חזרה למאמרים של איכות החיים של הזקן
חזרה לאתר הראשי

גמליאל, ט.(1999). הלובי כזירה לעימות בין קבלת הזקנה להכחשתה. גרונטולוגיה, 26 (3-4-), 107-89.

הלובי כזירה לעימות בין קבלת הזקנה להכחשתה- גמליאל

המחקר נערך בלובי של דיור מוגן, ובבתי אבות, בחן סגנונות התמודדות עם זקנה. המאמר בוחן 3 הקשרים מוסדיים:(1)תפאורה סטטית בלובי.(2)תנועת אנשים ודיירים במרחב.(3)פתיחות מבואותיו. המסקנה:כל אחד מההקשרים המוסדיים “מעודד” סגנון התמודדות אחר. בדיור מוגן-מטפחים זהות בני גיל ביניים. בבית אבות-מקבלים את הזקנה ומדברים בפתיחות על מוות. [דרך אגב-למי שתהתה: המחקר איכותני!!שימוש בתצפית(מקרה מייצג לכל אחד)....וראיון... (-; ]

• 2 דרכי התמודדות עם זקנה:(1)קבלה (2)הכחשה.-2 קצוות ברצף מנגנוני הסתגלות.

הכחשה-ניסיון להשתייך לבני “גיל הביניים”-לצמצם את קטגורית “הזקנה”

לרוב-קבלת זקנה, מופיעה ככניעה מחוסר רצון-קשורה להידרדרות בריאותית, אובדן תפקודים ומודעות למוות קרב.אובדנים -> ירידה בתחושת ערך עצמי->קבלת תווית זקנתית.

מרכיב חשוב- קבוצת השווים.-קב' התייחסות. השוואה בין המצב שלו לשל “הזקנים”-עשוי לשמש בולם זעזועים נגד דכדוך וכו' בעקבות אובדנים. נוטים לשיך לאחר תווית של זקן כאשר ההשוואה בתחום ספציפי.

• 2 צירים אנליטים של Hazan(1994):(1) אינטגרציה- הגישה-שילוב הזקן במסגרת רב גילית; גבולות הקב' “זקנים”-גמישים. סגרגציה-הגישה-צריך לנתק את הזקן ממסג' חברתיות שלו בעבר;גבולות הקב' “זקנים” קשיחים ולא ניתנים למעבר.

(2) הומניזציה- נטייה חברתית לראות בזקן אדם שלם בעל זהות ברורה ותפקידים מוגדרים. דה-הומניזציה-נטייה לתפוס את הזקן כאדם בלי זהות ברורה ובמובנים מסוימים-חדל להיות אדם שלם.

2 בצירופים הרלוונטים למאמר:(1) סגרגציה-דה-הומניזציה(בתי אבות); (2) סגרגציה-הומניזציה(דיור מוגן).

הבדל נוסף בינהם: דיירי ד”מ –סטטוס כלכלי חברתי גבוה. ב”א- סטטוס בינוני-נמוך.-= מסביר גם את עיתוי הבחירה במוסד זה. לכן ייתכן שגם בחירת סגנון מוסדי היא אסטרטגית התמודדות.

זקנה כמושג שלילי-שואבת בעיקר מההקשר המיידי ופחות מההקשר החברתי הכולל. בדיור מוגן-הזקנה מוכחשת. בבית אבות-מקבלים את הזקנה ומדברים בפתיחות על מוות.-=עדות להפנמה של האפליה החברתית במע' האמונות שלהם.

הלובי-מרחב שופע אינטראקציות. אלמנטים המופיעים בלובי מופיעים גם בקומות אחרות.

הלובי כתפאורה

תפאורת הלובי משקפת את נהלי החיים הגשמיים של הדיירים ואת הגדרתם האישית למקום בו הם חיים. בהתייחסות שלהם ניתן לראות את המשותף להגדרה שלהם לתווית של המוסד והגדרת הזהות העצמית-חברתית שלהם. (מציגים את עצמם כשמציגים את התווית).

