תאוריאות התפתחותיות

חזרה לכלל החומרים

---

(‏21/02/2005)

תיאוריות התפתחותית / ד»ר רחלי ליפשיץ¹

נעסוק בקורס בתיאוריות של יחסי אובייקט (מאוחרת לפרויד ופסיכולוגית האגו) – על פיהן הדגש עובד מהדחף לנושא הקשר - חיפוש אחר קשר ואובייקט להיקשר אליו. הצורך באובייקט, בניגוד לתפיסה של פרויד, הוא לא בשביל לספק את הדחף, אלא לאהבה, אמפתיה, שייכות, בטחון, עקביות, קבלה, התפעלות, הערכה. אנחנו רוצים מישהו שיעזור לנו לאהוב את עצמנו ולחזק את הביטחון העצמי שלנו, יעזור לנו לפתח אינטגרציה בתוכנו, שיכיל אותנו ויעזור לנו לשאת גם טוב וגם רע. האובייקט הוא בד»כ ההורה וצריך שיהיה לו מרחב פסיכולוגי ואינטגרציה בתוכו, שיוכל להכיל אותנו, ושתהיה לו אינטגרציה בין טוב לרע ושאינו נבהל מביטוי של דברים שליליים אלא יכול להכיל אותם.

עפ»י תיאוריה זו היחסים הבין אישיים שיצרנו הופכים לכלי בסיסי שדרכו אנו רואים את העולם. כך נוצרות הפנמות של קשרים, והן משפיעות על תפיסת העולם שלנו – איך אנו תופסים את עצמנו ואת האחרים. אם ההפנמה היא של אובייקט רודפני אז התחושה היא רודפנית (האוניברסיטה רודפת אותי, בעבודה רודפים אותי וכו'). היחסים של הילד עם ההורה הופכים לעולם הפנימי שלו. באישיות בריאה ההפנמה מתפתחת ומשתנית עפ»י עוד מערכות יחסים. הבעיה מתחילה כאשר יש תקיעות ואין התחדשות והתעדכנות.

ההבדלים בין תיאורית הדחף לתיאוריות יחסי אובייקט:

מרגרט מהלר

חיה בשנים 1897-1985. נולדה בהונגריה אבל חיה בארה»ב, שם נערך המחקר שלה. לא יהודיה. נחשבת למעבר מפסיכולוגית האגו לפסיכולוגית יחסי האובייקט. ניסתה להמשיך את הרטמן, לחקור התפתחות נורמטיבית. התאוריה שלה מאוד מציאותית, מחוברת לקרקע ואין בה פנטזיות. היא מראה את ההתפתחות המוטורית-פיזיולוגית-פסיכולוגית ואיך ההתפתחות משפיעה על הקשר עם ההורים. בניגוד לפרויד שציר ההתפתחות שלו הוא פסיכוסקסואלי, ציר ההתפתחות שלה הוא ספרציה-אינדיבידואציה (נפרדות-מיוחדות). כל תהליך ההתפתחות שלנו אנחנו עסוקים בקרבה ובמרחק.

חסרות כמה שורות

ובסוף ההתפתחות המטרה היא שהאמא תהיה בתוך התינוק. ואיך זה אפשרי? יש להפנים את האמא, התפקודים של האמא, הפונקציות של אמא. אמא בתוכי. וכשרע לי ועצוב לי אני יכולה להרגיע את עצמי לבד. (ויש אנשים מבוגרים שעדיין זקוקים לאמא ואין להם אפשרות להרגיע את עצמם. הם עדיין לא הפנימו את האמא).

בגלל התפקיד הביולוגי שיש לאמא, בד»כ הקשר המרכזי הוא עם האמא, והאבא הרבה פחות חשוב. על אף שמהלר אומרת שייתכן שההנקה תהיה באמצעות בקבוק והקשר המרכזי יהיה עם האבא, וכל תהליך הספרציה-אינדיבידואציה יהיה מול האבא.

התפקיד של האבא הוא בעצם לפרידה, לספרציה, כל הפרידה מהאמא לא קלה.

שלבי ההתפתחות לפי מרגרט מהלר:

1. מגיל 0 עד גיל חודש – השלב האוטיסטי

בשלב זה לפי מהלר, ופה היא מסכימה עם פרויד, התינוק שקוע בתוך מערכת סגורה, בלי התייחסות לסביבה, בקושי הוא שם לב לגירויים חיצוניים או נענה להם, רוב הזמן הוא נמצא במצבים של שינה ועוררות מסויימת, הוא גם לא מצליח לקלוט מי מספק אותו בעולם בחוץ, ולכן אין לו שום התייחסות לאובייקט (ולכן שלב זה נקרא שלב ללא אובייקט). הוא בכלל לא מבחין בינו לעולם. אין יכולת להבחנה. בשלב זה התינוק לא מסוגל לתפוס שום דבר מעבר לגוף שלו. זה מצב של נרקיסיזם ראשוני, הוא משקיע את כל האנרגיה הליבידינאלית בעצמו. אין השקעה באחר.

כל המערכת של הויסות וחסימת הגירויים מאוד לא בשלה, אין מערכת סינון וויסות מתאימה, ולכן כדי להתגונן מהגירויים החיצוניים, הפולשניים, איתם הוא לא יכול להתמודד, הוא עסוק רק בעצמו, בסיפוק היחסים שלו, בהפגת המתחים שלו, ולא עסוק בקשר עם הסיבה.

עיקר הביקורת על מהלר נוגעת לדבריה על השלב האוטיסטי: שהרי היום אנחנו אומרים שתינוקות קולטים ונמצאים בקשר עם הסביבה, ובדרכם שלהם מחוברים לעולם. מי שמוביל את הגישה שהתינוק קולט את הסביבה הוא דניאל סטרן («יומנו של תינוק»). הוא שם לב למשל, שכשהתינוק שומע את אמא שלו הוא מוצץ את המוצץ חזק יותר וכד'. ובניסויים נוספים הוא מראה איך התינוק מגיב לסביבה. הוא הראה גם על ליקויים בהתפתחות של תינוקות שההורים שלהם אטומים או פולשניים וכו'.

2. מגיל חודש עד 4-5 חודשים: השלב הסימביוטי²

הקליפה האוטיסטית שעוטפת את התינוק מתחילה להיסדק. הוא מתחיל להיות יותר רגיש לגירויים חיצוניים, יש מודעות עמומה ביותר לאמא. איך התינוק תופס את האמא? כחלק ממנו, הארכה של הגוף שלו, שלוחה של הגוף שלו. הוא לא קולט שהיא לא חלק ממנו. אם הוא רוצה לאכול הוא מצפה שהאמא תבין את זה לבד. הוא לא קולט את המופרדות שלו מהאמא. הגבול בינו לבין האמא מאוד מבלבל. אין גבול ברור.

דרך הפעולות האימהיות, דרך הטיפול האמהי (להחזיק אותו, להחליף לו, למרוח קרם וכו'), שמלווה בהרבה מגע, דרך המגע של האמא בתינוק, הילד מתחיל ליצור איזשהו מיפוי ראשוני של גבולות הגוף שלו, ודרך הגבולות הפיזיים יתפתחו הגבולות הנפשיים. יש חשיבות רבה למגע הזה, ולכן יש בעיה כ»כ גדולה לתינוקות שגדלים בבתי חולים. יש חשיבות גדולה מאוד למגע, לתחושה של המגע. הדבר מוכח במחקרים.

היא מראה תיאור של אמהות שמניקות ותוך כדי עושות דברים אחרים, והיא מראה שיש אצלם עיכוב פסיכולוגי. לעומת זאת היא עקבה אחר ילדים שלא הונקו, אבל האמא מתייחסת, מרוכזת בילד וכו' – ואצלם ההתפתחות היתה בסדר גמור. א»כ העיקר זה המגע והיחס וכשזה חסר לתינוק תהיה עכבה בהתפתחות הפסיכולוגית.

מהלר אומרת שאם האמא לא יכולה בגלל תנאים טכניים לעזור לילד עם הסימביוזה (למשל, מעבר דירה, שאין אפשרות להשקיע הרבה זמן בילד), אז זה לא נורא. הילד ישלים את החסר, והוא פשוט יצא מהשלב הזה יותר מאוחר. הבעיות מתחילות כאשר יש קושי עם העמדה הפסיכולוגית של האמא עם סימביוזה, אמא שלא מסוגלת להיות עם הילד בסימביוזה, ולא מסוגלת להיות עם הילד בקשר כ»כ קרוב.

בעיה בשלב הסימביוטי יכולה לגרום לקשיים מאוד גדולים בהתפתחות האישיות, והרבה פעמים זה גורם לפסיכוזה. קושי בשלב הזה יכול לגרום לנכות נפשית משמעותית. קשיים אפשריים בשלב הזה:

1. אמהות שיותר מדי בסימביוזה, היא יותר מדי תלויה בקשר הזה, היא אוהבת רק תינוקות, והיא לא רוצה שהוא יגדל. בד»כ זה נובע מצרכים שלה, ומכיוון שיש לה יותר מדי נכונות להיות בסימביוזה, יש חשש שהיא לא תתן לו לצאת מהשלב הזה. יש פה פיספוס. אמא כזאת מפספסת את האיתותים של הילד, כי היא מחבקת אותו כדי לספק צרכים שלה.
2. האמא לא יכולה להיות במצב של סימביוזה. היא לא נהנית מזה. ושוב, כמו שאמרנו, יש הבדל בין קושי טכני (מעבר דירה למשל) ולבין קושי פסיכולוגי (שהיא מרגישה שהיא מאבדת את העצמיות שלה ולא מסוגלת לקשר כזה טובעני למשל).

לעומת הקושי של האמא להיות בסימביוזה, קושי אחר אפשרי הוא שהילד לא יכול להיות בסימביוזה, למשל ילד עם אוטיזם או ילד עם קשיים בקליטת גירויים.

שלב זה נקרא שלב קדם אובייקט, כי הילד עוד לא קולט את האמא כאובייקט נפרד.

בשלב זה מתפתח החיוך הספציפי. הילד מזהה את ההורה כפרטנר סימביוטי שלו ומגיב אליו באופן ייחודי. חיוך שמיועד רק לאמא.

3. שלב הספרציה אינדיבידואציה

שלב זה מחולק לארבעה תתי שלבים:

1. מגיל חצי שנה עד שנה: שלב הדיפרנציאציה

הקליפה נשברת, התינוק בוקע מהביצה. יותר עירני ופעיל, המערכות התפיסתיות מפותחות. הספרציה מתחילה בחקירה של האמא. התינוק חוקר את אמא: מסתכל עליה מרחוק, מוריד לה את המשקפיים, דוחף לה אוכל לפה. הוא בודק את אמא, מה שייך לאמא, מה שייך לאחרים. הוא מתחיל להבדיל בינו לבינה. הוא מתחיל להבדיל בין האמא לבין חפצים אחרים בסביבה. התלות הגופנית שלו באמא הולכת וקטנה. הוא מתחיל לזחול, משחק לידה ולא בזרועותיה. אמנם הוא נשאר קרוב אליה, אבל הוא כבר מתרחק. עדיין הוא כל הזמן בודק את התגובות של האמא. אם משהו נופל למשל, הוא מייד יסתכל על האמא, יבחן את התגובות שלה ובהתאם לזאת יתנהג בעצמו.

בשלב זה יש חרדת זרים. הילד לא מוכן ללכת לידיים של כל אחד. ילדים שעברו את השלב הסימביוטי באופן הפחות טוב, חרדת הזרים שלהם הרבה יותר קשה. התגובה למישהו זר קשה. מעבר חד לבכי.

בשלב זה אנו רואים שילדים שהאמא לא היתה פנוייה אליהם בשלב הסימביוזה, נוטים להישאר יותר צמודים לאמא. ילדים שהאמא חנקה אותם בסימביוזה, בשלב זה נראה יותר מדי ריחוק. (לכן אין להתפעל מילדים עצמאיים בגיל הזה, זה מראה לפעמים שהילד בורח מהאמא כי היא חנקה אותו יותר מדי).

ילד שהאמא לא היתה איתו בשלב הסימביוזה בגלל ריחוק פסיכולוגי (שלא היתה מסוגלת להעניק לו את האהבה לה הוא צריך), אנחנו נראה התנהגות ביזארית של הילד בשלב הדיפרנציאציה. למשל, ילדים שמחייכים ללא הבחנה, ילדים שיותר מדי נשענים על עצמם כדי להשיג סיפוק, מתנדנדים במקום כדי להשיג סיפוק וכד'.

