תאוריות התפתחותיות - מחברת -2007/8

חזרה לאתר

---

28.1.08

התאוריה של פרויד-הדגש על הדחף.

תאוריות של יחסי אובייקט-מאהלר (תאורית ההיקשרות), בולבי, מלאני קליין וויניקוט. כל התאורטיקנים הם נאופרוידיאנים.

הקורס מדבר על התפתחות של תינוקות. התפיסה היא שגם בטיפול אצל מבוגרים עובדים על החלק הילדי.

הקדמה

התאוריה מתרכזת באובייקט-הדמות המרכזית שמטפלת בתינוק. מה שקורה לנו עם האובייקט בתחילת חיינו, משפיע על האישיות הבוגרת שלנו. ההפנמה הזו משפיעה על איך שאנו תופסים את עצמנו, אחרים, מה אנו מצפים מאחרים. איזשהו ייצוג פנימי שיש לנו. אנשים שההפנמה אצלהם לא גמישה-אישיות פתולוגית.

בטיפול אנו באים לאנשים שאנו לא מכירים-הציפיה שיש לנו לפני שאנו מתחילים קשר קשורה להפנמות שיש לנו מתקופות קודמות יותר. השאלה כמה יהיה מפגש בין ההפנמות לבין מה שנפגוש וכמה זה יכול להשתנות, כמה יש גמישות.

דרך עבודה טיפולית אפשר לעשות שינוי בהפנמה.

הדגש בגישה היא להסתכל על האובייקט כדמות מרכזית בחיים שלנו. לכל אדם צורך ביחסים. זהו לא רק צורך ביולוגי, הוא נותן לנו תחושה של ערך עצמי, קבלה, מתפעל מאיתנו וכו'.

האובייקט אמור להיות רצוי. שניפגש עם דמות שיכולה להכיל גם תוקפנות שלנו, שיש לה איזה מרחב פנימי בתוכה. דמות שלא נבהלת מתוקפנות, אלא מחזירה אותה מעובדת. הדמות אמורה לגבש בילד איזושהי אינטגרציה בתוכו.

הרבה פעמים עושים הקבלה-התכונות של הורה, רצוי שיהיו גם במטפל.

בניגוד לפרויד שבקושי דיבר על האובייקט, בתאוריה הזו יש דגש מאוד משמעותי על האובייקט.

אצל פרויד המוטיבציה להתנהגות היא כל הזמן לספק את הדחף. לפי גישה זו המקור למוטיבציה הוא רצון לקשר, ליחסים.

פרויד נתן חשיבות ל-5-6 שנים ראשונות של הילד. תאוריות יחסי אובייקט נתנו דגש עיקרי לשנת החיים הראשונה בעיצוב האישיות של האדם.

פרויד בנה את התאוריה שלו דרך עצמו ודרך כמה מקרים בודדים שהוא טיפל בהם. בתאוריה זו בעיקר ערכו תצפיות על הורים וילדים.

חלק מהתאורטיקנים ביחסי אובייקט נתנו דגש על העולם הפנימי וחלק יותר על העולם החיצוני.

פרויד טען שהאישיות מתפתחת דרך האיד, כאן התפיסה שכל האישיות מתפתחת דרך יחסי אובייקט.

ההתרכזות בתאוריה היא סביב אובייקט אחד. רוב התאורטיקנים בתאוריה מתייחסים לאם כדמות מרכזית אבל זה לא תמיד משנה. 

מרגרט מאהלר 1897-1985

נולדה בהונגריה ואת רוב התאוריה פיתחה בארה"ב. היתה רופאת ילדים. הכוח של התאוריה שלה היה התצפיות המדוקדקות על הורים וילדים. לכן יש משהו מאוד פרקטי בתאוריה. היא מאוד מתייחסת לעמדה של האם, מה היא מרגישה עם הקשר הטוטאלי עם התינוק, מה קורה לה שם.

מאהלר אומרת שהבשלות הפסיכולוגית גורמת לכך שהתינוק אמור להפנים את הפונקציות של האם והאם תהיה בתוכו (ניגוד למצב בו התינוק היה בתוכה בזמן ההריון). דרך הקשר תשפיע על איך שהוא יתפוס את עצמו, את תחושת העצמי שלו.

התאוריה של מאהלר מדגישה את הספרציה והאינדיבידואציה.

בהתפתחות קודם יש ספרציה. קודם הילד מתחיל להיפרד מהאם. הוא מתחיל להסתכל מסביב, הוא מתחיל לזחול ולהתרחק מהאם ממש ברמה הפיזית. הדגש הוא תמיד על האם. הוא רוצה לבדוק כל הזמן שהיא שם, שהיא נגישה עבורו.

אם האם עסוקה כל הזמן יש היצמדות, התינוק לא עוזב אותה.

האינדיבדואציה היא הבנה של התינוק שהוא נפרד מהאם והוא יתחיל לבנות את עצמו.

בתאוריה של מאהלר יש הבחנה והשוואה בין הבשלות הפסיכולוגית לבשלות הפיסיולוגית. 

שלבים בהתפתחות עפ"י מאהלר

השלב האוטיסטי גיל 0-חודש-התינוק מנותק מהעולם, נמצא במערכת סגורה משלו, שלא מתייחס לעולם בחוץ. הוא בקושי נענה לעולם וזה לא מעניין אותו. אם יש היענות היא רדומה. התינוק נמצא במצב בין עוררות לשינה. אין לו קשר למציאות החיצונית. אין לתינוק בשלב הזה אפשרות להתמודד עם הגירויים שבחוץ ולכן הוא חוסם, מתגונן. מה שמעסיק אותו-סיפוק הצרכים, הפגת מתחים.

התינוק לא קולט שיש מישהו בחוץ, מה שחשוב זה שהדחף יסופק. הוא לא יכול לאתר את מקורות הסיפוק בחוץ ואין לו התייחסות לאובייקט. המשימה המרכזית של התינוק בשלב הזה היא ההומאוסטזיס.

דניאל סטרן ביקר מאוד את מאהלר על השלב האוטיסטי. הוא טען שמגיל 0 התינוק נמצא בקשר עם הסביבה ומגיב בדרכו הפרימיטיבית לסביבה. התגובה היא בהרגעות כאשר התינוק בחיק הדמות המרכזית, הוא מזהה אותה בתנועות ראש.  

השלב הסימביוטי הנורמלי 3/4 שבועות-4/5 חודשים-בשלב זה מאהלר טוענת שהרגישות לגירויים מבחוץ הולכת וגדלה. הקליפה האוטיסטית שחוסמת את הגירויים החיצוניים מתחילה להיסדק. יש מודעות עמומה שיש בחוץ אובייקט חיצוני שדואג ומספק את הצרכים. בשלב זה יש הבשלה של הזיכרון, של תפקודי האגו. התינוק מתחיל לזכור ויש יותר סדר בחיים שלו, יש איים של זיכרון. הזיכרון הוא של סדר יום, חוויות טובות ורעות, חלוקה מאוד פרימיטיבית. התינוק מתחיל להגיב באופן מבחין. חוויה טובה-הוא יגיב בחיוב, חוויה רעה-הוא לא ירצה. ברמה פיסכולוגית-כל מה שטוב ונעים זה חלק ממנו, וכל מה שלא טוב-השלכה, הוא "יקיא" את זה. כדי שיהיה איזשהו סדר, יש חשיבות לסדר יום קבוע, לאפשר את הבועה. אין עדיין גבולות ברורים, התינוק לא תופס את הנפרדות של האם. הוא מבין שיש הבדל אבל זה עדיין מטושטש, שניהם תחת אותה קליפה מבחינתו.

הסימביוזה היא מטאפורה (בניגוד לרמה הביולוגית) כי רק התינוק צריך את האם להישרדות.

אנשים במצבים נפשיים רגרסיביים נוטים לחזור למקום הסימביוטי, שאין גבול.

האיכות שנוצרת בקשר בשלב הזה בין האם לתינוק זו התשתית לקשר בעתיד. אם יש תקלה כאן (האם לא פנויה לאיתותים של התינוק), אנחנו מדברים על תינוק שסוחב איתנו נכות לשאר שלבי ההתפתחות. האם צריכה להיות זמינה להפחית חרדה, להרגיע. 

חוסר זמינות של האובייקט יכול להיות משתי סיבות:

1. הרמה הטכנית היא עסוקה בקשיים בחוץ-מעבר דירה, חולי, מלחמה. יכול להיות שאם התנאים היו שונים היא היתה מסוגלת
2. הרמה האינטראפסיכית בתוכה-היא לא מסוגלת להיות בקשר סימביוטי, היא מאבדת את הזהות שלה, היא נחנקת, או שהיא במצב דיכאוני ובכלל לא יכולה להיות בקשר עם מישהו אחר. הסכנה היא שהתינוק יפתח מנגנון עצמי להרגיע את עצמו, הוא נדרש לגייס כוחות שהוא לא אמור לגייס, שאין לו. מאוד קריטי מה קורה עם הסביבה במצבים כאלה, אם יש מישהו שתומך במקום האם.

האם מתפקדת כאגו מסייע. זה מה שהתינוק מרוויח, שהאם מושקעת בו. זה הבסיס למערכות יחסים בעתיד שלו.

מאהלר מדברת בשלב הזה על עיקרון האמהות. איך האם מחזיקה אותו, רוחצת אותו, מאכילה אותו. היא אומרת שיש חשיבות לקשר, איך האם מרגישה שהיא מניקה, אם היא מתבוננת בו ונמצאת איתו כשהיא מאכילה אותו. באמצעות המגע התינוק מרגיש את הגבולות של הגוף שלו. דרך הגבול הקונקרטי הוא יפתח את הגבול הנפשי.

היא אומרת שהיא ראתה פערים באיך שהתינוק מגיב, חיוך ספציפי-התינוק מזהה את הפרטנר הסימביוטי ומגיב אליו באופן ספציפי. אפילו שהתינוק מגיב לאם בחיוך ספציפי, הוא עדיין לא קולט את הנפרדות.

יש מחקרים שראו את הקשר בין ההתפתחות הרגשית להפתחות השכלית בשלב מאוחר יותר.

