חזרה לאתר הראשי
סמירנוף/הפסיכואנליזה
של הילד
עמודים 117-130
3. פנטזיות לא-מודעות והתהוות האובייקט בעבודותיה של מלאני קליין
ההבדל בין גישתה של מלאני קליין לגישתו של רנה שפיץ- שפיץ משתדל בעיקר לחשוף את התנאים שבהם נוצרים יחסי האובייקט במהלך השנה הראשונה. קליין מנסה לאתר את התהוות האובייקט בפנטאזיות של הילד. לפי דעתה, מתהווה האובייקט מהפנטזיה, הנחשבת לעובדה נפשית בסיסית.
א. הפנטאזיה בתור ביטוי של הדחף:
סוזאן איזאקס: פנטאזיה לא מודעת היא ביטוי מנטאלי של הדחף. הפנטאזיה נחשבת באסכולה האנגלית לתשתית לכל חיי הנפש, שכן היא אמצעי לפיקוח על החרדה ולהפקת סיפוק הזייתי לתשוקה. פנטאזיות-הן של תשוקה והן של תוקפנות- כלפי השד של האם קיימות בנפש בחודשי החיים הראשונים, על אף הסתירה ביניהן, בלי שהילד יבחין בין התשוקה לבין המעשה ממש.
הפנטאסיות אינן מלוות במילים או במחשבה רציונאלית מודעת. הן מייצגות פעילות ארכאית של חיי הנפש, והן מנוסחות במילים רק בשלב מאוחר יותר של ההתפתחות.
הפנטאסיות הראשונות נולדות מהדחפים הגופניים. הניסיונות הראשונים והמציאויות החיצוניות משולבים בהדרגה במרקם הפנטאסיה. עם זאת, אין הפנטאסיות שואבות את מקורן בהכרת העולם החיצוני. מקורן פנימי ומצוי בדחפים.
ב. פנטאסיה ודחף אוראלי:
יש לקשר את הפנטאסיות הראשוניות לחוויות החושים הראשונות של התינוק, ובראש ובראשונה לסיטואציות של האכלה. הפנטאסיות נוגעות ליחסים שהילד יוצר עם האובייקט (החלקי) של צרכיו הראשונים, כלומר עם השד של האם. הילד הוזה תחילה את הפטמה, אחר כך את השד ואחר כך את האם כאדם שלם. היכולת להזות אינה מוגבלת לתשוקה להיות בעלים, להרוס, לפלוט ולפרק, אלא מגשימה, על ידי פנטאסיות, את הבעלות הזאת או את ההרס הזה. הפנטאסיות אינן מצטיירות לתינוק בצורה דמיונית וחזותית, אלא מתבטאות בחוויה גופנית.
ג. הפנטאסיה ותפקיד המציאות:
כאשר העולם החיצוני הוא בלתי מספק, מתסכל או מתערב בתשוקות ובצרכים, עליו להיות דחוי ושנוא. תסכולים ראשונים אלה יביאו לניסיון להפחתת המתח הפנימי באמצעות סיפוק הזייתי של התשוקה, המפעיל את הפנטאסיות הפרימיטיביות של ההכנסה לגוף והדחייה ממנו. הסיפוק ההזייתי הנכזב הוא הדחיפה הראשונה לקראת המציאות, ולפיכך יש לו תפקיד בהתפתחות האני. הרעב אינו מסופק על ידי הזיה של שד או של מזון, אך הסיפוק המדומיין יכול לסייע בנשיאת הציפייה לסיפוק. במוקדם או במאוחר, כאשר התשוקה נעשית חזקה מדי, נכשל הסיפוק ההזוי ומוחלף בפנטאסיות של תוקפנות, או בהסתגלות לתנאים החיצוניים של המציאות. עולמו של התינוק טעון בליבידו האוראלי. לפעילויות האינטלקטואליות והידניות תישמר במשך כל החיים משמעותן האוראלית.
