חזרה למאמרי משפחה כמערכת
חזרה לאתר הראשי
תודה לרחל קורח ועדי מנדלסון
עמית, ח. (2006). הורים כמנהיגים – להיות הורה משפיע, פרקים 1 ו-6, בן-שמן, מודן-הוצאה לאור

עמית ח.- “הורים כמנהיגים” - פרקים 1 ו-6
פרק 1

סיכום המאמר: "הילדים מתחזקים וההורים נחלשים" (עמית.ח)

המאמר עוסק בתחושת החוסר האונים של הורים בעקבות התערערות סמכותם כלפי ילדיהם בשנים האחרונות.

הורים רבים כיום לא מצליחים לאכוף על ילדיהם הוראות ברורות. על כל הוראה שנותן ההורה, מציג הילד קושיות וטענות, וגורר את ההורה למו"מ שבסופו הילד יוצא כשידו על העליונה.  בקשה פשוטה לביצוע של הורים מילדיהם נתקלת בסירוב וגוררת את ההורים למאבק מתיש שמשאיר בהורים תחושות החמצה,ייאוש וכישלון. 

תיאור תחושת התסכול של ההורה לאורך ציר התפתחותו של הילד:

*הורים לפעוטות חשים תסכול כאשר אינם מצליחים לגרום לילדם להיות רגוע ובטוח (ובמקום זאת:בכיין,תוקפני,אדיש וכו')

*הורים לילדים צעירים חשים תסכול כאשר אינם מצליחים לאכוף על ילדיהם סדר יום חיובי ומסודר וכללי התנהגות הולמים שמטרתם לדאוג לסדר המשפחתי, החברתי והלימודי

*הורים למתבגרים חשים תסכול כאשר אינם מצליחים להציב גבולות הולמים לילדיהם שיעזרו להם לעצב אישיות בוגרת ואחראית, ושימתנו מעט את השפעותיו ההרסניות של מרד הנעורים. 

לחוסר האונים של ההורים יש השפעות מזיקות מרחיקות לכת להתפתחותם התקינה של ילדיהם.

ילדים זקוקים לדמות סמכותית שמקרינה ביטחון על מנת:

*לחזק את ביטחונו של הילד בעצמו ואת דימויו העצמי כשהוא רואה בגאווה את הוריו

*לחזק את יכולתו לדחות סיפוקים

*לחזק את יכולתו של הילד להתמודד עם גבולות,וויתורים ואתגרים

*לעדן את נטיותיו התוקפניות ע"י הצבת גבולות

*לתת לו תחושת ערך וחשיבות ע"י מילוי משימות משפחתיות וחברתיות 

מדוע זה טוב לילד שהוריו יציבו לו גבולות?

במאמר מצויין שעל אף שבטווח הקצר נוח לילד שהוריו יהיו "נוחים ונחמדים" וימעיטו בדרישות ממנו, בטווח הארוך יהיו להתנערות מאחריות זו של ההורים השלכות רבות על דמותו של הילד כאדם בוגר ואחראי (והוא בדר"כ יבוא להוריו בטענות על דרך גידולם אותו.)   בנוסף, ילדים זקוקים לתחושות אכפתיות מצד הוריהם, וכשהורים טומנים את ראשם בחול ולא מתערבים בחייו של הילד ע"י הצבת גבולות ואתגרים- הם עושים טעות משום שהם מונעים ממנו את תחושת האחריות שלו עצמו.

בסופו של דבר, הצבת גבולות נכונה מחשלת את הילד. מצד אחד היא מחזקת את תחושת הערך העצמי של הילד כשהוא יודע שיש לו חובות ודרישות, ושמצפים ממנו למלא תפקיד מסויים, ומצד שני הוא יודע שיש מי שתומך בו ויעזור לו להצליח במילוי תפקיד זה. 

כיצד משפיע חוסר האונים של ההורים לרעה על גיל ההתבגרות?

