חזרה למאמרים של תאוריות התפתחותיות
חזרה לאתר הראשי

---

סולברג, ש. (1996). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר. ירושלים: משכל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.

---

ש.סולברג- "פסיכולוגיה של הילד והמתבגר ,מבוא לפסיכולוגיה ההתפתחותית" (1-24) פרקים 1-2

ייחוד הפסיכולוגיה ההתפתחותית:

שלוש שאלות העולות בנוגע להתנהגות הילד:

1.מהם הגורמים להתנהגות מסויימת וכיצד ניתן למדוד את אותם הגורמים בצורה שיטתית?

2. מתי ניתן לנבא התנהגות מסויימת וכיצד ניתן לצפות לה בעתיד?

3.מה יביא לידי שינוי בהתנהגות הילד במקר והתנהגותו אינה רצויה?

הפסיכו" ההתפתחותית עוסקת באופן שיטתי בשלושת התחומים הללו ובשילוב עם יחסי הגומלין המורכבים בין הנטיות המסויימות של אותו ילד ובין הסביבה המקיפה אותו.

הפסיכו" ההתפתחותית חוקרת את התנהגות הילד ואת השינויים הביולוגיים, הקוגנטיביים, הרגשיים והחברתיים החלים בהמהלך גדילתו. היא מקיפה את כל שנות החיים- הגיל הרך,גן, ביה"ס התבגרות,העמידה והזיקנה.

שלושת המישורים בהם פועלת הפסיכו ההתפתחותית-

1.תאור שיטתי ואובייקטיבי של התנהגות הילד בתחומים שונים-התנהגות מוטורית, הקשר בין תינוק לאימו, המשחק, החשיבה ועוד.

2.הסבר שיטתי של הרצף והשינויים במהלך שלבי ההתפתחות, המבוסס על ממצאים אובייקטיביים

ולקוחים מתוך פרות המחקר.

3.בניית מודלים תאורתיים מקיפים המבהירים את המשתנים העיקריים המובילים את מהלך ההתפתחות, והכוונה העיקרית בכך היא להגיע להבנה ברורה לגבי החוקיות וסדר ההתפתחות הנפשית של הילד והאדם.

גישות תאורטיות בפסיכולוגיה התפתחותית:

ריבוי הגישות התאורטיות בתחום זה משקף את הרב גוניות ואת המורכבות שבתופעות, לכן בימינו, יש צורך בגישה האקלקטית המשלבת מודלים תאורטיים שונים בדרך להבנת התופעות.

א. המודל הפסיכואנליטי של פרוייד - סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, פרוייד הגיע למסקנה, לאחר עבודה עם מטופליו, כי תופעות כגון סימפטומים נוירוטיים ושאר תופעות של קשיי הסתגלות בפסיכופתולוגיה, אלה הן תופעות אשר אינן נובעות מליקויים במוח, אלא מקורן בגורמים בעלי אופי

פסיכולוגי, כלומר אותם סימפטומים פסיכופתולוגיים(היסטריה, חרדה וכו) קשורים לרקע האישי של החולה עצמו. במודל זה, מבנה דינמי ובו 3 כוחות מרכזיים: (אם לא "טחנו" את זה מספיק...:))

הסתמי-ID –מקור היצר שבאדם וכולל בו דחפים ותחושות הקשורות במין ותוקפנות.זהו הכוח החזק

והעיקרי ביותר.הוא נמצא בחלק הבלתי מודע של האישיות.

האני-EGO- הכוח המתווך והמבצע באישיות,ותפקידו לכוון ולווסת את ההתנהגות.בעיקרו בחלק המודע של האישיות.

האני העליון- SUPER EGO- הכוח המייצג את הנורמות המוסריות, החוקים והמצפון. בחלקו בלתי מודע.

קונפליקטים אינטרא- פסיכיים- קונפליקטים בתוך האישיות, המוצגים על רקע תביעות סותרות מצד הסתמי ומצד האני העליון.הכוחות היצריים שבסתמי לוחצים לסיפוק מיידי,עפ"י עקרון העונג, ומנגד מתייצב האני העליון אשר נוטה לשלול ולאסור כל דבר הקשור בסיפוקים יצריים.

האני מגייס כוחות רבים על מנת להתגונן מפני הקונפליקטים הללו,וע"י מנגנוני הגנה מחפש אחר פתרון שיהיה קרוב יותר לעקרון המציאות. עפ"י אנה פרויד, מנגנונים אלו מנסים למצוא מעין פשרה בין הלחצים המנוגדים מצד הסתמי ומצד האני העליון תוך שמירה על איזון נפשי מסויים.

מטרת המנגנונים היא לשמור עד כמה שניתן על רמה אופטימלית של הסתגלות כלפי חוץ וכלפי פנים,

כלומר, התמודדות האני עם מצבים המעוררים חרדה ומאיימים על שלמות האישיות.

תגובות מנגנוני ההגנה-

הדחקה- העברת תכנים מסויימים מן המודע אל הלא מודע.

השלכה- העברת תחושה שלילית(אשמה,אחריות) אל אדם אחר לעיתים מתוך ניסיון להתחמק מאחריות אישית.

