כך שאמהות נבדלות ביניהן ברגישות התגובה לילד ברגישות לצרכים היומיומיים שלו. כאשר אמהות מהסגנון הבטוח יותר רגישות לאותות של הילד ובכך בעצם ממתנות הן את תחושותיו הפנימיות והן את תחושותיו מול הסביבה החיצונית. הכוונה היא לכך שלכל ילד יש את הרגישויות שלו שהן ספציפיות ורוצים לראות עד כמה המטפל רגיש ונענה לצרכים הספציפיים שלו.

כיום מדברים על שני סגנונות התקשרות בניגוד לטרמינולוגיה של העבר ומדברים על שני מימדים של התקשרות- המימד החרד והמימד הנמנע. כאשר נהוג לומר שאנשים שנמוכים הן במימד החרדה והן במימד ההימנעות מהווים את הטיפוס הבטוח. מי שהחרדה שלו גבוהה וההימנעות נמוכה ההתקשרות שלו לא בטוחה עם נטייה ליותר חרדה בקשר, ולהיפך.

התקשרות נוהגים למדוד באמצעות שאלון- הדרך הנפוצה ביותר, או באמצעות תצפית בדומה ל'מצב הזר'. יש שאלון מיוחד שבודק התקשרות אצל ילדים והוא שונה משאלון למבוגרים. אצל ילדים ההתקשרות היא עוד בהתהוות ויכולה להשתנות בקלות רבה יותר מאצל מבוגרים ולכן גם נרצה להתערב בשלב זה. התקשרות נחשבת מדד טוב למשתנים אחרים בהמשך כמו ביטחון עצמי, חברתיות, עצמאות.

בולבי אמר שאיכות התפקוד של מערכת ההתקשרות תלויה בשני דברים:

בולבי הדגיש במיוחד את ההשלכות של ההבדלים בין אנשים בסגנון ההתקשרות במערכת הזוגית. מה שנמצא הוא שמערכות יחסים זוגיות מאוד מושפעות מסגנון ההתקשרות של מי שמעורבים בהם. אנשים עם סגנון לא בטוח נוטים להתקשר אחד לשני ורואים אצלם גם נטייה לדווח על פחות אינטימיות בתוך הזוגיות, מידה פחותה של גילויי חיבה, פחות אמון הדדי ויש נטייה גם לציפייה שלילית בקשר להתנהגותו של בן הזוג- כשזה שולט יש יותר נטייה לריבים. ההתקשרות הבטוחה קשורה גם לתחושה גבוהה של ערך עצמי ולאימוץ של אסטרטגיות התמודדות חיוביות עם מצבי סטרס. אנו יודעים שבמצבי לחץ כל אחד מתמודד בצורה שונה כאשר ההתמודדות היעילה היא של חיפוש מידע או קירבה.

ההתקשרות היא מנבא מאוד חשוב להתמודדות בחיים, לזוגיות והורות. זה מנגנון ביולוגי שחייב לפגוש סביבה שתענה לזה. התקשרות זה משתנה שחשבו בעבר שהוא לא משתנה במהלך החיים. כיום יודעים שהוא יכול להשתנות בעקבות טיפול או קשר זוגי, אך לא משתנה בצורה דרסטית ולא בבת אחת אלא זה תהליך מאוד ארוך.

שעור 6    21.04.10

מלאני קליין מהווה בסיס לגישות הטיפוליות, תיאוריות של חשיבה דינמית.

רקע: הדברים הדומיננטיים בחייה קשורים למוות. נולדה ב-1882. אביה היה רופא- ד"ר מוריס רייצס. בן למשפחה יהודית שהועידו אותו במקור להיות רב, וכשהוא הלך ללמוד רפואה הוא מרד במסורת המשפחתית. בתחום הזוגי נאלץ להיענות לדרישת הוריו ונישא בשידוך לאישה שלא הכיר קודם. כשהצליח להתבסס כלכלית הוא התגרש ממנה. בגיל 40 התחתן פעם שנייה עם ליבוסה דויטש שהייתה בת למשפחה רבנית ליברלית יותר משלו ומנישואים אלו נולדו להם 4 ילדים. אשתו הייתה צעירה ממנו ב-15 שנים. הצעירה מבין הילדים הייתה מלאני. בשנים הראשונות לחייה של מלאני המשפחה חייתה בדוחק רב ואמה פתחה בצעד מאוד חריג לאותה תקופה, חנות לממכר תבלינים כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בשלב מסוים אביה של מלאני עשה הסבה לרפואת שיניים והשתמש בכספי ירושה כדי לפתוח מרפאה שמאוד הצליחה ובעקבות זאת המשפחה התבססה כלכלית. אביה נפטר בגיל 68 כאשר מלאני הייתה בת 18. מותו היה לה מאוד קשה. הוא זה שענה על הסקרנות האינטלקטואלית שלה, גם אם לא היה קשר רגשי קרוב. זמן קצר לאחר מותו אמה חלתה ונפטרה לאחר מספר שנים. שנים לאחר מותה מלאני דיברה על מאבקה האמיץ של האם במחלתה ובמוות הצפוי. מעבר למחלה ומות האם, גם שניים מאחיה של מלאני נפטרו בצעירותם. סידוני אחותה נפטרה בגיל 9. אחיה עמנואל מת בגיל 25. מלאני הייתה מאוד קרובה לאח זה ולמרות שהמוות שלו היה צפוי כי סבל ממחלת לב כרונית, היא באה במיוחד משלזיה שם שהתה עם בעלה לווינה, היא הייתה אז בהריון מתקדם ומתארת את תקופה זו כמאוד קשה. האח הזה הוא שהכיר לקליין את בעלה- סטפן קליין. מלאני מתארת שסביב מותו של אחיה היא הייתה עסוקה במחשבה על הוויתור שלה על לימודי רפואה שמאוד רצתה. לבסוף ויתרה כי העיסוק של בעלה דרש נסיעות תכופות בעולם. היא מעולם לא מימשה רצון זה גם כיוון שהייתה מטופלת בילדים קטנים ולא יכלה להרשות לעצמה לעשות זאת. למלאני היו 3 ילדים- הנס ,מליסה ואריק.  

אריק הבן הצעיר התפרסם כמי שהיה הילד הראשון לו עשתה מלאני קליין אנליזה. היום יודעים שהורים לא יכולים לטפל בילדיהם, באותה תקופה זה לא היה מובן מאליו. קליין פרסמה בעקבות הטיפול בבנה מאמר על אנליזה בילדים, זה אחד המאמרים הראשונים על טיפול בילדים. עד היום אין אף אחד שהצליח לטעת יסודות חדשים במה שקשור לטיפול בילדים מבחינה תיאורטית. היא נחשבה כפורצת דרך בתחום הטיפול בילדים. קליין לא הייתה רופאה והדרך המקצועית שלה הייתה שונה משל האחרים כי באותה תקופה רק רופאים עסקו בפסיכואנליזה. ההיכרות שלה עם התיאוריה הפסיכואנליטית הייתה רק כשהיא בעלה וילדיהם התיישבו בבודפשט. עד גיל 19 היא חייתה בווינה לכן מפתיע ששם לא גילתה זאת. כאשר הגיעה לבודפשט התחילה לעשות אנליזה אצל פסיכואנליטיקן ידוע בשם פרנצי.  

פרנצי הוא שכתב את הספר 'בלבול השפות בין המבוגרים לילד'- כוונתו הייתה לבלבול בין שפת הרוך הילדית לשפת התשוקה של המבוגר. הוא התייחס בהרחבה לראשונה אחרי פרויד למה קורה כשהילדים שלנו מגלים גילויים של מיניות. הוא אמר שכשילד מאונן או נוגע בחזה של אמו זו פעולה שנובעת ממיניות ילדית שהיא שונה ממיניות בוגרת. המבוגר שמסתכל על הילד בוחן את הילד דרך מיניות בוגרת ולמעשה הרבה פעמים לדבריו מתבצעות פגיעות מיניות כאשר יש בלבול בין שפת הרוך הילדית לשפת התשוקה. מבוגרים ייחסו לילדים פיתוי ומיניות בוגרת.

