חזרה למאמרים של תאוריות התפתחותיות
חזרה לאתר הראשי
סולברג, ש. (1996). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר. ירושלים: משכל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. עמ' 137-101

סולברג, פסיכולוגיה של הילד ושל המתבגר: מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית -פרק 6

תודה למלי כהן

תקופת הינקות: ההתפתחות הבין-אישית והרגשית

פרק זה דן במס' היבטים של תופעת ההתקשרות (attachment).

מושג ההתקשרות עניינו קשר רגשי הדוק ומתמשך בין שני אנשים, שמבוסס על רגשות של חיבה ואהבה ביניהם. לפי הספרות אפשר להבחין ב-4 ביטויי התנהגות אופייניים להתקשרות של תינוק: 1) התינוק ממשיך להיות צמוד לאותה דמות לאורך זמן.

2) מופיעים סימנים של עצבות ושל מצוקה כאשר מפרידים בינו ובין הדמות שהוא קשור אליה.

3) התינוק שמח ורגוע יותר כשהוא נמצא שוב במחיצתו של האדם אליו הוא קשור.

4) במשך הזמן התינוק נוטה למקד את התנהגותו בדמות ההתקשרות שלו ולכן עוקב במבטו אחריה גם כשהיא איננה קרובה אליו.

א. התפתחות יחסי הגומלין בין התינוק ובין הדמות האימהית

התינוק בא לעולם, ככל הנראה, כבר מצויד במנגנון שעוזר לו ליצור מערכת מורכבת ויעילה של יחסי גומלין עם הסביבה האנושית שהוא נולד בה (לדוג'- יכולת לבכות, לחייך, להיצמד לאם וכו'), כך שלתינוק עצמו יש תפקיד פעיל באינטראקציה בינו ובין הסביבה.

ישנם אנשי מקצוע הטוענים, שהשעות הראשונות שאחרי הלידה קריטיות להיווצרותו של קשר רגשי תקין בין הילד ובין האם- תיאורית ה"bonding" (תיאורית ה"קישור"). עם זאת, הדעה הרווחת כיום היא שמגע מוקדם בין היולדת והיילוד- כגון הנחת התינוק על בטן אמו- בוודאי יכול לעזור בתחילת תהליך ההתקשרות, אבל אין לראות בכך תנאי הכרחי שבלעדיו צפויות תוצאות פתולוגיות חמורות.

מהלך ההתפתחות בקווים כלליים:

בשבועות הראשונים שלאחר הלידה עדיין לא ניתן לדבר על קשר בין-אישי אמיתי בין התינוק והאם. בשלב זה, האינטראקציה ביניהם מתבטאת בעיקר בהשמעת קולות בכי ובהתנהגויות רפלקטוריות שונות של התינוק ובנכונות הטבעית של האם או של המטפלת לגשת אליו ולטפל בו בהתאם למה שדרוש באותו רגע.

החל מגיל חמישה שבועות (בערך), עם הופעת החיוך החברתי (חיוך מכוון יותר), התינוק מתחיל ליצור קשר עם הסביבה ומתחיל להשמיע קולות דיבור ברורים יותר. הקשר בינו ובין האם מתחיל לקבל אופי בין-אישי מגובש יותר. ניתן לראות מידה רבה יותר של תיאום והדדיות בהתנהגות של שניהם. נוצר קשר רגשי של ממש בין האם והתינוק. מתחילים להופיע סימנים ברורים של התקשרות רגשית מצד התינוק, המכוונת לדמויות-מפתח בסביבה, וכך נוצרת תחושת האמון או הבטחון הבסיסי (אריקסון). בהמשך ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית, התינוק הופך עצמאי יותר ולקראת גיל 14 חודשים מופיעים הביטויים הראשונים של התפתחות העצמי.

שלבי ההתפתחות של האינטראקציה שבין הילד והאם:

1) 1-3 חודשים: האם טרודה בכינון סדר יום חדש, שיאפשר לה לדאוג בצורה מתאימה לצורכי הקיום הבסיסיים של התינוק. בתקופה זו, נוצרים דפוסים ראשונים של הנקה, האכלה, החלפת חיתולים, רחיצה, השכבה לישון. האם לומדת בדרך של ניסוי וטעיה מה "עובד" אצל התינוק שלה. נמצא, שאמהות נבדלות בגישותיהן לגבי השאלה, באיזו מידה יש לעודד את התינוק להתחיל לקבוע בעצמו חלקים שונים של סדר היום.

2) 3-6 חודשים: פעילות הדדית מכוונת יותר מצד התינוק. התינוק עצמו מתחיל לקחת חלק פעיל במפגש עם אמו. הוא שולט טוב יותר בפעילותו המוטורית, מתחיל לחייך ומתחיל להשמיע קולות ברורים יותר. בשלב הזה האם והתינוק מבלים בד"כ זמן רב ביחד, והפעילות המשותפת מלווה בד"כ בגילויים של הנאה אצל האם והתינוק כאחד. בשלב זה חל שינוי משמעותי בתפקידה הפסיכולוגי של האם- בניגוד לשלב הקודם שבו תפקידה נשא אופי טכני של דאגה לצרכי הקיום הבסיסיים של התינוק, כעת היא צריכה לבנות מערכת יחסים רגישה יותר עם התינוק ולגלות הבנה רבה יותר לרצונותיו.

3) 6-9 חודשים: התינוק נוהג לעשות לעיתים תנועה מסוימת, כאשר על סמך ניסיון העבר קיימת אצלו ציפייה ברורה, שמי שעומד לידו יבין את הרמז ויסכים לפעילות המשותפת שהוא, התינוק, מעוניין בה (לדוג'- הרמת היד מתוך ציפייה שמישהו ירים אותו). כלומר, בשלב זה התינוק מסוגל להתחיל באינטראקציה בין-אישית מסוימת ביוזמתו הוא.

ההתפתחות המוטורית מאפשרת לתינוק לזחול למרחקים ולגלות את העולם שמסביבו. הגילויים הראשונים של עצמאות ויוזמה מצד התינוק נתקלים לפעמים בהתייחסות אמביוולנטית מצד האם.

כעת מופיעים סימנים ראשונים של תהליך ההתקשרות הרגשית. התקשרות בטוחה נובעת מתחושתו של הילד, שהדמות האימהית משמשת לו מקור בטוח של תמיכה ולכן על האם לגלות רגישות לפניותיו. בשלב זה מופיעים בד"כ ביטויים שונים של חרדת זרים וחרדת פרידה.

