חזרה לאתר הראשי

---

תודה אבי יולזרי

---

משפחה כמערכת - הסבה לעבודה סוציאלית - מחברת 2008-9

3.11.08

המשפחה כמערכת

משפחה מוגדרת כקבוצה של אנשים שיש ביניהם קרבה ביולוגית וציפיות ארוכות טווח למחויבות, אמון ונאמנות לפחות למשך 2 דורות וחולקים בית משותף בתקופת גידול הילדים. המשפחה הפונקציונאלית היא מי שגר בבית, משתת, במטלות ובגידול הילדים.

משפחה חוקית- שמוגדרת עפ"י חוק- גירושים או אימוץ.

היום יש לנו הרבה סוגים של משפחות: משפחות חד הוריות מבחירה, משפחות של הומוסקסואלים וכד'.

המשך הגדרות:

1. משפחה היא מערכת של הזנה שמעודדת תהליכי צמיחה וגדילה והיא מהווה את המצע לבסיס שלנו לטוב ולרע. Safe Haven- הפעוט שחש מצוקה מנסה להתנחם בסביבה הבטוחה שלו. ההורים הם הבסיס הבטוח שלו (Secure Base ). הפעוט לוקח את זה מתוך החוויות שלו על הרגישות וההיענות של ההורים שלו (מענה לפי פירמידת הצרכים של מאסלו). לפי מאסלו, הצרכים נחלקים לפי היררכיה:

א. צרכים קיומיים

ב. צרכים חברתיים- אהבה, שייכות

ג .הגשמה עצמית

על מנת שצורך אחד יעלה יש צורך לממש את כל הצרכים שנמצאים מתחת לו בפירמידה.

2. הפעוט מחפש קשרים סימביוטיים ארוכים (Enmeshment צריך לבדוק אם זה המושג המדויק).

3. המשפחה היא זירה, המקום הראשון של סוציאליזציה. המשפחה מקנה ערכים של טוב ורע, מותר ואסור.

תחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת, אקרמן הוא החלוץ של הטיפול המשפחתי. דיבר על חשיבות המשפחה בטיפול (טיפל בגישת פרויד).

תיאוריית יחסי אובייקט- התייחסו לאיך אנו יוצרים מודל משפחתי מופנם מחווית המשפחה שלנו וכך יוצרים משפחה דומה.

שנות ה-50 – מנושין- העבר לא חשוב, מה שחשוב זה האינטראקציות העכשוויות.

עקרונות בסיסיים בגישה מערכתית משפחתית

1. לפי הגישה המערכתית משפחתית המשפחה היא כמו אורגניזם. המשפחה היא השלם שהוא יותר מסך חלקיו אם כי לחלקים יש מקום משלהם. התוך אישי של ההורים משפיע על הילדים והפוך. יש שילוב בין האישי והבין אישי.

2. בראייה פרטנית נדבר על ראייה ליניארית אך לעומת זאת שמסתכלים על משפחה מסתכלים על ראייה מעגלית (כל דבר משפיע על הכול וחוזר חלילה), כל אחד משפיע ומושפע בו זמנית. מה שחשוב הוא התהליך והבנתו. בטיפול פרטני לעומת זאת, נתייחס לתוכן.

יחסי הגומלין המעגליים מבוטאים דרך פידבק וישנן משפחות שיש להם פידבק שלילי.

3. משפחה היא מערכת עם היסטוריה והיא מושפעת מאישיות של בני המשפחה. ההורים סוחבים איתם גם קונפליקטים מהעבר. דבר זה בונה משמעויות גלויות ומשמעויות סמויות. בונה מערכת של חוקים שמארגנת את המשפחה בתוכה.

4. במשפחה יש גם תפיסות, אמונות ועמדות שאופיינית לה.

5. במשפחות יש מוקד שליטה פנימי או מוקד שליטה חיצוני (כמו אלוהים).

6. טקסים- למשפחה יכול להיות מקום לטקסים במשפחה (כמו חגיגת ימי הולדת) או לא.

7. תהליכי שימור ותהליכי שינוי- משפחה אינה חיה בואקום (יש סביבה מסביב) ובנוסף עוברת שינויים ברצף החיים. המשפחה צריכה לשמר את עצמה כיחידה מאוחדת לעומת השינויים בחוץ שמצריכים אותה להסתגל.

אינפורמציה- משפחה צריכה להסתגל ל:

אינפורמציה חוץ משפחתית- דברים שקורים סביבה ומשפיעים על המשפחה (כמו מצב כלכלי, מלחמה וכו'). ישנם שינויים מתוכננים כמו מעבר דירה ושינויים לא מתוכננים כמו פיטורים.

אינפורמציה פנים משפחתית- שינויים במעגל המשפחה, שינויים של גדילה והתארגנות במעגל המשפחתי. שינויים כמו מחלה במשפחה.

תהליכי שימור- תהליכי שמירה על איזון שהוא הומיאוסטזיס.

תהליכי שינוי- התארגנות מחדש והסתגלות.

שני תהלכים אלו מתנגשים, יש דיבור על פרדוכס דיאלקטי של שינוי מתוך קביעות וקביעות מתוך שינוי.

Skynner- מדבר על היכולת של המשפחה להסתגל לשינוי ולאובדן. חוזק המשפחה נמדד ביכולת שלה להתאים את עצמה לשינויים ולשמור על יציבות.

בעבר דיברו יותר על תפקיד הפציינט המזוהה (IP )- מישהו ששומר על האיזון על מנת לשמור על אחדות המשפחה. בד"כ הילד לוקח על עצמו את התפקיד הזה.

Olson טבע את המושג שנקרא הומיאוסטאזיס דינמי- המשפחה גם שומרת על איזון וגם מתאימה את עצמה לשינויים.

במשפחה נראה תת מערכות והיררכיות כשההיררכיה של ההורים היא מעל זו של הילדים. במשפחה מתפקדת יש היררכיה ברורה וכמו בכל מקום שיש בו היררכיות יש גם קואליציות.

מנושין מדבר על קואליציה הורית מתפקדת. קואליציות פחות מתפקדות הן קואליציות חוצות דורות בין הורים וילדים.

10.11.08

המשפחה כמערכת

גבולות בין תתי המערכות- מנושין- הגבולות קובעים את רמת הקירבה הרגשית. מנושין מדבר על רצף וגבולות. יש כאלה שרוצים קרבה כל הזמן שנקראים Enmeshed ויש כאלה שלא רוצים קרבה בכלל נקראים Disengagement . הגבולות המאוזנים הם באמצע. במשפחות שגבולות פנים מטושטשים ולא ברורים נראה קרבה הדוקה מדי, יש התכנסות פנימה ואז גבולות החוץ מאוד נוקשים והכל קורס פנימה. למשפחה יש פחות כוחות להסתגל לשינויים.

עקרון הרצף- כאשר הילד לא יוצא מהסביבה של האמא והוא לא נפרד מגופה עד גיל ארבע.

הניכור מעודד היעדר אמפטיה והתייחסות. המשפחות הסבוכות מגיבות בעוצמה לכל שינוי וזה עושה שינוי במערכת. במשפחות מנוכרות הן מגיבות באדישות וחוסר תגובה.

משפחה מתפקדת היא משפחה שיש לה גבולות ברורים וגמישים בינה לבין החוץ וגם בתתי המערכות. הגבולות שומרים על פרטיות הזוג אך גם מאפשרים תקשורת עם תת מערכת הילדים. יש זוג הורים שעושה את ההחלטות. עם זאת, הם צריכים להיות פתוחים עם הילדים. לתת מערכת האחים גם יש גבולות משלהם, יש מקום לתמיכה בתת מערכת של אחים. הילד הגדול לפעמים הופך להיות בתפקיד הורי מגדל.

מנושין מדגיש את הסמכות ההורית ואת ההיררכיה. הוא מדבר על שני סוגים של קואליציות:

1. detouring coalition- קואליציה עוקפת בה ההורים מסיחים את המתח ביניהם בהתעסקות סביב בעיות עם הילדים, או מול הילד הרע. כך הם שומרים על הרמוניה מדומה ביניהם.

2.Vigid trial - קואליציה חוצה דורות. האמא יוצרת קואליציה עם הילדים, או האבא יוצר קואליציה עם הילדים.

משפט של וירג'יניה סטיר על גבולות בין פרטים- איזון בין אני, אתה ואנחנו. יש ביחד ויש מקום לכל אחד לחוד .

Bowen מדבר על הדיאלקטיקה בין כמיהה לקירבה ובין נטייה לאינדיבידואליות.

בדיפרנציאציה תוך אישית הוא מדבר על הצורך לאזן בין הדחפים לשיקול הרציונאלי . דיפרנציאציה בין אישית היא כמיהה הדוקה מול הנתק . פיתח כלי המדרג את רמת הדיפרנציאציה .בשנים 0-25 אין קירבה. בין 25-75 יש איזון, ומ-75 עד הסוף יש הטמעות, הם מעדיפים קרבה על אינדיבידואליות.

אנשים נישאים לבני זוג הדומים להם ברמת הדיפרנציאציה. גבר בדרך כלל מתנתק והאישה מפתחת קרבה סימביוטית עם הילדים (Fusion ) בזמן חרדה ההורה לוכד את הילד החלש . אחר כך בהתבגרות הילד מתנתק. ההורה מבודד את הילד מההורה השני וסובל מבריתות מתחלפות. הילד לא מצליח לפתח אוטונומיה כי הוא לכוד בקשר חונק עם האמא. הילד יגדל ויבחר אישה עם אוטונומיה חלשה. בזמן משבר אותו ילד לא יוכל עוד פעם להכנס לקשר חונק כזה ולכן הפעם הוא יבחר את הצד המנתק. אישתו תהיה הצד שלוכד את הילד.

הגדולה של bowen היא שהוא גם מערכתי וגם דינאמי. הוא יכול לנבא מה יקרה בעתיד.

תפקידים במשפחה- התפקידים מסמלים את המעמד, סמכות, אחריות וכד'. הם מתייחסים לניהול המשפחה, חלוקת תפקידים או מוטלים או נוטלים. התפקידים הברורים שומרים איכשהו על האיזון. מושגים מאוד נפוצים הם היפוך תפקידים, ילד הורי, מישהו שהוא הילד המלאך, הילד הרע, השעיר לעזאזל. התפקידים יכולים גם להיות מועברים בין דוריים.

