חזרה לאתר הראשי
ברמן - "פנים רבות למלאני" - מתוך: סגל, ח. (1998). מלאני קליין. תל אביב: עם עובד
חנה סגל הייתה מהיחידים שעסקו בעבודתה של מלני-קליין{1882-1960}.
חנה-סגל נולדה ב1918 בפולין,למדה רפואה שם והשלימה אותם בסקוטלנד,שם נחשפה
לספרות-פסיכו-אנליטית בהכירה את פיירברן.
ב1943 התקבלה לאנליזה אצל מלני ותשע שנים מאוחר יותר הייתה לאנליטית-מנחה
בעצמה.
שני-ספרים{מעבר לשלושה-כרכים שריכזו את מאמריה} שכתבה הם: 'מבוא לעבודתה של
מלני'{'64} וModern-Masters{79'},כשהשני מעודכן-יותר ועקבי יותר בהצגת-מלני.
ההזדהות של חנה-סגל עם מלני מהווה יתרון בעומק הבנתה את רעיונותיה ומאידך,
מתבטאת בחד-צדדיות ובהדיפת כל ביקורת עליה.
בניגוד לסגל,שהתבססה על דברים ששמעה ממלני ועל דברים שפורסמו עליה, גרוסקורת'
התבססה על מחקר-עצמאי רחב ובביוגרפיה שכתבה קשרה בין חייה וחוויותיה-האישיות
של קליין לרעיונותיה-הקליניים,מה שעורר הסתייגות רבה.
הביקורת נבעה מכך, שגרוסקורת' נעזרה ברשימה שמלני עצמה כתבה ולא סיימה
וממסמכים-אחרים והראתה סתירות-רבות בתיאורים של אישיותה של קליין.
לדוג'-בניגוד לתיאורים של אם-חמה ואוהבת ברשימותיה של מלני,מכתבי-בתה מציירים
אם-קשוחה,שתלטנית,שיפוטית ואטומה-רגשית.
בניגוד,לדרך-המאופקת של שנותיו האחרונות של אחיה,מצטיירת מהמכתבים תמונה
קודרת של אח מידרדר נפשית ומאשים את משפחתו בנטישתו.
גרוסקורת' מתארת ביטויי-תיסכול,שנאה לבעל,חיפוש אהבה מחוץ לנישואין ורגשות-
אשמה,שמצטיירים משיריה של מלני. כמו"כ היא בילתה ארוכות בבתי-מרפא ומעורבותה בגידול-ילדיה הייתה מועטה. דיכאון בלידת-בנה-אריק ומות-אמה חודשים אח"כ הזקיקו אותה לעבור טיפול אצל פרנצי
והוא עודד אותה לטפל בילדים,ללא שום השכלה-מקצועית.
הילדים-הראשונים,שבהם טיפלה ובזכותם זכתה להכרה-מקצועית היו ילדיה ויש להדגיש,
כי הנורמות אז באשר להפרדת הגבול-המקצועי והאישי לא היו ברורות והתפישה הייתה
שעצם גילוי התת-מודע הוא שלב בטיפול ואין חשיבות-גדולה לרמת הקשר:מטפל-מטופל.
גרוסקורת' טענה,שהדגש של קליין על עולם-הפנטזיה-הפנימי של הילד והפחתה בחשיבות
היחס שנירקם בין הילד להוריו במציאות, נבעו מהכחשה של קליין על התפקיד-ההרסני
שמילאה אמה והשפעתה-השלילית על חיי-ילדיה ורצונה להגן על אלה.
קליין,לדוג',מסתירה את פחדיה של ילדיה,את עובדת היות בנה אריק לא-רצוי,דיכאון בעת
ההריון שהזקיק טיפול,יחסים-מתוחים בין ההורים והיפרדותם כשאריק היה בן-5 והצקות
שעבר בשל היותו יהודי{עם מעבר מלני והילדים לברלין,אחרי הפרידה-הנ"ל}.
מליטה-בתה הפכה לאנליטיקאית ואוייבת של אמה בלב ונפש.
