חזרה לאתר הראשי
מיטשל, ס.א. ובלאק, מ.ג. (2006). ד"ו ויניקוט. בתוך: פרויד ומעבר לו (ע"מ 189-201). תל אביב: תולעת ספרים
ויניקוט- מתוך מיטשל ובלאק (עמ' 189-201)
ויניקוט (1896-1971) המשיך את מעורבותו ברפואת ילדים במקביל לקריירה האנליטית שלו. צפה רבות באמהות וילדיהן, ותרומותיו המוקדמות נכתבו בסגנון קלייניאני מובהק. היה מטופל ע”י סטרייצ'י, אח”כ ע”י ג'ואן ריבייר והיה מודרך של מלאני קליין עצמה, אך בסופו של יום, רוחו הייתה עצמאית מדי ומקורית מדי מכדי להיכלל באורתודוקסיה שדרשה קליין מחסידיה.
הפרעת עצמי כוזב
המוקד הקליני של ויניקוט היה בטיב החוויה הסובייקטיבית (ולא בפסיכופתולוגיה). דיבר על תחושת המציאות הפנימית, דימוי העצמי כמרכז מובחן ויצירתי של החוויה-ההתנסות האישית. כך המטופל שעניין אותו ביותר לא היה זה המשופע בסימפטומים, אלא האדם שפעל ותפקד כמו אדם אך לא חש עצמו כאדם. ויניקוט אפיין צורה זו של פסיכופתולוגיה שבה הסובייקטיביות עצמה, טיבה של האישיות העצמית מופרעת בדרך כלשהי כהפרעת עצמי כוזב.
ויניקוט טען שהפרעות כאלו בעצמיות צומחות לפני השלב האדיפלי (שפרויד מצא בו את עקבות הנוירוזה) ואף לפני הינקות המאוחרת יותר (שמלאני קליין זיהתה כהפרעות דכאוניות). ויניקוט הסיק על הקשר בין הפרעת עצמי כוזב אצל מטופלים מבוגרים לבין הווריאציות הדקות בהן הבחין באינטראקציות אם-תינוק מראשית החיים. לא דיבר על התעללות גסה או חסך חמור אלא על משהו באיכות ההיענות של האם לתינוק, הטיפול שלה בצרכי התינוק. אמר שלא רק ההזנה מכריעה, אלא גם אהבה, היענות האם למאפיינים ה”אישיים“ של חווית התינוק.
ויניקוט תאר את הרך הנולד כנסחף בזרם של רגעים שלא עברו אינטגרציה. כשצרכים נענים הם נמסים אל תוך הסחף, אותו כינה “הוויה מתמשכת“. הוא אפיין אם כן את מצבו הנפשי המוקדם ביותר של הילד כ”אי-אינטגרציה“, מצב, שבניגוד לקליין, מציע חוויה המנותקת באופן נוח מבלי להיות מפורקת. ויניקוט ראה באופי ההתנסות של התינוק בחודשי החיים הראשונים גורם מכריע לצמיחת האישיות העצמית. הסביבה שסיפקה האם (ולא הלחצים היצריים הקונפליקטואליים של התינוק) היא זו שקובעת את התוצאה. לכן, לדעתו, הפרעות עצמי כוזב היו מחלות חסר סביבתיות.
ויניקוט אפיין את המצב הנפשי המאפשר ל”אם הטובה דיה“ לספק את סוג הסביבה שהתינוק זקוק לה כ”מושקעות אימהית בסיסית“. בשליש ההיריון האחרון שינויים גופניים-פנימיים של האם גורמים לה לסגת באופן הדרגתי מן הסובייקטיביות שלה עצמה ולהתמקד יותר בתנועות התינוק ובחיוניותו. מדובר כאן על הכנת האם לקראת התינוק.
האם הטובה דיה חשה אינטואיטיבית את תשוקתו של הילד מהר יחסית ומעצבת את העולם סביב הילד כך שימלא את תשוקתו. ההיענות הפיזית של גוף האם המיניקה (שחרור חלב) הוא האבטיפוס המרכזי להיענות רחבה יותר ל”מחוות הספונטניות” של התינוק, לצורך העמוק מצד האם להציע עצמה ככלי לרצונותיו ולהתבטאויותיו של התינוק.