2. מגיל שנה עד שנה וחצי: שלב האימון

אימון מוקדם

זה השלב לפני שהילד מתחיל ללכת, אבל הוא זוחל, מטפס, בודק את הסביבה, מתרחק מהאמא, אבל כל הזמן חוזרים ונוגעים. האמא זה כמו נמל בית, עוגן. הוא כל הזמן חוזר ונוגע פיזית באמא. הוא מקבל תידלוק רגשי מהאמא באמצעות המגע הזה. ההתעניינות של הילד באמא ובנגישות שלה לתדלק אותו קודמת להתעניינות שלו בסביבה.

אמהות שרוצות בשלב הזה שיתרחק מהם – הוא כבר גדול, שיגדל כבר לגמרי, «מספיק, אתה כבר לא תינוק», פוגעות בהתעניינות של הילד בסביבה. כי יותר חשוב לו התדלוק מחקר הסביבה.

אמהות שקשה להם עם הסימביוזה ורוצות את הילד כל הזמן אצלם ומפריעה באופן אקטיבי לחקר הסביבה של הילד, כל הזמן מחזיקה אותו על הידיים וכד', גורמות לילד להתרחק מהן, הוא מאבד את הצורך בתידלוק.

בשלב זה האמא והתינוק מאוד יכולים להנות מהקשר זה עם זו. יש כאן לעיתים תיקון לאמהות שהיה להם יותר קשה בשלבים הקודמים, כאן הם יותר נהנים מהקשר, גם הילד יותר רגוע וגם האמא יותר רגועה.³

(‏07/03/2005)

אימון:מתקדם

התינוק כבר מזדקף, עומד על שני רגליים, מרגיש כל יכול ורוצה לכבוש את העולם. יש לו תחושה של רצון לכבוש את העולם. יש בו משהו מאני. הוא מנהל רומן עם העולם, נהנה מההתרחקות ממנה וחש בכך כח. אבל לא מבין שהאמא נפרדת ממנו ממש, אלא תופס אותה כשלוחה שלו. תפקיד האם בשלב זה הוא לאפשר התרחקות, אך בו זמנית לשמור על התינוק כי בוחן המציאות שלו לא מפותח בהשוואה ליכולת המוטורית. האמא צריכה לשאת את הלביליות אצל הילד: בחוויה שלו הוא מרגיש כל יכול, אבל הרבה פעמים הוא נופל, ואז הוא נופל לגמרי למטה, להרגשה שהוא לא שווה כלום. והתפקיד של האמא לעזור לו להתמודד עם הכשלונות האלה, להטמיע את הכשלונות האלה באישיות שלו, בלי שתחושת העצמי שלו תפגע. תפקידה להביא אותו לאמצע בתחושת היכולת שלו, להרגיש שהוא לא כל יכול מצד אחד, אבל הוא כן מסוגל להרבה דברים מצד שני. בשלב הנפילה, על האמא לאסוף אותו, להכיל את הפחד שלו, את הכשלון, לתדלק אותו בכח חדש ולאפשר לו שוב להתאפס על הגבולות שלו של אמא ושל העולם ולצאת למסע המחודש.

כאשר יש פגיעה בשלב הזה זהו שורש ההפרעה הנרקיסיסטית.

3. מגיל שנה וחצי עד שנתיים: שלב ה-Rapprochement (=להתקרב בצרפתית)

החזרה אל האמא אחר ההתרחקות. זהו השלב החשוב ביותר. החזרה היא בגלל שהוא מבין שיש מחיר להתרחקות ואין אמת לתחושת האימפוטנטיות שלו, בגלל שעד עכשיו הוא ראה את אמא כחלק ממנו אז הוא לא הבין שאם הוא מתרחק ממנה זה מסוכן. עכשיו הוא מבין לראשונה שיש אובייקט שאינו חלק ממנו, הוא מבין שהוא לא יחזור לסימביוזה ואמא נפרדת ממנו. הוא מרגיש קטן בעולם גדול, קולט את הפגיעות וחוסר הישע שלו. יש פה דיכאון כי ההבנה הזאת פוגעת בתחושת ההנאה שלו. כל האטימות לכישלון ולכאב שהיתה בשלב הקודם נעלמת. הוא מבין שלא תמיד הוא יוכל לחזור לאמא והיא לא תמיד תהיה שם לשמור עליו. תחושת הכח והשלמות אובדת. זו הכרה קשה ומכאיבה ובעצם זהו משבר, כי מצד אחד התינוק רוצה לעשות הכל לבד, אבל הוא מבין שהוא לא יכול והוא תלוי במישהי. חוסר העניין באמא מתחלף בדאגה והתעניינות איפה האמא. יש בשלב הזה חרדת פרידה. בשלב הזה הילד צריך לקבוע מה יהיה המרחק הבינאישי בינו לבין האמא. התבנית של המרחק תשפיע אח»כ על כל היחסים האינטימיים שלנו – עד כמה אנחנו יכולים להתרחק בלי לאבד את הקשר ועד כמה אנחנו מוכנים לוותר כדי לשמור על הקשר. הילד צריך לקבוע כמה הוא צריך להתרחק וכמה הוא צריך לשמוע לה. הוא מצד אחד תלוי ומצד שני רוצה להשתחרר. בשלב זה אנו רואים נראה אמביוולנטיות – הוא פעם מתקרב ופעם מתרחק. אבל הוא גדול! הוא רוצה להשתחרר! ואז נראה אותו מתרחק מאמא שלו לגמרי. בשלב הזה נראה את הילד צועק וקורא לאמא, אבל כשהיא מגיעה הוא מתעצבן ובועט ולא רוצה אותה.

מבחינת האמא, התינוק פעם מתקרב ופעם מתרחק, ולכן היא מרגישה תסכול, היא מרגישה שיש נסיגה אצל הילד. הילד שהיה שמח ורץ והיה מבסוט, פתאום הוא לא מרוצה. הוא לא מרוצה גם כלפיה – מבחינת האמא יש פה נסיגה. אבל האמת היא שאין פה נסיגה, למרות שהאמא חווה זאת כנסיגה. וזאת מכיוון שבעצם הפעוט בשלב הזה קולט שיש אובייקט בחוץ. זו פעם ראשונה שהוא מתייחס לאובייקט בחוץ שהוא נפרד ממנו. בפעמים הראשונות שהוא נפרד זה בגלל שהוא עוסק בעצמו, בגוף שלו. עכשיו הוא נפרד כי הוא קולט שיש אובייקט בחוץ, וזו כמובן לא נסיגה אלא התקדמות חשובה.

בשלב זה יש גם התפתחות בשפה, בדיבור וגם ההתקדמות הזו מרחיקה אותו מהאמא – כי עכשיו כדי שהאמא תבין מה הוא רוצה הוא צריך לדבר, וזה מגדיל את המרחק מהאמא. עד עכשיו הספיקו רמזים – בכי, להזיז את הפה והאמא מיד היתה מבינה מה הוא רוצה. מבחינת הילד בשלב הזה, בגלל שהוא קולט כבר את הנפרדות, הוא עומד לפעמים בבחירה בין הקירבה לאמא לבין קבלה של דברים שהוא רוצה, שלפעמים מרחיקים ממנו את האמא.

לשלב זה יש משמעות לחיים – עד כמה אנחנו מוותרים על העצמי שלנו ונשארים צמודים כדי לזכות באהבה ומוותרים על משאלות שלנו. עד כמה אנחנו פורצים גבולות. איך אנחנו מוצאים את השילוב הנכון בין הקירבה לריחוק. מהלר אומרת שמה שמרגישים בשלב זה דבר שישפיע ויעבור עוד עיבודים בשלבים מבוגרים יותר. מאוד חשוב מה המסר שקיבלתם בשלב הזה.

מה התפקיד של האמא בשלב הזה? היא צריכה למצוא את האיזון – כאשר הוא צריך את התלות לתת לו, וכשהוא בועט ולא רוצה אז לקבל את זה ולהבין את זה. תכל'ס, איך שהאמא תגיב כאן זה קשור לעמדות שלה לגבי קירבה ומרחק. יש אחת שנורא כיף לה בסימביוזה, ומאוד ירגיז אותה ההתרחקות, ויש כאלה שקשה להם יותר מדי קירבה.

מאסטרסון (??) טוען שהפרעת האישיות הגבולית נוצרת פה, בשלב הזה. מה שמאפיין הפרעה זו היא שהאנשים כל הזמן חיים במשברים, כל החיים שלהם זה משבר אחד ארוך. המשברים הם תמיד עם קשרים. הוא טוען בעצם (והכל קשור לעמדות הלא מודעות של האמא) שאם לאמא יש בעיה בכל הנושא של המרחק הבינאישי, אז היא מעבירה לילד מסר בעייתי: אם תהיה קרוב אלי, אני אתן לך הכל. אם תתרחק ממני, אז קר שם בחוץ, ויקרו לך שם דברים איומים. אתה חלש ואתה תהיה שם לבד ולא תצליח, ותאבד גם אותי. אבל הילד לא מסוגל כבר להיות בסימביוזה, אבל הוא הרי חייב להתרחק, ואז כשהוא רחוק הוא נמצא בחרדה קיומית. לאמא יש בעיה של מרחק, היא משליכה את זה על הילד, יש כאן תהליך של הזדהות השלכתית, ובעצם היא לא מאפשרת לילד למצוא את המרחק המתאים. הוא אומר פה משהו חמור מאוד: ההפרעה של האישיות הגבולית, זה דבר שעובר במשפחה, כי זה קשור מאוד לנושא של מרחק, והאמא מעבירה את זה לילד, והוא עכשיו גם באותו זיפט, ועכשיו גם לו יש אותה בעיה. יש לנו ילד שכשהוא מתבגר הוא בקשר קרוב מאוד, יותר מדי, עד שיש פיצוצים, ואז הוא מאוד מתרחק ונהיה בחרדה קיומית ואז הוא שוב מתקרב ושוב יש משבר וכן הלאה.

4. שנתיים עד 3: שלב גיבוש הזהות (אינדיבידואציה) ותחילת קביעות האובייקט הרגשי

בשלב זה, הילד קולט את הנפרדות מהאמא, הוא מתחיל לגבש מי הוא. מתחיל להיות לו מושג יציב על הסלף שלו. מתחילה תחושה ברורה שהוא ישות נפרדת עם גבולות. ומול המושג היציב שלי, של הסלף שלי, מתפתח לי מושג יציב של האובייקט הרגשי. וזה אומר שאני מסוגל לשאת את אמא בתוכי, להפרד ממנה. פרידה בשלב זה יכולה להתארך, להיות נסבלת, כי יש לי את האפשרות לשאת את ההיעדרות של אמא. ההפנמה הזו של האמא יכולה לאפשר לילד בגיל הזה לפעול בלי אמא, גם במצבים שהוא מרגיש קצת מתח. הוא מסוגל לעמוד בזה. לפי זה, זה הגיל שבו מתאים לשלוח את הילד למעון⁴. דבר נוסף חשוב שהילד מבין בשלב הזה הוא היכולת למזג – לראות באמא גם את הדברים הטובים וגם את הדברים הרעים, ולא להתמוטט עם הדברים הרעים. לא לעשות ספליט, חלוקה בין הטוב והרע של ההורים (שאבא כך ואמא כך למשל). בשלב זה מתפתחת היכולת למזג את הטוב ואת הרע.

סיכום:

אוטיסטי – חוסר הבחנה ביני לבין האובייקט, וגם חוסר הבחנה בין טוב ובין רע.

סימביוטי – הבחנה בין חוויה טובה לחוויה רעה, אבל יש עדיין חוסר הבחנה ביני לבין האובייקט.

רפרושמנט – יש הבחנה ביני לבין האובייקט, אבל אין עדיין יכולת למזג חוויות טובות וחוויות רעות באובייקט. אין יכולת אינטגרציה. אני מבין שאני והאובייקט נפרדים, אבל אין לי יכולת לעשות מיזוג של חוויות טובות ורעות בתוך האובייקט. אני רואה את האמא בשלב הזה כטובה בלבד או כרעה בלבד.

בשלב האינדיבידואציה – כבר אפשר לעשות אינטגרציה בין טוב ורע, גם בתוכי וגם באובייקט.

סיכום: מהלר

תיאוריה מאוד פשוטה ומחוברת למציאות: מאוד מחברת בין ההתפתחות המוטורית וההתפתחות הפסיכולוגית. השינוי הביולוגי מאפשר תהליך פסיכולוגי. תפקיד האם לפי מהלר משתנה לפי צרכי הילד בכל שלב. הציר שאליו היא מתייחסת כציר שיכול ליצור בעיה פתולוגית זה הציר של קירבה ומרחק, תלות ועצמאות. מבחינת מהלר, נעבוד עם המטופל לפי השלב בו הוא תקוע, במקום בו יש קיבעון ברמה ההתפתחותית.