גרוסקורת' רוחשת הערכה לחוכמתה,מקוריותה ועוצמת-אישיותה של קליין, אך גם
מבקרת אותה על התנהגותה כמנהיגת קבוצה פסיכו-אנליטית,שדורשת נאמנות-מוחלטת ומוקיעה את כל מי שאינו-חושב כמותה,התנהגותה כלפי פאולה-היימן,שעמדה לצידה
במשך-שנים, בקנאות ונקמנות ויחסיה לוויניקוט.
פרדוקסים ומתחים-פנימיים בולטים בעבודתה של מלני.
היא טענה שהדחפים הם במוקד-חשיבתה,אך עסקה בעיקר ביחסי-אובייקט והתנסויות-
רגשיות והפחיתה בחשיבות גורמים/מושאים-חיצוניים,ביחס לעולם הפנימי של האדם.
בדומה לפרויד,התנגדה להדגש שניתן על 'העברה-נגדית',בניגוד לוויניקוט ואחרים
שהושפען מתפישתה ותפשו את 'העברה-נגדית' במוקד-תפישתם.
הויכוח סביב המודלים של קליין:
וויניקוט מעריך את תרומתה של קליין בטכניקה-קפדנית בטיפול בילדים,תפישת-הפנטזיה
בתוך ה'עצמי' ומחוץ לו,הבנת-כוחות ומושאים מיטיבים ורודפים שמקורם בחוויות
מספקות/מתסכלות,דגש על כוחות-הרסניים ביחסי-אובייקט ועוד {כדאי לראות בנקודה
הזו את הדברים בפנים} ומצד-שני,מבקר את השימוש ב'יצר-המוות' והבנת הרסנות
אצל תינוק,כנובעת מתורשה וקנאה.
באלינט מתח גם הוא ביקורת על הפירוש של המטפל בטכניקה-הטיפולית של קליין,
שגורמת כביכול למטופל לאמץ את שגעונותיו של המטפל או להתייאש מעזרה על ידו.
ביון,תלמידה, תוקף בחריפות את המאמץ-הטיפולי של מלני 'לדעת בדיוק': ישנה עמימות
וחוסר-ודאות ואין לקפוץ מהר מדי לפירוש של המטופל,כי אם הכל כבר ידוע,אז מה
תפקידו של המטפל.
קרנברג מדגיש לחיוב את הבנת-ההגנות-הפרימיטיביות של קליין{פיצול,הזדהות} והבנת
יחסי-אובייקט ומאידך,מבקר את החוסר-פשרנות בתפישה שלה,העדר שיקולים-מבניים
{חוסר הבחנה ביחסי-אובייקט-מופנמים בין:ה'עצמי' לאובייקט},השערות שמקורן
בתסביך-אדיפוס בדבר מודעות התינוק למיניות, הימנעות מניתוח-אופי וניגזרת מזה-
פירושים-מוקדמים והחלטיים מדי ועוד.
גרינברג ומיטשל משבחים אותה על ההתמקדות ביחסים-מוקדמים עם האם ובהבנת יחסי
אובייקט כמהותיים{בניגוד לפרויד,שהצטמצם בהבנת-הדחפים כמסופקים טכנית}
ומבקרים אותה,בדומה לקרנברג{דחף-המוות,מודעות-התינוק למיניות}.
גם בגישות של קליין בנות-זמננו ישנו דגש על עולמו-הפנימי של המטופל {כפתולוגי}
כמשפיע על תהליך-הטיפול ולא על גורמים מבחוץ-{המציאות/הזולת}.
מעבר לכך, ממשיכי-קליין דבקים בשחצנותה וממאנים לעבור הכשרה לדוג',אצל מדריכים
שאינם 'קלייניאנים'.
ישנו בלבול אצל מלני,בין: חרדה,שהיא רגש,שחווים אותו לבין 'דחף-המוות' שהוא
הפשטה-תאורטית בלבד{מושג ולא אמוציה} ולכן צריך להבין כמו שאוגדן הבין:
מה שמופנם הוא דפוסים של יחסי-אובייקט {לא-אובייקטים} וישנו פיצול בין האני
שמזוהה עם יחסי-האובייקט מבחוץ לחלק-המזוהה עם האובייקט עצמו.
לסיכום,נאמר,שגם אם חלקו עליה,עדיין הרבה דבקים בחשיבתה ע"פ הבנתם שלהם
וניסוחם שלהם את דבריה.