4) 9-13 חודשים: הדמות האימהית נהפכת למוקד ההתקשרות המרכזי מצד התינוק, וזה

מתחיל לבחון בהתמדה את נכונותה של האם לבוא אליו ולהיענות לציפיותיו. ישנם מקרים בהם האם מרגישה סיפוק רב מכך שהתינוק מפגין עד כמה הוא זקוק לה. לעומת זאת, אימהות אחרות מרגישות לפעמים איום בדרישותיו של התינוק מהן. גישה אמביוולנטית מצד האם יכולה להביא להתנהגות תובענית מצד התינוק. לעומת זאת, אם האם מצליחה להיות עקיבה ולקבוע גבולות ברורים, זה יקל על התינוק להתרחק מעט מהקרבה המיידית לאם ולהרחיב את תחום שליטתו בסביבה. בצורה כזאת, התינוק והאם כאחד יכולים לשמור על הקרבה הנפשית ביניהם, גם אם המרחק הפיזי גדל.

5) 13-18/20 חודשים: התינוק מנצל יותר ויותר את יכולתו המוטורית והקוגניטיבית כדי

לשפר את שליטתו בסביבה. הוא מתחיל לקבוע בבירור מטרות ופעולות בלי קשר לרצונה של האם, ועיתים אף בניגוד מופגן לרצונה. לפי סנדר, מדובר בראשית הופעתה של תחושת ה"אני"- התינוק מתחיל להיות מודע יותר לכוונותיו מצד אחד, ומצד שני הוא מתחיל להרגיש שהאנשים מסביבו מגבילים את חופש הפעולה שלו. התינוק רוצה לעשות כל דבר בעצמו, גם אם אינו מסוגל לכך- קונפליקט בין רצונו של הפעוט בעצמאות ובין התחושה שהוא תלוי באחרים.

6) 18/20 חודשים: אצל הילד מופיעה ההכרה (recognition), שמישהו אחר יכול להיות מודע למה שמתרחש בפנימיותו. אפשר לראות בכך שלב ראשון לקראת הכרה עצמית (self-recognition). בשלב זה, התינוק מתחיל להיות מודע יותר לכוונות, לדמיונות ולמשאלות שלו עצמו, וכן הוא מתחיל להיות מסוגל לתת ביטוי מילולי לדברים ולשתף אחרים בחוויותיו. כך נפתח בפני התינוק אפיק חדש של תקשורת עם האם, מעבר לקשר המוחשי והסנסו-מוטורי שאפיין את צורת האינטראקציה ביניהם עד כה.

7) 18/20 חודשים: התפתחות תחושה של רציפות או קביעות של העצמי (self-constancy). ניתן לראות ביטויים רבים של עצמאות יחד עם ביטויים של עקשנות ותוקפנות. הילד לומד, שגם כשהוא מתנהג בניגוד לרצון האם ניתן לשמור על דימוי טוב בעיני הסביבה. כך, עולה בידיו לשמור גם על קביעות העצמי וגם על מערכת יחסים טובה עם הסביבה.


ב. ההתקשרות

(1) ההתקשרות לדמות האימהית- גישות שונות

התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד:

בשלב הינקות, או השלב האורלי- הליבידו מרוכז באזור הפה והפעילות הנפשית עומדת בסימן הסיפוק האורלי הקשור המציצה, ביניקה ואח"כ גם בנשיכה. מידה אופטימלית של סיפוק אורלי היא תנאי הכרחי להתפתחות רגשית תקינה, ואילו חסך או עודף של סיפוק אורלי עלול לגרום לתופעות כמו תלות, דיכאון או תוקפנות, או לגישה אמביוולנטית או חשדנית כלפי הסביבה.

תיאוריה זו רואה בקשר הראשוני בין האם והילד, מערכת יחידה ומיוחדת שמבטאת את הקשר המרכזי והמשמעותי ביותר שיכול להיווצר אי פעם בין שני אנשים במשך החיים. כמו כן, משמש הקשר עם האם יסוד לכל התקשרות משמעותית במהלך החיים.

התיאוריה הפסיכודינמית-חברתית של אריקסון:

בתקופת הינקות הילד עדיין נמצא במצב של תלות בסביבה, ולכן המשימה ההתפתחותית המרכזית בתקופה זו קשורה בשאיפתו של התינוק להגיע לתחושת אמון או בטחון בסיסי בנכונותה של הסביבה לטפל בו ולספק את צרכיו. אם התינוק זוכה בטיפול אימהי עקבי ומסור ואם יש סביבו אווירה רגשית רגועה, הוא יצליח להגיע לתחושה של בטחון בסביבה. לעומת זאת, בתנאים טובים פחות עלולה להיווצר תחושה של חוסר בטחון.

התיאוריות הביהייביוריסטיות ותורת הלמידה:

בשעה שהאם מיניקה או מאכילה את התינוק, נוצר מצב של מתגמל ראשוני (primary reinforcer), שמביא לסיפוק או להפחתת הדחף הראשוני של רעב או צמא. כעבור זמן מה, מופיע אצל התינוק קשר אסוציאטיבי בין עצם נוכחותה של האם ובין סיפוק הדחף של הרעב, ובעקבות הגורם של הפחתת הדחף (drive-reduction) מתחיל התינוק לראות את האם עצמה כמקור של סיפוק. האם הופכת להיות מתגמל משני (secondary reinforcer), ולכן נוצר אצל הילד צורך נרכש (acquired drive) בשמירת קשר קרוב אליה.

במשך השנים התעוררו ספקות לגבי הטענה שההתקשרות בין הילד והאם נובעת ממצב של סיפוק דחף הרעב בתקופת הנקות. ביקורת זו התעוררה, בין היתר בעקבות סדרת מחקרים על קופיפים שנערכה ע"י הרלוב. הוא השתמש בשתי דמויות כתחליפי אימהות- אחת מהן נשארה דמות ברזל ואילו השניה כוסתה בשכבת ספוג ובד רך. נמצא שבכל התנאים, גילו הקופיפים העדפה ברורה ל"אם הרכה", גם בזמן שהבקבוק היה מצוי אצל "אם הברזל".

לסיכומו של עניין, ניתן להניח שההתנסות של הילד בשעה שהאם מאכילה אותו משפיעה על דרך התקשרותו לדמות האם. אולם לפי הממצאים של הרלוב, הגורם המרכזי במהלך ההתקשרות לאם איננו הפחתת דחף הרעב, אלא נטייתו של הילד לחפש דמות של אם טובה ורכה שמעניקה לו חום וביטחון.

התיאוריה האתיולוגית:

תיאוריה זו מסתכלת על התנהגות האדם מפרספקטיבה ביולוגית. כיום, תופסת תיאוריה זו מקום מרכזי בנושא ההתקשרות (תודות לעבודותיהם של בולבי ואיינסוורת).

המודל הזה מאפשר להבחין בין התקשרות (attachment)- מושג המציין קשר רגשי הדוק ומתמשך בין שני אנשים, לבין התנהגות המבטאת התקשרות (attachment behavior)- מושג שמתייחס לביטויי ההתנהגות האופייניים של אותה התקשרות. קיימים 3 סוגי התנהגות שכאלה:

  1. התנהגות מסמנת (signaling)- כגון בכי, חיוכים ודיבור.
  2. התנהגות מכוונת (orienting)- כגון מבטים וביטויי התקרבות.
  3. מגע פיזי פעיל (active physical contact)- כמו חיבוקים וליטוף של הדמות ההתקשרות.