מושג מאוד משמעותי- ילד הורי. יש 2 סוגים של ילד הורי:

ילד הורי אינסטרומנטלי- ילד שעושה הרבה דברים בבית, מוטלת עליו אחריות טיפול באחים או במשק בית. לפעמים זה גם גובל בהזנחה. הראשון שדיבר על הילד האינסטרומנטלי הוא בוזורמאני נאג'י (מאמר רבקה יהב). מאמר של הרייטי על תלמידי קולג'.

הילד ההורי האמוציונאלי- הילד שצריך לתמוך נפשית בהורה. מצופה ממנו לשמור על היציבות הרגשית של המשפחה ושל ההורה. במשפחה כזאת בהחלט יש הפרעה בגבולות המשפחה.

17.11.08

לקרוא את הספר של פירו וסולוור. הפרק על מעגל חיי המשפחה, בדיקת המשפחה.

ויינברג

מאמר קרול מידלברג , המאמר של פיסטול, שארף אנד שארף

מנושין- משפחות ותרפיה

Bowen- במקום מה שכתוב לקרוא את מילר ושם הפרק של bowen .

סיכום משיעור קודם-

דיברנו על גבולות פנים במשפחה. מנושין מדבר על קואליציות ובואן מדבר על רמות דיפרנציאציה של בני הזוג וההשפעה על המשפחה. דיברנו על תפקידים במשפחה על הילד האינסטרומנטלי והרגשי.

חשוב לציין כי לתת מטלות לילדים זה חשוב וטוב אך אסור למנוע מהם יצירת קשרים עם ילדים בני גילם ופעילויות שמתאימות לגילם.

אקרמן-

התחיל לטפל במשפחות בשנות ה-40. התחיל בקליניקה של ילדים. הוא הבין כי אי אפשר לטפל בילד בלי לטפל גם בהורים. מדבר על קומפלמנטריות (השלמה) של תפקידים: קורבן ומקרבן. האחד יותר מתפקד והשני פחות מתפקד. מי שבעמדת נחיתות רוצה לשנות את המאזן והשני מתנגד לזה ורוצה לשמר את התפקיד שלו. שאחד דומיננטי ואחד חלש החלש מספק לדומיננטי את החלקים שהוא לא נושא אותם. למשל, חלוקת תפקידים בין בני זוג. כול אחד לוקח את התפקיד שלו ואם מישהו מנסה להתערב בתפקיד של האחר השני מראה דומיננטיות על התפקיד והשני חוזר מאוד לקחת את התפקיד שלו.

אקרמן טוען שבמשפחות מסתגלות יש אפשרות לשינויים, של נדנדה. כל אחד מתחלק בתפקידים של האחר. ברגע שיש פיקסציה בתפקידים אין מקום לשינויים או לזרימה. במשפחות כאוטיות אין קביעות בתפקידים, אין בהירות בתפקידים. במשפחות כזאת תמיד יש אכזבות וציפיות שלא מתממשות.

תפקיד בעייתי הוא התפקיד של השעיר לעזאזל שלרוב מטילים על הילד.( IP ) מושג שהוטבע ע"י Vogen and Bell- נושא עליו את הפתולוגיה המשפחתית , את החרדות המשפחתיות וכך שומר על שלמותה ואיזונה.דוגמא- הילד שיעשה הפרעות בהתנהגות על מנת ללכד את ההורים יחד.

בנג'רמאני נאג'י וספארק דיברו על נאמנויות משפחתיות (נאמנויות סמויות)- לילד יש מחויבות להישאר בתפקיד שלו. השעיר לעזאזל הוא הילד שעליו מושלכים החלקים השליליים והילד שעליו מושלכים הייצוגים החיוביים של המשפחה, הילד שצריך להיות "הכרטיס ביקור" של המשפחה שגם עליו מוטל נטל לא קטן. זה שבתפקיד ההורי שואב כוח מזה שהוא מציל את המשפחה.

יש לסייג שמאז כל התיאוריות שההורים גורמים לכל הבעיות של הילד, היום מדברים על משחק גומלין בין תורשה וסביבה.

חוקרת בשם Wegscheider – מדברת על הילד הגיבור, הילד המאפשר, הילד הליצן, ועל הילד האבוד (המוזנח). נעשה במחקר על ילדים של מכורים

הילד הגיבור- לרוב הילד הגדול. הילד שעוזר למשפחה ושמצליח מחוץ למשפחה. הילד שמארגן תמיד ולוקח אחריות יותר מגילו. צריך להיות תמיד בשליטה מלאה ומתבגר בטרם עת. ילד שצריך להוכיח למשפחה והסביבה כמה הוא מוצלח. לילד כזה אין מקום לרגשות כי הוא צריך להיות ממוקד מטרה. Slipp קורא להם "המושיע" , כרטיס הביקור של המשפחה.

המחיר הוא שהוא תמיד מרגיש שהוא צריך לתת משהו ואין מקום לצרכים שלו. תחושה של ריקנות פנימית.

24.11.2008

הילד המאפשר- הילד שתמיד דואג לכולם במשפחה, מכוונן למה שקורה לאחרים. נותן לאחרים מה שהיה רוצה לעצמו. תמיד המפייס. הילד הזה מתווך, בעל יכולת הקשבה, יש לו רגישות בינאישית קיצונית עד כדי ביטול עצמי. המקום שלהם במשפחה זה ע"י נתינת מקום לצרכים של אחרים במשפחה.

הליצן- ילד שמקבל התייחסות חיובית במשפחה בזכות הליצנות שלו. מוריד את המתח במשפחה באמצעות הכישרון הקומי שלו. הוא תופס שמשהו לא בסדר במשפחה ומנסה להוריד את המתח באמצעות הומור. נוטים להיות היפר-אקטיביים ובעלי נטיות משוגעות. סליפ אומר שהטיפוסים האלה הם המושיעים המשפחתיים בדיקה מעמיקה יותר מראה שהם סובלים מדיכאון, קשיים ביצירת זהות אישית, ממשים לממש ציפיות שלא ממש הולמות את הנטיות האישיות שלהם, את היכולת שלהם או המצב ההתפתחותי שלהם. הם בחרדה מתמדת מאובדן אהבה, קבלת אהבה תמיד מותנית בהישגים שלהם.

השעיר לעזאזל- הילד שגורם בושות למשפחה, הילד שמנקז את כל הבעיות במשפחה, מפעיל את הנטיות האנטי-סוציאליות של המשפחה, דרכו המשפחה מבטאת את האכזבה שלה מעצמה. הילד הזה מפנים את הכעס כלפי דמויות סמכות או כלפי בני גילו. הוא רגזן ותוקפני. הילד שמצביע על הבעיה במשפחה או מייצג את הבעיה של המשפחה.

הילד האבוד- ילד שהוא חש שהוא לא שייך למשפחה, נשאר בפינה, לא מנסה לשנות דברים במשפחה, הוא הילד המוזנח במשפחה, הופך את עצמו לרואה ואינו נראה. ביישן, מופנם, שקט, מרגיש שלא מגיע לו שום דבר. מייצג את הצד של המשפחה לסגת לבתוך עצמה, לא להתמודד. הילד הזה, מפוחד, מיותר, ירגיש לא פורה, הוא בד"כ בעל דימיון פורה, משלים בפנטזיה את שחסר במציאות. הסכנה היא בפגיעה בבוחן המציאות.

תקשורת במשפחה

מאפיינים של התקשורת

אנו רואים את הכול דרך התקשורת, איך המשפחה נכנסת לחדר ואיך הם מתיישבים אומר לנו כבר משהו.

ווין ( Wynne ) מדבר על 3 רמות של תקשורת: תוכן, יחסים ומסר. מדברים על תקשורת מילולית ולא מילולית, על מחוות הפנים. נבחן אם מקשיבים אחד לשני, אם תומכים אחד בשני, אם מבטלים אחד את השני, אם אחד מפחת באחר. נראה אם התקשורת בהירה או מעורפלת, האם יש מסרים כפולים. איך המשפחה פותרת קונפליקטים- הם מעלים נושא אבל איך שמגיעים לקונפליקט מעבירים נושא. ככל שהמסר גלוי יותר וברור יותר אז יודעים מה

מצפים מאיתנו והמשפחה מתפקדת בצורה טובה יותר.

וירגיניה סטיר- מהראשונות שהתייחסו לתקשורת במשפחה. מדברת על 5 טיפוסים:

המתרפס- החלש, הלא יעיל, המקום שלו זה להשביע את רצון האחרים, מוותר על עצמו בשביל אחרים. אין פה פשרה, הוא תמיד מוותר. תחושה פנימית של חוסר ערך, בלי הנתינה אני לא קיים. מוכן לתת הכול כדי שיראו אותו. הפחד שלו זה להיות מעמסה על אחרים.

המאשים- השולט, שמוצא פגמים בכולם. הוא תמיד צודק והשני בעמדת נחיתות. התחושה הפנימית זה של בדידות, חוסר הצלחה. את כול הרגשות הקשים הוא משליך על הסביבה.

הראציונלי- יש לו עמדה נוקשה, הוא שליו, לא מחובר, לא מדבר על רגשות, אין התייחסות לחלק הרגשי, יש שליטה אינטלקטואלית. מפגינים איפוק, קרירות, שליטה עצמית, מגנים על עצמם מפגיעה. התחושה הפנימית היא של פגיעות, מתוך תחושה זו הם מגינים על עצמם דרך רציונאליזציות ואינטלקטואליזציות (יש להם הסברים על כול דבר).

הלא רלוונטי/ מטשטש- מסיח את האחרים מהעיקר, בעצם מאפשר למשפחה לא לפתור בעיות לעולם, לא יכול להתייחס למה שקורה במשפחה, ספונטני, הדברים שלו לא שייכים בכלל למה שקורה, תמיד בתנועה מתמדת, תחושה פנימית שלאף אחד לא אכפת שלו, זאת הדרך שלו להתמודד עם דברים. על ידי משיכת אש הוא מקבל מקום.

המוצלח- זה שמתקשר בצורה הולמת, מציאותי, מבטא בכנות את רגשותיו, מתייחס לקונטקסט האמיתי של הדברים, מגיב לאחרים בתקשורת ישירה.

