לבנשטיין, א. (2003). "מושגים ותאוריות חברתיות של זקנה" (עמ' 617-640)
לבנשטיין, א. (2003). "מושגים ותיאוריות חברתיות של הזדקנות", בתוך א. רוזין (עורך), הזדקנות וזקנה בישראל (עמ' 640-617). ירושלים: אשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל.
הקדמה
בעשורים האחרונים חלו שינויים בתפיסת גיל הזקנה. חל מעבר מהתיחסות אל הזקנה כבעיה חברתית לראיה של הזקנה כמרכיב בסיסי של החברה ושל הביוגרפיה האישית של הפרט.
כיום, מנסים לפתח תיאוריות שונות שמייצגות היבטים שונים של תהליך ההזדקנות ולא תיאוריה אחת מקיפה לגבי כלל הזקנה. באמצעות תיאוריות שונות אלו אפשר לבחון תופעות שונות של הזקנה. במוקד התיאוריות יש נסיון להסביר ובמידה מסוימת גם לחזות מהי ההזדקנות המוצלחת שמשמעותה-תפיסת הזקן את איכות חייו-הן בהיבט האובייקטיבי-ציפיות החברה מהזקן, והן בהיבט הסובייקטיבי-תפיסת הרווחה האישית של הפרט.
הפרק מתחלק ל-3 חלקים:
- התיאוריות הברתיות המרכזיות בנושא הזקנה. (דור ראשון, שני ושלישי)
- תיאוריות העוסקות בקשר של אדם-סביבה.
- איכות החיים בזקנה.
תיאוריות חברתיות על הזקנה
התיאוריות השונות נבחנות עפ' המודל של בנגסטון, בורג'ס ופרוט (Bengston, Burgess & Parrott, 1997). הם בחנו את התפתחות התיאוריות השונות על ציר הזמן (דור ראשון, שני, שלישי). בכל דור יש תיאוריות ברמת הפרט-מיקרו, שילובב בין רמת הפרט למערך חברתי וברמת המערכת החברתית-המקרו.
תיאוריות הדור הראשון
- פותחו בין השנים 1949-1969.
4 תיאוריות מרכזיות:
ברמת הפרט- תיאורית הפעילות.
שילוב בין המיקרו והמקרו- תיאוריות ה"הינתקות", ה"מודרניזציה" וה"תת-תרבות".
כאן תוצג רק תאוריית המודרניזציה.
תאוריית המודרניזציה
מקורה בגישה הסוציולוגית המבנית-פונקציונלית. התיאוריה מנסה להסביר ולזהות גורמים חברתיים המשפיעים על אורח החיים ועל הסטטוס של זקנים בחברה המודרנית.
החוקרים שפיתחו את התיאוריה בחנו את השינויים שהתרחשו עקב המעבר מחברות מסורתיות לחברות מודרניות, בעיקר עקב המהפכה התעשייתית.
· 6 שינויים שחלו במבנים החברתיים והכלכליים:
1. התפתחות כלכלית- המשפחה אינה עוד יחידת יצור כלכלית=הפרדה בין העבודה והבית.
2. עיור- הגירה מהכפר לעיר.
3. מעבר מדפוס של משפחה מורחבת למשפחה גרעינית שממוקמת לרוב בקהילה ושונה ממשפחת המוצא.
4. צמיחה של ארגונים גדולים ויצירת מבנים תעסוקתיים חדשים שמאוישים ע"י צעירים בעלי השכלה גבוהה- חלק מהתעסוקות של המבוגרים הפכו לבלתי נדרשות.
5. צמיחת ידע חדש והתפתחות מערכות החינוך הפורמלי-הפכו את הידע הקודם שהיה בידי הזקנים לכמעט חסר ערך.
6. התפתחויות טכנולוגיות-גרמו להארכת תוחלת החיים.
שינויים אלו הביאו לירידה בסטטוס של קשישים בחברה המודרנית. ע"פ תיאוריה זו-ככל שעולה רמת המודרניזציה של חברה וגדל בה מספר הקשישים -כך יורד הסטטוס של האוכלוסיה הקשישה.
אפשר לראות זאת במספר מחקרים שנעשו על החברה הערבית והבדווית בהם רואים את השפעת המודרניזציה על מעמד הקשישים.
מבחינה אימפירית- התיאוריה לא תואמת את כל החברות המודרניות. (למשל אירלנד). לכן נשאלת השאלה האם ההבדלים בין תרבויות ומבנים חברתיים אינם משמעותיים באותה המידה כמו ההיבטים הדומים ביניהם, והאם אפשר להתייחס לכל החברות המודרניות קבוצה הומוגנית אחת? ויותר מזה-האם צריך לקחת בחשבון גם מתנים נוספים כמו משתנים כלכליים ופוליטיים?
לשינויים בחברה הפוסט-תעשייתית והפוסט-מודרנית ולמשתנים של מעמד חברתי ומין עשויים להיות השלכות שונות על מעמד הזקן בחברה.
תאוריות הדור השני.