קליין הייתה מאוד לא מרוצה מהאנליזה שעשתה אצל פרנצי, אך תוך כדי הכירה את העולם הפסיכואנליטי והתחילה ללמוד את התיאוריה. היא לא למדה במוסד פורמאלי כי לא למדה רפואה, אך נעזרה מאוד במטפלים שלה שהתרשמו מרעיונותיה וטיפחו ועודדו אותה ללמוד ולעסוק בתחום. מלאני עברה מפרנצי לטיפול אצל מטפל ידוע אחר- קארל אברהם. הוא היה זה שגידל אותה גם כמטפלת ולא רק כמטופלת. אחד הנושאים שהוא כתב עליהם הכי הרבה היו אבל ומלנכוליה והוא השפיע מאוד על החשיבה של קליין בהקשר זה. יש אומרים שהתיאוריה שלה המייחסת לכל פרידה במהלך החיים כסוג של מוות, קשורה להשפעה של אברהם עליה.

ב-1926 קליין כמו יהודים רבים אחרים הגיעה ללונדון. זו הייתה עיר מקלט להרבה מהגרים והיא התחילה לבסס מעמדה שם כפסיכואנליטיקאית. היא קיבלה הכרה בחברה הפסיכואנליטית לאור הידע שרכשה, אם כי תמיד כשרצו להתנגח בה וברעיונותיה הזכירו את העובדה שהיא מעולם לא למדה רפואה. ב-1938 הגיעו ללונדון גם אנה פרויד ואביה. באותה תקופה קליין הייתה כבר מאוד ידועה בלונדון וביססה את מעמדה כמי שעוסקת בטיפול בילדים. אנה פרויד מצידה עסקה גם היא בטיפול בילדים וכאן התחילו להתפתח דיוני המחלוקת. מצד אחד אנה פרויד יצגה את פסיכולוגיית האגו ומצד שני קליין כמייצגת הזרם של יחסי אובייקט. הזרם האמצעי ביניהן מיוצג על ידי וויניקוט. קרל אברהם מת תוך כדי האנליזה של קליין וזה גם חידד את תפיסת המוות שלה. היא עצמה נפטרה ב-1960 ממחלת הסרטן. היא הייתה מאוד שנויה במחלוקת. 

תורתה של מלאני

מלאני קליין צריכה להילמד בשני צירים- הציר התיאורטי והציר הפרקטי.            

הציר הפרקטי- קשור לרעיונות שפיתחה סביב הטיפול בילדים. היא זו שהמציאה את המשחק כאמצעי לטיפול בילדים ואמרה שהמשחק של הילד שווה לאסוציאציות החופשיות של המבוגר כי זו השפה שבה הילד מדבר. ואם אנו רוצים ללמוד על מה מעסיק את הילד, צריך לעקוב אחרי מה הילד מוציא במשחק שלו.

הציר התיאורטי- התיאוריה של מלאני קליין מדברת על שתי עמדות פסיכולוגיות:

התפתחותיים שעור 6  28.04.10

כל עמדה קשורה למערך חרדות והגנות. ככל שהעמדה פחות בשלה כך גם החרדות הן יותר קשות בעלות אופי של רדיפה, חרדה להיבלע ע"י האחר. לעומת החרדה בעמדה הדפרסיבית שם החרדה הדומיננטית היא איבוד אהבת האובייקט איתו יש לנו קשר. אצל ילדים רואים שהם יכולים להרביץ להורה כחלק משלב התפתחותי ובעמדה הדפרסיבית רגע אח"כ יחבקו אותו ויבהלו שהרסו אותו.

העמדה הסכיזופרנואידית מאפיינת את השנה הראשונה בחיים. עולם המושגים של תינוק לגבי המציאות מאוד מצומצם והמציאות נתפסת כדבר מאוד מפחיד. מי שעושה את התיווך בין המציאות לחרדה הוא המטפל בתינוק והדבר נעשה באופן טבעי. לכן הורים לא זוכרים שהתינוק היה מותקף, אנו יותר זוכרים זאת לגבי אנשים מבוגרים שתקועים בעמדה הזו של להתקיף ולהרוס. בטיפול רוצים להביא אנשים להרגיש פחות מותקפים ולעבור לעמדה יותר דפרסיבית.

העמדה הסכיזופרנואידית מורכבת משני מרכיבים: הסכיזו-פיצול, פרנויה-חרדת רדיפה. כלומר החרדה המרכזית היא שרודפים אחרי וכדי לא להרגיש שרודפים אחרי או מתקיפים אותי אני מפצל. למשל לרע וטוב שכל הרע בחוץ והטוב בפנים ואז נשארים בעולם בטוח שכל הטוב בפנים. רואים אנשים שמשליכים על אחרים ומייחסים להם את כל הרע ואז אדם מרגיש שהרע לא אצלו. מחקרים הראו שככל שאנשים נוטים יותר להרחיק מעצמם את המציאות ,כך הם נראים יותר טוב- מרגישים רק את החלקים הנעימים, לא לוקחים אחריות על החלקים הלא נעימים שהם אלו שגורמים לנו להרגיש פחות טוב. מה שהתינוק מפצל זה גם את עצמו וגם את האובייקט. כאשר מדובר בפיצול של האובייקט מלאני קליין מדברת על הפיצול בין השד הטוב לשד הרע- הכוונה לשד המזין והשופע לעומת השד הריק. בחיים האמיתיים הדברים לא מתנהלים כל הזמן בקצב שלנו ואדם בשל יכול לשאת את התסכול בכך שמי שיש לנו יחסים איתו לא מזין אותנו כמו שאנחנו צריכים. פרויד ניסח זאת כעקרון המציאות ועקרון העונג.  הייחוד של קליין הוא בשני דברים: היא דיברה על עמדות ואמרה שאפשר לנוע ביניהן כל החיים והמערך השלם של מנגנוני ההגנה שהיא דיברה עליו.

היא אמרה שמול חרדות אנחנו משתמשים בדרך הגנתית של הנפש כדי לא להרגיש אותן. היא הרחיבה את מערך ההגנות בעיקר במערך הסכיזופרנואידי לעומת פרויד שכמעט לא ראה מטופלים פסיכוטיים.

עיקר הקשר בין התינוק לאמא מתמקד ביניקה בחודשי החיים הראשונים ולכן לפי קליין החלק החשוב ביותר בשלב זה הוא השד. מדובר באובייקט החלקי הראשון שהתינוק תופס ומפנים אותו לתוכו. אובייקט חלקי- בראשית החיים אין עדיין יכולת לתפוס את המטפל כאובייקט שלם אלא רואים חלקים. השד מבחינת התינוק הוא אמא. הטיפול המסור אמור לעזור לתינוק לחבר את האם לאובייקט שלם, את השד הטוב לשד הרע ובהמשך להבין שהאם לא תמיד סביבו אלא גם עסוקה בדברים אחרים.  בפנטזיה של התינוק השד הוא מפוצל. ישנו השד האידיאלי המזין וישנו השד הרודף- הרע. השד הרודף מופיע בכל אותם מקרים בהם האם לא מזינה בצורה שמתאימה לתינוק והתינוק בפנטזיה שלו מרגיש שהשד הרע הוא משהו שצריך להפטר ממנו ואז הוא מתקיף את השד. קליין אומרת שכאשר מתקיפים נתקפים גם בחרדה כי מפחדים שהרע יחזור אלינו- שהרסנו את הטוב ויישאר רק רע. חרדת הרדיפה- הפחד שמה שתקפתי עכשיו יתקוף אותי, קליין טענה שזה הבסיס למצבים פרנואידים בעתיד.

תופעה נוספת שמאפיינת שלב זה היא קנאה באובייקט. התינוק מקנא באם על הדברים שיש ברשותה ולו אין כמו למשל השד המזין. קליין אומרת שאלו השורשים להתנהגות בבגרות של רכושנות ולרצון לנכס לעצמי מה שיש לאחרים- הדשא של השכן ירוק יותר.

