חזרה למאמרים של תאוריות התפתחותיות
חזרה לאתר הראשי

Winnicott, D.W. (1965). "The theory of the parent-infant relationship", In The Maturational Process and The Facilitation Environment (pp. 37-56). London: Hogarth Press

התיאוריה של יחסי הורה-תינוק -וויניקוט

מטרת המאמר להציג דרך השוואה של מחקר על ינקות למחקר על העברה פסיכואנליטית, את החשיבות היחסית של השפעות אישיות וסביבתיות על ההתפתחות של האינדוידואל.

בפסיכואנליזה כפי שאנחנו מכירים אותה, לא קיימת שום טראומה שהיא מעבר ליכולתו האומניפוטנטית של הפציינט. כל הדברים בסופו של דבר נכנסים תחת בקרת האגו ולכן הופכים להיות קשורים לתהליכים משניים. השינויים בפציינט לא יתחוללו אם המטפל רק יאמר לו את ההבנות אליהם הגיע, אלא רק כאשר הגורמים הטראומטיים יכנסו לסיטואציה האנליטית בדרך של הפציינט עצמו, במסגרת היכולת האומניפוטנטית שלו. עד שתנאי זה יתאפשר המטופל צריך לחכות.

לעומת זאת בינקות, דברים טובים ורעים קורים לתינוק כשהם מחוץ לשליטתו. היכולת לאסוף דברים חיצוניים לתוך האומניפוטנטיות היא עדיין בבנייה. תמיכת האגו המסופקת ע”י הטיפול האימהי מאפשרת לילד לחיות ולהתפתח למרות שהוא עדיין לא יכול לשלוט ולהרגיש אחראי על מה שטוב או רע בסביבתו.

( יש לציין כי לא ניתן להתייחס לאירועים מוקדמים כאבודים, למרות מה שידוע על מנגנוני הדחקה. לכן גם אין לצפות שהם יצוצו תוך טיפול בהדחקה. לא ניתן לשחזרם ולכן הם נלקחים כמובנים מעליהם. )

כאמור, על המטפל להמתין עד שהפציינט יוכל להציג את הגורמים הסביבתיים במונחים שיאפשרו את פירושם כהשלכה של המטופל. במקרה הטוב, המטופל יכול לסמוך על המטפל ולחוש בטחון ובמקרה הפחות טוב, יקח לאמון הזה זמן רב להבנות, כי הוא לא נבנה מעולם ביחסים עם האם. בניית האמון היא קריטית ביותר בהקשר זה, הדבר יהווה בסיס למחקר של מה המטפל יכול לעשות על מנת לטפל בסכיזופרניה וסוגי פסיכוזה אחרים.

במקרים גבוליים, המטפל לא תמיד מחכה לשווא, ולעיתים המטופל מתחיל להשתמש בפירושים הפסיכואנליטיים של הטראומה המקורית, כהשלכה. הפרדוכס הוא, שלמרות שהדברים הטובים בסביבתו של התינוק לא נובעים מהשלכה, על מנת שהתינוק יתפתח באופן בריא, הדברים הללו אמורים להיראות לו כהשלכה. זהו הבסיס לאומניפוטנטיות ועקרון העונג בילדות מוקדמת.

בכתביו של פרויד, למרות העובדה שרוב התיאוריה מבוססת על חוויות ילדות מוקדמות, רוב הממצאים שקשורים לילדות נגזרים מחקר האנליזה של מבוגרים. יש אומנם כמה תצפיות על ילדים, אך ניתן לומר כי פרויד הזניח את הינקות כשלב. אפשר לראות זאת בהערת שוליים במאמר שלו האומרת שהוא לוקח כמובן מאליו בדיוק את מה שמאמר זה עוסק בו: “..כשחושבים על תינוק, בהנחה כמובן שיש לו את הטיפול של אימו..”. יש להערה זו חשיבות רבה למחקר של ויניקוט כי היא מציגה את יחידת האם-תינוק. אם חוקר, חוקר את נושא יחסי ההורה- תינוק עליו להכריע ביחס לעניין התלות. לא מספיק להגיד שהסביבה חשובה. או שהחוקר מוצא שיש יחידת אם תינוק בהתחלה או שיש על זה חילוקי דעות. התינוק והטיפול האימהי מותרים זה מזה במצב של בריאות.