רציונליזציה- נסיון למצוא תירוץ "הגיוני" לאירוע מתסכל אשר פוגע בדימויו או בשלוותו של היחיד.

עידון- מבטא ניסיון למצוא דרך מקובלת והגיונית למשאלה יצרית מסויימת.

לדעת פרוייד, במהלך ההתפתחות מתרכזת האנרגיה באזורים שונים בגוף (הליבידו-אנרגיה מינית-יצרית בסיסית איתה נולדים).ההתפתחות הליבידינלית משמשת בסיס להתפתחות הנפשית כולה.

5 שלבי התפתחות עיקריים במודל הפרוידיאני :

השלב האורלי- (0-2) התינוק מפיק סיפוק דרך הפה-האזור הארוטוגני שלו, מציצה, יניקה וכו, גורמים לו לתחושה נעימה ולסיפוק.

השלב האנאלי- (4-2) הפעוט מתנסה בתהליך החינוך לנקיון.נוצר קונפליקט בין הדרישה להרגלי ניקיון ובין תחושת הסיפוק היצרי של הילד בכל הקשור לעשיית הצרכים.האזור הארוטוגני- פי הטבעת.

השלב הפאלי-.(6-4) הילד מגלה עיניין בגופו ובאיבר מינו,האזור הארוטוגני. במשך תקופה זו מתעוררת

משיכה מינית של הבן כלפי האם(תסביך אדיפוס), ושל הבת כלפי האב(אלקטרה).בעקבות תסביכים אלו,

הילד מזדהה עם ההורה בן מינו,שלב חשוב בהתפתחות הנפשית של הילד, עפ"י פרויד.

שלב החביון-(6-13)-הליבידו אינו מרוכז באזור מסוים בגוף בשלב זה. הילד מתעסק יותר בחברה סביבו,

בחברים, משחקים וכו.

השלב הגניטלי-(13 ומעלה)- הליבידו מתרכז בשלב זה באופן מוחלט באיבר המין.לפי פרוד, בשלב זה האישיות מתפתחת בכללותה.

התאוריה הפסיכואנליטית מיחסת חשיבות רבה לתקופת הילדות.בהיעדר חסך באחד מהשלבים בתקופת הילדות, עלולים להופיע הפרעות או עיכובים שונים במהלך ההתפתחות של הילד:

תופעת נסיגה- הילד חוזר לשלב התפתחותי מוקדם יותר ומפגין "ילדותיות" שאינה מתאימה לגילו.

תופעת קיבעון- הילד, מבחינה רגשית, אינו מתקדם לשלב הבא.

ההתפתחות הליבידינלית- היצרית היא בסיס מרכזי להתפתחות האישית והבין-אישית של הילד ושל המבוגר.

ביקורת:

1.ההתפתחות הנפשית מתפתחת בעיקר על רקע של כוחות יצריים המחוללים קונפליקטים אינטרא-פסיכיים באישיות.מבקריו של פרויד טוענים שמודל זה משקף את חוליו של פרויד שטופלו בתחילת המאה,ומאז חלו שינויים רבים בחברה ואין מקום להכללה של התאוריה לגבי כלל האוכלוסייה בימינו.

2.המבנה המיוחד של המודל הפרוידיאני מורכב מכדי שניתן יהיה לנסות ולהגדירו מבחינה אובייקטיבית-כמותית של מושגים.

3.הפסיכולוגים של ימינו נוטים לראות את האדם בראייה רחבה יותר- מבחינה קוגניטיבית של ההתפתחות הנפשית וכן השפעת הסביבה על התנהגות האדם. עיקר הביקורת על התאוריה של פרויד מתמקדת בכך שהתפיסה הפסיכואנליטית הינה דגם כללי מידי בלי לתת משקל מספק להבדלים בין ילדים על רקע תרבותי וסביבתי.כיום ברור שיש להבין את ההתנהגות על רקע יחסי הגומלין והאינטרקציה שבין הילד לסביבתו.זהו מודל תאורטי רחב יותר המבטא את המציאות הפסיכולוגית והחברתית-תרבותית אשר בה ההתפתחות מתרחשת.

4.כיום ברור כי מודל זה אינו עומד במבחן המציאות. ישנם כיום מחקרים רבים המעידים על גמישות האדם מבחינה ביולוגית ופסיכולוגית להתמודד עם מצבים שונים במהלך התפתחותו.

ב. התאוריה ההתפתחותית של אריקסון-

אריקסון,מתלמידיו וממשיכיו של פרויד, השתמש במושגים של התאוריה הפסיכואנליטית, אך בניגוד לפרויד, אריקסון השתמש ב"אני" ככוח האקטיבי והחזק ביותר באישיות( אשר עפ"י פרויד האני הוא פסיבי בעיקרו). לפי אריקסון, האני הוא המכוון את מהלך התפתחות הילד.

בניגוד לתאוריה הפרוידיאנית, התאוריה של אריקסון מציעה דגם התפתחותי רחב המציג את ההתפתחות הרגשית על רקע המסגרת הבין-אישית והחברתית-תרבותית שבה הילד גדל.

אריקסון מציג תאוריה פסיכולוגית- חברתית המדגישה את הדרך שבה המרכיבים הביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים-תרבותיים משתלבים יחד בהתפתחות הנפשית של הילד ושל המבוגר.

