איכות החיים של הזקן- ד"ר מרים צבעוני

חזרה לכלל החומרים

---

תודה לאלעד שרים

---

איכות החיים של הזקן- ד"ר מרים צבעוני

דרישות הקורס:

הקורס יהיה יותר סדנתי, משולב בסיורים וכו'.

למה אנשים לא עובדים עם זקנה? בורחים מתחום הזקנה?

אנשים מפחדים מהמוות, חרדה מזקנה ומהמוות, חרדה מההשלכות של הזקנה, הקמטים, המחלות, הכיעור, חרדה מאבדנים, מאיבוד הנעורים, ANTI- AGING, מנסים להסתיר את התופעה של ההתבלות.

בחברה בה היעילות, התפוקה, ההישגיות, הפרט והווה במרכז- אין מקום לזקן. העולם שייך לצעירים. כל הפחדים הללו- מרחיקים אותנו מהזקן ומהזקנה. בנוסף- ישנה הנקודה בה הזקנה היא תופעה נורמטיבית לא נעימה שכולנו נגיע אליה, בע"ה. אדם לא חייב להיות אלכוהוליסט, פושע וכו'. זקנה זה משהו שכולנו נגיע אליו. לכן אנו יותר נרתעים ממנה.

גם אנשי מקצוע לא רוצים לעבוד עם זקנה- פחות רופאים גריאטריים, פחות עובדים סוציאליים שעובדים עם קשישים. זה לא מקום בו אנשים ירצו להתפתח.

הזקנה מרתיעה ומאיימת.

היום אנו עדים לתופעה הקרויה- AGEISM- דעות קדומות כלפי זקנים.

מהם הדעות הקדומות שלנו כלפי התנהגותו של הזקן. יש הכללה לגבי תפקודם של הזקנים.

מיתוס המיניות, מיתוס הסניליות, מיתוס הפרנואידיות, מיתוס החולי, מיתוס האינפנטיליות, וכו'.

כלומר יש בחברה, בקרב אנשי מקצוע וכו', מיתוסים שליליים על הזקן. יש נטייה להכליל את כל הזקנים יחדיו. חשוב לזכור שהזקנים נבדלים זה מזה מאוד. רמת האבחנה וההבדלה גבוהה מאוד. אם ברצוננו להתחיל לעבוד עלינו לבדוק את תפיסותינו המוקדמות כלפי זקנים. לכולנו דעות קדומות.

AGEISM- דעות קדומות כלפי זקנים. מושג של באטלר ו-אצ'לי. כיום ישנה התייחסות אחרת כלפי הזקנים.

Gerontology Boom- אחוז הזקנים הולך וגדל- בגלל תוחלת חיים גבוהה. כיום ישנם 2 קבוצות של זקנים- זקנים- צעירים (עד 85) וזקנים זקנים (מ- 85).

כעובדים סוציאליים עלינו לתת את הדעת לפלחים אלו של החברה.

Monk- תיאורטיקן שניתח את תופעת הזקנה. הוא תיאר את שרשרת ההשלכות על הזקן:

1. חוסר הערכה- החברה משדרת לזקן חוסר הערכה. עשית את שלך.. זוז הצידה.. תן מקום לצעירים... מזלזלים בזקן.
2. דחיקת הזקן לשוליים- תגובות אלו אינן רק של אנשים ברחוב אלא אף של אנשי מקצוע ושל קובעי המדיניות.
3. הפנמה- הזקנים שמקבלים משובים שליליים מהחברה הרחבה (כפי שצוין לעיל) מפנימים אותם וזה הופך להיות חלק מהם. לזקן יש יכולות אך בגלל ההתנהגות כלפיו הוא מוותר על זה..
4. סינדרום של הגזמת חוסר היכולת- (BRODY)- זקנים מממשים את הציפיות של החברה מהם- שלא יכבידו על החיים ומקצינים את זה.
5. נורמטיביות- מסתכלים על הזקן כ-"ככה זה, אין מה לעשות, אין מה לקדם".

Kayzer & Jones- יחס מטפלים כלפי זקנים:

1. יחס אינפנטילי- מתייחסים אל הזקנים באופן אינפנטילי, כאילו הם ילדים קטנים.. זה מאוד מעליב וזה קורה באופן אינסטינקטיבי. עלינו להיות ערניים למה שקורה איתם. ברגע שהזקן מאבד את תחושת השליטה שלו בחיים- ההתדרדרות שלו מתגברת. שליטה משמעותה- להיות מסוגל לבחור בין אלטרנטיבות ולעמוד על מימוש הבחירה.
2. יחס לא אישי- לא רואים את הצרכים האישיים של הזקן. מתייחסים באופן גורף.
3. יחס לא אנושי- לא מתייחסים אליהם בכבוד. יש בתי אבות שמתייחסים לזקנים ולחוסים בצורה לא אנושית.
4. התעללות מילולית ולא מילולית- ההתעללות רחבת היקף- נמצאת גם בחברות הכי טובות ובמשפחות הכי טובות- אם הוא מפריע להם או שהם מחכים לירושה.. קשה לטפל בהורים. מצריך המון אנרגיה.. אולם זה לא מצדיק אלימות.. כשמטפלים בזקן צריך לראות הן את הצרכים של הזקן והן את אלו של המשפחה.

עלינו לבדוק את עמדותינו כלפי זקנים וכלפי זקנה.. לחשוב מי הוא הזקן, לחשוב עליו באופן ייחודי, אישי, מבלי להטיל עליו סטיגמות, לכבד אותו.

מי הוא זקן?

החברה, כחברה, למען הסדר הטוב שלה- צריכה את החלוקה לגילאים, היא זקוקה גם למועד בו אנשים עוזבים את העבודה ונהנים בביטוח לאומי.

קריטריון הגיל של מועד קבלת קצבת זקנה משתנה.. כיום- גבר – 67 וכו'. זה גם תלוי ברמת האבטלה של החברה-כי אז ירצו להפריש את הזקנים לפנסיה כדי שמקומות העבודה יאוישו ע"י הצעירים יותר.

האם קריטריון זה מספיק כדי לדעת שהוא זקן?

מריאן רבינוביץ' ("גילו של אדם") אומר שלא צריך להסתכל על רמת הביצוע בלבד. יש את הגיל התפקודי, את הגיל החברתי , את הגיל הרגשי , את הגיל ההכרתי ואת הגיל הביולוגי.

1. גיל ביולוגי- יש זקנים שיש להם מחלות קשות שנותנות מימד נוסף לזיקנה. צריך לבחון מה הגיל הביולוגי מצד המחלות הכרוניות.
2. גיל הכרתי- מה התפקוד ההכרתי/הקוגניטיבי שלו. מה רמת הצלילות שלו. זה לא תמיד חופף לגילו הרגיל.
3. גיל רגשי- מה מצב הרוח שלו, יש לחייך מהות ומשמעות, האם יש בחייך תקוה, ציפייה, רמת המוראל שלו משפיעה על תפקודו ועל גילו...
4. גיל חברתי- מה רמת הקשרים החברתיים- האם הוא בודד או לא בודד.
5. הגיל התפקודי- המדד של הפעולות היומיומיות. באיזו מידה הוא מסוגל לבצע פעולות יומיומיות. להתקלח, להתלבש, לעלות במדרגות וכו'. (ADL).

אלו ממדים לפיהם ניתן להעריך ולהגדיר את רמת הזקנה של האדם. לכן אנו שואלים:

1. זקן במה?
2. זקן באיזו רמה?

המודל של רבינוביץ' נותן לכל זקן את המקום היותר הולם לו. הזקן הוא אישיות חברתית, ביולוגית ופסיכולוגית. תחומים אלו שונים זה מזה ומשפיעים זה על זה.

אם יש לנו זקן שמבחינה בריאותית הוא בסדר גמור והוא מתפקד היטב במצבי לחץ, צלילות הדעת שלו טובה אך לעיתים יש לו מצבי רוח ירודים,

• כשירות טובה- אדם מתפקד היטב במצבי לחץ.
• כשירות- אדם מתפקד טוב לא במצבי לחץ.
• כשירות מוגבלת- כישלון במצבי לחץ.
• אי כשירות חלקית- כישלון חלקי במצבים לא מלחיצים.
• אי כשירות מלאה- לא מתפקד כלל בתחום זה.

לכל זקן יהיה גרף שיהלום את יכולותיו.

זקן = ישות ביולוגית, פסיכולוגית וחברתית.

יש הגדרות נוספות על אלו של רבינוביץ'- הגדרות אלו הולמות את חוק הסיעוד, ולפיהן נקבעת רמת הזכאות לקבלת זכויות ושירותים המעוגנים בחוק- מטפלת/חיתולים חד פעמיים/מרכז יום- המטרה היא להשאיר את הזקן בקהילה ככל הניתן ולדחות את כניסתו למוסד (ישנה הנחה פילוסופית לפיה הישארות הזקן בסביבתו הטבעית טובה לבריאותו של הזקן).