המילה תינוק – הכוונה לילד בשלב הפרה ורבלי. זה שלב בו התינוק תלוי לחלוטין בטיפול האימהי אשר מבוסס על אמפתיה אימהית ולא על הבנה המבוססת על מה שיכול להיות מבוטא במילים. זו היא תקופה של התפתחות האגו ואינטגרציה היא המאפיין העיקרי של התפתחות זו. בהתחלה כוחות האיד הם חיצוניים לילד, ובהתפתחות תקינה האגו רותם את האיד לשירותו ושולט עליו, כך שסיפוקי האיד הופכים למחזקי האגו. בהתפתחות לא תקינה, הישגים כאלה מינימליים ביותר או בלתי מושגים. בפסיכוזה או סכיזופרניה בילדות, האיד נותר יחסית “חיצוני” לאגו והסיפוקים של האיד נותרים פיסיים, מה שמאיים על מבנה האגו (עד לפיתוח הגנות פסיכוטיות). הטענה היא שהסיבה העיקרית לכך שבהתפתחות תקינה, האגו שולט וכולל את האיד, היא הטיפול האימהי ותמיכת האגו שלה שמחזקת את האגו של הילד והופך אותו לחזק ויציב. בהמשך יש הפרדות מתמיכה זו ודיפרנציאציה.

היסטוריה של תיאוריות התפתחות אמוציונלית בתינוק – בתיאוריה הפסיכואנליטית מקובל לראות את האיד כמי שמופיע לפני האגו ומנגנוני ההגנה. תרם לכך גילוי המיניות הפרה גניטלית.

מנגנוני ההגנה נבנים בהדרגה בתגובה לחרדה שמקורה במתח אינסטינקטואלי או אובדן אוביקט שלמעשה הן חרדת כיליון. יש בתיאוריות הנחה לגביי הפרדה של העצמי ומבנה האגו. יש סקירה של התיאוריה של קליין על משחק גומלין בין חרדות פרימיטיביות והגנות. קליין מתייחסת לדחפים אגרסיביים מושרשים מאלו הבאים כתגובה לתסכול (פרויד). עבודתה מתייחסת לתק' החיים של תינוק שתלוי באימו, אולם יש בה מקום לבדיקה נוספת של התלות המוחלטת.

לפי ויניקוט, נראה שיש הבדל בין הקבלה של החוקר את העובדה שיש בהתחלה תלות מוחלטת (עולה בעקיפין מדבריהם של פרויד וקליין) לבין העבודה שלו עם זה בהעברה.

נראה שחקר הגנות האגו לוקח את החוקר לחקור מנגנוני איד פרה גניטלים, בעוד שחקר הפסיכולוגיה של האגו לוקחת את החוקר חזרה לתלות המוקדמת וליחידת אם- תינוק.

הילד – מילת המפתח במחקר הזה היא תלות. הטענה היא כי התינוקות האנושיים לא יכולים להתחיל להתקיים ללא תנאים מסוימים. תינוקות מגיעים למצב של “להיות” בצורה שונה, בהתאם לתנאים שהם מטיבים או לא מטיבים. עם זאת יש לציין כי לא רק התנאים הללו קובעים את הפוטנציאל של התינוק. חלק מהפוטנציאל הזה הוא מולד, אך הוא לא יכול להתממש ללא הטיפול האימהי, הוא מתייחס לנטייה הטבעית כלפי גדילה והתפתחות.

ההנחה היא כי יש תאריך לכל שלב בהתפתחות הרגשית, בכל ילד. אך לא רק שהתאריכים הללו שונים מילד לילד, אלא שגם אם הם ידועים מראש בילד ספציפי, לא ניתן להשתמש בהם על מנת לנבא את ההתפתחות הממשית של אותו הילד, וזאת עקב חיוניות הגורם השני – הטיפול האימהי. ניתן להשתמש בתאריכים האלה לניבוי רק אם מניחים מראש טיפול מתאים של האם.

הפוטנציאל המולד וגורלו - חשוב להבין מה קורה לפוטנציאל המולד כשהוא מתפתח לתינוק ואז לילד המחפש את עצמאותו. על מנת לעשות זאת יש להניח טיפול הורי הולם הכולל בגדול את המרכיבים הבאים: 1. החזקה holding 2. האם והתינוק מתגוררים יחדיו (הפונקציה של האב לא מודעת לתינוק) 3. אב, אם ותינוק מתגוררים יחד. יש לציין כי המונח החזקה כוונתו לא רק להחזקה פיסית אלא לאספקה הסביבתית בכללותה. לפני חוויות אינסטינקטואליות שיקבעו את יחסי האוביקט , שלב שבא אחרי המיזוג עם האם.