בדיור מוגן-דמיינו לעצמכן לובי של בית מלון-ככה התיאור(לא חשבתי שיש צורך לפרט).הגדרות הדיירים: יש דיכוטומיה בין ב”א לבית מלון, ובד”מ האנשים חשים בבית מלון-לא הסף, לפני הסף. מבחינתם-ב”א-מחלקה סיעודית-סופני! גם השם:”דיור”-לא מגלה מי הדיירים “מוגן” לא ברור ממה. מסתיר את משמעות המקום כתחנה אחרונה.

בבית אבות- תארו לעצמכן את המחסן של ביה”ס היסודי ותוסיפו לזה מעליות טרנטה, פתקים בכתב יד, על הרצפה שאריות ניילון ונייר. כסאות שבורים בפינה.”אוירה של יושן והזנחה”.מעיד על איכות חיים ירודה ואוכ' המסתפקת במועט. הגדרות הדיירים: דימויים לא מתכחשים ובוטים(מאששים את חששותיהם של הדיור המוגן שחוששים מתווית זקנתית).מחכים לסוף. קיום לא יותר.אכסניה זמנית.

דפוסי התנועה בלובי

• דיור מוגן-בגלל שהחברה המפעיל צריכה רווח-מיועדת לכמה אוכ'.בעיקר לזקנים הדיירים. והסיעודיים-מופרדים ורחוקים מעין. כמו כן-משרת תושבי הסביבה- צעירים מנויי הבריכה וחה”כ. מבוגרים-מנויי הבריכה וחה”כ. לקוחות המינימרקט מהסביבה. אלו השוכרים את האולמות לשמחות. יוצר סביבה חסרת גיל.

הדיירים- הליכה איטית. נוטים להתעכב לברך מכרים לשלום. בד”כ לא נושאים תיקים.הם הרוב בלובי. מדי פעם רואים צעירים לא מתעכבים. הלובי מקום מפגש ותנועה. כל קב' גיל נבדלת בהתנהגות תנועות וכו'. בשעות אחה”צ-הדיירים המוגבלים עם מטפלות-תמונה קבועה של הקשיים ומוגבלויות

במחקרו של Sheehan(1986)-הבריאים ממעטים לתקשר עם “החלשים”-חשש שהקשר איתם יערער על האנרגיה שלהם. מוגבלות פיזית-סומן בולט לעין לזקנה.

ככל שהתקבעה תמונת ה”מוגבלים” בלובי-יותר תלונות מהדיירים שלא נכנסו לב”א. לכן המוסד הקים מועדון “למוגבלים”. מובלעת זקנתית בסביבה א-זקנתית.

קב' נוספת שמתקהלת, כ-15 אנשים-”הפרלמנט” בערב. מדברים-מרכלים. דיירים אחרים לא רוצים להצטרף-נראה להם חסר טעם. המסר המוסדי-אין סיבה להתקהל בלובי. נייחות בלובי קבלה תוויות שלילית של חולשה, חוסר מעש וסבילות. רוב הדיירים מתכחשים לסממנים אלו של זקנה.

• בית אבות-משרת אוכ' קשישים. במוסד 3 מחלקות:(1)תשושים. (2)סיעודיים. (3)בריאים.

בלבוי רואים את כל הסוגים, וגם הדיירים מציגים כך את המוסד שיש כל הסוגים-תמונה (סובייקטיבית)מהראיונות שאין כמעט בריאים.

3 פעמים ביום: בערך שעה לפני ואחרי האוכל-אז בעקר מתאספים בלובי. מיעוט בוחרים לטייל. הרגשה של שעמום-סדר היום קבוע, כשהמוסד לא מספק פעילות-מרגישים משעממים. אין הרבה קליקות או זוגות->התקשרויות זמניות. אין מרחבי תפקוד-כולם יושבים איפה שבא להם, קצת תשושים עם בריאים וכו'. מרמז על קבלה של תפקיד זיקנתי. בגלל זה גם אין בעיה עם הנייחות שם. גם אם סולדים מהרכילות(ויש הרבה שלא) זה לא ממש מפריע להם.

הלובי כחזית הגנה

דיור מוגן-יש מאבטחים 24 שעות.עומדים בכניסה, ובמרחב הלובי בודקים את הנכנסים.מסתובבים במוסד ועורכים בדיקות שגרתיות.טלוויזיה במעגל סגור משדרת לדלפק קבלה. צריך לזמזם כדי להכנס ולהזדהות ולומר מטרת ביקור. אם רוצה להגיע לדירה פרטית ולא מוכר-צריך להגיע לדלפק קבלה.