ד. האובייקט החלקי:
במהלך חודשי החיים הראשונים מתבטאים צורכי הילד באזור האוראלי, ומסופקים בעיקר על ידי השד. הילד יכול להזות את השד בתור אובייקט חלקי (כחלק מעצמו) או לחוש אותו בפנטאסיה כמופנם, שכן התינוק עדיין אינו מסוגל לקלוט את החיצוניות. הילד חווה את האובייקט המופנם שבפנטאסיה כשד 'טוב' או 'רע' על פי המידה בה סופק הצורך האוראלי, או על פי התסכול שאי-סיפוקו גרם. ניסיונות סיפוק ותסכול אלה, עדיין אינם יכולים להיחוות כאירועים חיצוניים.
על פי מלאני קליין, בין גיל שישה חודשים לשנה, הילד נכנס לשלב-מוקדם ראשון של תסביך אדיפוס. האם אינה רק בעלת האוכל הטוב, היא גם בעלת 'הפין של האב'. גם השד וגם הפין יכולים להיתפס כמספקים או כרודפים, אולם בעוד שהשד שייך עוד זמן מה לתחום הצורך, הרי הפין כבר מכניס את הילד לקטגוריה של התשוקה. הקונפליקט הנפשי מתנהל בעימות המופנם שבין הדחפים הליבידינאליים (המקבילים לאובייקטים הטובים, המספקים) לבין דחפי ההרס (המקבילים לאובייקטים הרעים, המתסכלים).
כבר בימים הראשונים, עומד לרשות הילד אני בסיסי ופחות-מאורגן, המאפשר לו לחוש חרדה, להתגונן מפניה וליצור יחסי אובייקט. דחף המוות מושלך על השד, גורם לו להיראות רע ומאיים ומעורר רגש של רדיפה המובילה לתוקפנות כלפי הרודף. הליבידו מוצע את עצמו מושלך על השד, כדי ליצור אובייקט אידיאלי: השד הטוב. הפנטאסיה של השד האידיאלי מתמזגת עם החוויות המספקות של האהבה, ואילו הפנטאסיות הרודפות מתאימות לחוויות החסך והאי-עונג שהילד מייחס לשד הרע.
ה. העמדה הפרנואידית-הסכיזואידית:
מצד אחד- חרדה רודפת, ומצד שני- פיצול האני והאובייקט. לעמדה זו מתקשרים מנגנוני הגנה מסוימים: ההפנמה, המנסה לאגור את האובייקט הטוב, וההשלכה, המנסה להוציא את האובייקט הרודף.
מנגנון הפיצול של האובייקט מיועד להגן על האובייקט האידיאלי מפני האובייקט הרודף. פיצול זה ממלא תפקיד חשוב בארגון האני, שכן הוא מאפשר לו למיין את החוויות ולהבחין בין האובייקטים הטובים לרעים וכו'. כאשר יתמתן, ישמש הפיצול כבסיס רגשי לתהליכי ההבחנה והשיפוט, ויתרום ליצירת מנגנון ההדחקה.
מנגנון ההזדהות ההשלכתית- הזדהות עם חלקים מסוימים מהאני המושלכים על אובייקטים חיצוניים- מאפשר לסובייקט להזדהות עם רגשותיהם של האובייקטים.
כל הילדים חשים רגעים של חרדה היוצרים את הגרעין הראשוני לעמדה הפרנואידית, שהיא בסיס הכרחי להתפתחות בעתיד.
האובייקט האידיאלי והאובייקט הרודף, המופנמים שניהם, מהווים את היסודות שעליהם יבנה לאחר מכן האני העליון. האובייקט הרודף נחווה כאני העליון, מקור האיסורים והעונשים, והאובייקט האידיאלי משמש בסיס לאידיאל של האני, שגם הוא גורם כופה ונתפס כמודל של שלמות מופתית, בלתי ניתנת להשגה.