• עצמאי: זקן, מעל 65, אשר מבצע את הפעולות היומיומיות שלו ללא קבלת עזרה מהזולת. הפעולות היומיומית כוללות את פעולות –ADL- פעולות מוגדרות בספרות הקרואות-activity daily living- הכנת ארוחה לבד, טיפוס מדרגות באופן עצמאות, שליטה על סוגרים, הלבשה עצמית וכו'.
• תשוש: אדם שמצב בריאותו ירוד במקצת עקב מחלות כרוניות שונות. תפקודו הקוגניטיבי תקין, הוא שולט על צרכיו וזקוק לסיוע חלקי בביצוע פעולות יומיומיות.
• תשוש נפש (דמנטי): אדם הסובל מירידה בתפקוד השכלי בכל דרגותיו- סובל מחוסר התמצאות בזמן ובמקום- לא זוכר משפחה וכו', לעיתים הוא תוקפן, הוא לא חייב להיות נכה או מוגבל אך הוא מסוכן לעצמו או מסוכן לסביבה. הבעיה אינה מחלת נפש אלא ליקוי קוגניטיבי.
• סיעודי: אדם שמצב בריאותו מצריך מעקב רפואי 24 שעות ביממה, מתהלך בקושי, אין שליטה על סוגרים, מרותק למיטה וזקוק לעזרה בכל הפעולות היומיומיות.
• סיעודי מורכב: זקנים המחוברים למכשירים רפואיים ומחייבים טיפול רפואי רצוף.

- הזקוקים לעזרה לפי חוק הסיעוד הם זקנים ממצב תשוש נפש והלאה.

נתונים דמוגראפיים:

כיום יש אחוז זקנים גבוה באוכלוסיה:

• היום תוחלת החיים גבוהה יותר.
• שיעור הזקנים באוכלוסיה הוא 10%-11%. בשנת 1950 היו 4% זקנים.
• העלייה מברית המועצות תרמה לגידול של 40% בכמות הקשישים בארץ.
• אוכלוסיית העולים מברית המועצות מבוגרת בהשוואה לאוכלוסייה הישראלית הותיקה ושיעור בני 65 מגיע ל- 16% אחוזים.
• 57% מהזקנים הן נשים (מאריכות ימים גם כתוצאה מבחינות הורמונאליות וגם בגלל שיש להן מיומנויות הישרדות טובות יותר).
• 58% מהזקנים נשואים.
• 80% מהגברים הזקנים נשואים לעומת 40% מהנשים. יש המון נשים אלמנות זקנות שלא נישאות בשנית.

• הסבר פסיכולוגי- מיומנויות ההתקשרות של נשים שונות מאלו של הגברים. נשים יכולות ליצור קשיים חברתיים ולחיות עם חברות בקבוצה תומכת. גברים מתקשים בכך ומעדיפים תמיכה של אישה אחת.

• 93% מהזקנים גרים בישובים עירוניים, ובמיוחד בערים הגדולות.
• כרבע מהזקנים נמצאים מתחת לקו העוני.
• שיעור הזקנים המוגבלים הולך וגדל. אחוז הזקנים המוגבלים גדל בעשורים האחרונים פי 2.5 יותר מהזקנים בכלל.

תמונה דמוגרפית זו מלמדת שיש לנו בעיה בתחום הזקנה. יש דאגה גדולה ביחס לתרחישים עתידיים בתחום זה. מבחינה דמוגרפית יש עליה בכמות הזקנים, בכמות ה"זקנים זקנים", עליה במספר קבוצות הסיכון (נשים עניות בודדות וקשישות, ועוד)

• גורם רפואי לעליה בתוחלת החיים: מבחינה רפואית- קידום הטכנולוגיה הרפואית הביא לריבוי מחלות כרוניות ממושכות (בעבר היו מתים מהם מיידית).

תרחיש חברתי- מדברים על מושג שנקרא מדד תלות חברתי- היחס בין העובדים והתומכים לבין אלו שאינם עובדים ונתמכים. תוחלת החיים גדלה ויש חיים אחרי הפרישה. אלו אינם תורמים לתוצר הגולמי של החברה וזאת בעיה. כמו כן- יש מאבק על חוסר הוגנות בין- דורית- מאבק בין מימוש צרכי הצעירים לבין מתן עזרה למבוגרים. (הקושי הוא בקביעת מדיניות).

תוצאה נוספת- היום יש יותר משפחות בסגנון "גרעין אפונה"- משפחה מוארכת וצרה- הרבה דורות ומעט ילדים בכל דור. יש שאלה מי יטפל בזקן? מי התומך העיקרי? המשפחה או המדינה? זוהי דילמה קשה.

יש חוק שחייב את הילדים לטפל בהוריו!! (חוק המזונות). אולם חוק זה ללא שיניים.. הוא לא ממומש..

כיום הציפייה היא מהמשפחה לשאת בנטל העיקרי אך זה מאוד קשה!!!

אוכלוסיות היעד הן:

1. אוכלוסיה מבוגרת הזקוקה להמון שירותים וזקוקה לתיאום בין השירותים השונים.
2. הזקנים הצעירים יכולים להוות משאב חברתי לעובד הסוציאלי- יכולים להתנדב לשירותים שונים, תומכים בילדים או בזקנים אחרים:

• זהו משאב רציני מצוין שתורם גם לזקנים החולים והמוגבלים וגם לזקנים המתנדבים.

• עובד סוציאלי עם זקנים צריך להיות עם אוריינטציה כוללת- גם עם יכולות פרטניות, גם עם הסתכלות קהילתית וגם עם אוריינטציה קבוצתית.

מעמדו של הזקן לאורך התקופות:

האם זיקנה היא תופעה חברתית או בעיה חברתית? זה נקבע לפי התקופה בה הזקן היווה בעיה. חזן אומר שהוא רואה בזקנה תופעה חברתית המושפעת מהדור ומהתקופה המושפעת מתהליכים פילוסופים שמתרחשים בחברה.

• התקופה המסורתית- פרימיטיבית: בחברה המסורתית מעמדו של הזקן היה גבוה. מה שהקנה לו מעמד גבוה היה ניסיון החיים- יותר ידע. לזקן הייתה בלעדיות על הידע. יש לו ניסיון, ותק. זוהי חברה של מסורת בעל פה. לא היו ספריות, לא היה מחשב ואינטרנט. הבלעדיות הקנתה לו כח. בנוסף- חלוקת התפקידים בעבר הייתה על פי קריטריונים שיוכים ולא על פי קריטריונים הישגיים- זקנים קבלו תפקידים בכירים וכו'. החברה המסורתית שהייתה חקלאית- בה היו כל המחלקות חופפות. המשפחה הייתה משפחה מורחבת והיוותה יחידה חקלאית, יחידה חינוכית, יחידה שיפוטית- הזקן היה הדיין והשופט. על פי ניתוח מבני של החברה הייתה חפיפה בין היחידות. הזקן עמד בראש היחידות.
• התקופה המודרנית: בחברה המודרנית נעשו שינויים מבניים- יש התפצלות בין היחידות הללו. הפונקציות השונות הוצאו מכוחה של היחידה המשפחתית (חינוך, דת, משפט),

1. התיעוש שיתק את החקלאות ואף חייב תנועתיות.

2. העיור- ערים תעשייתיות גדולות- צמצום המשפחה. הצעירים יצאו לעבוד ולגור בערים והזקנים נשארו די לבד.
3. נוצרו מקצועות שונים- יש כל מיני מקצועות שנצרכים כתוצאה מתהליכים אלו.

כל אלו הביאו להחלשות מעמדו של הזקן (ושל המשפחה). התפתח הכתב ומערכות הידע גדלו והידע לא היה בשליטתו של הזקן. היו גם קריטריונים ערכיים שהשתנו- ערכים של קולקטיביות ושל סולידאריות שהיו דומיננטיים בחברה המסורתית אינם קיימים. ערכים של אינדיבידואליות ושל הגשמה עצמית, ערכים של תפוקה ופריון, ערכים של עלומים, של צעירות, של חדשנות, ערכים של חילון- כל אלו הורידו את מעמדו של הזקן.

פרופסור חזן תיאר מודל שמשלב את שני הקריטריונים- הערכי והמבני. הוא תיאר שני רצפים:

1. אינטגרציה- סגרגציה.
2. הומניזציה (כבוד ורגישות כלפי הזקן)-דה- הומניזציה.

שני רצפים אלו נפגשים ויוצרים לנו תת קבוצות/חברות המייצגות התייחסויות שונות אל הזקן:

1. הקבוצות בהן יש אינטגרציה והומניזציה: הזקן מתקבל כחלק מהחברה ומקובל בכבוד רב. לדוגמא: חברה ערבית- בדווית, חרדית-שם יש אנשים זקנים בעלי מעמד גבוה משום שיש להם מעמד כלכלי גבוה, אנשי דת, מנהיגים פוליטיים ושופטים שיש להם ידע רב המקנה להם מעמד וכח.
2. קבוצות בהן יש סגרגציה והומניזציה: דיור מוגן לקשישים- דיור מוגן מובחר, קהילות שלמות בפלורידה- לאלו יש מעמד ויש משאבים, יש להם אפשרות לבחור את המגורים שלהם. הם נבדלים משאר החברה. הם מחוזרים ע"י החברה משום שהם נותנים שירותים ועבודה למשפחות שלמות המטפלות בהם.
3. אינטגרציה ודה- הומניזציה: קשישים בודדים שחיים בקהילה בתנאים קשים. הם לא מופרדים מהקהילה אלא חיים בפנים.
4. דה- הומניזציה וסגרגציה: החוסים במוסדות טוטאליים.

-היחס לזקנים כתופעה חברתית או כבעיה חברתית היא תלויה במצבה של החברה.

• התקופה הפוסט מודרנית: מאפיינים:

1. ההתייחסות לידע- אינה רק כמידע שמתקבל בתהליך מחקרי אמפירי וכו'. בעבר לא התייחסו לסיפורים, לפירושים, להתייחסויות, לעולם המסביר של האנשים. החוקרים הממונים על הידע הכתיבו אותו. כיום הידע מובנה כך שהוא מכבד את כל סוגי הידע.. לא רק ידע אמפירי ומכובד אלא אף לידע המתקבל באופן סובייקטיבי ונרטיבי על ידי אדם אחר. דבר זה משפיע על ההכרה ועל השונות של הזקן, יש התייחסות לזמן עבר לנרטיב הידע של הזקן. הוא חוזר להיות חלק מהשיח אך הוא לא יגיע למעמד שהיה לו בתקופה השבטית.