הדיירים מרוצים מסדרי האבטחה ומוכנים לשלם עליהם. משחרר מאחת מדאגות הזקנה שמכבידות עליה.< כשהם שרויים בדאגה-לכודים בתזכורת לחולשתם. אין להם סדר יום כפוי, אלא משוחרר מחשש ולכן יכולים לבצע פעולות ללא הגבלה.

בית אבות-דלתות אוטומטיות נפתחות לכולם. מבקרים רבים הולכים יש למעליות. לפעמים פקידת קבלה בת ש”ל. בשעות הלילה יושב סטודנט כמאבטח-קורא ספר או לומד. על לוח הלובי-אזרה לדיירים לשמור על חפציהם, ולנעול את דלתות חדריהם אם יוצאים לכמה דק', כמו כן מוזהרים ממי שמציגים עצמם כעובדי תחזוקה וכו'. מדי פעם יש חתולים וציפורים בלובי שהדיירים מנסים לגרש-מצליחים לנחות גם בחדר האוכל.

מהנסיון-ניתן לחדור לב”א לגנוב וכו'. גם הדיירים גונבים. אין תחושת בטחון(סיפור על דיירת שהשתמשה באסטרטגיות למנוע גניבת שעון ולא הצליחה).

המוסד לא מגן מפני סממנים זקנתיים.הדיירים חשים מופקרים.אין מציאות של “בית/עיר קטנה”-אין שליטה על הרכוש ועניניהם. מצב זה של חוסר שליטה מחליש נטיה ל”מיקוד שליטה” פנימי.(שקשור לתחושת ערך עצמי וקבלה עצמית).

דיון

• המאמר בוחן 3 הקשרים מוסדיים:(1)תפאורה סטטית בלובי.(2)תנועת אנשים ודיירים במרחב.(3)פתיחות מבואותיו.

דיור מוגן- תפיסה צרכנית יוקרתית-הדיירים תיעלו את ביטויי התפיסה לצורך הבניית מסגרת א-זיקנתית.

בית אבות-תפיסה טיפולית שמרנית-כל שנותר לדיירים להכנע לגישה שמבוססת על צרכים פיזיים.

נסיבות שונות שמקשות או מאפשרות יצרית רשמים-הטו את הכף לצד זה או אחר בדואליות שבין קבלת תווית הזקנה להכחשתה.

2 הקב' חשפו דעות קדומות על זקנים, ועל זקנים במוסד בפרט, אבל כל אחת הציגה דפוס המודדות שונה.

• בחירת הדיירים למוסד-מודעת,ומושפעת מהמדיניות שהמוסד מייצג.

דיור מוגן- מדיניות סיפוק צרכים ספציפית.ידעו לנמק בחירתם.

בית אבות- בחירה כ”ברירת מחדל”.

• ניתן להסביר ההבדל-בהבדלי הסטטוס.

דיור מוגן- סטטוס כלכלי-חברתי גבוה. שמשו בעמדות מפתח לפנ”כ. בעלי מקצוע עצמאים ואמידים. בחירת המוסד-משקפת(1)יכולת כלכלית (2)ושאיפה לשמר מעמד כלכלי.

בית אבות- סטטוס בינוני-נמוך. בחרו במוסד שידם משגת. הכירות מוקדמת גרמה שיממשו הבחירה בשלב מאוחר יחסית. מעבר של חוסר ברירה מהבית לתחנת איסוף ציבורית.

• בחירה של משאב:

דיור מוגן- בחרו משאב מאפשר שינוע סטטוס.מקום שמכיר במעמדם, ומה שעשו קודם; מאפשר פעילות עצמאית.חיים בבית.

בית אבות- משאב לתחזוק יכולותיהם במידת האפשר.להשתחרר ממחויבויות.

• רמת הסגרטיביות-הגדרת יתרון המוסד עבוד כל קב':

דיור מוגן-פחות סגרטיבי. משאב תומך בהבניה ושימור זהות א-זקנתית.

בית אבות-משאב עבור אלו שמבקשים באמת לסגת מהחברה, להסתיר הידרדרות, פחות נונים לסטיגמות ולעג.קבלת תוויות בקרב שותפים לגורל.