- פותחו בין השנים 1970-1985.
ברמת המיקרו- תאוריית ה"המשכיות", תאוריית ה"תיוג" ותאוריית ה"חליפין".
שילוב של הפרט והמערכת החברתית- תאוריית הריבוד הגילאי.
ברמת המקרו- התיאוריה של הפוליטיקה הכלכלית.
כאן נדון בתאוריית החליפין.
תאוריית החליפין והחליפין החברתיים.
בחקר היחסים הבין דוריים מושם דגש בשנים האחרונות על התלות ההדדית בין הדורות-החליפין ההדדיים של משאבים בין הורים זקנים וילדיהם.
תאוריית החליפין נגזרת מתחומי הרציונליזם הכלכלי, ועוסקת באיזון המשאבים בין תלות וכוח כגורמים הקובעים את שביעות הרצון ביחסים בין-אישיים. דאוד (Dowd, 1975,1980) יישם את התיאוריה לתחום הגרנטולוגיה. בגיל הזקנה חלה ירידה בכוחותיו של הזקן והתגברות של התלות. עקב הצטמצמות משאביהם של הקשישים הסטטוס שלהם יורד, אך הם יכולים עדיין לשמור על הדדיות מסוימת ביחסי המשפחה- יש בידיהם עדיין משאבים כמו כבוד, הערכה וזמן לפעילויות התנדבותיות. המוקד המרכזי של תאוריית החליפין הוא מוטיבציה ואינטרס עצמי, כשבתוך התיאוריה בנויים מושגים של רווח והפסד. התפיסה הבסיסית היא שאנשים רציונאליים בוחרים כיווני פעולה שבעבורם יקבלו תגמולים מרביים – אנשים במערכת יחסים בין-אישית יבחרו סיטואציות התנהגותיות שמהן יפיקו רווח.
תאוריית החליפין החברתיים-נגזרת מתאוריית החליפין ורלוונטית לחקר יחסים בין-אישיים שבהם מתרחשת העברת משאבים. נעשה בה שימוש בחקר יחסים בין-דוריים, במיוחד סביב יחסי בגומלין שבין הורים זקנים וילדיהם. היא גם מתייחסת להשלכות של הגירה על אוכלוסיות זקנים וילדים וטוענת שמשאבים משפחתיים שנשארים יציבים בזמן ההגירה עשויים להקל על הסתגלותם של מהגרים זקנים. גם בארץ נמצא כך – תמיכה משפחתית אצל עולים קשישים מבריה"מ הקלו על תהליך הסתגלותם. [צבעוני מצאה אצל משפחות שככל שהתפיסה הבין-דורית הייתה יותר מאוזנת ושביעות הרצון מהחליפין רבה יותר כך הצטמצמה הפנייה של הקשישים להשמה מוסדית].
תיאוריות הדור השלישי.
- פותחו משנות ה-80 ואילך.
- הרבה מהתיאוריות הם תיאוריות רב-דיסציפלינריות השואבות מן הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, היסטוריה וכלכלה. הם מתמקדות בהיבטים ספציפיים יותר של תהליך ההזדקנות.
ברמת המיקרו- תאוריית ההבניה החברתית ותאוריית החליפין החברתיים שהוצגה לעיל.
שילוב של הפרט והמערכת החברתית- תיאוריות של מעגל החיים, תאוריית הריבוד הגילאי ותיאוריות פמיניסטיות.
ברמת המקרו- תיאוריות על הפוליטיקה הכלכלית של הזקנה ועל הגרנטולוגיה הביקורתית.
כאן נדון התיאוריות הפמיניסטיות ובגרנטולוגיה הביקורתית.
התיאוריות הפמיניסטיות
מקורן של תיאוריות אלו בחדירת הגישות הפמיניסטיות לתחום הסוציולוגיה עוד בתחילת שנות ה-70. הם הדגישו את חשיבות המגדר, את הצורך בחקר אוכלוסיית הנשים ואת חקר השוני בין נשים וגברים במסגרת מדעי החברה. זאת על רקע המציאות שמספר הנשים בקרב הזקנים בחברה המודרנית עולה על מספר הגברים. התיאוריות הפמיניסטיות בגרנטולוגיה מדגישות את הצורך במיקוד וחקר המגדר בהבנת הזדקנות וזקנה. הדגש הוא על ההתנסויות השונות של נשים וגברים לאורך מעגל החיים ובעיקר בתקופת הזקנה.
בשילוב בין רמת הפרט-המיקרו לרמת המערכת החברתית, מודגשת החשיבות של יחסים כלכליים ויחסי כוח בין גברים ונשים זקנים, עם השלכות היחסים האלו להבנת המשמעות של הזקנה האישית.
מחקרים שהתבססו על תיאוריה זו בדקו את משמעות הפרישה מהעבודה כלפי נשים, אפשרויות גישה של נשים למשאבים כלכליים ולשירותי בריאות, וההתיחסות כלפי הזקנים מצד כוחות עזר במוסדות סיעודיים.