המודל ההתפתחותי מתבסס על 8 שלבים התפתחותיים המקיפים את כל מהלך החיים מלידה עד זיקנה:

1.אמון בסיסי לעומת חוסר אמון בסיסי- (0-2)-הילד תלוי בסביבה באופן מוחלט לגבי כל הקשור לסיפוק צרכיו המיידיים. המשימה ההתפתחותית היא ליצירת תחושת אמון וביטחון מצד הסביבה לבוא לעזרתו.

ברגע שהטיפול ממד האם או דמות אימהית אחרת ניתן לו בצורה עקבית ובאווירה רגועה, התינוק יהיה מסוגל לפתח תחושת בטחון בסביבה. באם התנאים יהיו פחות טובים, הדבר עלול לגרום לתחושה של חוסר בטחון כלפי חוץ. חשיבות הקשר הראשוני בין האם לילד להמשך התפתחותו היא בבת עינו של אריקסון, הדבר יגרום לילד לגלות פתיחות, לפתח בטחון עצמי ולתת אמון בסביבה במהלך גדילתו.

2.עצמאות לעומת ספקות ובושה(2-4)-בתקופה הזו חלה התפתחות מהירה ביכולת הפיסית,המוטורית והלשונית של הילד.הילד מתחיל להיות פעיל קוגניטיבית ומוטורית,מגלה עניין בעולם שסביבו.

הילד לעיתים מתחיל להפגין רצון משלו, אך מאחר שכוחו מוגבל יחסית, מופיעים גם סימנים של ספקות

ובושה. בשלב זה ישנו חינוך לניקיון, דבר היוצר קונפליקט בין נטיית הילד להפגנת עצמאות בין הציפיות מצד ההורים, הדורשים ממנו משמעת. לפי אריקסון, יש להגיע להתאמה בין שני הכיוונים.

3.יזמה לעומת אשמה-(4-6)- תקופת הגן, המעודדת את הילד לפעילויות רבות ומציבה בפניו אתגרים אשר מעודדים יצירתיות ועצמאות.הילד לומד דברים חדשים ומתנסה במצבים שונים.לומד לתכנן ולהשיג מטרות,מגלה סקרנות וכן מגלה עניין בילדים אחרים.

בניגוד לפרויד אשר טען שהקונפליקט האדיפלי מביא לאהבת האם המוגזמת ויחסי תחרותיות וקינאה עם האב, אריקסון האמין שהילד תופס את האם כדמות המעניקה לו חום ואהבה ואילו האב משמש לו דמות לחיקוי והזדהות. המשבר ההתפתחותי בגיל זה מתמקד באיזון שבין היזמה ופעילות חופשית של הילד לבין רגשי האשמה העלולים להתעורר בו בשל גישה מחמירה מצד ההורים והסביבה.

4.חריצות לעומת נחיתות-(6-12)-תקופת ביה"ס, הילד לומד לפתח כישורים חדשים שירחיבו את עולמו ויעניקו לו הרגשה של בטחון עצמי והצלחה. מצד שני, ישנם קשיים וכישלונות בלימודים או בחיי החברה ומכאן עלולים לעורר אצלו תחושת נחיתות וחוסר בטחון.

אריקסון רואה כאן תפקיד חשוב להורים וביה"ס לכוון ולעודד את הילד למימוש אופטימלי של הכוחות הטמונים בו.

5.זהות מוגדרת לעומת זהות בלתי ברורה-(12-18)-תקופת ההתבגרות,מעבר מילדות לבגרות. אינו ילד קטן יותר אך גם לא ניתן להתייחס אליו כמבוגר.זהו אתגר התפתחותי מולו עומד המתבגר. זהו מצב של חוסר בהירות ולאי יציבות במעמד המתבגר בעיני עצמו ובעיני הסביבה. אריקסון מדגיש את מצבו הנפשי של המתבגר כשהוא מתמקד בנושא של הזהות העצמית או זהות האני.המתבגר מנסה לגבש לעצמו זהות אישית קבועה פחות או יותר,כדי שיוכל לבטא בה את השקפת עולמו ושתכוון אותו במהלך חייו.

הזהות העצמית של המתבגר עפ"י אריקסון, משקפת את בטחונו, שהדרך בה תופס את עצמו תואמת את הדרך בה הסביבה רואה אותו.

משבר בזהות העצמית-קשיים בגיבוש זהות עצמית יציבה בעקבות ניסיונות ילדות מסוימים או לדוגמה, אצל מתבגרים השייכים לקבוצות מיעוט בחברה.

6.אינטימיות לעומת התבודדות-(18-25)-נטייה ליצירת קשר קבוע עם בן המין השני, לאחר השלמת תהליך ההתבגרות.לפי אריקסון, תחושה אמיתית של אינטימיות וקירבה יכולה להיווצר רק לאחר השלמת הזהות העצמית,כאשר היא קבועה ומגובשת. האתגר ההתפתחותי המרכזי בשלב זה מתמקד בחוויית האהבה בין בני הזוג, שילוב קשר בעל אופי רומנטי עם אחריות ונאמנות בין בני הזוג.