בעיה נוספת שיכולה להיות בשלב הסימביוטי-לתינוק יש בעיה בשלב הזה. יש משהו מולד, בעיה אורגנית, נוירולוגית. התינוק דוחה מגע, יותר קשה לו להיות בסימביוזה.

בעיה נוספת-האמא מתוך צרכים שלה מטביעה את התינוק בסימביוזה. זה ממקום של צורך שלה. התינוק עונה פה על צורך שלה, טוב לה להיות בסימביוזה.

מבחינת מאהלר השלב הזה נחשב כשלב קדם אובייקט. התינוק לא מבין שהאם בחוץ (החלמון והחלבון). בהתפתחות נורמלית עוברים לשלב הבא. הבעיה מתחילה להיות אם יש משהו לא מרגיע. אם התינוק לא מצליח להרגיע את עצמו. בשלב זה התינוק צריך להפנים את החוויה של האם שמחזיקה אותו, מחבקת אותו. החשיבות של השלב הזה באמון הבסיסי של התינוק באנשים.

4.2.08

עפ"י הגישה של יחסי אובייקט צריך להתמקד במה שקורה בחדר בזמן הטיפול. זה נותן אינדיקציה מה קורה למטופל ביחסים ובאינטראקציה שלו עם אנשים בחיי היומיום.

הטיפול הוא כל הזמן להפגיש את האדם עם המציאות החיצונית והפנימית ולהדגיש את הפער שקיים.

חלק מהעבודה בגישה זו היא להתייחס גם למה שקורה בחדר, בין המטופל למטפל, זה נמצא במוקד הגישה הזו.

(אצל פרויד התפיסה הבסיסית היא לדבר על היחסים בין המטפל למטופל רק כשזה מפריע לטיפול.)

ההבחנה בין אגו ל-self:

היתה ביקורת על התאוריה של פרויד שהיא נורא מכנית. אנשים שאלו איפה החוויה. אז התפתחה הגישה של ה-self שמתייחסת לחוויה. החלק הזה הוא חלק מולד. זה חלק באגו אבל אחר.  

שלב ספרציה-אינדיבידואציה

תת שלב 1-שלב דיפרנסאציה- גיל חצי שנה-שנה. נקרא גם שלב הפקיעה. ברמה הפיזיולוגית התינוק יותר ערני יותר פעיל ורואים התחלה של ספרציה. התינוק מתחיל לחקור את אמא, מושך לה בשיער, שם לה אוכל בפה... והוא גם ממקם את הגוף שלו קצת יותר רחוק כדי לבחון את אמא ואת הסביבה. יש הפחתה של התלות הגופנית באמא. יש הפרדה פיזית בין האמא לילד. כל הזמן הילד מתבונן באמא כדי לראות שהיא שם ולראות7 את התגובות שלה. התינוק לא יודע איך להגיב לדברים והאמא מתרגמת לו את החוויה. יש כאלה שנתקעים פה. תמיד הסביבה מתרגמת להם את החוויה.

אם שמאוד טרודה ועסוקה, זה משהו שעובר לתינוק ומחלחל, משהו שנשאר ויכול להתבטא בבגרות בצורה כלשהי. דבר נוסף שמתפתח-חרדת זרים. הוא מבחין בין האנשים שקרובים לו לאנשים שרחוקים ממנו. הטענה היא שמי שהשלב הסימביוטי עבר אצלו באופן יותר אופטימלי, פחות יילחץ כשיראה אדם זר. נראה סקרנות, פליאה איזשהו חשש, חשדנות אבל זה לא יהיה קיצוני כמו מי שעבר שלב סימביוטי באופן פחות אופטימלי שם נראה פיצוץ, התפרצות בכי אדירה...

מה שמאהלר אומרת שאם היו בעיות בשלב הסימביוטי למשל שהאם לא היתה מסוגלת להיות בסימביוזה וטיפלה בתינוק באופן מכני, מה שראו בשלב הזה הוא שאין חיוך ספציפי, לא רואים חיוך ייחודי כלפי האם. בשלב הדיפרנסאציה, ילדים שהשלב הסימביוטי לא היה תקין-הילד פונה לעצמו, שקוע בעצמו ולא רואים את המשחק מול האם.  מצד שני מה שראו, אם האם לא יכלה להיות בסימביוזה לא כי המצב הנפשי שלה לא אפשר לה אלא כי היא היתה עסוקה בדברים אחרים, רואים שאפשר לעשות פיצוי, להשלים את זה קצת אח"כ.

רואים שילד שהאם לוחצת עליו שיתבגר, מגיב באופן הפוך ונצמד אל האם, פחות סוקר את הסביבה. כשהאם מטביעה את הילד בסימביוזה, ברגע שהילד יכול, הוא רוצה להתרחק מהאם.

תת שלב 2-שלב האימון- גיל שנה-16 חודשים. מתחלק ל-2 שלבים:

1. האימון המוקדם-מתאר את השלב שהילד מתחיל לזחול, לטפס. רואים שיש פה 3 שלבים קריטים: א. עלייה בהבחנה- עלייה ביכולת של הילד להבחין בינו לבין האמא, ויש יכולת להתרחק ממנה באופן פיזי. ב. מה שעוד נוצר בשלב הזה-למרות שהתינוק מתרחק מהאמא, האמא עדיין נשארת נמל הבית. הילד יודע שהוא יכול תמיד לחזור אליה, היא המעגן הבטוח והוא בא אליה לקבל תדלוק (או שהם קוראים לה או ממש מחזיקים אותה).  מה שמעניין אותו לפני הסביבה הוא הנגישות של האמא. ג. יש התפתחות דרמטית של תפקודי האגו האוטונומיים: חשיבה, שפה זיכרון. מה שחווינו והפנמנו מהאם מאוד משמעותי.
2. האימון- הילד מזדקף ומתחיל ללכת. העמידה וההליכה מהווה מהפכה בחיים של הילד. הילד רואה את הדברים אחרת, מלמעלה ולא מלמטה. זה נותן לילד תחושה של שליטה. יש חוויה אומניפוטנטית עם גוון מאני. הילד מרגיש מלך העולם. הבוחן מציאות לא תקין, הילד מרגיש גדול, כל יכול, אין לו פחד. חסר מאוד השיפוט, תפקודי האגו מאוד לא מפותחים. בשלב הזה להורה תפקיד חשוב לשמור שהילד לא ייפגע. למרות שהילד מתרחק הוא לא תופס עדיין את האמא כנפרדת ממנו. הוא לא לגמרי מבין שהיא יישות לגמרי נפרדת. לכן זה מבולבל לו. מאהלר אומרת שהשמחה היא לא רק שהוא יכול יותר לתפקד, יש גם שמחה לברוח מהסיביוזה, להתרחק מההורה ולהיות עצמאי וגדול. בגלל שאין לגמרי נפרדות, העמדה של האמא צריכה להיות שמצד אחד היא צריכה לאפשר לילד להתרחק כי הוא רוצה, ומצד שני לאפשר לו לבוא אליה לתדלוק. מאהלר אומרת שהורה שלא מבין את זה, מעכב את ההתפתחות הנפשית של הילד. תפקיד נוסף של הילד-לשקף לילד את היכולות שלו, להיות כמו מראה לילד. להראות לו מה הוא יכול ומה לא. הילד מלא ביטחון והוא לא מודע לפגיעות שיכולות להתרחש. כל פגיעה שהוא חווה במציאות החיצונית זורקת אותו למטה, למקום של חוסר אונים. התינוק מרגיש שווה ולא יכול, יש זעם ותסכול. לכן התפקיד של האם לשקף לילד מה הוא יכול. כישלון בשלב הזה-בבגרות נראה אדם שלא מסוגל להתמודד עם כשלונות, הפרעה נרקיסיסטית. נראה מישהו שכלפי חוץ משדר משהו גרנדיוזי אבל ברמה הפנימית חוסר ערך. או מישהו מאוד ביישן שלא מצליח ליצור קשר עם הסביבה, אבל בפנים יש מחשבות מאוד גרנדיוזיות שלא מחוברות למציאות. צריך שתהיה יכולת של ההורה לספוג את הכשלונות שלו. לגרום לכך שהדימוי יהפך מאומניפוטנטי למציאותי. השורשים של ההפרעה הנרקיסיסטית מתפתחים כאן .

18.2.08

סילבוס

סולברג אצל בולבי ואת המאמר האחרון באנגלית של שגיא

נוטקביץ הזדהות השלכתית כהגנה מפני קנאה.

ברמן, ויניקוט המאמר הראשון תפקיד הראי 

תת שלב 3- הרפרושמנט(Rapprochement)

גילאים שנה וחצי-שנתיים. שלב של התקרבות מהאם לאחר ההתרחקות. הילד רואה שיש מחיר להתרחקות. השלב הזה מקביל להתרחקות בגיל ההתבגרות. אין אמת בתחושת האומניפוטנטיות של הילד. הוא מצליח לקלוט את המשמעות של הניתוק, את חוסר הישע והפגיעות שלו. הוא מתחיל להבין שהוא תלוי, שהוא אדם קטן בעולם הגדול. ניתן להגיד שהבוחן מציאות מתחיל להתפתח ואז יש הרגשה של תסכול ודיכאון. הגילוי הזה מוביל לכך שכל ההנאה שהיתה בשלב הקודם קצת נהרסת. האטימות לכישלון גם היא נעלמת. יש פחד וזה מבהיל. תחושת השלמות והכוח נעלמת ויש תחושה של אובדן הביטחון שאמא תמיד נגישה ותהיה שם תמיד להציל אותו. נראה יותר חרדת נטישה ורצון להיצמד לאם.  מאהלר אומרת שכאן נוצרת הכרה מכאיבה אפילו דיכאון של אובדן הסלף האידיאלי, זה משבר הרפרושמנט וזו תקופה מאוד כואבת. המשימה היא למצוא את המרחק הבינאישי המתאים ביני לבין אמא. מצד אחד להיות אינדיבידואל ומצד שני להיות מספיק קרוב כדי לקבל עזרה כשצריך. יש כאן קונפליקט מול קרבה לעצמאות, אוטונומיה לאינטימיות. מאהלר אומרת שהמרחק מתחיל בגיל הזה. אלה שאלות שמתחילות בגיל הזה ומלוות אותנו הלאה. כמה אני יכול להתרחק ממישהו בלי להפסיד קשר ומצד שני על מה אני מוכן לוותר כדי לזכות באהבה או הגנה.