2. התייחסות לזמן- תפיסת זמן חדשה המבליטה את הנוכחות המצטברת של העבר במרקמים של ההווה עם הפנים לעתיד: בעבר העבר לא היה משנה.. רק קדימה.. כיום העבר הוא בעל משקל. זה מקדם את מעמדו של הזקן.
3. היררכיה בחברה- מנסים לבטל את ההיררכיה החברתית. מנסים לקבל את השונה בכל הרמות שהן, לקבל את הרב תרבותיות. מפרקים את החברה ואת הפריפריה.. מעלים את החלקים בחברה שהיו ממודרים בעבר.
4. יחסים חברתיים- מצד אחד יש בידוד וכל אחד לעצמו. מצד אחר – יש בקשה ליתר סולידאריות, מה קורה עם האחר וכו'.

המאפיינים האלו משפיעים על מעמדו של הזקן:

• המשפחה הפוסט- מודרנית מאופיינת ב-

1. המשפחות הן רב- דוריות.
2. מעבר אפידמיולוגי- מעבר ממחלות אקוטיות למחלות כרוניות.
3. שינויים בתזמון של השלבים במעגל החיים- גיל ההתבגרות יותר מוקדם, דור הסנדביץ' מקבל יחס משמעותי שבשל השינויים בתמותה הם מתמודדים עם סוגיות חדשות שלא היו קודם, ועוד.
4. שינויים בסטאטוס נשואי- משפחות הוריות רבות- מה תפקידו של הסבא? כמה סבים יש וכו'. המודל יכול להיות יותר מורכב וכו'.
5. שינויים במדד התלות המשפחתית- יותר אנשים התלויים בכח המפרנס. היחס בין העובדים והלא- עובדים משתנה.

שינויים אלו, בנוסף לשינויים התעסוקתיים שהופכים את העולם לעולם שעובד על צריכה, גוררים שינוי במצבו של הזקן:

1. יש יותר נכונות לקבל את הזקן. יש יותר נכונות לקבל את העבר.
2. יש יותר מקום לנרטיב של הזקן ולידע של הזקן.
3. משאבים כלכליים ואישיים: כיום מצבם של הזקנים טוב יותר. אם הכח המניע את המשק הוא צריכה- כיום הקשישים מהווים קהל יעד מבוקש- בתי- אבות, תרופות, וכו'. הם מחוזרים מאוד. יש להם הכנסה וזמן פנוי. יש פלח רציני של זקנים צעירים. הם שונים מהזקנים שהיו בעבר. יש להם הרבה כוחות ומשאבים. יכול לבחור בין אלטרנטיבות של מגורים, הוא בעל ניסיון, יכול לשמש כח מתנדב שתורם לקהילה, יכול לעזור למערכות חברתיות שונות הפועלות בקהילה. יותר מזה- כיום סוגיית הזמן הפנוי מעניינת את כל האוכלוסייה. לכן הזקנים אינם שונים מכלל החברה.
4. מחקרים מצביעים על תפקידים של זקנים צעירים במשפחה המודרנית- הזקן במשפחה ממלא תפקיד חשוב ששומר את המערכת המשפחתית. הוא הורה מלווה ותומך (גם כלכלית, גם מוראלית וגם רוחנית). הם מסייעים בחיזוק הזהות העצמית של הצעירים את הבנת רציפות החיים, השורשים..

21.03.2007

סרט על בני מאה פלוס..

מה עוזר להם לחיות עד גילאים אלו:

• יש מטרה בחיים. יש לחיים משמעות.
• אנשים מועילים לחברה.
• פעילות- שומרים על שגרת היום יום.
• משפחה תומכת.
• שומרים על היכולת לתת ולהעניק מעצמם.
• יש מקום לחכמה שלהם, לניסיון החיים שלהם.
• הרווחה הפסיכולוגית של הקשישים נתרמת מכל המרכיבים שנמנו לעיל. וזו מסייעת להם להמשיך ולהתפתח..

אנשים זקנים מאוד חווים אבדנים רבים במהלך חייהם. הדברים שנותנים להם את היכולת להתמודד עם האבדנים הרבים הם:

• זיכרון פאסיבי.
• הזמן מכהה את הכאב..
• מבנה האישיות מסייע להם לעכל את הכאב הגדול ללא פיתוח רגשות אשמה על כך שהם המשיכו לחיות.
• יכולת הישרדות גבוהה.
• יחס מפויס למוות.
• קבלת האבדנים והשלמה עימם.

30.5.07

בספרות הגרנטולוגית מקובל לחלק את התיאוריות הסוציולוגיות על רצף של זמן:

• דור א': 1949-1969: תיאוריות של התנתקות, פעילות ומודרניזציה.
• דור ב': 1970-1985: תיאוריות ההמשכיות ותיאוריות החליפין.
• דור ג': 1986 ומעלה: תיאוריות הפוסט מודרניזם, ההבניה חברתית, הפמיניזם- מגדר- זיקנה, הזדקנות בריאה ותיאוריות אקולוגיות- סביבתיות.

• דור א:
• תיאורית ההתנתקות- תיאוריה קלאסית שתחום זה התהדר בו. הוגי התיאוריה הם COMMING & HENRY. הם יצאו מנק' הנחה שלכל אדם אנרגיה מוגבלת. עם השנים כמות האנרגיה הולכת ואוזלת. אז מתרחשת נסיגה הדדית, טבעית, מבורכת של הזקן מן החברה ושל החברה מן הזקן! המיוחד התיאוריה זו היא שהיא נסמכת על הנחה שהזקן שבע רצון מתהליך זה. המחקר נעשה בארה"ב. הם לקחו מדגם של 172 נחקרים בני 50- 70 ו- 107 נחקרים בני 70 ומעלה. הם בדקו את רמת הפעילות שלהם ואת מרחב המחיה שלהם. זהו כלי מדידה שבחן את פעילות הזקנים בתחומים שונים. הם הסיקו ש:

1. ככל שהאנשים מבוגרים יותר הם צמצמו את פעילותם בתחומים השונים.

2. הם מצאו קשר בן נסיגת הזקנים לבין שביעות רצונם מהחיים.

הם הסיקו שאנשים מבוגרים מילאו את ציפיות החברה מהם וכו' והם מחפשים שקט ורוגע.

(יכול להיות שמחקר זה נכון לפלח מסוים של האוכלוסייה בתקופה ההיא)

• תיאורית הפעילות- HAVINGHART, TUBIN & NEWGERTER יצאו כנגד ההכללה האוניברסאלית של תיאורית ההתנתקות. ההזדקנות החברתית היא תהליך כפוי שהחברה כופה על הזקן. זה נעשה ללא בחירתו של הזקן. עוד אמרו- הם לא הגדירו נכון את המשתנה הבלתי תלוי של פעילות. יכול להיות שאדם לא מגיע למקומות אחרים אך זה לא אומר שהוא מנותק, לא אכפתי ולא מעורב. אע"פ שתקפו את תיאורית ההתנתקות היא שמרה על מקומה, מאחר והיא ראשונית והיא מתארת את מצבם של חלק מהזקנים. לפי תיאורית הפעילות- ההתנתקות לא נובעת מבחירתו של הזקן. הזקן רוצה להיות פעיל ורלוונטי בהמשך חייו. הירידה בפעילותו של הזקן היא תוצאה של כפיה על ידי החברה. רמת התנתקותם של זקנים או נסיגתם מושפעת מניסיון החיים בעבר ומתנאיו הסוציו- אקונומיים של הזקן. אופן הסתגלותו של הזקן תלוי בתפקודו לאורך מעגל החיים ובתפקודו בשלב גיל העמידה. משתנים – אנשים זקנים ירגישו מוראל גבוה, שביעות רצון מהחיים ורווחה פסיכולוגית על ידי המשך התנהגות כמו בשלב הקודם לזקנה. בשלב של גיל העמידה- יש למצוא פעולות חלופיות, לפתח אלטרנטיבות כדי להרגיש שבע רצון ונינוח בגיל הזקנה. כבר מגיל 55 (סוף גיל העמיד), לקראת הכניסה לזקנה, מומלץ להכין פעולות אלטרנטיביות של תחביבים, קשרים חברתיים, קבוצות תמיכה, ועוד. כל זאת כדי להוסיף עניין לחיים ולמלא אותם בתוכן ובעשייה.

• דור ב':
• תיאורית ההמשכיות: HUTCHLY: לפי תיאוריה זאת- ככל שאנו גדלים יש לנו המשכיות של מבנה בסיסי קבוע שפותח בילדות וכו'. אולם לצד מבנה זה אנו חייבים לשלב מבנה של שינוי, יכולת של השתנות, מוכנות לשנות התנהגויות, תכונות, דפוסים בשל נסיבות החיים. לכל אחד מאיתנו יש את הדינאמיקה בין שני דחפים. בין לחץ לשמור על הקבוע לבין לחץ להשתנות. אנו חייבים לגלות יכולת של השתנות. יש בנו שיווי משקל דינאמי כזה בכל אחד משלבי חיינו המבוסס על האיזון בין המשכיות לשינוי. לכל אחד נקודת איזון אחרת. אולם כדי לשרוד ולהתפתח אנו חייבים יכולת של שינוי. אצל אנשים זקנים- נסיבות החיים הם כאלו שהם מחייבים אותם להשתנות, להסתגל. הם חווים הרבה אבדנים- בריאותיים או של קשרים בין אישיים, על כן הדינאמיות של המאזן ושל שיווי המשקל היא רבה.

