מחברת משפחה כמערכת - 2009-2010

חזרה לאתר

---

בס"ד רביעי, ג' חשוון תש"ע

המשפחה כמערכת/ ד"ר בני הוזמי

המבחן יהיה אמריקאי. יהיו דגשים על ר"ת. יהיו סיטואציות שצריך יהיה לנתח אותן. חלק ניכר יהיה מתוך המחברת. המבחן יכלול גם את ההקדמות שהועברו. 30% מהשאלות יתבססו על קריאה, כולל הכרת מושגים שמפורשים במאמרים.

גם כשאנו מבצעים טיפול וקשר מאוד פרטי עם אדם מסוים, מאוד יהיה חשוב לנו ליצור בנוסף קשרים בין המטופל לבין המערכת הסביבתית שלו, כשאחת החשובות שבהן היא כמובן המשפחה.

מבוא

שר"ה והגישה הטיפולית

כשאנו ניגשים לטיפול באדם מסוים לרוב תיווצר לנו עמדה בראש כלפי המטופל וצריך לתפוס איך העמדה הזו מציבה אותנו מול המטופל בצורה שלא תזיק לתהליך הטיפולי. בשביל לפשט את העניין נשתמש בר"ת שר"ה – שכל, רגש והתנהגות:

• שכל- השגת מידע נכון, מקיף ומהימן לגבי הנושא.
• רגש- פיתוח הגישה הראויה לנושא על בסיס מה שהבנו מהשכל, ובשילוב הראוי בניהם ליצור אמפתיה - הבנה - עם האדם שמולנו מתוך רצון לעזור לו להתמקד בצד החיובי. בנוסף ננסה ליצור סימפטיה, הזדהות, עם המטופל מתוך כוונה להבין ולהתמודד עם הבעיה חזיתית בלי לברוח ממנה. אנו ננסה ליצור זווית ראיה משותפת לנו ולמטופל, אך אנו גם ננסה לפתוח זוית רחבה יותר
• התנהגות- הדרך להגיע אל הרגש והשכל בבטחה

התהליך

בכל דבר שנעשה, ובטח בשיטות היותר מורכבות ועמוקות, אנו נצטרך למצוא את הנתיב הבטוח ביותר כדי להגיע דרכו אל המטופל. דבר זה לוקח זמן, ודורש הבנה שלא באנו לשכנע את צדקת דרכנו, כי זה מופנה רק כלפי השכל, וזה לא משרת את מלוא פתרון הבעיה.

אורינטציה

פרויד טוען שאחד הדברים שמבדילים בין מבוגר לילד הוא היכולת לדחות סיפוקים, ולכן בעבודה עם ילדים, למשל, אנו צריכים להבין שמה שהילד אומר עכשיו שזה צורך מבחינתו, לא בדיוק יהיה נצרך גם בעוד יום או שבוע. עובדה זו ועוד דוגמאות דורשת מאיתנו קבלת מידע מרבי על הפונה/ מטופל כדי שנוכל לפעול גם ע"פ נתונים מוחלטים +- ולא רק ע"פ מה שהמטופל האכיל אותנו.

לשם כך אנו נשתמש בקריאת תיקים, תצפיות על המטופל, שיחות עם אנשים קרובים וכו'

אבחנה

לאחר תהליך איסוף הנתונים אנו ננסה ליצור אבחנה של הבעיה בצורה מושכלת ומדויקת ככל האפשר.

השלב הבא הוא שאילת ה-'למה', שמופנית כלפי שורש הבעיה.
צריך להכיר ששאילת ה-'למה' יכולה (ע"פ בנבנישתי) ליצור תחושה של חקירה מצד המטפל, דבר שיוצר ניכור בין הצדדים ועלול להרוס את כל ההליך הטיפולי. אי לכך אנו נצטרך לעיתים ללכת באיגופים מסוימים כדי להפנות את השאלה הזו למטופל.

דרכי פעולה

אנו ננסה בד"כ לצקת אצל המטופל יכולת הערכה עצמית נכונה ובריאה שלא תהיה נרקיסיסטית מדי וכמובן לא מושפלת מדי.

אנו ננסה ליצור אצלו מיומנויות תקשורת איכותיות שיודעות לזהות את החברה שמסביבו.

חובה עלינו להבהיר כי בקשרים שהוא יצור עליו להיות אסרטיבי, לעמוד על זכויותיו וצרכיו כל עוד הם לא פוגעים באחרים, אך עם זאת להבין שגם לצד שכנגד יש את אותם צרכים.

מציאת איש סיוע, חבר קרוב, שיוכל ללוות את התהליך ביחד עם המטופל.

הפעלה

תחילת הפעלת דרכי הפעולה בתכלס, תוך יצירת התנאים למימוש הדרכים שבנינו, יש להבין שהפעלת התהליך יכולה לקחת שבועות עד שנים!

הערכה

תיעוד של כל התהליך ע"מ שיהיה לנו מושג בעוד זמן היכן היינו בתחילת הדרך וכך להבין איפה אנחנו נמצאים עכשיו, האם התקדמנו ובאיזה קצב.

בסופו של דבר עלינו להבין שגם אם התהליך שציינו לא משותף לכל המקרים, בכל זאת אין דבר כזה גישה אינטואיטיבית כשאנו פותחים בטיפול, אלא יוצרים דרך ברורה ומובנית, בעלת תוואי ברור ולוחות זמנים מוגדרים, שתוך כדי הדרך נוכל גם לבחון את עצמנו האם אנו מצליחים או שמא עלינו לשפץ את התוואי או להאיץ / להאט את קצב הזמנים.

ביסוס השינוי

כאן בעצם אנו מתחילים את תהליך הפרידה. אנו נשאף לנתק מגע בצורה כזו שלא תיווצר עוד תלות ביננו לבין המטופל, אך יחד עם זאת אנו נשאף שכל התהליך שעבר לא ילך יחד איתנו אלא ישאר כעזר וכדרך בהמשך דרכו של המטופל. ניתן לעשות זו ע"י יצירת מסגרת 'בקרה' חלופית שתיתן לנו אופציה לראות מה עלה בגורל התהליך.

בס"ד, רביעי, י' חשוון תש"ע

_______________________________________

למה צריך עובדים סוציאליים?

בעבר הלא רחוק המשפחה הקלאסית היתה מקור הפתרון לכל הבעיות. הגיבוש היה מקסימלי, כמעט ולא היה דבר כזה של התפזרות המשפחה – גאוגרפית ומנטלית, והצרכים מולאו ברמת המיקרו של כל חמולה.

במציאות של ימינו, כמעט ולא נשאר כלום מהדבר הזה: כל היחסים המסורתיים בין ההורים לילדים די נהרסו, הקהילה היא דבר כמעט ונכחד וההתמקדות של כל משפחה ופרט בעצמו לא משאירים מקום להתערבות טבעית של הסביבה במקרים של בעיות. הניכור שנוצר כמעט בכל רמה דרש הולדה של 'מקצוע תמיכה' שנכנס מבחוץ.

צורך ומענה

ךרוצה מילת המפתח לכל השירות שלנו היא "צורך ומענה". כשמגיע אלינו אדם דבר ראשון שאנו צריכים זה לבדוק מהו של אותו אדם והאם יש לנו את היכולת לתת לו מענה. כשאנו פוגשים מספר רב של מטופלים בעלי צורך דומה, קיימת אצלנו האפשרות לבצע טיפול קבוצתי, דבר שמשאיר לפעמים רק עבודת הכוונה מצד העובד הסוציאלי, כאשר השיח נוצר מעצמו אצל המטופלים בינם לבין עצמם.

סיפוק צורך הוא לא רק יצירת שיח, תמיכה והכוונה, אלא בנוסף יצירת תנאים מתאימים לאנשים ולקהילה עימה הוא מתמודד. למשל: פתיחת גן מסובסד הוא ראשית כל אם אנו רוצים לפתח את מעמד האישה בקהילה ומעוניינים שתצא לעבוד.

גישות פסיכולוגיות לטיפול

קיימות 3 גישות מרכזיות בפסיכולוגיה:

התיאוריה הפסיכואנליטית

תיאוריה זו של פרויד עוסקת במרכיבי האישיות ובקשר של מרכיבי האישיות. פרויד קבע את מרכיבי האישיות כאיד, אגו סופר אגו ומנגנוני ההגנה:

• איד: הצרכים הבהמיים של האדם, הדחפים המאוד אישיים שמוכנים לרמוש את הכל.
• אגו: הריכוך של האיד, שמנסה לקשר בין הרצוי למצוי. זה בעצם המרכז של העניינים.
• סופר אגו: הצד שמחפש את הדברים האובייקטיביים ועומד כמשלים לאיד. בצד זה נמצאים מנגנוני ההגנה, שמספקים פתרונות במקרה של חוסר אפשרות של האגו לספק את צרכיו של האיד. מנגנונים אלו פועלים בצורה לא מודעת. מנגנון זה של כיפוף האיד נקרא סובלימציה (עידון). קיים גם מנגנון של הכחשה.

פרויד תיחם בתיאוריה שלו את טווח האושר. הוא אמר שניתן לממש אושר ע"י אהבה ועבודה:

• ניתן למצוא תחליפים לאהבה בכל מיני דרכים, תחליפים אשר יסיטו את הצורך הזה באהבה, אך בסופו של יום מדובר אך ורק בהסחה.
• בתחום העבודה כלולים כל חיי המעשה שלו, ובכלל זה ההתנדבות והתחביבים השונים.
• ניתן גם להשתמש בשני התחומים האלה כדי לחפות אחד על השני, דהיינו: לקבור את עצמך בעבודה כבריחה לאהבה וכן להיפך.

פרויד הוסיף שיש לנו 2 כוחות: כח החיים (ארוס) וכח המוות (טַנַטוֹס). הדחף למוות יכול להתבטא גם בכל מיני תופעות של הרס עצמי.

התיאוריה ההתנהגותית (ABA)

גישה זו אומרת שהאנושות היא בעצם די חייתית והיא פועלת על בסיס של גירוי ותגובות. גישה זו אומרת שכל הזמן יש לנו גירויים שמולנו ואנו כתגובה גם כל הזמן נעשה משהו בנידון. גישה זו גם תאמר שההתנהגות מחוזקת על ידי תוצאותיה – תוצאות טובות תגרור המשכיות של אותה התנהגות, וכמובן להיפך.

לפי זה, כל חיזוק של התנהגות צריך להיות משמעותי, בתזמון מדויק ובפרופורציה.