מאהלר אומרת שנראה אצל הילד מצב של הצללה-הילד הולך כמו צל אחרי האם. לפעמים קורה לו בדיוק ההפך-הוא בורח מהאם, מתרחק ממנה.

מאהלר אומרת שמה שיקרה בשלב הזה, איך כל ילד יעבד את השלב הזה מושפע מהעמדות הלא מודעות של האם לגבי קרבה ומרחק.

נוכל לראות את זה אח"כ בקשרים מאוחרים. בזוגיות, בחברות.

מסטרסון, שפיתח את התאוריה של מאהלר, דיבר על הפרעת אישיות גבולית. בין המאפייניים של הפרעה זו-שקשה להם ביחסים קרובים. או שיש פיצוץ או שהם צמודים. הם לא מצליחים לנהל קשר רגוע. מה שמאפיין יחסים כאלה הוא אנשים שלאמם היתה בעיה בנושא של קרבה ומרחק בינאישי. האם משליכה על הילד את הבעיה שלה והוא מאוד מגיב לזה כי הוא נמצא באותה נקודה. נוצר מצב בו האם מבהירה לילד שהעולם בחוץ לא פשוט ולא כדאי לו להתרחק. בשלב מסוים שניהם לא מסוגלים לעמוד בסימביוזה הזו והאם באופן מאוד קיצוני מרחיקה אותו. זה מאוד לא מווסת ולכן הילד מאוד נבהל. הוא לא יודע מה לעשות. ואז היא מרגישה בחסרונו ומקרבת אותו שוב. אין יכולת לרגיעה, למצוא את האמצע.

באופן טבעי כשהילד נצמד לאם מתעוררת אצלו תחושה שהוא מאבד את הזהות שלו והוא רוצה להתרחק באופן טבעי ולהיות עצמאי. אם במצב נפשי טוב אמורה לגרום לילד להכיל את זה ולאפשר את ההתרחקות, לא נהיית זועמת מכך. במצב של הפרעת אישיות גבולית האם מעבירה את הקונפליקט שלה לילד.

לכאורה כלפי האם הילד הטוב שהיה שלם עם עצמו ושבע רצון, פתאום הופך להיות קשה, תובעני, חרד נזקק. מבחינת האמא יש תחושה של רגרסיה אבל למרות שזה נראה כך כלפי חוץ, מדובר כאן בהתפתחות אדירה של הילד. הוא קולט את הנפרדות. בגיל הזה מתפתח הנושא של השפה. מצד אחד זה נותן תחושה של כוח ושליטה ומצד שני זה מגדיל את המרחק כי קודם האמא הרגישה אותו אבל עכשיו דורשים ממנו לדבר, להגיד, להסביר את עצמו זה עוד יותר מחדד לו את הלבד.

הילד מבין שאין יותר סימביוזה, מתפתחת הבנה של בדידות.

המחשבה של מאהלר שמערכת היחסים שהיתה לנו עם האובייקטים הראשוניים תצא גם בקשר טיפולי.

מאהלר בתצפיות שלה טוענת שילדים שהיה קושי אצל האם לקבל את האמביוולנטיות, ראו משבר רפרושמנט מאוד חזק. ילדים שירקו, המון התקפי זעם ובאופן מוקצן לעומת ילדים אחרים. 

תת שלב 4-אינדיבידואציה ותחילת קביעות אובייקט רגשי

גילאים שנתיים-עד בכלל

גיבוש הזהות העצמית. זה מתחיל בגיל שנתיים וזה לא נגמר. נושא גיבוש הזהות, נפרדות מההורים, מהמשפחה. קיים הנושא של קביעות אובייקט רגשי. מצד אחד לעשות מיזוג של הדימויים החיוביים והשליליים של האובייקט. לדעת שאותו הורה שמתסכל ומענג. אמור להפסיק הפיצול שאם ההורה מתסכל אז הוא רק רע. המטרה היא להפנים אובייקט שהוא טוב וחיובי שהילד יצליח למזג. בנוסף מדברים על מצב רגשי-גם אם האם לא נמצאת הילד יודע שהיא קיימת. (בניגוד לשלבים הקודמים שזה רק פיסי). מבחינת ההיפרדות מהילד לתקופות ממושכות-הנפש בשלב לזה מגיל שנתיים ואילך דרך ההישג של קביעות האובייקט הרגשי. לכן הילד יוכל להרגיע את עצמו, גם כשהוא לא ליד האם הוא יוכל להרגיע את עצמו כי הוא הפנים אותה.

מאהלר מקשרת את היכולת לקביעות אובייקט רגשי קשורה לזה שהדחפים עובדים יחד ולא כל דחף לחוד, להתפתחות תפקודי האגו, לדברים מולדים כמו רמת הדחף המולד (אם אצל הילד יצר המוות יותר דומיננטי זה ישפיע על ההתנהגות ועל סף התסכול שלו).

ילד שיש לו רגישות יותר גבוהה, בכיין, ילדים כאלה דורשים פעמים רבות טיפול הורי אחר ואם נתייחס אליו בצורה אחרת, יש סיכוי גבוה יותר שהוא יפתח קביעות אובייקט רגשי.

מאהלר אומרת שמגיל שנתיים לשלוש יש קפיצה מאוד גדולה בהתפתחות האינבידואציה של הילד ומתחיל פיתוח מואץ של ייצוג דימויים מנטליים של העצמי כנפרדים מהייצוג של האובייקט.  

סיכום:

מאהלר מתייחסת כל הזמן להתפתחות הפיזיולוגית והנפשית ולפעמים יכול להיות פער ביניהם. מאהלר רואה את הבשלות הפסיכולוגית כנובעת מתהליכים ביולוגיים פיזיולוגיים. יש ילדים שמתפתחים מאוד מהר ברמה הפיזיולוגית-האם זה קורה גם ברמה הנפשית? זה מעורר שאלות לגבי אנשים עם בעיה בהתפתחות המוטורית, ילדים חולים. יש מאוד חשיבות לטיפול משפחתי במושגים של מאהלר.

אם מאהלר מתייחסת לפתולוגיה היא מתארת קונפליקט בין תלות לעצמאות. מבחינת תפקידי האם-משתנה משלב לשלב לפי צרכי הילד.

מאהלר ספגה ביקורת בעיקר לגבי השלב האוטיסטי.זו תאוריה מאוד מציאותית. אין יותר מדי פנטזיות.  החיוך האטרוצקי-ספר מומלץ!

25.2.08

בולבי

תאורטיקן ששיך לזרם של יחסי אובייקט. למד בבית ספר הבריטי ליחסי אובייקט. בולבי נולד ב-1907 וחי עד 1990. הוא עבד בלונדון ולמד רפואה. בעקבות התנדבות שלו במעון עם ילדים עם קשיי הסתגלות הוא החליט לעשות הסבה ולמד פסיכואנליזה. הוא היה תלמיד של מלאני קליין ועבר טיפול ואנליזה בשיטה שלה. הוא הרגיש שיש בתאוריה שלה יותר מדי פנטזיה והוא הלך לכיוונים שנותנים גם דגש על המציאות. הוא התעסק בנושא של ילדים שהופרדו מהוריהם. בתקופת מלחה"ע השנייה לונדון הופצצה. הילדים הופרדו מהוריהם והועברו למקום מגון. היתה בכך הרבה התעסקות, מחקרים רבים. ילדים שנותקו לעומת אלה שלא נותקו היו להם יותר קשיים ביחסים בין אישיים, יותר קשיים בלימודים. בולבי הושפע ממחקרים שנערכו בשוויץ ע"י רנה שפיץ שם השוו בין תינוקות שגדלו במוסד כי למשפחה לא היתה יכולת לגדל אותם, וקיבלו טיפול  מטעם ממשלת שוויץ לבין קבוצה של תינוקות שנולדו לאמהות עברייניות לא נשואות שהיו בכלא והתינוק היה עם האם בכלא. מה שראו שהיתה הרבה יותר תמותה במוסדות. הילדים שגדלו עם האם העבריינית בכלא, לא היתה בכלל תמותה. גם ברמת התפתחות, רמת האינטליגנציה והתפתחות מוטורית, ראו שיש הרבה יותר פיגור אצל ילדי המוסדות. בולבי מתחיל להרהר שהקשר בתקופת החיים הראשונה הוא קשר קריטי לילד, עד כדי חיים ומוות. משהו נוסף שהשפיע עליו הוא המחקר של הרלו. המחקר מדבר על החלק של ההאכלה של התינוק והחלק השני של המגע הפיזי שיש בו חום ורכות. הרלו ניסה לבדוק מה יותר משמעותי לקשר. בניסוי לקחו קופיפים לחלק נתנו לחיות עם "אם" מחוט תיל עם בקבוק ולחלק נתנו לחיות עם "אם" בובה מבד שנעים להתרפק עליה אבל היא לא יכלה להזין אותה. בקבוצה השנייה ה"אם" היתה מבד והיה לה בקבוק ולחלק "אמא" מחוט תיל בלי בקבוק. ראו באופן ברור שהקופיפים יוצרים כל הזמן קשר עם האם מהבד. לא משנה אם יש לה אוכל או לא. ראו שהתינוקות ממש הגיבו ל"אם" מהבד. היא מילאה פונקציות בחיייה. היו מתודלקים על ידה, היא היוותה עבורם מקור לביטחון.

הרלו הגיע למסקנה שהמגע הוא מאוד משמעותי בקשר. יש לנו מערכת מולדת שרוצה קשר. הבינו שאם יש ילד שיש בעיה כשמאכילים אותו, צריך לבדוק איך מאכילים אותו.

המחקר גם השפיע על בולבי והוא הולך למסקנה שהצורך להתקרבות הוא ראשוני ונולדים איתו. יש לנו צורך בקשר ברמה הישרדותית וקיומית. התינוק נולד עם מערכת שלמה של התנהגויות שנועדו להיות בקשר: הבכי, הטיית הראש, החיוך, קשר עין. המטרה היא לעזור להיות בקרבה למישהו.

ההתקשרות הראשונית עפ"י בולבי בין התינוק לאמו נוצרת מתוך צורך מולד בקרבה, בחמימות, ולא מתוך צורך באם רק כמספקת מזון.