בעבר, ההורים היו מקור לסמכות וכבוד. חלוקת התפקידים בין הורים למתבגרים היתה מאוד ברורה.  הנערים היה תפקידם למרוד בהורים ובמה שהם מייצגים, וההורים היה תפקידם לגלות התנגדות תקיפה.  ההתנגדות היציבה הזו היא מה שגרם למיתון ההשפעות המזיקות של השלב הזה,ואכן רובו הגדול של הנוער חזר לתלם וגדל להיות אנשים בוגרים ואחראים.   כיום לעומת זאת, ההורים עדיין מוקד המרד,

הם לא מגיבים בצורה ברורה והחלטית.  חוסר הסמכות הזה מבלבל את הצעירים מאחר וההורים לא נותנים תשובת משקל למרד ילדיהם.  הנוער משתכנע שהערכים אותם מייצגים ההורים כנראה אינם חזקים ורלוונטים מספיק (שהרי ההורים לא באמת עומדים עליהם) והם מזלזלים בהם (מדובר בערכים בסיסיים, כמו כבוד,יושר,שמירה על החוק,אחריות וכו')

ההורים לא מצליחים להתמודד עם נטיותיהם המרדניות של ילדיהם, וכשאלה אינם נתקלים במעצור הם נוטים להידרדר מטה מטה בלי שיהיה מי שיעצור את ההדרדרות.  לסיכום, למתבגרים אין מי שיכוון אותם וגיל המבלבל הזה וייתן להם תשובות לבעיות שהם מתמודדים איתם.

מחקרים מראים שסמכות הורית רפויה מביאה לעילה בשכיחות בעיות כמו סמים,פשע וכו' אצל בני נוער. 

  מהן הסיבות לתחושות חוסר האונים של הורים בתקופתנו?

את התשובה לשאלה זו נבחן משני היבטים. 1)האופן בו ההורים רואים את ילדיהם

2)האופן בו הם רואים את עצמם.

הצורה בה רואים ההורים את שני הצדדים היא לא בריאה והיא יוצרת תמונה משפחתית מעוותת שבה הילדים מתחזקים וגדלים פרא ללא ריסון לדחפיהם ורצונותיהם הטבעיים, ומנגד הורים שנחלשים, דמותם לא מקרינה סמכותיות שיכולה להתמודד עם האתגר שבהצבת גבולות.

שתי התופעות הנ"ל הן בעצם תמונה ראי של אותה בעיה, וכל אחת מחזקת את השניה באופן ישיר.

(ככל שההורה נחלש הילד מתחזק, וכן להיפך) 

  נתאר את שתי התופעות:

*הילדים מתחזקים: ילדים בתקופתינו מתחזקים ותופסים מקום של מבוגרים במשפחה, תוך כדי שהם מנשלים את הוריהם מהסמכויות  שלהם.  יש לכך שלוש סיבות עיקריות:

1)התחלה מוקדמת של גיל ההתבגרות- הילדים כיום מתפתחים מאוד מהר כתוצאה מתהליכים פיזיולוגים שמתרחשים בגופם באופן מואץ כתוצאה מהרכב התזונה וממצב הבריאות השפיר של ימינו.  ההורים מגלים סימני התבגרות מוקדמים אצל ילדיהם, אך הם נתקלים בעיקר בהיבטים השליליים של גיל ההתבגרות: התנגדות עיקשת למילוי משימות,פיתוח חיים פרטיים וסודיים, רצון לעצמאות שדוחה את קרבת ההורים, גילויי חוצפה ומרד בהורים ובמסגרות חינוך אחרות.

הפן החיובי של גיל ההתבגות לא מופיע (כמו קבלת אחריות על מעשים, עצמאות אמיתית וכו')

ההורים נותרים מופתעים, זועמים וחסרי אונים מול תהליך חלקי זה.

2)חשיפה למסרים חברתיים-חוץ מהמקורות הפיזיולוגים, לתהליך ההתבגרות המואץ יש גם מקור חברתי מובהק.  בניגוד לעבר שאז היתה להורים שליטה על התכנים אותם צורכים ילדיהם, היום הילדים חשופים להרבה תכנים תקשורתיים שהם אינם מצליחים לעבד באופן הנכון, ולכן נוטעים בהם את האשליה שהם מתמצאים בעולם המבוגרים, וגורמים להם לאבד את תמימותם מהר מדי.

