חזרה למאמרים של תאוריות התפתחותיות
חזרה לאתר הראשי
סולן,ר.( 2007). הדינמיקה של יחסי אובייקט. בתוך: חידת הילדות( עמ' 300 – 341), מושב בן שמן: מודן
תודה לירדן חסן

סיכום מאמר "חידת הילדות – הדינמיקה של יחסי אובייקט"

התקשרות ופרידה:

מהשלב האנאלי ואילך היחסים בין הפעוט להורה  רצופים מעברים מהתקשרות אל חסימת ההתקשרות ומפרידה אל חידוש  ההתקשרות. תהליך זה קשה על שניהם.

לעיתים ההורה והפעוט נגררים בעקבות כך למאבקי כח מתישים על השליטה ביחסיהם. שני הצדדים משתוקקים לשיקום ההתקשרות ביניהם – למרחב המשותף ולשלמות היחד שלהם.

בשלב  האנאלי הפעוט מתרחק  מההורה ומפגין עצמאות. עבור ההורה הפגנת העצמאות של הפעוט מעוררת קונפליקט – הוא שמח עליה ועם זאת חרד לשלומו של הפעוט, שמא יפגע או ימעד. ההורה נמצא בחיפוש אחר איזון מתמשך בין הענקת מרחב לפעוט ובין שמירה עליו מפני הסכנות.  בנוסף לכך, התהליך מהווה פגיעה נרקיסיסטית בהורה שמכיר בכך שאיננו יכול להגן על הפעוט לעד. גם הפעוט עצמו נתון בקונפליקט פנימי ראשון בחייו – רצונו לאוטונומיה ולהפגין את ייחודיותו ונפרדותו, מול רצון להמשיך ולחוות אהבה ללא גבול וללא תנאי מהוריו.

סוגיה דומה מעסיקה מטפלים בפסיכואנליזה – עד כמה לשים את מירב האחריות של המטופל עצמו ועד כמה לחזק נטיה לתלות במטפל? לעיתים המטפל נסחף יחד עם המטופל לייחס לעצמו תחושת "כל יכול" – דבר שעליו לבלום, ולעודד אצל המטופל עצמאות ושליטה על חייו.

"היחד" בין נפרדים כמודל  מועדף ליחסי אובייקט:

בכל שלב של התפתחות  רגשית ישנם מאפיינים חדשים המעשירים את יחסי האובייקט. בשלב האוראלי היחסים הם סימביוטים באופיים, ללא נפרדות, ישנו טשטוש בגבולות בין העצמי לבין האחר. מעין "גן עדן" – מה שאני רוצה וצריך אני מקבל. בשלב האנאלי לעומתו, יש התפכחות למציאות, מתגבשת נפרדות והתקשרות אובייקטלית – בין שני אובייקטים נפרדים, משוחררים. בכל מפגש בינאישי, גם בחיים הבוגרים, מתעוררת משאלה (מהשלב האוראלי) שהזולת יגשים את כל צרכי, יבין אותי ויקבל אותי ללא תנאי. אך המציאות והנפרדות מנפצים את האשליה. הההתקשרות בחיים נובעת מהשקעת משאבים רגשיים במרחב משותף – שנמצא מעבר למרחב העצמי של כל אחד, שבו כל אחד יכול לבחור אם להמשיך להיות בו או לעזוב.

בשלב האנאלי הפעוט, במצב תקין, לא חושש מקביעות השותפות  עם הוריו. הוא יודע כי הוא יכול להפנות משאבים רגשיים שונים ליצירתיות, למשחק  וכו', מתוך בטחון שהוריו נמצאים עמו בשותפות מתמשכת. במקרה שהפעוט חושש כי הנפרדות שלו מסכנת את השותפות עם הוריו, הוא יוותר על הביטוי העצמי הנפרד שלו, הוא יצמד להוריו ויהיה תלוי במשוב שלהם. מקרה קיצון אחר – פעוט שגדל במציאות שבה הוריו משקיעים בו הכל תוך ביטול צרכיהם האישיים, יגדל בתחושה שהכל מגיע לו, ולא תהיה לו יכולת ליצור "יחד", שותפות עם הזולת.