מבחינת דיירי ד”מ-יש מקום לב”א בעתיד הרחוק הלא נראה. אוכ' מבוגרת יותר. מסביר את הרצף הכרונולוגי הכרחי-הכחשה לפני קבלה.

• ההבחנה בין אסימילציה לאקומודיציה בסגנונות התמודדות בזקנה תומכת בזה:

אסימילציה-ניהול חיים בצורה של ציפיות נורמטיביות להתפתח. כשניסיונות אלו נתפסים כחסרי תועלת או דורשים יותר מדי משאבים אישיים עוברים לאקומודיציה: החלשת שאיפות,אימוץ סטנדרטים תובעניים פחות, התנתקות מאפשרויות התפתחותיות הנתפסות כעקרות.

• סגנונות 'קפואים' של התמודדות:

דיירי כל מוסד נחשפים הרבה זמן למדיניות מסוימת ומתקבעים בה. כך לדוג' בד”מ-אפשר לראות קשישים שנצמדים לדירותיהם בעזרת מטפלים וכו'. בב”א גם דיירים צעירים חדשים קבלו על עצמם מראש דין הזקנה.

המחברת חושבת שיש להתמקד בעליות ההכחשה ותועלת הקבלה:

הכחשה-ניצחון זמני-אך לא לטווח ארוך.דחיית הקץ.הזדקנות ג”כ מלווה באובדנים. לזה נוסף:(1)חושש מרגע הוויתור. (2)מאחל שיקפא ההווה. הכחשה רק מעצימה את האבל. כמ”כ-חייב לעמוד על המשמר תמיד, אסור לאפחד לסטות מההגדרות הא-זקנתיות.

קבלה-צריך להבחין מדיכאון וחוסר אונים מתמשך. מודל רציונלי מתאים לתנאים. מיקוד תשומת הלב בשימור יכולות קיימות. וסיגול ערך עצמי לתפיסות התפקיד. יכולת לחוש שביעות רצון מהחיים> אינטגרציית האגו. לכן מרוויח:(1)יכולת להתבונן ולחפש משמעות (2)השלמה עם המוות הקרב> הפחתת תחושת חרדה. (3)'משוחרר' מפיקוח על המוסד והתנהגות הצוות.

נק' שעלו:האם יתכן פשרה באמצע?

הלובי כזירה לעימות בין קבלת הזקנה להכחשתה / טובה גמליאל

תודה לאברהם זדה שסיכם
גמליאל, ט. (1999). “הלובי כזירה לעימות בין קבלת הזקנה להכחשתה”, גרונטולוגיה, 26(4-3), 107-89.