התנהגויות אלה מיועדות להשיג קרבה אופטימלית לדמות ההתקשרות. בולבי ואיינסוורת סבורים, שכשם שקיימת נטיה מולדת של הילד להפעלתן של התנהגויות אלה, כך קיימת גם נטיה מולדת מצד האם להגיב עליהן בצורה מותאמת, כך שנוצר איזון דינאמי בין שני הצדדים. בולבי מבחין ב-4 מערכות מרכזיות, שכל אחת מהן נותנת כיוון משלה להתנהגותו של התינוק:

1- מערכת ההתקשרות שבאה לידי ביטוי בתגובות האופייניות שתוארו לעיל, ומטרתה להבטיח קרבה אופטימלית לאם וליתר הדמויות המשמשות מוקד להתקשרות.

2- מערכת הימנעות מאירועים/ממצבים מסוכנים, והיא מתבטאת בסימנים שונים של פחד וחרדה. 3- מערכת של יחסים חברתיים עם הסביבה, שמתבטאת בגילויים של פתיחות כלפי חוץ.

4- מערכת שמיועדת לבחון את הסביבה הפיזית באמצעות ביטויים שונים של התנהגות חקרנית. מטרתה של המערכת הזאת היא לגלות את העולם שהילד נמצא בו.

הנחת היסוד היא ששינוי במערכת אחת, גורר שינויים בחלקים אחרים של המערכת הכוללת. לדוג'- מצב של פחד או חרדה מחזק את ההתקשרות, כך שהילד מחפש את קרבת אמו ומתרחק ככל האפשר מהסביבה. אחרי שנרגע קצת, נצפה שיוכל לגלות שוב התעניינות במה שמתרחש סביבו. מכאן, שלמע' ההתקשרות יש תפקיד מרכזי מאוד במהלך הסתגלותו של הילד למציאות.

במהלך ההתקשרות ניתן להבחין ב-4 שלבים התפתחותיים:

(1) 0-2 חודשים: טרום-התקשרות- מגוון רחב של התנהגויות המכוונות להתקשרות, אך אלה אינן פונות באופן אישי לדמות מסוימת בסביבה. מצב של התנהגות חברתית בלי הבחנה.

(2) 2-6 חודשים: התקשרות בהתהוותה- התינוק מתחיל להבחין בין אנשים שונים, מתחיל להכיר את הדמויות הקרובות אליו ומתחיל לגלות העדפות שונות (ניסיון התקרבות לאלה שמכיר במיוחד). בסוף תקופה זו, התינוק רוצה להיות קרוב לאדם מסוים, בד"כ האם, ומחיל לגלות אי שקט וסימנים של פחד מפני זרים. מדובר על מצב של התנהגות חברתית המבוססת על הבחנה ברורה בין אנשים שונים.

(3) 6 חודשים-שנתיים: התקשרות של ממש- התינוק מגלה יוזמה רבה מצדו שמטרתה לשמור ככל האפשר על קשר קרוב עם אנשים שונים בסביבה. ההתקשרות מתמקדת בד"כ בדמות האם. הודות ליכולת המוטורית והקוגניטיבית שעומדת לרשותו הוא יכול לדאוג לכך, שישאר קרוב לדמות ההתקשרות (זחילה, הליכה אחרי...). מופיעים לעיתים סימנים של חרדת פרידה. עם שובה של האם הילד מגיב בד"כ בשמחה ובהתקשרות מחודשת. בתקופה זו הופכת האם בהדרגה לבסיס בטוח עבור הילד ולכן הוא מוכן מדי פעם להתרחק ממנה כדי לגלות את העולם סביבו. בשלב זה גם מתחזקת הנטיה לתופעות שונות של חרדת זרים.

(4) שנתיים והלאה: שלב השותפות- הילד מתחיל לפתח תמונת עולם מתוחכמת יותר ומבין טוב יותר את הרגשות והכוונות של אמו. נוצר מצב חדש שמאפשר קשר של שותפות.

"המצב המוזר" (או כמו שאנחנו מכירות אותו, בתרגום נכון יותר- סיטואצית הזר)

טכניקה שפיתחה איינסוורת לצורך הערכה שיטתית של דפוסי ההתקשרות של הילד במצבים שונים. כוללת סדרת תצפיות בילד, כשהוא נמצא חלק מהזמו לבדו, ומדי פעם יחד עם אמו ויחד עם אדם זר. על סמך כניקה זו, איינסוורת סיווגה את תגובות התינוקות לפי 3 קבוצות אופייניות:

  1. קבוצה A- סימני חרדה, נטיה להתעלמות והתחמקות מהאם כשהיא חוזרת לחדר.
  2. קבוצה B- התקשרות בטוחה. "איחוד מחודש" כשהאם חוזרת. העדפה ברורה לאם בהשוואה לזרה (בניגוד לקבוצה A).
  3. קבוצה C- התנהגות אמביוולנטית כלפי האם- התנגדות בשילוב עם היצמדות.

אצל תינוקות ממעמד סוציו-אקונומי בינוני בארה"ב נמצא כי: 20%-25% שייכים לקבוצה A, כ-65% שייכים לקבוצה B, 10%-15% שייכים לקבוצה C.

למרות שטכניקה זו זכתה למעמד פופולרי מאוד בספרות, ישנה גם ביקורת כלפיה:

המסקנה: יש מגוון גדול של גורמים שיכולים להביא לסיווגו של הילד בקבוצה A, B, או C.

תרומתה הייחודית של טכניקה זו מתבטאת בשני תחומים עיקריים:

  1. יוצרת מסגרת של תצפית שיטתית על תפקודו של התינוק במצבי לחץ שונים שהוא נתון בהם. קיים קשר ברור בין מידת הלחץ שהתינוק נתון בה במהלך אירועי "המצב המוזר" ובין תפקודו, כפי שהדבר מתבטא בתגובות של בכי לעומת תגובות של התנהגות חקרנית ופעילה (לוח 6.4).
  2. מאפשרת לנבא את תפקודו של התינוק בעתיד לאור השתייכותו לקבוצה A, B, או C בינקות. ישנם ממצאים שונים שמעידים על קשר בין צורת ההתקשרות של ילד בגיל 12 או 18 חודשים ובין רמת הסתגלותו הקוגניטיבית או הבין-אישית בשלב מאוחר יותר בהתפתחותו. יש צורך במחקרים נוספים כדי להגיע להערכה שיטתית יותר של כושר הניבוי של השיטה הזאת, וגם כדי לעמוד על חלקה של ההתקשרות בהשוואה לתרומתם של משתנים נוספים בהכוונת ההתפתחות. עם זאת, אין ספק שצורת ההתקשרות ממלאת תפקיד חשוב מאוד במהלך ההתפתחות.