לפי פיאז'ה יש שני תהליכים מקבילים- אסימילציה- הטמעה ואקומודציה- הסתגלות. הטמעה פרושה שלא משתנים. מסגל הכל לסגנון חיי. הסתגלות פירושה מציאת סגנון חיים אחר. אצל זקנים עוצמת השינויים רבה. הם חווים הרבה דברים שמאלצים אותם להשתנות. איך הם מאזנים את הSELF שלהם- חשוב להם לשמר את המבנה הקיים. הם נוטים לשמר את ההמשכיות, את הדומה. ישנן שתי רמות של המשכיות:

1. המשכיות פנימית- שמירה של הדימוי העצמי, של הזהות העצמית. הם מממשיכים לראות עצמם כצעירים, חוויות שחוו כצעירים וכו'.
2. המשכיות חיצונית- שמירה על קשרים חברתיים, תפקידים שמלאו בעבר וכו'.

המטרה הטיפולית היא ליצור תחושה של המשכיות פנימית או חיצונית שתקנה לו את תחושת הביטחון או את תחושת הרווחה.

• תיאורית החליפין: זוהי תיאוריה סוציולוגית טהורה שקשורה לכלל האנשים. פותחה ע"י בלאו, הומנס וליטווק. אפשר להסביר מערכת של קשרים בכל סיטואציה. תיאוריה זו פותחה וקיבלה גוונים שונים ואסכולות שונות.

1. גרסה א': גרסה כלכלית ראשונית- קשר נמשך בארגון כלכלי אם יש מאזן בין נתינה לקבלה. אם הוא מקבל יותר- זה נהדר. החומרים שהיו מחליפים ביניהם הם חומרים כלכליים.

2. גרסה ב': גרסה קולקטיביסטית- עקרון ההדדיות קשור גם בחברה האנושית. כל אינטראקציה אנושית עם חברים, בני משפחה וכו' מוזנת ומונעת על ידי השאיפה לאזן בין קבלה ונתינה.

על ידי נתינה של הזדמנויות לתת אנו נגדיל את תחושת הרווחה הפסיכולוגית של הזקן- במסגרת המשפחה, החברה, התנדבות וכו'. נתינה זו מגבירה את הרווחה הפסיכולוגית של האדם. הגרסה הקולקטיביסטית אומרת שיש איזון בין נתינה לקבלה לא רק על בסיס חומרי. יש גם נתינה רגשית וגם נתינה סימבולית. ראשית אנו למדים שחשוב למצוא הזדמנויות בהן תהיה נתינה של זקנים. הנתינה מקדמת. בנוסף- אם הזקנים מוגבלים חומרית- בואו נבדוק מה הם יכולים לתת מבחינה רגשית, מבחינה סימבולית, איזה זיכרונות חיים מהעבר או ערכים הם יכולים לתת לנו. החברה צריכה להיות ומוכנה לקבל, לשמוע ולהעריך את הנתינה הרב גונית של הזקנים. אם רוצים לעשות לזקן טוב- צריך לאפשר לו גם לתת.

לגבי זקנים במשפחה המאזן לא חייב להיות באותו דור. זקנים שגדלו אותנו וקיימו אותנו בילדותנו צברו קרדיט רב. תוכנית חיסכון נפלאה שבהיותם זקנים אפשר לפרוע. אמנם כיום הזקן לא יכול לעשות הרבה, אולם צריכה להישמר לו הזכות על מה שעשה בעבר.

אפשרות נוספת- אנשים יכולים ליצור את מערכת הנתינה והקבלה בכך שהם נותנים לאדם אחד ומקבלים משוב חיובי ממקום אחר- הערכת מתנדבים, הוקרה, פרס וכו'.

• תיאוריית אינטראקציה סימבולית: פותחה ע"י MEAD. אומרת שהSELF - של האדם מורכב מה- I- איך שהאדם תופס את עצמו, חושב על עצמו (סובייקטיבי), ומה-ME - כולל את המשובים שאנו מקבלים מהאחרים על עצמנו (אובייקטיבי). בין שני החלקים הללו יש אינטראקציה שיוצרת את הזהות העצמית. החלק של המשובים מהחברה מאוד חשוב לבניית הזהות שלנו. חשוב לנו לקבל משובים ולהפנים אותם. לא רק המילים והרגשות באינטראקציה אלא אף המשמעויות שמייחסים להם- הסימבוליים!

בגלל הירידה במעמד, ביכולות ובתפקוד של הזקן ובגלל הדעות הקדומות- המשובים שהקשישים מקבלים מהחברה עלולים לפגוע ב-SELF שלהם. על כן אנו מתייחסים לself concept של הזקן. איך הוא תופס את עצמו. איך אנו יכולים לחזק את הערך העצמי שלו?

יש זקנים שממש שומרים על העצמי שלהם- AGELESS SELF. ויש זקנים שמפתחים הגזמת חוסר היכולת. מנמיכים מערך הSELF שלהם.

06.06.2007

תיאוריות פסיכולוגיות

• פסיכולוגית האגו וניתוח ה SELF CONSEPT של הזקן:

זקנים משקיעים מאמצים רבים להמשיך לתפוס את עצמם כפי שתפסו אותו בעבר. הם לא רואים שינוי שעברו. תפיסת העצמי קשורה ל SELF ASTEEM

האופן בו אדם תופס את עצמו משפיע על התנהגותו. גם אצל זקנים הדימוי העצמי שלהם משפיע על ההתנהגות. בן התיאורטיקנים הגרנטולוגים שחקרו את ה SELF של הזקן היו שאמרו שתפיסת העצמי של הזקן היא ללא גיל. הם לא רואים את הגיל כמשפיע. "נשארנו בפי שהיינו". לדוגמא:

• זקנים ממשיכים לחזק את העצמי שלהם על בסיס הישענות על מה שהיה כגון- העלאת סיפורים שמירת זיכרונות. "פעם הייתי .." וכו'.
• דרך נוספת- יש כאלו שמגלים התנהגויות שנראות פסיכו-פתולוגיות כגון- איסוף סמרטוטים, תוקפנות, סרבול בלבוש. מקצינים בהתנהגותם החריגה. הם נראים כמו מופרעים, חולי נפש. גם זו תגובה של שמירת העצמי. זו תגובה של התרסה ושל מרד- אל תגידו לי איך לחיות. אני אעשה מה שאני רוצה"!
• דפוס התמודדות נוסף- דימוי עצמי מנוכר- אצל חלק מהזקנים יש פער בין האופן בו הם מתנהגים ביחס לסביבה לבין האופן בו הם תופסים את עצמם ומרגישים בפנים. (נחמדים ורגועים כלפי חוץ, ולהיפך כלפי פנים).

סינדרום הגזמת חוסר היכולת- ACCESS DISABILITY SYNDROM- יש זקנים שתפיסת העצמי שלהם סבירה יחסית. אולם יש כאלו שמושפעים מאוד מהתגובות שהם מקבלים מהסביבה הם מפנימים משובים שליליים מהסביבה ומתנהגים באופן חולני יותר ממה שהם באמת, פחות מסוגלים, חלשים וכו'.

יש אחרים בעלי דימוי עצמי נסוג- מתרחקים מהחברה, מתבודדים, נכנסים לדיכאון או לשנאה עצמית. הטיפוסים השונים יכולים לנבוע מהמושג הרחב של תפיסת העצמי של הזקן. לכן מאוד חשוב לעזור לו להבין איך הוא תופס את עצמו ולקדם אותו בתחום זה.

גם אלו שלא מודעים למגבלות הזקנה שלהם- הם בהכחשה וזה יכול להגיע לסכנת חיים. זקן שלא רואה ולא מוכן להפסיק לנהוג, או שצריך מכשיר שמיעה והם לא ישתמשו בו וכו'.

יש לעזור לו לקבל את הזקנה ואת מגבלותיה ולהתאים את עצמו יותר.

• תיאורית החיפוש אחר משמעות- ויקטור פרנקל: כל אדם צריך למצוא מטרה בחיים. שיהיה לו למה לקום בבוקר. שיטתו נקראת "לוגו-תראפיה"- ."THEORY OF WILL TO MEANING" אצל מבוגרים, עם הירידה ברמת העיסוקים, יש תחושה של ריק קיומי. נוצר חלל. יש שעמום. אם יש לנו שעמום בחיים- זה משפיע על הרווחה הפסיכולוגית, על איכות החיים, על טעם החיים. ע"פ פרנקל, תנאי לבריאות הנפש הוא שתהיה מתיחות פנימית בין מה שהוא כבר מימש בחייו לבין מה שהוא עוד צריך לממש.

ניטשה- "כל אדם שיש לו מה עבורו יחיה יוכל לשאת כל איך".

הזקן יכול למצוא דרכים לממש את עצמו דרך עבודה, יצירה, פילוסופיה, דת, עשייה למען החברה ואף ביכולת לשאת סבל של אדם אחר. אף שהטיפול בחולה הוא מאוד קשה- מצאו בזה משום נתינת חיוניות וטעם לחיים.

דבר נוסף- הזקן עצמו צריך להיות האחראי בעצמו על נתינת המשמעות לחייו.

לזקנים זה דבר מאוד חשוב- יש למה לקום בבוקר, יש מטרה. זה נותן משמעות וחיוניות. זה ממש מאריך חיים.