המחקר של לורנס עם הברווזונים: כאשר הברווזונים בוקעים מהביצה המנגנון שלהם הוא של היצמדות לדמות שהולכת. יש תקופה קריטית שהקשר נוצר.

בולבי תהה האם גם אצל בני האדם שלב קריטי בו אנו נקשרים לדמות מסוימת שמטפלת בנו ואם צריך להפריד את הילד מההורים, מתי זה צריך להיות.

בולבי חקר את ההשלכות של ילדים שמאוד חולים ולא נותנים להם להיות בקשר עם ההורה.

בולבי מפתח את תאורית ההיקשרות (Attachment) ומפרט סוגים שונים של היקשרויות בין הילד להורה. הטענה היא שההתנסויות הראשונות, בשנת החיים הראשונה יש חשיבות בעיצוב ויצירה של סגנונות היקשרות. הוא אומר שלכל אחד יש בפנים מודלים פנימיים פעילים (Internal working models). זה ייצוג של הסביבה שחייינו בה, של דמויות ההיקשרות שלנו. המודלים האלה משפיעים על איך אנחנו תופסים את העולם, איך אנחנו מפרשים מה קורה לנו עם אנשים. זו עמדת התייחסות שיש לנו כלפי עצמנו וכלפי הסביבה. המודל הזה משפיע על איך אנחנו מתקשרים עם אחרים. זה נבנה מהינקות עד לבגרות באופן הדרגתי.

בולבי עלה על זה ע"י מחקר שעשה כשלקח ילדים בגיל שנה והעבירו אותם ניסוי של מצב זר. הטענה היא שכבר בגיל שנה יש דפוס התקשרות ורצו לראות את סגנון ההתקשרות. מצאו שלושה סגנוני התקשרות מרכזיים. חזרו על הניסוי המון פעמים והגיעו לאותן מסקנות.

מהלך הניסוי:

1. עושים לילדים מפגש עם סיטואציה פחות מוכרת. בחלק הראשון הכניסו את הילד עם אמו לחדר זר, שהוא לא מכיר. רצו לבדוק סגנון היקשרות במצבי מצוקה ולחץ, מקום שהוא לא מכיר. השאירו את הילדים לאחר מכן לבד עם האם בחדר. רוצים לראות עד כמה הוא חוקר את הסביבה ועד כמה האם היא מקור לתדלוק.
2. מכניסים לחדר אדם זר. רוצים לראות את חרדת הזרים של הילד, את התגובה של הילד לאדם זר ואיך הוא משתמש באם במצב הזה.
3. מוציאים את האם. רוצים לבדוק את מצוקת הפרידה של הילד. אח"כ האם חוזרת לחדר. רוצים לבדוק את איכות  התגובה עם המפגש המחודש. הוא יכול לשמוח, לרוץ אליה, להיות אדיש.
4. רוצים להגביר את המצוקה-מוציאים את האם והזר מהחדר. מכניסים בחזרה את הזר. רוצים לראות את היכולת של הילד להיעזר בזר כדי להירגע. אח"כ האם נכנסת. רוצים לראות איך הילד נרגע ע"י הזר ואיך ע"י האם.

 

המטרה דרך הניסוי היתה קודם כל לראות את היכולת להשתמש באם כבסיס לחקירה של הסביבה. בנוסף, תגובות הילד למצבים זרים ולאנשים זרים והתגובה של הילד לפרידה ולמפגש מחדש עם האם.

הצליחו לראות שלושה סוגי היקשרות מרכזיים. מצאו שהסגנונות האלה שמרו על יציבות לאורך שנים. ניתן לראות את שלושת הסגנונות גם אצל מבוגרים ביחס לבני זוג ולחברים. זהו לא מצב פתולוגי!!!

1. הסגנון הבטוח-type B. ראו שהמטפל מהווה בסיס בטוח לחקירה. הילד יחסית נפרד בקלות כדי לבדוק את הצעצועים בחדר הזר. הוא משתף את האם, יש שיתוף רגשי. יש משהו מאוד מאוזן. לא לגמרי רחוק ולא לגמרי צמוד. תגובה לזר-הילד לא היסטרי, בודק את הזר בצורה חשדנית אבל לא נכנס לפאניקה. אין חרדת זרים קיצונית. כשהאם נמצאות הוא נוח להתחבר עם מישהו זר. כשהאם יוצאת הילד בוכה. מגיב ליציאה של האם, פחות ראו פאניקה. באיחוד מחדש עם האם ראו שמחה, הוא ניגש אליה, מקדם באופן יזום קשר. מישהו מסגנון בטוח מתאר יחס יותר מסודר לגבי ההורים שלו. קשר רומנטי בטוח.
2. הסגנון החרד האמביוולנטי- type c. חקירת הסביבה-הילד מהסס לחקור את הסביבה, צמוד לאם. מתקשה לחקור וזקוק למגע. גם כשהילד מתרחק, כל מצוקה קטנה מריצה אותו לאם. מישהו מסגנון זה בגיל מבוגר יתאר את ההורים באופן אמוציונלי, משהו מאוד סוער.  
   תגובה לזר-רואים חשש יותר גדול. חרדת זרים יותר פעילה. כשהאם יוצאת מהחדר-פאניקה תגובה בחרדה מאוד גבוהה: בכי, דפיקות על הדלת. באיחוד מחדש-רואים חלק של אמביוולנציה. הילד מתקשה להירגע ורואים את הערבוב בין הכעס לאהבה, מתפתל, עולה ויורד, מתקרב ומתרחק. יש ערבוב כי מצד אחד הוא רוצה מגע ומצד שני דוחה אותו. הרבה פעמים קשה להרגיע אותו. ההרגשה היא של חוסר שביעות  רצון, כנראה מהמקום של האמביוולנציה. קשר רומנטי-יותר זקוק למגע, חשדנות.
3. הסגנון הנמנע-type A. ברמה של חקירת הסביבה-חקירה מאוד עצמאית, נפרד בקלות, שיתוף רגשי מועט. כשהזר נמצא בחדר-גם אליו הוא לא מתייחס יותר מדי. כשהאם יוצאת-או שהוא לא מגיב או שהוא נפרד בקלות. אין מחאה. באיחוד מחדש-אדישות. רואים הימנעות פעילה מהאם, מתרחק יותר מהאם, מגדיל את המרחק. עולה פה איזשהו כעס אבל כלפי חוץ לא ניתן לראות את זה. רואים ילד עצמאי יתר על המידה. אצל אנשים מבוגרים שמבקשים מהם לספר על ההורים רואים שהתאור הוא יותר דל, המון פרטים הם לא זוכרים, אין חיות ורגש בסיפור על ההורים. לא ברמה של פתולוגיה. קשר רומנטי-פחות צורך באינטימיות, אי אמון כלפי הקשר.

בארץ מצאו במחקרים שנעשו  70% מהאוכלוסיה הם מהסגנון הבטוח. 25% שייכים לסגנון החרד האמביוולנטי ו-5% מהסגנון הנמנע. מצאו הבדלים בעיקר אצל ילדי הקיבוצים.

יש מחקרים אחרים בארץ שמצאו הבדלים שונים. זו בערך אותה חלוקה בארה"ב. בגרמניה מצאו ש-40% הם מהסגנון הנמנע. כנראה יש עמדה תרבותית.

מה שהפתיע את החוקרים היה שכבר בגיל שנה מפתחים סגנון היקשרות. החוקרים החלו לחשוב ממה נובע סגנון ההיקשרות. הם הגיעו למסקנה שהדבר הראשון שמשפיע הוא הקשר עם האם. לקחו קבוצות רבות של סטודנטים לבתים עם תינוקות לעשות תצפיות על האם עם התינוק. התצפיות היו במשך שנה. אחרי זה בגיל שנה העבירו להם את המצב הזר. הצליחו לראות מאפיינים בולטים  לילד בסגנון הבטוח לילד בסגנון הלא בטוח. לא תמיד הצליחו להבדיל בין ילד מסגנון נמנע לילד מסגנון חרד אמביוולנטי.

ממדים שונים שנראו בתצפיות:

בדקו את ההתייחסות האמהית בנושא האכלה-רצו לראות מי קובע את הקצב, איך האם מחזיקה את הילד, האם היא קשובה לילד ומתחשבת בצרכיו. ראו שבסגנון הבטוח האם קשובה לילד בנושא האכלה, האם מתחשבת בסימנים של הילד ובאיתותים שלו. הילד שותף בתהליך ונותנים לו להחליט קצת.

בדקו היענות לבכי-ראו שגם התינוק הבטוח בוכה וגם יכול לבכות הרבה. לא מצאו שתינוקות שנענים מהר לבכי שלהם, בוכים פחות. הרבה פעמים מצאו ההפך שכשהאם ניגשת הילד עוד יותר מתפרק ובוכה. היתה נטייה שהילדים מהדפוס הבטוח בוכים יותר. בפרשנות שנתנו לזה אמרו שילד מדפוס בטוח לומד שאפשר לבטוח באם. בגדול כולם בכו ולא כ"כ ראו הבדלים בסגנונות בבכי.

בדקו התנהגות פנים אל פנים בזמן החתלה או משחק עם הילד. כמה האם יכולה להיסחף עם התנהגות שמשתעשעת. מה שמאוד בלט שילד בדפוס הבטוח, האם יכולה להיסחף עם הילד במשחק, יש המון הבעות פנים ואפילו יש התאמה בין ההבעות של התינוק לאם. אם הוא בוכה היא גם. בסגנון הבטוח ראו הבעת פנים יותר עניינית, פחות משחק והיסחפות אחרי התינוק בדיבור ובהבעות פנים.

המסקנה היתה שכנראה בבסיס של התפתחות דפוסי ההתקשרות שלנו עומדת ההתנסות עם האמא בינקות.

הבדל מאוד מהותי מצאו בין אמהות בסגנון חרד אמביוולנטי לסגנון הנמנע. בסגנון החרד אמביוולנטי האם רוצה להצליח לטפל בילד אבל משהו מתפקשש לה, משהו פולשני וחודרני בטיפול שלה. היא הרבה יותר עסוקה בבעיות שלה ולא קשובה לילד. יש משהו לא צפוי בקשר שלה עם הילד.