(2) התקשרות לדמויות אחרות

  1. התקשרות לאם ולאב

למרות העובדה שבשנים האחרונות מופיעים שינויים בחלוקת התפקידים בין שני ההורים (אבות מוכנים לקחת חלק פעיל בטיפול בילדיהם ובגידולם), עדיין אנו חיים במצב שבו יש לאב בד"כ הזדמנויות מעטות יותר לבלות עם התינוק מאשר לאם. אך אין להסיק מכך שקיימת אדישות אצל האבות ושאין להם שום עניין במפגש פעיל עם הילד.

מצד אחד, יש מחקרים רבים שמראים כי כמות הזמן שאימהות נוטות להקדיש לתינוק עולה במידה ניכרת על זו של האבות.

מצד שני, למרות שאבות מקדישים לילדים פחות זמן מאימהות, נמצא שמתוך הזמן שעומד לרשותם הם מבלים יחסית זמן רב יותר במשחק אתם לעומת האימהות.

המסקנה היא, כנראה, שמעבר להשוואות בין אימהות ואבות מבחינת כמות הזמן שהם מבלים עם הילד, חשוב לשים לב להבדלים ביניהם מבחינת צורת האינטראקציה. ישנן דוגמאות רבות לכך שקיים הבדל אופייני בין שני ההורים מבחינת סגנון האינטראקציה עם הילד בתקופת הינקות. עם זאת, ממצאים של מחקר שנעשה בקיבוץ ושל מחקר שנעשה בשוודיה רומזים לכך שישנן חברות בהן אין הבדל שכזה, ויתכן שהדבר נכון במיוחד בחברות שמדגישות שוויון של שני ההורים.

יש בוודאי גם גורמים פסיכולוגיים שמשפיעים על צורת תפקודו של האב. נמצא לדוגמא שתכונות כמו התעניינות וחמימות ביחסים בין-אישיים היו קשורות בפעילות המשחקית של האב עם התינוק, ואילו יכולתו של האב להיות רגיש להתנסויות חדשות היתה קשורה בדרך שבה הוא נהג לטפל בילד. מכאן, שצדדים שונים בפעילות האבהית קשורים כנראה עם צדדים שונים באישיותו.

בסיכומו של דבר, מתברר שאין בסיס לטענה, שאבות תופסים מקום חשוב פחות כמטרה להתקשרות מאשר אימהות. אבות יכולים להיות מעורבים ולמלא תפקיד אימהי. מצד התינוק ניכרת לעיתים העדפה להורה מסוים בהתאם למצב שבו הוא נמצא, ולכן אין זה מפתיע, שבמצב לחץ הופכת דווקא האם למטרה המועדפת להתקשרות.

עוד חשוב להזכיר, שמעבר לקשר האינטראקטיבי שיש לאב עם הילד, יש לו השפעה חשובה על מהלך התפתחותו של הילד, כמי שמעביר לילד את הציפיות והנורמות של החברה שהוא חי בה.

  1. יחסי תינוק-הורה והמסגרת המשפחתית

כדי להבין את צורת ההתקשרות בין הילד ובין אביו ואמו עלינו להביא בחשבון את המשפחה במלואה. לא רק ליחסים הישירים בין ההורים והילד, אלא גם למערכת היחסים בין שני ההורים יש השפעה חשובה על מהלך התפתחותו של הילד.

בלסקי מציג מודל מערכתי שמשקף את הקשר ההדוק בין היחסים בין ההורים, דפוסי ההורות של שני ההורים והתנהגותו והתפתחותו של הילד. מודל דומה מראה את יחסי הגומלין בין האם, האב והילד (לוח 6.7).

גם לאחים במשפחה יש השפעה החל משלב מוקדם מאוד בהתפתחות, ולעיתים יש להם השפעה מכרעת על מערכת היחסים בין הילד ובין ההורים, על מקומו ומעמדו במשפחה ועל הדימוי העצמי שלו. לעיתים ילדים מתנסים באווירה של עזרה הדדית בין האחים ולעיתים יש יחסים של קנאה ותחרותיות. נושא זה עדיין לא נחקר בצורה נרחבת.

גם סבא וסבתא, כל אחד בזכות עצמו, יכולים להיות מטרות חשובות להתקשרות מצד הילד, אך גם תרומתם להתפתחות הנפשית של הילד עדיין לא נחקרה במידה מספקת.לעיתים קרובות הסבים, אולי בעיקר הסבתא, מוכנים למלא תפקיד פעיל מאוד בטיפול בילד ובדאגה לבריאותו. לעיתים הם משמשים גם מקור חשוב של תמיכה בהורים. במהלך השנים, הקשר של הילד עם סבא וסבתא יכול להעשיר את עולמו בכמה וכמה כיוונים. ראשית, באמצעותם הוא יכול לחוש את החוויה של המשכיות הדורות. במישור אחר, יש במפגש זה מעין צוהר לעולם של זקנה ולפעמים גם של חולי וסבל, מה שיכול לפתח אצל הילד את האמפתיה ולאפשר לו להתנסות במתן עזרה ותשומת לב לאחת הדמויות המרכזיות בחייו.

נראה שגם לדודים ולדודנים יש במקרים רבים חשיבות כמטרות להתקשרות מצד הילד. גם בנושא זה חסרים מחקרים.

  1. מטרות להתקשרות מחוץ למשפחה

מהלך אופייני: תחילה התינוק רק מסתכל לעבר הילד השני; לאחר מכן מסתמנת נטייה להתקרבות בדרך של מגע-יד; בשלב מאוחר יותר אפשר לראות סימנים של פעילות בין-אישית מגובשת ומתואמת יותר.

בשנה הראשונה האינטראקציה בין התינוק ובין ילדים אחרים עדיין מוגבלת מאוד. במהלך השנה השניה חלה התפתחות בהיקף הקשרים החברתיים בין התינוקות לבין עצמם- סימנים ראשונים של ביטויים רגשיים כגון צחוק וחיוכים מצד אחד או תגובות של חוסר שביעות רצון וכעס מצד שני. באופן כללי, בשנתיים הראשונות הקשרים בין התינוק ובין בני גילו עדיין מוגבלים מאוד, ורק בתקופת הגן מתחילים יחסים אלה לקבל אופי נרחב ומשמעותי יותר.

לפי בולבי יש 3 חששות עיקריים:

    1. החשש שילדים הנמצאים במעונות-יום סובלים מתנאים של הזנחה וטיפול לקוי, כמו ילדים שגודלו בבתי יתומים בעבר.
    2. החשש שאצל הילדים האלה עלולים להתפתח סימפטומים פתולוגיים שונים כמו תגובות אנטי-סוציאליות, תוקפנות ופחדים.
    3. החשש שהפרדה בגיל צעיר בין הילד ובין האם עלולה לפגוע באופן מיידי בהתנסות של אהבת אם ובתהליך היווצרותה של ההתקשרות הרגשית ביניהם, ויתר על כן, שצפויים קשיים בקשירת קשר רגשי עם הסביבה במשך השנים.

סקאר הראתה שלאור ממצאי המחקרים בתחום זה אין הצדקה לחששות אלה.