צריך לשים לב שלא תמיד תהיה לנו שליטה על הגירוי ואי לכך גם לא על התגובות שלנו, מה שיכול להוביל אותנו למקומות שלא בהכרח אנו חפצים בהם.

התיאוריה הקוגניטיבית

גישה זו באה בעצם כביקורת על הגישה ההתנהגותית, ולא כל כך קיבלה את זה שאנו כמו חיות. לפי גישה זו לכל אדם יש יכולת ניתוח של וטיפול אישית של כל גירוי שהוא חווה. השוני בתגובה לגירוי קשור לזיכרון הפיזיולוגי ולזיכרון הפסיכולוגי האישיים מאוד של כל אדם. כדי להמחיש את ההבדל שבין 2 הזיכרונות נשתמש בגפילטע פיש: למרות שרובנו לא ממש מסמפטים את הקרפיון עם הגזר ברמה הקולינרית, עדיין כמעט ולא נמצא בית שהוא לא מונח על השולחן, כי מבחינת הזיכרון הפסיכולוגי שלנו כמזרח אירופאים, אין דבר כזה חג ללא גפליטע פיש.

עובד סוציאלי ינסה ליצור בשעת הצורך התניות אחרות לתגובות שליליות ע"י ניסיון למצוא זיכרון אחר אצל המטופל, זיכרון שיצור אצלו תגובה חיובית יותר לאותו מעשה.

גישה זו מבוססת על התאוריה של אפיקטטוס (פילוסוף טורקי-יווני-רומאי) שאמר שאין לנו בחיים ארועים שמחים או עצובים, אלא רק רצף של עובדות, שהכל תלוי איך אנו מפרשים אותן.

בס"ד, רביעי, י"ז חשוון תש"ע

_______________________________

התיאוריה ההומניסטית – אֶקְזִיסְטֶנְצִיאַלִיסְטִית - קיומית

גישה זו הוצגה ע"י אנשי הכמורה – קרל רוג'רס וחבריו. הוא בעצם טען שיצר לב האדם טוב מנעוריו, אלא שהחברה הורסת אותו. לפי תיאוריה זו החיים הם מלחמת הישרדות אין-סופית. בתוך התווך הזה נכנס ויקטור פרנקל, ניצול שואה, שפיתח את התיאוריה הקיומית. בעת השואה הוא רצה לנקום בנאצים בצורה מאוד פשוטה. מבחינתו כל יום שהוא שרד היה ניצחון על הנאצים. על מנת לשרוד ולשמור על רמתו הקוגניטיבית הוא כל יום דמיין כיצד הוא עומד מול תלמידים ומעביר להם הרצאות. מהצד הפיזי הוא הצליח לשרוד דרך זה שבשעת המסדרים הוא התחבא בתוך של התוך של השירותי בול קליעה. לאחר השואה הוא בדק כיצד קרה שדווקא הוא שרד ורבים אחרים מצאו את עצמם מתחשמלים על הגדרות. במהלך בדיקה זו הוא הגיע לניטשה שאמר את המשפט האלמותי: "מי שיש לו מה שלמענו יחיה, ידע למצוא כל איך". פרנקל טוען שכדי לחיות אנחנו זקוקים לא רק לארוטיקה ומין שפרויד האדיר כמטרות האדם. אדם צריך לחפש את ה'מה' שיתן לו את הדחף לחיים, את הסיבה לקום בבוקר, ולא את הדחף למוות. פרנקל לא רק הגדיר את המטרה, אלא גם התווה דרך שמובילה למציאת המשמעות הקיומית:

תיאורית הגשטאלט

תאוריה זו צמחה מהגישה ההומניסטית והקוגניטיבית. גישה זו אומרת שיש לנו עניין לחבר בין גוף לנפש, להחשיב את האדם כשלם ולראות אותו כתמונה שלמה. הרבה פעמים יש לנו כל מיני מועקות שחוסמות לנו את ההסתכלות השלמה הזו שכ"כ נחוצה. תיאוריה זו עסוקה המון בכל המטענים הבלתי פטורים ויש לה כל מיני דרכים כיצד לפרק מטענים אלו: יש דרך של גמישות שלמעשה מאפשרת לנו לתפוס דפוסי חשיבה חדשים שמסיחים אותנו לרגע מן העבר המעיק, ובמקום בודקת את הכל כאן ועכשיו. טכניקה אחרת היא שיטת הכיסא החם: לפתור חשבונות כאן ועכשיו בצורה של משחק מסוים, שהוא בעצם פריקה של כל המועקות בצורה ישירה אך מול אובייקט, וכך נחסכת הבושה והחשיפה.

בס"ד, רביעי כ"ד חשוון תש"ע

_______________________________

למה בכלל תרפיה משפחתית?

תרפיה משפחתית היא סוג של מדע שנתפתח לאחר מלחמת העולם ה-2. מטפל בשם בואן, שטיפל בחולים סכיזופרניים, גילה שיש קשר בין המצב המשפחתי והקשר שבין הפציינט למשפחתו לבין החמרה או ההטבה במחלה. הוא גילה שבהרבה משפחות יש קשר משפחתי סימביוטי (האם והתינוק מרגישים כישות אחת ברחם ואף בחוץ, עד תהליך של ספרציה אינדוודואלית – הפרדה והיבדלות, בערך בגיל 3) ולפעמים אף פתולוגי. עד שמגיעים לתהליך הזה של ההיבדלות, יכול להתפתח קשר מאוד לא בריא בין האם לילדהּ. בואן ניסה בתהליכי האשפוז המשפחתי לאבחן את התופעות הללו ולהבין את הקשר בין התופעות המשפחתיות הללו לבין המחלות שבדק.

בכך התפתח לו טרנד חדש של טיפול במחלות הנפש ומתוך זה גם התרפיה המשפחתית שהופקדה בידי העו"ס.

על בסיס התצפיות של בואן וחבריו התבססה תיאורית המשפחה כמערכת, שמכילה מספר מושגים שעליהם מושתת כל התחום של התרפיה המשפחתית

מהי משפחה?

כנראה שאין לכך כ"כ הגדרה. זהו מוסד חברתי, מערכת, שהמגדיר היחיד שלה הוא החברה, וזה תלוי זמן, חברה ומקום. לא כל מה שיהיה קביל במקום אחד להגדרה זו יכול להיות גם קביל במקום אחר. ברוב המקרים החוק מבין את רחשי החברה הכלליים ויתן תמיכה פורמאלית לרחשים אלה.

בס"ד, רביעי, א' כסלו תש"ע

אנו נחליט להגדיר משפחה ע"פ הנורמות, התפיסות והערכים המקומיים. תפקידו של ערך הוא ליצור סדר חברתי בו יש קודש וחול, ראוי ופסול, יפה ומכוער וכו'. הנורמה תגדיר את הערך ותוריד אותו לחיי היום יום, אבל הכל בסופו של דבר יבוא מן הערך. חוק הוא בעצם ערך שהתמסד. גם הגדרת המשפחה היא סוג של תרגום של ערכי החברה, המתבטא גם בחוק. למשל: אצל אנשים ליברליים מסוימים ההגדרה של משפחה תהיה מאוד מאוד רחבה ותכלול זוגות חד מיניים, מיסוד חלקי וכדו'.

בחברה הישראלית, המורכבת מגוונים רבים עד מאוד של דת, מוצא, תרבות ותפיסות ערכיות, הניסיון להגדיר משפחה על בסיס ערכים משותפים הוא בעייתי מאוד, וכשאנו ניגשים למשפחה מסוימת אנו חייבים לדעת שמה שאנו חשים וחושבים איננו בהכרח מה שיבוא מולנו. פערי העולמות הללו לא רק מפרידים בין משפחה אחת למשנה אלא עלולים גם ליצור פערים בתוך זוגות.

רוב האנשים תופסים משפחה כיחידת השתייכות ראשונית, כיחידה חברתית, המכוונת להעמדת ולגידול צאצאים. יחידת ההשתייכות הראשונית בעצם מבטאת את כל מי שיש לך אליו קשר דם או קשר חוקי. כל מי שמקיף את המשפחה מעבר לכך, ובכלל זה העו"ס, החברים וכו', משמשים כיחידת השתייכות משנית.

הכרונולוגיה של המשפחה

הגדרת המשפחה מנסה גם להסביר לנו מה קורה בתוך אותה יחידה. המשפחה עברה תהליך מאז ימיה כמשפחה מסורתית - בה הבעל היה שר האוצר והחוץ ואילו האישה היתה שר הפנים כשבדרך הכלל היא אינה עובדת, או יותר נכון עובדת במטבח שהיה לגמרי מחוץ לתחום הבעל - אל המשפחה המודרנית בה הגבולות היטשטשו יותר ויותר. מאחר ונשים בתרבויות מסוימות עברו דיכוי שיצר מערך כוחות מאוד ברור ואף איזון, כשהגיעה המודרנה אל כל פינה נידחה האיזון הזה הופר וכל אישה החלה לחפש את מימושה כהבנתה ולא כפי שהוכתב על ידי המסורתיות. בשלב זה של המשפחה המודרנית לפחות הילדים עוד היו נתפסים כמשהו תמים.

אך הנה הגיע המשפחה הפוסט מודרנית שבה קשרי המשפחה כפי שהיו מוכרים מאוד דהו, וההגשמה העצמית תפסה את כל ההוויה במשפחה, בלי ממש לעניין מי אבא שלך ומה הוא חושב, או אולי כדאי לשתף גם את האחות.

אינקובציה משפחתית

אדולף פורטמן, ביולוג, אמר שאדם נולד פעמיים: הפעם הראשונה היא כאשר הוא שלם מבחינה גופנית – דהיינו, היציאה מהרחם. מכאן הוא נכנס לאינקובאטור שנמשך 18 שנה בו הוא לומד את כישורי חייו ויוצא בשאיפה מוכן ושלם חברתית, ומוכן ללידה השנייה והיציאה מעולם הבית כפי שהוא מוכר, אל העולם הפתוח. הלידה השנייה בד"כ הרבה יותר קשה ולפעמים היא לא ממש נגמרת. השאיפה היא שבימים הללו של האינקובציה המשפחתית הילד ילמד כישורים ובנוסף יהיה מסוגל לקבל סמכות כדי שבהמשך החיים הוא יהיה מסוגל להשתלב במסגרות שונות שאליהם יגיע. במשפחה הפוסט מודרנית הילדים איבדו את ההכרה במושג סמכות.

תפקידי המשפחה

לספק צרכים פיזיים (קורת גג, מזון, ביגוד וכדו'), חברתיים (סוציאליזציה) ופסיכולוגיים (אהבה, הזדהות, שייכות וכדו') של כל החברים במשפחה, אחד כלפי השני.