הסגנון הנמנע-אמהות שיש שם אלמנט של דחייה, האם מטפלת ממקום כועס ודוחה שלא רוצה את הילד.

3.3.08

אמרו שאם האם כ"כ משפיעה על סגנון חייו של הילד, צריך לבדוק מה משפיע על איכות הטיפול. היינסוורט מבקשת לבדוק מה משפיע על איכות הטיפול ראו שאם יש מצב כלכלי קשה זה משפיע על דפוס ההיקשרות. במשפחות שהכניסו מישהו שייתן עזרה בבית, ראו שיפור ושינוי בדפוס ההיקשרות. עוד ראו הנושא של תמיכה חברתית שהאם מקבלת. לנו כעו"ס זה מאוד משמעותי. ככל שנעשה שינוי יותר מוקדם זה יכול לעזור. ילדים מסגנון בטוח מסתגלים יותר טוב והשאיפה שלנו שהילד יהיה בסגנון התקשרות בטוח. הסתכלו על האמהות וראו שאמהות שחוו מצוקה בילדות שלהן (גירושין, פרידה) היו יותר בסגנון הקשרות לא בטוח וכך גם הילדים. יש השפעה על המודל הפנימי הפעיל של האם על הילד.

מצד שני הלכו ובדקו שידעו שיש להן היסטוריה קשה ונולדו להן ילדים עם סגנון התקשרות בטוח. ניסו להבין מה קרה. גילו שהאמהות האלה קיבלו תמיכה מבן זוג או הסביבה וגם שהן היו מודעות לעצמן, הן עברו עיבוד של החוויה הקשה שעברו.

עפ"י בולבי ניתן לשנות דפוס הקשרות במהלך הילדות. יכולים להיות מצבים שדפוס ההתקשרות של ההורים הוא שונה. הרבה פעמים בזוגיות הסגנונות הקשרות מתקרבים.

למרות זאת יש יציבות של סגנון הקשרות. מצאו מה יותר משפיע על סוג הקשר עם הילד. ראו שאצל אמהות ופחות אצל אבות מה שיותר משפיע הוא הטמפרמנט של הילד.

עלו שאלות לגבי המטפלת בילד. מנסים לחשוב מה צריך שיהיה למי שמטפלת בילד. אומרים שרצוי שיהיה קשר טוב בין המטפלת להורים. התאמה בתפיסה של איך לגדל ילד. בודקים כמה המטפלת חמה או דכאונית. מהן דרכי ההתמודדות שלה. מהן היכולות החברתיות שלה. לראות מהן העמדות שלה לגבי התפקיד. האם היא מבינה שזה משהו מאוד חשוב וקריטי שמשפיע על החיים של הילד.

אם מטפלת לא רואה חשיבות בתפקיד, זה משפיע על ההתייחסות. צריך לבדוק בכמה ילדים היא מטפלת (יש גם התערבות של החוק בנושא זה).

מול הגישה הזו עלתה גישה שאמרה שיש גם את החלק של הטמפרמנט של הילד, שגם הילד בא עם משהו ואולי זה משפיע על סגנון ההיקשרות. הכוונה שיש ילדים שהם מאוד נוחים, קל לגדל אותם ואולי הם שייכים לדפוס הבטוח ויש ילדים לא נוחים והם שיייכים לדפוס החרד אמביוולנטי, יש ילדים יותר אדישים, ישנוניים והם שייכים לדפוס הנמנע. מי שהוביל את התפיסה הזו היו טומס וצ'ס (Thomas&Chess).

טמפרמנט ומזג-מאפייני ההתנהגות של התינוק שהוא בא איתם לחיים. היתה מחשבה שסגנון ההתקשרות קשור לטמפרמנט של התינוק.

מאפייני ההתנהגות:

1. אקטיביות-כמה התינוק זז כשמחלים אותו, כשהוא ישן, פסיבי.
2. הסתגלות התינוק/התקרבות התרחקות-איך הילד מגיב להתנסויות חדשות (צעצוע, מעבר ממקום למקום בבית, טעם חדש של דייסה, מקלחת, אנשים חדשים שהוא פוגש).
3. אינטנסיביות-כמה אנרגיה יש בפעולה של הילד, כמה הוא אנרגטי בתגובה שלו.
4. איכות מצב הרוח של הילד-מה הפרופורציה של ההתנהגות הנעימה לעומת ההתנהגות הבכיינית.
5. סף גירוי-עצמת הגירוי שנדרשת כדי לעורר תגובה (רעש קטן, פעמון).
6. ריטמיות-ניסו לבדוק כמה סדר היום של הילד צפוי או בלתי צפוי. יש ילדים שקמים בשעה מסוימת, מבקשים לאכול בשעה מסוימת וכו' לעומתם יש ילדים שאין להם סדר יום קבוע וסדיר.

היתה חשיבה שאפשר לדבר על שלושה סוגי טמפרמנט:

1. טמפרמנט נוח-תינוק קל, קל להרגיל אותו, מסתגל לשינויים, התנהגות יותר נעימה ולא בכיינית.
2. טמפרמנט קשה-ילד שקשה לפייס אותו, מגיב קשה לגירויים, בכיין.
3. טמפרמנט ישנוני-ילד שלוקח לו זמן "להתחמם", שסף התגובה יותר גבוה.

יש הקבלה לסגנונות היקשרות. עלתה המחשבה שסגנון ההיקשרות לא מסמל את טיב הקשר עם האם אלא סגנונות שונים. זה תלוי במזג של התינוק.

עשו ניסוי בו הצמידו אלקטרודות לתינוקות. רצו לראות את קצב הלב של הילדים. המחשבה היתה שאם הטמפרמנט קובע שבסגנון נמנע נצפה לראות שאם אמא יוצאת מהחדר, קצב הלב לא יהיה מוגבר. מה שראו בניסוי הוא שהילדים בסגנון הנמנע יש עוררות פיסיולוגית מאוד חזקה. זה אומר שבגיל שנה הילד כבר עושה משחק. לא מתנהג בחוץ כמו שהוא מתנהג בפנים. הוא משתמש במסכת הגנה. מפה הקו מחשבה שעלה היה שכנראה סגנון ההקשרות כן קשור ליחס של התינוק כלפי הדמות שמטפלת בו. יכול להיות שאפילו בדפוס הבטוח יהיו ילדים מכל שלושת סגנונות המזג. המחשבה היתה שהמזג של התינוק לא קשור לדמות שמטפלת בו ולקשר שלו איתה. אבל מה שמשפיע באמת בוא הקשר של התינוק עם האם. סגנון ההיקשרות הוא משהו הגנתי ולאו דוקא הטמפרמנט.

מה שמשותף לילדים בסגנון הבטוח הוא האמונה באם. בדקו שבדפוס הבטוח יש את כל סוגי המזג אבל לאור החוויות עם האם הם אימצו את הדפוס הבטוח. גם אם יש תינוק מאוד קשה, עדיין האם יכולה לשנות את זה. אבל אם יש תינוק קשה, זה גם משפיע מאוד על האם (במחקר שעשו ראו שככל שהתינוק יותר קשה, לוקח לאם יותר זמן לגשת לילד). כנראה יש פה שילוב. יכול להיות שזה מסביר גם הבדלים בין אחים. בציפייה של הילד להתנהגות מסוימת ולאיך היא מקבלת התנהגות שלא ציפתה לה.

מבחן ברייזלטון (Braselton)-תצפית שעורכים על התינוק. בודקים אותו כשותף בסיטואציה דינמית. איך הוא מגיב למישהו זר.בנוסף עושים בדיקה פסיולוגית: מערכת עצבים, סף גירוי, עצמת תגובה.

רואים שזה יכול לאבחן מה הטמפרמנט של התינוק. המחשבה שזה יכול אולי למנוע חוסר הרמוניה בין הקשר לבין התינוק. עושים את זה בסביבות גיל חודשיים. הדגש הוא לעשות את המניעה בגילאים הרכים כדי שזה לא יגיע למצבים יותר קשים בעתיד. 
 

מחקר על תאומים-קאביסק

צילמו אימהות באינטראקציה עם התאומים שלהן בגיל 4 חודשים. שנתיים מאוחר יותר התברר שהיתה אמא אחת שאחד מהתאומים היה אוטיסט. חזרו להקלטות ורצו לראות אם יש הבדלים שהראו כבר אז משהו לגבי זה שהוא אוטיסט.

מהלך הניסוי:

התאום הבריא:

התאום האוטיסט:

זה מראה שבגיל 4 חודשים הקשר בין האם לתינוק הוא טוטאלי ואחרי 4 חודשים האם  יודעת מי הפרטנר שנמצא מולה. המחשבה של החוקרים בעקבות המחקר שבאמת יש פה משהו הדדי. משהו בביחד. האם מגיבה למה שהילד משדר.

10.3.08

התינוק יכול גם לקלוט אם האם זמינה או לא. בגיל 4 חודשים הילד יכול לראות אם האם עסוקה בעצמה או בו. מה החוויה המצטברת.

במחקרים שאמרו להורים באופן מכוון לקרוא עיתונים ולהיות עסוקה, ראו שככל שהאם פנויה אליו ולא עסוקה בעיתון, התפקוד שלו עלה.

המחשבה היום היא לבדוק את כל מערכת ההתקשרות כמערכת של יחסי גומלין בין הדמות המטפלת לבין התינוק.

דניאל סטרן מדבר על מושג שנקרא attunment התכווננות. סטרן התנגד למאהלר בשלב האוטיסטי. הוא טען שמההתחלה יש לתינוק חיים סובייקיטיביים וכן אפשר לראות דרך התגובות של התינוק שהוא מגיב לסביבה. לכן הוא אומר שיש משהו חברתי בתינוק מתחילת החיים. הוא מדבר על הכוונון לרגש של הילד. הוא מדבר על אמהות ותינוקות שהאם מתכווננת לרגש של התינוק. היא בעצם משתתפת בחוויה הסובייקטיבית של הילד. ההתכווננות היא לא משהו מודע. הוא ראה במאפיינים של ההתכווננות הזו: עצמת ההתנהגות של האם תואמת לעצמת ההתנהגות של התינוק. יש מצבים שאם המזג מאוד שונה בין התינוק לאם, הילד חווה חוסר התאמה. ההתאמה נותנת תחושה של ביטחון.

