חזרה למאמרים של תאוריות התפתחותיות
חזרה לאתר הראשי

---

וויניקוט, ד. ו. (1953). "אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר", בתוך ר. קולקה (עורך), משחק ומציאות (עמ' 56-35). תל אביב: עם עובד,

---

המאמר אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר (Transitional Objects and Transitional Phenomena)/ וויניקוט

מאמר זה מחדד ומרחיב את מושג מרחב הביניים הנמצא בין המציאות החיצונית למציאות הפנימית (כאמור, אחת התרומות התיאורטיות המרכזיות של ויניקוט). במאמר בא לידי ביטוי התפקיד המרכזי של האשליה והחוויה האשלייתית בהתפתחות התקינה של האישיות, תוך כדי המעבר בין המציאויות הללו. בקריאת המאמר, שימו לב במיוחד לנושאים הבאים:

(1) התפקיד המיוחד של אובייקט המעבר ואת התכונות המייחדות את היחס של התינוק / הילד לאובייקט זה. שימו לב להשוואה שעושה ויניקוט עצמו עם מושג האובייקט הפנימי של קליין.

(2) התפתחות הרצף ממציאות פנימית שהיא כולה אשליה ועד לקבלת המציאות החיצונית (התפכחות מאשליה), ובהקשר זה יש להבין את מושג "האם הטובה-דיה" (good enough mother) ואת התפקיד של האם המאפשרת אשליה זו.

וויניקוט: A study of the first not-me possession (אובייקט מעבר ותופעת המעבר)- תמצית המאמר

ידוע כי תינוקות מרגע היוולדם, נוטים להשתמש באגרופיהם, אצבעותיהם ואגודליהם כדי לגרות את אזור הפה הארוטוגני ולספק את הדחף הקשור לאותו אזור. ידוע גם כי לאחר מספר חודשים תינוקות משני המינים מגלים חיבה למשחק בבובות, וכי רב האימהות מאפשרות לילדיהן להיקשר לאובייקט מיוחד ואף לפתח תלות אליו. ישנו קשר בין שתי התופעות המתוארות לעיל, הבא לידי ביטוי במחקר על התפתחות.

הנכס (רכוש, possession, וזו לא ירידה על חנוך ירושלמי ) הראשון:

תינוקות נוהגים להציג דפוסי שימוש עשירים באובייקט הלא-אני הראשון שלהם (first not-me possession). דפוסים אלו ניתנים לתצפית ישירה. ישנה שונות רבה ברצף האירועים המתחיל בפעילויות הראשונות של התינוק בן החודש אשר מובילות לבסוף להיקשרות אל דובי, בובה, או צעצוע אחר- רך או קשיח. ברור כי מדובר בתופעה חשובה, מעבר לסיפוק הדחף האוראלי, אף כי יתכן שהוא הבסיס לכל היתר. יש להתייחס למאפיינים חשובים אחרים כמו: טבעו של האובייקט, היכולת של התינוק לזהותו כ"לא-אני", המיקום של האובייקט (בחוץ/ בפנים/ בגבול שביניהם), יכולת התינוק לחשוב, לתכנן, להמציא אובייקט ותחילתו של קשר המבוסס על חיבה.

המושגים "אובייקט מעבר ו"תופעת מעבר" מצביעים על קיומו של מרחב הביניים: בין האגודל לדובי, בין הארוטיות האוראלית וקשר לאובייקט אמיתי, בין יצירתיות ראשונית והשלכה של מה שהופנם. לפי הגדרה זו, מלמול של תינוק או זמזום מנגינה של ילד לפני שנרדם, ושימוש באובייקטים שאינם שייכים לגוף התינוק אך טרם זוהו על ידו כשייכים למציאות החיצונית, נכללים באותו אזור ביניים (אזור מתווך) של תופעת המעבר.

ישנה הבחנה ברורה בין מה שחיצוני לאדם לבין עולמו הנפשי הפנימי. אולם לטענת וויניקוט, ישנו גם חלק שלישי - אזור מתווך של חוויות, אליו תורמים הן העולם הפנימי והן המציאות החיצונית. תפקידו היחיד של אזור זה הוא לאפשר לאדם מנוחה תוך כדי העבודה הבלתי פוסקת של להפריד בין המציאות הפנימית והחיצונית, תוך שמירה על קשר ביניהן. אזור זה מתווך בין חוסר יכולתו של התינוק לזהות את המציאות ובין יכולתו ההולכת וגוברת לעשות כן.