בשלב זה התינוק חווה, לפי ויניקוט, “כול-יכולות סובייקטיבית“: משאלתו גורמת לדברים להתרחש (כשהוא רעב- מופיע שד, כשקר לו- העולם מתחמם...).ויניקוט הציע שהיענות האם היא זו שמעניקה לתינוק את אותה אשליה שמשאלתו שלו יוצרת את מושא תשוקותיו.
חיוני שהאם תהיה שם כאשר יש בה צורך, אך חיוני לא פחות שתיסוג כאשר אין בה צורך. היא יוצרת את מה שויניקוט כינה סביבה מחזיקה, מרחב פיזי ונפשי שבתוכו התינוק מוגן מבלי לדעת שהוא מוגן.
בעוד שיש כאלו שטוענים שאף אישה צלולה בדעתה לא תרצה או תהיה מסוגלת לספק כזאת סביבה לאורך זמן, לדעת ויניקוט דעתה של האם אינה צלולה... המושקעות האימהית הבסיסית היא סוג זמני של שיגעון המאפשר לאם להשהות את הסובייקטיביות שלה עבור זו של התינוק. באופן אופטימלי, האם יוצאת בהדרגה ממצב זה של עצמיות מושאלת. כשלון האם להביא את העולם אל הילד משפיע על חווית התינוק: הוא מתחיל להכיר בפער בין תשוקה וסיפוק והוא מתחיל להבין שהוא אינו כול-יכול. בשלב זה לראשונה מתחיל הילד לחוש את התלות.
חוויית מעבר
לחוויית הכול-יכולות הסובייקטיבית של הילד מתווספת עם הזמן חוויה של מציאות אובייקטיבית. ויניקוט לא התייחס להתפתחות כאל רצף לינארי שבו כל שלב מחליף את קודמו, ודבר זה משמעותי בהשקפתו החדשנית על בריאות נפשית: האדם שחי כולו במציאות אובייקטיבית הוא עצמי כוזב ללא מרכז סובייקטיבי, מכוונן כולו כלפי ציפיותיהם של אחרים. ישנה אם כן חשיבות אדירה לשימור של חוויות הכול-יכולות הסובייקטיבית כליבת-חוויה פרטית ביותר אשר לעולם אינה נחשפת במלואה. החוויה המוקדמת של הכול-יכולות מאפשרת לילד הגדל להמשיך ולחוות את תשוקותיו כממשיות, חשובות ומשמעותיות אע”פ שעליהן לעבור אינטגרציה במשא ומתן מסתגל עם בני אדם אחרים.
בין הכול-יכולות (הילד מרגיש שברא את השד) והמציאות האובייקטיבית (הילד מרגיש שעליו למצוא את האובייקט הנחשק אי שם בעולם, מודע לנפרדות) קיימת צורת חוויה שלישית- חוויית מעבר. בשלב זה אובייקט המעבר נמצא במקום ביניים. ההגדרה- עמומה ופרדוקסלית. מה שמכריע בהורות טובה דיה ביחס לחווית מעבר הוא כי ההורה אינו קורא תיגר על עמימותו, מיוחדותו של הדובי מתקבלת. אובייקט המעבר, לפי אנשי פסיכולוגיית האני הפרוידיאנית (ובעיקר מאהלר) מייצג את האם עבור הילד ומאפשר לו לשמור על קשר מפונטז לאם כאשר היא נפרדת בהדרגה לתקופות זמן מתארכות והולכות.
אך לא לכך התכוון ויניקוט. הוא דיבר על מעבר בין שני אופנים של ארגון חוויה (ולא מעבר מתלות לעצמאות).הדובי לא חשוב כל כך רק כי הוא מחליף את האם אלא כי הוא מרפד את הנפילה מעולם שבו תשוקותיו של הילד מממשות את האובייקטים שלהן באופן כול-יכול, לעולם שבו תשוקות דורשות התאמה לאחרים ושיתוף שלהם ע”מ שהן יתממשו.
בכתביו המאוחרים דיבר ויניקוט על כך שחוויית מעבר הינה תחום מוגן שבתוכו העצמי היצירתי יכול לפעול ולשחק, ממנו נבעו אמנות ותרבות. כך אדם השקוע בכול-יכולות הוא אוטיסט ושקוע בעצמו, ואדם רק עם מציאות אובייקטיבית- מסתגל באופן שטחי אך חסר תשוקה ומקוריות.