תפיסת העולם של התינוק בשלב זה מבוססת על מנגנון הפיצול- split. הפיצול מחלק את העולם לחיובי ושלילי וכך אפשר לשמור את הטוב בפנים והרע בחוץ. הרעב, התסכול והקנאה מופרדים באמצעות הפיצול מהשובע ומהסיפוק ואז הסיפוק נחווה כמושלם. מנגנון הפיצול הוא מאוד פרימיטיבי כי מדובר באנשים שחיים בקצוות- או שהעולם טוב או שהוא רע. התחושה מול אנשים אלו היא כמו של נדנדה. אחד המנגנונים של עמדה זו הוא אידיאליזציה לעומת דה-וולואציה . ההתייחסות לעולם היא דרך השלכות והפנמות- כל הזמן אדם משליך את הרע החוצה כי רוצה להיפתר ממנו, אבל כאשר הרע נמצא בחוץ הוא לא לגמרי זר לאדם כי אלו חומרים שלו, ואז חלק מהרע מפנימים חזרה. זה מה שעומד בבסיס מנגנון הזדהות השלכתית- מזהים את הרע שהשלכנו אצל האחר המשמעותי כמוכר ולכן חלק מופנם חזרה. כאן נכנס תפקיד האם המאוד חשוב, לאפשר לתינוק להחזיר לתוכו את החלקים המושלכים בצורה נסבלת. לדבריה ככל שהתינוק יפנים יותר חלקים שהם נסבלים עבורו, כך הוא יוכל להפנים לתוכו גם את הרע וגם את הטוב ולהתקדם לעמדה הבאה. דוג': ילד אומר "את אמא רעה ומגעילה"- האם לא אומרת חזרה אלא נותנת משמעות לתחושה של הילד. כמו שמשליכים חלקים של אוכל והאם עושה מהם עוגה- נותנת להם את המשמעות המאורגנת והנסבלת.

שעור 7  05.05.10

העמדה הדפרסיבית

עמדה זו נוצרת אחרי מלחמה בה הילד משליך החוצה חומרים נפשיים- חרדות, כעסים ויש מישהו אחר בחוץ שקולט את מה שהילד משליך, מעבד זאת וזה חוזר בצורה יותר נסבלת ומפנימים מחדש מה שהשלכנו, אך עם משמעות. הכאב חוזר בצורה נסבלת כי מחזירים לנו את הדברים עם שליטה. כאשר יש אסון בו גם ההורה מרגיש חרדה, הקושי הוא כשהוא מתקשה להיות שם בשביל הילד- בתמונה 'המבול' האם מסוככת על ילדיה ,הם שמחים והיא עם פנים חרדות. יחסי אובייקט מתחילים מתחושות פיסיות- תינוק מרגיש רעב ומישהו צריך לטפל ברעב. כשמגיע אוכל הגירוי הלא נעים מקבל מענה. לאט לאט הוא מבין שהמענה הזה הגיע מבחוץ דרך שלב של תסכול- הרווח בין הזמן שרעב לבין הרגע שמקבל אוכל. כשהתינוק מאוד קטן ישר משתדלים לתת מענה ואז יש לתינוק תחושת אומניפוטנטיות. בהמשך מתחילה להירשם חוויה של טיפול. יכולות להירשם גם חוויות אחרות כמו של טיפול לא רציף, טיפול מפחיד כי פעם נותנת ופעם לא נותנת מענה. טיפול לא מווסת- פעם נותנים המון ופעם לא מתאים. מתחילה להירשם במקרים אלו חוויות יחסי אובייקט לא נעימה. מהכיוון ההפוך- כשאף פעם אין תסכול, מה שקורה זה שנשארים בעמדה האומניפוטנטית ואין הבנה שזה מגיע מבחוץ. אלו מקרי קצה בהם נרשמת חוויה מאוד בעייתית של יחסי אובייקט.                                                                                                                            התסכול במצבים רגילים נוצר באופן טבעי.  הילד מתחיל להבין שהעולם מכיל גם חוויות של טוב וגם חוויות של רע. הדבר משמעותי לחיים הבוגרים- לשאת את זה שאנו לא מושלמים, שלפעמים אנו לא מצליחים. לא כל חוויה של חוסר הצלחה מחסלת אותי. הדבר גם משמעותי בשביל היכולת לשאת בתוכי אמביוולנטיות- החלק הדפרסיבי הוא ההבנה שכל בחירה תגרום לאובדן של הדבר האחר. מי שנמצא בעמדה הסכיזופרנואידית לא מסוגל לשאת אמביוולנטיות ולכן כשהוא בוחר הוא מתייחס לדבר האחר כאילו הוא לא קיים- מוחק ועושה דה-אוולואציה לדרך שלא לקח כי לא יכול לשאת את האובדן ולהחזיק בו זמנית את הבחירה שכן עשה. הסימפטומים מופיעים כשאדם לא מצליח להפעיל באופן יעיל מנגנוני הגנה וכך למשל נשאר באופן אובססיבי במקום של להיות עסוק בבחירות שלא עשה ולא מסוגל לבחור דרך ולהיות שלם איתה. ככל שהמנגנון פחות בשל כך היכולת להתמודד בצורה יעילה עם המציאות יורד ויכולים להגיע ממש למצבים פתולוגיים של ניתוק. זה קורה לרובנו במצבים שונים בצורה פחות קיצונית (אצל שירלי "מחיקה" של ההתעסקות בתקשורת לאחר הבחירה בע"ס ורק לאחר שנים יכולת לשלב בין הדברים).

מתי מופיעה מחלת נפש- הנפש שלנו בנויה כמו בית סוהר- מה שחופשי זה החלק המודע, הדמויות הפנימיות- המחשבות שלא רוצים לחשוב נמצאות בתוך בית הסוהר. השומרים של בית הסוהר הם מנגנוני ההגנה. לכולנו יש מנגנוני הגנה כי אם נהיה מחוברים כל הזמן לדברים שמטרידים אותנו לא נוכל לתפקד. לפעמים השומרים הללו לא מתפקדים. בד"כ קורה במקרים של הצפה מאוד גדולה, במצבי משבר. פעמים רבות מחלות נפש מתפרצות במצבי משבר. במקרים אלו יש סימפטומים. הטרגדיה היא שככל שמפעילים אותם כך הם נכשלים לעזור. למשל מנגנון פיצול- זורקים החוצה והדברים חוזרים. הסימפטומים מופיעים כשמנגנוני ההגנה לא שומרים יותר והם מופיעים במקום להצליח להתמודד עם חרדה. הסימפטום מסתיר מאחוריו חרדות. הטיפול רוצה לגעת בחומרים הלא מודעים שנמצאים מאחורי הסימפטומים ואז מופיעה ההתנגדות. ההתנגדות בטיפול מקבילה למנגנוני ההגנה בחיי הנפש- כשמבקשים מאדם לדבר על החרדות בטיפול הוא יפעיל התנגדות - יכול להופיע בצורה של שתיקה, הרבה דיבורים, אקטינג-אאוט, אי הופעה לטיפול. בד"כ יש חרדה מלדבר על החרדה. כמו שמנגנוני ההגנה שומרים ביום-יום שלא ניגע בדברים המפחידים כך בטיפול ההתנגדות שומרת שלא ניגע בחרדות שלנו.  בנייה של מנגנוני הגנה היא מטרה בטיפול כדי שאדם לא יצטרך לסבול כ"כ. אנו מעדיפים שיבנה מנגנוני הגנה גבוהים. כשאין מנגנוני הגנה, לא ניתן לשאת את המציאות כי הלא מודע מתקיף כל הזמן.