7.הורות לעומת הסתגרות-(25 עד זקנה)-לאחר קביעת הזהות העצמית היציבה ובחירת בן זוג לחיים, נוצרים התנאים לקראת חיי משפחה של בעל ואישה. מבחינה פסיכולוגית וחברתית אנו מצפים מאדם מבוגר,בהיותו הורה, לתפקד בהתאם כהורה-ידאג ויטפל בילדיו, בניגוד לנטייה להסתגר ולדאוג רק לעצמו.מבחינת אריקסון, עצם הרצון להקים משפחה עם בן זוג עדיין אינו מבטיח תפקוד תקין כהורה.הוא מדגיש שדרושה בשלות נפשית ובשלה זה הקונפליקט האפשרי הוא בין הנטייה לאגוצנטריות ואהבה עצמית ובין אחריות ומחויבות למשפחה ולחברה בה הוא חי.

8.שלמות האני מול היאוש-(גיל הזקנה)- בתקופה זו מתחוללים שינויים רבים(מצב בריאותי המשפיע על מצב משפחתי, עבודה וכו) המעמידים את האדם בפני הצורך בהסתגלות מחודשת-הוא צריך להתמודד עם אותם הקשיים. אריקסון טען כי מי שהתנסה בחייו בדאגה ומחויבות לזולת ולסביבתו והתמודד עם הצלחות ואכזבות של השלבים הקודמים יוכל לשאת בקלות את שלב זה.לאותם אנשים אין פחד מהמוות, משום שהם רואים המשכיות לחייהם בחיי ילדיהם ובקיומם של דברים שהם יצרו במהלך חייהם.

האתגר ההתפתחותי של תקופה זו טמון בדרך בה האדם מפיק את הלקח מניסיונותיו בחיים לו ולילדיו.

"ילדים בריאים אינם צריכים לפחד מהחיים, אם הוריהם מספיק שלווים כדי שלא לפחד מהמוות"(אריקסון).המשפט מבטא בצורה ברורה את עיקרון ההמשכיות והרציפות שקיימת בהתפתחות הנפשית במהלך החיים.

לסיכום-כל אחד משלבי ההתפתחות הללו מביא עימו "משבר התפתחותי" המאפיין את אותו השלב.

כל משבר, במקרה הטוב, יכול להביא לידי פתרון סתגלני,דרך התמודדות. בתנאים טובים פחות עלולה להיווצר תגובה רגרסיבית מצד האדם(חזרה לשלב קודם או קיבעון בשלב מסויים ללא יכולת להתקדם).

אריקסון הדגיש כי האדם יכול להתמודד עם כל משבר התפתחותי ע"י כוחות "האני" העומדים לרשותו.

אריקסון, בניגוד לפרויד, רואה במשברים הללו הזדמנויות חדשות לצמיחה נוספת של האישיות.

ג. התאוריה הקוגנטיבית של פיאז'ה:

במשך חייו הארוכים העשיור פיאז"ה את הספרות המקצועית במאמרים רבים על דרכי החשיבה של הילד.

פיאז'ה דגל בשיטת התצפית כאחד מהכלים העיקריים להכרת הילד.

התאוריה שלו מתמקדת בהתפתחות הקוגניטיבית בכללותה ומאפשרת לנו לראות בצורה רחבה ומגוונת

את התפקוד הקוגניטיבי כפי שהוא בא לידי ביטוי בכל אחד משלבי ההתפתחות. המודל של פיאז'ה בנוי על יסודות פילוסופיים (האם האדם יוכל להגיע להכרה האובייקטיבית של המציאות,על אף הגורמים הסובייקטיביים המשפעים על החשיבה)ביולוגיים( האינטיליגנציה וכלל המערכת הקוגניטיבית הינם מנגנון הסתגלותי ,הילד מתאים עצמו לסביבתו) ופסיכולוגיים(פיתוח מבחני חשיבה ואינטיליגנציה).

במבחנים בנושא החשיבה שערך עם בינה(Binet),פיאז'ה התעניין דווקא בתשובות הלא נכונות של הילד.

הוא גילה כי ילדים בני אותו גיל מראים בדר"כ דפוסי חשיבה דומים ולעומתם ילדים בני גילים שונים מראים דרכי חשיבה שונות. בעקבות מחקרו פיאז'ה התעניין בשינויים האיכותיים המופיעים בחשיבה של הילד במהלך השנים, דבר אשר הפך לנושא מרכזי בתאוריה שלו על ההתפתחות הקוגניטיבית של הילד.

שתי נטיות –יסוד המאפיינות את התפקוד הקוגניטיבי של הילד:

1.ארגון- מתייחס לנטייה הקיימת בעולם החי לשלב את הפעילויות השונות בתוך מערכות רחבות יותר בעלות אופי מגובש.במישור הפיזי- פעילות מערכת העצבים, מערכת הנשימה, מחזור הדם ועוד אשר מדגימות את הארגון הפיזי הקיים בחי. במישור הנפשי- כוונתו הייתה ליכולת של תינוק ליצור מבנים התנהגותיים חדשים בשלב כלשהוא, שבהם יש שילוב של דפוסים שונים שפעלו עד כה בנפרד וללא תיאום( דוג-רעשן, החזקת החפץ ביד וניעורו אך ללא תיאום בין 2 הפעולות,משלב בינהם לאחר תקופה

וזהו מבנה התנהגותי חדש שנוצר,שילוב וקואורדינציה של פעולות היד והעין).