בתוך הצרכים הללו יש גם צורך שהילד במשפחה יבין את התפקידים שלו בתור גבר והילדה תלמד את היכולות הנשיות שלה. הזדהות זו עדיף שתבוא מהסתכלות של הילד באביו והילדה באביה, אך זה בהחלט יתכן שהילד ימצא מודל גברי או נשי במערכת הראשונית הרחבה יותר ולפעמים אף במשנית. במדינתנו אף ניתן למצוא מקרים רבים של ילדים שדמות האבא בחייו הוא תמונה של חייל על הקיר, וזה עובד בהחלט. הבעיות והתסבוכות המיניות עלולות להתחיל כאשר לילד יש מחסור בהזדהות עם דמות אב או אם, בד"כ כאשר יש מאבקים קשים ומרים בין האמא והאבא במשפחה, שמשאירים את הילד תלוש מכל יכולת לרכוש זהות.

אינטגרציה לעומת דיפרנציאציה

כל משפחה מעוניינת בחוויה של 'ביחד' אך מנגד מאוד מחפשת את החוויות של ה-'לחוד'. כל קצה בסקאלה הזו הוא לא בריא ויש הכרח למצוא את שביל הזהב בין ה-'ביחד' וההשתייכות אך מנגד לאפשר לכל פרט לממש את רצונותיו ושאיפותיו במידת האפשר. לעיתים ילד מאוד ינסה לאחוז את שני הקצוות הללו וזה יביא למחירים שונים, כגון ילד שעובר התעללות מסוימת בבית, אך לא ישלח לפנימיה על מנת לשמור אצלו את מימד השייכות.

בס"ד, רביעי, ח' כסלו תש"ע

__________________________________

גישת המערכות

אנו הגדרנו את המשפחה כיחידה חברתית. כפי שידוע, מדעי החברה שואפים להפוך למדע, למשהו יותר אמפירי. לכן, כאשר אנו באים להגדיר משפחה, אל לנו להגדיר משהו בצורה מופשטת אלא משהו יותר מובנה.

מכאן אנו נגדיר את המשפחה כמערכת, דהיינו – יחידה הצורכת, ממירה ומפיקה. ונפרט: הצריכה היא במובן הפשוט 'מסלו' על כל השלכותיו. נדגים: אדם שקיבל במשפחה שלו שייכות והערכה, יבין ע"י המרה של מה שחווה שיש לו ערך וכך יפיק וייפתח ביטחון עצמי, ויכולת להעז.

לפי אריקסון לאדם במהלך חייו יש 8 תחנות וכל אחת מהן היא חשובה ומהותית, אנו נתמקד כעת רק ב-3 מהן:
לפיו האדם בטרם נולד מתפקד בצורה מושלמת וכל צרכיו מסופקים בצורה מיידית וזה טבוע במערכת הביולוגית. אממה, כאשר מתנתק חבל הטבור כל הצרכים של הילד עוברים לאחריות האבא והאמא. כאשר יש מחסור בצרכים הוא מביע מועקה ע"י בכי ואי נוחות שברגע שהם באים על סיפוקם נוצר אמון של הילד במשפחתו והוא סמוך שהם מאחוריו, וכך, בעקיפין, נוצר גם אמון של הרך בעצמו ופיתוח הערך העצמי שלו. במידה והצרכים לא באים על סיפוקם במידה ראויה, הרך הנולד יפתח ראייה של העולם כמקור סכנה ויצור חשד בעולם שמסביבו. כל זה מדובר על השלב של עד גיל של שנה וחצי. החל מכאן אם הילד צבר אמון הוא יפתח גם אוטונומיה משל עצמו שתאפשר לו לעשות דברים לבד. אך במידה והילד לא חווה חוויה של אמון הוא יהיה תקוע בתוך עולם של בושה וספק. לאחר מכן, באזור גיל 3.5 ועד 6, הילד יפתח אפשרות ליזום במידה ופיתח בטרם אוטונומיה משל עצמו, אך אם הוא עדיין תקוע בתוך הבושה והספק הוא יצליח בשלב זה לפתח רק אשמה על איך זה שהוא אינו מצליח.

מאפייני המערכת המשפחתית

לכל מערכת חייבת להיות מטרה, וכאן תכנס השאלה "למה משפחה?", ועל זה יש מספר תשובות אפשרויות, אך בבואנו לדון בכך, קודם נפרק את מערכת המשפחה לכמה תתי מערכות. יש את מערכת ההורים ויש כמובן את מערכת הילדים. תתי מערכות אלו מתקיימות בדרך של זיקת גומלין ואי אפשר לאחד בלי זולתו. כל מערכת הינה תת מערכת מכח זו הגדולה ממנה. לכל מערכת יש כמובן גם גבולות: יש כאלה שהם נוקשים ויש כאלה שהם דיפוזיים. רוצה לומר: נוקשה היא מערכת שבה קשה מאוד להתקיים ולקבל דברים חדשים שיאפשרו התפתחות של הקיים. יכול להיות גבול פיזי (אין להיכנס לחדר השינה של ההורים) אך גם יכול להיות גבול פסיכולוגי ("אתה לא תדבר אלי ככה"). גבולות דפוזיים הם גבולות פתוחים בהם יש בעיקר הגדרות אך לא ממש מעשים וגבולות שמתבטאים במציאות. אנו נשאף למקם כל משפחה בתווך שבין הגבולות הנוקשים מאוד לגבולות הדפוזיים. יש הממשילים את תפקיד ההורה למעיל בעל שלוש בטנות: בטנת המנהיג, בטנת המחנך, אך גם בטנת החבר. אבא יכול לשמש כדמות שעוצרת דברים לא ראויים, אך גם כדמות שדוחפת קדימה ואם צריך גם הדמות שנמצאת נטו בשביל הילד בצורה החברית ביותר. לכל מערכת אנרגיה ודינמיקה ייחודית משל עצמה. המערכת שאנו מנתחים שואפת גם להגיע לאיזון, לפיתוח שגרת יום רגילה, ועקב יחסי הזיקה, ברגע שאצל אחד מבני המשפחה נוצר יציאה מאיזון כל המשפחה תצא יחד איתו מאותו איזון. יכול להיות מצב אופטימי שבו המשפחה תזכה בסכום כסף גדול, אך הסכום הזה יכול להפר את האיזון במשפחה ולהביא לתופעות לוואי שאין צורך בהם. קיים ציר שבין ההומיאוסטזיס (איזון בין התשומות לתפוקות) למורפוגינזיס (חוסר איזון בין התשומות לתפוקות), שאנו מנסים גם בו למצוא את עצמנו.

מעברים

במעגל החיים מתבצעים מספר מעברים בין שלבים לשלבים. הולדה של ילד היא אחת הראשונות שבהם. אח"כ יש את המעבר של הילד למסגרות שונות, עזיבה של הילד את הבית, חתונה, הצטרפות של כלות, חתנים, נכדים וכו'. יש מעברים שהינם וולונטריים כמו מעבר דירה או גירושין. יציאה לשליחות בחו"ל, עבודה בכפר נוער וכדו'. כל מעבר כזה דורש הסתגלות. הכיצד? ד"ר מרים גולן מציעה 3 שלבים שניתן לכנותם קת"ע:

1. קבלה: אי אפשר להסתגל למשהו ללא הבנה ברורה וחדה שהמציאות השתנתה. צריך להפריד בין קבלה להשלמה שאומרת שאני יודע שזה מה יש אך איני מרוצה מכך כ"כ.
2. תפקידים: יש צורך להבין את התפקידים החדשים בתוך המציאות החדשה שנוצרה, לפתח אותם ולהכיר אותם על מנת ליצור הסתגלות ושליטה על המציאות החדשה.
3. עתיד: החיים כל הזמן בתנועה, ויש צורך להכיר בזה שיש עניין להסתגל למציאות שהעתיד צופן לנו עד כמה שאפשר לחזות אותו.

בס"ד, רביעי, ט' כסלו תש"ע

____________________________________

ג'ינוגרם

גישת המערכות הגיעה אלינו ממדעי הטבע, ואף הג'ינוגרם מגיע מאותה כתובת. משמעותו הוא ליצור דיאגרמה של המשפחה. זה לקוח מחקר הגנטיקה, דרך הניסויים של מנדל, ועושים אותם כשחפצים לראות הסתברות גנטית של דברים שונים. התרפיה המשפחתית שאבה את תחום זה מכיוון שהוא מאפשר ליצור פרספקטיבה רחבה על המשפחה ולראות אותה באמת כמערכת. התרפיה המשפחתית אומרת שהתנהגות של האדם הם תוצר של תרבותו, יחסיו ואישיותו. לכן כאשר אני מצייר את עץ המשפחה ניתן לעלות על מספר רב של דברים. אחד מהם הוא סיסטמתיות – שיטתיות, דברים שעוברים מדור לדור מה שמכונה העברה בין דורית או רב דורית. כאשר אנו מבינים את ההיסטוריה המשפחתית, אנו מסוגלים להבין קצת יותר את התהליכים שעברו על המערכת המשפחתית. העבודה על הג'ינוגרם הינה משותפת למטפל והמטופל/ים, דהיינו שהמטפל נותן להם שיעורי בית בהם הוא מבקש מהם לצייר את עץ המשפחה ככל שהם מסוגלים ולהוסיף כמה שיותר פרטי אישיות ואינפורמציה שנמצאת בזיקה לנושא בו אנו דנים. כדי להבין מה אנו מחפשים בג'ינוגרם אנו צריכים להכיר כמה מושגי יסוד:

העברה: כאשר יש לי אנרגיה ודחף לא רצוי ואני מונע את עצמי מללכת איתו, אני גורם לצד אחר במשפחה לעשות זאת במקומי, מעין השלכה, לכן יש שיקראו לזה הזדהות השלכתית. לדוגמא: גבר שנמצא במערכת זוגית, מנתק בהדרגה את הקשר מאשתו, שבתגובה מתמקדת בילדים, וכך יש לגבר טענה שאשתו מתעסקת בילדים ולא בו. יש מצבים בהם אנו בצורה בלתי מודעת נגרום לבן הזוג להתנהג כמו שאנו הכרנו מאבא ואמא.

העברה בין דורית: דפוסי התנהגות שעברו באופן טבעי מדור לדור. דוגמא: אישה שמגיעה אל מטפל ואומרת לו שהיא הרוסה לגמרי, עקב כך שהיא שונאת לגהץ. המטפל ישאל אותה על הגיהוץ במשפחתה מקורית, ויגלה שסבתא שלה גיהצה במטבח ולכן גם היא מגהצת במטבח וכך יוצרת לחץ מזה שמישהו שעובר שם יפצע או יתקל, במקום פשוט לעבור למקום יותר בטוח.