המעבר לשלב הדפרסיבי מתרחש כאשר התינוק מפתח את הכישורים הקוגניטיביים שלו כמו תפיסה והבנה, חשיבה, זיכרון. אז הוא יכול להבין שהאובייקט הטוב והאובייקט הרע זה אותו אובייקט- זו אותה אמא. הדבר קורה לפי קליין סביב גיל שנה וחצי- היכולת לשאת בתוכנו ניגודים. יש פה גם משחק בין יכולת רגשית וקוגנטיבית כי יתכן שיכול להבין ניגודים ולא יכול לשאת זאת. יכול להיות גם הפוך שהקוגנטיביות של אדם מאוד נמוכה ולכן לא יכול לעשות את החיבורים גם אם יש יכולת רגשית. המעבר לשלב זה יכול להתרחש רק אם בשלב הקודם היו יותר חוויות טובות מאשר חוויות לא טובות. בשלב הקודם החוויות הטובות נקשרו לשד הטוב והחוויות הרעות לשד הרע- היה פיצול. בשלב זה מבינים שהרגשות החיוביים והשליליים קשורים לאותו אובייקט. אחדמתוצרי שלב זה הוא רגש הקנאה, אבל בניגוד לקנאה של השלב הקודם שהייתה ממקום של רכושנות זו קנאה דפרסיבית- קשורה בהכרה שלאם יש קשרים אחרים גם עם האב, שהיא הולכת גם למקום אחר (עבודה). בטיפול רואים שיש מטופלים שלא יכולים לשאת את זה שיש לנו עוד מטופלים. רואים בטיפול מה העמדה כשצריכים לחוות תסכול. איפה יש אנשים שנמצאים בהכחשה לכך שיש למטפל חיים אחרים מחוץ לטיפול, אנשים שלא יכולים לשאת דיבור על סיום טיפול. היכולת לשאת את זה שלאם יש חיים אחרים- מקבילה לעמדה האדיפאלית- ההבנה שיש גם אב ולא רק האם והילד ביחסים בלעדיים. היכולת לקבל את זה שיש "שלישי" /אחר. הדפרסיה היא מהמקום של לשאת את זה שלא הכל מושלם ובשליטתנו להכיר בזה שאין לנו הכל ולא להתפרק מזה. בעמדה הדפרסיבית החרדה המרכזית היא לאבד את אהבת האובייקט- כי מכירים בזה שהאובייקט שתקפנו כשהרגשנו שהוא רע הוא גם האובייקט הטוב. אם תקפתי את אמא אולי היא לא תאהב אותי ולא תרצה להיות אמא שלי יותר. האשמה בשלב זה נקראת אשמה דפרסיבית כי באה מתוך הפחד לפגוע באחר- להעליב, לגרום לו להרגיש יותר טוב. בניגוד לאשמה בעמדה הסכיזופרנואידית שהיא מתוך חשש שהאחר ירדוף אותנו חזרה.

מנגנוני ההגנה בעמדה הדפרסיבית- ניתן לראות קצת הגנות מאניות: אלו הגנות שאומרות שלמרות שאדם מכיר בזה שהוא לא אומניפוטנטי, יש לו כוחות ויכול לתקן ולסדר את העניינים. זה בא ממקום של חרדה שאדם אינו כל יכול, ולכן בשליטה כביכול. ההגנות היותר שכיחות ובשלות הן אינטלקטואליזציה, הדחקה (בניגוד להכחשה שמאפיינת את העמדה הקודמת- מכניסים עמוק לצינוק ולא מוציאים)- מכניסים את החומרים לבית הסוהר אך זה נגיש ויכול לצאת כשצריך.

רגרסיה בשירות האגו- רגרסיה בטיפול בה אנו לוקחים לו את מנגנוני ההגנה כדי שיצמח שוב בצורה בריאה יותר- במקרים אלו מטופל צריך שאנו נגונן עליו, למשל נציע טיפול אינטנסיבי יותר. ככל שנשדר למטופל שאנחנו נחזיק את החומרים הקשים בשבילו כך נוכל לעזור לו להצמיח באופן טבעי הגנות טובות יותר.

שעור 8  26.05.10

קליין דיברה על שתי עמדות פסיכולוגיות בסיסיות- אחת יותר בשלה היא העמדה הדפרסיבית והבשלה פחות היא העמדה הסכיזופרנואידית. הרחבנו על העמדה השנייה ועל מנגנוני ההגנה שבה של פיצול והשלכה. בעמדה זו נמצא אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם כשלון ודחיית סיפוקים. רוצים כל הזמן וזקוקים כל הזמן לחוויה של השד הטוב והמזין. אין מיכל של חוויות טובות שמאפשרות לחוות תסכולים. יש קושי בהתאמה לסביבה ולראות שיש סובייקטים בעולם והאדם לא נמצא במרכז. בעמדה הדפרסיבית מופיע התסביך האדיפאלי כי יש התחלה של הכרה בכך שיש עוד אנשים בעולם.

בעמדה הדפרסיבית יש יותר יכולת לחשיבה סימבולית מה שמאפשר להתאפק. יש יכולת לדמיין ולכן לא צריך את האמא הקונקרטית אלא יש יותר יכולת לחשוב עליה. הדבר מאפשר יותר להיפרד. ילדים שמתקשים להיפרד הרבה פעמים הם כאלו שעדיין לא התפתחה אצלם חשיבה סימבולית וזקוקים להורה עצמו. הדבר מתקשר לחוויה של מוות- מוות זה כל חוויה של אובדן, משהו שנגמר. סביב נושא האובדן, אנשים בעמדה הסכיזופרנואידית בד"כ קורסים- הם לא יכולים לשאת שמה שהם איבדו כבר לא קיים יותר. בדפרסיה יש אבל, מה שלא קיים בעמדה הסכיזופרנואידית כי חייבים את הדבר עצמו. בעמדה הדפרסיבית -לאנשים עם חשיבה סימבולית יש זיכרונות והדבר מאפשר להם להתמודד עם אובדן- הם מסוגלים לשמור דימוי של האדם המת בתוכם. מה שמאהלר קראה לו קביעות אובייקט מופנמת בתוכם.  בעמדה הסכיזופרנואידית האנשים מרגישים באובדן שמשהו נקרע מתוכם ברמה כזו שהם קורסים ולא מסוגלים להתמודד עם המצב החדש. האובדן יכול להיות גם של סטאטוס קודם כמו במעבר לאמהות כשרואים שהאם לא מסוגלת להתמודד עם המצב החדש. חשוב בעבודה עם אנשים שכולים לשים לב באיזו עמדה נמצאים כדי לזהות מצבי סיכון לקריסה סביב קושי התמודדות עם האובדן. כדי לעזור לאנשים להתמודד צריך לעזור להם לבנות זיכרונות ואת כל האנרגיה הליבידינלית שמושקעת באדם המת להעביר לערוצים של חיים.                                                        התמודדות עם אובדן אצל ילד מקבילה לאובייקט מעבר- השאלה האם ניתן להיפרד מה"דובי" לחלק מהזמן או שכל הזמן צריך אותו צמוד. נוכל לראות הצמדות לאובייקט מעבר סביב פרידות. אבל מתחיל להימדד כפתולוגי אחרי שנה כי במהלך שנה עוברים מעגל שלם של חגים, עונות וכדומה. מבחינת קליין העמדה האדיפאלית מתחילה הרבה יותר מוקדם מאצל פרויד- הולכת יחד עם העמדה הדפרסיבית- אבל על כך שישנו שלישי/אחר והילד הוא לא מרכז עולמה של האם. העמדה הדפרסיבית מתחילה לפי קליין סביב גיל שנה וחצי.

הזדהות השלכתית

מושג שקליין דיברה עליו ראשונה ב-1946 במאמר העוסק במנגנונים נפשיים סכיזואידים. המאמר מתאר את העמדה הסכיזופרנואידית. היא רואה בהזדהות השלכתית מנגנון הגנה מאוד פרימיטיבי וראשוני. במנגנון זה יש באדם חלק בלתי נסבל שלא יכול לשאת אותו למשל אם שמרגישה שהשיערות שלה מכוערות- בעמדה הסכיזופרנואידית היא לא מסוגלת להתאבל על מה שאין ולכן היא מכחישה את הדבר. משהו בלתי נסבל ולא מחוברים אליו במודעות כי החיבור אל הידיעה תגרום סבל נפשי. אחד הסימנים של בגרות הוא להשלים עם מי שאני כולל הליקויים והכישורים. למשל אדם שלא מסוגל לקבל שיש לו לקויות למידה. גם חומרים מוכחשים עולים מדי פעם למודעות. כשהדבר נמצא במודעות הוא בלתי נסבל ולכן צריך להיפטר מזה.