2.הסתגלות- כוונתו של פיאז'ה היא לנטייה האוניברסלית בעולם החי להסתגלות והתאמה של האורגניזם לסביבה בה הוא חי.פיאז"ה מוסיף 2 תהליכים המשלימים זה את זה: הטמעה והתאמה. הוא טען כי התנהגות תינוק כבן שנה בנויה לרוב על דפוסי התנהגות מולדים, בהם הוא נעזר בכדי להסתגל למציאות וזהו מעין ביטוי של הטמעה. כאשר מופיעים שינויים בתנאי הסביבה, יתרחשו שינויים מקבילים במערכת הקוגניטיבית של הילד, שיש בהם ביטוי בתהליך של התאמה.

פיאז"ה רואה את עצם ההסתגלות של הילד מגיל צעיר כתוצאה של פעילות מתואמת של שני התהליכים-הטעמה והתאמה,שקיימת אינטראקציה מתמדת ביניהם.

במהלך ההתפתחות מלידה לבגרות עובר הילד מספר שלבים התפתחותיים וכל שלב מייצג צורת פעילות מסויימת של פעילות קוגנטיבית האופיינית לו. ישנם הבדלים גדולים בדרך בה הפעילות הקוגניטיבית באה לידי ביטוי בשלבים השונים לאורך ההתפתחות. פיאז"ה מדגיש את הרציפות הקיימת בהתפתחות הנפשית,

כאשר כל אחד מהשלבים משקף דרך מסויימת של הסתגלות למציאות.

ארבעת השלבים העיקריים בהתפתחות הקוגניטיבית עפ"י פיאז'ה:

1. התקופה הסנסורית-מוטורית (התחושתית-תנועתית)-מלידה עד גיל 18 חודשים לערך.

בשנתיים הראשונות לחייו הילד קולט את סביבתו דרך חושיו ופעילותו המוטורית. לכן, פיאז"ה מכנה את הפעילות הקוגניטיבית של תקופת הינקות בשם אינטליגנציה סנסו- מוטורית.

התנהגות התינוק בתקופה זו מבוססת על מספר קטן יחסית של רפלקסים מולדים אשר מאפשרים לו, בין השאר, להבטיח את קיום הפעולות החיוניות של היניקה והמציצה. תגובות התינוק, עפ"י פיאז'ה, מעידות על דפוס התנהגות שלהם מבנה סדיר ומגובש וזהו היסוד להתפתחות במשך הזמן.

בתקופה זו התינוק תופס את המציאות בצורה מיידית ומוחשית( דוג- עד גיל שנה לערך הילד אינו תופס עדיין את תפיסת קביעות אובייקט- שחפץ ממשיך להתקיים גם אם אינו ניראה לעין).

בסוף שלב זה, בגיל שנה וחצי בערך, הילד מתפתח בצורה מרשימה- יודע ללכת בדר"כ, כושר הדיבור מתפתח והילד מתחיל להמציא דרכים חדשות בפתרון בעיות בהן נתקל ביום יום.

2. התקופה הקדם-אופרציונלית-(18 חודשים עד 7 שנים).

בתחילת תקופה זו,הבסיס לפעילות קוגניטיבית גבוה יותר ובהמשך תתפתח חשיבה סמלית ומופשטת.

במקום הפעולות המוחשיות של התקופה הקודמת, תתבסס הפעילות הקוגניטיבית בתקופה האופרציונלית על אופרציות (פעולות) שמעידות על חשיבה מופנמת ולוגית אשר יכולה להתרחב מעבר לסביבתו המיידית של הילד.

תצפית של פיאז'ה- מציג לפני ילד שני כדורי פלסטלינה שווים בגודלם וכן הילד מסכים שהם שווים.

לאחר מכן, משנים את צורת הכדור לצורת נקניק והילד טוען כי בנקניק יש יותר פלסטלינה מאשר בכדור.

אותן תצפיות הביאו את פיאז'ה למסקנה כללית כי בתקופה זו הילד טרם הגיע להבנה של שימור אובייקט. בתקופה זו בילד חושב בצורה אגוצנטרית ומוחשית רק לו ולכן הוא מתקשה לפעמים לראות את הדברים לפי נקודת המבט של הזולת ויכולתו לביקורת עצמית מוגבלת. הילד נוטה להתרכז בתכונה אחת של מצב מסוים.

3. התקופה האופרציונלית (7 שנים עד 11).

בתקופה זו מתרחבת תפיסתו של הילד ובנוסף להתייחסות לדברים המוחשיים הוא מתייחס גם לדברים האפשריים, הקיימים רק בכוח. החשיבה מתחילה להיות יותר מופנמת והילד משתמש בכמה אופרציות לוגיות –יחסי שוויון לעומת אי שוויון, סיווג, סידור חפצים לפי גודל, משקל, צבע, צורה ועוד וכן עקרון ההפיכות- ההבנה כי ישנם מצבים או אירועים שניתם להחזירם לקדמותם.