הג'ינוגרם של פרויד

הסברים ופרטים מפורטים נמצאים כאן

המודל הסירקומפלקסי של אולסון

אולסון אומר שישנם שלושה מדדים שמשתמשים בהם ע"מ לאבחן משפחה האם היא פונקציונלית או דיספוקציונלית, מהו האקלים המשפחתי, וכדו'. שלושת המדדים שיחשפו לנו האם יש תקל"ה במשפחה הם:

• תקשורת: האם הם פרטים החיים באותו מקום במקרה או שבאמת יש קשר נורמלי וראוי בין כל בני הבית. האם זו תקשורת פתוחה שמעודדת דיבור או תקשורת סגורה ומאשימה בלבד.
• לכידות: האם יש תמיכה אחד בשני או שאדם לאדם זאב. טבעה של המערכת המשפחתית היא שיש זיקה מיוחדת וחזקה בין חלקיה, וכבר דיברנו על כך.
• הסתגלות: האם המשפחה מצליחה להתמודד עם כל המעברים, עם הקשיים שבאים וגם עם הטוב שמגיע. יש משפחות שהמעברים הללו לא יזיזו אותם, דרך הקשבה ותמיכה. הדרך הבטוחה לכך היא דרך הקט"ע של מרים גולן, שאף הוא דובר כבר.

בס"ד, רביעי, כ"ב כסלו תש"ע

בחירת בן / בת זוג

למה בעצם להיכנס לכך. אפשר להעלות מספר אפשרויות לכך: סוציאליזציה, הורים לוחצים, דור המשך, צורך בקרבה – מסלו, שייכות, לא להזדקן לבד (אריק אינשטיין), השלמה, לבנות בית – משפחה, שלמות רוחנית, לקחת עצמאות ולקבל אחריות, הגשמה עצמית, אינטימיות – ברגמן, לגיטימציה לקרבה פיזית (יש להישמר כאן ממינוחים שהם נתפסים כזולים יותר ועלולים לפגוע בקהלים מסוימים) ועוד ועוד.

אהבה מבטאת מחשבה אובססיבית על אדם מסוים שלא עוזבת אותנו ומופיעה בכל מקום. התאהבות זה השלב המוקדם יותר, הראשוני, בו הזוג מכיר בכלל.

מה שבונה בכלל כימיה בין אנשים זה 3 דברים:

1. גריה רב חושית נעימה- במפגש בין אישי אנו יכולים לשפוט אדם ע"פ מראהו. מחקרים מראים שיש לנו 90 שניות להרשים את זולתנו במראנו, דבר שיוצר הכנות רבות שכוללות גם התבשמות העובדת על חוש הריח. לאחר 90 שניות אנו סיימנו את ההתרשמות שלנו מן הצד שכנגד. אנו גם עובדים על חוש המישוש, דהיינו קרמים שונים שיעדנו את המעטפת שלנו. טעם יהיה כאן יותר במובן של סטייל, ונושאי עניין, וכמובן גם מה אתה משמיע ומוכן לשמוע.
2. הענות הדדית לצרכים- בתוך כל המערכת יש לנו הרבה צורך לתת, לספק מסלו. ר' יצחק אבוהב אומר ש-"אם הבעל רוצה שאשתו תהיה לו לשפחה, הוא חייב להיות לה לעבד, שאין 2 מלכים שולטים בכתר אחד". אם האדם עסוק כל הזמן באיך לתת, איך להיות המסלו של אשתו, האישה לא תסכים לאבד קשר כזה ותיתן בחזרה, מה שיצור קשר של WIN WIN. יש צורך כמובן גם לטעון מצברים לפעמים ואסור לזלזל בכך, אך המטרה היא להתכוונן לנתינה.
3. זמן- הזמן עושה כמה דברים לכימיה. הוא מאפשר לנו שהות לעבד את המידע. הרבה פעמים דחייה במבט ראשון היא אהבה גדולה במבט רביעי. התעלמות והתרגלות לחסרונות מסוימים יכולים לחשוף מאחוריהם יתרונות גדולים למכביר. היסטוריה משותפת וחוויות משותפות קושרות בין אנשים קשר עמוק ורציני. ניתן לטייל חצי שנה עם אדם זר לחלוטין באיסלנד ולהשיג בכך חבר אמת.

כל הדברים הללו בהחלט לא רק תקפים ליצירת הקשר הראשוני, אלא מלווים זוג בכל שעל ושעל שלהם לאורך שנים רבות.

בתהליך של מעבר בין קואליציה זוגית לקואליציה משפחתית יש מספר שלבים, החל מבניית קירות, דרך יצירת שגרה וגם ניתוק מסוים מהמעגל המשפחתי הקודם. אי לכך יש צורך להגדיר מה מידת העבירות של הגבולות שלנו עם משפחת המוצא ולעיתים אף עם החברים שמסביב. בחינה זו צריכה להיות מאוד מתחשבת בעולם שמסביבנו, אך בראש ובראשונה לקחת בחשבון את הצורך במעגל הפנימי ביותר שבו שוכנים שני בני הזוג.

בתקופה שלאחר הנישואין בני הזוג ילמדו דרך לימוד וטעייה מהם התפקידים שהם כורח ומהם תפקידים שהם מרצון. בישולים יכולים להיות תחביב שיוליד תפקיד מרצון אך יכול להיות גם תפקיד מכפייה. תפקידים צריכים להתבצע, אך תפקיד שיתבצע תדיר מתוך כורח ישחק מהר מאוד.

יש צורך לחלק את התפקידים הללו ולהבין דרכם מהם החולשות ומהם התכונות החזקות יותר ועל פי הם לסדר את המערכת המשפחתית כמה שיותר, תוך כדי מתן ביטוי למקסימום שכל בן זוג מסוגל לתת.

דבר חשוב נוסף הוא שבן הזוג לא יאבד את המיוחדות שלו בתוך הקשר הזוגי. אנשים לא תמיד מגיעים מוכנים ובשלים לקשר זוגי. יש איזו תפיסה שאני לבד לא שווה והבן זוג יהיה הזונדה שמזינה אותי. מציאות זו מועדת לפורענות ולכן יש צורך להגיע כאדם שלם ומלא לקשר ולשמור על כך במהלכו.

דישון ברקוביץ אומרת שמה שגורם לבני זוג לבחור זה בזו הם 'הערכים האישיים' ופחות 'הנתונים האישיים'. ככל שבני זוג יבססו את הקשר סביב ערכים הזוגיות עתידה להיות יציבה יותר.

בס"ד, רביעי, כ"ט כסלו תש"ע, נר חמישי

חלוקת תפקידים

בשנה הראשונה שלאחר מיסוד הזוגיות, בני הזוג עוברים תהליך בו הם מגדירים את ה'אני-את-אנחנו'. הם מגדרים את החולשות והיתרונות, מבצעים ניסוי וטעייה וכך מגיעים לאיזה סדר מסוים שכולל חלוקת תפקידים משותפת. לא תמיד יאהבו בני הזוג את החלוקה שתצא. צריך שוב להזכיר שמטרתנו היא להגיע לקואליציה זוגית טובה בין בני הזוג, דבר זה מורכב מהמון משתנים, וחלוקת התפקידים, במובן מסוים, היא מפתח לעניין זה

ישנה חלוקה של התפקידים ל-3 דפוסים מרכזיים:

1. דפוס סימטרי: שני בני הזוג מבצעים את כל התפקידים. שניהם משלמים חשבונות, שניהם עושים כביסה וכו'. דפוס סימטרי יכול להיות טוב במידה שקרה משהו שמשבית את אחד בני הזוג, והבית עדיין יעמוד ויתפקד. הצד השלילי של הסיפור הוא חשש שבגלל שהעול מוטל על כולם, אז יש מצב בו כל אחד יסמוך או יבנה על זולתו, דבר שעלול להביא לפיצוצים.
2. דפוס משלים: זהו הדפוס המסורתי לפיו לכל אחד יש גבולות גזרה מאוד ברורים. לאישה יש את התפקידים האקספרסיביים, דהיינו תפקידים המכתיבים את הטון הרגשי, דבר שבולט מאוד בסיפורי אבותינו, בעוד הגבר הוא סוג של שר החוץ שמביא את החומר הביתה שם אשתו תטפל בהכל. ניתן במציאות של היום גם להפוך את הסדר ושהאישה תביא את הכסף ממנו בעלה יקנה אוכל ויבשל.
3. דפוס מקביל: דפוס זה הוא המקובל יותר בימינו ובעצם אומר שיש חלוקת תפקידים, אך הוא כולל בצורה מובנית גם תחום ביניים שהוא באחריות שני הצדדים. יש כאן סוג של case management דהיינו ניהול צורכי הבית בצורה מוגדרת אך גמישה.

בכל אחד מהדפוסים יכול להיות מצב בו תהיה הפרה מאיזו שהיא סיבה של הדפוס, מה שבהכרח יוביל לקונפליקט בין בני הזוג. כל דפוס בעצם יכול להוביל להרמוניה, אך גם לגיהינום עלי אדמות. צריך לדעת שבמשפחה יש 'דפוס', זה לא מושג ששייך רק למקום עבודה או לחוץ, זה מושג שעליו מושתתים יסודות הבית פנימה.

סיבות לא שגרתיות לקשר זוגי

• לעיתים אנשים משתדכים מסיבות כלכליות
• צורך ללהוכיח לכולם ש'מלכת הכיתה היא שלי'. לעיתים אדם עוד לא מרגיש מה הוא בעצמו, הוא לא בטוח מה יש לו למכור בשוק הפו"פ. אדם צריך לדעת מה הוא בוחר. הרבה פעמים אנשים עם אינטליגנציה גבולית מרגישים כ"כ לא שווים, מכיוון שהם מתנהגים די רגיל ונראים רגיל, אך בפועל יש להם בעיה שמציקה לרוב האוכלוסיה.
• סיבה נוספת זה יכול להיות בריחה מהבית. הרבה פעמים לאנשים נמאס מזה שבבית אומרים להם כל הזמן מה לעשות ואז מוצאים את עצמם בבית משלהם שם הם צריכים לעשות בדיוק אותו דבר, רק בלי שיגידו להם.
• סיבה נפוצה נוספת היא הריון לא רצוי.
• יש גם נישואים מתוך רחמים כלפי אדם מסוים.