תוך כדי התפתחותו של התינוק, ניתן לצפות בשינוי בהתנהגותו של התינוק, המתחיל למשוך לסביבתו אובייקטים מסוג "לא-אני". למשל, תוך כדי מציצת אצבע, התינוק עשוי להשתמש באצבעותיו כדי למשש חלקים אחרים בפניו (למשל את שפתו העליונה), אח"כ מישוש זה נעשה דומיננטי יותר ממציצת האצבע עצמה, ובהמשך התינוק מתחיל למשוך לפיו ואף למצוץ עצמים קרובים (כמו קצה של שמיכה/ סדין). בנוסף, הוא מתחיל להשמיע קולות מלמול. ניתן לשער שחשיבה או פנטזיה קשורים לפעולות אלו, וויניקוט מכנה אותן "תופעת מעבר". מתוך תופעה זו, ייתכן שהתינוק ייקשר לעצם (שמיכה) או לתופעה מסוימת (מילה/ טון) בזמן ההירדמות או כדי להתגונן מפני חרדה (בעיקר מהסוג הדפרסיבי).  אלו מכונים "אובייקט מעבר". ההורים לומדים להכיר בחשיבותו של עצם זה. אימהות מאפשרות לו להתלכלך ואף להסריח, ביודען שאם יכבסו אותו, יגרמו לקטיעה ברצף של חוויית התינוק, ובכך הן עלולות לפגוע במשמעותו וערכו של האובייקט. דפוס תופעת המעבר מתחיל בד"כ להיראות בגיל 4-6-8-12 חודשים (השונות הרבה זה בכוונה! אומר וויניקוט).

הדפוס הנקבע בינקות עלול להמשך גם בשנות הילדות. האובייקט הרך ממשיך להיות בעל חשיבות, והוא הכרחי בזמן שלפני השינה או בזמן בו הילד חש בודד או מדוכא. במצב בריא, תדירות הצורך באובייקט פוחתת. כאשר יש איום של דיכאון, שב הצורך באובייקט או בדפוס ההתנהגות הספציפי. למרות שעם הזמן ניתן לצפות בשינויים מגדריים, כאשר בנים נוטים להעדיף צעצועים קשיחים ובנות מתקדמות הישר לשלב של יצירת משפחה, אין הבדל בין המינים בשימוש באובייקט המעבר.

כאשר תינוקות מתחילים להגות צלילים באופן מאורגן, אובייקט המעבר מקבל בד"כ כינוי. כינוי זה מכיל על פי רב, חלק מהשם בו קוראים מבוגרים לעצם. יש לציין כי במקרים מסוימים, האם משמשת כאובייקט המעבר, או שהתינוק כה טרוד בהתפתחותו הנפשית שאין לו פנאי ליהנות משלב זה. לסיכום, להלן מרכיבים ייחודיים של הקשר עם אובייקט המעבר:

התינוק לוקח בעלות על עצם מסוים. העצם זוכה להבעת חיבה רבה מצד הילד, אהבה ולפעמים גם השחתה. על האובייקט אסור להשתנות, אלא בידי התינוק בלבד. עליו לספוג ולשרוד גילויי אהבה ובמקביל גם שנאה ואגרסיביות. על התינוק לחוש בסימני חיים כלשהם מהעצם - חמימות, טקסטורה, תנועה מדומה. העצם אינו נתפס עבור התינוק כחיצוני לו, אך גם לא כמשהו פנימי (כמו הזיה). עם הזמן האובייקט לא נשכח, אלא פשוט מאבד מחשיבותו, מה שמרמז על סיומה של תקופת המעבר.

הקשר בין אובייקט מעבר לסימבוליות:

אובייקט המעבר מגלם בתוכו מידה מסוימת של סימבוליות, כאשר הוא מייצג את השד או את האם. הסימבוליזם בא לידי ביטוי בתינוק בכך שהוא מבחין בין פנטזיה ומציאות, בין הפנימי והחיצוני. השימוש באובייקט המעבר מעביר את התינוק מהמצב הסובייקטיבי לאובייקטיבי.

תיאור קליני של אובייקט המעבר:

מתואר תינוק, ילד ראשון, אשר אמו למדה תוך כדי גידולו את תפקידה כאם, ועל אילו טעויות לא לחזור עם יתר הילדים. הוא מעולם לא מצץ אצבע, ינק מבקבוק או תחליפים אחרים, ובמקום אובייקט מעבר אמיתי, נקשר מאד לאם עצמה. אמנם הייתה לו בובת ארנב שהרגיעה אותו, אבל לא היו לה איכויות של אובייקט מעבר אמיתי, מאחר שמעולם לא הייתה חשובה יותר מהאם עצמה, ולא הייתה חלק בלתי נפרד מהתינוק. עם היגמלו מיניקה בגיל 7 חודשים פיתח אסטמה, עליה הצליח לגבור בהדרגה. בבגרותו, נשאר קשור מאד לאמו (אם כי בתחום הנורמלי) ומעולם לא נישא. אחיו התפתח בצורה בריאה יותר, וכיום הוא אב ל- 3 ילדים בריאים. הוא נגמל בקלות בגיל 4 חודשים, החל למצוץ את אגודלו, מה שעזר לו בתהליך הגמילה, וכבר בגיל חצי שנה פיתח חיבה מיוחדת לקצה השמיכה שלו (איתה דגדג את אפו). ברגע שלמד להגות צלילים באפן מסודר נתן לה שם (baa). בגיל שנה החליף את קצה השמיכה באפודת צמר, שהרגיעה אותו בכל מצב, והנמיכה מיד את רמת החרדה. זוהי דוגמה טובה לאובייקט מעבר.