התיאוריה מתמקדת באוכלוסיית הנשים שהיא הקבוצה הגדולה יותר בקרב הזקנים, מנסה להבין את עולמם ותורמת להיבטים המעשיים של חייהם.
הביקורת על תיאוריות אלו היא שהן רחבות מדי ולא ממוקדות.
התיאוריה הביקורתית
תיאוריה זו מדגישה הן את המימדים האישיים-הסובייקטיבים והן את המדדים המבניים, ולפיה יש לאפשר לזקנים עצמם להגדיר את שאלות המחקר.
החוקר המוביל בגישה זו הוא מודי ((Mody, 1993 הוא מתייחס ל-4 מטרות:
- פיתוח תיאוריות שיסבירו את הממדים הסובייקטיביים של הזיקנה.
- התמקדות בצורך לשינוי חברתי והשפעה על מדיניות.
- שילוב בין התיאוריה והפרקטיקה
- יצירת "ידע משחרר" שיסייע לפרט בהבנת תהליכי ההזדקנות ובהשפעה על תפיסת הזקנה במערך החברתי.
תפיסה זו המשיגה את הפרישה כמוסד חברתי וכשלב במעגל החיים של הפרט. זהו שלב "משחרר" המאפשר להבין את המימדים השונים של הפרישה. הכיוון השני, המדגיש את ההיבטים המבניים, עוסק בצורך לא רק לבקר תיאוריות ומודלים קיימים אלא ליצור מודלים חיוביים של זקנה תוך שימת דגש על הכוחות ועל השונות בין זקנים. גישה זו תורמת לדיון בכך שנתנה משמעויות למושגים מרכזיים בזקנה והדגישה את חשיבותם של המרכיבים האנושיים.
תיאוריות לגבי הקשר אדם-סביבה
השפעת הסביבה על האדם ואיכות חייו מוצגת במספר דיסציפלינות. הגישות המוקדמות בנושא זה התייחסו להתנהגות כפונקציה של הקשר בין אפיוני הפרט ואפיוני הסביבה. ע"פ גישות אלו, איכות החיים האופטימלית של האדם היא כשצרכיו נמצאים באיזון עם אפיוני הסביבה. (לדוגמא:אישה זקנה שחיה בסביבה כפרית תסתגל יותר בקלות לבית-אבות קטן בסביבה כזו מאשר למערכת גדולה באיזור עירוני).
התיאוריה של כהנא על ההלימה בין האדם והסביבה היתה התיאוריה הראשונה בגישה זו שפותחה לגבי האוכלוסיה הזקנה. התיאוריה מתבססת על ההלימה בין צורכי הפרט ודרישות הסביבה ומשאביה. חוסר במשאבי הסביבה שאינם עונים על צורכי הפרט ישפיעו באופן שלילי על איכות חייו-לעומת עודף במשאבים שעשוי להשפיע בצורה חיובית אם הפרט ידע כיצד לנצלם.
תיאוריה נוספת שעוסקת בקשר בין האדם לסביבה היא תאוריית ה-competence. לפי תיאוריה זו, השפעת הסביבה מותנית בדרגת המיומנות והיכולות של הפרט. מיומנות מוגדרת כגבול העליון האפשרי מבחינה תאורטית שבו הפרט יכול לתפקד במישורים השונים. גישה זו מתמקדת בהיבטים השונים של הפרט יותר מאשר הגישה הקודמת. לפי מודל זה לחץ סביבתי= הפוטנציאל שיש לסביבה מסוימת להשפיע על התנהגות הפרט. כשהזקן יכול להקטין את הלחץ הסביבתי, הסתגלותו לסביבה תהיה טובה יותר וכך גם איכות חייו. (למשל- לאדם עם דמנציה יהיה קשה יותר להשיג הלימה עם הסביבה ולכן גם יתקשה להשיג איכות חיים.)
נראה כי המושג "איכות חיים" הוא מרכזי בתיאוריות אלו ולכן ננסה לבחון אותו בצורה יותר מקיפה.
איכות חיים
המושג "איכות חיים" הוגדר כהערכה רב-ממדית של הפרט. בהתאם לקריטריונים נורמטיביים-סביבתיים לגבי הקשר אדם-סביבה. הגדרה זו משקפת את המורכבות שבמדידת המשמעות של "איכות חיים".
לאוטון הציע 4 מרכיבים של איכות חיים: 1. רווחה פסיכולוגית של הפרט. 2.מיומנויות התנהגותיות. 3. התפיסה הסובייקטיבית של איכות החיים. 4. הסביבה האובייקטיבית.
מיומנויות התנהגותיות כוללות, למשל, היררכיה של תחומים כמו בריאות ותפקוד הפרט, קוגניציה, שימוש בזמן והתנהגות חברתית. 4 הרכיבים הנ"ל מקיפים את מרבית האינדיקטורים של איכות החיים.
התיאוריות לגבי קשר אדם-סביבה ואיכות החיים יושמו בחקר של מעברים והסתגלות בעיקר למסגרות מוסדיות.