מבוא

הזקנה היא מסלול חד כיווני. השאלה היא איך להתייחס ולהתמודד למסלול זה
קיימות שתי גישות: הכחשה של הזקנה או קבלתה
כל אחת מן הגישות מעצבת ומגדירה את זהותו של הזקנ/ה
ניתן למצוא את הגישות הללו באות לידי ביטוי בשני מודלים: דיור מוגן (הכחשה) לעומת בית אבות (קבלה).
ההכחשה היא המצויה יותר. זו מתבטאת בניסיון של המיעוט להעלים עובדת היותו מיעוט בהסתפחות לקבוצת הרוב. לדחות ולהדחיק את תווית הזקן.
קבלת הזקנה על פי רוב נחשבת ככניעה מחוסר רצון, קשורה להתדרדרות במצב הבריאותי, אובדן תפקידים חברתיים, ובמודעות מוגברת למוות.
האובדנים השונים מובילים לירידה בערך העצמי וממילא לקבלת תוית הזקנה.
תחושת האוטונומיה + שליטה בסביבה המידית מכריעים את הדימוי העצמי שבזקנה. שני משתנים אלו רלוונטיים ביותר לבחינת מנגנוני ההתמודדות של זקנים עם תוויות זיקנתיות בסביבה מוסדית.
“קבוצת השווים” מהווה קבוצת התייחסות של כל דייר להשוואה בינו לבין המצב של כלל הזקנים: כל זמן שיש אנשים שהם יותר זקנים ממך אז מצבך טוב חרף אובדן תפקידים שונים שחלו במהלך הזמן בחייך.
שני צירים אנליטיות ((hazan איך לבחון את זהות הזקנים לאור המוסד בו הם חיים:
א. ציר ראשון מייצג רצף של אינטגרציה-סגרגציה. אינטגרציה - משמע שילוב הזקן במסגרת חברתית רב גילית הוא היחס הנאות. במצב זה גבולות הקבוצה החברתית “זקנים” נתפסים כגמישים. סגרגציה - משמע ניתוק הזקן מכל המסגרות אליהן היה שייך עד היום. גבולות קבוצת הזקנים קשיחים יותר.
ב. הציר השני הוא רצף של הומניזציה ודה-הומניזציה: מצד אחד יש נטייה לראות את הזקן כאדם שלם בעל זהות ברורה ומובחנת ובעל תפקידים מוגדרים; מצד שני ניכרת הנטייה לתפוס את הזקן כאדם שאין לו זהות ברורה.
שילוב שני הצירים יכול ליצור ארבע אפשרויות. אנו נתמקד בשניים מהם: סגרגציה-דה הומניזציה, וסגרגציה-הומניזציה.
סגרגציה-דה הומניזציה: מאפיין בתי אבות שלא מאפשרים אוטונומיה אישית. מודגשים הצרכים של הקשישים. מזכיר קצת בתי חולים. לא כל כך אנושי ונעים.
סגרגציה הומניזציה: דיור מוגן. אמנם הזקנים מופרדים מסביבתם החברתית אך מצד שני יש תנאים מיוחדים לרווחת הזקן. יש את כל המשמעויות של בית עם תנאים מיוחדים.
לדיור מוגן הולכים עשירים. לבתי אבות עניים. לכן בדיור מוגן הזקנים יותר צעירים. בבתי אבות הזקנים מבוגרים כי מעדיפים שלא עד כמה שאפשר.
ממחקריה של כותבת המאמר עולה שבמסגרת החיים בשני המוסדות התגבשו להם הצגות מנוגדות של זהות. בעוד שבדיור מוגן מוכחשת הזיקנה ומופקעת מן השיח היומיומי, בבית האבות היא מהווה חלק אינטגרלי ועיקרי בהצגה העצמית והחברתית. הן ההכחשה והן הקבלה מהווים עדות לכך שחלה הפנמה של האפליה חברתית בקרב מערכת האמונות שלהם.
החוקרת הכותבת בחרה את הלובי כמרחב למחקר כי זה נוח יותר וגם כי שם נמצא הדופק של המוסד. ההתרחשויות המעניינות קורות שם. כל ההתכנסויות. המבואות, מבקרים ובעלי עניין.
הלובי כמטאפורה לזקנה: פונקציונאלית הוא משמש כמקום מעבר. מהמשרדים לחדר אוכל מעליות וכו'. הזקנה מוגדרת כזמן לימינלי. דהיינו: (טרנר) זמן מעבר בין מצבים ידועים ומוגדרים.
הזקנה מצויה בין בגרות וסוף החיים. הסופיות הטוטאלית היא בלתי נמנעת. לכן אין על הסוף מיקוח אלא רק דחיקת הקץ. יצירת “זמן לימבו” מעגלי ונעדר שינוי.
הלובי משמש כמרחב מעבר מהחיים הקודמים של הזקן אל עבר החידלון והמוות. כאן מתחדדת חוויית הבחירה בין קבלת הזקנה לבין הכחשתה.

הלובי כתפאורה

התפאורה של הלובי משקפת את השיפוטיות על מהות החיים המתנהלים במוסד. דרך התפאורה ניתן ללמוד כיצד מגדירים את עצמם הזקנים במוסד.
דיור מוגן: לובי רחב ידיים, כורסאות נמוכות מרופדות, שטיח פרסי, אריחי שיש, חלונות זכוכית גדולים. (כמו מלון..) הדר ופאר.
המושג דיור מוגן מקפל בתוכו הסתרה. הסתרה ראשונה היא של אוכלוסיית היעד. הסתרה שנייה היא הגנה מפני מה. שם זה מלמד על תפיסה א-זיקנתית שמציע המוסד ללקוחותיו הפוטנציאליים. הוא מסתיר את עובדת היות המוסד כתחנה אחרונה בחיים.
בית אבות: כורסאות ישנות, ריח של חומרי ניקיו, צנורות חשופים, רעש וכו'. עליבות החיים...
הדיירים בבתי האבות חווים את נוכחות הסוף בצורה חריפה. יודעים לקראת מה הם הולכים אך מעדיפים שלא לומר זאת בקול רם או לדבר על זה.