(בין היתר נמצא, שבניגוד לתפיסתו של בולבי- שרואה בקשר שבין הילד והאם דבר ייחודי השונה מכל קשר בין-אישי אחר בחייו של הילד- לקראת סוף השנה הראשונה התינוק מתחיל להיות מסוגל ליצור יחסי התקשרות עם כמה דמויות בסביבתו ולא רק עם האם.)

בסיכומו של דבר, כיום שוררת הסכמה רחבה להנחה, שלהורים יש אמנם חלק חשוב מאוד בהתפתחותו של הילד, אך תפקידם איננו בהכרח תפקיד בלעדי. הילד בא לעולם כשהוא מצויד בכושר הסתגלות ניכר שמאפשר לו להתמודד עם מגוון רחב מאוד של מצבים. כל עוד מעונות-היום עונים על דרישות מסוימות של טיפול מתאים ומודעות לגבי הצרכים האינדיבידואליים של הילד, אין לראות בהם גורם המסכן את ההתפתחות הנפשית. באחד הממצאים נמצא אפילו ששהייה במעונות-יום בגיל מוקדם יכולה להשפיע לטובה על תפקודו הלימודי והחברתי של הילד בגילאים מאוחרים יותר.

ויכוח רלוונטי לנושא זה- איך להעריך את הקשר הרגשי הראשוני בין הילד הצעיר לאמו? בולבי ותלמידיו רואים בו קשר ייחודי ובלעדי שלא ניתן כלל להשוות אליו שום קשר בין-אישי אחר. לעומתם, אנשי מקצוע רבים סבורים, כי מתקיימות התקשרויות מרובות וכי התינוק יוצר קשר עם דמויות שונות בסביבה, נוסף לאם.

במחקר של פוקס על ילדים בקיבוץ, בו נעשה שימוש בסיטואצית "המצב המוזר", נמצא שגם האם וגם המטפלת שימשו מטרה להתקשרות. (כאשר האם עזבה את החדר והשאירה את התינוק לבדו עם זר, תגובת הילד לא היתה שונה מזו שניתן היה לראות כאשר המטפלת השאירה אותו לבד עם אדם זר. בנוסף, הילדים לא גילו סימנים של חרדת זרים או חרדת פרידה בנוכחות האדם הזר כל עוד האם או המטפלת נשארה איתם בחדר).

למרות זאת, נמצא שהתקשרותו הרגשית של הילד לאם חזקה מהתקשרותו למטפלת (ביטויי ההתקרבות עם שובה של האם היו חזקים יותר מאשר כלפי המטפלת).

עוד התברר באותו מחקר, שהבכורים גילו חרדה רבה יותר מאלה שלא היו בכורים, ולכן הסתייגותם מן המטפלת עלתה על זו של תינוקות אחרים. מכאן ניתן להסיק, שגם סדר הלידה יכול להיות גורם חשוב בהבנת צורת ההתקשרות שבין הילד ובין הדמות האימהית (לוח 6.8).

המחקר של שגיא ושותפיו מחזק את הממצאים של פוקס בדבר מעמדה הפסיכולוגי של המטפלת כדמות להתקשרות.

לסיכום- לאור הממצאים המחקריים, נראה שהמטפלת בקיבוץ משמשת במידה רבה מטרה להתקשרות רגשית מצד התינוק, מה שמחזק את הטענה כי הקשר בין התינוק ואמו הביולוגית איננו קשר בלעדי.

  1. בעיית החסך האימהי

לפי בולבי: "אהבת אם בינקות ובילדות חשובה לבריאותו הנפשית של הילד ממש כמו ויטמינים וחלבונים לבריאותו הגופנית". הוא התבסס על תצפיות שהתבצעו על ילדים ששהו בשנים הראשונות לחייהם במשך זמן רב בבתי חולים ובמוסדות ילדים בלא נוכחות האם שגילו לעיתים סימפטומים מדאיגים של הזנחה ופיגור בהתפתחותם הקוגניטיבית והרגשית.

כיום, רוב החוקרים מסכימים שאצל ילדים הנמצאים זמן ממושך במוסדות מתגלים לעיתים סימנים של הזנחה או עזובה שעלולים להשאיר עקבות לאורך ההתפתחות (התנהגות אנטי-סוציאלית או עבריינית). עם זאת, אי אפשר לדבר על קשר סיבתי ישיר בין הדברים מאחר ויכולים להיות גורמים נוספים ברקע שמשפיעים על מהלך ההתפתחות (לדוג'- אווירת מתח וחוסר הרמוניה בבית).

המושג "חסך אימהי" איננו מושג אחיד, אלא הוא כולל כמה וכמה תופעות שלכל אחת מהן משמעות פסיכולוגית משלה. למשל- פיגור בהתפתחות הקוגניטיבית קשור גם לאווירה חינוכית דלה בגירויים ולא רק לחסך אימהי.

באופן כללי, בולבי כנראה הדגיש יתר על המידה את האופי הפתוגני של חסך אימהי, מבלי להביא בחשבון גורמים מגינים שבכוחם להבטיח תפקוד תקין בעתיד על אף בעיות של חסך אימהי בעבר.

דוגמא לקיומם של גורמים מגינים אפשר לראות במאמר שפורסם על קבוצה של שישה ילדים יהודים ניצולי שואה, שלמרות הרקע הטראומטי הקשה בו התנסו בשלב מוקדם ורגיש בחייהם, הצליחו להתפתח באופן נורמלי ולחיות חיים רגילים מן השורה.

התברר שיש 3 קבוצות עיקריות של גורמים מגינים:

1- משתנים הקשורים במזג שהילד נולד איתו .

2- משתנים משפחתיים שקשורים באווירה השוררת בבית (יציבות המשפחה והחום המוענק לילד).

3- הימצאותן של דמויות בתוך המשפחה ובסביבה הרחבה יותר שמעניקות לילד תמיכה ואשר יכולות לשמש לו מטרות חלופיות להתקשרות אם חלו אירועים טראומטיים שונים- כגון אובדן או חסך אימהי או אבהי- שמעמידים אותו בפני הצורך בהתמודדות מיוחדת.

(למי שרוצה- קצת יותר פירוט על ממצאים בנושא ההתקשרות מתוך המחקר שהוזכר לעיל:

בימים הראשונים להגיעם של ילדים אלה למעון באנגליה, היו תופעות רבות של הרס וגרימת נזק לרהיטים ולצעצועים שניתנו להם. כלפי הצוות החינוכי והמבוגרים מסביב היתה התייחסות ברורה של עוינות וחשדנות, שהיתה מלווה לעיתים בתוקפנות ובביטויי גנאי בגרמנית. לעומת זאת, ביחסים שבין הילדים לבין עצמם היתה התמונה שונה מאוד: הילדים גילו צורך חזק מאוד להיות ביחד ולא רצו להיפרד זה מזה. היו מקרים מעטים בלבד של קנאה או תחרות בין הילדים, ולעומת זאת היו גילויים רבים מאוד של עזרה הדדית ושל התנהגות אלטרואיסטית. כעבור זמן מסוים התחילו להופיע סימנים ראשונים של התקרבות למבוגרים, וגם אז היו אלה ביטויים בעלי אופי קבוצתי, ונעדר מהם האופי האישי הרגיל המאפיין בד"כ את היחסים שבין ילדים צעירים לבין המבוגרים מסביב. רק בשלב מאוחר יותר קיבלו הקשרים עם המבוגרים אופי אישי יותר (פרט לילדה אחת שפיתחה כבר בשלב מוקדם התייחסות אישית יותר לאחד המבוגרים. היא היחידה שבהיותה בטרזנשטדט התנסתה בקשר אישי עם דמות אימהית- המפקחת על מעון הילדים). במהלך כל התקופה ניכר היה, שההתקשרות המרכזית של הילדים נתונה למערכת היחסים בינם לבין עצמם.)