על בסיס התיאוריה של פרנקל פותח מחקר בו ניסו לבדוק את משמעות החיים ובנו בכלי שלהם שבעה מדדים:

1. הגשמת מטרות בחיים.
2. ריקנות קיומית.
3. איך אני מקבל את המוות.
4. הדחף למצוא משמעות.
5. השגת מטרות חדשות.
6. לקבל את העתיד ולתת לו משמעות.
7. שליטה בחיים

הם בדקו את הקשר בין גיל האדם לבין כל אחד מהמדדים הללו.

הם מצאו שלגיל יש השפעה על השגת מטרות בחיים ועל תפיסת המוות. עם העלייה בגיל חלה עליה בתפיסת הגשמת מטרות בחיים ובתפיסה של המוות. מאידך- עם העלייה בגיל חלה ירידה בהשגת מטרות חדשות ובדחף למציאת משמעות בחיים. עוד מצאו שדור הזקנים ודור הצעירים העלו רמות גבוהות של ריקנות בעוד שדור הביניים הראה רמות נמוכות של ריקנות קיומית.

משמעות השליטה בחיים קיימת ועקבית לאורך כל השלבים במעגל החיים. גם לזקנים חשובה השליטה בחיים. ברגע שזקן חש שהוא מאבד שליטה, שאין לו אפשרות לבחור- ניתן לצפות ירידה בתפקוד. חשוב לקדם את תחושת השליטה בחיים של הזקן.

הרצון למשמעות נמצא גבוה לאורך כל מעגל החיים.

בנוסף- מצאו קשר בין רווחה פסיכולוגית של האדם לבין משמעות העתיד ומטרות בחיים.

ריקנות קיומית וקבלת מוות נמצאו קשורים לתפיסה של חוסר רווחה פיזית ונפשית.

• אריקסון: שלב 8: שלב הזקנה- שלמות מול ייאוש:

המשימות שיש לאנשים זקנים כדי להתקרב לשלמות:

1. ביטחון עצמי על סדר חייו בהווה. מרוצה מהחיים.
2. קבלת הישגיו עד כה והשלמה עימם- משפחה, פרנסה, איך אני נראה, בריאות, חברתית וכו'.
3. אהבה פוסט- נרקסיסטית- היכולת לאהוב מעבר לעצמך. ליהנות ולאהוב את מה שאתה עושה ומה שאתה נותן לדור הבא מבלי לחשוב על התועלת הספציפית שיש לך מזה.
4. אין פחד מהמוות. יש קבלה של המוות.
5. מעורבות חברתית- לא להיות מבודד ומנותק. הפעילות חשובה במיוחד אצל מבוגרים. הבדידות מהווה פגיעה קשה בחייו של הזקן.

• קלארק ואנדרסן: משימה התפתחותית:

1. מודעות לשינויים פיזיים וקבלתם: יש שינויים פיזיים ויש ירידה ביכולות. קשיש שמתעלם מאלו- כי הוא יכול לסכן את עצמו. הוא גם יכול להיות במצב של מרמור מתמשך ושל ייאוש. אם זה לא מפריע לתפקוד היומיומי- זה לא נורא. אך אם זה מפריע- צריך לעזור לו בזה.
2. הגדרה מחדש של מרחב פיזי וחברתי: לכל אדם תפיסת מרחב מחיה. אנו יודעים איפה אנו שולטים ומרגישים טוב. אם אדם זקן מוגבל- המרחבים שלו מצטמצמים. הוא צריך להתאים לעצמו מרחב מחיה חדש.
3. הערכה מחדש של אמות מידה להערכה עצמית: לעזור לאנשים להעריך את עצמם בפעולות נוספות ובקשרים חדשים. איני יכול להעריך את עצמי היום לפי אותם הקריטריונים בהם מדדתי את עצמי בעבר.
4. מציאת מקורות חלופיים לסיפוק צרכים.
5. גיבוש מחדש של מטרות וערכים בחיים.

#. טיפוסים של זקנים:

1. הטיפוס האינטגרטיבי: מלא סיפוק מחייו.
2. הטיפוס ההגנתי: הזקן שעטוי מנגנוני הגנה.
3. הטיפוס הפאסיבי- תלותי: אחד שלא סומך על עצמו. מסתמך רק על עזרה של הזולת. דימוי עצמי חלש.
4. הטיפוס הלא אינטגרטיבי: ברמה פתולוגית- לא מתפקד, לא מאורגן, אולי דמנטי.

13.6.2007

הזדקנות בריאה: חמשת המדדים של ריץ' וזינגר:

1. קבלת העצמי וקבלת העבר.
2. קשר חיובי לפחות עם אדם אחד.
3. תחושה של אוטונומיה בקבלת החלטות- תחושה של יכולת לקבל החלטות, שליטה.
4. מטרות ברורות בחיים- קשור לפרנקל. אם יש מטרות יש אינרציה נפשית לחיות.
5. תחושה של התפתחות מתמדת- שתהיה תחושה של התפתחות ושל חיים, אפילו במשהו קטן. תחושה כזאת היא מדד לנורמאליות פונקציונאלית בזיקנה.

בלץ- הזדקנות מוצלחת: פיתח אסטרטגיה:

1. SELECTIVE- בחירה של תחומי תפקוד מועדפים. הזקנים יודעים שאינם טובים כפי שהיו בעבר צריך לבחור תחום בו תהיה חזק.
2. OPTIMIZATION- שימוש מקסימאלי במשאבים הקיימים. תהיה הכי טוב שאפשר בתחום הזה.
3. COMPENSATION- החלפה של תפקודים חלשים או אבודים. אם אין לך משהו שהיה לך בעבר- תמצא תחליף, פיצוי לאותו אבדן.

תיאוריות סביבתיות:

תיאוריות שחשוב להדגיש מאחר שאיננו עובדים עם המטופלים בפרטני בלבד אלא אף עם סביבתו משפחתו, קהילתו ומערכות התמיכה שיש בקהילה. :

1. PERSON = BEHAVIOR + ENVIRONMENT: התנהגות האדם היא פונקציה של הסביבה ושל תכונותיו של האדם. אם אנו רוצים ליצור שינוי בחייו של האדם יש להכניס שינויים גם בסביבה שלו.
2. CONGRUENST THEORY: תיאוריה של רציפות והתאמה סביבתית. מאוד חשוב שתהיה התאמה בין יכולותיו של הזקן לבין הגירויים או הדרישות של הסביבה בה הזקן חי. לדוג': אם יש סביבה שהיא רבת גירויים- רעש, אור, צפוף- זקנים לא מרגישים שם נוח. לא טוב להם. גם כשהם הולכים לסופרמרקט ויש מגוון ושפע ולא יודעים מה לבחור. כשיש חוסר התאמה בין היכולות הפיזיות והחושיות לבין הגירויים שהסביבה נותנת- הזקן יכול להימצא בלחץ. כשיש OVER/UNDER SUPPLY. אי ההתאמה יכולה ליצור לחץ וקושי בחיי הזקן.
• שינוי סביבה- בד"כ שינוי הסביבה גורר לחץ והתרגשות. אצל זקנים ואצל ילדים- שינוי סביבה הוא גורם מלחיץ מאוד. זה משפיע על תפקודם. יש RELOCATION STRESS- לחץ בעקבות שינוי מקום. זקנים- עקב מחלות בדידות וכו'- נדרשים לשנות מקום. שינוי זה מלחיץ מאוד גם אם זה ממניעים טובים.
• רציפות סביבתית: שיהיה רצף בסביבה בה הם גרים. כשזקנים עוברים לבית אבות עוברים פריטים. כדי ליצור תחושה של בית, לצמצם את השינויים כמה שאפשר. עשו מחקר המשווה בין זקנים בקהילה, בתהליך של מעבר לבית אבות ובין אלו שבבית אבות. אלו שבקהילה היו בעלי יותר מוטיבציה, תפעול וכו'.

היה מחקר שהשווה בין 2 קבוצות של זקנים. חלקם עברו הכנה לקראת המעבר- לשינויים שבסביבה, לצרכים ולדרישות, וחלקם לא. כשנכנסו לבית אבות- היו הבדלים משמעותיים ברמת התפקוד והרוגע הנפשי, ואף במשך החיים בין קבוצות הזקנים (לטובת אלו שעברו הכנה). מכאן יוצא שתהליך ההכנה מאוד משמעותי.

3. מצא קשר בין לחץ סביבתי לבין היכולת האישית של הזקן. הוא מצא שאם יש יכולות אישיות גבוהות של הזקן אך הלחץ הסביבתי והדרישות הסביבתיות נמוכות- יש פער. הזקן חש חסר אונים. הוא מרגיש משועמם. יש הסתגלות לא הולמת.

אם דרישות הסביבה גבוהות ויכולותיו של הזקן נמוכות- שוב אין הלימה בין היכולות של הזקן לנסיבות הסביבתיות ולכן יש לחץ ופגיעה באיכות החיים של הזקן.

ככל שההלימה גבוהה יותר- רמת הלחץ פוחתת ורמת התפקוד עולה.