מיתוסים על אהבה

• אם בן הזוג אוהב אותי הוא בטח ישתנה בשבילי אחרי האהבה: לא נכון. דיברנו על כך שלפעמים התכונה הכי אהובה בתחילת הקשר היא הכי שנואה בסופו.
• אם את/ה אוהב/ת אותי – אז תעשה לי כך כך: לא הוגן ויוצר ריגוש לא סימטרי ונצלני.
• אם בן הזוג אוה/ת אותי אז הוא ידע מה אני חושב/ת ורוצה: פנטזיה לא מציאותית. לא להתבייש להגיד מה הרצונות שלנו ומה שעולה לנו בראש. חייבת לבוא ולהיות הידברות.
• אם בן הזוג לא מסכים איתי, אז סימן שהוא לא אוהב אותי: להיזהר מזה מאוד.
• בני הזוג פותרים את כל הבעיות כאשר הם נמצאים במיטה: מאחורי זה עומדת ההנחה שהמשיכה מחסה על הכל, אך האמת היא שהמשיכה מתקלקלת כשהלב מלא באנרגיות שליליות.
• אין צורך להשקיע באהבה: אין נר הדולק ללא שממשיכים לתדלק אותו
• כל הכיף חייב להתקיים רק בתוך מערכת הזוגית: איפכא מסתברא. ככל שבני הזוג יותר יבינו שלכל אחד יש צורך להתאוורר ולפתח את עצמו, כך הקשר הזוגי יהיה נינוח ואיכותי יותר.

סוגים של פרטנרים

• פרטנר הורי: מישהו שידאג לי ויסייע לי.
• פרטנר ילדי: מישהו שניתן לדאוג ולסייע לו.
• פרטנר מקביל: כאן זהו קשר על מנת להרגיע את הסביבה שתפסיק להציק ובעצם יש קשר אך בפועל כל אחד חי לבד. זה עוד לפני שמדברים על נישואים פיקטיביים. יש אנשים שהתחילו קשר רגיל ובסופו הוא כבר במצב מקביל.
• פרטנר חברי: יוצר שותפות אמיתית, בן הזוג יהיה שם בעת צרה. הצרכים מאוד באים לידי ביטוי בזוגיות הזו
• פרטנר רציונלי: הסתכלות על הנישואים כמשהו רציונלי- "צריך להתחתן", "צריך להביא ילדים". בבית כזה האקלים הרגשי בבית יהיה מאוד דל וכל החיים יזוזו, אם בכלל, רק מכח האינרציה.
• פרטנר רומנטי: כמו בספרים

רעיה כעקרת בית - מקגולדריק

מוניקה מקגולדריק אומרת שבחברה המודרנית שלנו הסטטוס של רעיה כעקרת בית הוא לא כל כך אטרקטיבי. יש כאלה שמתייחסים לסטטוס הזה בזלזול, אך אנו לא נסתכל על סטטוס כאטרקטיבי או לא, אלא האם יש חלוקת תפקידם הוגנת וברת קיימא או לא. מקגולדריק אומרת שכאשר אישה אימצה את הסטטוס הזה של הרעיה, יציבות הבית היתה גבוהה יותר. אין זה אומר שאישה צריכה להיות פראיירית ולהעמיס על עצמה גם מקצוע וגם אחזקת בית. פשוט יש לנו לשים לב שהבית מכיל חלוקה הוגנת ושיש בתוך כך חום ושיתוף. ניתן להרחיב בכך דרך גישתה של אירנה אוסוסקין על הפיזיקה המשפחתית.

בס"ד, רביעי, ו' טבת תש"ע

פרידה

הנטייה מאוד אנושית היא לסיים קשר (רגיל, לא נישואין) בצורה נרקסיסטית במידה והקשר נותק לא על ידינו, דרך משפטים כמו: 'אני לא מספיק טוב בשבילה' וכדו'. יש צורך להבין שקשר זה לא מבחן בזוגיות שיש להוציא בו ציון מקסימלי, אלא משהו שבא לשקף התאמה וכימיה בין בני הזוג. מסתבר שבקשר שנותק לא היתה כימיה, לא היו חוויות משותפות, או שהיו חוויות לא נעימות. העובדה היא שאנשים שלא 'צלחו' קשר אחד הצליחו מאוד עם פרטנר אחר, מה שמצביע על זה שאין בעיה באף אחד מבני הזוג, אלא רק בחיבור הספציפי בינם.

תקשורת ואסרטיביות

קשר בנוי על תקשורת, ורק על ידי תקשורת ניתן לבנות קשר יציב. יש מצב שאנשים יהיו נשואים אחד עם השני, אך אם אין תקשורת בינם, הם לא באמת בני זוג.

דיברנו כבר על אולסון וראינו שהתקשורת זהו מרכיב בסיסי בקשר משפחתי בריא. העניין הוא שדווקא כיום כאשר התקשורת היא כ"כ משוכללת, אנחנו צריכים להחזיר את האחריות-לתקשורת מהמדיה הכללית לידיים שלנו.

מרחב אישי

כל אדם זקוק למרחב אישי שהוא בין 80-120 סמ'. הסיבה לכך היא שאדם מהווה גירוי לזולתו, כמו שאנחנו אוהבים שהרדיו מכוון בעוצמה שאנו אוהבים, כך עוצמת הגירוי שונה מאדם לאדם. לכן המרחק בין אדם לאדם בתקשורת הוא משהו גמיש אבל לא גמיש מידי. במרחק קרוב מידי אנו כבר מאבדים פרספקטיבה על זולתנו, מתחילים להרגיש את ריחות הגוף של מי שעומד מולנו, וכו'. אנו נשבור את המרחק האישי במקרים מאוד ספציפיים, הלוויות וניחום אבלים הם דוגמא לכך, שם מתבצעים חיבוקים תוך כדי שבירת המרחב האישי, בד"כ ללא מילים, על מנת להביע שאנחנו עם האבל. גם מול ילדים נשבור את המרחב האישי, ואף נשפוף קומה על מנת ליצור עימם קשר יותר טוב.

תקשורת מילולית ולא מילולית

תקשורת בנויה ממסרים מילוליים (וורבליים) ומסרים לא מילוליים. במסרים הלא מילוליים אנו כוללים את שפת הגוף והאינטונציה. ניתן להדגיש באותם מחרוזות מילים מספר רב מאוד של כוונות וביטויים דרך תקשורת הלא וורבלית. שפת הגוף מאוד משפיעה עלינו מכיוון שזו השפה שלמדנו בטרם למדנו לדבר. כבר מינקות למדנו שפרצוף מרוח פירושו אהבה והכלה, ושיש הבעת פרצוף אף לאמפתיה וכדו'. לנו כמטפלים יש חשיבות גדולה לשפת הגוף כשאנו יושבים מול מטופל, על מנת לשדר לו שאנו באמת איתו ולא כאן במקרה. יש גם כמובן טון של דיבור שמבטא את החשיבות והתוכן של העניין. מעבר לכך יש חשיבות להסמקה, הזעה, קצב נשימה וכו'. גם הלבוש שאנו לובשים משדר הרבה מאוד על מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להביע. הבעיה הגדולה היא שפעמים רבות אנשים מייחסים חייבת גם להיות התאמה בין חלקי המסר, בין המסר המילולי ללא מילולי, אחרת זו עלולה להיות אינדיקציה לבעיה מסוימת.

יש להבחין בין הדפוסים השונים של גברים ונשים בקטע של התקשורת, מה גברים קולטים ומה נשים מסוגלות לקלוט, למרות שהיום הגבולות הללו די הטשטשו אך הם עדיין קיימים.

חשיבות למסרים לא מילוליים שבעצם בכלל לא הובעו, כמו למשל כשאנו חושבים שמישהו בדיכאון למרות שבתכלס הוא בסה"כ קרוע מעייפות.

מוען – מסר – נמען

תקשורת, עפ"י סלומון מאוניברסיטת חיפה, מכיל: מוען-מסר-נמען. זוהי תקשורת קווית פשוטה – אני את שלי אמרתי. אך בצורה כזו אין לנו משוב האם המסר נקלט, ולכן יש לנו צורך בהיזון חוזר (feedback). וירג'יניה סטיר שחקרה את המשפחה המודרנית בשנות ה-80, אמרה שתקשורת צריכה להיות זכה ושקופה כקריסטל. המסר חייב להיות ברור גם אם זה ידרוש תוספת של מילים. לפי סלומון גם תקשורת מעגלית לא מספיקה כי יש צורך גם בהמשכיות לא רוטינית. לפיו יש צורך לאמץ את גישתו של damce (1970) בתקשורת ספירלית, דהיינו שיש כל הזמן תגובה והתפתחות והתחדשות של התקשורת. ההבדל בין תקשורת מעגלית לתקשורת לא מעגלית הוא שבמעגלית המעגל נסגר בסיום ההיזון החוזר, ואילו בספירלית יש לנו כל הזמן המשך. זהו יתרוננו היחסי על בעלי החיים. הרמב"ם כינה את האדם 'מדמה' - יש לו יכולת להמשיג רעיונות ולבטא אותם במילים או במעשים.

מסר מוצפן מועבר במדיום ובהקשר מסוים

• הצפנה: כשאנו חושבים על מסר אותו אנו רוצים להעביר דבר ראשון יש לנו לחשוב באיזו צורה אנו רוצים להעביר את המסר: האם בעזרת פתק, או דיבור, או הבעת גוף וכן הלאה.
• מדיום: האופן בו אנו בוחרים להעביר את המסר המוצפן. מסר מילולי ניתן להעביר באמצעות שיר, או טלפון או בדיבור ישיר. מסר כתוב ניתן להעביר באמצעות SMS, @, או מכתב על נייר צבעוני עם נצנצים.
• הקשר: אותו מסר יכול להיות מועבר ב-2 הזדמנויות שונות וכך להיות מובן ולשדר משהו שונה לגמרי.

מטאקומיוניקציה

יש מסר מילולי ולא מילולי, אך יש את המטאקומיוניקציה: מה אני מרגיש כלפי המסר, מה אני מרגיש כלפי עצמי ומה אני מרגיש כלפי השומע. אדם שפונה למישהי בצורה מצ'ואיסטית מרגיש על עצמו שהוא גבר-גבר, המסר הוא פלרטוט, והשומעת היא מושא לכיבוש. זוהי בעצם הסתכלות רחבה ומערכתית על כל חלקי הקשר.