(14/3/05)

ג'ון בולבי

חי באנגליה, 1907-1990, למד רפואה ועשה הסבה לתחום הטיפולי אחרי עבודה במעון עם ילדים עם קשיי הסתגלות. הוא עבר אנליזה אצל תלמיד של מלאני קליין אך הוא הרגיש שיותר מדי שמים דגש על פנטזיות.

התאוריה שלו התפתחה במחה»ע השניה, כשלונדון הופגזה והיתה שאלה מה עדיף לילדים, הבטחון הפיזי או הבטחון הנפשי. הוא עקב אחרי ההתפתחות של אותם ילדים שנשלחו למעונות כדי לשמור על בטחונם הפיזי. הוא ראה שהתפתחותם של הילדים שלא הופרדו מהוריהם היתה טובה יותר והצליחו יותר בתחום הלימוד והחברתי.

באותה תקופה היה חוקר בשוויץ ששמו רנה שפיץ שערך מחקר שהשווה בין תינוקות שגדלו וקיבלו טיפול מטעם ממשלת שוויץ במוסדות לבין תינוקות לאמהות עבריניות שאושר להן לגדל את ילדם בכלא (בתת תנאים). המסקנה של המחקר היתה שעדיף להיות עם האמא בכלא. מצבם של ילדים אלה היה טוב יותר, אפילו מבחינת תמותה. ילדי המוסדות פיגרו ברמת ההתפתחות, באינטליגנציה, במוטוריקה וכו'. זאת למרות שלאמהות בכלא היתה רמה נמוכה. הסתבר ממחקר זה שבתקופה הראשונה הקשר עם האמא קריטי. האטצ'מנט (Attachment) מאוד חשוב להתפתחות (ההתקשרות לדמות מרכזית אחת).

בולבי שייך לאסכולה שהצורך בקשר ראשוני הוא צורך ממשי קיומי, מעבר לתלות הפיזית של קיום צרכים. יש צור באמא לקשר, לקרבה. יש צורך בדמות חמה.

ניסוי נוסף שבוצע ע»י הרלו על קופיפים: הוא בנה שתי «אמהות»: האחת מתיל ובקבוק ביד והשניה רכה מבד נעים. נמצא כי למרות הבקבוק הקופיפים העדיפו את האמא מבד והם התרפקו עליה. איתה הקופיפים הרגישו יותר נוח ללמוד את הסביבה, זה הרגיע אותם במצבים של לחץ וחרדה. מכאן הוסק כי החשיבות היא לא על ההזנה אלא על המגע, הקשר, החום.

התינוק נולד עם רפרטואר של התנהגויות (זה מתבטא במבט של התינוק, הבכי – לא רק לצורך פיזי, העיניים וכו') שכל מטרתם היא להיות בקשר עם אדם מבוגר. יש לזה מקור ביולוגי. אנחנו נולדים עם צורך בקשר ולא רק עם צורך שיספקו את הצרכים שלנו.

ניסוי נוסף הוא של תלמידה של בולבי, אינסוורט (Ainsworth) שהעבירו אותו ברחבי העולם. מטרת הניסוי היתה להראות איזה דפוסים של Attachment יש לנו והאם ניתן לסווגם.בניסוי נבדקו טענות של בולבי שאחת מהם היתה שניתן לבחון את הסגנון של ה-Attachment בצורה טובה במצב של לחץ ומתח.

בניסוי לקחו ילדים בגיל שנה (הטענה היא שכבר בגיל זה יש קשר עם האמא).

הניסוי נקרא «המצב הזר«. תיאור הניסוי:

1. מכניסים את האמא והילד שלה לחדר זר שהם לא מכירים ומשאירים שם אותם לבד. רוצים לבדוק האם הוא נשאר צמוד רק לאמא, האם הוא יכול להתרחק קצת כדי לבדוק את החדר ולהשתמש באמא כמקום שממנו הוא יוצר לחקור את החדר.
2. מכניסים לחדר אדם מבוגר זר. בודקים את התגובה של הילד לאנשים זרים.
3. האמא יוצאת מהחדר והילד נשאר עם האדם הזר. בודקים את התגובה של הילד לפרידה מהאם.
4. מחזירים את האם ובודקים את תגובת קידום הפנים, המפגש המחודש עם האם לאחר ש»נטשה» את הילד.
5. גם האם וגם הזר יוצאים. מצוקת הפרידה קשה יותר והילד נשאר לגמרי לבד. מחזירים קודם את הזר ובודקים כמה הילד יכול להעזר בו כדי להרגע. אח»כ האמא נכנסת ובודקים איך הוא נעזר בה כדי להרגע.

התוצאות מובילות לשלושה דפוסי Attachment מרכזיים:

1. הסגנון הבטוח – type B

2. חרד אמביוולנטית – type C
3. נמנע – type A

סגנון Attachment שומר על יציבות מצד אחד, ומצד שני יכול להשתנות גם בגיל מבוגר (ע»י טיפול). טיפול של הורה יכול לגרום גם לשינוי ב-Attachment של הילדים.

בולבי מדבר על כך שלכולנו יש Internal Working Models – מודלים פנימיים פעילים/מופנמים. בולבי טוען שהאופן בו היחיד תופס את דמויות ה-Attachment שלו והדרך שבו הוא תופס את זמינותם, ישפיע על המודלים שלו, הפנימיים, המופנמים, ליצירת קשר בעתיד – אנו מפעילים את המודל שהיה לנו בילדות, לפני תחילתו של כל קשר.

האינטראקציות שהיו לילד עד גיל שנה בנו אצלנו מודלים – תשתית פעילה, המופעלת כלפי הסביבה וכלפי עצמנו לקשרים שלנו.

סיבות לסגנון

בשנות השבעים רוב המחקר התמקד בהורה, באמא – מה מאפיין את האמא שיוצר את הסגנון המסויים?

מחקרו של אנסוורט (Ansowrth): לקחו זוגות בני 30, ובתקופה מההריון ועד גיל שנה ביקר אותם חוקר פעם בשבוע למשך 4 שעות, ובדק את האינטראקציה בין האמא לילד. בגיל שנה הזמינו אותם לביצוע הניסוי «המצב הזר» ובדקו את התנהגות האמא – איך היא מגיבה ופועלת בכל שלב. בדקו את:

• האכלה – איך היא מאכילה, מי מחליט על הקצב, מתי מפסיקים, האם יש האזנה לצורכי הילד? נראה שהדפוס הבטוח יותר קשור לאיתותי הילד, בעוד שבדפוס האמביוולנטי יש פחות הקשבה.
• היענות לבכי – לא נמצא קשר בין ההגעה של האם לבין הפסקת הבכי. הבטוח לא בהכרח בכה פחות, אבל מראה יותר בטחון בכך שהאמא תספק את צרכיו.
• קשר פנים אל פנים – כמה האמא יכולה לשחק, להשתעשע, להיסחף עם הילד. בחרד אמביוולנטי נראה משהו לא עקבי אצל האמא, פעם נסחפת ופעם לא, ולתינוק אין שליטה על זה. בנמנע נראה פחות הבעה על הפנים, פחות רגש מצד האמא. אינטראקציה מאוד עניינית.

המסקנה מהמחקר: האמא קובעת את דפוס ה-Attachment. ישנם דפוסי אמהות:

• בסגנון הנמנע, האמא משדרת דחיה לילד, יש כעס עצור, חוסר עניין בפעוט. אמהות דיכאוניות, רגש דל.
• בחרד אמביוולנטית, האמא אוהבת את הילד ולא דוחה אותו, יותר רגישה לילד, אבל משהו בטיפול שלה לא בסדר. לא מבינה מה הילד רוצה, לא מצליחה להיות קשובה. האמא בעצמה חרדה, לא יעילה בוויסות הילד - לפעמים קשובה ולפעמים בתוך עצמה, ולילד אין שליטה על זה.

נמצא שגם אם לילד קשיים התפתחותיים משלו, זה לא משפיע כמו מצב בו גם לאמא יש בעיה התפתחותית.

שאלו: האם ניתן תוך מתן סיוע לאמא לשנות את המצב ולסייע לדפוס Attachment יותר בטוח? נמצא כי אמהות שעברו התעללות/הזנחה בחייהן ולהן היה סגנון לא בטוח, אך האם עיבדה את זה בבגרותה, תוך עבודה על ההתעללות, טיפול, סגנון ההקשרות עם ילדה יהיה בסגנון יותר בטוח מאשר אלו שלא קיבלו טיפולים.

(‏21/03/2005)

מעבר לשלושת הסגנונות שאמרנו שאין בהם משהו פתולוגי יש סגנון נוסף, פתולוגי, אותו גילתה מרי מיין: סגנון Type D (מ-disorganized) – לא מאורגן. אחוז מאוד נמוך של ילדים נמצאים בסגנון הזה – רואים ילדים עם תנועות סטריאוטיפיות, תגובות מאוד מבולבלות ולא מסודרות. במבחן «המצב הזר» לא ראו תגובה עקבית. לפעמים היתה תגובה קפואה ורמת חרדה גבוהה מאוד. כשהאמא נכנסה הילד עצר לגמרי והפסיק לשחק. זה הדפוס היחיד שהרגישו שאי אפשר לסווג אותו, ומצאו שמדובר בילדים שעברו טראומות קשות, התעללויות. גם במשחק שלהם רואים המון אלימות יחד עם חוסר אונים. זה ילדים שלפעמים אפילו הפחידו את ההורים.

(צפינו בסרט. המסר החשוב של הסרט הוא כדי שנוכל להיות רגישים לאיתותים של המישהו האחר, צריך להיות איזשהו מרחב נפשי אצל עצמנו המאפשר לקלוט את האיתותים של האחר. במיוחד באימהות, כדי להיות רגישים לילדים, צריך שיהיה מקום בעצמך להכיל אותם).

מול הזרם המדבר על האמא, התחילו בשנות ה-80 מחקרים שמטרתם לבדוק מה קורה עם הילדים – אולי יש לילדים מאפיינים שמובילים לכך שיהיה לו סגנון התקשרות מסויים? התחילו לבדוק את המזג של התינוק, את מאפייני ההתנהגות שלו. תומס וצ'ס בדקו הרבה תינוקות על פני כמה מימדים:

1. רמת הפעילות של התינוק – כמה הוא אקטיבי, כמה התינוק זז, האם הוא מתפתל כשמחליפים לו חיתול, האם הוא זז הרבה באמבטיה, בשינה וכו'.
2. איכות מצב הרוח של התינוק – האם הוא מחייך, כמה התינוק מרוגז, מטריד, בוכה, או שבע רצון וכו'.
3. ההסתגלות של הילד – איך הילד מסתגל? עושים לו אמבטיה פעם ראשונה אז הוא לא אוהב, אבל בהמשך הוא מתרגל? הוא מתרגל למעבר מבקבוק לאכילה? עד כמה תשתנה תגובת הנסיגה הראשונית למצבים חדשים?
4. עוצמת התגובה של התינוק – הרמה של האינטנסיביות של התגובה שלו. כשיש משהו שהוא לא מרוצה זה צרחות עד השמים או קול ענות חלושה? איך הוא מביע את המחאה?
5. הסחת הדעת – כמה קל להסיח את דעתו של התינוק. כמה אפשר להפריע לו בפעילות השוטפת שלו. אם הוא בוכה למשל האם אפשר להפסיק את הבכי שלו עם רעשנים, משחק וכד'? כמה הילד שוכח מהר את זה שהוא לא מרוצה.
6. הסדר והקצביות בחיי הילד – האם זה ילד שיש לו סדר יום קבוע? עד כמה אפשר לנבא את סדר היום של הילד? האם יש לו זמנים קבועים לארוחה, שינה וכד'?

לאחר שהם בדקו הרבה תינוקות הם הגיעו למסקנה שיש שלושה סוגי תינוקות:

1. תינוקות קלים, מצב רוח טוב, מסתגלים מהר, רמת פעילות סבירה, ילדים נוחים קלים וצפויים.
2. ילדים קשים, טמפרמנט קשה, עוצמת תגובה גבוהה, מתבכיינים, מצב רוח לא טוב, קשה להם להסתגל לשינויים, קשה להרגיע אותם.
3. תינוקות ישנוניים. תינוקות שלוקח זמן עד שהם נכנסים לפעילות. עד שהם קולטים שיש שינוי לוקח זמן ורק אז הם מתחילים להגיב.