דפוסי התנועה בלובי

תנועה רב גילאית אך הרוב הם הזקנים. אלה מתחלקים לשניים: עצמאיים וסיעודיים. הסיעודיים על פי רוב נמצאים בחלקה משלהם. יש קבוצות נוספות שמשתמשים בלובי. בבריכה ובחדר כושר. צעירים וצעירות בשנות העשרים והשלושים לחייהם. אלה שבאים למינימרקט שגרים קרוב. תושבים השוכרים את חדר האוכל לאירועים.
ניתן לשים לב לתנועה של כל קבוצה. הזקנים זזים לאט יותר. הצעירים מהירים יותר נכנסים ויוצאים מהמוסד.
מחקר של Sheehan מגלה שהדיירים העצמאיים נטו להתעלם מאלה החלשים. ההסבר הוא שמא הקשר עם קבוצת החלשים יערער את הדימוי העצמי העצמאי. הם עושים הבחנה בין זקן-זקן לבין זקן-צעיר.
ככל שהיו יותר דיירים מוגבלים בלובי התלוננו העצמאיים ואז הקימו מועדון למוגבלים. בועה זיקנתית במרחב הא-זיקנתי. המועדון היה במקלט...
ישיבה ממושכת בלובי מסכנת את הדימוי החברתי של כל קבוצת דיירים. עדיף שתעשה משהו עם עצמך מאשר שתשב כמו זקן בבית זקנים חסר מעש... אם אתה לא עושה כלום משמע הנך זקן.
יש קבוצה נוספת שמסתכנת בכינוי זקנים והיא הפרלמנט. חמשה עשרה דיירים היושבים בערב בלובי ודנים על דברים ברומו של עולם...
יש דיירים שמעדיפים שלא להיות חלק מקבוצה כי אז זה ידביק עליהם את התווית הארורה של הזקנה ולכן יושבים בבית או מעסיקים עצמם מחוץ למוסד.
בית האבות משמש את אוכלוסיית הקשישים. יש הבדלים בתפקודים הפיזיים והמנטליים בין הקשישים ולכן יש חלוקה שונה של המבנה: בשתי הקומות שמעל הלובי נמצאים התשושים יותר. רובם קבועים שם ויש זמניים שבאו לביקור קצר טווח ואז שבים לקומות “גבוהים יותר” - מקום גבוה יותר תרתי משמע!
דיירים מספרים שהנוכחות של כל כך הרבה אנשים עם קשיים משפיעה על מצב רוחם.
נוכחות הדיירים בלובי צמודה על פי רוב לזמני הארוחות ולהרצאות וקונצרטים.
הריטואלים סביב הארוחות (טיול בגן, שיחות, ישיבה בכורסאות ועוד) משקפות את הריק הקיומי של חייהם. השעמום חוגג!
העובדה שהארוחות בשעות מסוימות מגביל את מידת עצמאותם וחירותם של הזקנים מה שמעצב את זהותם ככאלה.
הלובי מתחבר למסדרון רחב של חדר ההמתנה של המרפאה. הישיבה בלובי מאפשרת לדיירים לצפות בקבוצה האחרת. שתי הקבוצות נגישות להתקשרות זמנית כל רגע על אף קיומן של קליקות שונות.
סיפור לדוגמא: ח' רצה לשבת על כסא בלובי. דיירת שישבה בסמוך ניסתה למנוע ממנו בתואנה שחברתה אמורה להגיע. הוא הבין שהיא אמרה שישב עד שהחברה תגיע. ואז אמר לחוקרת “את רואה, היא אמרה שמישהו ישב כאן ואין כאן אף אחד היא קצת מופרעת...”. החוקרת טוענת שהתנהגות זו החוזרת על עצמה באופנים שונים בלובי מצביעה על כך שהדיירים המתפקדים לא נמנעים ליצור קשר עם אלה שמוגבלים בתפקודם. יש גורל משותף.
אין בלובי מתחמי תפקוד. כולם יושבים עם כולם. מה שמרמז על כך שהדיירים מקבלים כחלק מזהותם את תווית הזקן. והישיבה בצוותא עם שאר הזקנים לא מאיימת על דימויים העצמי. ההיפך. זה נוח להם לשבת ביחד למרות שלא אוהבים את הרכילות שמתבצעת במהלך הישיבה.