בניגוד לחשיבה החד- צדדית בתקופה הקודמת, כעת הילד מסוגל להתייחס לכמה היבטים של מצב מסוים בו זמנית ולחשוב בצורה הגיונית על הקשר ביניהם. עם זאת, החשיבה האופרציונלית מוגבלת בשלב זה לאופרציות מוחשיות והילד מתקשה עדיין לפתור בעיות הדורשות חשיבה מורכבת יותר.

4. התקופה הפורמלית(גיל 11 ואילך).

לקראת גיל ההתבגרות (כיתות ה,ו) מתחיל להסתמן מפנה חשוב בהתפתחות הקוגניטיבית. בתקופת החשיבה הפורמלית הילד מפגין רמה גבוהה יותר של חשיבה הגיונית וחשיבה מופשטת וכן ניראה כי הוא מסוגל להפעיל מידה רבה יותר של ביקורת עצמית. השינויים הללו בכושר החשיבה אינם חייבים לבוא לידי ביטוי ישיר בתפקודו של המתבגר כתלמיד בביה"ס, ולעיתים אף מתגלה פער משמעותי בין יכולתו השכלית והקוגניטיבית של המתבגר לבין תפקודו כתלמיד בכיתה.

ישנה מגמה הדרגתית בין השלבים(קדם אופר, אופרציונלי ופורמלי) לגבי החשיבה המופשטת ההולכת ומתפתחת בין שלב לשלב. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ביכולתו של המתבגר לגשת לבעיות עיוניות בדרך של פיתוח השערות הגיוניות ולהגיע למסקנות מתוך חשיבה אובייקטיבית ושיטתית.

בגיל ההתבגרות החשיבה מתרחבת ומתגמשת יותר ובנוסף על חשיבת אלטרנטיבות ופתרונות שונים,

יש נטייה בגיל זה לחשוב על מושגים מופשטים ובשאלות קיומיות שהן ברומו של עולם.

המאפיינים העיקריים של גיל ההתבגרות,עפ"י פיאז'ה, הם תהליך ההתלבטות וההתחבטות בשאלות של השקפת עולם והשאיפה לבנות מעין "תוכנית לחיים" והם באים לידי ביטוי על רקע צמיחת יכולת החשיבה המופשטת ולאור התפתחות האישיות.

לסיכום:

1. פיאז'ה ראה את התנהגות הילד כביטוי לאופי הפעיל של תפקודו הקוגנטיבי הנרכש במשך השנים.
2. הילד עובר תהליך של שלבים בעל סדר קבוע כאשר לכל גיל צורת חשיבה משלו ובהתאם מתפתחת החשיבה הקוגניטיבית בכל שלב.
3. ההתפתחות הקוגניטיבית מתרחשת על רקע יחסי הגומלין בין הילד לסביבה המשפחתית, החברתית, הלשונית והחינוכית בה גדל.

ביקורת על המודל של פיאז'ה:

1. שיטת הראיון החופשי בה השתמש פיאז'ה במחקריו אינה אובייקטיבית בצורה מספקת ועם הזמן הוא שיפר לגישה מחקרית ומדוייקת יותר בעקבות הביקורת.
2. מחקרים רבים הוכיחו כי בתקופה הקדם-אופרציונאלית הילד מגלה רמה גבוהה יותר של פעילות קוגניטיבית מאשר תיאוריו של פיאז'ה בשלב זה, דבר המצביע כי מודל השלבים אינו קבוע ומוחלט.
3. מחקרים בין- תרבותיים שנערכו בעולם תומכים במודל של פיאז'ה מצד אחד, אך מנגד ישנם ממצאים שמעוררים ספק באוניברסליות המודל לגבי תבויות ותקופות זמן שונות.

על אף הביקורות הנ"ל, אשר אינן מסכימות בצורה מלאה עם המודל ואף מתנגדות לחלקים בו,

אין ספק שהתאוריה של פיאז'ה בעלת מקום נכבד בפסיכולוגיה כיום.

הגישה הביהייביוריסטית ותורת הלמידה החברתית :

גישות אלו עוסקות בהבנה התאורטית של ההתנהגות במחקר האמפירי ובכל ענפי הפסיכולוגיה ככלל ובהם נכללים זרמים שונים וכל אחד מהםמציג תפיסות תאורטיות וכיווני מחקר שונים.

בניגוד לתאוריות של פרויד וחבריו(כל אלו שהזכרנו), הביהייביוריסטים לא פיתחו מודל התפתחותי מיוחד להם. עם זאת, ישנם מאפיינים משותפים פחות או יותר לכל הזרמים השונים בביהייביוריזם:

1. הגישה הביהייביוריסטית מתמקדת במחקר שיטתי של ההתנהגות הגלויה- במצב צפייה אובייקטיבי ומדוייק. גישה זו מתעניינת אך ורק במשתנים מוגדרים היטב המאפשרים מדידה אובייקטיבית כמותית, לכן היא מסתייגת מהרעיונות הפסיכואנליטים-דינמיים. המחקרים הביהייביוריסטים מתבססים בדר"כ על מערך מחקרי שיטתי של ניסויים מבוקרים על מנת להבטיח שליטה מירבית במשתנים.
2. תורת הלמידה מאמינה אף היא במחקרים הללו, אך בניגוד לביהייביוריזם הקלאסי(סקינר למשל), היא מציגה דגם התנהגותי רחב יותר הכולל בתוכו גם משתנים הקשורים בהתנהגות הסמויה של האדם.