מושגים

המסר הכפול ( Double Bind )- צמח מתוך חקר של משפחות של חולים בסכיזופרניה. קבוצה שלמה דיברה שהמשפחה אומרת מסר כפול,מבלבל, הם לא יודעים מה לחשוב. תקשורת שתוקעת את האחר, אומרים משהו אחד מתכוונים לאחר. זה שקובע את החוקים בצורה סמויה והשני תקוע. המטרה של ההתנהגות הזאת היא שליטה. לא תמיד נעשה במודע.

בטיפול ננסה לעשות קודם Reframing – בעל כועס שאישתו לא בישלה נגיד אני שומעת שאתה ממש אוהב את האוכל של אישתך. אישה שכועסת על בעלה שהוא כל הזמן עובד- אני שומעת שאשתך ממש מתגעגעת אלייך.

סודות במשפחה-

לכל משפחה יש סודות, חשוב להתייחס להבדל בין פרטיות וסוד, לכל אחד יש את המהווים הפרטיים שלו ולא כל דבר צריך לספר. יש סודות מרעילים וסודות טובים. יש סודות שנועדו להגן על אחרים, ילדים שעשו נזק שעשו נזק והתלכדו לא לספר לאחרים, סיפור אימוץ שלא מגלים, אובדנות או מחלת נפש במשפחה. יש סודות שנשמרים כלפי החוץ, סודות של שימוש בסמים של הורים, של אלימות במשפחה, של גילוי עריות.

1.12.08

במשפחות סבוכות אין מקום לפרטי, מה שפרטי נתפס לסוד. במשפחות מנוכרות פחות סודות ויותר חומר פרטי.

סודות בין הורים לילדים- הקשר אמור להיות פתוח. סודות שההורים מסתירים מהילדים כמו מצב כלכלי, אך שהורה אחד שומר על סוד מול ההורה האחר פה מתחילה הבעיה. אוירה כללית של סודות בהחלט מעיקה על ילדים.

סודות שעוברים במשפחה- נערה אובדנית שאימא שלה גם עשתה מעשה אובדני.

הכוח ההרסני של סודות במשפחה- הכול רוחש אי וודאות. בעל הסוד יכול להרגיש אשמה ומתוח הסוד שלו זה יצא. יכול להיות בחרדה גדולה. מי שלא יודע את הסוד נשאר ממודר. צריך לשאול את עצמנו איך זה משפיע על בני המשפחה וכמה זה נורא אם הסוד יתגלה. הסוד יוצר דינאמיקה של משולשים סוד של שניים מול אחר, סוד בין שניים על רומן עם אחר לדוגמא. חגית אהרוני, פסיכולוגית, מדברת על היכולת של האחר להכיל ולקבל את הסוד. זה עם הסוד מתכמס בתוכו ונשאר עם הסוד שנשאר מתחת לפני השטח. למשל, נשים שעברו גילוי עריות ומנסות לשתף את בני הזוג והם לא יכולים להכיל את זה.

המטפל ששותף לסוד- תחושות כמו של בעל הסוד (שלא ייפלט), לשאול אם מותר לדבר עם בן הזוג על הסוד. אנחנו נרגיש אשם שאנחנו מסתירים מבן הזוג השני ולכן נרגיש גם זעם על הבן זוג שסיפר לנו. ברמה האתית אנו בוגדים בבני המשפחה האחרים.

מעגל חיי המשפחה

המעברים הנורמטיביים- מה נדרש מהפרט ומהמשפחה כדי לעבור שלב בצורה נורמטיבית. אריקסון מדבר שצריך להשלים שלב אחד בצורה טובה על מנת לעבור לשלב הבא. צריך להתמודד ולפתור שלב אחד בצורה טובה. כל שלב דורש אירגון והומאוסטזיז מהמשפחה. כולם מושפעים ממעברים אלו. דרך ההתארגנות אפשר לבחון את חוסן של המשפחה והיכולת שלה להסתגל לשינוי. נראה איזה שלב דומיננטי יותר ואצל מי הוא דומיננטי יותר. נראה במעברים מסוימים התנגשות אינטרסים. נראה אם יש מעבר שגורם לאקטיבציה.

השלבים-

1. פרידה ממשפחת המוצא- הבוגר הצעיר נפרד ממשפחת המוצא ומתחיל לקבל אחריות רגשית ואישית. נדרש דיפרנציאציה של העצמי ובניית קשרים אינטימיים. אריקסון מדבר שבגיל ההתבגרות המטרה היא של גיבוש זהות. מארסיה לקח על כמה סוגים של גיבוש זהות: אלה שעם זהות מבולבלת/ מפוזרת- אלו יהיו אלה עם הפרעת אישיות, אלה עם זהות מזויפת- ילד טוב שמתביית על משאלות ההורים, אלה שלא נותנים לעצמם להתחבט ולהתלבט על גיבוש זהותם, המורטוריום- אלה שלוקחים את הזמן בפיתוח הזהות אך בסופו של דבר יגבשו זהות מגובשת, ואלו שהצליחו לגבש זהות מגובשת. אצלנו בארץ זה שלב של אחרי צבא. היסטוריציזם- אירועים שחוזרים על עצמם בחברה מסוימת שמתאימים להכנס למעגל חיי המשפחה. כמו למשל, שלב הטיול אחרי צבא בחברה הישראלית. קרטר ומל- משהו מתייחסות על מורכבות הבעיה, הן אומרות שיש מעוכבים אלו שלא מתקדמים בעצמאות,בפיתוח הזהות, לא גיבשו דיפרנציאציה במובן הרגשי למרות שהם רחוקים מההורים, נעים בצורה מגושמת בהתנהלות של קשרים אינטימיים ובעולם המקצועי, עלולים להכנס לנישואים לא בשלים או מהירים. מבחינת המערכת המשפחתית על ההורים לשחרר את הבוגר מהאחיזה שלהם, לשחרר אותם מנאמנויות סמויות לדאוג להורים או לאח/ות . מקשרי משולש משפחתי, להרפות את השליטה שלהם מהילדים, לאפשר לילד לעשות את הבחירות שלהם. הבוגרים הצעירים תלויים בהם מבחינה כלכלית במובן מסוים אך מצד שני הם צריכים להרפות.

2. הזוג החדש- היווצרות המשפחה דרך נישואין. הערכות מחודשת עם המשפחה המורחבת/חברים, גיבוש המערכת הזוגית. המוקד- מחויבות חדשה שתכלול עם הזמן מעגלים חברתיים אחרים. הזוג תחילה עסוק עם עצמו ואין מקום לאחרים. עם הזמן יש מקום למשפחה, לחברים. נבנים גבולות עם משפחת המקור. גיבוש הזוגיות= חוזה הנישואין (Sager ) : התאמת ציפיות. כל אחד בה עם האג'נדה שלו למוסד הנישואין (הקמת משפחה, הפגת הבדידות וכד') הציפיות האלו מושתות על עולם הילדות, מנורמות וערכים במשפחה, וגם אם הם חיו ביחד לא תמיד דנים בו ונשאר לו מדובר ובדרך כלל אי הסכמות נדחקות. הציפיות האלה יכולות להיות סותרות, לא נבדקות ולא באות במודע אצל בני הזוג.

8.12.08

קרטר ומקגולדריץ' ספר מתחילת שנות ה-80 מדברות על איפיונים שמקשים על גיבוש הזוגיות. אחד מהם זה חיבור מתוך אובדן- ציפייה מבן הזוג שהוא יחבר, יאחה, יירפא ויהווה תחליף. נישואים כאמצעי להתרחק ממשפחת המקור, דור שמייצר דור שני של התעללות. מוקש נוסף הוא היעדר נפרדות ממשפחת המקור- אדם שלא הצליח להפרד ממשפחת המקור לא יוכל לבנות אינטימיות , אין הדדיות, יש שאיפה של סימביוזה, לפיוז'ן שיפריע מאוד לזוגיות.

הרקע המשפחתי של כל אחד מבני הזוג לפעמים רקע שונה בתכלית, כמו למשל הבדלי דת, השכלה, מעמד חברתי, קבוצה אתנית, גיל.

3. משפחות עם ילדים קטנים- המשך מעגל חיי המשפחה. הילד הראשון הופך את הזוג להורים והשני נכנס למערכת אחרת לגמרי מהבכור. הילד השני וההורים עם רגשות האשם על שבירת האידיליה של הילד הראשון. הילד הראשון גורם לילדים לעשות מקום לילדים ותורם לשיתוף פעולה ביניהם. צריך לעשות הערכה מחודשת של הקשרים עם המשפחה המורחבת. פלקוביץ' מדבר על ההורות כאחת הנקודות התפתחות של התבגרות. ההורות מבגרת את הפרט, אחת המשימות החשובות ביותר שהאדם מתמודד איתן בחיים. הולדת ילד ראשון יכול להיות אירוע שמח, מלכד בחיי הבן הזוג או אירוע שמערער את המערכת הזוגית. ככל שבני הזוג חרדים יותר, מנגנוני ההגנה פחות חזקים הם פחות יוכלו לעבור למצב של שלישייה, האשמות כעס, ירגישו שהתינוק פולש למרכז שלהם.

לזוג שיש להם ילד עם טמפרמנט קשה מפנים את הכעסים החוצה כי אי אפשר להאשים את הילד. ההתמודדות תלויה ביכולת של בני הזוג להכיל אחד את השני ולהתחלק בקושי. שיש הפחתה במארג הזוגיות כי מירב ההשקעה של האימא בילד, מתחילות הבעיות. בלסקי (Belsky ) אומר שאיכות הנישואין הולכת ופוחתת בין לפני ואחרי הילד הראשון. הכישלון של בני הזוג לצמוח ביחד גורם למשבר, בולט בחוסר ניסיון. אמהות שהאימא מתמסרת לאימהות והאבא נדחק הצידה- גם בשלב מאוחר יותר יהיה קשה לתת לו מקום. מאלר מדברת על היכולת של האם לפתוח את השער ולתת לאבא מקום ולאפשר מקום לדיפרנציאציה. נמצא אבות שמאוד מקומם אותם המקום של הילד בחייה של בת הזוג בגלל שהם היו הילד עד עכשיו. פה יכולה להיווצר אלימות כלפי הילד.

דבר נוסף, הסבים והסבתות, הנכד הראשון הופך אותם לסבא וסבתא, היכולת של ההורים להיעזר בהם מבלי להתלות עליהם. לבנות משהו מאוזן.