בהזדהות השלכתית האדם מחפש "קורבן תורן" שייחס לו את הליקוי- הוא/האחר עצלן, טיפש. ההשלכה נעשית בתוקפנות כי החומרים מאוד מאיימים על האדם. עד כאן זו רק ההשלכה הקלאסית שפרויד דיבר עליה.  

קליין הכניסה את המקום של יחסי אובייקט- תמיד יש אחר והאחר מכל מיני סיבות מקבל את התפקיד ששמנו עליו- למשל אדם שאומרים לו שהוא דפוק והוא באמת מתחיל להרגיש דפוק ומתחיל להתנהג כך ולהתנצל על הכשלים. האדם האחר עליו השליכו את החומר מתחיל להתנהג לפי ההשלכה ואז האדם שהשליך את הדברים רואה מולו משהו מוכר ומזדהה עם החלק המשלים של יחסי אובייקט. כלומר מתחילה להתפתח מערכת יחסים בין שני אנשים שעל פני השטח נראית מערכת יחסים אובייקטלית (בין שני אובייקטים) אך בפועל זו מערכת יחסים בין שני דימויים פנימיים של אותו אדם. דוג' הורה שעבר התעללות בילדותו מופנמים אצלו בחוויה גם התפקיד של ההורה שלו שהתעלל בו וגם של הקורבן, כשהוא הופך להיות הורה אם הוא ייזכר בזה שהיה קורבן בילדותו זה בלתי נסבל עבורו. לכן משליך על הילד שלו והופך את הילד לקורבן. שמים אצל הילד תפקיד של קורבן או באופן אקטיבי או שמשתכנעים שהוא קורבן של המערכת. הדבר משאיר אצל ההורה את תפקיד התוקפן. ההורה מזהה בילד הקורבן דבר מוכר ולוקח את התפקיד המשלים שמופנם אצלו של התוקפן. הדבר הוא בעצם הצגה עם תפקידים של חומרים פנימיים נפשיים. החלק הקומפלימנרי לחלק המושלך הוא התוקפן ולכן ההורה מייד יזדהה איתו. אפשר גם להשליך תפקידים הפוכים למשל על הילד את התוקפן וההורה יראה עצמו כקורבן. ההזדהות היא מול זה שמכירים את התפקיד המושלך על האחר לכן לוקחים את התפקיד המשלים. מה שהיה במקור בחומרים הנפשיים של האדם זו תבנית כפולה מופנמת. זה נראה כמו יחסי אובייקט אך אלו שני דימויים פנימיים של אותו אדם. החלק שבוחרים להשליך הוא החלק היותר בלתי נסבל. כשהילד לא מוכן לקבל את התפקיד , ההורה יעביר לו מסר של חוסר אהבה וקבלה כלפיו ואז הילד יתחיל לפתח סימפטומים.

קליין אומרת שכשאדם מוכן לקחת על עצמו תפקיד זה הרבה פעמים בגלל שזה נופל על נקודה רגישה אצלו. בד"כ הזדהות השלכתית לא מתקיימת אם האדם לא מתחבר לחומרים שמושלכים עליו. אצל ילדים הרבה פעמים הם ייקחו את התפקיד כדי לזכות באהבת ההורה.  כשיש הזדהות השלכתית נאמר שהתפתחה מערכת יחסים נרקיסיסטית לעומת מערכת יחסים אובייקטלית כי לא מדובר בשני אובייקטים מובחנים. לפי קליין לאם יש תפקיד מאוד חשוב לעזור לתינוק להתמודד עם החלקים הבלתי נסבלים של עצמו. כשהילד משליך על ההורה חשוב שההורה יתפוס את הדברים ויחזיר אותם בצורה נסבלת וכך הילד ילמד שאפשר להפוך את הרע והרודפני למשהו נסבל. הבעיה קורית כשההורה באופן קבוע הודף חזרה או לוקח את התפקיד. התפקיד הראשון הוא להבין מתי אומרים משהו שהוא שלי ומתי של האדם האחר. התפקיד השני הוא לקחת את חומרי הגלם שזרקו על האדם ולהפוך אותם למשהו נסבל ומעובד. זה מושג המיכל של ביון. ההורה צריך להיות מיכל לתכנים המאיימים שהילד מעביר לו. אם מכילים את התסכול הוא הופך למשהו נסבל, אם משליכים אותו חזרה הוא הופך לעוד יותר בלתי נסבל ולכן עוד יותר מתקיפים

בטיפול הרבה פעמים נצטרך לספוג את מה שהמטופל משליך עלינו, ואולי אף להיות מושפלים בהסכמה כתוצאה מכך. יש לנו צורך להבחין בין תחושות שהם כתוצאה מהשלכה של המטופל, לבין תחושות שהם סובייקטיביות.

הזדהות השלכתית מתרחשת כל הזמן, צורח ואנו ישר נכנסים לאיזושהי חרדה כתוצאה מכל.

השלבים של הזדהות השלכתית בטיפול:

ככל שנחזיר למטופל את החומרים שלו בצורה יותר נסבלת ולאחר שעיבדנו אותם בעצמנו, כך יש יותר סיכוי שהמטופל יוכל לפתח מיכל משל עצמו ויצטרך פחות להשליך על אחרים, וזו תחילתה של העמדה הדפראסיבית.

הרבה פעמים נראה ילד עם הרבה חרדות, שתוקף את כל העולם, ואנו נפגוש מעליו הורה שלא מסוגל לשלוט עליו, ולכן יש חשיבות לעבדו עם הוריו של הילד ולא רק איתו.

פרויד דיבר על מספר גורמים העוזרים לנו בהעברה נגדית:

 

שיעור 9    1.6.10 (השלמה מדבורנית)

וויניקוט תלמידהּ של קליין, נולד ב-1896, הוא בנם השלישי והאחרון של הוריו. הוא גדל בעיירה קטנה בדרום מערב אנגליה והיו לו חיים נפלאים בילדותו. דווקא בתקופה שהוא כתב את התיאוריה הוא חי חיים מאוד קשים, הוא חי הרבה מאוד שנים עם אישה חולת נפש, לאחר מכן הוא התחתן עם קלייר עו"סית ואז החיים שלו הסתדרו. לא היו לו ילדים ולמרות זאת הוא כתב הרבה מאוד על ילדים וטיפל בהם הרבה מאוד. היו לו שיטות טיפול מאוד ייחודיות, אחד הדברים שנשארו בסימן שאלה למה לא היו לו ילדים. יש השערה שאומרת שזה בגלל אשתו הראשונה שהייתה חולת נפש ויש שאומרים שזה בגלל שהוא חי בתק' מלחמת עולם השנייה והוא ראה את ההתמודדות של ילדים ולא רצה להביא ילדים לתוך המציאות הזאת. השנים של הילדות שלו עברו בעיירה באנגליה, הוא גדל בבית רחב ידיים עם חצר מאוד גדולה והוא אמר שהיו לו הרבה הזדמנויות למשחקים בתור ילד. הוא גדל עם 2 אחיות שלו ועוד 5 דודנים. הוא העיד על עצמו שהוא גדל עם חוויה של ערך עצמי, שהוא אהוב, חלק גדול מהתחושות האלה הוא השיג דרך אימא שלו. הוא הגדיר את אימא שלו כאישה מלאה חיוניות, ספונטניות והוא אמר שכאשר הוא פיתח את התיאוריה של המשחק הוא הרגיש עד כמה "קווי היסוד של אופייה של אימי הופנמו באישיות המשחקת שלי והפכו להיות הבסיס לתיאורית המשחק שאח"כ כתבתי". אבא שלו היה סוחר מצליח שהיה מאוד מעורב בענייני ציבור, היה ראש עיר פעמיים וזכה לתואר אבירות.

תיאורית המשחק- מרכיבים של משחק מאפשרים לחיות בצורה משוחררת. לעומת זאת אנשים בלי אישיות משחקת עושים את אותו דבר וקופאים על השמרים, בעצם חיים כמו רובוטים. אדם שאין לו אישיות משחקת מאבד את העשתונות כשהוא מקבל משהו שאליו הוא לא ציפה, אם התנאים שהוא רגיל אליהם משתנים.