הלובי כחזית הגנה

המשמעות של דיור מוגן היא מקום המציע דירות למגורים ומבטיח את שלומם של הדיירים מאיום פיזי וחיצוני.
במוסד יש מאבטחים מסביב לשעון בכניסות השונות, סיורים במתחם עצמו. מסננים את הנכנסים.
הדיירים מרוצים מסידורי הבטחון הללו. תחושת הבטחון חשובה אפילו במיטב כספם.
הסידור הבטחוני עוזר להם לשכוח את ההיבט הכאוב של החולשה הפיזית של הזקנה. לא צריכים לדאוג לפריצות ושדידות. מה שמרגיע אותם ומפנה את האנרגיה למקומות אחרים.
לעומת זאת בבית האבות שם המצב נורא: כל אחד נכנס ללובי, ובקלות משם לביתו של כל דייר. יש שלט אזהרה שדיירים ישימו לב לחפציהם האישיים. ולנעול דלתות. אין כמעט שמירה. ולכן סיפורי גנבות הם מעשים הנעשים בכל יום.
יש העדר תחושת בטחון ומרחב פרטי מוגן די הצורך
הדיירים עסוקים לעתים בסילוק של חתולים וציפורים מהלובי. (שוב עליבות החיים)
מצב זה מחליש את הנטייה “למיקוד שליטה פנימי”. שמשמעותה תפיסת העצמי כשולט על האירועים בהם הוא מתנסה.
מיקוד שליטה פנימי קשור בתחושת ערך עצמי וקבלה עצמית! חשוב!