מגיל  שנתיים וחצי לערך ישנה אינדיבידואציה – לתפוש את ההורה ואת העצמי כנפרדים, אך עדיין יש קושי לתפוס כי ההורים הם בעלי אינטרס משלהם, שלעיתים מנוגד לשל הפעוט. לראשונה בחייו הפעוט נתון בקונפליקט פנימי, מאבק בין כוחות בתוכו, אמביוולנציה. המאבק הוא בין הצורך שההורה יספק את צרכיו מיד ועכשיו כמו בשלב האוראלי, לבין התובנה שהושגה כי עליו לספק כעת דרישות הוריות ל"התנהגות טובה" – יחסים אנאליים. דרישות ההורים הללו מופנמות על ידי הפעוט "כיצצוג מציאותי" כלומר כתנאי שההורה ימשיך להיות שם בשבילו. לעיתים הפעוט מעניק להורה "מתנות" כדי לזכות ביחסו החם.

הדילמה  הזו בין השמירה על הייחודיות של העצמי  לבין התקשרות לאחר וכיצד לשמור על שתיהן ללא איום של פגיעה או נטישה  מלווה אותנו תמיד.

במעבר מהמרחב העצמי  הנפרד למרחב המשותף מתקיים תהליך  רגשי מורכב של התיידדות עם האחר – הכרה בצרכיו ובצרכי העצמי וניסיון לגשר בינהם. במרחב הזה מתרחש חיבור בין ניגודים – אהבה וכעס, עצמי ושותפות וכו'. ההמשך יתכן בשני מסלולים – התפייסות במרחב המשותף המובילה לתחושת קירבה ושייכות או היפרדות ונסיגה של כל אחד מהצדדים למרחב העצמי הנפרד שלו.

בשלב  האנאלי היחסים הם משולשים, "טריאדה" – 1.  מרחב עצמי קבוע. 2. מרחב עצמי קבוע של ההורה. 3. מרחב משותף לשניהם בו הם משקיעים משאבים רגשיים להשגת אינטרס משותף.

בשלב האנאלי המרחב  המשותף נתפס על ידי הפעוט כנתון  בשליטתו – רק הוא יקבע מתי להתרחק ומתי להתקרב (מתי ללכת לשחק מתי לעלות במדרגות וכו'....). באמצעות ההפנמה של ההתנסות במרחב המשותף יש אפשרות להפריד בין תגובות של אובייקטים שונים ואופי היחסים בינהם – מסבא אפשר לבקש ממתק בכל עת, מאבא – לא. לעיתים ניתנת חשיבות גדולה יותר למרחב המשותף עם ההורים – "אבא לא מרשה לי".

המרחב המשותף מעורר אי וודאות וצפויים בו שינויים  והפתעות.לכן, כאשר פעוט יוצא מהמרחב העצמי הנפרד לתהליך של התיידדות עם הזולת, הוא שומר בקנאות על המרחב העצמי כדי שיוכל לחזור אליו בעת הצורך.

המאפיינים של יחסי אובייקט אנאליים:

מהשלב הזה ואילך  ההורים והפעוט נותרים לעיתים פגועים נוכח תפישת הנפרדות, כל צד נבצר בעמדתו "הפגועה והצודקת" – מה שמקשה על יצירת התפייסות ומשא ומתן במרחב המשותף. כותב המאמר מציע כי ההורה יתגבר על פגיעתו וימנע ממאבקי כח עם הפעוט. יש ליצור מרחב משותף ולעודד הסכמה על כללים משותפים. כדאי לאפשר לפעוט לבחור היכן שאפשר, להראות לו את התמונה מזוית אחרת כדי ליצור בחירה עצמאית, כמו "לגן הולכים עם מכנסיים וחולצה אך אתה יכול לבחור איזה אתה רוצה".

המשא ומתן ממריץ  כל צד ליצור שותפות ולממש את האינטרס  האישי שלו. הדבר יוצר קירוב לבבות, תחושה של יחד, של שייכות, של מקום.

יש לציין שכאשר  ההורה שומר על גבולות ברורים הפועט ינהג על פי הכללים המוסכמים וימנע מעימות. כל פעוט יודע להבחין בין עמדה תוקפנית לעמדה תקיפה – הנובעת מרצונו הטוב של ההורה להגן על הפעוט. הטון התקיף הוא הייצוג המציאותי, הגבול בין מותר לאסור. הסמכות ההורית שאין עליה עוררין ומכאן שאין מקום לויכוח. פעוט שהוא בעל ייצוגי אובייקט סמכותיים ועם זאת תומכים בייחודיותו יקח אחריות על מעשיו ויציית לגבולות שנקבעו בהסכמה.