בהתפתחות של הילד, היכולת שלו להתרחק מההורים. מצד אחד, ההורים שלו רוצים לשמור אותו קרוב אליהם, ולשמור את התלות הילדותית שלו בהם ומצד שני, לאפשר לו לצמוח. הורים שמסירים מוקדם מדי את המטרייה ויתנו לילד לנצח במאבק על העצמאות, הילד אמנם ינצח אבל גם יפסיד כי הוא ירגיש נטוש (ההורים ויתרו על ההגנה עליו).

הורות לכל אורך שלבי ההתפתחות של הילדים מדליקה קונפליקטים מהשלבי התפתחות של ההורים.

4. משפחה עם מתבגרים- נדרשת הגדרה מחודשת של התפקידים, גמישות מוגדרת עם הילדים, ערוצי תקשורת פתוחים, איזון מחודש ביחסי הורים מתבגרים. לאפשר למתבגר לנוע אל ומחוץ למסגרת. עליהם לשמוע על מיקוד בקריירה ובנישואין. על המתבגר לגבש זהות, וביסוס של הדיפרנציאציה, מערערים על ערכי ההורים. השינוי הזה עלול להוביל את ההורים להתחרות במתבגרים, ושוב מאותגרת על הקואליציה ההורית. מה שמאפיין את יחסי ההורים מתבגרים היא התלות הילדותית של המתבגרים בהורים לעומת ראיית ההורים כאויבים מתוך המאבק לעצמאות. ככל שהמתבגר רואה את עצמו מחובר להורה, רמת דיפרנציאציה נמוכה, מלחמתו קשה יותר. יש התרחקות ולא מתוך בנייה. ההורים מרגישים מורחקים, מנסים לשמוע מהם מה קורה והמתבגרים מרחיקים אותם והדמויות המשמעויות שלהם היא קבוצת השווים. פרופ' טייאנו - הזהות העצמית מתחילה היכן שנגמרת ההזדהות. המתבגרים עדיין זקוקים להכוונה, ערוצי תקשורת פתוחים. יש משא ומתן שיוויוני. ההורים מאוד מודאגים כי למתבגרים יש תפיסה אומניפוטנטית. יש כאלה שמעלים את הקשיים שלהם עם המתבגרים, "המוסר הכפול". אריקסון מדבר על מפגש דומה שההורים הם על סף שלב ההתחדשות והמתבגרים בזהות, ושניהם בודקים את הבחירות שלהם.

15.12.2008

הענקת בסיס בטוח לילדים שעוזבים את הבית.

השינויים הנדרשים-

מו"מ ביחסים של ההורים עם ילדיהם, הבוגרים הצעירים והיערכות מחודשת של מערכות היחסים שכוללת חתנים, חתנות ואחר כך גם נכדים. ידוע מתח ביחסים בין ילדים לבני/ בנות זוג של האחים/ אחיות. שלב זה נמשך עד שלב הפרישה מהעבודה.

בשלב הזה הנישואים משנים את פניהם. מחקר שנעשה בתחום על גירושים מאוחרים (לאחר שהילדים יוצאים מהבית) אם הזוג מאבדים את המשמעות. יש זוגות שמחדשים את הזוגיות. הקו הוא ריקנות ואיבוד משמעות מול מחויבות והתחדשות.

יש שירגישו שהם מנושלים מהחיים של הילדים שלהם. אחר כך משתנה האיזון והילדים נהפכים להורים של ההורים שלהם. יש להם הזדמנות אחרונה לפתור קונפליקטים עם ההורים שלהם.

משפחות בגיל המאוחר- הם אמורים להתמודד עם תפקידים בין דוריים שונים. המטלות הן לשמור תפקוד במבנה זוגי או יחידני, להתמודד עם אובדן. אחד הדברים החשובים הם לשתף בהחלטות עם הדור הקשיש ולא להחליט בשבילם.

זוגיות ואהבה

תחילת זוגיות- התאהבות

בספרות מתייחסים להבדל בין התאהבות לאהבה ובין המעבר לקשר שהוא מעבר לריגושים. בהתאהבות מאוד בולט הביחד, טשטוש הגבולות וסגירת הגבולות החיצוניים בין הזוג לחברה. תחושה שמצאו את הנשמה התאומה, אידיאליזציה של בן הזוג תוך התעלמות מהעולם. אנו משליכים את הפנטזיות שלנו על בן הזוג ומתוקף הקירבה הם גם שייכים לנו. שלב שהאדם ניזון בעיקר מהפנטזיות שלו. יש ירידה בבוחן המציאות, יש חשיבה אובססיבית על מושא האהבה, תסמינים התמכרותיים, שקיעה בפנטזיה, חוויה של ניתוק. לפעמים גם יש אכזבות , סבל רב וירידה בתפקוד היומיומי.

פרויד רואה בהתאהבות חוויה נרקיסיסטית, שהמתאהב משליך את האני האידיאלי שלו על בני הזוג, משליך חלקים אידיאליים שהוא רוצה מעצמו ומתוקף ההתמזגות הם גם שייכים לו. המתאהב גם משליך דברים שהיו לו בעבר והוא רוצה למצוא שוב. יחסי תינוק ואובייקט הם תבנית של כל ההתאהבות.

בולבי דיבר על דמות התקשרות לטיפוס אימהי.

פרויד מבחין בין 2 סוגים של אהבה רומנטית: אהבה נרקיסיסטית ואהבה אנקליטית.

אהבה נרקיסיסטית- התאהבות בבועה העצמית. בדמות העצמית שלו המושלכת על הזולת.

אהבה אנקליטית- האדם מתאהב במי שדומה לדמויות המזינות בילדות, אימא או אבא. התאהבות כזאת היא בוגרת יותר ומשקפת יכולות של הפנמה של יחסים עם הזולת.

Kohnt- יש לנו מושגים של קוהוט שעוזרים לנו בניתוח זוגיות-

1. הורות אמפטית- הורים שיכולים להתפעל, התפעלות תואמת גיל, מהילדים שלהם. השיקופים המתפעלים. בונה את הערך העצמי
2. מושג האידיאליזציה- שהילד עושה אידיאליזציה לכוח של ההורה ומתחבר לכוח זה. בונה ערכים ואת היכולת שלנו לווסת את עצמנו אנו מפנימים את יכולת ההורים לווסת את עצמם בדאגה לילדים.
3. Twinship- להיות בראש אחד עם ההורה. בונה את השייכות.

בהתאהבות- ניצוץ בעיניים של האהוב- שיקוף 1. זה מספק אישור לתחושת הערך של בן הזוג (הערכה, הערצה). דמות ההתאהבות עושים לה אידיאליזציה ומרגישים מועצמים לדמות אידיאלית.2. יש תחושה שמצאנו את הנפש התאומה. 3 . אנו חושבים אותו הדבר, עברנו דברים דומים וכו'.

אהבה

אחד ההבדלים הבולטים בין התאהבות לאהבה זה הכניסה של המציאות. עכשיו צריך לאזן. לצאת מאשליה של איחוד לאיחוד אמיתי. צריך לבסס אינטימיות שבנויה על מוכנות לשתף את העולם הפנימי, הכרה בעולם הפנימי של האחר. יש אנשים שלא מסוגלים ליחסי אובייקט בוגרים והם משועבדים לאשליה של התאהבות, הם עוברים מהתאהבות להתאהבות ומחפשים את הסערה הגדולה. יש הכרה במגבלות האחר וצריך לדעת לקבל את הבן זוג כמו שהוא.

סטנברג (Sternberg )-

טוען שלזוגיות יש 3 צלעות- תשוקה, אינטימיות ומחויבות.

בהתאם למשקל של כל צלע אפשר לדבר על זוגיות.

זוגיות שהיא רק מחויבות היא משהו ריק, זוגיות שהיא רק תשוקה היא סערה גדולה, זוגיות ללא אינטימיות היא גם משהו ריק ורק אינטימיות זה יחסי אחים.

1. אהבה רומנטית משלבת תשוקה ואינטימיות.

2.אהבה יצרית מבוססת על תשוקה בלבד

3.אהבה חברית מבוססת על מחויבות ואינטימיות.

4. חיבה מבוססת על אינטימיות (אהבת אחים)

5.אשליית אהבה- התחייבות מתוך תשוקה

6. אהבה שלמה- מכילה את כל הצלעות של המשולש

7. אין אהבה

8. אהבה ריקה- מחויבות בלבד.

לקרנברג ולמאלר

מדגישים באהבה ובזוגיות את הגבולות ואת הזהות הנפרדת של כל אחד. לדעתם המעבר מהתאהבות לאהבה זה גדילה על ציר האינדיבידואציה של מאהלר. השלבים של מאהלר- 1.מתחילים משלב האוטיזם הנורמלי – עד חודש

2. מגיל חודש עד שבעה חודשים- סימביוזה נורמלית, הילד קשור לאימא אבל האימא מכינה את התשתית לנפרדות ולכניסת האב.
3. שלב הבא חצי שנה עד שנה-דיפרנציאציה. ממששים בונים דיפרנציאציה של הגוף
4. שנה עד שנה וחצי- זחילה, מגלה עולם, בטוח שהעולם פרוס לרגליו והוא כל יכול
5. שנה וחצי עד שלוש שנים- מתפכח מאשליית הכל יכול מתחיל השלב הטראבל 2 תנודות בין התלות על האם והתנערות ממנה. יש שאיפה לעצמאות ומצד שני כמיהה לסימביוזה. גיל של מאבקי כוח. הילד אמור לבנות אינטגרציה
6. גיל שלוש והלאה-

בהתחלה בהתאהבות הזוג בשלב הסימביוטי. אחר כך יש התחלה של דיפרנציאציה, עוברים מהשלב של ירח דבש, ואז נותנים גם מרחב לבן הזוג. ואז יש תנודות בין ביחד ולחוד אם יעברו שלב זה בשלום הם יצליחו לבנות אינטגרציה בה יש מקום גם לביחד וגם ללחוד וגם יש מקום לכל התכונות של הבן זוג. הזוג בשלב הזה מגיע להבנה, יש יציבות ומקום למה ששונה. יש מקום לתמיכה הדדית.