(4/4/2005)

גישת הטמפרמנט (המשך)

מדובר בגישה עליה התחלנו לדבר בשיעור הקודם, בה מתרכזים במצב הרוח של התיוק כאחרי לסיווג ה-Attachment, כאשר הטענה היא שהקשר בין הטמפרמנט ל-Attachment הוא זה:

כדי לבדוק טענה זו, חיברו את התינוקות לאלקטרודות שבודקות את לחץ הדם, דפיקות הלב ואפילו הפרשת הורמונים. באופן מפתיע התינוקות מסגנון A האדיש, הנמנע, הגיבו בצורה לחוצה יותר, הדופק הואץ והורמון הלחץ הופרש בכמות גבוהה כאשר האמא יצאה מהחדר. האדישות היא חיצונית.

זה אומר שילד בגיל שנה כבר משתמש במנגנון הגנה והוא מכסה ומסתיר את הרגשות שלו, שהרי זה לא תינוק עם טמפרמנט אדיש.

זה סותר את התפיסה שהטמפרמנט משפיע על סגנון ההתקשרות שלנו אלא הם שני דברים שונים, והסגנון נקבע עפ»י האמא.

דוגמה: במחקר שנערך על תאומים שאחד מהם אוטיסט, והאמא לא ידעה על היותו אוטיסט (רק לאחר 3 שנים זה התברר) עלו התוצאות הבאות:

בתינוק בריא:

בתינוק האוטיסטי:

מהמחקר עולה שהקשר בין האמא לתינוק הוא כ»כ טוטאלי, עד כדי כך שהאמא, גם בגיל 4 חודשים, קולטת את הילד ויודעת לקרוא אותו. יש התאמה בין הילד לאמא, קשר הדדי.

היום עושים בחודש הראשון של התינוק את מבחן Brazelton, שבודק את הטמפרמנט של התינוק ע»י גירויים שונים, כדי להתאים את האמא למזג של התינוק שלה. למשל, אם הילד אדיש והאמא מאוד אנרגטית, היא צריכה ללמוד להתאים את עצמה לתינוק כדי שלא תשגע אותו ואז זה יפגע בצורת ההתקשרות.

דניאל סטרן מדבר על ההתכווננות של האמא והתינוק.

סיכום: יש גם מחקרים אחרים שכן קושרים בין הטמפרמנט של התינוק לבין סגנון ה-Attachment שלו, ובאמת לאחר שדיברו שהכל תלוי באמא דיברו על זה שהכל תלוי בתינוק והיום מדברים גם על האמא וגם על התינוק, ובעיקר מדברים על הקשר, על ההתאמה, ביניהם.

בולבי – סיכום

יצא נגד המוסכמה הפרוידיאנית שהקשר הוא משני ונוצר רק כי אמא מספקת דחף – הצורך בקשר הוא צורך מולד, אינו קשר רק להזנה וסיפוק הדחף, אלא חשוב בפני עצמו.

הסביבה מאוד חשובה. הוא יצא כנגד אלו שהתמקדו רק בעולם הפנימי ובפנטזיות של התינוק (כמו מלאני קליין), אלא גם הבחוץ משפיע, יש חשיבות רבה לאמא ולמטפלים.

היקשרות היא מערכת מולדת, והדרך הטובה ביותר לראות את צורת ההיקשרות היא במצבי מתח לא נעימים.

פונקציה בסיסית של ההורה היא להיות בסיס בטוח לילד, שהילד יכול להתרחק ממנו ויתקבל בברכה בחזרתו. להורה יש יכולת להרגיע את הילד. על ההורה להיות רגיש, מגיש, מודע לאיתותי הילד, כדי לפתח סגנון התקשרות בטוח (type B).

סגנון ההתקשרות הי התייחסות עקבית שלנו כלפי העולם, כלפי עצמנו, כך אנו חווים את העולם.

ויניקוט

נולד באנגליה, 1896-1971. רופא ילדים. יש תיאורים של ילדות מאוד טובה מצד אחד, ומצד שני יש תיאורים שהאמא סבלה מדיכאון. התעסק המון בילדים לאמהות דכאוניות. אין לו תיאוריה אלא אוסף רעיונות ממאמרים והרצאות. שינה את הכיוון בחיים בעקבות הספר של פרויד «פשר החלומות» ומאז עבר אנליזה ועסק גם בטיפול וגם ברפואה.

התעסק המון בנושא ה-self (החוויה שלנו את עצמנו, ואיך אנחנו תופסים את עצמנו ביחס לאחרים). נחשב למעבר בין יחסי אובייקט לתורת ה-self. נקרא גם הזרם השלישי – מול המאבקים בין מלאני קליין לאנה פרויד. קרוב לזרם האקזיסטיניאליסטי ביחס לו לחוויה ואיך העצמי נוצר, איך אנחנו מגלים את עצמנו. היה מטפל נפלא ונחשב לתלמיד של מלאני קליין והלך רחוק ממנה ויצר גישה משלו. הוא התנגד למורתו בהרבה דברים.

(11/4/05)

תפקידי האמא

עד גיל חצי שנה: תלות טוטאלית

התפקיד הראשון של האמא: התינוק נולד במצב של חוסר אינטגרציה אלא רסיסים של חוויות בלי קשר. הוא נזקק לאמא כדי שתעזור לו לארגן את עצמו. האמא מספקת לתינוק סביבה מכילה – Holding Environment. כדי שהאמא תוכל לספק לתינוק סביבה מכילה היא צריכה להיות מושקעת באופן טוטאלי בתינוק. המושקעות הזאת מתחילה בשליש האחרון של ההריון, אז האמא נכנסת למצב רגרסיבי מסוים, כי היא מושקעת בתינוק על חשבון העולם בחוץ. היא צריכה להיות במצב של התמסרות. יש סכנה מסוימת מהתמסרות הטוטאלית כי במצב שח»ו לא נולד בסוף תינוק האמא נמצאות במצב מאוד רגיש. ויניקוט דורש הרבה מאוד מהאמא וכל פגם שיהיה אח»כ לתינוק יהיה קשור לאמא. עפ»י ויניקוט, האמא מרגישה את התינוק באופן סומטי וההתמרות צריכה להיות מוחלטת עד גיל חצי שנה, והאמא הטובה דיה (good enough mother) תצליח לעשות זאת. אין כזה דבר תינוק בפני עצמו, אלא תמיד יש תינוק ואמא והוא לא מתמקד בעולם הפנימי של התינוק אלא ביחסים בינו לבין האמא.

ויניקוט מסביר שורש הפחד משילטון האשה ואת הצורך של הגברים לשלוט כנובעים מצורך שיש לגברים לשלוט ולהשפיל את מי שהם היו תלויים בו בילדות (באמא).

התפקיד השני: להביא את העולם לילד ולעזור לילד להיות באשליה שהוא ברא את העולם. הוא מדבר על זה שחשוב שלכל יצור אנושי תהיה חוויה אומניפוטנטית שירגיש שהוא רצה משהו וברגע שהוא רצה זה קרה. זו אמנם אשליה, אך החוויה של אשליה כזאת במהלך ההתפתחות חיונית למהלך ההתפתחות. התינוק רוצה לשתות חלב ובדיוק באותו רגע הפיטמה נכנסת לפה, זה גורם לאילוזיה, לאשליה שהוא יצר את הפיטמה ואשליה חד פעמית זאת חיונית להתפתחות של התינוק. ויניקוט אומר שהאם הטובה דיה מסוגלת להיות שם בשביל ליצור את החוויה הזאת, זה יקרה באינסטינקט הטבעי של האמא.

ויניקוט אומר שחייבת להיות לכל ילד אשליה שהעולם קיים בשבילו (וזה יקרה כאשר יהיה תיאום בין הרצון של התינוק לבין ההתערבות של האמא) אחרת העצמי האמיתי שלו לא יתפתח (נרחיב על המושג «עצמי אמיתי» בהמשך).

ויניקוט אומר משהו חשוב: כדי שנהיה מחוברים לעצמנו אנחנו צריכים להיות מחוברים לגוף שלנו, שיהיה סיפוק ברמה הגופנית, ובהמשך יהיה סיפוק למה שאנחנו צריכים ברמה הנפשית. אם חווית שבראת משהו ביחס לגוף שלך זה גורם לך להיות מחובר יותר לנשמה שלך.⁶

התפקיד השלישי של האם : ללמד את התינוק להיות לבד. במצבים שהתינוק במצב של הומאוסטזיס, שיווי משקל – התינוק לא רוצה כלום – הוא לא רעב, לא צמא, החיתול יבש וכו'. במצבים אלה האמא צריכה להיות רק נוכחת ליד התינוק, אבל נוכחות פסיבית, שלא תובעת שום דבר מהתינוק, נוכחות שלא מתערבת, לא פולשת, לא חודרנית. הוא מכנה את זה - going on being, מצב שלא דורש, רק להיות איתו, לא לנענע וכו'. רק מהחוויה הזאת שמישהו היה איתנו תתפתח היכולת להיות לבד. זה נראה פרדוקס – אדם יכול להיות לבד רק אם הוא היה קודם עם מישהו אחר, אבל מישהו שהיה איתו באופן לא תובע, במקום שקט כמו שאמרנו. אדם יצליח להיות לבד רק אם הוא חווה חוויה כזאת. הוא אומר שמי שלא חווה חוויה כזו, לא יוכל להיות לבד, ואז כשהוא כן יהיה לבד הוא ישר ירים מלא טלפונים, ישלח sms לכל העולם, הוא לא יוכל לשאת את הבדידות. וגם אם מישהו נמצא איתו הוא חייב לעשות משהו ביחד. הוא לא מסוגל לשאת מצב, בזוגיות למשל, שהאחד רואה טלויזיה והשני קורא ספר. זה לא ביחד בעיניו. אנחנו רואים בטיפול מטפלים או מטופלים שלא מסוגלים לשאת את המצב ששניהם יושבים יחד באותו חדר אבל יש שתיקה.

כל זה עד גיל חצי שנה. בגיל חצי שנה מתחילה הפגישה עם המציאות. התינוק מתחיל להבין את המגבלות של הכח שלו, ומה שמאפשר להכיר את המגבלות של הכח שלי, הוא כשהאמא מתחילה לבצע איזשהו כישלון הדרגתי. לאט לאט, האמא לא מסתגלת לתינוק ולצרכים שלו, ואז זה בעצם מכריח את התינוק להיות יותר פעיל ולהוציא מן הכח לא הפועל את היכולות שלו, את הכישורים שלו, כי מאלצים אותו להגיע להישגים לבד, בכוחות עצמו. איך קורה הכישלון ההדרגתי הזה? קודם כל דרך ההתפתחות הגופנית, הכישרון המוטורי, הוא כבר פחות במצב של תלות, וגם מצד האמא יש שינוי – בשלב הזה של ההתפתחות האמא כבר מתרחקת קצת מהתינוק, היא חוזרת לעבודה שלה, לתחומי ההתעניינות שלה, לחוגים. כל התהליך הזה של ההתרחקות הוא הדרגתי. הכישלון הוא חיובי, הוא נצרך, האמא צריכה לעשות את זה.

עד גיל חצי שנה יש תלות טוטאלית בין התינוק לאמא, ולאחר מכן יש תלות חלקית. החצי שנה הראשונה קריטית לשיטתו של ויניקוט. הערה: גם ויניקוט מדבר על דמות משמעותית אחת. תפקיד האבא הוא לאפשר לאמא לבצע את תפקידה, ליצור את הסביבה הנכונה.

העצמי האמיתי והעצמי המזוייף (ויניקוט⁷)

לכל אדם יש עצמי אמיתי ועצמי מזוייף. ויניקוט לא מתאר בדיוק מהו העצמי האמיתי שלנו, אך משתמע מדבריו שזה ההפך מהעצמי המזוייף, ויש בו את החלק הספונטני אצלנו, האותנטי, יש בו את תחושת החיוניות הגופנית, בתחושת הממשות שיש לנו בחיוניות הזאת. זה מעורפל קצת אצל ויניקוט, כל התיאור שלו על העצמי האמיתי מעורפל. העצמי האמיתי מלמד אותנו שכדאי לנו לרצות (בטיפול הרבה פעמים עובדים על לבדוק מה המטופל רוצה, לחבר אותו עם הרצונות שלו). הסלף האמיתי נוצר דרך זה שהתינוק חווה שמישהו נענה לצרכים שלו (כפי שדיברנו קודם בתפקידי האם). לפי ויניקוט אי אפשר לגעת בעצמי האמיתי עד הסוף (לא בטיפול ולא בזוגיות), לכל אדם יש איזושהי בדידות. אדם לא יוכל להכיר את הסלף האמיתי של מישהו אחר, גם לא בקשר אינטימי מאוד, כי הסלף המזוייף מגן על זה. הסלף המזוייף לפי ויניקוט הוא משהו חיובי – לכולם יש סלף מזוייף. הוא מיוצג גם ע»י החלק של הנימוסים. החלק שאנחנו מתאימים את עצמנו לסביבה, לחברה. ויניקוט אומר: «מסכן מי שאין לו עצמי מזוייף» (במרכאות כי זה לא קיים). לכל אחד יש את הצד המתפשר, המסתגל, ומצד שני את המקום הפרטי האינטימי.