ויניקוט טבע גם את המונח “שימוש באובייקט“. בכול-יכולות סובייקטיבית, הילד משתמש באובייקט ב”אכזריות” (בורא אותו, מנצל, הורס). בהדרגה, הילד מתחיל להיות מודע לאחרת השורדת את הריסתו אותה, וכך מתפתחת המציאות האובייקטיבית. אם יש לאם קושי לשרוד את השימוש שהתינוק עושה בה, אם היא נסוגה, קורסת או נוקמת, אז התינוק צריך להתאים עצמו בטרם עת למציאות חיצונית, במחיר ויתור על חוויית הכול-יכולות הסובייקטיבית. התוצאה היא ילד הפוחד להזדקק ולעשות שימוש מלא באובייקטים שלו, ובהמשך, מבוגר בעל עכבות נוירוטיות של השתוקקות. אהבה בוגרת לפי ויניקוט, מצריכה שימוש תקופתי הדדי באובייקט, התמסרות לתשוקה בלי לדאוג ליכולת ההישרדות של האחר.
הפסיכופתולוגיה של האימהות שאינה טובה דיה
כאשר האם אינה מספקת סביבה טובה דיה, נפסקת ההתפתחות הפסיכולוגית של הילד לפי ויניקוט. הילד אינו מרגיש מוחזק אלא חווה “הפרה“ (של ההוויה המתמשכת מצד הסביבה) בכמה צורות:
- הילד מביע תשוקה וזו אינה מתממשת, הוא מרגיש שמתעלמים ממנו או שהוא לא מובן.
- הילד נסחף אל תוך ההוויה המתמשכת, אין אי-אינטגרציה תומכת והוא צריך להתמודד עם דרישות העולם המציאותי. (האם לא מספקת מרחב מוגן ומחייבת התמודדות בטרם עת)
תיאור מקרה: פיטר, מהנדס מכונות בשנות הארבעים לחייו, פנה לטיפול כי הרגיש את החיים חולפים לידו, נמנע מלחפש קרבת אחרים, היה בראשו “רעש” מתמשך שהסיח אותו מהחיים. רצה ללמד דאייה, אך כשכבר הגיע לשדה ההמראה קבל התקף חרדה שבלבל אותו מאוד והביא אותו לבקש עזרה. פיטר הבין בטיפול כי הוא חיפש בדאייה סוג של חוויה שתחזיק אותו באוויר ושבאמצעותה יוכל לרדת בהדרגה באופן מבוקר וחסר מאמץ. כך גם בצלילה, ממנה נהנה מאז ומעולם. פיטר סיפר כי החרדה לפני שיעור הדאייה הראשון דמתה לתחושת האימה שחש בצלילה, כשהיה מגיע לקצה שונית האלמוגים, בה קרקעית האוקיינוס שוקעת בתלילות לעומק רב. למרות שההבדל היחד הוא הויזואלי, עבור פיטר הייתה התחושה שונה מאוד. כשנעלמה מעיניו קרקעית האוקיינוס הוא הרגיש אימה, חדל להרגיש כי הוא נתמך וכתוצאה מכך חוסר אונים וסכנה.
כמו כן התברר כי הפחד בדאייה לא היה מן הדאייה עצמה אלא מן השיעור הראשון, בו יאלץ לסמוך על המדריך שיהיה אחראי עליו. בטיפול התברר כי הוא חיפש חוויה פיזית שתחליף את זו שהחמיץ בסביבתו האנושית. הוא מעולם לא סמך על הוריו שיטפלו בו באופן שיאפשר לו לשקוע במחשבותיו ומשאלותיו שלו. הוריו היו שקועים בויכוחים מתמידים והוא הפך למתווך ביניהם בגיל צעיר.
הוריו היו אנשים מדוכאים ביותר, מובסים ע”י החיים, והמוטו המשפחתי היה “למה לטרוח?” כל התרגשות של פיטר נענתה ע”י “תירגע”. האינטליגנציה שלו התחילה להתפתח באופן לא שוויוני: התקשה במושגים מופשטים אך הפך לאשף בנייה ותיקון מכונות. בעיות רגשיות עם עמימות מסוימת עוררו אצלו חרדה.