דיון

הלובי שימש זירה שכיסתה כמעט לחלוטין את שאלת המחקר.
במאמר נבחנו שלושה הקשרים מוסדיים: א. התפאורה בלובי; ב. תנועת הדיירים במרחביו השונים; ג. פתיחות מבואותיו.
הקשרים אלו מלמדים על האווירה המוסדית ועל יחס הדיירים אליה:
הלובי בדיור מוגן מרמז על תפיסה צרכנית ויוקרתית
הלובי בבית האבות מרמז על תפיסה שמרנית-טיפולית.
דיירי הדיור מוגן תיעלו את התפיסה להבניית זהות א-זיקנתית. לעומת דייר בית האבות להיכנע לגישה המבוססת על הגדרת צרכיהם הפיזיים בלבד.
דיירי כל מוסד הופיעו כמארחים המשתפים את החוקר בשאלת הגדרתו ותויתו של המוסד בו הם חיים.
הם גם שפטו את הקבוצה האחרת שחייה באותה מוסד. מתוך כך נחשפו תפיסותיהם על הזקנה – כשלב חיים וכתהליך המהווה חלק ממציאות חייהם.
המאמר ניסה להראות כי יש קשר הדוק בין תפיסת הדיירים את עצמם לבין מרכיבים אחדים במוסד.
המשתנה המכריע בין דיירי דיור מוגן לבין בתי האבות הוא הסטטוס הכלכלי-חברתי. דיור מוגן על פי רוב הם בעלי עמדות מפתח בשוק הכלכלי ישראלי ובזירה הפוליטית. עצמאיים ואמידים.
בבתי האבות הדיירים בדר”כ סטטוס כלכלי-חברתי נמוך.
משתנה נוסף הוא הגיל שמשמעותו ברוב המקרים רמת תפקוד: דיירי דיור מוגן מעדיפים מקום שיכיר במעמדם הקודם ושיאפשר להם התנהלות עצמאית במסגרת המספקת תחושה של בית ככל האפשר. לעומת זאת דיירי בית האבות הכריעו להשתחרר מהאחריות החברתית והבירוקרטית והמשפחתית. שכן הם נכנעו לסימני הזקנה המכבידים בשלב זה של חייהם.
ייתכן כי גם רמת הסגרגטיביות של ההקשר המוסדי עשויה לחבור להגדרת יתרונו עבור כל קבוצת דיירים. הדיור המוגן פחות סגרגטיבי בגלל קבוצות רב גילאיות המגיעות אליו. (עיין דפוסי תנועה בלובי סעיף 1). הדיירים בחרו בו על מנת לשמור על זהות א-זיקנתית. בית האבות לעומתו, מספק שירותים וטיפול לאוכלוסייה הומוגנית של קשישים, לאלה המבקשים לסגת באמת מן החברה ולהסתיר את התדרדרותם החד משמעית. בתוך קבוצת השווים צרת רבים חצי נחמה...
לדיירי הדיור מוגן מקומו של בית האבות נמצא אך ורק כאשר כלו כל הקיצין. כאשר אי אפשר יהיה יותר להכחיש.
זה מסביר מדוע קודם מופיעה ההכחשה ואז הקבלה. במישור הכרונולוגי. הקבלה מציינת ויתור או כניעה לאחר המאבק של ההכחשה.
ההבחנה בין אסימילציה לבין אקומודציה מחדדת הבחנה זו. אסימילציה כוללת פעולות של ניהול חיים בצורה מכוונת שבבסיסן ציפיות נורמטיביות להתפתחות העצמי. הדבר נוגע ליצירה ולבחירה של מבני הזדמנויות הקשרים נישות התפתחותיות מאמצעים להגיע לביצועים סטנדרטיים בעזרת אימון.
כאשר הניסיונות לגשר בין הרצוי למצוי נתפסים כחסרי תועלת נוטות להתפתח נטיות אקומודטיביות. משמעות נטיות אלו היא החלשת שאיפות. אימוץ סטנדרטיים תובעניים פחות לביצוע. והתנתקות מאפשרויות התפתחותיות הנתפסות כעקרות ביסודן.
כל מוסד מקדם סגנון התמודדות מסוים. כך ניתן לראות זקנים מופלגים וברמת תפקוד ירודה שנצמדים לדירתם תוך שנעזרים במטפלות על מנת לשמור על דימוי א-זקנתי ובשלב הבא הסתייעו בהקשר המוסדי להמשיך את זהותם זו. לעומת זאת בבית האבות גם זקנים צעירים נכנסו מהר לנישה הזקנה של המוסד.
הכותבת רוצה להתמקד במעלות של סגנון הקבלה לעומת העלויות של ההכחשה מכיוון שהיבט זה לא קיבל מספיק מקום בחברה ובספרות המחקר
ההכחשה היא נצחון זמני. בנקודות. זו בחירה תובענית. ההכחשה מחדדת את תחושת האבל על מה שאיננו ברמה התפקודית. המכחיש עומד על המשמר כל הזמן. “המקבל” לעומת זאת ויתר על מקומו החברתי ומאמץ תפקיד חדש של אדם-זקן. זהו מודל רציונאלי יותר לתנאי החיים והיכולות.
יש להבחין בין קבלה שהיא סגנון התמודדות לבין דיכאון.
מקבלי הזהות הזקנתית נוטים לשביעות רצון בסוף חייהם בהשוואה למכחישים. כך לפי הכותבת.
גם אם לא מושגת תחושת שובע עדיין יש לו את היכולת להתבונן ולחפש משמעות.
מעלה נוספת של המקבל היא הפחתת החרדה מפני המוות והשלמה עימו.
לטענת אריקסון אדם הנתון בתהליך “אינטגרציה של האגו” (דהיינו יכולת להביט אחורה ולחוש שביעות רצון) מסוגל לראות בשלווה כיצד צאציו ויצירותיו מנציחים את עצמיותו. ולכן לא צריך להוכיח עצמו או להתחרות באיש.
מעלה נוספת היא בבחירה של המוסד. זה מהווה משאב לנסיגה חברתית ולקבלת הצרכים הפיזיים מלכתחילה בלי להתבייש. מה שמשחרר אותו מלבדוק כל הזמן את מדיניות המוסד והצוות. זה מונע עימותים מיותרים.
האם יתכנו אפשרויות ביניים בין שתי הקצוות הללו? הם יכולים להתקיים מעברים מתונים יותר? האם היכולת לשימור עצמי יכולה לחבור לחוויות אובדן במסגרתה של מדיניות מוסדית אחת?