שלב ההחזקה כולל: תהליכים ראשוניים, הזדהות ראשונית, אוטו ארוטיזם, נרקסיזם ראשוני. יש מעבר מא-אינטגרציה לאינטגרציה ובסופו הישג של “סטטוס יחידה”, התינוק נעשה אדם בזכות עצמו. קשור לזה, קיומו הפסיכוסומטי של התינוק ושל “ממברנה מגבילה” בין אני ל-לא אני.

בשלב ההחזקה יש גם התחלה של אינטליגנציה, תחילת MIND כנפרד מהנפש ומכאן נובעים תהליכים משניים ותפקוד סימבולי. ללא החזקה טובה הם לא מושגים.

יש שינוי ביחסי אוביקט , מיחסים לאוביקט סוביקטיבי ליחסים עם אוביקט אוביקטיבי.

בשלב ההחזקה התלות היא מקסימלית. ניתן לסווגה כך:

תלות מוחלטת- התינוק לא מודע לטיפול האימהי ואין לו אפשרות לשלוט על מה שנעשה טוב או לא טוב.
תלות יחסית- מודע לטיפול ולצורך בו. יכול לייחסם לאימפולס אישי. אח”כ לייצרו מחדש בהעברה טיפולית.
לקראת עצמאות- מפתח אמצעים להסתדר לבד דרך זיכרונות של טיפול, הפנמת דמות מטפל והשלכת צרכיו. אמון בסביבה.

תפקיד הטיפול האימהי

מתייחס למצב בו אין נפרדות ולכן קיימת תלות פסיכולוגית.

החזקה- מגנה מפגיעות פיזיולוגיות הלוקחת בחשבון את הרגישויות הפיזיות של התינוק. יחודית עבור כל תינוק. מתאימה עצמה לשינויים פיזיים ופסיכולוגיים. ההחזקה הפיזית היא ביטוי חשוב של אהבה שהתינוק תופס. במקביל, יש בניית יחסי אוביקט וסיפוק אינסטינקטואלי.

פתולוגיה מיוחסת לכשלון באספקה הסביבתית. השלכות הכשלון יכולות להתבטא במושגים הנוגעים לפרט, כמו אצל קליין. הכשלון במערך הינקות המקורי, לא יכול להופיע בהעברה כי הוא לא מודע למטופל.

גם מטפל אוסף רמזים ולא קורא בצורה קסומה את המטופל. המטופל יכול להגביל את כוח המטפל בכך שלא יתן לו סימנים והמטופל יכול להגביל את המטופל (עד כדי נסיגה לתלות) אם יתן לו פרשנות לא לפי הסימנים. מטפל טוב מידי= אמא טובה מידי, הפועלת לפי תבנית, לא נותנת לתינוק שליטה בדברים הטובים.

הצלחה בטיפול בונה המשכיות קיום (להיות) ויצירת בסיס לחיזוק האגו. כשלון בטיפול יוצר הפסקה בהמשכיות ע”י התגובה לכשלון וחולשת אגו. הפסקות אלו יוצרות כיליון.

שינויים באם – חשוב להבין את השינויים שחלים באישה שעומדת ללדת או זה עתה ילדה. בנשים בריאות חלים שינויים באוריינטציה שלהן כלפי עצמן וכלפי העולם, אך למרות שמקור השינויים הללו הוא פיסיולוגי, הם יכולים להיות מופרעים ע”י מחלה נפשית למשל. לכן יש לציין את שינויים הללו במונחים פסיכולוגיים למרות מרכיבם הפיזיולוגי. למעשה השינויים הפיזיולוגיים הופכים את האישה לרגישה יותר כלפי השינויים הפסיכולוגיים שיבואו בעקבותיהם. כשהאישה נכנסת להריון היא מתחילה להתעניין בעצמה, בשינויים שקורים בה, ומתקיימת התקה של חלק מתחושת העצמי שלה אל התינוק המתפתח בתוכה.