בס"ד, רביעי, י"ג טבת תש"ע

מסר כפול וקשר כפול

מסר כפול משמעו 2 מסרים שמועברים וסותרים אחד את השני (double message), לעומת קשר כפול (double bind) שמשמעו שיש מחויבות ל-2 או יותר אנשים, ונוצר איזה פלונטר כשהאדם בתווך שבין 2 אנשים שהם ניצים. דוגמא לכך זה הבעל שמוצא את עצמו קרוע בין אמו לבין אשתו, שעלולות מאוד לא להסתדר ביחד, או בן שמוצא את עצמו מתווך בין הוריו המסוכסכים.

גישות נוספות בתקשורת

גישת ברן

ברן (Bern) אומר שבכל אדם טמונים שלושה דפוסים תקשורתיים:

1. הורה - סמכות
2. בוגר – שקול, עקרון המציאות
3. ילד – נרקיסיסטי, עקרון העונג

לפי מה שלמדנו מפרויד, האדם נולד מאוד אידי, ולאט לאט הוא מפתח את הצדדים המתקשרים שלו, שמאפשרים לו להיות חלק נורמלי בחברה, שיודע לדחות את סיפוקיו אם צריך. זה בעצם התהליך שאדם עובר, אך בפועל בכל אדם בכל שלב (כמעט) יש עדיין צדדים של הורה/ בוגר/ ילד.

גישת וירג'ניה סַטִיל

לפיה, יש את 4 דפוסים של אנשים, ועוד אחד:

1. מאשים – הוא האדם שתמיד יחפש את הרע במשפחה וידאג לפרסם אותו, דבר זה מביא ארס רב למשפחה. אדם שניגש לשולחן שערכה ובישלה אשתו, והדבר הראשון שיוצא מפיו זה 'חסר מלח', מביא תחושות רעות מאוד לתא המשפחתי.
2. שכלתן – מי שדן את משפחתו בצורה מאוד קרה ומחושבת, מה שעלול להביא גם כן לתוצאות של ניכור בתוך המשפחה וקושי בהבעת רגשות, דבר שיכול להתפוצץ לבסוף.
3. מטשטש – זהו מי שנוטה להעביר את הדברים ולא להתמקד בהם. הוא מתעלם ממה שעובר לידו.
4. פייסן – זהו הצד המגשר והמפשר, שהופך הכל לורוד, החלקת הכל כדי להגיע לשלום. דבר זה במקרים רבים יכול להביא להעמסה של לחצים ומועקות, במקום לפרק אותם בצורה ראויה. מה שנקרא: 'שלום שלום ואין שלום'

• מאזן – זהו השילוב הנבון, בשאיפה, בין 4 הדמויות שציינו.

תקשורת דיספונקציונלית

בתקשורת כזו אין משוב, יש ההפרעות במסרים עצמם (חוסר ארגון, מסר כפול, הצפה, מדיום לא מתאים), יש ליקויים לעיתים בקליטה (חוסר ריכוז של הדוברים, פענוח לקוי של המסר, האזנה סלקטיבית, התמקדות בהתארגנות לתגובה, חשיבה מאגית, "אני כבר יודע מה הוא יגיד").

סיכום

תקשורת היא דבק בין אנשים והיא הכלי שלנו בתור עובדים סוציאליים, ולכן חשוב לנו להקשיב ולדעת מה להגיד (בסדר הזה), לקרוא תכנים בין השיטים. תקשורת זה תהליך של יצירת משמעויות, שיהיו מובנות כמה שאפשר. לא תמיד מי שישב מולנו יבין את כל מה שנדבר מולו, מסיבות שונות, ולכן עלינו להשתדל לבקש משוב, להתעניין במה הבין המטופל, וכן להסתכל על שפת הגוף שתחשוף לנו את התרשמות המטופל מאמרותינו.
דבר נוסף הוא המחסומים בתקשורת, ההשמרות מחשיבה שיפוטית, המנעות מהכללות ('כל הגברים הם...') ודיכוטומיה, יצירת תקשורת רווית רגש, וכזו שניתן להבין אותה וכן שנבין אותה ממטופלנו.

תקשורת אסרטיבית

תקשורת אסרטיבית היא כלי עבודה נהדר המאפשר לאדם לבטא את מטרותיו ורצונותיו בנינוחות, ומבלי לבטל את אלה של זולתו. הדגש כאן הוא לא תקשורת אגרסיבית. ויסינגר (1987) הגדיר אסרטיביות כיכולת לעמוד על זכויותינו, דעותינו, רעיונותינו, ואמונתנו תוך כדי כיבוד האחר.

טיפוסים בהקשר האסרטיבי

יש מספר סוגים של סגנונות:

1. אסרטיבי – זהו אדם שבונה אסטרטגיה לשינוי, שלפיו כולם שווים ולכולנו יש יכולת לקבוע את דעותינו.
2. פאסיבי – מסתיר את דעותיו האמיתיות, מכיוון שהוא רוצה לרצות את כולם, הוא פוחד מעונש,יש לו פחד ממחויבות, ועוד. הוא לכן מרגיש אימפוטנטי, וכל הדברים שדחק יהפכו לבסוף לתסמינים סומטיים (גופניים) או פסיכוסומטיים.
3. פאסיב אגרסיבי – הוא אדם שעושה הכל בקטנה, הוא מעוניין להוציא את הכל החוצה, אבל בקטנה. אדם כזה ינסה להיכנס באדם שמולו אבל מהצד. אצל זוגות כאלה אין באמת ריבים מעל פני השטח, אבל יש מלחמות בחיי היום יום הלא מדוברים.
4. אגרסיבי – אני לא אהיה פראייר. החיים הם מלחמה, הוא מחפש את השליטה ואת שלילת זכויותיו של האחר. אדם אגרסיבי הוא אדם שפוחד ולכן הוא נלחם. עקב כך הוא נמצא במצב מתמיד מאבקים, כי כמעט הכל מאיים עליו. אדם כזה מתמקד באיש ולא ב - issue.

קיים מתאם חיובי בין יכולת אסרטיבית לדימוי העצמי ודימוי הגוף של הפרט.

מה כוללת התקשורת האסרטיבית

1. יכולת לומר לא - יש לי עקרונות ואמירות ואני לא אחליק אותם או אציג אותם בצורה מעומעמת.
2. מתן לגיטימציה לטעויות – לא להיות נוקשים עם עצמינו, מספיק לומר שעכשיו למדתי ולהבא אני אשפר.
3. היכולת להתחיל, להמשיך ולסיים שיחה כללית - היכולת לדעת עם מה לפתוח שיחה, ואיך לסיים אותה בצורה יפה והוגנת בשעת הצורך.
4. היכולת לבקש טובות או בקשות.
5. היכולת לבטא רגשות חיוביים או שליליים – ניתן להגיד שנחמד לי ושטוב לי, ולא ללכת סחור סחור דרך 'נחמד פה'.
6. היכולת לקבל מחמאות ('ענווה' כמרכיב בסוציאליזאציה – לא לבלבל בין ענווה לביטול עצמי, ובין גאווה למודעות עצמית).
7. היכולת לקבל ביקורת בונה מבלי להרגיש מאויים – איך ניתן להתפתח מתוך ביקורת ולא להשתופף ממנה.
8. היכולת לתת ביקורת בונה (להתחיל ב-'שבח' ולסיים ב-'גנות') – הפרינציפ זה להתמקד ב-issue ולא באיש.
9. היכולת לעמוד על זכויות ולממש אותן.
10. היכולת להציג את עצמי (ראיון פר"ח – אני מאוד החלטית... אני חושבת...).
11. הזכות שלא לדעת נושא ולא להבינו – קשור ליכולת להגיד 'אני לא מבין, אני אבדוק/ אני אפנה אותך ל...'
12. הזכות לבחור את רצוננו להיות מעורבים בבעיות של האחר.
13. הזכות לקבל החלטות עצמאיות ולשאת באחריות.
14. הזכות להכשל ולהצליח.
15. זכות לשנות דעתנו.
16. זכות לפרטיות.

סיכום

תקשורת אסרטיבית באה להגיד אמירות ברורות שלא מתמקדות באנשים אלא באמירות עצמן, תקשורת שבאה לכבד את המוסר ואת המקבל.

בס"ד, רביעי, כ' טבת תש"ע

לקויות

ישנם 2 סוגי לקויות - נכות התפתחותית ונכות נרכשת:

נכות התפתחותית ונרכשת

נכות התפתחותית היא נכות שהתרחשה בזמן ההריון (בעיקר בשליש הראשון להריון), הלידה (מחסור בחמצן בדקות הראשונות של הלידה), או בשנים הראשונות לחייו של אדם (אלימות במשפחה, חנק, טביעות וכו'), ולה יש השלכות על תפקודו בתחומים שונים לכל אורך מעגל חייו. מכיוון שכך נכות שאדם לא נולד איתה, אך היא פגעה ביכולות שנרכשו בשלבים ההתפתחותיים עדיין תחשב כנכות התפתחותית ולא נרכשת.

נכות נרכשת היא נכות שהתקבלה בשלב מאוחר יותר בחיים.

הלקות מעוררת את הצורך בתמיכה לאדם ברמות שונות לכל אורך מעגל חייו. מתוך כך אנו יוצאים לאמירה ערכית שאומרת שאדם בעל נכות אינו פחות טוב מאיתנו אלא שיש לו פשוט יותר צורך בתמיכה.

אפיוני נכות

יש 3 מושגים שלעיתים אנו נוטים לבלבל בניהם: נכות, מוגבלות ולקות. עפ"י לונסדייל לכל אחד מהם יש אפיונים מיוחדים כדלהלן:

• לקות מתעסקת באיזשהו אזור בגוף שהוא מקולקל. אדם שלא רואה יש לו בעיה בעין או באזור הרלוונטי במוח.
• נכות הן ההשלכות של הלקות וזה בעצם התפקוד של האדם בעל הלקות, שמתנהג בצורה נכה
• מוגבלות היא בעצם התפיסה של הגבולות שיש לכל נכה כלפי עצמו ושל החברה כלפי הנכה. יואב קריים מספר שמאחורי כל נכה מוצלח ישנה אמא מוצלחת, ע"מ לתאר כיצד אמו עמלה לשלב אותו בחברה כדי לטשטש את הגבולות. מילת הקסם של העניין הזה הם התאמות ראויות, שיכולות ליצור תוצאות מדהימות אפילו אצל אנשים שמסוגלים להזיז ולתקשר רק בעזרת עינם.

רוטר הדגיש שאדם נמדד לפי היכן נמצא מוקד השליטה בחייו – האם הוא חיצוני או פנימי אצל האדם. אצל אדם שהוא נכה יש לעיתים מצב שהחברה תהפוך אותו לתלותי עקב הקושי ביצירת הסתגלות אצל הילד.