קרנברג מדבר על היכולת לאהוב כתלוית אירגון האישיות. כדי להיות מסוגל להתאהב ולשמור על קשר אהבה, חשוב שאדם יוכל לבנות יחסים בין אישיים בלי לבנות חרדת נטישה ותלותיות. לקשר מאוזן ולא משהו שבנוי על הערצה או זלזול. מדבר בעיקר על הפרעת אישיות.¹

22.12.2008

קוהוט אומר שאנו זקוקים לזולת עצמי לאורך כל החיים (Self Object ). למישהו לאורך החיים שיבסס אותנו ויתן מענה לצרכים שלנו. בבגרות זה בן הזוג שלנו. הדמות הזאת שנענית ונותנת לנו מענה היא בשפתו Self Object . עם ההתפתחות הילד מפנים את איכויות ההרגעה שחווה מההורים ויכול להרגיע את עצמו ואחרים (הפנמה מתמירה- מפנימים ועושים לו עיבוד). על פי קוהוט, נישואים טובים משמעם שכל פרטנר יכול להענות לאתגר. מושג האמפטיה הוא מושג מהותי אצל קוהוט- להכיר במדויק את נקודת הראות הסובייקטיבית של הזולת, מאפשרת התפתחות בונה של קשרים בין אישיים. קבלת הצרכים, משאלות שבאים לידי ביטוי בהתנהגות= להרגיש מה שמרגיש האחר ולתת לו אישור למה שהבנו ממנו. זאת תחת הכרה לנפרדות ולעצמיות.

Dicks Framo, מדבר בשפה המשפחתית מעבר מיחסים ללא דיפרנציאציה ליחסי זוגיות שנותנים מקום לשונות לדיפרנציאציה, לאינדיבידואליות, יחד עם פתיחות לעולם החיצון. דיקס אומר שכדי ליצור מחויבות זוגית צריך להתגבר על התלות מהמשפחה. דיקס מתייחס להשלכות ולטרנספרנס ואומר, כי זוגיות ואהבה אנו מחפשים את החלקים האבודים ולא מודעים של העצמי ומחיים אותם בקשר הזוגי ובעצמם בחירת בן הזוג אינה מודעת, בחירה לפי החלקים שעברו הדחקה, הכחשה, פיצול ואז שמים את החלק הזה על בן הזוג וזה מה שישמר את הקשר ויגן עלינו מהתמודדות עם ההכחשה. פרמו מדבר על זה שאנו מתחברים לאשליות, אנו לא מוצאים מה אנו לא מוצאים אצל השני. "מה שמחבר ביניהם הוא מה שמפריד ביניהם". ואז נגלה מהר מאוד שזה אשליה.

איילה פיינס מלאך כימתה את הגורמים להתאהבות.

1. חשיפה לקרבה גיאוגרפית
2. בתקופת עוררות או לחץ
3. תלוית מראה חיצוני
4. יש קווי דמיון משותפים כמו רקע
5. בן הזוג מספק צרכים בזמן מצוקה

אם מדברים על תיאוריית ההתקשרות, בולבי מדבר על רצפים של המנעות וחרדה. מי שגבוהים בחרדה הם תלויים, מחפשים תמיכה כל הזמן, עסוקים בחרדות נטישה. תוצר של הורות לא עקבית, נענית בהתאם למה שמתאים להורים.

לעומתם, הנמנעים חוו הורות של דחייה או פולשת, הם שומרים מרחק, קשר עם הזולת הוא לא משהו שמניע אותם, צורך לשליטה ביחסים. החרדים ירצו להתמזג בתוך הקשר ואילו הנמנעים ירצו לשמור על שליטה ביחסים.

הספרות מתארת איך נבחר את בני הזוג ואיך יראו מערכות היחסים. בטוחים רוצים בטוחים, חרדים מחפשים חרדים. אנשים בוחרים בני זוג שיחזקו את ייצוגי ההתקשרות שחוו בילדות גם אם הם שליליים. החרדים יחפשו מישהו שיענה את דפוסי ההתקשרות שלהם ושיהיה שם תמיד בשבילם. הנמנעים מחפשים מישהו שייתן להם מרחב ולא יאיים עליהם ביותר מדי אינטימיות. בולבי מדבר על עדכון מתוך חוויות חוזרות ונישנות כמו חוויה של טיפול או הפנמה של דמויות התקשרות טובות יותר.

מה מחפשים אצל בן הזוג ברמה היותר מודעת. נעשה מחקר ונמצאו 4 אשכולות של תכונות-

1. רגישות ותמיכה- הענות
2. פרטנר עם פוטנציאל השתכרות עם סטטוס חברתי
3. אינטלקט- רוחב אופקים

נרקסיסטים רוצים פרטנר אמביציוזי שיאדיר אותם. אלו שמפחדים מאינטימיות גם כן רוצים פרטנר אמביציוזי. חרדים זקוקים למישהו תומך ורגיש.

גישת האימגו- עושה עירבוב של כל התיאוריות ביחד. הנדריקס הוא האבא של תיאוריות אלו. האימגו זה העיצוב של דמויות ההורים שלנו. הבחירה של הבן זוג נעשית באופן לא מודע, מישהו שימלא את הצרכים הבסיסיים שלו, ושימלא את החללים הבלתי מושלמים שלנו שההורים השאירו לנו. אנו מצפים לקבל מבן הזוג מה שקיווינו שנקבל מההורים שלנו. אנו לוקחים אדם שיהיה בו גם את המגרעות וגם היתרונות של ההורים שלנו. אימגו= אדם מתאים לתדמית שאנו נושאים מבית הורינו. הדימוי הזה נוצר מתוך האינטראקציה עם ההורים ומתוך הדרך שניסינו למלא את הצרכים הילדותיים שלנו שלא תמיד נענו. אם נמצא מישהו כזה שאנו חושבים שיענה על צרכים אלה, אז תיווצר כימיה ואנו נתאהב. אנו נמצא מישהו שיתאים לדימוי הפנימי של החסר של ההורים שלנו, מישהו שיענה על חסר זה. ובסוף אנו רואים שזו אשליה וזה מתנפץ בפנים. מי שנבחר יפצע אותנו באותם פצעים שפצעו אותנו ההורים שלנו. מתוך המודעות לחלקים אלה אפשר להגיע לטיפול. בעצם הנדריקס אומר שבני זוג נבחרים על בסיס האי התאמה שלהם, הפרטנר הנבחר הוא בעצם פצע הילדות שלנו, בהתחלה נראה רק את החלקים היפים שלו ורק אחר כך את איך שהוא מסוגל לפגוע בנו.

אינטימיות

אינטימיות זה מושג שמקובל להשתמש בו כחוויה של עומק של חשיפה עצמית, הבנה לעומק הפנימי של הזולת.

על פי תיאוריות יחסי אובייקט, האינטימיות הראשונה היא אם- תינוק. עד שאדם לא גיבש את הזהות שלו הוא לא יכול לבסס קשר של אינטימיות אמיתי.

הלפרין- מדבר על מכשולים לאינטימיות. כדי לבסס אינטימיות עם יחסי אובייקט תקינים כל אחד מבני הזוג צריך לפתור קונפליקטים פנימיים, פרה-אדיפליים. הפחד הבולט שיכול לחבל ביחסים אינטימיות היא הפחד להתמזגות ואיבוד העצמי. באינטימיות יש דיאלקטיקה, אנו צריכים לאפשר לעצמנו לאבד גבולות יחד עם לשמור על הגבולות. אלו שלא פיתחו מספיק גבולות אגו ויש להם חשש שיאבדו את עצמם הם ימנעו מאינטימיות.

פלדמן- 79- אומר שקונפליקט מווסת את החרדה מפחד מאינטימיות. הפחד מאינטימיות משותף לכולנו . הפחד מאינטימיות הוא מתוך חרדה מקונפליקטים לא ברורים, ואז שמדד האינטימיות עולה מעבר למה שאדם יכול האדם ינסה לווסת את הפחד

1. פחד מהתמזגות- אלה עם גבולות אגו מטושטשים, אינטימיות משמעה של איבוד זהות עבורם
2. פחד מחשיפה- חשיפה של המשאלות, הכמיהות והצרכים, של העולם הפנימי. אלה עם הערכה הנמוכה מפחדים שיגלו מה ערכם האמיתי. או מה שהם תופסים שערכם האמיתי. וחוששים שאז ינטשו אותם.
3. פחד מהתקפה- פחד שיפגעו או יותקפו בתוך הקשר, פחדים מחוויות עבר. פחד מחוסר אונים.
4. פחד מנטישה- מתוך ההנאה שבקשר האינטימי האיום שלאבד את בן הזוג, מתוך חוויות עבר, ואז הפחד מהאובדן גורם לפחד מהאינטימיות. עלולים להיות מאוד קנאים, שתלטנים וכד'.
5. פחד מהאימפולסים ההרסניים של האדם עצמו- אכזבות בחוויות הילדות שעוררו זעם יתקשרו לאינטימיות ואז בקשר אינטימי יש פחד מאיבוד שליטה, ואז אני מפנה את זה לאחרים. הפרט מתחיל לפחד שהוא יהיה תוקפני כלפי הבן זוג ואז הוא תופס מרחק.

29.12.08

מידלברג- 5 ריקודים זוגיים המתחברים להזדהות השלכתית. מתבססת על פלדמן. הזדהות השלכתית היא מנגנון אינטראקטיבי שטבעה אותו מלאני קליין, ובהמשך פיתח אותו אוגדן. מלאני קליין אומרת שתינוק מותקף תחת החרדות שלו ועוצמות התוקפנות שלו. הוא אינו יכול להכיל את כל הרגשות האלו אז הוא מפצל אותן ומשליך אותן על האם. האימא אמורה להכיל את הפנטזיות תוקפנות הזאת. אז התינוק תצעק אז היא תעצים את התוקפנות הזאת, אם היא תבוא בנועם היא תעדן את התוקפנות הזאת ואז יהיה אינטגרציה של הרגשות.

אוגדן הוא ממשיך של התיאוריה, בוחן את התהליך הזה גם בבגרות. בבגרות חלקים בעצמי שלא נרצה נשליך על אחרים. חלקים תוקפנים שלא נרצה נשים על בן הזוג שלנו. הזדהות השלכתית זה פוסל במומו פוסל ואז זה חוזר אליהם בחזרה. למשל, פאסיב אגרסיב.