4. טווחי סביבה- לכל אחד מאיתנו יש דברים שמעוררים את החיים והופכים אותם לדינאמיים ופעילים- שינוי הסביבה. שינויי הסביבה מוציאים מאיתנו כוחות ואיכויות אחרות. זה מונע שחיקה, ומעשיר את החוויה. הזקנים מוגבלים, לא יכולים לרדת במדרגות, חוג החיים מצטמצם. כעו"סים- בהתערבותנו המקצועית עלינו לחשוב גם איך לעזור לזקן לשנות סביבות- להוציא לטיולים, פעילויות, וכו'. יש זקנים שיש להם סביבות דמיוניות שמחברים אותם- חלומות, סרטים, וכו'. לסביבה יש משמעות.
5. לחץ מסביבה חברתית + מאפיינים פיזיים וסביבתיים + יכולות אישיות, פיזיות ותחושתיות = השפעה על רמת עצמאותו של הזקן, על תחושת השליטה שלו ואף על מערכת בריאותו או חסינותו למחלות. כאשר הסביבה יכולה להתגמש בהתאם לצרכיו של הזקן- להלום את צרכיו ברמת הנגישות וכו'- הזקן מקבל תחושה של שליטה על הסביבה. זה מוביל לשליטה קוגניטיבית גבוהה- האדם תופס עצמו כשולט על הסביבה- כל אלו מביאים למוראל גבוה ולהתנגדות למחלות. וכן להיפך.
6. בדידות בזיקנה: יש להבדיל בין בדידות (סובייקטיבית) לבידוד (אובייקטיבי). זקנים חווים בדידות אובייקטיבית וזה יכול להביא בהמשך לתחושה של בידוד. יכול להיות שהם אף יהיו מוקפים בחברים אך ירגישו מבודדים. חזן שואל האם אלו תופעות מקבילות, משלימות או נוגדות. היחס ביניהם יכול ללכת לכל הכיוונים. ראשית נבין מהם הגורמים לבדידות. ישנם משתנים בלתי תלויים שגורמים לבדידות. יכול להיות מצב משפחתי, מצב בריאותי, מצב כלכלי, רמת השכלה, דת עדה, תנאי דיור, וכו'. משתנים אלו הם דמוגרפים. בדידות אובייקטיבית קשורה לכל משתנה הרקע דרך משתנה מתווך של תפיסת עצמי של הזקן.
• חזן בדק קהילה יהודית בלונדון שהיו בודדים. על פניו נראה שזה יוביל אותם לקושי נורא. אולם הוא מצא שהם התארגנו מצאו מנהיגים, פתחו כוחות, הזמינו אנשי מקצוע ושלמו כסף. כלומר- הבידוד לא חייב להביא לבדידות.
• שכונה תומכת- פרויקט ש"אשל" ועמותות למען הזקן שיש ברשויות עושות כדי לאפשר את המשך מגורי המבוגרים בקהילה. היא חלק ממערכת תמיכה לא פורמאלית.

20.06.2007

העיקרון המנחה אותנו הוא להשאיר את הזקן ככל הניתן בקהילה. לדחות את מועד כניסתו למוסד כלשהו. תפקיד החברה לדאוג למערכות ולשירותים חלופיים בקהילה שיענו על צרכיו של הזקן. לכן עו"סים ואנשי מקצוע נוספים עסוקים בהקמת משאבים שונים לטובת הנושא.

בשנות החמישים החל בכל העולם תהליך של "דה- מיסוד". הוצאת אנשים ממוסדות ושילובם בקהילה. זה קרה ביחס לאוכלוסיות שונות. ילדים, זקנים, חולים וכו'. זה נעשה לצד הקמת שירותים כגון: מועדונים, מרכזי יום, מרכזי יום מיוחד למוגבלים, משפחתונים וכו'. בשילוב עם חוק סיעוד, חלק מהתקציב שאנשים זכאים לו במסגרת החוק מופנה לשילובם בשירותים אלו.

מערכת פורמאלית- מערכת שנותנת שירותים, מענקים ותקציבים מטעם המדינה במסגרת- חוק סיעוד וכו'.

מערכת בלתי פורמאלית- כוללת בני משפחה, מתנדבים, שכנים, חברים... ובקיצור אנשים שלא מקבלים כסף מהמדינה. זהו משאב חשוב בעבודה הסוציאלית.

חשוב שלצד המערכות הפורמאליות יהיו גם מערכות תמיכה לא פורמאליות.

מערכת תמיכה/רשת חברתית/מארג חברתי: מערכת של אנשים שיש ביניהם קשרים ומגעים אנושיים שדרכם היחיד מקיים את זהותו החברתית ומקבל תמיכה רגשית, עזרה חומרית, שירותים, מידע וכו'. קאהן רואה חשיבות במערכת תמיכה כזאת לספק קשרים חברתיים בשלוש רמות שנותנות מענה ל-3 סוגי צרכים:

1. מענה לצרכים חומריים אינסטרומנטאליים.
2. מענה לצורך רגשי- אהבה, קבלה, לשתף וכו'.
3. האישור וההכרה באדם- קשרים שמחזקים את הערך העצמי של האדם. וכו'.

ג'ראלד קפלן מצא קשר הדוק בין קיום של מערכת תמיכה לא פורמאלית- שיש לאדם קשרים תומכים במע' תמיכה בלתי פורמאלית לבין יכולתו הבריאותית , בריאות מנפשית ויכולת התמודדות במצבי משבר. זו לא השערה דחוקה. מערכת תמיכה וקשר רגשי מאפשר התמודדות טובה יותר עם קשיים שונים.

יש חשיבות למערכת תמיכה לא פורמאלית.

ליטוואן מדבר על הקשר בין מערכת תמיכה לא פורמאלית למערכת הפורמאלית. היה נדמה שלאנשים זקנים הסובלים מחוסר מערכת תמיכה לא פורמאלית ינצלו בצורה טובה יותר את השירותים הפורמאליים. אולם- דווקא אלו שיש להם מערכת תמיכה לא פורמאלית חזקה מנצלים בצורה טובה יותר את מערכות התמיכה הפורמאלית.

ליטוואן אמר שצריך להסתכל על מבנה הרשת החברתית:

1. מה גודלה, מה מספר האנשים בה, מה הרכב הרשת, מי משתתף בה- בני משפחה, חברים וכו'. מה שברור הוא שקשיש זקן שהמערכת התמיכה הלא פורמאלית כוללת בני משפחה- זוכה למערכת תמיכה חזקה יותר. מאפיינים נוספים:
2. תדירות האינטראקציות- מה תכיפות המגעים, משך ההיכרות ברשת, מה מידת ההדדיות בתמיכה וקבלה בין חברי הרשת.
3. סוג התוכן שמלווה את הקשר- או חומרי או רגשי או אישורי (סימבולי).

הגדרה נוספת לרשת חברתית:

שובל: פזורה של נקודות מחוברות. הנקודות הן בני אדם, וקווי החיבור הן מערכת היחסים והאינטראקציות ביניהם.

יש רמות שונות של חברים ברשת. יש חברים במעגל הקרוב ביותר שרמת מחויבותם היא הגבוהה ביותר. הם צריכים להיות זמינים 24 שעות (מצופה מהילדים). יש חברים במעגל שני שלישי וכו'. צריך להבין שיש רמות שונות של קשרים ומחויבויות בקשר לכן כשבוחנים רשת חברתית נרצה שיהיו הפונקציות הללו.

כשאנו בונים מערכת תמיכה לזקן צריך להתחשב בשוני של הזקן. להתאים לזקן את המשאבים שיהלמו את אורח חייו של הזקן.

מה שברור הוא שמערכות התמיכה (SUPPORT SYSTEM) חשובות להמשך התפתחותו ושמירת בריאותו של הזקן.

עיקר התמיכה של בני המשפחה היא הן רגשית, הן סימבולית והן אינסטרומנטאלית ארוכת טווח.

חברים נותנים תמיכה אישית וסימבולית. הם לא בהכרח עוזרים מבחינה אינסטרומנטאלית.

שכנים מאוד חשובים במתן עזרה אינסטרומנטאלית קצרת טווח.

כששאלו קשישים מה הציפיות שלהם מחברי הרשת הם אמרו שגם מילדיהם ציפו לתמיכה רגשית ואינסטרומנטאלית. מהמערכות הפורמאליות הם ציפו שימלאו את הצרכים החומריים שלהם. רוצים את הבן כאיש חברה, כאיש סוד וכו'.

המוסדות:

בתי אבות ודיור מוגן: יש הבדל בין דיור מוגן לבין בתי אבות.

בית אבות הוא מוסד ולו יש מאפיינים של טוטאליות. מאבדים מאפייני זהות, כל השירותים דרך המוסד, חוסר הכרה בפרטיות. בשנות החמישים קמו המון חוקרים ומחקרים שדברו נגד ה"מוסד"- על מאפייניו השליליים של המוסד. טאוסנד דיבר על "נוירוזה של המוסד". מצאו שאנשים שחיו במוסדות הושפעו לרעה מבחינת הביטחון העצמי, מבחינת התקווה ביחס לחיים, החשיפה למחלות הלכה וגדלה, עם המעבר למוסד- אחוזי התמותה גדלו. היום מקפידים לצמצם את ההשפעות הטוטאליות של המוסד.

גופמן דיבר על ארבעה מאפיינים של מוסד טוטאלי:

1. אספקטים שונים של חיים- עבודה, זמן פנוי, מנוחה, מתרחשים באותו מקום ותחת אותה חסות: יש מוסדות שלא גיוונו את הסביבות ואת המרחבים של הפעולות בהן זקנים מתפקדים. הדלות של חלק מבתי אבות נוראה- הכל נעשה בחדר האוכל. זה מצמצם את כל החיים. זה סוג של כלא.
2. כל הפעולות מאורגנות עבור החוסה במוסד: אין לו הזדמנות להיות שותף בהחלטות כלפי עצמו. גם היום מוסדות קובעים תוכנית לפיה יתנהלו העניינים. אין הכרה בצרכים הפרטיים, אין הקשבה. עו"ס שנמצא במוסד צריך לצמצם את הטוטאליות, להעלות את יכולת הבחירה של החוסים. "דמוקרטיזציה במוסדות": ועדת מזון, ועדת קבלה, ועדת תרבות, וכו',. לתת תחושה שיש להם חלק בקבלת ההחלטות ולא שהכל מוכתב..
3. ניתן טיפול משותף אחיד לכולם: יש סדר קבוע. הכל אחיד.
4. הפעולות הנעשות במוסד שואפות להשיג מטרות של הנהלת המוסד- לדוג'- העלאת רווחים. אין התחשבות מספקת בצרכיו של הזקן.