כאשר הנסיבות נוחות, ואם החוויות הטובות מתגברות על הרעות, כובש הילד לאט-לאט את האובייקט האידיאלי שלו, והדחפים הליבידינאליים מתגברים על האובייקט הרע ועל דחפי המוות. מכאן ואילך, הילד מסוגל לעמוד בפני החרדה בלי להיזקק למנגנון הפיצול. כלומר, הוא מוכן להבחין בין גופו שלו לבין העולם החיצוני.
ו. העמדה הדיכאונית:
בהתפתחות הנורמאלית ננטשת בהדרגה העמדה הרודפת ובמקומה בא תהליך אינטגרטיבי המכונה "עמדה דיכאונית". בשלב זה הילד מסוגל להכיר את האובייקט הראשון המוכר, את האם, כאובייקט שלם ולא כאובייקט מפורק. מצב זה שונה הן מיחסי האובייקט החלקי והן מיחסי האובייקט המפוצל. איבריה של האם נראים לתינוק כאובייקטים נפרדים ממנו, והוא גם מכיר אותה כאם שלמה, שיכולה להיות פעם שלילית ופעם חיובית. אותה האם כוללת את שני הצדדים- הטוב והרע. יחד עם זאת, זיהויה של האם כאדם שלם פירושו בשביל הילד גם הכרת עצמאותה וגם גילוי חוסר האונים שלו עצמו, תלותו וקנאותו. הילד מכיר בכך שהאני שלו אינו עוד מפוצל אלא שלם, כמו האובייקט עצמו.
בשלב זה מאפיינת את יחסי האובייקט האמביוולנטיות. מקונן בילד חשש כי הדחפים ההרסניים שלו יכולים להרוס את האובייקט שהוא אוהב ואשר בו הוא תלוי באופן מוחלט. העמדה הדיכאונית מופיעה בשלב הסדיסטי-אוראלי, שבו הצורך והאהבה מקושרים לדחפי התוקפנות של הנשיכה ולפנטאסיות של הטריפה. הצורך של הילד להבטיח לעצמו את הבעלות על האובייקט מחזק את תהליכי ההפנמה, המאפשרת להגן על האובייקט הטוב נגד הדחפים ההרסניים.
בשיא האמביוולנטיות הילד מרגיש ייאוש ואבל על האובייקט האבוד, וכן אשמה על כך שהוא עצמו הרס אותו. מעצם הזדהותו עם האובייקט, מרגיש הילד מפורק גם הוא.
הקונפליקט הדיכאוני הוא מאבק מתמיד בין דחפי ההרס ונטיותיו לתקן (את האובייקט), ששניהם ממלאים תפקיד באומניפוטנטייות הדמיונית שהילד מייחס לתשוקותיו.
זהו שלב מכריע בהתפתחות, שכן על ידי גילוי מציאותו הנפשית שלו, נעשה הילד מסוגל להבחין בין פנטאסיה למציאות. על ידי עימות הדחפים ההרסניים עם המציאות המיוצגת על ידי אמו, הילד לומד להעריך נכונה את גבולות כוחו, אהבתו ושנאתו.
אם העמדה הדיכאונית אפשרה בזמנו לכונן אובייקט פנימי טוב, יהיה הסובייקט מסוגל לעמוד כנגד התגובות הדיכאוניות בחייו כמבוגר. אבל אם אובייקט טוב זה לא נקבע ביציבות, ירחף על הסובייקט תמיד איום באובדן מוחלט של האובייקטים האהובים עליו. אי ביטחון זה לא יאפשר לסובייקט להיות אדון אמיתי למציאות שלו, והוא יהיה נתון תמיד לסכנת נסיגה פסיכוטית בעתיד.
ז. השלבים המוקדמים של הקונפליקט האדיפאלי:
כאשר האם מהווה אובייקט גלובאלי, צריך הילד לגלות שקיימים יחסים בינה לבין האב.