בהשלכות יש לנו ריחוק בהזדהות השלכתית זה חוזר לעצמי בצורה זו או אחרת. בזוגיות אחד מבטא נטייה שלשניים יש נטייה אליה, למשל- תוקפנות. היכולת של מטפל היא לעבד את זה ולהחזיר את זה מרוכך, בונה את היכולת לתיקון.

מידלברג מדבר על אספקט חיובי של הזדהות השלכתית במידה שמקבל ההשלכה יכול להכיל את ההשלכה של בן הזוג. מידלברג מנתחת את הריקוד הזוגי והקונפליקט הזוגית לנוכח חרדה. שההזדהות ההשלכתית מווסתת את רמות הקירבה ואת עוצמות החרדה. הפחד מאינטימיות

1. קונפליקט- שבני זוג שמווסתים את החרדות שלהם באמצעות האשמות, התקפות, כל פגיעה מעוררת זעם ונקמנות. כשל האמפטי של האחד והשני מעורר בושה ואחריות ואז מאשימים את האחר. זה מעצים את הקונפליקט.
2. שימור מרחק- זה קורה אצל אלה שנוקטים בהימנעות או בקאט אופ יש להם סף סבילות נמוך לחרדה. אינטימיות מעוררת חרדה אצלם והתכנסות של אחד מעוררת חרדה אצל האחר וגם הוא מתכנס. תמיד ישמרו מרחק וימנעו מאינטימיות ומקונפליקט. מאחורי המנעות זו יש רמת דיפרנציאציה לא גבוהה ומה שהורס את האחד זה הורס גם את השני. החלק ההרסני של האחד הוא מפצל וכדי לשמור על עצמי הוא משליך על הבן זוג.
3. רודף-נמנע- קונפליקט של מחוברות נפרדות מתפצל ביניהם וכל אחד מחזיק קוטב אחר. אני יכולה להפרד אם הבן זוג שלי מחזיק את הקוטב האחר. הרודף מחזיק את הקוטב של קירבה והנמנע מחזיק את הקוטב של העצמאות וזה הריקוד שלהם. זה נמנע וחרד.
4. יתר מתפקד ותת מפקד- זיווג שמזכיר אחד ילדותי ואחד יותר הורי. התת מתפקד מחזיק את החלק של התלות והיתר מתפקד ממלא כך את הצורך שהוא הבוגר ויש כאלה שתלויים בו.
5. טריגו לנציה- זוגיות שהחרדה מושלכת על השלישי שאו שמשליכים עליו את החלקים השליליים או זוג שפוחד שכל החלקים הטובים שבו יהרסו ע"י החלקים ההרסניים שלהם ואז הם ישליכו את החלקים הטובים שלהם על האחר.

הורות

תיאוריות שעוסקות במעגל החיים רואות בהורות כשלב התפתחותי שיש בו פוטנציאל לגיבוש הזהות. פלקוביץ מדבר על הורות כשלב נוסף בתהליך הספרציה אינדיבידואציה. בגיל ההתבגרות יש עוד פעם תהליך של ספרציה אינדיבידואציה, בגיל ההתבגרות הם אמורים להישען על הכוחות שלהם, לעומת התינוקות שנשענים על כוחות ההורים. הפסיכולוגיה ההתפתחותית והקלינית מתייחסת להורות כתפקיד שמקיים את מוסד המשפחה ומעביר סוציאליזציה לדור הבא. לתפקיד ההורות יש תפקיד שונה מכל מה שעשינו בחיים- אין חופש, אין הפוגות וזה יותר מתפקיד, זה קשר שמאופיין במחויבות ואחריות, השקעה מרובה שלא מוגבלת בזמן ומקום. זה דורש מההורים להניח את צרכיו בצד ולהתפנות לצרכי הילדים. הערך של ההורה נמדד לפי ההתמסרות שלו ומידת ההצלחה שלו ושל הילד.

במשך השנים נהגו להאשים את ההורים בכל בעיה שקורה לילד. היום מדברים גם על המאפיינים של הילד שמשפיעים על ההורות. חוקרים שונים מתייחסים באופן שונה לסגנון הורי, מדברים על יחס הורי כלפי הילד, שיוצר אקלים רגשי. יש את אלה שמאמינים שצריך לחנך את הילד ביד קשה ולהיפך.

אם מדברים על סגנונות הורות, בחמישים שנה האחרונות מדברים על 5 תמות שונות-

1. מתייחסת לחום ולאמפטיה ביחס לילד. נראה רצף בין ביטויי חיבה לילד עד דחיית הילד וחוסר התעניינות בילד
2. היכולת של ההורה לספק מסגרת מובנה, הרצף בין ארגון לכאוטיות.
3. תמיכה באוטונומיה של הילד, חופש ביטוי לילד ועידוד המוטיבציה הפנימית שלו. הורות שמאפשרת עצמאות מול הורות שנותנת יותר מדי עצמאות או לא נותנת עצמאות בכלל. הורות שתלטנית שכופה ציות ומטילה מגבלות. מודל של סקינר, ג'ונסון ושניידר שמדברים על 6 מדדים שכל הורה יכול להיות במקום אחר במדדים האלה:
1. חום לעומת דחייה
2. מובנות לעומת כאוטיות
3. אוטונומיה מול שתלטנות

בספרות היום אנו מדברות על 4 סגנונות-

1. ההורות הסמכותית
2. הסגנון המתירני
3. סגנון ההורות הדוחה והמזניח

באומריד בנתה מודל של טיפולוגיה של סגנונות הורות, המודל שלה בונה טיפולוגיה על כל סגנון איך הוא יעיל בתהליכי סוציאליזציה. היא מדברת על 3 סגנונות הורות-

1. ההורה הסמכותי- מפתח כללי הטוב ורע. הורים שנמצאים בין שני הקצוות בין מתירני לשתלטני. הם יתנו הוראות ברורות לילדים, יציבו דרישות ויפקחו אך גם יתנו הרבה קבלה וחום לילדים. הדרישות של ההורים מתאימות לגיל ומשתנות בהתאם. סגנון של הורים אסרטיביים אבל לא חודרניים. המשמעת היא תמיכתית ולא מענישה. התנועה הזאת בין שני הקצוות זה הסגנון שמקדם את היכולות החברתיות של הילד. הילדים האלה יש להם יותר שליטה עצמית, ביטחון, בריאות נפשית, ויותר סקרנים ובעלי אמביציה להישגים.
2. ההורה השתלטני- כופה על הילד ציות. מאפיין בלמידה מעטה לילד. נותן מעט כבוד לילד, הרבה פיקוח והגבלות. הורים כאלה מוצאים הרבה הגיון בצייתנות. מבססים את הסמכות שלהם על פחד, דרשנות, מעט היענות לצרכי הילד. מצפים שההוראות שלהם ימלאו בלי מו"מ. סגנון זה לא מעודד מו"מ מעדיף כוח וענישה ויש מעט מאוד חום לילדים. ילדים שחווים סגנון הורות כזה מבטאים חרדה ופחד, דימוי עצמי נמוך, סימפטומים של מצוקה וכעס, עוינות, יכולת חברתית נמוכה.
3. הסגנון המתירני- שכלול בו גם הסגנון המזניח שמרוב מתירנות הוא מזניח את הילד. הורים שנענים במידה רבה לרצונות של הילד, ממעטים להציב בפניו גבולות, הם מציבים את עצמם כמקור תמיכה לילד אך לא כמודל לחיקוי. הורים שלא דורשים התנהגות בוגרת ונמנעים ממיעוטים, להורה כזה יש מעט מאוד דרישות מהילד. אלו הורים שלא לוקחים על עצמם לגמרי את המשימה של הורות. בלי גבולות הילד לא יכול להתפתח לגמרי ולפתח ארגון פנימי. סגנון זה מפתח ילדים עם תלותיות, קושי בעמידה בתסכול, שאיפה נמוכה להישגים.

5.1.09

מה מנבא הורות?

Belsky- פיתח מודל כוללני על מה מנבא הורות. מדבר על מדדים להורות שמושפעים מ-3 אשכולות-

1. היסטוריית ההורים והאישיות שלהם- יש לזה השפעה על התמיכה והנתינה שלו לילד. היכולת שלו לגדול עם התינוק ולתת מענה לצרכים ההתפתחותיים שלו. זה דורש ממנו ארגון של מנגנוני ההגנה, שליטה בדחפים (בעיקר תוקפניים), סף התסכול והיכולת להתמודד עם האמביוולנטיות. קרנברג מדבר על ארגון מנגנוני ההגנה, שליטה בדחפים ואיכות יחסי האובייקט. ההורות שלהם נשענת על חווית ההורים שלהם, יש כאלה שההורות שלהם היא משאב להתמודדות ויש כאלה שההורות שלהם היא רוח רפאים,ו אם זה המצב, אז יש צורך לעשות תיקון. מחקרים מדברים על העברה בין דורית של סוגי ההורות. אסכולת יחסי האובייקט מדברת על הפנמת היחסים ראשוניים שמשפיעה על ההתנהגויות בבגרות. זהות ההורה בבגרות קשורה בהיסטוריית חייו, בתהליכי הפנמה, ובייצוגים שהוא בונה לדמויות הוריות. מחקרים מראים על העברה טראומטית של חווית האמהות (עוד לא היה מחקרים על אבות). מדברים על אמהות שעברו התעללות שפגעה ביכולת האמפטית שלהם ולכן זה פוגע להם בהורות. אמהות שעברו התעללות מינית לא יכולות לגעת בתינוק שלהן. אמהות שהייתה להן הורות לא טובה, לא יוכלו לראות את הפרספקטיבה של הילד אלא רק שלהן ויפרשו את ההתנהגות של הילד כמו ההתנהגות של ההורים שלהם.
2. משאבים סביבתיים ותנאי לחץ- חיי נישואין, אבטלה, תעסוקה וכו'. בלקסי דיבר על יחסי נישואין עם הרבה תמיכה יש להם השפעה על היכולת ההורית. איכות יחסי נישואין פחותה מביאה להשקעה פחותה בילד. מחקרים מראים שאיכות יחסי נישואין טובה היא הגנה טובה מייצוג בעייתי של חווית ילדות. רשת חברתית היא משאב תמיכה. מצב כלכלי הוא גם משהו שיכול לחבל בהורות.
3. תכונות הילד- הילד הקשה שהוא מטען חורג לכל הורות, ילד עם טמפרמנט קשה. ילד שבוכה בלי הפסקה ונותן להורים תחושה שהם לא מצליחים להרגיע אותו. ילד עם הפרעת קשב וריכוז. ילד עם מוגבלות או נכות. כל דבר שיכול לגרום להורים תחושה של אכזבה או של כישלון עם הרבה רגשות שליליים כלפי הילד. אנו עושים אידיאליזציה לילד שלנו. פזרדו אומרת שברגע שאנחנו מצליחים להרגיע את הילד, אנחנו מקבלים חיזוק על כמה אנחנו הורים טובים. הציר של ה-twinshit אם יצא מההורה ילד פגוע אז מה זה אומר עליו.