בטיפול עם ההורים, כדאי לקבל אינפורמציה על הטכניקות/ נכסים הראשונים של כל הילדים. כמו-כן ניתן לקבל מידע רב על קיומם של אובייקטים אלו מהילדים עצמם.

מחקר תאורטי:

על בסיס התיאוריה הפסיכו-אנליטית ניתן לקבל את ההערות הבאות לגבי אובייקט המעבר:

1. אובייקט המעבר מייצג את השד או את האובייקט של ההתקשרות הראשונה.
2. אובייקט המעבר מקדים את בדיקת המציאות (ע"י התינוק).
3. ביחסו אל אובייקט המעבר, התינוק נע בין שליטה מאגית אומניפוטנטית לשליטה פיזית הכרוכה בהפעלת שרירים והנאה.
4. אובייקט המעבר עלול להפך לאובייקט נערץ (fetish) גם בחיים המבוגרים.
5. אובייקט המעבר יכול גם לייצג הפרשות גוף.

 
ניתן להשוות את אובייקט המעבר עם ה"אובייקט הפנימי" של מלאני קליין. האובייקט הפנימי קשור ישירות לקיומו ולהתנהגותו של אובייקט חיצוני (שד, אם). כשלון מצד האובייקט החיצוני יכול לגרום למוות/ איכות רודפנית של האובייקט הפנימי. בעקבות כישלונות נשנים וחוזרים של האובייקט החיצוני, האובייקט הפנימי מאבד ממשמעותו, וכתוצאה מכך גם השימוש באובייקט המעבר. ניתן לומר כי אובייקט המעבר מייצג לדוגמה, את השד, אבל לא ישירות- דרך הייצוג הפנימי של השד.

כהכנה לדברים הבאים, יש לחזור תחילה על כמה הנחות בסיסיות לגבי ההתפתחות:

אין לתינוק אפשרות להתקדם מעקרון העונג אל עיקרון המציאות ללא קיומה של אם טובה דיה. אם טובה דיה היא כזו שמתאימה עצמה לצרכיו של התינוק, אך במידה הולכת ופוחתת בהדרגה ככל שהתינוק נעשה מסוגל לסבול תסכולים ולעמוד בכישלונותיה. לתינוק מספר אמצעים להתמודדות עם אותם כישלונות אימהיים: הוא יודע, על סמך ניסיונו, שהתסכול נמשך לזמן מוגבל בלבד, הוא יכול להשתמש בסיפוק עצמי-ארוטי ובעזרת דמיון, פנטזיות וזיכרונות.

אם הכל מתנהל כשורה, התינוק יכול אפילו להרוויח מחוויית התסכול, מכיוון שחוסר הסיפוק הופך את האובייקטים החיצוניים לאמיתיים - לשנואים בנוסף להיותם נאהבים. אובייקט שמתפקד בצורה מושלמת (כאשר מילוי הצרכים המושלם נדמה כקסם), הוא לא טוב יותר מאשר הלוצינציה. אם זאת, חשוב שבתחילה התפקוד יהיה כמעט מושלם, על מנת שהתינוק יוכל להתחיל ליצור יחסים עם העולם החיצוני. כאשר האם מותאמת בכמעט 100% לצורכי התינוק, הוא יכול לקבל את האשליה שהשד שלה הוא חלק ממנו, וכביכול תחת שליטה מאגית. תפקידה של האם הוא לשחרר את התינוק מהאשליה בהדרגה. מלידה, האדם טרוד בבעיית היחסים בין מה שנתפס אובייקטיבית למה שנוצר סובייקטיבית. מי שלא קיבל התחלה טובה מאמו לא ימצא פתרון בריא. תופעת המעבר מייצגת את השלבים המוקדמים של שימוש באשליות כדי לבור לתפיסה אובייקטיבית המבוססת על בחינת המציאות.

כאשר האם מספקת חלב דרך השד, כאשר התינוק מביע צורך לאכול, נוצרת עבור התינוק האשליה שיש לו שליטה מאגית בכך, שישנה מציאות חיצונית שמגיבה לכוחו של התינוק ליצור (בפנטזיה). בהמשך, אובייקט המעבר מחליף את מקומה של האשליה, ויוצר אזור של התנסויות שאיש אינו מתערב בו או מערער עליו. המעבר ההדרגתי בין אשליה להתפכחות מאשליה מאפשר את תהליך הגמילה.

אזור המעבר (התווך) הוא חיוני בינקות על מנת שהתינוק יצור קשר עם העולם החיצוני, והוא מתאפשר הודות לאמהות טובה דיה. חשובה במיוחד ההמשכיות של הסביבה הרגשית החיצונית, וכן גם אלמנטים מהסביבה הפיזית, כמו אובייקט המעבר.

וויניקוט מתייחס לעבודתו של Wulff בנושא "האובייקט המוערץ" (fetish object). ההבדל בין נקודות המבט השונות בא לידי ביטוי בשם שנתן כל אחד לתופעה. בכתביו של וולף אין התייחסות לתופעה כאל חוויה מוקדמת בריאה של הילד, בעוד שוויניקוט רואה אותה כחלק מההתפתחות הבריאה וכתופעה אוניברסאלית.