רצף הפנטאסיות האדיפאליות:
-על ידי פנטאסיה של אינקורפוראציה אוראלית של הפין של האב, האם הופכת לבעלת הפין, הרוצה לשמור לעצמה את האובייקט הנחשק הזה.
-בתקיפה, הריסה ופירוק האובייקט האימהי על ידי פנטאסיות תוקפניות, מנסה הילד להיות לבעליו של השד הטוב ושל הפין הטוב כאחד.
-הילד משליך על האובייקטים החלקיים את התוקפנות שלו, והאובייקטים נטענים בתכונת רדיפה.
-על ידי השלכה זו מאיימים האובייקטים הרעים על האובייקטים הטובים המופנמים, והסובייקט מוצא את עצמו חשוף לחרדת התפרקות, שנגדה הוא נאבק על ידי פעילות מוגברת של פנטאסיות.
אצל הילד קיימת פנטאסיה של ההורים המאוחדים: האם מופיעה כאובייקט שלם, הכולל בתוכו את האב כולו או חלק ממנו (הפין). הקונפליקט האדיפאלי קיים כאשר זוג ההורים המאוחד, או שכבר נתפס כנבדל, מייצג את האובייקט המתסכל. על ידי השלכת תוקפנותו עשוי הילד עצמו להפוך לאובייקט העוינות המדומיינת שלו מצד הזוג, וכך מתחלפת חרדת ההתפרקות של שלב הרדיפה בחרדת סירוס. הילד עומד בפני תשוקתו להרוס את ההורים ובפני האיום שהם יהרסו אותו. כדי להתגונן מפני רגשות החסך, החשק והפנטאסיות ההורסות, המעוררות את החרדה ואת האשמה, פונה הילד למנגנוני הגנה שונים, כגון הכחשה, פיצול (הפרדה בין ההורה הטוב להורה הרע) ואידיאליזציה (של אחד ההורים על פני ההורה השני).
במעבר מהסיטואציה האוראלית אל הסיטואציה הגניטאלית, האובייקט הפרימיטיבי של התשוקה מיוצג על ידי השד של האם, והאב נתפס בתור יריב. בגלל חרדות הרדיפה והדיכאון, הפין של האב נעשה באופן משני לאובייקט התשוקה האוראלית, ובתור שכזה, אובייקט שיש לכבוש אותו, להכניסו לגוף ולהרוס אותו. הודות להתקה ולגלישת המשמעות, נעשה הפין של האב אובייקט של תשוקה גניטאלית.
הפנטאסיה של הכנסת הפין של האב לגוף מייצגת נטייה הומוסקסואלית, אך גם מאפשרת לילד להזדהות עם האב ומחזקת את עמדתו ההטרוסקסואלית. לעומת זאת, לגבי הילדה, דווקא תשוקתה להיות בעלת פין היא התורמת להומוסקסואליות שלה ולתביעתה הפאלית. ההכרה במינו שלו מאפשרת לילד לבחור כאובייקט בהורה בן המין המנוגד, ולוותר על ההורה בן אותו מין. הודות לפתרון ההדרגתי של תסביך אדיפוס מוקדם זה, ולאפשרות להזדהות עם הורה מסוים, אובד לאני העליון ההיבט המאיים המקורי שלו, והוא מתמזג עם הדמות המופנמת של זוג ההורים. על האני העליון לאפשר לילד להתגבר על דחפי ההרס. הנטיות לתיקון וליצירת האובייקט הפנימי האבוד בתקופה הדיכאונית, מונחות ביסוד כל יצירתיות וכל עידון. על פי פרויד, הדאגה לשמור על האובייקט האהוב מטה את מטר הדחף לכיוון חדש (יצירתי), ומעכבת את הדחפים הפרימיטיביים של הרס והרס-עצמי.