כשוויניקוט היה בן 14 הוא עבר לפנימייה בקיימברידג'. הוא מתאר את החיים שם כתוססים מאוד ולמעשה שם התרחשה הטראומה הראשונה בחיים שלו. כאשר הוא שובר את עצם הצוואר והיה צריך להיות מאושפז בבית החולים של הפנימייה לזמן ממושך. בעקבות האשפוז הוא החליט ללכת ללמוד רפואה, בגיל 20 הוא התחיל את לימודיו. בזמן מלחמת העולם הראשונה כאשר האוניברסיטה הפכה לבי"ח צבאי, וויניקוט עבד שם כאח מסייע. בשלב מסוים הוא התגייס לחיל הים וכשהוא חזר מהמלחמה הוא השלים את לימודי הרפואה בלונדון ואז במהלך הלימודים הוא שוב חלה ואושפז במשך שלושה חודשים. וויניקוט אמר שמתוך זה שהוא היה חולה פעמיים כל רופא חייב לחוות את החוויה של להיות חולה (הזדהות ואמפטיה) ופה הרעיון שכל מטפל צריך להיות גם מטופל.

ב-1923 ויניקוט סיים את התמחותו והחל לעבוד ב-2 מרכזים רפואיים, כשהמוכר מבניהם הוא פדינגטון, שם שימש יועץ לרפאות ילדים, והוא פתח שם מחלקה ייעוצית, ואנשים באו אליו עם בעיות רפואיות ואחרות של ילדים, שם פגש את האמא והילד ביחד, שם סיפרו לו על בעיות שהוא ניסה להבינן דרך הקשר שראה בין ההורים לילד. לאט לאט הוא החל להתעסק יותר ויותר עם הצדדים הפסיכולוגיים ופחות בצד של הטיפול הפיזי. באותה שנה הוא התחתן עם אליס טיילור. באותה תקופה אימו נפטרה והוא גם החל להיות פורה מבחינת כתיבה, למרות שבתוך הבית פנימה חייו היו מאוד קשים. ב-1949 ויניקוט התגרש לאחר 26 שנות נישואים, וזה לאחר שנים שהוא בעצם סעד אותה. יש אומרים שזה היה על רקע היכרותו עם קלייר. קלייר ווניקוט נישאו ב-1951, וויניקוט אמר משפט שאח"כ נשמע מאוד מרגש, שאם הוא לא היה מתחתן איתה הוא היה מת...

לקלייר היתה תרומה מכרעת לפריחה שלו בשנותיו האחרונות והיא הפכה לאחד המקורות המרכזיים לידע שיש לנו על חייו של ויניקוט, מכיוון שויניקוט עצמו היה אדם מאוד סגור. לפיה, הוא אהב לנגן על פסנתר, ביטלס, לצפות בספורט בטלוויזה. הוא ממת בביתו בינואר 1971. הוא הוביל את הגישה שאומרת שצריך להיות למטופל כמה זמן שהמטופל צריך.

ויניקוט מזוהה עם הזרם האמצעי, שדוגל בטיפול יותר רך, שבו, למשל, אין כ"כ מושג של setting..

מרכז העבודה התיאורטית של ויניקוט, עוסק במפגש בין הפוטנציאל המולד של התינוק לבין הסביבה אותה הוא פוגש. זוהי גישה שאומרת שיש משהו שהילד נולד איתו, והשאלה היא איזו סביבת גידול הוא פגש, וסביבה זו לא צריכה להיות מושלמת. הוא זה שטבע את המושג 'אם טובה דייה'. הוא הדגיש את זה שילד צריך להיות מובחן ע"י ההורים שלו, ושמקבלת את הילד כמו שהוא, ולא כועסת עליו כשהוא לא עושה את מה שהוא לא מסוגל אליו.   

ישנו  שלב שנקרא לקראת עצמאות, אף פעם אנו לא עצמאים לגמרי אלא תמיד תלויים מעט בסביבה.

כל שלב הוא בוחן דרך צרכי התינוק או הילד מול הפונקציות שצריכה למלא הסביבה מול הילד. 

שיעור 10   16.06.10

כשמדברים על וויניקוט מדברים בשפה אחרת מזו שהייתה קודם של פרויד או קליין של אינסטינקטים או דחפים אלא בשפה של צרכים. גם מאהלר ובולבי דיברו על דחפים ואילו וויניקוט ומי שבא אחריו מדברים על שפת הצרכים- הצרכים שיש לתינוק. הצרכים האלו משתנים משלב התפתחותי אחד לאחר.

וויניקוט דיבר על 3 שלבים התפתחותיים:

השלב הראשון הוא שלב התלות המוחלטת מה שמאפיין שלב זה הוא שהאובייקט המטפל בתינוק הוא אובייקט סובייקטיבי- זאת כי התינוק שם עליו את כל ההשלכות שלו, הוא בכלל לא יודע שיש שם אובייקט. הוא תופס אותו לפי הצרכים שלו בלי לדעת שגם לאובייקט יש צרכים משלו. השלב השני נקרא שלב התלות היחסית. זהו שלב בו האובייקט הופך להיות יותר אובייקטיבי וכאשר הוא הופך ליותר אובייקטיבי מתחילה להיות תלות באובייקט מעבר (דובי, חיתול, מוצץ...). השלב השלישי נקרא שלב של לקראת עצמאות. לפי וויניקוט אף פעם אנו לא מגיעים לעצמאות מוחלטת כי אנו תמיד תלויים פחות או יותר במישהו אחר לסיפוק הצרכים שלנו. השלב הזה מאופיין בהתקשרות לאובייקט שלם.

1. שלב התלות המוחלטת- השלב הראשון מתחיל עם הלידה. לפי וויניקוט הוא מסתיים   ב-4-6 חודשים. אפשר לראות אצל התינוק את המעבר משלב זה כאשר יכול לשאת קצת תסכול כמו לחכות כשאמא מכינה את הבקבוק- מראה על הבנה שיש מישהו אחר בחוץ שעושה את הדברים בקצב אחר. התינוק לומד כשהוא מתפתח לזהות את קול הוריו, את קול הכפית שמערבבת את המטרנה- זה מה שמאפשר לשאת את התסכול כי הוא מבין שהצורך ימולא. התינוק נולד חסר אינטגרציה- התפקיד של מי שמטפל בתינוק זה לעשות אינטגרציה.

פרויד קרא לכך אחרת- אמר שהתינוק נולד כשהוא רק דחפים. חוסר אינטגרציה זה ילד שלא יודע מה הוא צריך ומה הוא רוצה רק יודע שמרגיש חוסר נעימות, כאב אך לא יודע לזהות מה הדבר ולתת לו שם. כאן התפקיד של האם להתחיל לתת שם לתחושות של התינוק.          

וויניקוט אומר שמה שמתפתח בשלב זה הוא לא רק התינוק אלא גם היחידה הפסיכולוגית אם-תינוק. ויניקוט קורא לכך מושקעות אמהית בסיסית (pmpo)- דבר שמתפתח אצל כל אישה בצורה נורמאלית בשליש האחרון של ההיריון- שלב בו אישה הופכת להיות משהו מנותק מהמציאות ומתכנסת ומושקעת בתינוק שעתיד להוולד. וויניקוט אומר שהמצב נראה למתבונן מבחוץ כמו משהו פסיכוטי- אומר שזו אחת הדוגמאות היחידות שהפסיכוזה היא מצב נורמאלי. הוא אומר ששלב זה נמשך גם חודש לאחר הלידה וזה אותה יכולת ייחודית של האם לדעת מה התינוק שלה צריך. זה מצב מעין פסיכוטי אבל בריא לחלוטין בו האם לומדת להכיר את התינוק שלה- התינוק הייחודי שלה. המצב קורה בכל הריון מחדש כי לכל תינוק יש טמפרמנט אחר וצרכים אחרים. זה מה שמאפשר לאם את המושקעות האמהית הבסיסית, זה מה שמאפשר לה אחר כך להתאים עצמה למה שהתינוק שלה צריך.