א»כ לכל אחד יש את שניהם, וההבדל בין האנשים הוא על הרצף מי יותר דומיננטי:

ברמה הראשונה, האידיאלית, לאדם יש סוציאליזציה לחברה, הוא מתאים את עצמו לחברה. העצמי המזוייף מיוצג ע»י נימוסים, התנהגות חברתית ראויה, אך במקביל הוא חי באופן מלא את העצמי האמיתי שלו, הוא יודע להביע אותו, הוא מחובר אליו, הוא כל הזמן בקשר איתו.

ברמה השניה, הפחות טובה, האדם מכיר את העצמי האמיתי שלו, אבל הוא לא מביע אותו. הוא מפחד להביע אותו, כי יעבירו עליו ביקורת, ינטשו אותו, לא יעריכו אותו. האדם קרוב אצל עצמו – הוא מכיר את עצמו אבל לא מביע את זה.

ברמה השלישית, העצמי האמיתי קיים, אבל הוא קיים בפוטנציאל, והוא מובע דרך סימפטומים. הוא מציץ דרך כל מיני סימפטומים נפשיים (התנהגות אנטי חברתית) וסומטיים (כמו אולקוס). והסימפטום הזה מעיד על זיוף. הרבה אנשים מגיעים לטיפול ומבקשים: תעזור לי להסיר את הסימפטום. ובטיפול העבודה תהיה להבין מה אתה מנסה להסתיר, מה אתה מפחד שיתגלה.

המצב האחרון, הכי גרוע מבחינת ויניקוט היא שהעצמי המזוייף נראה כאמיתי והאדם חושב שזה מה שהוא ובעצם האדם לא יודע מיהו, הוא כל הזמן עם מסיכה, אבל הוא מאמין שהמסיכה היא הוא. הרבה שנים זה בכלל לא מפריע לא, ואז לפעמים המסיכה נסדקת (כשלון, משבר ביחסים) ואז הרבה פעמים החוויה היא של התמוטטות, יש הרבה סבל, חוסר אונים, והרבה אנשים בשלב הזה מגיעים לטיפול. הרבה פעמים המשבר הזה הוא שגורם לאנשים להתחבר למי שהם באמת, מישהו שבכלל לא הכירו, והרבה פעמים אפשר אחרי טיפול כזה לומר: מזל שהמשבר הזה קרה.

הוא טוען שהמצבים הבעייתיים בהם אין לאדם קשר עם העצמי האמיתי שלו יתפתחו בדיוק במצבים שלא תהיה לאמא יכולת לספק סביבה מושלמת ואח»כ לסגת ממנה, או במצב שהאמא תתערב במצבי רגיעה בהם התינוק צריך מרחב (כמו שדיברנו בחלק הקודם). כשלון של האמא בדברים אלה פוגע בחוויה הקיומית של התינוק ופוגע בהתפתחות של הסלף.

ויניקוט דיבר המון על ילדים לאמהות דיכאוניות. הוא בעצם טען שהתינוק מתבונן באמא המדוכאת שלו והוא פוגש פנים קפואות, פנים שלא משדרות הבעה. התינוק מתבונן באמא, והבעת הפנים שלה משקפת לו מה שהוא מרגיש. הוא מסתכל באמא ואז הוא יודע מה הוא צריך להרגיש. והאמא צריכה להחזיר לו מבט ואז התינוק מרגיש שהוא קיים. מישהו החזיר לו מבט. אמא דכאונית, או עסוקה, מוטרדת, לא מחזירה מבט. ואז במקום לראות את עצמו, הוא נאלץ לראות את מה שהאמא מרגישה – וזאת היענות מוקדמת מדי. התינוק נענה מהר מדי לאמא. התינוק לא יכול לא להיראות על פני האמא, כי אם לא רואים אותו אז הוא כאילו לא קיים. והילד מסתכל על האמא הדכאונית, אז במקום שהוא יראה את עצמו דרך הזולת, זה הופך למצב שהוא רואה את הזולת. הוא נהיה נורא רגיש לאמא, לפני הזמן. ובזמן הזה, התינוק לא בשל להבין מה קורה אצל מישהו אחר. אבל אם דכאונית דורשת בעצם מהתינוק להגיב, הוא צריך לספק את הצרכים שלה, במקום לספק את הצרכים שלו. וכך האמא מעליבה את העצמי האמיתי של הילד ומעצימה את העצמי המזוייף שלו (כי מה זה עצמי מזוייף? אנחנו קולטים מה דורשים מאתנו ומתאימים את עצמנו לסביבה). זה עצמי מזוייף במצב מוקדם מדי, ואז אנשים כאלה אח»כ חיים באופן תגובתי – כל הזמן מגיבים לסביבה. כל הזמן קולטים מה רוצים מהם וכך מתנהגים. ופה הוא אומר מעבר לכך, שאלה האנשים שכל הזמן מקיפים את עצמם בתביעות, כל הזמן יש להם מלא מטלות, המון דברים שצריך כל הזמן לעשות, צריך כל הזמן למלא. אלה אנשים שהופכים חוויה פסיבית שהייתה להם לחוויה פעילה. אלה אנשים שחיים כל הזמן בתביעות מעצמם, דברים שצריך לעשות. ובכך אנחנו לגמרי מוותרים על הצרכים שלנו. וטיפול במצב זה יהיה לחבר את האדם לרצונות שלו. ⁸

(‏02/05/2005)

ילד לאמא דכאונית נענה לאמא ובודק מה הצרכים שלה בשלב מוקדם מדי, בו צריך למלא את הצרכים שלו. החוויה שמוטבעת בו היא משהו סביל שהפך לפעיל. בבגרות יהיה זה אדם שצריך שכל הזמן יהיו כלפיו תביעות, זה חלק מההויה שלו והוא לא יכול בלי זה. כמו שהילד טיפל במצב הרוח של האמא כך הוא ימשיך לטפל הלאה במצב הרוח של הסובבים אותו. העצמי המזוייף משתלט.

לכל אדם יש חלק שלישי נוסף בהוויה שלו, זה תחום הביניים, המרחב הפוטנציאלי. הוא נמצא בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. לדעת ויניקוט אפשר לפגוש את העולם הזה באומנות שמנסה ליצור דיאלוג בין שני העולמות האלה, וכן בדת.

עפ»י ויניקוט אם ננסה לשכנע אחרים שהעולם השלישי שלנו אמיתי, עלולים לחשוב שאנחנו משוגעים כי זהו עולם מאוד פרטי ונסיון לשכנע אחרים לשותפות בעולם הזה, עלול להכשל (לדוגמה בנושא המיסטיקה, מי שלא מאמין בזה רואה את אנשי המיסטיקה כמשוגעים). בטיפול אנחנו מנסים להגיע למרחב הפוטנציאלי ושם לטפל. כאשר מטופל מספר על בעיה אנחנו נתייחס גם לעובדות במציאות בעולם החיצוני, וגם לעולם הפנימי שלו.

אובייקט מעבר

ויניקוט מדבר על אובייקט מעבר (שהוא בד»כ חפץ רך – דובי, שמיכה⁹). הוא מתאר את החשיבות של אובייקט המעבר. באובייקט בד»כ משתמשים עד גיל 5-7, ואז לאט לאט הוא מתפרק מהטעינות הרגשית הזאת סביבו, אבל זה לא ששוכחים אותו, אלא הוא פשוט מאבד מהמשמעות שלו עם השנים. אנחנו מדברים גם על תנועת מעבר (ליטוף יד למשל, מלמול, שיר מסויים שחוזרים עליו לפני השינה). מציצת אצבע זה לא אובייקט מעבר (אלא סיפוק אוראלי), כי כשמדברים על אובייקט מעבר מדובר על חפץ מחוץ לגוף שלנו. מוצץ זה דבר חיצוני וזה יכול להיות אובייקט מעבר (יש חילוקי דיעות האם מוצץ הוא אובייקט מעבר או לא). ויש הבדל אצל ויניקוט בין התנדנדות (=תנועת מעבר) לבין מציצת אצבע (=לא תנועת מעבר אלא סיפוק אוראלי).

הילד צריך לעבור ממצב של תלות מוחלטת באמא למצב של תלות יחסית - מגיל חצי שנה, שאז מתחיל הכישלון בהתאמה המוחלטת בין האמא לילד (כמו שהסברנו כבר). ומה שעוזר לנו לעבור את המעבר הזה הוא אובייקט המעבר. לאחר שהאמא תופנם לגמרי בתוך הילד, האובייקט יכול לעזור ולהיות תחליף למה שמסמלת דמות האמא. לכן ויניקוט טוען שיש השקעה ליבידינלית עצומה באובייקט הזה. הילד אוהב אותו, כועס עליו. בגלל שזה תחליף לאמא, שהיא רכה מלטפת וחמה, בד»כ הוא יבחר באובייקט רך. אי אפשר להציע לילד אובייקט מעבר, זה צריך להיות דבר שהילד מגלה והוא צריך לבחור בו כחפץ מעבר. זה כמו שאי אפשר לגלות למטופל פירוש נכון לדבריו, אלא הוא צריך להגיע לזה בעצמו (כך היא גישתו של ויניקוט בטיפול).

לפי הגישה של ויניקוט חפץ מעבר או תנועת מעבר זה שלב הכרחי בתהליך ההתפתחות של הילד, ולכן זה תמיד יהיה, למרות שלא תמיד ההורים ישימו לב לכך. המבוגר לא שואל על האובייקט הזה. התינוק יצר את האובייקט הזה והוא שולט עליו, ואנחנו לא מערערים על הזכות המיוחדת של הילד כלפי האובייקט הזה. כך צריך להיות. הסיבה לכך היא שיש פרדוקס בנושא הזה של חפץ מעבר, כי מדובר על אובייקט קונקרטי, חפץ שקיים באופן ממשי, אבל מאידך זהו חפץ שהמשמעות שלו נובעת מהעולם הפנימי, מהפנטזיות של התינוק. מבחינתנו זהו דובי ככל הדובים, אך מבחינת הילד יש לו משמעות עצומה. זהו אובייקט שאינו תחת שליטה מאגית, אומניפוטנטית כמו פנטזיה או כמו השד של האמא עד גיל חצי שנה, אך מצד שני הוא לא לגמרי מחוץ לשליטה של התינוק כמו אובייקט רגיל או כמו האמא, שהתינוק בשלב זה כבר יודע שהיא מחוץ לשליטה שלו. זה חפץ שעוזר למעבר ממקום סובייקטיבי לאובייקטיבי, מעולם עם שליטה אומניפוטנטית, לעולם שאנחנו יותר מכירים במציאות החיצונית, וזה גם עובר לנו במעבר ממצב שאנחנו מרכז העולם והכל סביבנו, למצב שאנחנו אובייקט בין אובייקטים. אובייקט המעבר הזה עוזר מכיוון שהוא שייך לשני העולמות – הוא גם שייך לעולם הפנטזיות אבל הוא גם חפץ חיצוני. הוא עדיין בתוך השליטה שלנו, הוא לא הולך לעבודה בבוקר, אבל הוא בכל זאת חיצוני לנו.

אם כן, לפי ויניקוט, חפץ המעבר הוא חשוב ומשמעותי מאוד לילד ואסור לקחת לו את החפץ, כשהפרידה צריכה להיות איטית מאוד, ברגע שהילד מוכן לה (הילד עובר את תהליך הפרידה מעצמו בד»כ, ברגע שהוא מוכן לכך). יש לחפץ הזה ערך אישי אובייקטיבי, ולכן יש לילד זכויות על האובייקט, וההורים מסכימים לכך.