המטפל שפוגש במטופל שחי מחדש את השלבים המוקדמים בהעברה חייב להיות מודע, בשונה מהאם, לרגישות המתפתחת בו בתגובה לתלות של המטופל.

לעיתים קיימת פסיכופתולוגיה מסוימת בשינויי האוריינטציה הללו, כמו אי שפיות הקשורה ללידה. בד”כ האימהות מזדהות עם התינוק הצומח בהן ובצורה כזאת מפתחות חוש לגבי מה התינוק צריך. ההזדהות הזאת היא הזדהות השלכתית למעשה והיא נמשכת לתקופת זמן מסוימת אחרי הלידה ולאחר מכן מאבדת מחשיבותה בהדרגה. אם אין הפרעה כלשהי, האם תהיה מוכנה להרפות מההזדהות הזאת עם התינוק כאשר יתעורר בו הצורך להפוך לעצמאי ונפרד ממנה. יתכן מצב בו האם מספקת טיפול טוב לתינוק אך נכשלת בהשלמת התהליך מכיוון שקשה לה לתת לו להסתיים והיא מעכבת את היפרדות התינוק ממנה. באופן כללי קשה לאם להיפרד מהתינוק באותה המהירות שהוא שואף להיפרד ממנה.

חשוב להבין כי דרך ההזדהות עם התינוק האם יודעת למה הוא זקוק ויכולה בד”כ לספק באופן מדויק יחסית את צרכיו בדרך של החזקה. ללא הזדהות כזאת היא קרוב לוודאי לא תוכל לספק את כל צרכי התינוק בזמן וכראוי. יש לציין כי אספקט חשוב בתהליך הוא ההחזקה הפיזית של האם, והדבר מוביל לסוגי החזקה מורכבים יותר. יכולים להיות כמובן מצבים שהתינוק יהיה שונה מאוד מהאם והיא לא תמיד תוכל לנחש את צרכיו במדויק, אך נראה כי בד”כ אימהות שאין להן הפרעה נפשית מצליחות להיענות לצורכי התינוק בצורה טובה מאוד. זוהי תמצית הטיפול האימהי.

דרך הטיפול שהתינוק מקבל (זה שהזכיר פרויד כמובן מאליו) הוא מגבש תחושה של קיום עצמי ובונה לעצמו “המשכיות של להיות”. על בסיס הישג זה מתממש הפוטנציאל התורשתי של הפרט לדרגה של תינוק אינדיבידואלי. אם הטיפול האימהי אינו מספיק טוב אז התינוק לא מגיע להמשכיות של להיות והאישיות שלו הופכת להיות בנויה על בסיס תגובות לגירויים מהסביבה.

כל אלה משמעותיים מאוד לתהליך הטיפול. אפשר ללמוד על המתרחש, לא מתוך תצפית על תינוקות, אלא ע”י חקר ההעברה (בעיקר עם גבוליים) ניתן להבין מה התרחש בילדות. לעיתים ניתן לראות כי שורשי הפתולוגיה נמצאים הרבה יותר מוקדם מהקונפליקט האדיפלי, בזמן של תלות מוחלטת של התינוק באם. ניתן לטפל בפציינטים פסיכוטיים גבוליים ע”י הבנת הדינמיקה של הינקות- התלות המוחלטת של התינוק והטיפול של האם. בדיוק באותו אופן פרויד גילה את “המיניות בילדות” ע”י עבודתו עם פציינטים נוירוטיים.

סיכום:

1.יש בדיקה של שלב הינקות, שאינה זהה לבדיקה של מנגנונים נפשיים פרמיטיביים.

2. המאפיין העיקרי בינקות הוא תלות, שנדון במונחי סביבה מחזיקה.

3. לימוד על ינקות מתחלק לשניים:

אם טובה דיה המאפשרת התפתחות של התינוק

אם שאינה טובה די , לא מאפשרת התפתחות של התינוק

4.האגו של התינוק הוא חלש, מחוזק ע”י האגו האימהי והטיפול האימהי.

5. תהליכים בהורה מביאים אותו להיות מכוון לפגוש בתלות התינוק.

6. ההתפתחות של התינוק מאופשרת במידה רבה ע”י סביבה מחזיקה. התהליכים הקשורים לכך יכולים להופיע או לא בהעברה בתק' מאוחרת יותר במצב אנליזה.