בשנות ה-70 תומס וצ'ייס דיברו על טמפרמנטים ואז דיברו על הילד הקשה. הגורם הכי חשוב לדעתו, זה אישיות ההורה וההיסטוריה שלו ואחר כך משאבים סביבתיים ורק בסוף אופי הילד. הקשיים בהורות נובעים מהיסטורית העבר והחוויות בילדות שלו.

פלסיר אלפסה- אומר שההורים עושים החייאה של ההורות שהייתה להם בילדות, ועולה אצלהם הדימוי מה זה להיות ילד להורים ומה זה שיהיה להם ילד משלהם. אומר שבעצם בהורות תקינה הזדהות השלכתית מאפשרת אמפטיה לתינוק. מנתח הכול לפי 2 צירים: ציר העצמי וציר של האחרים. בציר של העצמי ההורים מביאים ייצוגים של עצמם כילדים אהובים ואוהבים שיכולים להרגיש גם כעס ותוקפנות שאותם ההורים שלהם הכילו וקיבלו. ובציר של האחרים- מביאים ייצוגים של התנסות עם ההורים שלהם "זה שאימא כועסת זה לא אומר שהיא לא אוהבת" שיכולים להציב גבולות מארגנים, הורים שיכלו להישען עליהם כילדים.

הורות בעייתית יש 3 סוגים:

2. נרקסיסטיות-ההורים מרוקנים דימויים שליליים של עצמם על הילד ואז תופסים את הילד כתוקפני, כדורסני, כחמדן. על ציר האובייקט יש להם ייצוגים של ילדות מרוחקת, קרה ועוינת. ההשלכות על הילד נועדו להגן על התפיסה שלהם שהם כמו ההורים שלהם (לא רוצים להרגיש שהם כאלה אז את החלק הזה הם משליכים על הילד) ואז יש הרבה רגשות אשם ואז זה מוסווה כהיפוך תגובה של הגנת יתר על הילד, אך זה יהיה הגנה מאוד ריקה, הם לא באמת יענו לצרכים שלו, ייקחו ממנו את האוטונומיה שלו. ילדים אלו יכולים לפתח התקשרות נמנעת של אם אין אני לי מי לי.
3. נוירוטיות- ההורים מנסים לאזן אספקטים בהתאבלות על הילדות שלהם באמצעות הילד. ההורה משליך ייצוגים מופנים של חוויות שלו על הילד שהיא הורות לא מספיק רגישה, מזניחה.ציר העצמי ואז משליכים חלקים שלהם על הילד ורואים את הילד כילד עם טמפרמנט קשה או עצבני. על הציר של האובייקט, של האחר, הם יחזיקו פנטזייה שההורה יאהב אותם ויטפח אותם, שיהיו הורים אידיאליים ואז הם מצפים שהילד שלהם יהיה אידיאלי. כדי שההורים לא ירגישו חסך כי לא היו להם ילד אידיאלי הם ירצו ילד אידיאלי והילד יהיה לכוד בהשלכות כי אין ילד אידיאלי. אצל הילד נראה בעיות שינה או בעיות אכילה ושיגדל נראה התנהגות מרדנית. ההשלכות המזוכיסטיות- הורים עם משא של רגשות אשם כי ההורים שלהם תמיד התלוננו עליהם שהם בעייתים, על הציר של האובייקט ההורים מזדהים עם ההורים שלהם בתחושה שהם היו באמת ילדים קשים ואז בחוויה הבין הורית הם מתייחסים להורים שלהם כמו שההורים שלהם התייחסו אליהם. ואז הם מנסים לכפר ברגשות אשם שלהם כלפי הילד שלהם ועושים אותו הדבר לילד שלהם. לפעמים זה גם יכול להיות מלווה בתוקפנות כלפי הילד. על הציר של העצמי, הם ישליכו את הדימוי שלהם כילדים רעים שמענים את ההורה על הילד. הם יראו אותו כדרשני כמו שהם לא העיזו בילדותם, כי להם הייתה חוויה שלא מגיע להם. הורים אלה המומים מהצרכים של הילדים שלהם, שנראים להם תובעניים, הם חווים את הצרכים של הילד כביקורת ולא כצרכים לגיטימיים. הם מרגישים הורים לא ראויים. רגשות האשם יגרמו להם לתת לילד את משאלות ליבו. ההורים האלה ייחסו לילדים שלהם כוחות אומניפוטנטיים והם כקורבנות של הילדים שלהם.

אסתר כהן- הורות זה חיפוש אחרי איזונים. איזון בין הזדהות לנפרדות, בין אוטונומיה להצבת גבולות, בין השלמה וחוסר השלמה ובין ראיית חלקים מוצלחים של הילד ופחות מוצלחים של הילד.

12.1.09

העברה בין דורית

העברה בין דורית

ההורות כילדות שנייה- מה שהיה צובע את מה שקורה.

מידלברג דיברה על משתנים שמתגבשים מההורים שבונים פחד מאינטימיות- התבססה על פלדמן- פחד מאינטימיות. חוויות עם ההורים בונות את תפיסת העצמי שלנו.

פלסיו ספסה דיבר על הזדהויות השלכתיות. מבחינת ההורות, הילד מחזיר את ההורה לחוויות הילדות שלו. הספרות הפסיכואנליטית מתייחסת להורות כמדליקה את חווית הילדות שלנו.

סלמה פרייברג- רוחות רפאים בחדר הילדים (מאמר של פרייבר) מדבר על התערבות סוציאלית אצל אמהות עובדות ומזניחות. בנתה מודל שבו העו"ס עובדת עם ההורה על modeling איך התינוק רואה אותה כמודל לחיקוי ובמקביל עושה לאימא טיפול פסיכואנליטי. המודל הינו מקיף ברמה המציאותית וברמה היומיומית. המטרה היא לפתח אצלן מודעות לחוויות הילדות שלהן. המטרה היא שהן יהיו הורים טובים יותר- שהאימא תשמע את הבכי שלה כתינוקת וכך תוכל לשמוע את הילד. תפתח מודעות ותתמודד עם האמביוולנציה.

יחד עם זה, דפוסים שהתפתחו ממשפחת המקור אינם משתכפלים אחד לאחד. יש ניסיונות לתיקון, משכתבים סיטואציות ומנסים להתמודד איתן אחרת.

ביחסים אינטימיים משתחזרות התפיסות הפנימיות שלנו על ההורים. בן הזוג הוא זולת העצמי, דמות התקשרות. מבחינה משפחתית מי שעסק בזה היה בעיקר בואן, פרמו, בוזורמי.

בואן- multi generational transmission המושג הראשי- דיפרנציאציה- היכולת שלנו להבחין באובייקטים מופנמים עם דמויות ההתקשרות בילדות ובין היחסים עכשיו במציאות, לעשות קיטוע על השלכות, יכולת להבחין ולעשות אינטגרציה בין החלק הדחפי ובין החלק הקוגניטיבי רציונאלי ("בא לי"- יצרי, "אני רוצה"- עם תהליך חשיבה). כאלו עם רמת דיפרנציאציה טובה יצליחו לפתח אינטימיות עם אוטונומיה, יוכלו לקבל את האחר כיישות נפרדת ולא כתאומים סיאמיים אלה שיש להם קושי לאזן בין החלק האמוציונאלי לחלק הקוגניטיבי מוצפים בחרדה ואז יחפשו קרבה נונסטופ. מצבי חרדה הם אינדיקאטור לרמת הדיפרנציאציה. הצד הקיצוני השני יהיה הימנעות cut off . בעקבות ההמנעות של האב האם תלכוד את אחד הילדים ויווצרו יחסי משולש. האם תהפוך את הילד לבן ברית.

רמת דיפרנציאציה טובה מאפשרת רמת קירבה טובה ואוטונומיה. נוכל לקבל את השונות והאחר כישות נפרדת.

אחת הטכניקות של בואן זה הג'נוגרם- העץ המשפחתי. המטרה היא ללמוד על תהליכי העברה הבין דוריים. כך לומדים על המשפחה לאורך 3 דורות. משרטטים את העץ המשפחתי. בואן שלח משפחות לאסוף פרטים על העץ המשפחתי, מה מיוחד בכל דמות, מה הסיפורים שהלכו במשפחה, מה סיפור השם של כל דמות. מה הם יודעים על היחסים בין האנשים במשפחה. דרך זה אפשר ללמוד על תפיסות של תפקידים, על נאמנויות, סודות, קונפליקטים, רמות של פתיחות וכד'. לפעמים יחסים טובים הם יחסים יותר מדי טובים וסימביוטיים.

פרמו- היחסים הזוגיים מושפעים מהדמויות ההוריות, המופנמות והאמיתיות. בהתאם ליחסים הבלתי מודעים של כל אחד מתייחס לשני. דרך היחסים עם בן הזוג אדם מגלה על עצמו חלקים לא מודעים של דמויות ההורים שלו ומצליח להיות בקשר עם החלקים האבודים האלו. קונפליקטים צומחים מתוך ההתנסויות עם משפחת המוצא, ובהתאם לדרך שאנו מנסים לפתור אותם עם הילדים שלנו אנחנו מנסים לתקן, לשלוט בקונפליקטים מהילדות.

מרבית האנשים לא רואים את בן זוגם אלא דרך המשקפיים של הקונפליקטים. הוא נהג להזמין למפגשים רבי משתתפים את המשפחות (הורים, דודים סבא סבתא). הוא טען שזה נותן ראייה יותר מציאותית של הדברים וזה עוזר לעבד דברים בטיפול ולסלוח יותר לעצמנו ולהורים.