החשיפה לתכנים מורכבים אלה נעשית בגיל צעיר, בו לילד אין עדיין יכולת מנטאלית להבחין בין טוב לרע ובין זכויות לחובות. בהשפעת תכנים אלה הילד מגבש תפיסת עולם מעוותת של המציאות.

(סתם דוגמא: ילד שצופה בתוכנית על פושעים שמציגה אותם באור זוהר, יחקה אותם בהתנהגותו ולא יבין שההתנהגות שלהם היא שלילית כשלעצמה. הוא יחשוב שפושעים מצליחים הם אנשים עם כבוד וראויים לחיקוי= תפיסת עולם מעוותת, חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע)

בנוסף, מביאה החשיפה לתכ' תקשורתיים מבוגרים להצטמצמות הפער הפסיכולוגי בין הורים לידיהם, ולהורים יש פחות השפעה על ילדיהם מאשר לאמצעי התקשורת.

כמו כן, מסרים חברתיים אלו מעודדים את הילד לפתח תחושת נפרדות ועליונות, מה שגורם להם להעז פנים כלפי הוריהם שמנסים לנטוע בהם ערכי כבוד לאחר ותחושת "ביחד".

החברה המסורתית הדגישה ערכים קולקטיבים שחינכו לכבוד למבוגר,נימוס כללי והתחשבות בזולת על חשבון נוחות אישית.

החברה המודרנית מדגישה ערכים אינדוודואלים שמחנכים למימוש עצמי, התפתחות אישית ונפרדות.

מאחר והילד סופג מסרים שמעודדים אותו קודם להסתכל על עצמו ועל הנוחות שלו, הופכים ערכ' כמו נימוס, התחשות ועזרה הדדית ללא רלוונטים בתהליך ההתפתחות,אלא מטרות נשגבות שא"א ליישם במציאות היומיומית.

בנוסף לכך, מסר חברתי נוסף שנקלט אצל הילדים הוא עידודם להשתוות מגיל צעיר למבוגרים.

האמירה החברתית היא שילדים צריכים להשתוות להורים בזכויותיהם, אך האמירה הזו אינה תקפה לגבי החובות.  ילדים גדלים מגיל צעיר מאוד על הידיעה שזכויותיהם אצל הוריהם מובטחות, אך החובות שלהם נתונות לשיקול דעתם ולרצונם.

3)התלות הפוחתת בהורים כמקור ידע-בארצות מפותחות תהליך התפתחות הטכנולוגית הוא מהיר ודינאמי, מה שהופך את הידע של ההורים,ששייכים לדור אחד אחורה, ללא רלוונטי.

בעידן המידע האלקטרוני להורים ולמורים אין מה להציע לילדים משום שהם יכולים להשיג אינפורמאציה גם בלעדיהם.  בעבר נתפס ההורה כיודע כל וכמקור הידע היחיד והעליון, כיום הילד מוקף במידע נגיש ורחב בערוצי התק' השונים והוא שולט בזרימת המידע ללא פיקוח של ההורים.

   *ניל פוסטמן ניבא בספרו את אבדן הילדות, וזאת מפני שהילדים בעידן הזה חשופים להיבטים רבים בחיי המבוגרים. בעבר, קיומה של הילדות היה תלוי בעקרונות של מידע מווסת ולימוד הדרגתי, כיום עם התפתחות הסביבה התקשורתית, המידע זורם חופשי ברשת ללא פיקוח מצד ההורים ולכן אין מנגנוני וויסות וסינון. בתנאים כאלו לא תוכל להתקיים ילדות.   שעות הצפייה הרבות של ילדים בטלוויזיה , השימוש הנרחב באנטרנט, כל אלה חושפים אותם לתכנים לא מבוקרים ומגבירים את תחושת הטשטוש בין עולם המבוגרים לעולם הילדים.