כאשר פעוט גדל  ללא גבולות ברורים או עקביים יגדל להיות  חסר גבולות, חסר בטחון, פורק עול.

כאשר פעוט גדל  עם ייצוגי אובייקט תוקפניים – הוא יתאים את עצמו ל"התנהגות טובה" כדי להמנע מפגיעה ע"י ההורה או ינהג אף הוא כמו ההורה בתוקפנות.

הפעוט קולט מדמויות  ההתקשרות שלו שדרים לא מודעים אותם הוא מאחסן בנרקיסיזם שלו, ושמור  על תחושה סובייקטיבית – כיצד הוא חש את המצב, מה חקוק בזכורונו. מטען זה ממשיך ללות את הפעוט בחייו הבוגרים ועלול להשפיע על ההתקשרות עם הקרובים לו בהמשך חייו. לכן כותב המאמר מציע שכאשר נדרשת תגובה שלילית על מעשה של פעוט, יש לקשר את התגובה למעשה הספציפי.

לקראת סוף השלב האנאלי ההורה נותן אמון רב יותר ביכולתו  של הילד לשמור על עצמו, ולכן איננו  נגרר למאבקי כח כבעבר. מתוך כך הפעוט נוטל יותר אחריות למעשיו. הפעוט לומד להבדיל בין תחומי שליטה שונים ביחסים עם הוריו. לומד לזהות את היחד המשפחתי, את הכללים להתנהגות טובה, מתי הוא יקבל משוב מלא הערכה ואהבה וכו'. על ההורים להדריך את הילד להמנע ממאבקי כח ולהנחותו בדרך של גישור, ליצור יחסים חיוביים ולהפגין סמכות ומנהיגות שתעניק לילד בטחון ולא תכניע אותו.

מגיל שלוש בערך הפעוט  משלים עם נפרדות ההורה ומכיר בו כבעל צרכים משלו. הוא מסוגל להפנים שההורה לא משחק איתו כי אין לו פנאי ולא  כי הוא לא אוהב אותו. יש ללמד את הפעוט  לפשר בין ניגוד אינטרסים באמצעות  ציפיה להנאה קרובה במרחב המשותף – "כשאסיים אבוא לשחק איתך" – בדרך זו אנו תורמים לגיבוש תפישת הזמן – עכשיו מול אחר כך.

בשלב הזה יחסי האובייקט בעיקרם מאופיינים כנרקיסיסטים- ההתייחסות לאחר היא כאל מספק צרכים, נטול זכויות וכו', אך מתחילה להתפתח מערכת יחסים אובייקטלים – של אובייקטים נפרדים – הכרה בצרכי האחר ובערכם והם אינם מאיימים על שלמות העצמי שלי, יכולת לדחות סיפוק, לגשר.  אחד ממאפייני ההתבגרות הרגשית הוא היכולת להטות את היחסים לכיוון יחסים אובייקטלים. כותב המאמר מכנה זאת "אמנות הזוגיות"- היכולת לתת מקום למרחב העצמי של הזולת מונעת מאבקי כח על האינטרסים הנרקיסיסטים ומאפשרת שותפות זוגית.

ההתפייסות בתום מאבקי  הכח היא אינטרס משותף – שיקום ההתקשרות. ההפרדה בין האהבה כקבועה לבין מצב זמני של כעס "אבא לא מרשה לי לשחק בכדור אבל הוא אוהב אותי"- קשה לפעוט בשלב האנאלי, והוא מצליח להפנים זאת רק כאשר האובייקט מחבקו, מרגיעו, מביע אהבה. ( גם ההורה מפרש לעיתים את החסימה הרגשית של הילד כדחייה ונפגע ממנו וכך הילד נוטל על עצמו עומס רב ואת תפקיד ההורה, מה שיכול להשפיע גם על חייו בהמשך). ההתפייסות יוצרת המשכיות בהתקשרות ומחזקת אצל הפעוט את הבטחון ביחסים. חסימות תכופות בהתקשרות עלולות להוביל להסתגרות וחוסר אמון ביחסים. אצל פעוטות ישנה החצנה של מצבים רגשיים באמצעות המשחק והדימיון –מסייע לפריקת רגשות, שיקום הפגיעה, וויסות רגשות. על ההורה להנחיל לפעוט את חשיבות ההתפייסות ביחסים.