המחשבה של סטרן היא שהאם צריכה להתכוונן למזג של התינוק ולא ההפך.

האם מתאימה את עצמה לשינויים שחלים בילד. גם ראו שיש התאמה במשך זמן הפעילות.

ההתאמה שסטרן מדבר על עליה שונה מהשיקוף של מאהלר.

כשיש תקלות בהתכווננות הילד לומד שאין לו שליטה על האחר. סטרן אומר שכשיש בעיה בהתכווננות אין לילד הזדמנות ללמוד או לחוות את החוויה שהיא חשובה ברמה הנפשית בינקות, שהוא יכול להשפיע ולווסת את העולם החיצוני.

מדובר על מצב כרוני שיש חוסר התאמה!

סיכום בולבי

התאוריה התפתחה בלונדון בשנות ה-40 עד ה-60. הוא הסתייג מחשיבות הדחף ושסיפוק הדחף הוא הגורם החשוב. הוא טען שהצורך לקשר הוא מאוד חשוב ועומד בפני עצמו.

בולבי היה תלמיד של מלאני קליין שאצלה הדגש הוא על העולם הפנימי של הילד, היא פחות שמה דגש לסביבה שהילד גדל בה. בולבי הסתייג מכך והדגיש את האינטראקציה עם הסביבה.

אומרים שבאחד המפגשים של החברה הפסיכואנליטית בלונדון הוא צעק שיש דבר שנקרא אמא רעה וצריך לשים לכך דגש.

בולבי הדגיש שהתקשרות היא מערכת מולדת שמניעה את התינוק לחפש קרבה. נראה את מערכת ההתקשרות במצב לא נוח, של חרדה.

פונקציה בסיסית של ההורה היא להיות בסיס בטוח. כשהילד בטוח הוא יכול להתרחק, הוא בטוח שירגיעו אותו אם הוא יהיה חרד או מפוחד. מבחינת ההורה זה דורש להיות זמין ונכון להגיב כשיש צורך בכך.

עפ"י בולבי ההפנמה של הבסיס הבטוח היא בעצם המודל הפנימי הפעיל שלנו. כמה האחר הוא בסיס בטוח. ההפנמה היא שתקבע איך נחווה את האנשים סביבנו, מה יהיה אופי היחסים שלנו איתם.  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

מלאני קליין

מלאני קליין נולדה בוינה בשנת 1882. חיה עד 1960. אביה היה יהודי אך מרד בנושא הדת והמסורת. הוא פנה ללמוד רפואה ובגיל 40 הוא התגרש מאשתו הראשונה. הוא התאהב בבחורה בת 25 איתה הוא חי כל חייו. מהנישואים נולדו 4 ילדים והקטנה היתה מלאני.

מלאני מתארת מצב שלאב לא היתה סבלנות כלפיה. כשהיא היתה בת 18 הוא נפטר ומאז היה לה קשר מאוד קרוב עם אמה. היא היתה מאוד אינטיליגנטית, למדה המון שפות.

שניים מהאחים של מלאני נפטרו ממחלות בגילאים צעירים. יש תאור של המשפחה הגרעינית שהיתה עמוסה בקנאה ובהתפרצויות זעם. יש אפילו מחשבה שהאח הבכור שנפטר היה חולה במניה דפרסיה והוא היה מאוד קרוב למלאני. היה קו דכאוני אצל מלאני.

מלאני קליין התחתנה בגיל 21 והפסיקה ללמוד לימודי רפואה בעקבות הנישואים והתחילה ללמוד מדעי הרוח. לא היה לה טוב בחיי הנישואין. אחרי הלידות של הילדים היא היתה מאושפזת בעקבות דיכאון. מלאני עברה אנאליזה בעקבות הדיכאון שהיה לה לאחר הלידה. אח"כ אמה נפטרה.

היא התחילה לעשות אנאליזות לילדים שלה. בתקופה זו הנושא האתי לא היה מפותח. אז היא עברה ללמוד באיגוד הפסיכואנליטי. ב-1917 הציגו אותה בפני פרויד. היא התגרשה מבעלה ב-1922. הזמינו אותה לסדרת הרצאות באנגליה ושם היא נשארה.

מלאני הגיעה לאנגליה והתחילה לפתח את הזרם התאורתי שלה. התאוריה שלה מאוד התפתחה ע"י תצפיות בילדים והיא היתה בין הראשונות שהתחילה לטפל בילדים. היו לה מריבות אידיאולוגיות קשות עם אנה פרויד על עקרונות הטיפול בילדים. המריבות היו כ"כ עזות שנוצרו שני פלגים מבחינת התפיסה איך לעבוד עם ילדים. היתה מחשבה שכל מתמחה ילמד בבית ספר אחר ויבוא לעשות הכשרה בבית ספר של ההנהגה השונה. מלאני קליין הרגישה כל הזמן מרמור למה פרויד לא נוקט עמדה. היא הרגישה שהיא הבת האמיתי שלו וזכאית לתמיכה שלו. פרויד ניסה לשמור על נייטרליות.

התאוריה שלה באמת משפיעה עד היום על העבודה הקלינית. הכתבים שלה לא פשוטים.

התאוריה שלה היא של יחסי אובייקט עם דגש מאוד גדול על עולם הפנטזיה, העולם הפנימי.

מושג הפנטזיה-אצל מלאני קליין הפנטזיה היא התשתית לחיי הנפש, מאוד משפיעה על ההתנהלות שלנו. יש חלוקה של הפנטזיות לפנטזיות של הרס תוקפנות התכלות (דחף המוות) ופנטזיות של אהבה, חיים. בתוכנו יש כל הזמן את הפנטזיות האלה. הפנטזיה היא משהו שמתלווה לכל פעולה שלנו. לדחף יש ליווי מחשבתי. הליווי המחשבתי של הדחף הוא הפנטזיה. זה כמו לשון, שפה שבאמצעותה הדחפים באים לידי ביטוי. הפנטזיה היא משהו מולד עפ"י מלאני קליין.

24.3.08

המשך פנטזיה:

אצל פרויד הפנטזיה היא תוצר של אי מימוש הדחף. זוהי אלטרנטיבה למילוי של משאלה. פרויד התייחס לפנטזיה כמשהו ליבידינלי, חיובי. מלאני קליין מתייחסת לפנטזיה לא כבריחה מהמציאות. הפנטזיה מתלווית לכל דבר בחיים שלנו. מלאני קליין טוענת שיש מינון קבוע מראש בין דחף המוות לדחף החיים. המינון הוא זה שיקבע על איזה צופן יסתמך התינוק בפירוש החוויה. האם נראה את החוויה כמשהו נעים וטוב או נפרש את זה לכיוון אגרסיבי שרוצה להזיק לנו. יש חשיבות למה שקורה במציאות, ליחס האמיתי.

מלאני אומרת שהפנטזיה משפיעה על המציאות. אם מפנטזים דברים שליליים והרסניים זה ישפיע גם על ההתנהגות במציאות. זה גם יכול לעוות את הדרך שנגיב כלפי אחרים ואיך הם יתנהגו כלפינו. ככל שהבוחן מציאות יותר תקין וכושר השיפוט יותר תקין, הבדיקה תהיה יותר יסודית.

מלאני קליין מתיחסת לדוגמה של תינוק רעב שרוצה לאכול והאם מציעה לו את השד או הבקבוק והוא מסרב לקבל את זה. המחשבה שהמקום שהוא מסרב לקבל היא של פנטזיה תוקפנית ומקום שלא מאפשר לו לקחת את מה שמציעים לו וזה משפיע על המציאות-הוא נשאר רעב.

כמו אדם שנראה לנו רע ויציע לנו עזרה-נסרב לו.

חוץ מזה המציאות משפיעה על הפנטזיה. הדומיננטיות של כל אחת מהפנטזיות (המוות והחיים) תלויה במציאות. כלומר, אם אדם חי במציאות שיש בה כל הזמן חסך, זה מאשר את דחף המוות. עפ"י מלאני קליין דחף המוות לא נוצר בעקבות החסך. הציפייה אצלנו לסכנה קיימת בנו וסכנה אמיתית מאשרת את הציפייה הזו. גם אם נהיה בסביבה מושלמת בלי סכנות עדיין יהיה בנו את החלק הזה. אם נהיה במציאות שיש בה הרבה חסך כמובן שהפנטזיה השלילית תלך ותתפוס יותר ויותר מקום. יותר קשה לקבל את הטוב.

אם נדבר על תינוק-בתחילת חייו יש יותר חסך, החוויה השלילית משתלטת. זה מאשר את המקום השלילי והמתקיף. אם יש חוויה נעימה, טובה ומותאמת יש יותר סיכוי שדחף החיים יתפוס יותר מקום.

טיפול עפ"י גישה זו-התייחסות ודגש לנושא הפנטזיה והפער בין הפנטזיה למציאות.

עולה השאלה כמה האדם סובל את הפער בין הפנטזיה לבין מה שקורה במציאות.

אוגדן (תלמיד של מלאני קליין) אמר שתינוק לא יאמין בחוויה טובה שמתרחשת ויאמר עליה שזה תכסיס או רמאות (הפנטזיה השלילית שולטת וזה מקום שמאוד מפרק), זה לא יקרה אלא דרך תהליך של הזדהות השלכתית בין האם לתינוק.

מלאני קליין דיברה על שתי פוזיציות: המחשבה כיום היא לא של שלבים התפתחותיים אלא שבחיי הנפש שלנו כל הזמן יש תנועה בין הפוזציות.