וויניקוט עושה אבחנה בין שני סוגים של אמהות: אם-אובייקט ואם-סביבה. אומר שאם אובייקט היא אם שמספקת את כל צרכי התינוק שלה- יהיה יבש, יאכל בזמן, אך הטיפול האובייקטיבי לכשעצמו אינו מספיק כי התינוק צריך גם שיאהבו אותו, שיחבקו אותו, שיסתכלו ויחייכו אליו וכאן נכנסת פונקציה של אם-סביבה זהו החלק שמעבר לטיפול האובייקטיבי בתינוק. בתקווה שכל אם מכילה בתוכה את שני החלקים האלו. כשהאם לא מכילה את החלק של סביבה היא תחווה בעיניו כאובייקט זר. כשהאם לא מספקת את הצרכים לפי מה שהתינוק זקוק לו מתפתח אצלו עצמי מזויף- התינוק לומד להתאים עצמו  לצרכי אמו בשלב שהוא עדיין לא יודע שיש שם אמא. למשל בדיכאון אחרי לידה- כשהאם מספקת את הצרכים הבסיסיים כך שהתינוק ישרוד אך לא באופן מותאם אליו. התינוק לא לומד כך מה הצרכים של עצמו. רואים בטיפול אצל מבוגרים כאלו שהם לא יודעים מה רוצים להשיג בטיפול, מה נוח להם- למשל אם הכסא נוח להם, אם רוצה לפתוח מזגן. בעצם זהו ויתור על התחושות האותנטיות של האדם לטובת האחר. לכולנו יש קצת עצמי מזויף- כלומר התאמה לצרכי אחרים אך השאלה מה המידה שלו והאם אדם יכול לדעת מה הצרכים שלו ולהתפנות אליהם. אפשר לומר שהעצמי המזויף התקין הוא עצמי מזויף מתוך בחירה כי הוא נעשה מתוך מודעות. אצל תינוק מדובר במשהו שנועד לעזור לו לשרוד- אם הוא לא יתאים עצמו לצרכי אמו הוא לא ישרוד, כאן אין בחירה. יש כאן הכרה מוקדמת מדי בכך שיש אובייקט בחוץ והוא נפרד. לכן גם מתפתחות הרבה פעמים חרדות קשות כי אין מי שיעזור לו לתת שם ומענה לצרכים. נוצרת חרדה של התפרקות- יש רעב ואין מענה. רואים אצל מבוגרים כאלו ביטוי לכך במצבי מעבר ושינוי- התפרקות או חרדה קשה מתוך הדהוד לחוויה מהילדות.

בשלב זה יש תלות מוחלטת כי התינוק לא אמור לדעת שיש אובייקט בחוץ, לא אמור לחוות תסכולים גדולים (כמובן שיש תסכולים קטנים בלתי נמנעים). מתפתחת חרדת אינהלציה/חרדת התפרקות ועצמי מזויף. כשמטפלים בתינוקות עושים זאת יחד עם המטפל העיקרי בו- מטפלים ביחידה אם-תינוק.  כשמזהים אמא שיכולה לספק רק את צרכים בסיסיים של אם-אובייקט כמו בדיכאון אחרי לידה צריך לזהות מי בסביבה יכול לספק את הצרכים של אם-סביבה- כלומר את המענה הרגשי לתינוק למשל אבא,סבתא. מצב כזה שיש פיצול בפונקציות כן יוכל לספק לילד מענה מספק. וויניקוט מדבר על הפונקציה החשובה ביותר בשלב זה- ההחזקה. ההחזקה כוללת לפי וויניקוט פונקציות גם פיסיות אך בעיקר פונקציות רגשיות- למשל להגן על התינוק מפני פגיעה פיסית כשהכוונה אפילו להלבשתו באופן מותאם לעונה לדאוג שלא יהיו יתושים בסביבה שלו. זהו משהו פיסי אך מתוך מוכוונות רגשית אליו. התפקיד של סביבה מחזיקה היא להרגיע למשל כשיש רעש מבהיל.

וויניקוט אומר שכאשר האם לא מצליחה להתחשב ברגישות של התינוק (לכל תינוק יש את הרגישויות שלו) התינוק חווה פלישה- של משהו שבא מבחוץ, גירוי חודרני, העולם נחווה כמתקיף. כאשר האם מצליחה לטפל בתינוק בצורה רגישה, התינוק חווה תחושה של המשכיות, תחושה שיש לו רשת ביטחון גם פיסית וגם רגשית. לתחושה זו הוא קורא going on being. תחושה זו נפגעת כשיש חור ואין מי שימלא אותו למשל בתחושת רעב שלא מקבלת מענה. אם-סביבה מספקת לתינוק פונקציות שהוא עדיין לא מסוגל לספק בעצמו וכאשר יש כישלון ממושך בתפקוד של הפונקציה של סביבה מחזיקה עלולה להתפתח פסיכוזה. תינוק פסיכוטי מתייחס לעולם כדבר מפחיד, יכולים לדפוק את הראש בקיר כל הזמן, לצרוח מבהלה מכל מי שמתקרב. קשה מאוד ולפעמים לא ניתן לתקן זאת.

ככל שהתינוק חווה את האם כאם-סביבה התחושה שלו היא שהוא יוצר את העולם. וויניקוט קורא לכך אשליה אומניפוטנטית- בשלב זה התינוק לא יודע שיש אובייקט וחושב שהוא זה שיצר את המענה לצורך. וויניקוט אומר שאומניפוטנטיות ראשונית זו מאוד חשובה לביסוס היכולת של התינוק בקשר ליכולתו ליצור דברים. זהו הגילוי הראשון של היצירתיות. זהו גם הבסיס של האמון של התינוק בעולם- בעולם נמצא כל מה שהוא צריך ורוצה.

זהו שלב מאוד חשוב בפונקציה של האם- גם של פונקצית השיקוף. פירוש הדבר לומר לתינוק מה הוא מרגיש עכשיו ומה הצרכים שלו: "אתה רעב, אתה עייף..." השיקוף מאוד חשוב כדי שיתפתח עצמי אמיתי. חשוב שזה יתאים למה שקורה לתינוק. בטיפול לילדים מאוד חשוב לתת מילים למה שהם מרגישים. המקבילה של השיקוף בטיפול במבוגרים זה הmirroring- אצל וויניקוט.

דבר נוסף חשוב הוא היכולת של האם להיות נוכחת בצורה לא תובענית/ לא בולטת. הכוונה היא למשל כשהאם מפריעה לילד כשהוא משחק משחק חופשי, או מעמיסה גירויים. וויניקוט עושה אבחנה- אומר שהאם צריכה להיות שם כשהתינוק צריך אותה, אם התינוק באוניברסיטה ופתאום משהו מציק לו והוא קצת בוכה, אז האם צריכה לבוא. היא לא צריכה להיות שם כשהתינוק לא צריך אותה, אך כן להיות שם כשהוא צריך. ויניקוט אומר שכאן מתפתחת היכולת להיות לבד בנוכחות מישהו אחר. בבגרות למשל רואים כשזוג נמצא ביחד אך כל אחד עסוק בענייניו וכשרוצים מקיימים אינטראקציה- זה שונה מבדידות. האפשרות להיות לבד היא הישג התפתחותי. בניגוד לכך כשלתינוק אין מי שייתן לו מענה כשהוא רוצה וצריך זה יצור אצלו חרדה. בבגרות גם חשוב לאדם שיהיה לו את מי לשתף כשרוצה.

בשלב זה האובייקט נחווה על ידי התינוק כסובייקטיבי, נשלט על ידו, בלתי נפרד וככל שהתינוק יתפתח התינוק יהפוך להיות אובייקט אובייקטיבי.