ג. הטמפרמנט כגורם מרכזי בהתפתחותו של הילד

המושג הבדלים אינדיבידואליים בטמפרמנט, מתייחס להבדלים מולדים בין ילדים שונים, שמתבטאים בהבעה הרגשית ובתגובות של הילדים על מגוון גדול מאוד של גירויים.

תומאס וצ'ס התחילו ב-1956 מחקר-אורך מקיף בארה"ב בנושא הטמפרמנט. המחקר מבוסס בעיקרו על ראיונות עם ההורים, שבמהלכם נתבקשו לתאר את התנהגותו של הילד ושל עצמם במצבים שונים בחיי היום-יום.

לאור הממצאים, החוקרים הסיקו שאפשר לאפיין את הטמפרמנט על פי 9 קטגוריות התנהגותיות:

1-רמת הפעילות, 2-הקצביות, 3-ריכוז לעומת חוסר ריכוז, 4-התקרבות לעומת נסיגתיות, 5-יכולת הסתגלות, 6-קשב והתמדה, 7-עצמת התגובה, 8-סף התגובתיות, 9-מצב הרוח.

הממצאים הראו, שאפשר לסווג ילדים ל-3 קבוצות עיקריות, שמייצגות טיפוסים שונים:

(א) ילדים "נוחים" (easy children)- מקיימים בד"כ סדר יום קבוע (שעות קבועות של רעב, עייפות, עשיית צרכים), נהנים בד"כ ממצב רוח טוב, אוהבים אוכל חדש וצעצועים חדשים ומחייכים לעבר אנשים חדשים בסביבה. (40%)

(ב) ילדים "קשים" (difficult children)- נתונים לעיתים למצבי רוח, מרבים לבכות, יש להם התקפי רוגז מדי פעם והם נראים עצובים ובלתי מרוצים. תפקודיהם הביולוגיים אינם סדירים, ויש להם קשיים מרובים כשעליהם להסתגל למצבים חדשים. (10%)

(ג) ילדים "איטיים, שזקוקים לזמן כדי להתחמם" (slow to warm up children)- דומים לילדים "קשים" בכך שדרוש להם זמן ע"מ להסתגל למצבים חדשים. מגיבים בד"כ בעצמה מתונה, ובאופן כללי הם פסיביים בהתנהגותם. (15%)

כבר בשבועות הראשונים אחרי הלידה ניתן למצוא ביטויים אינדיבידואליים לטמפרמנט של הילד, ללא קשר עם צורת הטיפול של ההורים או עם סגנון אישיותם של ההורים. במשך השנים נשמר בד"כ קשר ברור בין הטמפרמנט של הילד לבין מהלך התנהגותו, אך לפעמים מופיעים עם הזמן שינויים מפתיעים, שקשה היה לחזותם מראש (סיפור מקרה על ילדה קשה שבילדותה היו לה קונפליקטים רבים עם הוריה. כשהגיעה לגיל בי"ס היא התגלתה כמוכשרת במוסיקה, ההורים הפסיקו לראות אותה כילדה בעייתית והיא זכתה להערכה הן מהוריה והן מהסביבה).

החוקרים פיתוחו מודל תיאורטי המבוסס על ההנחה שהתפתחות אופטימלית של הילד קשורה במידת ההתאמה בין הטמפרמנט, המוטיבציה והכישורים שלו ובין הדרישות, הציפיות וההזדמנויות מצד הסביבה. באופן כללי יותר, לפי תיאוריה זו, שליטה טובה של הילד בדרך שבה הוא מתמודד עם הציפיות והתביעות מצד הסביבה במהלך השנים, מביאה להתפתחות נפשית בריאה לאורך זמן.

לאור תפיסה תיאורטית זו, שגיאות של ההורים בשנים הראשונות ניתנות לעיתים לתיקון במהלך השנים, ולפיכך יש תועלת בהתערבות טיפולית כדי לעזור לילד בהתפתחותו.

2 ביקורות שהופנו כלפי גישה תיאורטית זו: 1- ראיונות הורים אינם ערובה למהימנות מרבית של הממצאים. 2- יש לבדוק את הסיווג לפי 3 הקבוצות על רקע האקלים הרגשי והתרבותי השורר בכל משפחה (משפחות בהן ילד "קשה" נתקל בפחות הבנה מאשר במשפחות אחרות).

ד. ההתפתחות הרגשית במהלך תקופת הינקות

לוח 6.10 מציג את מועד הופעתן של ההבעות הרגשיות האופייניות במהלך תקופת הינקות.

(1) החיוך והצחוק

3 שלבים בהתפתחות החיוך:

  1. החיוך כתופעה ספונטנית-רפלקטורית- מופיע כבר בימים הראשונים לאחר הלידה. הוא מעין "חצי חיוך", שבו היילוד מפעיל רק את השרירים שמסביב לפה ולא את השרירים שמסביב לעיניים, כפי שקורה בשלב מאוחר יותר. חיוך זה מופיע באופן ספונטני, והוא נובע מגורמים פנימיים שקשורים כנראה בתהליכים מוחיים. מופיע גם בזמן שנת REM. כעבור זמן קצר ניתן לעורר תגובת חיוך באמצעות נגיעה קלה בלחי או בשפתיים של היילוד. בשלב זה, החיוך לא מבטא יצירת קשר מכוונת מצד התינוק.
  2. החיוך החברתי- מופיע לראשונה בגיל 3-6 שבועות. מתעורר בגיל 3-4 שבועות בעקבות גירוי של קול אנושי ואח"כ, בגיל 4-6 שבועות, בעקבות גירוי חזותי של פני אדם. בגיל 3-4 חודשים התינוק מתחיל לגלות העדפה ברורה לצורת הפנים ומחייך אליהם. החל מגיל 5-6 חודשים הוא מתחיל לחייך רק לעבר פנים מוכרות.
  3. חיוך של שביעות רצון- אופייני למצב שבו הילד נהנה מפעילות מסוימת והוא מבטא תחושה של יכולת ושליטה (mastery smile). מופיע לקראת סוף השנה הראשונה או במהלך השניה.