יש סכנה של איבוד הזהות העצמית, אם אין שליטה מעשית אין שליטה קוגניטיבית וכו'...

היום אנו מאוד שואפים לצמצם השפעות שליליות אלו. גם מבחינה אדריכלית- רוצים ליצור מרחבים וסביבות מגוונות, רוצים לראות שיש קשר עם הקהילה. לראות מה הקשר שהמוסד מאפשר עם בני המשפחה.

לעו"ס יש תפקיד חשוב במעבר לבית האבות- המעבר, הקבלה, לתאם בינו לבין חברים נוספים, גם בזמן השהות במעון או מעבר למחלקה אחרת. הפירוט של התפקיד מצורף בדף מצולם. חשוב שהעו"ס ישמור על הקשר הקהילתי הבין דורי. הצוות המקצועי כולל טבחים, מטפלים מנקים, אחיות וכו'. העו"ס צריך לצמצם שחיקה מבין הצוות המקצועי. להעלות מצוקות כעסים וכו'. העו"ס גם מייצג את צרכי המטופלים מול ההנהלה. אנו נמצאים במוסד כדי לשפר את איכות החיים של המטופל.

בתהליך כניסה של קשישים לבית אבות- זו אינה החלטה פשוטה. התהליך מאוד מורכב וארוך. יש בו המון עליות ומורדות. יש בו 2 החלטות שצריך לקחת:

1. לצאת מהבית בו גדלתי.
2. ללכת אל... לאן אני אלך? לאיזה מוסד וכו'.

כאשר אדם מחליט ללכת לבית אבות:

• מאוד חשוב לא לקבל את ההחלטה הזאת בשעת משבר. צריך לתת למשבר לחלוף ואח"כ לממש את ההחלטה.
• יש לשתף את הלקוח, אפילו אם הוא סיעודי, בהחלטה! לא ליצור הגזמת חוסר היכולת.
• לבקר במוסד, להיפגש עם אנשי הצוות.
• לא עושים החלטה חותכת ומוכרים את הבית אלא הולכים לניסיון על מנת שאם שה לא יסתדר יהיה לו לאן לחזור. וגם לראות עוד קודם לכן מהם השירותים שיש בקהילה בהם ניתן להיעזר.
• אם כבר מחליטים לעבוד- להעביר ציוד בסיסי איתו כדי שירגיש נינוח וכדי שתצומצם קטיעת הרציפות הסביבתית.

משתנים דמוגראפיים חיצוניים: בדידות, מצב דירה, מצב כלכלי, מצב בריאותי, מצב משפחתי, דת, מבנה המשפחה. כל אלו חשובים בהערכת הפונה – אם צריך מוסד או לא. בנוסף צריך לבדוק את הקשר של הפונה עם בני משפחתו.

תיאוריית העמדות של פיש ואייזן:

תיאוריה לפיה כל התנהגות שלנו מונעת מעמדות. יש עמדה- כוונה – התנהגות. יחסי גומלין משפיעים על 2 סוגי עמדות- כלפי בית אבות וכלפי הבית של הפונה. יחסי הגומלין של הזקן עם בני המשפחה שלו משפיעה על עמדתו כלפי הבית. זה שני סוגים של עמדות. אלו משפיעים על הרצון לעזוב שמשפיע על ההחלטה.

עדה ברזילאי- לפעמים ניתן לראות התנהגות מאוד קטנונית של זקנים בבית אבות. הבדידות הולכת ומעמיקה ולא נוצרים קשרים. למה זה קורה? (ראה בהרחבה במאמר).

זו בפירוש מלחמה על טריטוריה. מאחר שיש מעבר מטריטוריה אישית לציבורית- יש מאבק על טריטוריה הציבורית. אנשים רבים על כיסא בחדר אוכל, אינטריגות שונות. מסתבר שבבית אבות 3 סוגי טריטוריה:

1. טריטוריה אישית- שייכת לאדם השוהה במוסד באופן בלעדי.
2. טריטוריה משנית- לאדם השוהה יש בה שליטה חלקית- מעברים וכו'. דברים שקרובים לחדר שלו וכו'.
3. טריטוריה ציבורית- שייכת לכלל והאדם יכול להשתמש בה לתועלתו.

מאחר ואין פרטיות ומרחבי המחייה מצומצמים- ניתן לראות התנהגויות טריטוריאליות שונות ומשונות:

רפרטואר של התנהגויות בכח ובפועל בתוך תחום פיזי נתון וכלפיו. עם גידול הצפיפות בטריטוריה הציבורית יש מאבק על הטריטוריה הזאת. אנשים מחפשים דרכים להרחיב את הטריטוריה הפרטית ולהשתלט על זו הציבורית:

1. פלישה- זקנים פולשים לטריטוריה ציבורית, מתנגדים לכל ניסיון להזיז אותם משם.
2. התנהגות הגנתית- אם באמצעות שפת הגוף, הפניית גב, מגנים על הטריטוריה שלהם.
3. התנהגות אלימה- ממש תוקפנות ואלימות כלפי אנשים אחרים שנמצאים שם.

עלינו כעו"סים להיות ערים לנקודה זאת בה הם מגנים על המרחב שלהם. אפשר להגדיר מרחבים פרטיים או להבין שרמת הצפיפות אולי לא מותאמת.

27.06.2007

ההשוואה בין דיור מוגן לבית אבות:

המאמר של גמליאל עוסק בכך בהרחבה. היא ישבה ועשתה תצפית ממושכת במוסדות אלו והשוותה ביניהם. ישנם מס' הבדלים:

הבדלים כלכליים:

1. הדיור מוגן שרווח היום- הנתונים המתבקשים מהפונים הם נתונים כלכליים טובים מאוד. בבתי אבות- הרמה הכלכלית טובה אך לא כמו בדיור מוגן.
2. לדיור מוגן יש תבנית תפיסה של מלון 5 כוכבים. אדם שואף להגיע לשם. בבתי אבות יש את המחשבה שזו צעידה בכיוון אחד לעבר המוות. בגלל ההבדל במבנה הארגוני ובמאפיינים המוסדיים נוצרת תחושה שונה זו.
3. לבית אבות מאפיינים של מוסד טוטאלי- הכל מאורגן, הזמן מתוכנן, יכולת פרטיות מצומצמת, יכולת קבלת החלטות מצומצמת. בדיור מוגן- אנשים נכנסים לדירה קטנה- יש חדר שינה וחדר אורחים. הם לא תלויים בכלום. בדיור מוגן יש כל מיני שירותי רווחה נוספים- בריכה, חדר ספורט, חדר כושר, בית תרבות. יש שירותים נוספים שממזערים את הטוטאליות. למרות שיש שם פיקוח רפואי וכו'.
4. לבתי אבות אנשים נכנסים מתוך אילוצים שונים. לדיור מוגן הולכים מרצון- אם יש תקציב לכך. גם בדיור מוגן יש אגפים לאנשים סיעודיים, אך לרוב זה לבוא מבחירה חופשית וכו'.
5. בבתי אבות יש תבנית סטיגמטית זיקנתית- אתה יודע שיש שם בעיקר זקנים. בדיור מוגן יש פחות מהסטיגמה הזאת. חוקרת שערכה תצפית שם ראתה שבבית אבות יושבים רוב הזמן. בדיור מוגן יש דינאמיות, תנועה וכו'. ועוד- יש מגוון של דורות. יש תנועה דינאמית. מה שיש בדיור המוגן הוא שהם פותחים את השירותים שלהם לציבור הרחב. הבריכה, חדר הכושר מיועדים לעוד אנשים- כך נוצרת תנועה רב דורית- דינאמית בדיור המוגן.
6. בבתי אבות יש צירוף של סגרגציה- ד-הומניזציה- זקנים מבודלים ומופרדים ולא בצורה מכובדת והומאנית. בדיור המוגן הם אומנת חיים בנפרד, אך הם חיים בתנאים הומניים טובים, מכובד, הזקנים מרגישים שם אחרת.
7. תפיסת העצמי- בדיור מוגן יש תפיסת עצמי שלא כ"כ משתנה דרך הגיל. יש להם יכולת שליטה על חייהם. מאידך- בבתי אבות, מאחר וכולם קשישים ויודעים שזו תחנה אחרונה- יש את סינדרום הגזמת חוסר היכולת. יש החצנה של סימני הזקנה.
8. יכולת השליטה על חייהם של הזקנים בדיור מוגן היא מרבית- מגדיל את התפקוד הפונקציונאלי, יכולים לבחור בין אלטרנטיבות. מאידך- זה להיפך בבית אבות.
9. המפגש הבין דורי- בלובי יכולים להיפגש בצורה רחבה יותר וטבעית יותר. בבית אבות כמעט ואין את המפגש הזה. עו"ס בבית אבות יכול להגביר את העשייה בתחום זה.

יחסים בין דוריים:

יש ילדים שכשהוריהם מזדקנים עולים כל ההתחשבנויות משנים עברו- אפליות שהיו, ההורה נתן למישהו חלק גדול בירושה, אני לא אעזור לו כי הוא לא עזר לי. יכולים לעלות קונפליקטים סביב קבלה- דחייה, או סביב הסוגיה של תלות- עצמאות- ילד זקונים שאין לו ספרציה מהאם, וכשהוא מתחתן הוא בורח למקום אחר, אך כשההורה מזדקן- הויכוח עולה מחדש.