האסכולה הביהייביוריסטית רואה את התנהגות האדם מושפעת ממשתנים סביבתיים, המחזקים או מביאים להכחדה של התנהגות כלשהיא. הביהייביוריסטים מאמינים כי הסביבה היא המעצבת את ההתנהגת האנושית ולעיתים אף בקיצוניות- דוגמת הפסיכולוג האמריקאי ווטסון אשר טעם בשנות ה-50 שניתן להכשיר כל תינוק מילדותו להיות רופא, עו"ד, סוחר, גנב, מקבץ נדבות...בלי קשר לכישרונותיו, נטיותיו או שורשיו.

הביהייביוריסטים מתמקדים בפעילות התאורטית והמחקרית בנושאים הקשורים ללמידה- שינויים המתרחשים בהתנהגות בעקבות ניסיון או בשל השפעת הסביבה.

מודלים לתהליך הלמידה :

1. המודל עפ"י הפיזיולוג הרוסי פאבלוב- ערך מחקרים על התניית כלבים ומכאן פיתח את טכניקת ההתניה הקלאסית:

גירוי הגשת מזון לכלב- גירוי בלתי מותנה(US), אשר גורם לתגובה בלתי מותנית(UR) של הפרשת ריר מהפה. במהלך הניסוי מופעל גירוי חדש- גירוי מותנה(CS)- השמעת פעמון. לאחר זמן קצר הגירוי החדש לבדו מספיק בכדי לעורר את התגובה המקורית של הפרשת הריר ובכל היא הופכת לתגובה מותנית(CR).

כלומר, הכלב למד את הקשר שבין שמיעת הזמזם ובין קבלת המזון.

דוגמה למודל ההתניה הקלאסית בפסיכולוגיה ההתפתחותית:

ניסוי הנערך בשנות ה-20 ע"י ווטסון וריינר על תינוק כבן שנה-אלברט הקטן:

בתחילה התברר כי הפעוט כלל אינו מפחד מבע"ח. במהלך המחקר, הוגש עכבר לבן לידיו וכאשר נגע בו,היכה הנסיין בפטיש על מתכת והרעש החזק גרם לבהלה ופחד אצל הילד.

כעבור מספר ניסיונות כאשר הופעלו שני הגירויים יחד, התברר כי אלברט כבר החל לגלות סימני פחד למראה העכבר ובדרך זו הפך העכבר במהלך הניסוי מגירוי נייטרלי לגירוי מותנה, המעורר תגובה של פחד ובכי. במחקר התברר כי בעקבות תהליך של הכללה, הופיעה תגובת הפחד לא רק אחרי הגירוי המקורי(העכבר) אלא גם בעקבות גירויים דומים(בע"ח עם פרוות ובובות דומות למינהן).

הדגם של ההתניה הקלאסית מהווה בסיס חשוב להבנת התנהגויות נרכשות בתחומים שונים ומכאן התפתחה בפסיכולוגיה התאורייה של סקינר: הוא ערך מחקרים רבים בקרב בע"ח בהם הראה כי ניתן ללמד בע"ח שונים התנהגויות חדשות תוך שימוש מכוון במערכת שיטתית של חיזוקים חיוביים ושליליים.

סקינר הגיע למסקנה שבמקרים רבים ההתנהגות גורמת לתוצאה מסויימת בסביבה וזו קובעת את המשך ההתנהגות (הסביבה משפיעה על מהלך ההתנהגות).

ההתניה האופרנטית או המתפעלת (פיתוח של סקינר ואחרים):

נסיון שיטתי של שימוש בתגמולים חיוביים(דברי שבח או פרסים) על מנת לחזק התנהגות מסויימת שרצויה בעיני הנסיין, או בתגמולים שליליים( ענישה למשל), בכדי להחליש או למנוע התנהגות בלתי רצויה.

בפסיכולוגיה ההתפתחותית ישנה התייחסות למודלים שונים של התניה. מחקרים שונים הראו כי כבר בחודשי הלידה הראשונים ניתן להבחין בסימני למידה אצל התינוק.

הביהייביוריזם הקלאסי: תופס את ההתנהגות לפי דגם מוגדר של גירוי- תגובה, המבוסס על מערכת שיטתית של חיזוקים חיוביים ושליליים הקובעת את ההתנהגות.

תורת הלמידה: לעומת הביהייביוריזם גישה זו מציגה ראייה רחבה יותר בהבנת ההתנהגות, הכוללת גם משתנים קוגנטיביים ואישיותיים הפועלים בתוך מסגרת חברתית או תרבותית נתונה(דוגמה לכך בעבודתו של סירס- יחסי הגומלין שבין דפוסים שונים של גידול ילדים בידי הוריהם לבין מהלך התפתחותם הנפשית של הילדים). לפי מאייר, ניתן לראות את סירס בחלוקה של ההתפתחות 3 שלבים:

שלב ראשון-מהלידה ועד 10-16 חודש. בשלב זה פועלים בעיקר דחפים מולדים(רעב למשל)- הגורם ללחץ ומתח אצל התינוק, ומכאן התינוק מנסה להגיע להפגת המתח בדרך של ניסוי וטעייה. הוא מתנסה בחיזוקים שונים מצד ההורים ולומד את הקשר שבין התנהגות מסויימת שלו ובין תגובתם. בדרך של התניה אופרנטית הילד לומד להפעיל את הסביבה על מנת לזכות בתגובות הרצויות לו וגורמות לו לסיפוק.