ברור שלא האובייקט הוא העיקר אלא מערך היחסים שיש לילד עם האובייקט. חשוב שהחפץ יסבול תוקפנות, ישרוד תוקפנות. גם אם הילד יכעס עליה ויפגע בה, היא תישאר כמו שהיא. שהרי הילד חושב שאם הוא כועס על מישהו אז המישהו יתמוטט, זה חלק מהחשיבה המאגית שיש לילדים, ובזה שהוא רואה שהחפץ לא מתמוטט זה מלמד אותו שהוא לא אומניפוטנטי ושלא כל מה שהוא רוצה קורה. הוא לא כל יכול.¹⁰

נסכם את הפונקציות שאותם משרת אובייקט המעבר:

1. תחליף לאמא. מפה נובע ש:
2. הוא מספק אשליית ביטחון, עם זה שצירך להתמודד עם המציאות הקשה והבדידות שמתחילים בגיל חצי שנה, וזה עוזר לנו לבנות את הלבד.
3. הוא עוזר לפתח את בוחן המציאות.
4. הוא עוזר להתחיל לפתח את הדיפרנציאציה בין הבפנים לבין הבחוץ (זה שהוא מצד אחד קונקרטי בחוץ אבל מצד שני הוא גם שייך לפנטזיות שלנו ולעולם בחוץ).
5. הוא חשוב מאוד לפיתוח היצירתיות שלנו. זה שהילד נותן משמעות סובייקטיבית למשמעות אובייקטיבית, זה מפתח יצירתיות. זה עוזר לנו לפתח מחשבה סימבולית.

החוויה הטיפולית עפ»י ויניקוט

ויניקוט מקביל כל הזמן את החוויה הטיפולית לקשר עם האמא. כמו שהאמא מאפשרת לתינוק לסיים את החוויות השונות שלו, לתת למטופל לקבוע את הקצב, לא להתערב, ולספק למטופל סביבה תומכת שבה תהליכי הגדילה הטבעיים שיש למטופל יתאוששו וישובו לפעול. טיפול זו מסגרת לא פולשנית שמאפשרת התפתחות.¹¹ הסיסמה שעליה הוא חזר היתה: להמתין, להמתין, להמתין. לא ישר לתת פירושים, יש פה משהו טבעי. תנו את הסביבה הטבעית והוא (המטופל) יחזור לפעול. הוא מתאר את זה שדוקא כשהוא (כמטפל) מרגיש עייף הוא מדבר הרבה יותר (כדי להישאר ער), עם פירושים יותר ארוכים. זה קשה להמתין. הנוכחות של המטפל צריכה להיות לא פולשנית.

בשלב מסויים בהתפתחות של התינוק, הוא נותן סימן לאמא מה הוא רוצה (ולא מצפה שהיא תבין אותו באופן מאגי), וכך גם בטיפול – המטפל צריך לאיתות מהמטופל שהוא יכול לפרש, לומר מה נראה לו, מה הוא מתרשם. ולפירוש יהיה ערך רק כאשר המטופל ירגיש כאילו הוא ברא את הפירוש. ההתערבות שלנו צריכה להיות נחווית כאילו היא באה גם מבחוץ (מהמטפל) וגם מבפנים (מהמטופל עצמו) – בדיוק כמו חפץ מעבר.

ויניקוט פחות מתייחס לטכניקות בטיפול ויותר מדבר על המסגרת הטיפולית, מסגרת שתאפשר התפתחות. המשמעות היא משנית (לעומת פרויד, אצלו הפירוש הוא העיקר). המסגרת הממתינה, ומאפשרת שישנאו אותנו ואנחנו עדיין נמצאים (ומאפשרת גם לנו לשנוא את המטופל ועדיין להישאר)

(16/05/2005)‏

תוקפנות עפ»י ויניקוט

בהקשר לתוקפנות ילדים מדבר ויניקוט על התנהגות אנטי-סוציאלית הנובעת כתגובה לחסך כלשהו, קיפוח, ודרך התנהגות זאת הילד דורש מהסביבה לספק את אותו חסך. עפ»י ויניקוט, הגורם לאותו חסך הוא האמא, ולה היכולת גם לרפאו, כי היא גרמה לו. אם תתקרב לחסך ותרפא אותו כמה שיותר קרוב לזמן בו גרמה לו, הריפוי יהיה כמעט מושלם (למשל שעת פינוק, לתת אהבה, חום, מתן גבול ברור).

אם החסך גדול מדי, אז מופיעה התנהגות אנטי סוציאלית, שתחילה תתבטא דרך התנהגות מטרידה – התקפת הסביבה, שבירה, הריסה. הוא בודק את רוחב הזרועות של האמא, בדיקת גבולות של כלל המערכות ובעיקר של האמא. עד כמה הזרועות באמת יקבלו אותו.

בבדיקת ילדי מוסדות נמצא כי תחילה יושבים בשקט, חוששים, אח»כ מתחילים להתפרע, ורק לאחר הצבת הגבולות (ולא העפה מהמוסד) מתחילים להפיק טוב מהמסגרת. עפ»י ויניקוט ההפרעה מביעה תגלית – המפריע מאמין עדיין כי מגיע לו משהו מהמוסד, ולכן דורש אותו בכח. דווקא הילד הטוב, הרגוע, השקט, עלול להיות זה שהתייאש מהמסגרת, לא מאמין שיש לה מה לתרום לו, ולכן לא דורש דבר.

לא מדובר כאן על פשיעה אלא על מה שקודם לה. הפשיעה תגרם ע»י פליטת המפריע מאותו מוסד, ההתייאשות. מה שנובע מכך שצוות העובדים אינו מיומן ובעל אוריינטציה לטיפול. ויניקוט מדגיש כי בכל אהבה יש גם גבולות חינוכיים – לאהוב , אך לאסור כשצריך, ולעמוד בשנאה שהילד מעורר בנו ולהשתמש בה להמשך.

הילד האנטי סוציאלי ייקח בכח את מה שמגיע לו – למשל ע»י גניבה. הילד שגונב אינו רוצה את החפץ, אלא הוא רוצה את האמא שהוא זכאי לה, הוא רוצה את האהבה שחסרה לו, משהו טוב שהיה לו ואבד. הוא לא מדבר פה על עבריין, על ילד שגונב כדי לסחור, אלא ילד שלוקח וזה ניצוץ של התנהגות אנטי סוציאלית. הוא מעמיד את החברה במבחן – כמה הוא יכול לקחת מהחברה והיא עדיין תסבול אותו, והוא באמת צריך להרגיש שהחברה סובלת אותו, על ידי שהיא מרסנת אותו.

ויניקוט – סיכום

• הוא מתעלם לגמרי מהנושא של הדחף. למרות שהוא רואה את עצמו כתלמיד של פרויד, הוא מתעלם מהדבר הזה שהוא משמעותי אצל פרוינד.
• הוא מתייחס לתקופת החוסר אונים (עד חצי שנה), תקופה ממנה פרויד פחות או יותר מתעלם.
• אצלו החוויה של הקשר קודמת לכל סיפוק דחף וכל דבר אחר. מה שאחראי לבריאות הנפשית שלנו זה אספקה הורית מתאימה.
• כל פתולוגיה מתבטאת כפגיעה ב-self ובד»כ היא תוצר של פגם באמא. דרך הקשר עם האמא הדברים ניבנים אצל הילד, ולכן הקשר כל כך חשוב.
• היה תלמיד של מלאני קליין, אך היה מאוד אמביוולנטי כלפיה. בגלל שהוא ערער על דבריה היא ניתקה אותו מהקבוצה שלה, והדבר גרם אצלו למירמור. ואז הוא הקים את הזרם השלישי שניסה לאחד את הפיצול שחל בתנועה הפסיכואנליטית.
• הוא אומר שאגרסיה היא תוצאה של תסכול אמיתי שהיה לילד עם החוץ.
• הוא נתן המון דגש לסביבה, ליחסים האמיתיים שיש לנו עם הסביבה.
• התפקיד של האמא לפי ויניקוט: מושקעות טוטאלית בתינוק, הולדינג מושלם, ולאחר מכן לאפשר לו להיות לבד, רגע אילוזיה, ולאחר מכן לאט לאט לבצע כשלון הדרגתי. (מהלר לעומת זאת, התפקיד של האמא הוא להשתנות על פי כל שלב, לפי הצרכים של הילד ולפי בולבי תפקיד האמא הוא להיות בסיס בטוח).
• הוא מתייחס המון לנושא של הסלף ופתולוגיה קיימת כאשר יש קשר לא טוב בין הסלף האמיתי לסלף המזוייף. פתולוגיה יכולה להיות גם קשורה לחוסר יכולת לעבור בגמישות מהעולם הפנימי לחיצוני. (לעומת זאת, הציר המרכזי בתיאוריה של מהלר היא התרחקות-התקרבות, ולכן היא אומרת שפתולוגיה נוצרת כאשר נתקעים במעבר בין ההתרחקות וההתקרבות. לפי בולבי פתולוגיה תתבטא ב-type B– אם אין למי להתקשר, כמו ילדים בבתי יתומים שאין להם דמות אחת ליצור איתה קשר)
• יש פוטנציאל גנטי מולד, אך כדי שהפוטנציאל יצא לפועל יש אחריות הורית להוציא אותה אל הפועל. (מהלר: משלבת בין ההתפתחות הפיזיולוגית, המולדת, הקבועה, לבין ההתפתחות השינוי הפסיכולוגי. בולבי: המון דגש לסביבה. אם כי דבר בסיסי, מולד, הוא החיפוש של קשר – נולד עם רפרטואר של התנהגות, שמטרתו ליצור קשר, הישרדותי).

מאלני קליין

1882-1960. המורה של ויניקוט. אבא שלה היה יהודי. ההורים של אבא שלה רצו שאבא שלה יהיה רב. הוא מרד במסורת והלך ללמוד רפואה. בגיל 40 הוא התגרש מאשתו הראשונה, התחתן עם אשתו השנייה, בת 25, שהיא היתה אמא של מלאני. מלאני מדברת על אביה המבוגר שלא היה לו סבלנות אליה, אך למדה ממנו הרבה. הוא נפטר כשהיא היתה בת 18. יש תיאורים סותרים על הבית של ההורים שלה. שני אחים שלה נפטרו צעירים (אחות בגיל 9 משחפת ואח בגיל 29).

אמא של מלאני מתוארת כאשה חזקה מאוד. היא גרה עם מלאני במספר מקומות מגורים ברחבי אירופה. יש טוענים שיש כתבים שמעידים שהיא היתה מאוד אטומה.

מלאני התחילה לימודי רפואה אך עברה למדעי הרוח כתוצאה מנישואין. בעלה היה מהנדס ועברה בגללו דירה הרבה פעמים. נישואין לא טובים, היא ממש שנאה אותו.

ב-1920 הגיעה לבודפשט שם החלה לקרוא כתבים של פרויד, עברה פסיכואנליזה אצל מטפל ידוע שעודד אותה ללמוד פסיכואנליזה ועודד אותה לעשות פסיכואנליזה לילדים. הילדים הראשונים בהם טיפלה היו הילדים שלה, ועליהם היא פיתחה את התיאוריות שלה. בהמשך הציגו אותה בפני פרויד והיא התחילה להציג בכנסים. ב-1922 היא התגרשה מבעלה, ואז הזמינו אותה לאנגליה להרצות בכנס, והיא כבר נשארה באנגליה עם בן ובת שלה, כשילד אחר נשאר עם האבא (ילד זה התאבד או נהרג בתאונה, לא ידוע). הבת שלה הפכה גם לפסיכואנליזה והיתה אויבת שלה, השמיצה אותה רבות. ללוויה של אמא שלה היא לא הגיעה והרצתה באותו יום עם בגדים אדומים (שמעידים על שמחה).

היא סבלה מדכאונות, הטיפול שלה בילדים שלה היה קטוע, והם היו תקופות אצל הסבתא שלה.

היא מאוד קשה, מאוד עמומה. מצד שני, המושגים שלה מאוד משמעותיים ועשתה מהפך בחשיבה שלה ובהתייחסות שלה לנפש.

היתה יריבות קשה מאוד בינה לבין אנה פרויד, ובעצם מלאני הרגישה כל השנים שעושים לה עוול, כי היא בעצם הממשיכה של פרויד. פרויד עצמו לא הביע עמדה מי הממשיך שלו. נוצרו שתי מחנות בחברה הפסיכואנליטית, מלווים בהמון תחרות וקנאה.