דור הסנדביץ'- הילדים הבוגרים שנמצאים בתווך בין ילדיהם הבוגרים לבין הוריהם המזדקנים- במי לבחור? את מי להעדיף? התחושות הפסיכולוגיות של הילדים אינן חד משמעיות.

הקונפליקטים שמתעוררים בין הורים לילדים או בין האחים- או קונפליקט חדש שמתעורר סביב התבגרות ההורה, או שהואר מתחדש- מהעבר הרחוק אז ההורים היו צעירים, או שזה קונפליקט שנמשך כל השנים.

נאמנות טוטאלית בלתי נראית- אנו מרגישים מחויבים להורינו מאחר והם הביאו אותנו לעולם.

מחויבות פיליאלית- מחויבות של ההורים כלפי ילדיהם.

משבר נורמטיבי במעגל החיים כולל בתוכו-

1. ערעור הומיאוסטאזיס.
2. הגדרה מחדש של גבולות, תפקידים ויחסים.

סוגי תגובה של ילדים בוגרים:

בספרות אנו מוצאים תגובות שונות של ילדים שמטפלים בהוריהם:

1. פעיל יתר: בגלל רגשות אשמה, תחושת מחויבות ונקיפות מצפון, ילדים אלו מאוד פעילים- הולכים להורי כמה פעמים ביום, ומרגישים שהם קורסים בנטל. זה בא על חשבון תשומת לב לבעל ולילדים, עבודה וכו'. זה מאוד מלחיץ. הבן פעיל מאוד. זה גורם לנזק כי אם יש הקרבה של החיים שלך- אתה לא תוכל לעמוד בכך ובסוף יהיה הרס במערכות יחסים אחרות. אנו צריכים למתן את פעילות היתר, למתן את רגשות האשמה- מהיכן מגיעים.
2. נמנע: יש ילדים שההורים כל כך תובעניים שהילדים אינם יכולים לעמוד בכך והם נמנעים. אינם יכולים לעמוד בכך. הם יכולים לקנות שירותים בכסף ונמנעים מלהגיע.
3. נע בין הקצוות: יש כאלו שמאוד פעילים, אך מאחר ויש לחץ מהסביבה- נמנעים לחלוטין. עד ששוב מתעוררים רגשות האשמה והם חוזרים לדפוס של פעילות היתר.

אלו דפוסים לא פונקציונאליים. צריך למצוא דרך לבטא אהבה וקשר טוב לאבא, להראות לו שהוא חשוב. השירותים לא יכולים לבוא במקום זה.

4. הקונסטרוקטיבי- ממלאים את הצרכים השונים של האבא וממלאים בגרות פיליאלית- יש ילדים שכשהם לא הולכים להורים – כואב להם הלב ויש אחרים שמתנתקים מהאבא. אולם אומר שאדם בשלב הסנדביץ'- שמטפל בהוריו זוכה לעוד שלב בהתפתחותו הנפשית. יונג דיבר על כך שיש פה עוד תחנה בהתפתחות האינדיבידואציה של המבוגר- יכולת להיפרד בצורה מבוגרת ומבוקרת, לא תובענית ולא מאשימה כלפי הוריו. האדם שמגלה בגרות פיליאלית הוא אדם שמתעלה מעל התחשבנויות אלו. עוד מאפיין את הבן הקונסטרוקטיבי שהוא מצליח לשמור על איזון נכון בין משפחתו עבודתו וכו' לבין הטיפול בהוריו בלי להיכנס להתחבטויות מסוימות ולרגשות אשמה.

• אפשר לעשות קבוצה לילדים תומכים- ראשיים.
  

הסולידאריות הבין- דורית (המאמר של לווינשטיין):

מצאו כמה מדדים שעוזרים לנו להבין יחסים במשפחה של הזקן:

1. מבנה המשפחה הבן דורית: היחסים הבן דוריים תלויים במבנה במשפחה- מספר הילדים והנכדים, היכן גרים וכו'.
2. הסולידאריות האסוציאטיבית: תדירות האינטראקציות- שכיחות המגעים בין הזקן למשפחתו.
3. הסולידאריות תפקודית : כל חילופי העזרה החומרית אינסטרומנטאלית.
4. סולידאריות רגשית: ביטויי אהבה, מגע רגשי, נשיקות חיבוקים וכו'.
5. סולידאריות קונסנסואלית: אם יש תיאום/דמיון בערכים בעמדות ובדעות בין הדורות. הורה ילדים דתיים- הקשר חזק יותר מאשר הילדים חילוניים.. וכן בשאר הדברים.
6. סולידאריות נורמטיבית: מהם הנורמות הפיליאליות של המשפחה. נורמות של מחויבות ושל האחריות המשפחתית- מחויבות ההורים כלפי ילדיהם ושל הילדים כלפי הוריהם. האם הילדים מאמינים שההורים צריכים להיות בבית מטופלים ע"י הילדים, וכן ההורים חושבים.

לסולידאריות הבין דורית ישנה משמעות מיוחדת לכל הדורות שבמשפחה:

תמורה לזקנים:

1. הם זוכים בתמיכה משפחתית- מקנה רווחה פסיכולוגית, מצמצם את החרדה.
2. יש דמויות התקשרות- בולבי.
3. תפיסה עצמית מחוזקת- אם אתה מקבל משובים מבני המשפחה שאתה אהוב ויכול לתרום- הזקן מרגיש בעל ערך, חלק ממשהו.
4. מאוד חשוב לזקנים שמירת הרצף הבין דורית, שהשושלת תימשך.

אנשים מבוגרים חולים הנמצאים בטיפול נמרץ- אם הם רואים תמונה של הנכד- זה מוסיף המון חיות (מלשון חיים).

תמורה לבני דור הביניים:

1. הזדמנות לבגרות נפשית פיליאלית.
2. הבדלה והרחבה של האגו- אם הילד מצליח להתעלות מעל חוויות העבר- זה הישג.
3. מודל לחיקוי לילדים.

תמורה לנכדים:

1. הסבא מהווה את ההיסטוריון המשפחתי.
2. עוזר לילדים הקטנים להפנים תפקיד של סבא.
3. סיוע בתהליך של הפרדה ואינדיבידואציה של ההורים: איך להיות סבא וסבתא ולא להתערב בחיי הילדים שמגדלים את הנכדים. אם הילדים הקטנים מחברים לסבא וסבתא- ההתחברות מסייעת לתהליך ההבדלה והייחודיות מול הוריו.
4. פיתוח האלטרואיזם- יש להם יכולת נתינה והתחשבות. ילדים אחרים שיותר מתחשבים ויותר נותנים.

כל העניין של יחסים בין דוריים- יש מחקרים ופרויקטים על פעולות רב דוריות או בין דוריות: לדוגמא: פרויקט סב- גן- קשישים פנסיונרים שמצמידים אותם לבתי ילדים- גם עוזרים טכנית וגם יוצרים קשרים עם הילדים. פרויקטים כאלו הם תפקידים של עובדים סוציאליים.

הפרישה ממקום העבודה:

העבודה היא יותר מאשר כסף- ה חברה מעמד, דימוי עצמי. שלב הפרישה אינו פשוט כלל וכלל.

ישנם כל מיני טיפוסים של פורשים:

1. מסתגלים היטב: אדם שהתכונן לפרישה והכין לו פעולות חליפיות. הוא אינו מתכחש לפרישה ולא מתגונן ממנה.
2. פאסיבי: יושב על כיסא נדנדה- לא מכין את עצמו, מתכחש לפרישה, מבליט את הכיפיות.
3. הפעיל: לא נח לרגע בפרישה. כל הגזמה היא גם הגנה בהתמודדות עם הפרישה.
4. הממורמר: כועס על כל העולם. משליך את רגשות הכעס על החברה, על הבוס.
5. שונא את עצמו- מפנים את כל הכעס פנימה – עלולים להיכנס לבדידות, ניתוק, דיכאון.

פרישה מעבודה אינה פשוטה. יש לכך השלכות באופן אישי, באופן זוגי (נכנס לממלכה של האישה..), היחס עם הילדים.

בגלל שזה סיפור מורכב, בספרות אנו מוצאים תהליך שחווים הפורשים:

• שלב א': השלב הרחוק- כחמש שנים לפני פרישה: שלב רחוק שעדיין מסתכלים בערגה על הפרישה.
• שלב ב': כשנתיים לפני פרישה: מתחילה להיות חרדה מהלא ידוע- לקראת מה אני הולך..
• שלב ג': ירח דבש- חודש עד חצי שנה מהפרישה- חוגג את הפרישה- טוב לי עם החופש.
• שלב ד': אכזבה, התפקחות, מה אני עושה עם עצמי ועם הזמן, איך אני מתכנן סדר יום, לבקר רק את הילדים?! אני חייב לעבור תהליך זה, לבנות לי סדר יום.
• שלב ה': התעוררות מההלם, יציבות, בניית סדר יום וכו'.

תהליך הכנה לפרישה:

• קבוצות גדולות שמדברות ברמה קוגניטיבית- כללית על הנושא של פרישה.
• אחר כך, כשהמועד מתקרב, מדברים בקבוצות קטנות יותר באופן רגשי- השלכות רגשות, ואפילו מדברים באופן פרטני. –מדברים על חוקים וזכויות, על בריאות, על דברים אישיים, על פעילות וכו'.