הפרידה  מהמרחב המשותף והתיידדות  עם מרחבים זרים:

יש  לבסס תחילה את המרחב  המוכר לפני היציאה למרחבים זרים. לדוגמה – יציאה לפעוטון – לעיתים יש להשאר עם הפעוט זמן מה במרחב החדש והזר – הפעוטון- עד שיהפוך למרחב מתווך מוכר יותר, ואז יוכל להשאר שם ללא ליווי ההורה. "תופעה מתווכת" – אמצעי קבוע להקלה על הפרידה, תיחום גבולות, - ,תספרי עד עשר ואז תלכי לגננת" – מאפשר הכנה רגשית. 

יכולת הפעוט להתמודד  עם מצבים ומרחבים  חדשים קלה יותר לאחר השלב האנאלי, בו הוא למד והפנים את תפישת המחזוריות  – פרידה, אמון בשותפות ובמפגש מחודש. הוא רכש שליטה על תהליך הפרידה. בעוד שבשלב האוראלי קשה הפרידה על התינוק בשל חרדה מאובדן אובייקט, בשלב האנאלי קשה הפרידה בשל חרדה מאובדן שליטה באובייקט – הוא מתרחק ולא בטוח אם יחזור. הדיבור על מה שאירע במרחב החדש והשיתוף בחוויה מאפשר גישור על הפרידה הזמנית כמו שהפעוט מספר איך היה היום בגן. כותב המאמר מציין כי תהליך פרידה תקין קשור גם לתחושות ההורה ומה שההורה משדר לפעוט. אם ההורה ישדר חשש ואובדן שליטה – זה מה שיחוש הפעוט, ואם ההורה ישדר תמיכה חיובית ובטחון זה יקל על הפרידה של הפעוט.

שותפות  רגשית פרידה פחדים  וכעסים:

פרידה כואבת תמיד וקשורה בחרדה מאובדן אובייקט ופגיעה בשלמות העצמי. אך עם זאת, היא יכולה  להיות גם מטיבה ומחסנת, בתנאים הבאים:

  1. שותפות אמת בכאב הפרידה, התייחסות לרגשות, כתופעה מתווכת כמו חיבוק ומילות אהבה, שמירה על "היחד" וה"לבד".
  2. נחווית תחושת שליטה בפרידה
  3. ישנה תחושת מחזוריות של פרידה ומפגש מחודש
  4. תקשורת זמינה – טלפון, מייל, משחקי זכרון המלווים את ימי הפרידה.
  5. גישור על המרחק הפיסי באמצעות שיתוף רגשי של החוויה במרחב החדש – גן, עבודה וכו
  6. התפייסות בעקבות כל מריבה לפני הפרידה, כדי לגבש תפישה רגשית של קרבה ואהבה.
 

*הדיבור החשיבתי  מאופיין בהפנמה של ייצוג חיצוני  פנימה, תקשורת שלנו עם עצמנו  והדיבור המילולי מאופיין בהבעת  החשיבה מהפנים כלפי החוץ.

*באמצעות השפה  הפעוט מחצין את חשיבתו ואת  תחושת השליטה באובייקטים. תגובת  ההורה נחרטת בעצמי של הפעוט  וקובעת במידה רבה את המוטיבציה  להמשיך את השותפות עם הוריו  או לסגת למונולוג במקום לפתח  דיאלוג.

שותפות, תפישת נפרדות, מאבקי כח על שליטה, חסימת התקשרות עד להתפייסות ומפגש מחודש. היכולת לנהוג לפי חוקים וכללים, לווסת את רגשותינו, ועם זאת לשמור על ייחודיות עצמית משלנו, על נפרדות – כל אלו מקורם ביחסים בשלב האנאלי. היכולת השפתית המתפתחת בשלב זה נושאת רגשות יחודיים. ישנו מעבר ממונולג לדיאלוג. "המדיה" הזורמת במרחב המשותף מאפשרת תחושת שייכות וקירבה רגשית ומחברת בין בני אדם.


Locations of visitors to this page