הפנטזיה

זה מושג מאוד בסיסי בתיאוריה שלה. זה לא בריחה מהמציאות, אלא הפנטזיה היא הליווי המחשבתי לדחפים. ולכן מלאני מקטלגת את הפנטזיות לשתי קבוצות (כמו הדחפים): יש פנטזיות של הרס ותוקפנות ויש פנטזיות של חיים. התינוק נולד עם שני סוגי הפנטזיות האלה, ולכן הפעילות המנטאלית הראשונה של התינוק היא הפנטזיה. הוא מפנטז¹². כשתינוק נולד הוא חווה את העולם כמסוכן, והדבר לא קשור להורים – זה מולד. הפנטזיה קשורה לתחושה פיזית, ולכן חוויות ראשוניות של תינוק כמו רעב, שובע, מפורשות על ידי התינוק כמו פנטזיות על יחסי אובייקט. למשל, יש לתינוק גזים, אז הוא ירגיש שהוא שנוא, שאובייקט מסויים מתקיף אותו. וכשהוא זועם ובוכה, הוא מפנטז שהוא תוקף חזרה את מי שהתקיף אותו. וכשטוב לתינוק, הוא מרגיש שמישהו אוהב אותו. אם כן חוויה גופנית מפורשת למשמעות רגשית.

ולכן, למשל, תינוק שחולה כשהוא קטן ומטפלים בו, מכניסים מחטים, מדחום וכו', הוא חווה חוויות קשות של תקיפות, וזה מחזק את הפנטזיה ההרסנית.

מאלני בעיקר עבדה על הפנטזיות, ולא נתנה משמעות גדולה לאמא שבחוץ.

ומה הקשר בין הפנטזיות למציאות? הפנטזיה שלנו משפיעה על המציאות, והמציאות משפיעה על הפנטזיות. איך פנטזיה משפיעה על המציאות? יכול להיות למשל מצב שהתינוק רעב, והפנטזיה יכולה להיות שמתקיפים אותו, ולכן יכול להיות מצב שמגישים לתינוק פיטמה, שזה משהו טוב, אך הוא מסרב והסיבה היא שהפנטזיה שלו שהוא מותקף (שהרי הוא רעב) דוחקת את המציאות, ואת השד הוא לא חווה כטוב כמו שהוא באמת, אלא הוא חווה אותו כתוקפני. הוא משליך על מי שמטפל בו את הפנטזיות שלו.

(גם אצל מבוגרים, הפנטזיה יכולה לעוות אם כן את איך שאנו רואים את המציאות ומגיבים לה, ויכולה להשפיע על ההתנהגות של האנשים במציאות. כי אם לי יש תפיסה של רוע, שהמישהו בחוץ הוא אדם רע, ואני מביטה בו במבט של שינאה, אז השאלה היא ממה זה בא. יכול להיות שלי יש פנטזיה של רוע ואני משליחה את זה על השני, אבל אף אחד לא אמר שהוא באמת כזה).

החלק השני הוא שהמציאות משפיעה על הפנטזיה. אם המציאות היא מציאות עם חוויות רעות, אז הפנטזיות הדומיננטיות תהיינה רעות. ואם באמת האמא רעה, ולכן יש חוויה רעה, זה יחזק את הפנטזיה הרעה. אם יש חסך זה מחזק את דחף המוות. זה לא שדחף המוות נוצר בגלל חסך, דחף המוות נוצר מלידה, אך החסך מחזק את הדחף הזה. הציפיה שלנו לסכנה לא תיעלם אם לא יהיו סכנות, תמיד יש לנו את דחף המוות, אך אם יש סכנה זה יחזק מאוד את הציפיה לסכנה, את הפנטזיה הרעה.

חשוב אם כן להבין שהפנטזיות הטובות והרעות קיימות מלידה אך הן מקבלות חיזוקים לכאן ולכאן כתוצאה מהחוויות.

(‏23/05/2005)

הציר המרכזי עליו מדברת מלאני קליין הוא אהבה-שנאה. היא עובדת על הפנטזיה. והפנטזיה אצל מלאני קליין נמצאת באגו (בניגוד לפרויד, שם הפנטזיה נמצאת באיד). הפנטזיה הוא תפקוד של האגו. האגו המוקדם שלנו מסוגל לחוות יחסי אובייקט פרימיטיביים, בפנטזיה.

נעבור לדבר על הפוזיציות הנפשיות בהתפתחות של מלאני קליין. היא פחות מדברת על שלבי התפתחות, אלא יותר מדברת על שתי פוזיציות מרכזיות, שאנו נעים ביניהם. הן אינן סטטיות. יש לנו תנועה תמידית בין הפוזיציות, כשהתנועה יכולה לעבור ממש מהבוקר לערב, או בתחילת השעה הטיפולית להיות בפוזיציה אחת ובסוף השעה להיות בפוזיציה אחרת.

הפוזיציה הראשונה: הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית (סכיזו = פיצול, פרנואידית = השלכה). היא מדברת על הפוזיציה הזו אצל תינוקות בערך בגילאים 0-3 חודשים. אבל נראה את הפוזיציה הזאת גם בחיים הבוגרים. אצל התינוק קיים מאבק בין דחף החיים לדחף המוות. ויש דרמה שלמה שהוא משליך החוצה בלי קשר למה שקורה בסביבה. ובדרמה הזו הוא לא יכול לשאת בתוכו את דחף המוות, זה נורא מפחיד, ולכן הוא יפעיל את מנגנון ההשלכה (אנחנו לא יכולים לשאת את זה שיש לנו משהו, אז נשליך אותו). ואז מי יהפוך להיות רע? העולם שבחוץ, הסביבה, האובייקט שבחוץ. זה אפילו לא אובייקט, זה חלקי אובייקט – שד בד»כ. אין עדיין יכולת לראות אובייקט שלם. זה משהו כלל לא אנושי.¹³ ואם המנגנון הוא שאנחנו רוצים להיפטר מהרע, אז מה זה שבחוץ רוצה? גם הוא רוצה להיפטר מהרע, וזו החוויה הרגשית בפוזיציה הזאת: כמו שאני דוחה את הרע כך גם הוא מנסה להשליך עלי את הרע שלו. נוצרת חוויה מאוד רודפנית: אני רוצה להשליך את הרע החוצה, ומי שבחוץ רוצה להשליך את הרע עלי, לתקוף אותי, לנקום בי.

והתינוק לא יכול לשאת מצב שהוא מרגיש שכל כך רודפים אותו, כי הוא במצב חלש, ולכן הוא יכול ממש להתפרק מדחף המוות הזה, והפחד האמיתי שלו זה שהוא ייהרס, יאבד, לא יהיה (הוא עצמו). הוא לא יכול להשאיר את הרע בעצמו, כי הרע מפרק אותו. עולה פה חרדה של הכחדה. ולכן הדרך של התינוק להתמודד עם המצב הזה, זה דרך המנגנון של הפיצול. ומה שהאגו עושה זה פיצול, ומחלק את העולם: יש אובייקט טוב, אידיאלי, מושלם, איתו הוא מזדהה ואותו הוא רוצה להפנים, ויש אובייקט רע. ומה שמציל את התינוק הוא שמהתוהו ובוהו הזה יש לנו ארגון פרימיטיבי נפרד ומפוצל לגמרי. יש טובים ויש רעים. וזה עושה סדר. הפיצול הזה עושה סדר. הוא מזדהה עם השד הטוב, הוא מפנים אותו, וכך הוא מרחיק את החלק הרע, הרודפני. זה בחוץ. וכשהתינוק, כשהוא אוכל, הוא חייב להרגיש שמי שמאכילה אותו זו מישהי שאוהבת אותו באופן מושלם, ואין לה שום קשר עם מי שמכאיבה לו. ואיך היא מכאיבה לו? כשהיא גורמת לו לבכות, נותנת לו לחכות, לא מאכילה אותו מיד. החרדה שתתעורר מהמחשבה שזו שמאכילה אותו (הטובה), היא גם רעה לפעמים, עלולה לגרום לו לא להיות מסוגל לאכול בנחת. הוא חייב לעשות פיצול. זה אירגון שהוא חייב לעשות, הוא לא יכול לעמוד במחשבה שיש שם גם משהו רע, כי אם יש משהו רע, זה עלול לתקוף אותו. הוא גם צריך לשנוא, צריך לשנוא כחלק מההתפתחות, והשנאה לא יכולה להיות מזוהמת בחלקים טובים. אם כן, הפיצול מסייע לתינוק לממש את הצורך שלו לשנוא. אם האובייקט שאני רוצה לשנוא יש בו גם חלקים טובים, אז איך אני אשנא אותו מכל הלב?¹⁴

הפוזיציה הזו, שתיארנו עכשיו, זה מצב נפשי שקיים אצל כולם, מצב של מאבק פנימי בין הטוב לרע, מצב שאנו תוקפים ומפחדים שיתקפו אותנו בחזרה, פחד שיכעסו עלינו. זו חרדה שקיימת (ועליה עובדים בטיפול).

אם ההתפתחות תהיה בתנאים טובים, ויהיו חוויות טובות, אז הן תתגברנה, ואם יש הרבה חוויות טובות, אז לאט לאט יהיה לנו פחות דחף להשליך אובייקטים רעים, כי הטוב כבר ימלא אותנו. תהיה פחות תוקפנות, תהיה פחות חרדה של רודפנות, ואז יהיה איזשהו מעגל חיובי. אם אני פחות מפחד שיתקפו אותי, אז אני צריך פחות את הפיצול הזה. לאט לאט אני פחות צריך את המעגל הזה של הפיצול, וממילא לאט לאט אנחנו מתחילים להבין שזה אותו אחד, מישהו שלפעמים הוא טוב ולפעמים הוא רע, ואז אנחנו עוברים לפוזיציה הבאה:

הפוזיציה הדכאונית: קליין מראה איך להיות במקום דיכאוני (להרגיש אשמה) זה הישג ברמה הנפשית: אמרנו שלאט לאט הפיצול מפסיק והתינוק מפתח יכולת לראות אובייקטים שלמים. ומה הוא מגלה פתאום? שאמא הזאת שהוא כל הזמן מתקיף, מפרק, שונא, היא גם האמא הטובה. זה אותה אחת! וזה דבר שמאוד קשה לשאת – אני אוהב ושונא את אותו אחד?! זה כמעט בלתי נסבל לשאת את ההבנה הזו, ואז מה שקורה לו הוא שהוא נכנס לדיכאון, כי הוא קולט שהוא הרס את האמא הטובה! ואז ההרגשה שלו היא שהעולם הוא ריק, הוא נשאר לבד בעולם הזה. ויש כאן הרגשת אשמה חזקה, שהוא בעצמו הרס. והוא לוקח אחריות. עולה אצלו מקום לתקן את מי שהוא הרס ופגע בו כל כך. יש פה מקום לרפרציה. ואיך הוא יכול לתקן את האובייקט שהוא הרס? דרך אהבה. הוא מנסה לתקן את האובייקט דרך אהבה. וזה הישג מרשים הפוזיציה הזו, כי יש לנו כאן פחות עיוותים של המציאות, יש כאן עבודה עצמית – איך אני מטפל בעולם העצמי שלי, שאני גם אוהב וגם שונא. יש המון עבודה פנימה, איפה אני לא בסדר. אני לוקח אחריות. ומה שעוד יש פה, וזו הבנה מכאיבה של הפוזיציה הדכאונית, היא הבנה שאי אפשר לשכתב את ההיסטוריה. פגעתי, ואני יכול לנסות לפצות על זה, אבל לשנות את העבר אי אפשר. בפוזיציה הקודמת, העבר כל הזמן משתנה. כל אירוע בהווה משנה את כל התפיסה שלי, את כל העבר שלי, אני שוכח את כל ההישגים הקודמים. בפוזיציה הזו אני לוקח אחריות, אני רוצה לתקן, אני רוצה לפצות על מה שהיה, מתוך הבנה שאי אפשר לשנות את העבר.

ויש פה גם דיכאון על זה שאין אובייקט מושלם, שפעם חשבנו שיש – יש מישהו מושלם שהוא יגן עלי, והכל יהיה טוב ויפה, כמו באגדות. זה כואב לגלות שאין משהו מושלם.

דבר נוסף שהיא אומרת הוא שחשוב שהאמא לא תיעלם בשלב הזה, כי זה מאוד טראומתי. כי אם התינוק רוצה לתקן ויש לו חרדה לגורל של האובייקט, ובשלב זה האמא לא נמצאת או שיש חסך באהבה שלה, אז זה יכול לחזק את החלק האומניפוטנטי שהוא הרס אותה ולכן היא לא נמצאת או לא אוהבת. ואם היא נמצאת זה מחזק את האמונה שלו בכח האהבה שלו, שהנה החזרתי אותה, וזה גם מפחית את האמונה בכח ההרס שלו, שהנה למרות כל מה שעשיתי האובייקט לא נהרס. האחר חסין מפני ההרס הזה. אני לא כל יכול בכוחות ההרס שלי.