1. הפוזיציה הסכיזופרנואידית-מתרחשת אצל תינוק מגיל 0-1/2 שנה. זהו מצב של ארגון נפשי. מלאני קליין אומרת שבגלל שיש את דחף המוות יש אצל התינוק איזשהו פחד מהתפרקות והשמדה, האגו מאוד חלש וזה מפחיד את התינוק. דחף המוות מפעיל פחד איום ועמוק שמישהו רוצה להרוס ולהכחיד אותי. זה משהו שקיים בלי קשר למה שקורה בחוץ. זה מצב נפשי שמאוד קשה לשאת. מה שקורה הוא שאת כל הרוע הזה משליכים החוצה. מי שבחוץ הופך להיות האובייקט הרע. מה שקורה הוא שמה שאנו רואים בסביבה החיצונית זה מתוך איום של דחף המוות שקיים בתוכנו. אבל עדיין זה יותר קל. אם הרע הוא בחוץ זה יותר פשוט מאשר כשהוא בפנים. הבעיה היא שאם המנגנון הוא כזה שאנו רוצים להיפטר מהרע, הפחד הוא שזה שכל כך רע בחוץ, ירצה להרע גם לנו. נוצר מעגל של תוקפנות, רודפנות. מלאני קליין אומרת שזה קורה לכולם אבל השאלה היא מה עוצמת הדחף. מלאני קליין אומרת שכדי לעשות סדר התינוק באופן אוטומטי עושה פיצול. בפיצול הוא יוצר ארגון-יש אובייקט טוב ויש אובייקט רע. מול האובייקט הרע שהוא יצר יש גם את דחף החיים ולכן נוצר גם האובייקט הטוב בחוץ שאיתו הוא ירצה להזדהות-שד טוב ושד רע.

עפ"י מלאני קליין הפיצול הוא עוד שלב בהתפתחות.  
יש התייחסות לאובייקט חלקי ואיזשהו מנגנון שעוזר לאגו להתארגן. מלאני טוענת שכדי שתינוק יוכל למשל לאכול בביטחון הוא חייב לעשות פיצול. להרגיש שהוא יושב דרך אובייקט טוב, מטיב. המחשבה שהאם שמטיבה איתו לפעמים מסכלת אותו תגזול ממנו את הביטחון לאכול בשקט ובשלווה. החוויה הזו טובה להתפתחות שלנו-שנוכל לאהוב בביטחון ולשנוא בביטחון. הטענה של מלאני זה שהמצב הזה קיים כל החיים. החרדה המרכזית היא של מוות והרס. המנגנון להתמודד עם זה הוא מאוד פרימיטיבי-השלכה, הפנמה-לאגור בתוכי את האובייקט הטוב ופיצול כדי לגרום לסדר. אם ההתפתחות נעשית בתנאים נוחים וטובים החוויות הטובות מכריעות. ככל שיש יותר חוויות טובות מהמציאות יש פחות לחץ להשליך את הדחפים הרעים. אם אנחנו משליכים פחות את התוקפנות, גם הרודפנות פוחתת, החרדה מהרס פוחתת ויש פחות פיצול. לאט לאט יש יותר אינטגרציה ומתהווים התנאים לעבור למעבר הדרגתי לפוזיציה הדכאונית.

2. הפוזיציה הדפרסיבית-הילד כבר בן חצי שנה. יש יותר יכולת לויסות רגשי. יש התפתחות של תפקודי האגו. יש יותר זיכרון אז זוכרים את הדברים הטובים, בוחן מציאות יותר תקין, יש יותר יכולת לויסות רגשי. הילד עובר לראות את יחסי האובייקט מנק' ראות שונה. הוא מפתח יכולת הדרגתית לראות את האובייקטים כשלמים ולא כחלקיים. לא שיש טוב לכוד ורע לכוד. אותו אובייקט יכול להיות לפעמים טוב ולפעמים רע. יש נטייה טבעית למיזוג. הכוונה באובייקט-בעיקר לאם. התינוק מבין הבנה כואבת שהאם היא המקור לתסכולים שלו ולסיפוקים שלו. האיזון בין הטובים לרעים מופר. התינוק צריך להתמודד עם התוקפנות כלפי מישהו שהוא גם טוב. קודם התינוק הכיל את התוקפנות שהוא שם אותה למישהו שהוא שונא ורע. זה היה במרחק למישהו שהוא הטוב. בעבודה הטיפולית עובדים על הידיעה שיש תוקפנות כלפי מישהו שהוא גם טוב.

בפוזיציה הסכיזופרנואידית העבר כל הזמן משתנה. כל ארוע מוחק את הארועים הקודמים. אם האם רעה ישר עושים פיצול. מוחקים ועושים סדר מחדש.

בפוזיציה הדפרסיבית התינוק מבין שאם הוא התקיף והזיק זה היה באותה אמא שהיתה טובה. התינוק פגע בה. זה נורא כואב. האמא נתפסת כמשהו אנושי יותר. יש תחושה של אשמה.

זה מאוד מבהיל, מגלים כמה כוח יש לזעם וזה מתסכל.

התינוק לוקח אחריות, יש פה אגו שמבין. מתוך זה יש דאגה אמיתית כלפי האם כי הוא גם אוהב אותה. זה מקום של ייאוש, אשמה ודיכאון. הדיכאון הוא מעוד דבר. התינוק חווה עצמו ככל יכול. הדיכאון הוא שאם הוא הרס את הרע הוא גם הרס את הטוב והוא נשאר לבד.

המקום הוא של לקיחת אחריות על ההתנהגות, תחושת אשמה.

מהאשמה הזו עולה רצון לעשות תיקון, רפרציה. יש ניסיון לתקן דרך האהבה. יש פה אגו יותר בשל ופחות סילוף, פחות עיוות. עוברים למקום מחרדה שהולכים להרוס אותי, לוקחים אחריות וחרדים מה קורה לאובייקט השני. מכל זה נהיה מקום דכאוני. זו פעם ראשונה שהאובייקט נחוה כמשהו מאוד אנושי. האם היא בסכנת השמדה כי התינוק עשה לה נזק.

יש כאלה שאומרים שהדיכאון בשלב הזה הוא מכך שאין אובייקט אידיאלי. האם היא גם טובה וגם רעה.

האם יש מעבר הפוך?

31.3.08

תרגיל בונוס עד 5 נקודות. להגיש עד 7.4 שמדגיש מעבר בין פוזיציות. זה יכול להיות מצב אישי שלנו או יצירה ספרותית, סרט. לראות בהבנה שאנו מצליחים ליישם את המצב הנפשי של הפוזיציה. סדר גודל של עמוד-עמוד וחצי.  

הפוזיציה הדפרסיבית-יש כאן מעבר מיחסי אובייקט חלקיים ליחסי אובייקט מלאים. הילד צריך להתמודד עם התוקפנות שלו. מה שקורה הוא שהאם כבר לא מפוצלת לאובייקט אידיאלי ולאובייקט תוקפני. לשאת את האמביוולנטיות זה הציר המרכזי בתאוריה של מלאני קליין. החרדה המרכזית היא חרדה אמיתית של הרס האובייקט. זה מעורר המון אשמה. נהיית חרדה דכאונית וזה יוצר תחושת בעתה. כמה כוח יש לזעם שלנו, שהוא יכול לקלקל ולהרוס מישהו שאוהבים. יש דיכאון מתוך ההבנה שאין דמות אידיאלית. פעם היה פיצול-שד טוב ושד רע. הפיצול הזה קורס.

מלאני טוענת שהפוזיציה הזו היא איזשהו הישג התפתחותי. העבודה כאן היא איך מטפלים באהבה ובשנאה בעולם הפנימי.

אם במקביל לכל ההרגשות האלה הדמות המרכזית תגיב ותענה לזה, זה מאוד מרגיע ונותן לנו הרגשה שלדמות הזו יש חסינות וכוח. אם האם תהיה שם וכל פעם היא תופיע שוב ושוב בחיי הילד ותמשיך לטפל ולהעניק, זה מחדש את האמון של הילד בכוח של האובייקטים ובחסינות שלהם. זה גם מפחית את האמונה שלו לגבי היכולת האומניפוטנטית שלו. הוא מבין שהפנטזיה של ההרס והעוינות הן לא כ"כ מציאותיות. זה מוציא אותו מהמקום המאגי.

מלאני קליין אומרת שזה מאוד מכריע. שנוכל להיות במקום הדפרסיבי, להתמודד עם הדיכאון. אדם שמצליח להתמודד עם זה נמצא במקום יותר גבוה מבחינת התפתחות האישיות שלו.

יכול להיות מצב שלאדם מאוד קשה להיות במקום הדפרסיבי. זה מקום של לקיחת אחריות וראיית המציאות המורכבת כמו שהיא. יש סכנה שהאדם יחזור למצבים הפרימיטביים של המקום הסכיזו פרנואידי. ביון אומר שבפוזיציה הפסיכופרנואידית ולהיות מסוגל לצמוח מזה זה מאוד חשוב. זה מצב טוב. ביון יוצא נגד ההבניה שהפוזיציה הדפרסיבית ברמה הערכית נחשבת ליותר טובה. הוא אומר שחשוב שתהיה לנו תנועה בין הפוזיציות.

מלאני קליין אומרת שלמשל הפתולוגיה של הפרנואיד היא שהוא הגיע למקום הדפרסיבי אבל הוא לא יכל לשאת אותו. אז הוא עשה רגרסיה וחזר לפוזיציה הפסיכופרנואידית. שיש טובים ורעים.

הפתולוגיה של הסכיזופרניה (מצב רגרסיבי יותר קשה)- אין את המנגנון של הסדר. גם הפיצול נכשל. מה שקורה הוא שהדחף התוקפני וההרסני לא יכול להיות מוכל ע"י אובייקט בחוץ. הדחף מופנה כלפי העצמי, הוא נמצא בתוכו. העולם נשלט ע"י התוקפנות והדחפים ההרסניים שבולעים את הכל.

איך מגיעים למצב כזה קשה? מלאני קליין נותנת לזה שתי תשובות:

1. משהו מולד. אדם שיש לו דחף הרסני ברמה גבוהה מהרגיל יש סיכוי שזה ישתלט. זה קשור גם לבשלות של שאר תפקודי האגו. כמה לאדם יש יכולת לעשות ויסות של הדחפים.
2. החשיבות של החלק הסביבתי. אם האם נמצאת ומרגישה למרות הפנטזיה שרוצים לעשות רע, כל החלק של החרדה הולך ופוחת והמצב נרגע.

מלאני קליין אומרת שהתינוק נולד עם הכל: אהבה, שנאה. לאם תפקיד מאוד חשוב בעיצוב האישיות, היא מאוד משפיעה.

אצל מלאני קליין התוקפנות קיימת בתוכנו וכשקורה משהו בחוץ זה רק מאשר את דחף המוות. היא אומרת שהאדם מסתובב בתוכו עם אימה כלשהי.