שלב שני- במהלך השנה השנייה, עד כניסתו של הילד לביה"ס. שלב זה קשור לתהליך החיברות, המתרחש רובו בתוך המשפחה. במהלך החיברות, אותם דחפים מהשלב הראשון משתלבים בהדרגה בתוך מערכת רחבה יותר של למידה חברתית. סירס רואה את ההתפתחות של הילד בשלב זה על רקע המערכת המשפחתית של שכר ועונש.

שלב שלישי- גיל 5-6,פוחתת מידת התלות של הילד בהוריו ובמקביל הוא מתחיל להתנסות בקשרים חברתיים מחוץ למשפחה.בשלב זה, נוצרים יחסי גומלין בין הילד לעולם החיצוני- ביה"ס, מורים ובני גילו. הסביבה החברתית והתרבותית בה גדל, משפיעה עליו בכיוונים שונים ולה תפקיד חשוב בגיבוש מערכת ערכים שתוכל לכוון את הילד במשך החיים.

סיכום- המודל של סירס תופס את ההתפתחות הנפשית של הילד כתהליך מתמשך של למידה חברתית.

תורת הלמידה תרמה גם לפסיכולוגיה ההתפתחותית ע"י בנדורה, אחד החוקרים הידועים כיום:

בנדורה דחה את המודל הביהייביוריסטי הקלאסי של סקינר(שראה את ההתנהגות כתוצאה כמעט גמורה של חיזוקים חיוביים או שליליים ואת האדם כמגיב פסיבי לגירויים חיצוניים).

בנדורה האמין שהחיזוקים משפיעים על ההתנהגות אך איננו מסכים לתפיסה שיש לראות בהם תנאי הכרחי.לדעתו, במקרים רבים התנהגות חדשה נוצרת בעקבות תהליך פעיל של למידה צפייתית-

כשהילד מחקה את התנהגות מודל מסויים בו צופה.העיקרון של למידה צפייתית או דיגום הוכחו אמפירית במחקרי שערכו בנדורה ואחרים. במחקרים התברר שצפייה של ילדים בהתנהגות של אחרים יכןלה להשפיע על התנהגותם שלהם.אכן, מגיל כה צעיר(עפ"י הספרות) לתהליך החיקוי יש תפקיד חשוב בהתפתחות הקוגניטיבית והחברתית של הילד. בנדורה האמין כי התנהגות האדם מבוססת על תהליכים קוגניטיביים. הוא הציע מודל רחב יותר מסקינר, אשר תופס את ההתנהגות על רקע של אינטראקציה מתמדת בין משתנים קוגניטיביים, התנהגותיים וסביבתיים.כלומר- ההשפעה על ההתנהגות לא רק מגיעה מבחוץ אלא גם בתהליכים פנימיים של הכוונה עצמית ובקרה עצמית, הקשורים במערכת הקוגניטיבית של הילד.

לסיכום:

לתאורייה הביהיביוריסטית ולתורת הלמידה הייתה השפעה חשובה על התפתחות הפסיכולוגיה כמדע, וזאת משום ההקפדה על מחקר אובייקטיבי ומחקרי המאפיין את הביהייביוריסטים.מודלים אלו השפיעו רבות במחקרם על הפסיכולוגיה ההתפתחותית- חקר השפעתה של הטלוויזיה על התנהגות הילד, הקשר שבין דפוסים חינוכיים שונים במשפחה לבין ההתפתחות של הילד לאורך השנים.

האסכולה הביהייביוריסטית ותורת הלמידה הניבו שיטות חדשות בתחום הטיפולי ובעיצוב ההתנהגות (למשל שיטות שונות של מתן חיזוקים חיוביים ושליליים,כלכלת האסימונים,שיטת החוזה הטיפולי ועוד מגוון רחב של שיטות קוגניטיביות בהן ניתן להשתמש בתהליך הטיפולי בילד).

ביקורת- במודל הביהייביוריסטי ישנן גם חולשות כגון המחקרים הרבים מהם התפתחה עסקו בחקר עקרונות למידה בנתאי מעבדה ובחלקם באמצעות בעלי חיים. כיצד ניתן להכליל ממצאים אלו לגבי ההתנהגות היום-יומית של בני אדם?

הספרות הביהייביוריסטית מתמקדת לרוב במשתנים מצביים ואינה נותנת את מירב תשומת הלב למשתנים ביולוגיים וגנטיים ומכאן, לתהליכים אישיותיים וקוגנטיביים.קשה מאוד להסביר את ההתפתחות הלשונית של הילד מתוך עקרונות הביהייביוריסטים בלבד, מבלי להביא לידי חשבון משתנים ביולוגיים, קוגנטיביים,הנעתיים ובין אישיים.