סוגי נכויות

ישנם מספר סוגי נכויות:

• מוטוריות
• אינטלקטואליות
• לקויות למידה
• תקשורתיות
• חושיות
• נפשיות

כל אדם נולד עם פוטנציאל מולד. יש אנשים שהפוטנציאל שלהם הוא ברמה נמוכה מעט, אך הוא בהחלט עדיין קיים. בחברה תומכת אדם יכול לממש את הפוטנציאל שלו, אך הוא יכול גם מאוד לממש את הפוטנציאל שלו. דבר זה ניתן לכמת בעזרת רמת אינטליגנציה, מה שגם יכול לחשוף לנו האם הוא בעל תת-השגיות (underachiever).

נכות בראי המשפחה

דיברנו על כך שכל משפחה שואפת לאיזון, והולדת ילדים עם צרכים מיוחדים גורמת הפרה מאוד בוטה של איזון, עקב כך שכל הורה רוצה ילד שהוא המשך של הגוף שלו. שלמה אמר "בן חכם ישמח אב, ובן כסיל – תוגת אמו", ובאמת לנשים יש הרבה יותר גישה כלפי הילד הנכה, וזה מאוד תלוי במהות הקואליציה הזוגית. הולדת ילד נכה פוגעת גם בתפקוד הפיזיולוגי של המשפחה (פחות שעות שינה, הפרעות אכילה), במישור הפסיכולוגי (קשיים ב-bonding, וב-well-being, ירידה באיכות החיים), במישור החברתי (בושה, חוסר רצון לשלבו בארועים חברתיים), ובמישור הכלכלי.

בעצם ניתן לומר שמשפחה שבה נולד ילד עם מוגבלות תעבור את שלושת המשברים:

• משבר השינוי: כל הורה רוצה ילד מושלם, וחרד מזה שלא יהיה לו כזה (ישראל מקום ראשון בבדיקות מעקב של ההריון). בשניה של הלידה כבר בודקים את 'איכות' הילד וצריך הרבה מזל גם בלידה עצמה. ברגע שנולד ילד נכה ישר מתחילה האשמה של ההורים כלפי עצמם, כלפי הרופאים ובכלל. הפנטזיה על הילד שיגדל ובסוף נהנה מפירותיו ואולי הוא אף יסעד אותנו, מתפרקת, ומשתלטת מחשבה מה יהיה עם הילד כשאני כבר לא יהיה.
• משבר הצער: אולשנסקי (1962), אומר שכאשר אדם נפטר הכל מאוד נחתך, ברור וחד, אך כשנולד ילד נכה יש צער שהוא כנגד מה יכל היה להיות ועכשיו כבר לא יהיה, ומחשבה זו היא מתמשכת ובלתי נגמרת. האויב הגדול ביותר של האדם הוא חוסר הודאות.
• משבר המציאות: זהו המשבר שתוקף אותנו כאשר נחשפות ההשלכות הקשות ביותר של הטיפול בילד והעיצוב מחדש והלא צפוי של המשפחה.

הורה מקבל יהיה אחד שמודע לכוחותיו של הילד לצד קשייו, משוחח על הילד בטבעיות בסביבות השונות, צורך שירותים ההולמים ליכולותיו של ילדו, אינו חושש מלהתמודד עם שאלת העתיד, נותן לגיטימציה במידת האפשר לצרכיו הוא, מגייס תמיכה ממקורות פורמאליים ולא פורמאליים.

השפעת הולדת ילד עם צרכים מיוחדים על אחיו

ישנה השפעה גם על הסבים שמתמודדים עם כאב כפול- גם על הנכד הנכה וגם על הבן/ הבת שמתמודדים עם הנכד הנכה. פעמים רבות, הסבים לא מבקשים את העזרה לה הם זקוקים מכיוון שהם חוששים לבקש אותה מהילדים שיש להם 'מטלה' אחרת להתמודד איתה.

בס"ד, רביעי, כ"ז טבת תש"ע

___________________________________

תפקידים בתוך המשפחה

דיברנו כבר על התפקידים במשפחה, דיברנו על זה שאדם נולד פעמיים, ובתחילה הוא מקבל מסלו ממשפחתו ובהמשך הוא גם נותן. ארגון זה שנקרא משפחה, דורש הגדרות תפקיד וכישורים שצריכים לבוא לידי ביטוי. דווקא היום כשהחלוקה שפעם היתה מאוד ברורה, כבר ממש לא מובנת מאליה, יש צורך להגדיר מחדש רשימת מטלות ויעדים שיש על המשפחה למלא או להגשים, יש כמובן גם צורך להגדיר מי עושה מה, ודיברנו על כך.

בעבר הנשים מילאו תפקידם רגשיים – אקספרסיביים ואילו הגברים מילאו תפקידים אינסטרומנטליים – ניהול משאבים. האישה היא סוג של שר הפנים שמקבלת את הציד של הגבר הבא מן השדה.

וירג'יניה סטיל אומרת שלהורה יש 3 תפקידים: מחנך, מנהיג, חבר. שלושת התפקידים הללו אינם סותרים אחד את השני ובכל סיטואציה יש תפקיד אחר שאותו ההורה צריך למלא. לפעמים ההורה צריך לבצע רגרסיה ולשחק עם ילדו כמו היה ילד אחר. הוא גם צריך להיות מנהיג שיוביל בבטחה את הילד, וכמובן גם מתפקד כמחנך שישמש כסוכן סוציאליזציה.

תפקידי הורה והילד של ברגמן

באופן מאוד מפתיע, ברגמן אומר שגם לילד יש תפקידים, ולא רק להורים. ברגמן אומר שלא רק ההורים צריכים לספק את צורכי הילד, אלא גם לילד יש מטלות. ההורה צריך לשמור על כבודו של הילד, אבל גם הילד צריך לדעת לשמור על כבוד הוריו ולא לביישם.

תפקידי הורים

• לחנך את הילד לפרטיות, שאומר שעל הילד לדעת שיש טריטוריות שההורה לא נכנס אליהם, ויש טריטוריות שהילד לא יכנס אליהם, גם בצורה אמורפית ולא רק גאוגרפית, כגון: "אתה לא תיכנס לשיחה של אמא ושלי".
• ההורה גם צריך להפגין כלפי הילד סמכות, וזה קריטי כחלק מתהליך הסוציאליזציה. יש לשדר לילד תקיפות ולא תוקפנות, למשל: סדר את החדר! ולא: אתה מוכן בבקשה לסדר את החדר? / סדר ת'חדר אחרת אני לא יודע מה אני עושה לך!!
• תפקיד ההורים הוא לאפשר תקשורת פתוחה לרגשות, שתהיה לגיטימציה לכך, ושהילד ידע שהוא מסוגל לבטא גם דברים שלא ינעמו להוריו.
• ההורים צריכים להפגין כלפי הילד אחדות מנהלתית. בחדרי חדרים ניתן להתווכח על הכל, אך אם הילד יראה זאת הוא יחוש בלבול וזה יחליש את הסמכות של הוריו.
• הורים צריכים לחתור לעצמאות של הילד, ולא לשמור אותו בתלות מתמדת. אם הילד ירצה להתנסות בשטיפת כלים יש לאפשר לו לעשות זאת בצורה מוגבלת ולא למדר אותו.
• אהבה ודאגה חייבים להיות ללא תנאים, גם אם הדרך שבחר הילד לא נראית להורה ואולי אף מכאיבה לו. לכן תפקידם של ההורים הוא לספק לילד זכויות בסיסיות ללא תנאי.

תפקידי הילד

• לספק נחת להוריו, שההורים ירגישו שחווית ההורות כדאית. לתת כבוד להוריו.
• ילד צריך לקחת חלק פעיל בבית. ילדים לא נולדים פרזיטים, והכל תלוי באיך מציגים כל דבר ואיך ממריצים את הילדים כדי ליצור אווירה ראויה.

ברגמן אף מציין תפקידים שלא ראויים שילד ייקח, אבל הם לוקחים לפעמים בכל זאת:

• ילדים לפעמים משמשים כהורים, במצבי קיצון.
• הילד לפעמים משמש כמשרת, לרוב מדובר בבנות שמוותרות על צרכים אישיים שלהן בשביל לשאת על שכמן מספר רב מאוד של מטלות הבית, ובעצם הן מאבדות את כל ילדותן.
• הילד עלול גם לשמש כשליח: "אני רוצה שהילד יהיה מה שאני לא הצלחתי להיות", מה שעלול לגרום גם ל"איך גרמת לי לכשלון"

סוגי תפקידים

הגדרת תפקיד: תפקיד הינו שרשרת של פעולות, המיועדות להשיג מטרה והוא נוצר על ידי תהליך תרבותי של האדם, במסגרת קבוצה מסויימת או במצב חברתי מסוים. במילים אחרות: תפקיד הוא תלוי חברה ותרבות של האדם. לכל בעל תפקיד יש בעל תפקיד משלים. הגדרה זו אומרת שאם ניקח אבא, למשל, אזי נראה שיש לתפקיד של אבא הרבה נגזרות שיוצרות שרשרת של פעולות (מחנך, מנהיג, חבר), תפקיד האבא הזה הוא תלוי מאוד אם האבא הוא מאירן או מארה"ב, ולאבא הזה יכול להיות גם תפקיד של הורה מכה, או שלא. הגדרת התפקיד של האבא תלויה במי הבן של אותו אבא: האם זה ילד בן ארבע או ארבעים. בכל שלב וסיטואציה יש לאבא תפקיד שונה.

• תפקיד שיוכי: גבר, אישה, בן, הורה, נכד, סבא. אם אתה שם, אז אתה שם ללא מנוס. גם עדה היא סוג של תפקיד שיוכי. במקרים קיצוניים יש מסירה לאימוץ או שינוי מין.
• תפקיד השגי: דוקטור, קצין, כל אלה דברים שניתן להגיע אליהם ביזע מועט או רב, אך ניתן בנקל גם לאבד תפקיד מעין זה.
• תפקידים מאומצים: יש תפקידים שהחברה גרמה לנו לאמץ, כמו 'הילד המצטיין', 'הכבשה השחורה', וזה נעשה בכפייה. גם אם אומרים לילד "100 באנגלית – אתה בטח הכי חכם בכיתה" – יוצרים לו תפקיד כפוי להיות הכי חכם בכיתה.
• תפקידים משוערים: יש תפקידים שאנו משתמשים בהם בצורה של משחק, לפעמים תפקיד של מנחם, לפעמים תפקיד של מעודד ולעיתים תפקיד של מבקר. המטרה היא מיתון התסכול וויסות שלו דרך אפיקים שבאים לידי ביטוי בתפקידים.