כל התופעה הנ"ל גורמת לילדים לחוש תחושת עליונות ועצמאות ע"פ הוריהם, וזאת בשל הידע הרב שנמצא ברשותם.  הם חשים שאינם זקוקים עוד להוריהם כמקור ידע ועובדות, ולכן הם טועים לחשוב שהם אינם זקוקים להוריהם גם כמקור לתמיכה רגשית וכיוון בחיים.   לעיתים, גם ההורים טועים לחשוב כך.

4)מעמדם העולה של ילדים בחברה-

*חברות השיווק גילו את הפוטנציאל הגלום בילדים כמובילי דעה צרכנית ("אמא תקני לי...") וממקדים הרבה מהפרסומות בציבור הילדים. הילדים נתפסים כמומחים בנושאי צריכה רבים והופכים למכריעים בשאלות קניה משפחתיות. (בגלל המהפיכה הטכנולוגית הורים רבים נעזרים בילדיהם בכל מה שקשור לטכנולוגיה וצריכתה)  ילדים רבים מקבלים סכומי כסף גדולים מהוריהם (כפיצוי על היעדרם מהבית) וכוחם גדל כך בהחלטות צרכניות. מעמדם זה של הילדים כמובילי דעה צרכנית מעביר את "מרכז הכח" של המשפ' מההורים לילדים. ההיררכיה המשפ' התערערה והילדים מחזיקים בידם הרבה כח השפעה על התא והסדר המשפחתי.

גם בתחום התקשורת הכללי זיהו את הפוטנציאל של ילדים בתור ציבור משפיע, ולכן מקצים להם פינות בתוכניות שעד כה לא היו מיועדות להם.

החברה המודרנית גם נותנת יותר ויותר מקום לילדות כערך.  הצעירים מסמלים את האידיאל ("צעיר לנצח, יופי נעורים וכו'), והמבוגרים שואפים להידמות אליהם באורח חייהם ובעולם המושגים שלהם.

וזאת, בניגוד לחברה המסורתית שהעריצה את דמות המבוגר החכם והמכובד שיש לשאוף להידמות אליו.

*התיאוריות הפסיכולוגיות הרבות שפרחו במאה ה120 באשר תצרכיו הפיזיים והרגשיים של הילד תרמו למיקוד ההורים בצרכים אלו ולהפיכת הילד למרכז הבית. התפיסה הזו גורמת לעיתים להשתעבדות ההורים לצרכי הילד, לפעמים ללא חינוך לדרישות וסדר.

הורים רבים מגדלים את ילדיהם כשהם רואים לנגד עיניהם מה עליהם לתת לילד בשביל לאפשר לו להתפתח נכון ולממש את עצמו, אך הם לא רואים מה עליהם לדרוש ממנו ע"מ לאפשר לו בדיוק את אותו הדבר!   מערכת היחסים הזאת איננה מאוזנת והיא הופכת להיות חד סטרית. 

כעת, נתאר את ההיבט השני של התופעה-היחלשות ההורים.

הורים רבים מרגישים שיש פער גדול ובלתי נסבל בין התפקידים ההוריים הרבים שלהם, לבין יכולתיהם הדלות לבצע אותם.  הם מביטים בעצמם ויש להם הרושם שהם הולכים ונחלשים. 

להיחלשות זו יש מס' סיבות:

1)ערעור הביטחון העצמי הטבעי של ההורה- התיאוריות המודרניות לחינוך ילדים יצרו אצל ההורים בלבול ותחושה של אבדן דרך ברורה ובטוחה.  הורים רבים חדלו לסמוך על האינטואציה שלהם ועל הבנתם הטבעית, והם אינם סומכים על עצמם שהם אכן יודעים מה טוב לילדיהם ומטילים ספק בזכותם להטיל עליהם משמעת וגבולות. הם חוששים שמא יזיקו לילדם.