הפנמות אלו עוברות החייאה במציאות. הוא לא חשב שזה מתאים לכל אחד ולא כל פגישה הייתה כזאת.

בזורמאג'ינאגי- המפתח להעברה בין דורית שלו היא נאמנויות סמויות והשני ספר החשבונאות המשפחתי.

א. מה שמתחבר אליו זה המשפט זה לא פייר. זה נרשם בספר החשבונאות המשפחתי ואז שיש אי צדק מתעורר קונפליקט ואיתו הקונפליקטים המשפחתיים (אחד יהיה ממורמר ויחכה שיתקנו את המעוות).

ב. המשפחה הגרעינית נכנסת לתוך סד של נאמנויות סמויות מהדור הקודם. מדבר על האספקט האתי במשפחה. אומר שכל משפחה נכנסת לסד של נאמנויות סמויות ולכודה ביחסי עבר – כדי להמשיך את המורשת המשפחתית או לעשות שינוי. יש התנגשויות בין האישה לחמות.

במשפחות כדי לשלם את החוב להורים אנו פוגעים או שודדים את המשפחה הגרעינית. נאמנויות סמויות היא חלוקה של נאמנויות בין המשפחה הגרעינית לבין משפחת המקור.

מדבר על ילד הורי- פרטנרטיפיקציה – נובעת מטשטוש גבולות. מי שהפכו אותם להיות ילד הורי יחפשו פיצוי בדור הבא. או שהבן זוג יהווה בשבילם הורה או שיהפכו את הילד שלהם לילד הורי. המוקד הוא לאזן כל הזמן את ההוגנות.

אבחון משפחתי

נדבר על 2 מודלים:

1.מודל מקמסטר- (תפקוד המשפחה, פתרון בעיות)

2.מודל של אולסון- מודל סיר קומפלקס. משפחות לא תמיד מתנהגות באופן פונקציונאלי. מה שמשמעותי הוא האופן בו המשפחה מתאוששת וחוזרת לתפקוד בריא יותר. תיאורטיקנים שונים ממפים מהו תפקוד נורמטיבי:

1. סקינר- היכולת של המשפחה להתמודד עם שינויים, מצבים אובדניים ומצבי סטרס. זמד אותו על תיפקוד המשפחה. יש 3 מאפיינים שקובעים את היכולת של המשפחה להתמודד עם מצבי דחק:

א. ההתמודדות הבין דורית- עם מה באו מהבית

ב. התמודדות על רצף מעגל ההתפתחות המשפחתי

ג. רמת ההתפתחות המשפחתית על רצף הדיפרנציאציה והאוטונומיה. ככל שההורים עם רמת דיפרנציאציה נמוכה יותר ההתמודדות שלהם תהיה טובה פחות.

אחרים מדברים על עד כמה המשפחה היא עוגן ביטחון אחד כלפי השני. אנשי בואן ידברו על מידת הדיפרנציאציה אם יש יכולת התחברות לעומת היכולת לאוטונומיה. מינושין מדבר על קואליציה הורית מתפקדת. המשפחה היא לא דמוקרטיה אלא הוליגרכיה- אין שיתוף מלא של הילדים, יש מו"מ בהתאם לגיל של הילדים אך המילה האחרונה היא של ההורים, יש גבולות ברורים. סאטיר- תקשורת בטוחה, ישירה, מלאת חיים. דיקס ושארף ושארף- דיאדה של זוג

19.1.09

המשפחה כמערכת – שיעור 12

Circumplex – כלי לאבחון וטיפול משפחתי- נבנה ע"י מספר תיאורטיקנים. מתוך ה- circumplex נבנה ה- face שהוא שאלון אבחון שמתמקד בלכידות ובהסתגלות. הוא מתמקד ב-2 אספקטים של חיי המשפחה ובוחן ע"י שאלות עם ציון :

א. לכידות מתייחסת לקשר שבין בני המשפחה:

1. לכידות נמוכה- מנוכרות
2. נמוכה עד בינונית- משפחות נפרדות
3. בינונית עד גבוהה- משפחות מחוברות
4. משפחות עם לכידות גבוהה- enmeshment מחוברות עד סימביוזה.

ב. הסתגלות- Skynner נותן משקל נכבד להסתגלות ולמעבר בין השלבים במעגל חיי המשפחה, היכולת לשנות תפקידים ולהתמודד עם שינויי שלבים ומשברים פתאומיים. האם המשפחה יכולה להסתגל לשינויים שברצף חיי המשפחה. האם המשפחה גמישה מספיק על מנת להסתגל. מימד זה נבחן על 4 רמות:

1. משפחות נוקשות

2. משפחות מובנות

3. גמישות

4. משפחות כאוטיות- הכל משתנה בפתאומיות אין יציבות.

ג. תקשורת היכולת להתמודד ולשתף ברגשות. מיומנויות תקשורת. יש גם 3 רמות:

1. פונקציונלית נמוכה

2. מאפשרת

3. פונקציונאלית גבוהה

מעורבות-

מנותק- אין מעורבות כלל. גם שצריך להגיב לא מגיבים.

נפרד- יש מעורבות, אך מעדיפים מרחב אישי

מחוברות- יש מעורבות רגשית שזוכה לעידוד אך יש גם מקום למרחב אישי

סביכות- כל אחד בתחת של השני. אין מקום לאינדיבידואליות.

מבחינת חיי הזוג-

ניתוק- חוסר קשר רגשי והיעדר חיי מין

נפרדות- הם לפעמים נפגשים אך הדגש הוא על הנפרד.

מחוברות- יש קשר רגשי

סבוך- חיבור יתר. אם הבוס מרגיז את האישה, הבעל ירים טלפון לבוס לסגור עניין.

קואליצית הורים ילדים-

ניתוק- אין כמעט קשר בין הורים לילדים

נפרד- יש גבולות ברורים. בין מערכת ההורים לתת מערכות הילדים. הקרבה הזוגית יותר משמעותית ו/או על חשבון הקרבה לילדים

מחובר- כמו שצריך. שילוב נכון בקשר בין הורים לילדים.

סבוך- קואליציות בין דוריות בין הורה לילד

מבחנים טיפוליים לאבחון-

ציור של הבית וכל אחד מראה איזה חדר הוא הכי אוהב

ציור של כל אנשי המשפחה- כל אחד צריך לצייר בקו ובצבא את הקשר לשני.

החלטות-

מנותק – מקבל החלטות לבד ללא שיתוף והתחשבות

נפרד-

מחובר- מקבלים החלטות יחד, אך יש מקום לבד

סבוך- מחליטים הכל ביחד. אין מקום להחלטות אישיות. כל ההחלטות חשופות לכולם ולכולם יש מה להגיד.

גבולות חיצוניים- פעילויות חוץ וחברים-

מנותק- לכל אחד חברים משלו, ללא שום ממשקים בין חברי הזוג וחברי הילדים.

נפרד- חברויות אינדיבידואליות ולעיתים רחוקות משתפים את המשפחה.

מחובר- לכל אחד חברים משלו אך יש גם חברים משותפים.

סבוך- חברויות רק בתוך המשפחה. האישה היא החברה הכי טובה.

תחומי עניין/ בילוי זמן פנוי

מנותק- רק לבד וכך כל שאר הרמות.

מודל אחר של beavers מדבר על רמות שונות של תפקוד אצל משפחות. יש במודל זה משהו אינטגרטיבי.

מדבר על רצף, מתבסס על מינושין ובואן. בוחנים את המשפחה באופן כללי ובוחנים עד כמה ניתן לטפל בה על פי מודל זה. מדבר על 5 רמות-

1. משפחות אופטימאליות- משפחות בעלות אינטימיות, יש יכולת למו"מ, יש דיפרנציאציה אך גם מקום לאינדיבידואליות, גבולות ברורים, תקשורת פתוחה וישירה וכו'.
2. משפחות מותאמות- משפחות נוירוטיות כמו כולנו, יש להן מאפיינים של משפחות אופטימליות מבחינת דאגה לאחרים והיעדר אבחנות פסיכיאטריות אך תקשורת לא משהו, אין מו"מ, קואליציה הורית מתפקדת אך יש פחות חיזוקים פנימיים, יש חלוקת תפקידים מגדריים הגבר מרכז את הכול. בהשוואה למשפחות אופטימליות יש פחות מקום לאינדיבידואליות ופחות תמיכה.
3. משפחות ביניים- יש בהן נוקשות, חוסר אמון, מאבקי כוח, פחות מצליחות לתפקד. יש תחושה של חוסר שליטה, הרבה ויכוחים זוגיים, יש דגש על ריסון ואוטוריטה לריסון דחפים. יש איומים וסנקציות למעשים לא מותרים ולא סופר אגו מופנם. אין פתרון קונפליקטים, התפקידים הם מגדריים- פטריארכאליים.
4. משפחות הגבוליות- משפחות עם חוסר יציבות עם מאבקי כוח, מלחמה על דומיננטיות והכנעת האחר. יש מאבקי שליטה וגם אם סמויים זה יבוא לידי ביטוי בסימפטומים סומטיים וכעס גלוי יאיים ואז הם יסגו לתוך עצמם. יכולת נמוכה לתת מענה לצרכים של בני המשפחה. קואליציה הורית מעוותת, יש לפעמים קואליציות חוצות דורות. גבולות מטושטשים, משולשים, ילדים שעיר לעזאזל, ילדים ללא תמיכה רגשית. מה שמניע את המשפחה, מאבק אינטרסים. ילדים לומדים שרק במניפולציה הם זוכים לתשומת לב.
5. משפחות לא מתפקדות- קושי מהותי בפתרון קונפליקטים, משפחות שלא יכולות להתמודד עם משברים, עם משהו דו ערכי, יש רק האשמות, תקיפות גם פיזיות. אין תחושה של משפחה. יש אי בהירות לגבי גבולות, יש קואליציות חוצות דורות, יש התעללויות, לפעמים גילוי עריות. משפחות שמתחפרות בתוך עצמן כל הזמן. לאמת הסובייקטיבית יש מקום מרכזי אין מקום בכלל לאמת האובייקטיבית. אין כבוד ואין תחושה של קשר בין אישי מתגמל. יש קהות רגשית עם התפרצויות זעם, יש הרבה אבחנות פסיכיאטריות והתמכרויות.