היבטים על העברה בין דורית / ד”ר יולנדה גמפל

לשם הבהרה: הסבר קצר על העברה בין דורית:

העברה בין-דורית הנטייה של הורים לשחזר ביחסיהם עם ילדיהם דפוסים מוכרים מההורות שהם עצמם חוו. נטייה זו, נובעת בראש ובראשונה מכך ששנות ילדותנו המוקדמות מטביעות בנו חותם עמוק, לטוב ולרע. חותם זה משפיע מאוד על דפוסי החשיבה שלנו, על האופן שבו אנו חווים את העולם, על צורת ההתייחסות שלנו לסובבים אותנו, ובעיקר על האופן שבו אנו מתייחסים לילדינו. דפוסים ראשוניים אלה – רצויים יותר או פחות – מוטבעים בנו כנראה בצורה כה עמוקה עד שקשה מאוד להורים לא לחזור עליהם ולשחזר אותם במידה זו או אחרת ביחסיהם עם ילדיהם.

גמפל מתמקדת במאמר בשני היבטים של העברה בין דורית, הראשון הוא השם- כאפשרות להעברת פתולוגיה בין דורית והשני הוא מאורע טראומתי חיצוני, השובר את ההתפתחות הרגילה וגורם להכחשות (שמטרתן להמשיך לחיות על אף הטראומה), אך פותח פתח להעברה בין דורית.

היא מתייחסת לפסוק “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה”, באופן קצת שונה מהפירוש המקובל.

בבוסר- הכוונה היא לפירות שלא הגיעו לבשלותם שמקלקלים את שיני אוכליהם.

בשיני הבנים תקהינה- שיניים שאבד להן הודן.

הורים שאכלו פירות שלא הגיעו לבשלותם “התקלקלו”, ובעקבותם גם בניהם יאבדו מהודם.

בפסיכואנליזה מדברים על האגו- כמתווך בין האיד לסופר אגו.

שלב זה מתפתח ומתגבש וכולל בתוכו אוסף של הזדהויות, ייצוגים ודימויים שהפרט בונה כתיאורים על עצמו.”האני” יכול להיות מוגדר כבשל/ לא בשל, חזק/ חלש. הבשלות והחוזק- מתייחסים ליכולת ההתמודדות עם העולם הפנימי והחיצוני והטראומות שנגרמות לו.

אנשים שהתמודדו בגיל מוקדם מאד עם טראומות קשות, ה”אני” שלהם לא הבשיל. בין התפקידים שלהם שנפגעו, היה גם תפקיד ההורות. ההנחה היא שתחול גם פגיעה במישורים שונים בילדיהם.

השם כמקום וזמן להעברה בין דורית:

השם הפרטי הנקבע ע”י ההורים, הוא כמו טקס השתייכות, שמנו הולך איתנו, ומהווה את מהותנו האנושית. קיימת אמונה שהשם יכול להשפיע על גורלנו, משנה שם, משנה מזל.

כדוגמה להשפעה החזקה של השם היא מספרת על מטופלת שלה שקראה לבן שלה עמיחי על שם שני קרובים שלה שמתו (במלחמה- בזמן שהיא ובעלה היו בחו”ל), כדי להנציח אותם, אך בו”ז היא התעקשה שיקראו לו עמיחי ולא עמי כפי שנהגו לקרוא להם- ואף נכנסה לחרדות כשקראו לו עמי. מצד אחד היא הקריבה ומצד שני דאגה שגורל בנה לא יהיה כגורל שני הגברים שאת שמותיהם הוא נושא. הוא יחיה, כי איתו יקרה נס. עם תהליך ההתפתחות הנורמטיבי של הילד, הלכה וגדלה החרדה שלה. היא צפתה בפניקה כשהילד נקלע למצבים מסוכנים ולא יכלה לשאת את זה. בדיקת ההיסטוריה שלה מגלה שאימה לא יכלה לקבל, להכיל ולשנות את חרדותיה ובמיוחד את פחדיה ממוות. הוריה היו בשואה והם היחידים שניצלו. המטופלת גדלה והתפתחה בתק' של דפרסיה כתוצר של תהליך אבל ורגשות אשם על כך שהם נשארו בחיים. המטופלת לא יכלה להזדהות עם דמות מספיק טובה ומכילה ולא היתה לה יכולת להכיל את עצמה. כמו הוריה גם היא ובעלה נסעו וניצלו מהמלחמה בה מתו שניים מקרוביה. עם חזרתם לארץ פגשו במוות מחדש, והפחדים של האם גברו לחרדה גדולה עם הריחוק של הילד.

אפשר לראות כיצד האמא שיחזרה ביחסיה עם בנה דפוס חרדתי שהיה מוכר לה מאימה שלה, ואת חשיבות השם כאפשרות להעברת פתולוגיה בין דורית.

מאורע טראומתי חיצוני שפותח דרך לחזרתיות והעברה בין דורית:

היא מתארת מקרה של זוג שפנה אליה לייעוץ בקשר לתינוקת שלהם הסובלת מנדודי שינה.

האם תיארה כמה קשה לה לגדל את ביתה ללא תמיכתם שלהוריה. ההיסטוריה של האם הצביעה על מאורע טראומתי שהוביל להעברה בין דורית.

הורי האם היגרו מאירופה לארץ בה נולדה, שניהם היו ניצולי שואה- היחידים. אמה היתה בודדה מאד בארץ החדשה והיה לה קשה לגדל ילדה בתנאים הללו. במקביל במשך הרבה שנים חשה שלהורים שלה יש סוד ושהיה להם ילד לפניה והיא מצאה באלבומי המשפחה תמונה של אשה וילדה, אך התכחשה לזה. ואכן, לימים, היא גילתה שלאביה היתה אישה וילדה שנירצחו בשואה. הגילוי הוביל אותה לנדודי שינה, ולמעשה לצורך המתמיד להיות “ערה” בכדי לדעת מה מתרחש.

גם כאן, רואים איך האמא משחזרת במערכת היחסים עם הבת שלה את הדפוס המוכר מההורות שהיא עצמה חוותה- קושי בגידול הבת. ילדותה הטביעה בה חותם והשפיעה על האופן שבו היא חווה את העולם- עירנות מתמדת וזו בין היתר הועברה לבת שלה.