קונפליקט

קונפליקט הוא מצב של יריבות, חוסר התאמה, או חוסר הסכמה בין 2 בני זוג או בתוך קבוצה. יש גם קונפליקט תוך אישיותי – ביני לבין עצמי.

הסיבות לקונפליקט: להשיג אובייקט, להשיג שליטה, להתגונן מפני איומים ובכללם כבוד, להגן על ערכים, אמונה או אידאולוגיה.

גורמים להתהוות קונפליקט

• אי הלימה במטרות, במקרים בהם כל אחד שואף להגיע למקום אחר, כגון ילדים מרובים / מעטים.
• אי הלימה בציפיות, כגון בעל שמצפה לארוחה חמה כשהוא חוזר מהעבודה ואשה שמצפה שהבעל כבר יגיע וישטוף כלים.
• אי הלימה הקצאתית,
• אי הלימה אינסטרומנטלית,
• אי הלימה ערכית,
• אי הלימה תרבותית, במצבים בהם החמות שמלטפת את הבטן של כלתה ושואלת על מה יש בפנים, מה שלא כ"כ נתפס בחיוב בתרבויות שונות.
• אי הלימה רגשית, דבר שנובע מצורך לראות את האחר שמח בשמחתנו ומבכה את צערנו בהתאמה מלאה.
• אי הלימה בצרכים, מה שיכול להתבטא גם במצב בו הבעל מביא קבוע סוכר לבן מהסופר, בעוד האישה מצפה לסוכר החום.
• אי הלימה בשל חוסר ידע, כולל פרשנות מוטעית, דבר שיבוא מחוסר נתינת כבוד לחוסר הידע (הלגיטימי) של זולתנו.

בס"ד, רביעי, ה' שבט תש"ע

דרכי התמודדות עם קונפליקטים

קונפליקטים מתרחשים בכל משפחה, כולל אלו שמתפקדות באופן תקין, ואפילו הן מתרחשים בתוך כל אחד אחד. השאלה היא רק איך אנחנו מתמודדים, פותרים ומפרקים אותם.

בהתמודדות עם קונפליקטים אנו מוצאים 2 גישות: פתרון חד צדדי ודו"צ:

התמודדות חד צדדית

זהו בד"כ הדפוס הפחות יעיל בו מתמודדים לבד לבד עם הקונפליקט. דוגמאות אפשריות לכך הם:

• כניעה שאחד הצדדים נוקט ובעצם אחד הצדדים נמצא בצד השני של הכפייה.
• וויתור, הוא צד יותר עדין של הכניעה שנובע בד"כ ממחשבה שפעם אני מוותר ופעם הצד השני יוותר לי.
• כפייה – הצד שיוצר כניעה/ וויתור.
• עיכוב/דחייה, לא מדברים על הנושא, מחליקים אותו ומעבירים אותו הלאה.
• הסוואה, זהו בעצם להשלות את הצד השני שאין שום קונפליקט.
• הערכה, חלוקת ציון לצד הנגדי ע"מ לסגור את פינת הקונפליקט.
• פיתוי, למשל, במצב בו הגבר יודע מה הוא רוצה ומה אשתו רוצה, הוא מזמין אותה לסעודה עם קצת יין, מבסם אותה מעט, וכך דוחף את הצד שלו וסוגר את הקונפליקט.

התמודדות דו"צ

בהיבט זה אנו מוצאים מספר קטגוריות:

• מו"מ, מצב בו בני הזוג מגיעים להחלטה על בסיס החלפת דעות.
• בירור, נסיון להגיע לשורש העניין, וללמוד ממה שקרה ע"מ להפיק לקחים. הקונפליקט עוזר במקרה הזה לכוונן את אחד מבני הזוג ולהציג לו או לה את התמונה היותר ברורה ונכונה. מבירור מעמיק ניתן לבנות קשר יציב ועמוק.
• פשרה, אפשרות לא רעה, עקב כך שגמישות היא מרכיב די חשוב בחיים. בשונה ממו"מ בו יתכן שיוכרע כאחד הצדדים, בפשרה נמצא פתרון שנמצא בתווך שבין 2 העמדות.
• בוררות, צד שלישי בעל תוקף שפותר את הקונפליקט, לעיתים גם בכפייה. בורר יכול להיות רב או אישיות בכירה בקהילה.
• גישור, כמו בוררות, רק שהוא יותר מכוון לכיוון של פשרה ולא לכיוון של כפייה.
• התבדחות, גימוד הקונפליקט דרך התבדחות והומור משותפים של בני הזוג.
• התלכדות כנגד צד ג', בעוד שיש התלכדות חיובית מאחורי גורם שלישי, יש גם מצב של מעין שעיר לעזאזל שכולם נגדו, כמו האמא/ חמות, הילד הבעייתי וכו'.

מאפייני זוגות קונפליקטואליים

בשיעור שעבר הזכרנו את ווינגרטן וליס שאמרו שהקונפליקט מאוד תלוי בstate of mind, של הצדדים. הם מונים 5 דרגות וסוגים של בעיות שיכולות לבוא לפתחו של המטפל:

• בעיות לפתרון, הגישה היא חיובית, של תקווה וציפייה, ולכן גם התקשורת היא תקשורת תקינה ובונה, וכאן המטפל יהיה יותר יועץ ומשקף שיציג את הצדדים החיוביים של כל צד וינסה לתעל אנרגיות לכיוונים חיוביים.
• אי הסכמה, כל אחד נמצא בשלו ויש צורך לפשר בין הקצוות. העו"ס יהיה מקשר, מתווך שיתמודד בתוך אווירה של אי וודאות וחוסר בטחון. תהיה התחשבנות בין הצדדים והעו"ס יצטרך לאפשר לצדדים להוציא את מה שבפנים.
• תחרות, בה כל צד רוצה לנצח ולהוכיח את צדקתו. לבני הזוג אין כוחות לפתור את הבעיה, והמטפל ישמש כשופט ומגשר שינסה להוציא את הצדדים מהפלונטר. תהיה אווירה של תסכול ואף שנאה תוך כדי הפגנה של אי רצון להשתנות.
• מאבק/ בריחה, כאן הנושא הוא להכאיב לצד השני,הנחת היסוד של כל צד שהוא הכי מושלם בעולם ואין לו צורך להשתנות. בשלב זה יצטרך המטפל לבצע הפרד ומשול מכיוון ששני הצדדים לא מסוגלים לשבת ביחד בחדר. אף צד לא מוכן לקחת אחריות.
• מלחמה, כל צד לא רק שלא רוצה בבוררות או בגישור אלא גם חפץ בסילוק האחר מחייו, עד חרמה. כל צד מעוניין בדם של השני. יש אווירה של נקמה. העו"ס צריך לראות איך הצדדים תופסים את הקונפליקט ולנסות להביא את הצדדים לפחות למצב של תחרות, ולנסות, ולו במעט, לאזן קצת את המצב הנורא.

קווים לדמותה של המשפחה הדיספונקציונאלית

משפחה נורמאלית היא כל מה שאין במשפחה דיספונקציונאלית: אין היררכיה, אין כבוד והערכה, אין חלוקת תפקידים, תקשורת נכונה וכדו'. נפרט:

• במשפחה כזו אין אוטונומיה לפרט או שמנגד יכול להיות שיהיו בהם עודף אינטימיות.
• אין לגיטימציה לרגשות.
• אופן התקשורת הוא ממקום של מאבקים ודם.
• כל פרט במשפחה הוא מערכת סגורה, כולל שני ההורים שלא פתוחים לשינוי פרספקטיבה.
• המבנה המשפחתי מעורער, יש הרבה דיאדים.
• יש תפקוד לקוי שיכול גם לנבוע מבעיות בתפקוד המיני של אחד או יותר משני בני הזוג.
• משפחה כזו מגלה גם המון נוקשות.
• היא מאופיינת גם באקלים רגשי קר.
• כשהתפקוד המשפחתי לקוי הדבר עלול לפגוע גם בבריאות הפיזית של בני המשפחה. זה יכול להשתקף בהתנהגות, במצב הנפשי ובמצב הרפואי של בני המשפחה. למשל: כאשר יש משפחה במשבר / הליכי גירושין אנו יודעים ממחקרים שיש אצל הילדים התנהגות לא נורמאלית (דכדוך, קשיים פיזיים, סטיות וכדו'), שהיא תוצאה ישירה של מצב ההורים. יש גם מצב נגדי בו הילד יגלה פתאום אחריות רבה ויפרוץ קדימה כדי לחפות על המצב הקשה שנכפה עליו. כמובן שיש גם מצב שהילד ידחיק או פשוט יתמודד וכך לא יחול שום הבדל.

שעיר לעזאזל

בתוך מערכת כזו תמיד מחפשים את המתג שיוציא את הלחץ הרב, וכך יווצר שעיר לעזאזל, שאליו יתנקזו כל הרגשות השליליים של המשפחה. השעיר לעזאזל נבחר במקרה של הילדים עפ"י סדר הלידה: אם הוא בכור אז הוא מאכזב ולא עומד בציפיות, אם הוא הקטן אז הוא מעמסה. לפעמים זה תלוי בתזמון של לידת הילד שיצרה התניה שלילית (נפטר בסמוך למות האב וכדו'). אם לילד יש לקות אז הוא זה שמסבך את העסק והכל בגללו. לפעמים יש מיתוס או אמונה שיש כלפי הילד – הוא תותח בגאוגרפיה – מה שלוקח מהילד את הזכות להיכשל. יכול להיות מדובר גם במיתוס שלילי שמגשים את עצמו. השעיר לעזאזל הוא סוג של אמונה / מיתוס שמלכדת את התא המשפחתי.

מיתוס

מהו מיתוס? מיתוס הוא שרשרת של אמונות שמושרשות היטב במשפחה, אמונות שהן לרוב מאוד מכלילות ומעוותות את המציאות. מאוד חשוב שנזהה את המיתוסים במערכת המשפחתית, ושהמערכת תהיה מספיק גמישה כדי להיפתח למציאות כפי שהיא מעבר למיתוס. המיתוס הוא גם הרבה פעמים סוד שהמשפחה שומרת והיא מפחדת להוציא אותו החוצה מהחשש שהמשפחה תתפרק מכך. כיוון שהמיתוס הוא סוג של מנגנון הגנה, אנו צריכים להיות מאוד זהירים מלחשוף את המנגנון מבלי לתת חלופה שתיתן הרבה ביטחון ושיהווה תחליף למיתוס.