הסברים שונים לגבי החיוך והמקור לו:

הסבר אתיולוגי (בולבי)- מדובר בתכונה חיובית שהילד נולד איתה, שמשמשת לו אמצעי הישרדות.

לפי תורת הלמידה החברתית- קיימת השפעה של הסביבה על מהלך החיוך. גבירץ מצא שילדים שגדלו במשפחות בעיר ובקיבוץ חייכו יותר מאשר ילדים שגדלו במוסדות ובמעונות-יום. הוא הסיק שהילדים במשפחות בעיר ובקיבוץ מתנסים בגרייה רבה יותר ולכן יש להם יותר הזדמנויות ללמוד את התנהגות החיוך.

הסבר קוגניטיבי- במשך הזמן התינוק מתחיל לזכור דמויות שונות בסביבתו, והוא מחייך כאשר הוא נוכח לדעת, שהמצב שהוא נמצא בו מוכר לו ותואם את הסכמה הפנימית שקיימת אצלו.

לסיכום- החיוך עוזר להפוך את המפגש הראשוני שבין התינוק וסביבתו הקרובה להתקשרות רגשית עמוקה שתימשך לאורך זמן. (גם לאחר הינקות החיוך ממלא תפקיד חשוב בקשר בינאישי).

בד בבד עם התפתחות החיוך, מופיעה גם תופעת הצחוק. נמצא שכבר בגיל 4 חודשים תינוקות מגיבים בצחוק כשמנענעים אותם או כשמישהו מדגדג אותם.לאחר מספר חודשים, תינוקות מתחילים לגלות עניין רב במשחקים מצחיקים עם הסובבים אותם. אחרי גיל שנה, כשהתינוק מפותח יותר מבחינה קוגניטיבית, הוא מתחיל לצחוק גם מתוך ציפייה למשחק מצחיק וגם כשהוא עסוק במשחק מצחיק שהמציא בעצמו.

לתופעת החיוך והצחוק המכוונים יש מהלך התפתחותי משותף:

* תחילה, שתי התגובות מופיעות בעקבות גירוי מסוים מבחוץ.

* אח"כ, התינוק מתחיל לקשור בהדרגה את החיוך והצחוק עם גירויים נעימים (כמו מצבים מוכרים וחפצים שאהובים עליו) וכשהוא צוחק או מחייך, הוא מבטא שביעות רצון ממגוון רחב של מצבים שונים.

* בשלב מאוחר יותר, הילד מתחיל לחייך כשהוא מצליח לפתור בעיות, כשהוא בציפייה לקראת אירוע מסוים, או כשהוא עצמו יוצר מצב שמצחיק אותו.

(2) חרדת זרים וחרדת פרידה:

חרדת זרים- מופיעה לראשונה בגיל 7-8 חודשים בערך, גוברת לקראת גיל שנה ונעלמת בהדרגה במהלך השנה השניה.

חרדת פרידה- מופיעה לראשונה גם כן בסביבות גיל 7-8 חודשים, מגיעה לשיאה בגיל 15 חודשים בערך ופוחתת לקראת גיל שנתיים.

* חרדת זרים: גורמים רבים בסביבה משפיעים על צורת התגובה של התינוק במקרה של חרדת זרים. נמצא כי נוכחותם של האם או של אדם מוכר אחר והקרבה הפיזית אליהם משפיעים על האופן שבו הילד נותן ביטוי לחרדות. מכאן גם מסקנתו של בולבי, לגבי הקשר שבין המצב שהילד נמצא בו ביחס לדמות ההתקשרות שלו ובין צורת התגובה של הילד על אירועים שונים שמעוררים בו חרדה (ככל שאדם זר מתקרב יותר לתינוק, כן התינוק נוטה להתרחק מהזר ולהתקרב לאמו).

* חרדת פרידה: העקרון המנחה של בולבי- עלינו לראות את תופעת חרדת הפרידה על רקע התקשרותו של הילד לאם או לדמות האם, כאשר כל ריחוק ממנה גורם בהכרח לתגובה של חרדת פרידה. 3 שלבים אופייניים בתגובת הילד לאחר פרידה מהאם: 1- מחאה נמרצת וניסיון להחזיר את האם אליו. 2- הילד ממשיך להיות מוטרד מהיעדרות האם ומגלה סימני יאוש. 3- הילד מאבד לכאורה את העניין באם ומתחיל לגלות סימנים של ניתוק רגשי. עם זאת, כל עוד הפרידה איננה ממושכת מדי, שובה של האם גורם מיד לחידוש הקשר אתה וההתקשרות הבסיסית מתעוררת מחדש.

מקור החרדה- תורשה או סביבה?

ישנם ממצאים שתומכים בהנחה שחרדה ופחד אצל ילדים צעירים מקורם בגורמים ביולוגיים. לדוג'- מחקר על קופיפים שחיו בתנאי בידוד ולמרות זאת הגיבו בחוסר שקט ובפחד כאשר הוצגו בפניהם שקופיות של קופים במצב מאיים. גם זמני הופעת החרדה, שיאה ודעיכתה, אצל קופיפים אלה, מעידים על כך שמדובר בתגובה מולדת שעצם הופעתה ומהלכה מבוססים על תהליך ביולוגי של בשילה. ממצאים אחרים מצביעים על כך שאצל ילדים בארצות שונות בעולם נמצא דמיון רב

גם בגיל שבו חרדת הפרידה מופיעה לראשונה וגם במהלך התפתחותה של תופעה זו לאחר מכן.

טענה אחרת היא, שתופעות של חרדה בתקופת הינקות נובעות, לפחות בחלקן, מהשפעות סביבתיות ומגורמים קוגניטיביים כמו מידת ההיכרות עם המצב שהילד נמצא בו. מחקר חדש מציע שחרדת הפרידה מושפעת גם ממידת החרדה של האם בזמן הפרידה מהילד.

המסקנה- החרדה בתקופה זו נובעת ככל הנראה ממספר רב של גורמים, הכוללים משתנים ביולוגיים מולדים, משתנים סביבתיים ומצביים ומשתנים קוגניטיביים.

(3) התפתחות העצמי:

כשהתינוק מתקרב לגיל שנתיים, הוא מתחיל להשתמש במילה "תינוק", בשמו הפרטי, או במלה "אני", מתוך כוונה ברורה לעצמו.

ניתן להבחין בין שני היבטים שונים של העצמי: 1- העצמי מנקודת מבט סובייקטיבית- אדם כפי שהוא פועל במציאות ומכיר את העולם סביבו. 2- העצמי כמושג אובייקטיבי- הרעיון שאדם יכול להסתכל על עצמו ולעקוב אחר ההתנהגות של עצמו.

בדומה לכך, אפשר להבחין בין העצמי הקיומי (העצמי כנפרד מאחרים), לבין העצמי הקטגורי (שמשקף את הדרך שבה אנו חושבים על עצמנו בקטגוריות של גיל, מין, כישורים, תכונות וכו').