שיעור 11   23.06.2010

דיברנו על שלב התלות המוחלטת בו האובייקט המטפל נתפס אצל התינוק בצורה סובייקטיבית-התינוק צובע אותו בצבעים שלו. האובייקט אמור כל הזמן לעמוד לרשותו של התינוק. התקשורת שמתקיימת בין האובייקט המטפל לבין התינוק היא תקשורת אימפליציטית- לא ישירה, לא צריך לדבר בה את הדברים כי הם ברורים מאליהם. הכוונה למשל שהאם יודעת לקרוא את צרכי התינוק בלי שהוא מדבר אותם. תקשורת לא מפורשת לעומת תקשורת אקספלציטית- מפורשת שמתווספת בהמשך ההתפתחות. לאט לאט התינוק לומד לשייך את התחושות. לאורך כל החיים אנו משתמשים בשני סוגי התקשורת. הפלישה בשלב זה היא כשההורה לא מצליח לגונן על התינוק מפני גירויים לא נעימים בצורה קיצונית מבחוץ או על ידי ההורה- על פי ויניקוט זה נקרא תקשורת טראומטית. לפעמים זה לא בשליטת ההורה אם יש תקשורת טראומטית למשל כשיש פיגועים וגם אם פיסית לא קרה כלום, התינוק חווה טראומה. לכל תינוק יש פוטנציאל לגדילה והתפתחות השאלה היא איזו סביבה הוא פוגש- האם הסביבה מצליחה להתאים עצמה להיענות לצרכי התינוק. הטראומה היא משלב טרום מילולי ולכן קשה יותר לתקן את הטראומה.

2. שלב התלות היחסית- האפיון המרכזי שלו הוא אובייקט המעבר. זה חפץ שההורים מניחים בסביבת התינוק אבל התינוק מוצא אותו. כלומר הילד הוא שבוחר מה יהיה חפץ המעבר שלו. צריך לכבד את הבחירה של התינוק. לחפץ יש המון משמעות- זו היצירה הראשונה של התינוק. בשלב זה מתחילה להיות הכרה שיש מציאות בחוץ נפרדת משליטת התינוק ומתחיל להיווצר תסכול- הכרה שלא כל מה שרוצה מסופק באותו רגע. המרחב שנוצר בין הצורך לבין הזמן עד לסיפוק הוא מרחב אובייקט המעבר. אובייקט המעבר הוא יצירה של התינוק ששייכת לא ממש לעולם המציאות ולא ממש לעולם הדמיון. זהו חיבור בין חפץ שקיים במציאות לבין פנטזיה של התינוק שרוצה נחמה. התינוק מחבר את המציאות לדמיון ויוצר דבר שלישי שהוא בעל איכות מעברית.                                                   זהו איזור לו קרא וויניקוט איזור ביניים- איזור שנמצא בין המציאות לבין הדמיון. איזור ביניים זה הוא אותו איזור שבתוכו מתקיים הטיפול באדם המבוגר- איזור שלא שייך לא למציאות ולא לדמיון. הפנטזיות של המטופל פוגשות את המציאות של חדר המטפל ובתוך המפגש מתחיל להיווצר איזור הביניים. לכולנו יש איזור ביניים גם כבוגרים בו אנו "יוצרים" יצירות- שמים משמעויות על דברים גשמיים כמו לתת לספה באיזור מסוים בבית משמעות של "פינת המפלט" האישית. גם משחק של ילדים מתקיים באיזור הביניים- למשל להפוך מקל מטאטא לסוס- משהו מהדמיון ומשהו מהמציאות. יכול להיות משחק משותף באיזור הביניים- כך במשחק דמיון בין ילדים וכך בחדר הטיפול בין המטפל למטופל. בשביל זה צריך חשיבה סימבולית- דימויים, אסוציאציות חופשיות. מרחב ביניים לא נוצר ישר אלא לאט לאט הוא נפתח ומתרחב. לפעמים לא מזהים את אובייקט המעבר כי הוא לא שגרתי כמו חלק גוף של הילד או של ההורה (אז יש בעיתיות כי ההורה לא יכול ללכת), זה יכול להיות גם שיר קבוע. חשוב לכבד את אובייקט המעבר ואת רגישות הילד אליו- יש ילדים שאפשר לכבס את השמיכי שלהם ויש כאלה שלא. אסור שהוא ילך לאיבוד כי אז יש ממש אבל, טרגדיה. מטרתו לנחם את הילד כשאמא לא זמינה ולכן לאבד אותו זה לאבד נחמה.

יש רמות שונות של נזקקות לאובייקט המעבר- יש שזקוקים לו רק במעבר לשינה ויש כאלה שזקוקים לו כל הזמן. צריך לכבד זאת ולנסות לעזור לילד בגילאים יותר מבוגרים להתנתק חלקית. אובייקט מעבר שנשאר בגילאים מאוחרים- יש רגישים יותר, חרדים יותר והשאלה היא עד כמה אובייקט המעבר מפריע לחיים. הצורך המוגבר יכול להיות קשור לטראומה או לנטייה אישית מולדת.

וויניקוט אמר שאובייקט המעבר נוצר ממקום של תסכול- במקום התסכול צריך ליצור משהו חלופי וכך מתחיל להתפתח מרחב הביניים ולכן התסכול על פי וויניקוט הוא דבר חיובי הוא מפתח ומביא ליצירה. מתוך מקומות של תסכול צומחים. זה התסכול הבריא.           
 

וויניקוט דיבר על שני סוגים אחרים של תסכול- מצבי העדר/אין:

היווצרות השלב השני נמשך עד גיל שנה בערך.  אובייקט המעבר ממשיך משלב זה הלאה. זה משתנה מילד לילד אך נצפה במהלך השנה הראשונה להופעתו. יש ילדים אצלם יופיע יותר לקראת גיל שנתיים.

3. שלב שלקראת עצמאות- מקביל לעמדה הדפרסיבית של קליין. זה השלב בו הילד תופס את האחרים כאנשים עצמאיים ואמיתיים שנמצאים מחוץ לשליטה האומניפוטנטית שלו. לאט לאט מתחילה להתנפץ האשליה האומניפוטנטית, ההכרה שלא כל העולם בשליטת הילד היא כואבת, אך היא מאפשרת לילד להתחיל ליצור יחסים אמיתיים עם האובייקט. הכוונה ליחסים בהם הילד גם אוהב וגם שונא, הילד יכול גם להתקיף אבל גם להיות מודאג אחר כך שפגע באובייקט האהוב שלו. מבין שלאובייקט יש רגשות משלו.

לדאגה של התינוק כלפי ההורה שהוא מתקיף קליין קראה אשמה דפרסיבית וויניקוט השתמש הרבה בביטוי זה. תפקיד האם בשלב זה הוא לשרוד את התוקפנות של התינוק. הכוונה היא לא לנקום בילד על התוקפנות. לשרוד זה לעמוד מצד אחד על העקרונות ולא להיענות לדרישות רק כדי לגרום לילד להירגע ומצד שני לא לנקום. אפשר לכעוס אך לפעול מתוך טובת הילד של הצבת גבול ולא מאבק כוחות. להגיד לילד "אי אפשר אני לא מרשה" זה ללמד את הילד גבולות. חשוב מאוד גם לקבל את מתנת התיקון של הילד- הרבה פעמים הילדים יבואו להתפייס וחשוב לאפשר להם זאת. אם לא מקבלים את מתנת התיקון, התחושה אצל הילד היא נוראית- שהוא הרס את האובייקט שהתקיף. תחושת כוח אומניפוטנטי- יכול באמצעות כעס להרוס את האחר. זה נורא מפחיד ומה שיקרה זה או שהילד יפחד לכעוס- יפתח עצמי מזויף, או שיהיה בחרדה כל הזמן שהוא הורס אובייקטים בסביבה שלו. וויניקוט אמר שאם הורים לא שמים גבול לילד בסופו של דבר הילד יחפש את הגבול הזה מחוץ לבית. זה היה ההסבר של וויניקוט לעבריינות אצל ילדים. הוא כתב הרבה מאמרים בתחום זה. הוא אמר שההיררכיה של מי ששם גבול הולכת ומתרחבת עד שמגיעה לרמה קיצונית. חשוב לשים גבול כי זה מאפשר לילד לבטא תוקפנות וכעס בלי להרגיש שעלול להרוס את האחר. גם כמבוגרים פוגשים זאת אצל אנשים שפוחדים לכעוס כי לא יאהבו אותם, או שלא יודעים לכעוס ומפחדים שזה יצא להם בצורה הורסת. אלו אנשים שהרבה פעמים יחוו דיכאון או חרדה סביב נושא זה.

השלב השלישי הוא שלב שנמשך כל החיים. כל החיים נתקלים באובייקטים ששמים גבול לומדים להתמודד עם תסכול, ניפוץ החוויה האומניפוטנטית.
Locations of visitors to this page