עמדתה של קליין
הייתה כי החרד הקדומה והבסיסית ביותר של
העמדה הסכיזו-פרנואידית היא הפחד מפני
כיליון הנובע מבפנים ושכדי לשרוד האדם
משליך פחד זה אל תוך אובייקט חיצוני. בתפיסתו
של התינוק דבר זה הופך את האובייקט החיצוני
לרע ואז סביר שהאובייקט יותקף. לעיתים הרעיון
של אובייקט חיצוני מעוות על ידי ההשלכה
נלקח פנימה אל תוך אישיות התינוק ואז הוא
מרגיש מותקף מבפנים.
ללא ספק קליין
האמינה שמנגנון ההזדהות השלכתית הוא הכרחי
להתפתחות תקינה, כמו גם מנגנון הפיצול.
אבל היא מתארת מצבים לא טובים של הזדהות
השלכתית 'עודפת' שבה העצמי מתרוקן דרך מאמצים
מתמשכים להיפטר מחלקים בו. קליין התייחסה
אל הזדהות השלכתית כפנטזיה של המטופל וכאשר
המטפל אכן היה מושפע מאותם דברים זה סימן
שהוא לא פתר סוגיות עם עצמו. תפיסה זו עדיין
מקובלת כיום אבל מכירים בכך שהמטופלים
יכולים להתנהג באופנים שיביאו לכך שהאנליטיקאי
יחוש תחושות שהמטופל 'משליך' עליו.
ביון הוסיף לרעיון
הבחנה בין הזדהות השלכתית רגילה והזדהות
השלכתית פתלוגית. הוא הכניס את האובייקט
לתוך הבנת התהליך של הזדהות השלכתית יותר
מקליין. הוא אמר שכאשר התינוק חש רגשות
שהוא אינו יכול להתמודד עימם יש לו פנטזיות
לסלק אותם אל האובייקט הראשוני- אמו. במידה
והיא מסוגלת היא יכולה להכיל את הרגשות
ולהתנהג כפי התינוק שלה כך שהרגשות הקשים
הופכים למקובלים יותר עבורו. אם התהליך
משתבש התינוק ינקוט בהזדהות השלכתית עם
עוצמה הולכת וגוברת.
שלא כמו קליין
כיום יש מוכנות להשתמש ברגשות המטפל כמקור
מידע אודו מעשיו של המטופל, אם כי חייבת
להיות ערנות לאפשרות לטעות. ג'וזף מדגישה
את האופן שבו מטופלים מנסים לעורר מחשבות
ורגשות אלך האנליטיקאי ומנסים לדחוף את
המטפל לאופן התנהגות. מטרת האנליטיקאי
היא להרשות לעצמו לחוות לחצים כאלה מצד
המטופל ולהגיב אליהם באופן פנימי במידה
מספקת, כדי שייעשה מודע ללחץ ולתוכנו ויוכל
לפרש אותם אך מבלי שיידחף לacting
out (לבטא את מה שהמטופל
רוצה שיבטא).
בבריטניה קיימים
שלושה דגמים של הזדהות השלכתית- אופן השימוש
של קליין שלפיו המוקד הוא בשימוש שעושה
המטופל בהזדהות ההשלכתית כדי לבטא משאלות,
תפיסות, הגנות. נוסח המכל/מוכל של ביון.
ואופן השימוש של ג'וזף, הדומה לזה של ביון,
לפיו האנליטיקאי מצפה לכך שהמטופלים ילחצו
בהתמדה על האנליטיקאי כדי להביא אותו לידי acting out
באופן התואם את השלכתו של המטופל. מבחינה
קלינית כל שלושת דגמים אלו יכולים לפעול
בו זמנית. הנושא שהוא החשוב ביותר למטופל
וביחסי הגומלין של המטפל-מטופל, עשוי להשתנות
באופן נרחב בין אירוע קליני למשנהו, וכל
הדגמים עשויים להיות רלוונטיים.
[יש בנקודה זו
מעבר לשלוש דוגמאות קליניות למודלים האלו,
אני לא מפרטת כי הן דוגמאות מאוד מפורטות
במאמר וכל דבר שם יש חשיבות בשביל הדוגמא
שבוט מנסה להביא, כמו כן, זה לא נראה לי רלוונטי
למבחן פתוח, ולכן אני קופצת לחלק של הסיכום]
דרכה של קליין
מתמקדת בהשפעה של הזדהות השלכתית על האופן
בו המטופל תופס את האנליטיקאי. דרכו של
ביון, הכוללת את השימוש של קליין אך מתמקדת
גם באופן שבו פעולותיו של מטופל משרות באנליטיקאי
תחושה של מה שהמטופל, באופן לא מודע, רוצה
שיחוש. והרחבתה של ג'וזף לשימוש של ביון
לבחון ברציפות את האופן שבו המטופל “דוחף”
בהתמדה, אך באופן לא מודע, את האנליטיקאי
לידי acting out בהתאם למצבו הפנימי של המטופל.
כאמור יש חשיבות לשימוש בכל שלוש הדגמים
ולא לעשיית הבחנה ברורה וחדה ביניהם.