זיכרון מילדותו: אימו ניסתה לארגן לו מסיבה ליום הולדתו הרביעי, אך התחילה לתכנן זאת רק ביום ההולדת עצמו. כיוון שלא הכירה אף ילד, שלחה את אחיו של פיטר לאסוף ילדים מהשכונה למסיבה. הוא חש היום את הזעם שלא יכול היה לחוש עז ואומר, “למה לא להזמין ילדים מקרטון?”
נראה שפיטר נאלץ לפתח דריכות ושליטה אינטלקטואלית על חייו. הוא כמה לוותר על הדריכות ופשוט להיסחף ולרחף, אך זה בדיוק הדבר ממנו פחד, בייחוד כשזה היה תלוי בשיתוף פעולה של אחר.
לדעת ויניקוט, כשל אימהי כרוני הוא הגורם לסוג כזה של פיצול קיצוני בתוך העצמי (אמיתי וכוזב). סאליבן תאר זאת: “היה הבדל כה גדול ביני לבין בנה של אימי, עד שתכופות חשתי לא יותר ממתלה בגדים שעליו היא תלתה את אשליותיה”.
תיאור מקרה: דוריס, הציגה באנליזה תלותיות בחברים וקושי להיות לבד. תמיד הדליקה רדיו או טלוויזיה וכן בטיפול התכוננה מראש ע”מ שלא יהיו שתיקות (שיגרמו לגירושה מהטיפול בגלל השעמום והעול שייצרו). דוריס חשה כי האנליטיקאי התמקד במטופליו כדי להסיח את דעתו מזוועותיו שלו, ולכן עליה להיות קשובה לו ולהציל אותו.
בהמשך התברר כי בריאותם הנפשית של הוריה הייתה רופפת. התנהגותם הייתה חודרנית ורמזה על הפרה בשנים המוקדמות. מעולם לא יכלה דוריס לחקור את הסובייקטיביות שלה. היא למדה ליצור בכפייתיות חוויית עצמי כוזב כך שתוכל להיענות לצרכי ההורים ולתווך את הפערים שבחווייתה.
דוריס סיפרה על חלום לא ברור בו היה תינוק, לא יודעת של מי, רק ראש, עשוי שעווה, עמד להימס.
לפי ויניקוט, לתינוק בסביבה מחזיקה לא מותאמת אין ברירה אלא לנתק את נפשו (ראש התינוק) ממקורותיה בגוף ומחוויות יותר ספונטניות.
הסיטואציה האנליטית של ויניקוט
סיטואציה זו מאפשרת לדעת ויניקוט הזדמנות מושלמת לחקירה וליצירה מחדש של סובייקטיביות, כיוון שהאנליטיקאי, כמו האם הטובה דיה, מספק סביבה בה מושעית הסובייקטיביות שלו עצמו. למטופל יש כאן מפלט מדרישות העולם החיצוני. יש כאן סביבה מחזיקה שניתן להחיות בה התפתחות עצמית שניזוקה, סביבה בטוחה דיה לתחילת הופעתו של העצמי האמיתי.
עבור ויניקוט, בניגוד לפרויד, קשייו של המטופל נבעו מחלוקה פנימית שסילקה ופיצלה את המקורות של חווייתו האישית. הבעיה לא הייתה בתשוקות, קונפליקטים או זיכרונות ספציפיים, אלא באופן שבו נוצרה החוויה באופן כללי. הרגרסיה בטיפול מאפשרת בעיניו הופעה של “צרכי אני” ישנים. ויניקוט ראה את המטופל כבעל יכולת רבת עוצמה לשיקום עצמי. תוכן ופירושים כמעט ולא היו רלוונטיים בהסברו של ויניקוט, מה שהכריע היה חוויית העצמי ביחס לאחר.
ויניקוט נהג אף לאפשר פגישות לפי הצורך ע”מ לענות על צרכים ספונטניים. עם מטופלת אחת אף חיכה ליד החלון ע”מ לראות מתי היא מגיעה, וכשבאה לנקוש בדלת, הוא מיד פתח אותה, עוד לפני שהספיקה, כאילו היא בוראת אותו מתוך משאלתה. ע”י כך, הוא מאפשר למטופלת לגלות מחדש את יכולתה האישית לדמיין ולפנטז, ליצור חוויה הנותנת תחושה אמיתית, אישית ומשמעותית ביותר.