5 שלבים אופייניים בהתפתחות העצמי:

    1. 0-3 חודשים: דטרמיניזם ביולוגי- ההתנהגות מבוססת כולה על מערכת רפלקסים. לקראת סוף השלב הזה, מתחילה להסתמן הבחנה ראשונית בין העצמי ובין אחרים.
    2. 3-8 חודשים: למידה פעילה יותר מצד התינוק. הוא מתחיל ללמוד לבצע פעולות מורכבות יותר, המבוססות על קשר בין אמצעי ומטרה. ההבחנה בין העצמי והאחרים מתחילה להתייצב.
    3. 8-12 חודשים: התינוק מסוגל להשהות את תגובותיו ולחשוב על הגירוי בטרם יחליט כיצד יגיב. התפתחות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בתופעה של חרדת זרים. ההבחנה בין העצמי והאחרים מתגבשת, מתוך קשר הדוק בין התהליך של שימור האובייקט והתהליך של קביעות העצמי. העצמי מופיע כדבר ייחודי וקבוע בזמן ובמקום. הודות להתפתחות הקוגניטיבית, התינוק בשלב זה מסוגל להגיע להתנהגות מתוכננת יותר.
    4. 12-18 חודשים: הפעוט מתחיל להיות יותר ויותר מודע לעצמו. הדבר מתבטא, בין היתר, בתגובות של ביישנות כשהוא מסתכל בראי ובתופעה של חרדת פרידה והחשש לאובדן האם. השלב כולו עומד בסימן רגשות של מודעות עצמית.
    5. 18-30 חודשים: התינוק מסוגל להבחין בתכונותיהן של הדמויות שמסביבו, כולל תכונותיו-הוא. הוא נעשה מודע לתכונות של גיל ומין ולתכונות שונות של טוב ורע. ההכרה העצמית והדימוי העצמי מתחילים לקבל אופי מגובש יותר.

לפי המודל ההתפתחותי הזה, נהפכת האינטראקציה הראשונית שבין הילד ובין הסביבה ליחסים חברתיים מגובשים יותר, באמצעות המבנה הקוגניטיבי של מושג העצמי (לוח 6.14).

קיימות גישות תיאורטיות שונות לגבי התפתחות העצמי, כגון- המודל האינטראקטיבי של סנדר (מראשית הפרק), המודל האתיולוגי של בולבי והמודל הפסיכואנליטי של מאהלר.

המודל של מאהלר מבוסס על תהליך התפתחותי של ספרציה לעומת אינדיבידואציה:

ספרציה- מתייחס להבחנה בין עצמי ואובייקט.

אינדיבידואציה- מתייחס למודעות הולכת וגוברת אצל התינוק, שהוא מסוגל לתפקד באופן עצמאי, בנפרד מאמו.

מאהלר מציינת 5 שלבים עיקריים בהתפתחות תהליך זה:

1) שלב אוטיסטי נורמלי ושלב סימביוטי נורמלי (0-4 חודשים): עדיין אין הפרדה בין העצמי והאובייקט. התינוק חי במצב של אוטיזם או במצב סימביוטי של חוסר הבחנה בינו ובין דמות האם.

2) שלב של הבחנה (5-10 חודשים): התינוק מתחיל להבחין בין דמותה של האם לבין דמויות אחרות בסביבתו, ומגיב בעצב כשהיא מתרחקת ממנו. תגובותיו של התינוק במצב פרידה רומזות על כך שהוא מתחיל להבחין בין העצמי ובין דמות האם.

3) שלב של אימון ותרגול (10-16 חודשים): ביטויים רבים של פעילות מוטורית אינטנסיבית והתנהגות חקרנית. תחילה, הילד עדיין מוטרד מהיעדרות האם ונוטה לחפש אותה או לקרוא לה. לקראת גיל שנה וחצי, הוא נראה מוטרד פחות כשאמו איננה לידו. עם זאת, בשעת הצורך, הוא מחפש את אמו ומנסה להתקרב אליה.

4) שלב של התקרבות לעומת התרחקות (16-24 חודשים): מצב אמביוולנטי של חיפוש הקרבה לאם לעומת שאיפתו של הילד להיות לבד. לעיתים מופיעים סימנים של רגשי בדידות ועצבות ומגוון של תגובות רגשיות חזקות, כולל התקפי רוגז, במצב של פרידה מהאם. כשהאם משאירה את הילד לבד, הוא עלול להגיב בכעס ובתוקפנות, אך כדי לשמור ככל האפשר על דמותה של "האם הטובה", הוא נוטה להשליך את תחושות הכעס על דמות אחרת בסביבה שהופכת לדמות "הרעה". תגובת פיצול (splitting) בין דמות טובה ודמות רעה היא אחד ממנגנוני ההגנה של הילד הצעיר.

5) שלב של גיבוש (מגיל שנתיים ואילך): הילד תחיל לגלות יכולת בה יותר לשאת תסכולים ולכן נראה רגוע יותר כשאמו לא נמצאת לידו. הילד מסוגל עכשיו לשלב את "האם הטובה" ואת "האם הרעה" בתוך אותה דמות. לכן, כשהאם נעדרת הוא יכול להיזכר בה ולהירגע. אם לילד יש הרגשת בטחון, הוא יהיה מסוגל לפתח תחושת הכרה עצמית ועצמאות.

ביקורת על המודל של מאהלר: אין התייחסות מספקת לחלקו של הילד בתוך הפעילות ההדדית בינו ובין האם. כמו כן, חסרה נקודת המבט הקוגניטיבית בהבנת התפתחותה של תחושת העצמי.

שלושת המודלים שהוזכרו לעיל נבדלים זה מזה, אך כל אחד מהם מציג בצורה מסוימת את היסודות הרגשיים שבמערכת היחסים שבין הילד והסביבה.

לעומת זאת, מודל ההכרה העצמית מתייחס יותר למרכיבים הקוגניטיביים בתהליך. הוא כולל 5 שלבים עיקריים:

0-5 חודשים: אין הבחנה בין העצמי לבין הסביבה.

5-10 חודשים: התינוק מתחיל להיות מודע לעצמו ככוח פעיל.

10-15 חודשים: התינוק מבחין בין תנועות שהוא עצמו גורם להן ובין תנועות שאחרים חוללו.

15-20 חודשים: התינוק מכיר את פניו במראה.

20-25 חודשים: הילד מתייחס לעצמו במלה "אני" ובשמו הפרטי.

במקביל להתפתחות העצמי, אפשר לראות לקראת גיל שנתיים שינויים נוספים בהתייחסותו של הילד לסביבה ולעצמו:

לקראת גיל שנתיים, הילד בד"כ מסוגל לנוע בחופשיות ומתאמץ לחקור את העולם שמסביבו. הוא מתחיל להכיר את עצמו ואת תכונותיו, ויכולתו המילולית עוזרת לו לבטא את עצמו ולחזק את התקשורת עם הסביבה. התפתחויות אלה מבשרות את סיומה של תקופת הינקות ואת תחילתה של תקופת הגן.


Locations of visitors to this page