מלאני קליין סבורה שמכאן ואילך ננטשים מנגנוני ההגנה הפסיכוטיים (כגון הפיצול) ומוחלפים בהגנות נוירוטיות (הדחקה, התקה, עכבה). בשלב דיכאוני זה נמצאים ראשית הסמלים ויצירתם.
רק האבל מאפשר לוותר באופן מוחלט על האובייקט הליבידינאלי (השד של האם). אבל האובייקט אינו יכול להינטש, אלא אם הוא מוצא את מקומו באני של הסובייקט על ידי המרה סמלית. מעבר זה מסדר של דמיון אל מימד סמלי, הוא החונך את תהליכי החשיבה המופשטת ומאפשר לתפוס את המציאות. האובייקט אינו נתפס במובן הגנטי, אלא נובע מעיבודן ההדרגתי של הפנטאסיות. לפי מלאני קליין, החוויות הטובות והרעות יעילות רק אם הן עוברות עיבוד דמיוני, המכניס את הילד למימד הסמלי.
ח. ביקורת עבודתה של מלאני קליין:
מלאני קליין הואשמה בכך שהשערות המחקר שלה אינן פסיכואנליטיות.
האסכולה האנגלית טענה כי קליין אכן ממשיכה את מפעלו של פרויד, שכן היא לא נטשה את התיאוריה על הדחפים, את המושגים העיקריים של האנליזה, ואת הקשר המאחד את הפסיכולוגיה עם הנתונים הביולוגיים.
ביקורתו של גלובר נוגעת להסקות המטאפסיכולוגיות שהנהיגה מלאני קליין. לטענתו, האסכולה האנגלית מזניחה את ההבדל בין דימוי זכרוני וייצוג שבפנטאסיה, וממתנת את ההבחנה הסיווגית בין הערכאות השונות בנפש (אני, סתמי ואני עליון). מתגלים רק אני אוראלי-פאלי, המנוגד לאני עליון ראשוני. גלובר טוען שהפנטאסיה היא תוצר של תסכול, הבא בעקבות עיבוד שהוא מזהה בו שלושה שלבים: א) כשלון הסיפוק ההזייתי של תשוקה. ב) הכרה באובייקט ליבידינאלי. ג) הדחקת דחפים.
מבקרים מאוחרים יותר (קרנברג ויורק) הבליטו את התרחקותה של מלאני קליין מהתיאוריות הקלאסיות בנקודות הבאות: א) הקונפליקט הנפשי אצל מלאני קליין נובע מניגוד קמאי בין דחפי החיים לדחפי המוות, ולא ממתחים בין הערכאות הנפשיות השונות (אני, סתמי ואני עליון). ב) הדגם של המנגנון הנפשי נעלם במושגיה של קליין. ג) תהליכי ההגנה של קליין (השלכה, הפנמה, אידיאליזציה, הזדהות השלכתית, פיצול, הגנות מניאקיות) תלויים בפעילות הפנטאסיות ואינם נחשבים כתהליכים אנרגטיים בשירות האני. ד) מיתון מושג השלבים הליבידינאליים מביא לאובדן חלק גדול מחשיבותם של מושגי הקיבעון והנסיגה. ה) התיאוריה על החרדה עוברת שינוי אצל מלאני קליין, הרואה בה תולדה ישירה מדחף המוות.
הגינוי העיקרי שמגנים האנליטיקאים הגנטיקאים את יצירתה של קליין נוגע לעצם ההשקפה על יחסי האובייקט. מלאני קליין מקבלת שכבר בשבועות הראשונים לחיים קיימת הבנייה נפשית, הגורמת לדיכוטומיה בין האובייקט הטוב לאובייקט הרע באופן בלתי תלוי באופי האובייקט עצמו. מבקריה סבורים לעומתה שהפעילות המבנה משנית לכינון יחסי אובייקט שאת התפתחותם הם מנסים להראות.