מנגנון של רפרציה/תיקון ששייך לפוזיציה הדכאונית-חרדה על הזולת על משהו רע שעשיתי לו. האשמה יכולה לבוא ממקום לא רק של משהו פיזי, אלא גם מחשבות רעות על אדם חשוב. החרדה והאשמה עולה גם מפנטזיה וגם ממעשה. הדרך להתמודד עם זה בצורה בריאה היא דרך מנגנון הרפרציה. זה מקום שמתקן ומשקם דרך אהבה. עפ"י מלאני קליין זה מנגנון מולד (אצל תינוק פתאום שמחייך אל האם). הניסיון לעשות תיקון הוא גם ניסיון לתת משהו כביטוי של אשמה על מחשבות תוקפניות שהיו לי כלפי הזולת. זה מחדד גם את ביקורת המציאות ופותח פתח להדדיות. זה בעצם אומר שיש אחריות למעשים, ליצור מחדש משהו שקלקלתי. מלאני אומרת שהתיקונים האלה מחזקים ומעשירים את האגו.                           

איך יכול לבוא לידי ביטוי תיקון? להגיד סליחה, להחמיא, להתחנף, להכיר תודה, להקיף באהבה, לטפל, לעשות לאדם השני טוב.

תיקון מאני-הרגש של אשמה וחרדה לא נגמרים למרות שנעשה תיקון. בתיקון תקין הנתינה היא זמנית. במצב בעייתי האדם מרגיש כל הזמן צורך לתקן. מקום שהוא מקריב את עצמו למען אחרים באופן אבסולוטי. האשמה לא נגמרת. יכול להיות שהסיבה לכך היא שבינקות נעשה תיקון וזה לא עזר. התינוק יכול לשאת את הארוע בלא מודע.

הגנה מאנית-הגנה שנועדה לחסל את כל התחושות שקשורות לפוזיציה הדפרסיבית. יש בהגנה הזו המון הכחשה של הדיכאון, של אובדן האובייקט והתלות באובייקט. יש הכחשה של האובדן שצריך להתמודד איתו. התהליך של התיקון הוא תהליך מאוד איטי. לפעמים כ"כ קשה להיות במקום הזה ואז תופיע ההגנה המאנית שהיא חותכת ומהירה, עושה סדר מיד.

מאפייני ההגנה המאנית:

כדי לא לחוות כאב על האובדן של האובייקט שקלקלנו, מה שעושים הוא ביטול האחר ואז זה לא כואב לי. עושים לאחר איזושהי השטחה, הוא נתפס כפחות אנושי, אין עומק. בנוסף העצמי הופך להיות משהו שכלום לא נוגע בו.

הגנה מאנית זה מקום שאין בו אבל, הכל נורא מהיר. מקום של דוליואציה של האחר, אין לו שום חשיבות.

ההגנה המאנית יכולה להיות זמנית. זה מקום בלתי מודע.

יש חוויה של שליטה, מאניה. יש בתוכי את כל הטוב שבעולם אז אני לא צריכה לדאוג שהרסתי מישהו. יש מקום שהאדם מסתובב כל הזמן בהרגשה של ניצחון. בנוסף יש תחושה של בוז, התנשאות וביטול של האחר. אם ההגנה המאנית קורית באופן זמני זה תקין. הבעיה היא כשזה מאריך ימים כי אז אין עיבוד של העמדה הדכאונית, של המצב הדפרסיבי ואין את הקשר האמיתי שנוצר עם האחר.  
 
 
 
 
 

סיכום-מלאני קליין:

מומלץ לקרוא מהסילבוס-חנה סגל, פרויד ומעבר לו לקרוא על מלאני קליין.

7.4.08

Envy/צרות עין- שייך לפוזיציה הסיכוזופרנואידית. מבחינת מלאני קליין מדובר על רגש של קנאה וצרות עין לאובייקט טוב ומטיב שמעניק ונותן. זה רגש של כעס על אדם אחר שיש לו בעלות ושליטה על משהו נחשק. מי שמקנא רוצה להרוס את האובייקט, את המקור של הטוב ושל השפע. התלות מפריעה. האובייקט מחליט מתי ואיך לתת. האובייקט קנאה הראשון שמלאני קליין מדברת עליו הוא השד. הוא מכיל כל מה שהתינוק חושק בו: זרימה בלתי פוסקת של חלב, של אהבה. לאמא יש יכולת למנוע כאב, חרדות, להכיל. אם החלב לא ניתן בקצב שמתאים או שהוא נותן בכמות מוגבלת ואח"כ אין, אז יש קנאה ושנאה כלפי השד שמקמץ או שנותן בלי רצון. מלאני קליין אומרת שגם כשהשד מספק ונותן יש Envy. כלומר שהקנאה בשד מוגברת ע"י הסיפוק. הקנאה היא בעושר האינסופי בחלב, בקלות שהוא יוצא. גם כשאנחנו נהנים מהנתינה יכולה להיות קנאה. מלאני קליין אומרת שהקנאה נובעת מהעובדה שיש קושי לסבול ולשאת את העובדה שהעושר, הטוב והשפע מחוץ לשליטה שלנו, יש תלות במישהו אחר ולו יש את מה שאנחנו רוצים וצריכים.

מהקנאה יש רצון להרוס את האובייקט שיש לו כ"כ הרבה. זה מעין "תמות נפשי עם פלישתים" לשנינו לא יהיה. המצב ההפוך מקנאה הוא של הכרת תודה.

השד הוא ברמה הסימבולית. מדובר על אדם שיש לו מה לתת לנו, שיש לו כוח ויש לנו קנאה כלפיו בשל העובדה שהוא יכול ואנחנו לא. מלאני קליין מזכירה את זה גם בהקשר של טיפול, קנאה במטפל. שיש לו המון ידע והוא מחליט מתי לתת אותו ומתי לא. הרעיון הוא לקחת את זה לכל מצבי החיים, שיש לנו תלות באנשים.

הטרגדיה ב-Envy הוא שטוב הופך לרע. מקלקלים את האובייקט הטוב, הורסים גם אותו. הצרות עין לא נשארת ברמה של קנאה, זה מוביל גם למקום שרוצים להרוס ולקלקל את האובייקט.

מי שיש לו Envy מאוד חזק הוא במקום מאוד בעייתי. אי אפשר להישאר בעולם שהוא רק רע. מה שקורה הוא שהאדם עושה שוב פיצול. היכולת לאינטגרציה של האובייקטים היא חלשה יותר.

ברגע שיש Envy הסיפוק המלא מתקלקל. אין אפשרות להנות ממה שהאובייקט נותן.

מלאני קליין מדגישה שבטיפול חשוב לדבר על הקשר בין המטפל למטופל.

ה-Envy הוא מקום שרוצה להרוס ולקלקל את האובייקט הטוב. לא כל קנאה היא Envy.

Jealousy- קנאה שמערבת צד שלישי. הסובייקט מרגיש שהאהבה שמגיעה לו נמצאת בסכנה או שהיא נלקחת ממנו ע"י יריב. זה המקום האדיפלי.יש פחד שמישהו גוזל את האהבה ויש אמביוולנציה. יכול להיות שאנחנו גם אוהבים את מי שמאיים לקחת את האהבה. אפשר להרגיע את המצב הזה אם האובייקט האהוב ייתן לי אהבה. דבר נוסף שמקל על המצב היא האמביוולנציה כלפי היריב. לפעמים זה יכול להפוך ל-Envyכאשר יש Envy כלפי האובייקט שאנו אוהבים וגם יכול להיות שיהיה לנו Envy כלפי המתחרה.

Greed-החלק של התאוותנות, חמדנות. מלאני מדברת על מצב נפשי שקיים אצל כולם של תשוקה לא נשלטת, מתפרצת. שעולה על מה שהסובייקט (אני) באמת צריך ועל מה שהאובייקט יכול לתת ורוצה לתת. יש מישהו שיש לו הרבה טוב ומנסים לרוקן אותו יותר ממה שצריך. החוויה של השני היא של ריקון, ייבוש. המניע הוא לא להרוס את השני אלא מטרה של בעלות ושליטה. רצון שהכל יהיה בתוכי ולא בתוך מישהו אחר.  

הגנות נגד קנאה

ה-Envy הוא מצב קשה שגורם לכאב, לחרדה, לאשמה. בגלל שזה מצב כזה קשה מגייסים הגנות מאוד פרימיטיביות וחזקות: הכחשה, פיצול. המצב של ה-Envy והטכניקות להתמודד איתו מפריעות בסופו של דבר להתפתחות לעבור לפוזיציה הדפרסיבית.

1. לעשות דוליואציה לאובייקט-אם הוא לא שווה אז לא צריך לקנא בו. יש אנשים שאלה יחסי האובייקט שלהם, של כפיות טובה ולפעמים זו הגנה.
2. לעשות דוליואציה של הסובייקט-הכחשת הקנאה והענשת הסובייקט עצמו. הפניית התקופנות כלפי עצמי.
3. ע"י הפנמת השד והפיכתו לחלק ממני, בליעתו ולכן לא צריך לקנא כי שולטים באובייקט הטוב ואז לא צריך לקנא.
4. לעורר קנאה אצל אחרים וכך לשנות את כיוון הקנאה. המטרה היא לגרום שאחרים יקנאו בי, בעיקר אנשים אהובים.
5. להחניק ולדכא את רגש האהבה מה שמגביר את השנאה. אז זה פחות כואב כי שונאים אותו, הוא רע.
6. הזדהות השלכתית-מצב של פנטזיה של התינוק שנכנסים לאובייקט ומקלקלים אותו בכוח, הורסים אותו. זה שונה מהתפיסה שקיימת כיום על הזדהות השלכתית של אינטראקציה אינטימית בין בני זוג כאשר בן זוג תוקפני ואגרסיבי גורם לבן הזוג שלו להיות כזה כאשר לא ניתן לשאת את זה. בעבודה טיפולית מדברים על החלק השלישי בהזדהות השלכתית שהמטפל מעבד את החלקים האלה של התוקפנות. מלאני קליין מדברת על פנסטזיה של אדם ולא על אינטראקציה עם האחר. היא פחדה שמטפלים לא יקחו אחריות וכל דבר ישליכו את המטופל. עפ"י מלאני קליין ההזדהות היא של התינוק, שהוא מרגיש שהוא מקלקל את האחר. הוא מזהה את החלקים שהוא השליך על האובייקט.