מה שמאוד חשוב בפוזיציה שלי היא תחושת האחריות למעשים, לפנטזיות.

התיקון (רפרציה): כמו שאמרנו, הנסיון לתקן הוא דרך אהבה. ובאמת נסיון זה בא לעזור לנו להתמודד עם החוויה של האובדן, וזה גם איזשהו נסיון לתת משהו בעקבות אשמה שיש לנו. והתיקון פה מחדד את הביקורת של המציאות: אני עושה משהו, אני אחראי למעשים שלי. היא אומרת שאצל ילדים רואים את הנסיון לתיקון דרך זה שהם רוצים לחייך, לרצות, לנסיון להאכיל את אמא. הוא עושה את זה באמת כי איכפת לו מהאובייקט, ובאמת יש לו צער ודאגה לאובייקט. בגיל מבוגר זה יכול להתבטא דרך זה שאנחנו מקריבים מעצמנו לאחרים, או כשאנחנו באמת שמחים כשמישהו אחר שמח.

והתיקון הוא זמני. כי אם התיקון היה קבוע, זה היה תיקון מאני, החרדה והאשמה לא נגמרים, כל הזמן אני בתיקון. ולכן אנשים שכל הזמן מקריבים את עצמם בשביל אחרים, זה גם לא טוב. זה קצת להיות כל הזמן בחרדה ובאשמה. ואז יכולה להתעורר הגנה לא טובה - הגנה מאנית, הגנה מאנית תופעל כשאני לא יכול לשאת את הדיכאון, את האשמה, הם כבדים מדי. אני רוצה להכחיש את הכאב הזה, את האשמה הזו. וההגנה המאנית הזו ישר מוחקת ומוציאה אותנו מהמקום הזה. (הערה: זה נורמלי להיות לפעמים בהגנה מאנית, הבעיה היא אם נתקעים בזה). בהגנה מאנית אני לא רוצה שלא יכאב לי שהרסתי את האובייקט, ולכן מה שאני אעשה זה אתייחס לשני בבוז. אבטל אותו. שהרי אני לא צריך לדאוג ממישהו שלא שווה כלום. נראה דה-ואליואציה של האחר. תהיה תחושת שליטה (בניגוד לתלות שיש במצב הדיכאוני). אני לא צריך לדאוג מאובדן אובייקט, כשאני במצב של שליטה. ולכן במצב זה אין אֶבֶל, אין כאב.

(‏30/05/2005)

העבירו ביקורת על מלאני קליין שהיא מדברת רק על איך האמא תעזור לתינוק לצאת מהתוקפנות המולדת שלו. היא מתארת אמא מושלמת, טובה. אין התייחסות להורה עם בעיות אלא רק איך חוויות טובות יעזרו לילד.

סיכום: פוזיציות

האנבי envy

זה מצב של קנאה, והוא מופיע יותר בפוזיציה הפסיכו-פרנואידית. זהו רגש של קנאה שיש לנו כלפי אובייקט טוב, אובייקט שיש לו את היכולת לעזור לנו, לתת לנו, למנוע מאיתנו להרגיש כאב, חרדה. ואנו מקנאים בו, כי אנחנו רוצים שזה יהיה אצלנו בידיים ולא אצלו. למה לו יש את האושר הבלתי נדלה הזה? הזרימה הבלתי פוסקת של החלב (אובייקט הקנאה הראשון אצל התינוק לפי מלאני קליין). אנחנו מקנאים קודם כל כי אצלו כל האושר ולא אצלי, וגם כי ההרגשה שלנו היא שלפעמים הוא מחליט איך לתת לנו את האושר הזה – בבת אחת, בטפטופים וכד'. הקנאה והשנאה יהיו או כלפי האובייקט הטוב (השד), שמקמץ (לא נותן לנו ברוחב לב – כך אנו חווים את זה) ומחליט איך לתת לנו, אבל הקנאה שלנו גם מוגברת על ידי הסיפוק. גם אם השד נותן ונותן ומספק אותי, אני מקנא, על העושר האינסופי הזה שיש לו, הכל יוצא לו בקלות. מה שהאובייקט הטוב נותן לי זה משהו שאני לא יכול להשיג, וזה בשליטה של מישהו אחר. זה לא אצלי, וזה דבר שקשה לנו לסבול – קשה לסבול שלמישהו אחר יש משהו שאני רוצה. אצל מבוגרים, הדוגמאות לדברים טובים שיש למישהו אחר ולי אין הם ידע, יכולת להרגיע וכד'. קנאה חזקה זו נקראת אנבי. דבר זה קיים בכל החיים, למשל ילד מול ההורים שלו, סטודנט מול מדריך, מטופל מול מטפל.

הקנאה זה משהו מבייש מאוד ולא נעים. בחברה זה ממש טאבו, הקנאה גורמת לנו לבושה. הקנאה לא תופנה למישהו רחוק אלא למישהו קרוב, מישהו ששייך לקבוצת ההשתייכות החברתית שלנו (למשל, מי שהיה רוצה שיהיה לו כסף בד»כ לא מקנא בביל גייטס, כי הוא רחוק). הקנאה היא למישהו שאנחנו בקשר איתו, חבר שלנו למשל – ולכן זה כ»כ מבייש.

מלאני קליין אומרת שיש טרגדיה באנבי, ומסכן מי שיישאר באנבי: בגלל שיש לי קנאה כל כך עזה כלפי האובייקט הטוב, הסכנה היא שמרוב הקנאה נאמר: תמות נפשי עם פלישתים. אני אקלקל אותו. אני ארגע רק כשגם לו לא יהיה שום דבר. ואז, ואצל התינוק זה יכול להיות ברמת הפנטזיה, הקנאה גורמת לזה שהוא הורס ומקלקל את האובייקט הטוב. והטרגדיה היא שהרסנו את הטוב ונישאר רק עם רע. האנבי יכול להוביל אותנו למצב מאוד קשה, כי אין לנו יותר טוב. כשיש לנו שנאה בלי אנבי אנחנו הורסים רק את הרעים, אבל בשנאה עם אנבי אנחנו הורסים את הטובים. ואם הרסנו את האובייקט הטוב אז אין פיצול, אין יותר טובים ורעים אלא רק רעים, ואנחנו כך בעצם הורסים את התקווה, כי נשארנו רק עם רע. אין מישהו טוב שאפשר להפנים.

מלאני קליין טוענת שהאנבי הוא מולד, ומי שיש בו הרבה תוקפנות יש לו הרבה אנבי. ומי שיש לו אנבי חזק, קשה לו לעבור מהפוזיציה הסכיזו לפוזיציה הדיכאונית, כי הורסים את הטוב ואז נמצאים עוד יותר במעגל של השלכות ואז עוד יותר מנסים לעשות פיצול וכן הלאה. נוצר מעגל קסמים שנשארים ברע ולא מצליחים לעשות אינטגרציה של האובייקט ולעבור לפוזיציה הדפרסיבית. ובאמת קשה מאוד לצאת מהאנבי.

אצל תינוקות ניתן לראות את האנבי בזה שהוא מאוד רעב, והאמא ממש מפוצצת מחלב, ובכל זאת במשך דקה הוא בוכה ולא מסכים לאכול. אבל תינוקות בריאים מצליחים לצאת מזה אחרי דקה ומתחילים לאכול. אבל ניתן גם לראות תינוקות שלא מצליחים לצאת מהאנבי הזה וממשיכים לבכות וזה באמת מצריך טיפול.

אם כן, הקנאה לא מאפשרת לנו להפנים אובייקט טוב ולא מאפשרת מעבר לפוזיציה הדפרסיבית. ולמרות שהאנבי שייך לתוקפנות מולדת, הוא יכול להתפתח ולהתחזק דרך תיסכול, מחסור בסיפוק, חוסר עקביות אצל האמא וכד'.

מי שיש לו יכולת להכיר תודה על הטוב שהוא מקבל, עדיין יש לו גם אנבי, אבל הוא מתמודד איתו. האנבי אצלו הוא מצב זמני. לכל אחד יש אנבי, אבל היכולת להכיר תודה מאפשרת לנו לצאת מהאנבי ולהפוך אותו לזמני, וזה רק יחזק אותנו. בעבודה הטיפולית (אצל מטפל עם אוריינטאציה למלאני קליין) מאוד עובדים על זה, על הרגש של הכעס והתוקפנות כלפי המטפל, הרצון להרוס אותו קצת, כי זה מחזק את האגו, וזה מאוד מחזק אותנו.

טכניקות להתמודד עם האנבי:

• אם הפיצול בין הטוב לבין הרע נכשל, אז צריך להגביר את הפיצול, ניצור אובייקט עוד יותר מושלם, וכלפיו נפנה המון תשבחות, מתנות וכו'.
• להוריד מהערך של האובייקט, לעשות לו דה-ואליואציה, כי אם הוא לא כזה טוב ומושלם אז כבר אין לנו הרבה מה לקנא בו.
• להוריד מהערך של העצמי, כי אם אני לא שווה אז אין לי מה לקנא, כי אני גם ככה לא יכול להיות כמוהו, לא מגיע לי להיות טוב כמוהו.
• לשנות את הכיוון של הקנאה, לגרום לאחרים לקנא בי, בעיקר אנשים שקרובים אלי, מאותה קבוצת התייחסות. כך אני מרגיש שהטוב אצלי ואז אני לא צריך לקנא.
• להגביר את הרגש של השנאה, לדכא את האהבה, וכך זה פחות כואב. כי אם אני לא כל כך אוהב את האובייקט בו אני מקנא, אז אני לא מרגיש כל כך אשמה בזה שאני מקנא בו, כי מה איכפת לי ממנו בעצם?

סיכום – אנבי:

קנאה פרימיטיבית, תוצר של תוקפנות מולדת. קנאה שמכוונת אל אובייקט שנתפס אצלנו כטוב. הכעס על זה שהטוב הוא לא בשליטה שלנו ומוזן אלינו במידה מוגבלת.

מושגים נוספים שלא הספקנו לדבר עליהם:

ג'לוסי – הקנאה לאחר. יש כאן שני אנשים, וזה מצב שהאדם מרגיש שנשללת ממנו אהבה מהאדם שהוא אוהב, על ידי מישהו אחר. הדוגמה הראשונית לזה היא התסביך האדיפלי. אבא גונב ממני את האהבה מאמא ולכן אני רוצה להרוס את אבא. מהג'לוסי יותר קל לצאת, וזה יהיה אם האובייקט שאותו אנחנו אוהבים ייתן לנו מספיק אהבה. אם אמא תאהב אותי מספיק אני לא ארגיש שאבא גונב לי את אמא. במצב הראשוני, גם היריב הוא מישהו שאנחנו אוהבים אותו (בתסביך האדיפאלי זה האבא), וכשמתבגר זה יכול גם להיות מישהו שלא אוהבים (כמו המאהב של מישהי שאני אוהב).

גרידיות (חמדנות) – זה מצב שאנחנו רוצים למצוץ עד יובש ולזלול את השד, וכך בעצם לקחת את כל הטוב אלי. תוצר הלוואי של זה הוא שמייבשים את האחר, וזה גורם להרס של האובייקט הטוב – אבל זה לא מה שרציתי (בניגוד לאנבי שם אני רוצה להרוס את האובייקט).

חזרה – תפקיד האמא אצל מלאני קליין:

לאמא אין הרבה מקום בתיאוריה שלה, התפקיד של האמא זה להיות מיכל טוב לתוקפנות של הילד, ולעזור לו לעבד את התוקפנות הזאת (דרך ההזדהות ההשלכתית עליה דיברנו לפי אוגדן).

פתולוגיה: תהיה רגרסיה לשלב הפסיכו-פרנואידית, ולהיתקע שם, ותהיה תוקפנות מולדת רבה מדי, בגללה התינוק ייתקע באנבי ויתקשה לעבור לחלק הדפריסיבי.

תורשה מול סביבה: העולם הפנימי הוא החשוב, והוא היציר של הביולוגיה. יחסי האובייקט נצבעים על פי העולם הפנימי הזה. זאת אומרת שהפנטזיות כשהתינוק נולד לא מושפעות מהסביבה. זה דגש חשוב אצל מלאני קליין. בהמשך, היחסים יתקנו את הפנטזיות, כלומר הסביבה תתקן את מה שנולדנו איתו.