עומס התיאוריות הפסיכולוגיות המודרניות גורמות להם לנסות להיות הורים מתקדמים וטובים, אך נוטעת בהם רגשי אשמה כאשר לרוב הם מגלים שהם אינם מטפלים בילדם כראוי.  רגשות האשמה של ההורים נגרמות מכך שהם נשפטים באמות מידה מחמירות, הן מצד ילדיהם והן מצד גורמי מקצוע.  הורים חסרים את קלות הפעולה והביטחון הטבעי בדרכם כאשר הם באים לחנך את ילדיהם.

*אסנת בן דור מדברת על "ערפל הורי"-היעדר מוחלטות (פוסט-מודרניזם מובהק) שמטשטש את ההבדלים בין טוב לרע ובין ראוי ללא ראוי ומטיל ספק בכל הנחה.  הלך רוח זה של הטלת ספק

משפיע על ההורים שאינם סומכים עוד על עצמם אלא נעזרים אוטומאטית בעצת מומחים שדעותיהם עלולות להיות אפילו סותרות זו את זו, ומאחר ההורה נעדר יכולת החלטה, הוא נשאר בערפל...

הנזק שגורמים הבלבול והבהלה ההורית לילדיהם בולט במיוחד בגיל ההתבגרות.  המתבגר עובר תהליכי שינוי:

תהליכים פזיולוגיים ורגשיים שמערערים את בטחונו העצמי, ושבירת מוסכמות שבהם החזיק עד כה-

הוא מבוהל ממה שקורה לו ומצפה לפגוש הורה בטוח בעצמו ומגובש בדעותיו שיוכל להדריך אותו ולעזור לו לארגן את עצמו, ובמקום זאת הוא פוגש בהורה שאף הוא מבולבל ומבוהל משינויים אלו, וכך מתחזקת תחושת ההתערערות ביטחון של הילד.

2)אובדן הגיבוי החברתי להפעלת סמכות הורית- בהקשר הארגוני, המושג "סמכות" מתייחס לזכות הלגיטימית שיש לאדם שנמצא בתפקיד כלשהוא לקבל החלטה הנוגעת לאחרים מתוקף תפקידו.

סמכות הורית היא הרשאה חברתיץ: החברה מעניקה זכות להורים לקבל החלטות במשפחה, ע"מ שיוכלו למלא את תפקידם כהורים. (חיים עומר: "סמכות הורית"=יכולת לקבוע כללים וערכים עבור ילדיהם ולמנוע מהם לעשות מעשים העלולים לפגוע בהם)

במשפ' המסורתית בעבר, להורים היתה הסמכות המלאה לפעול במשפחה, והכח היה מרוכז אך ורק בידיהם, בעיקר אצל האבות.     לעיתים ניצלו ההורים את הסמכות הרחבה הזו לרעה (התעללות וכו')

החברה המודרנית שללה זכויות מוגזמות אלו, אך בדרך שללה עוד כמה זכויות לגיטימיות והותירה אותם עם מעט מאוד סמכויות כלפי ילדיהם.  *זאב ברגמן ואסתר כהן כותבים ש"ביטול ההיררכיה

חוטא כלפי ההורים משום שהוא מטיל עליהם אחריות(לדאוג לזכויות הילד) אך שולל מהם סמכות (לדרוש חובות מהילד)- דבר כזה לא היה מתקבל על הדעת בשום תחום אחר של החיים.

אם כן, כל נטילת אחריות כרוכה בהענקת סמכות, והתחום שבין הורים לידיהם אינו חורג מכלל זה.

יתרה מזאת, בעוד שבעבר הציפיות החברתיות מההורים היו מצומצמות (להבטיח שלומו של הילד, לגדלו בצורה סבירה עד גיל בוגר למדי וכו'), הרי היום מצפים מההורים להבטיח את בריאותם הנפשית והרגשית של ילדיהם, לדאוג לאושרם, לטפח כשרונותיהם ולהשקיע בהם ע"מ שיוכלו לממש את הפוטנציאל שגלום בהם. וכל זאת במקביל לשלילת היתר של סמכויות ההורים מצד החברה.

נוצר כאן פרדוקס:"פרדוקס האחריות והסמכות בהורות המודרנית"- הציפיות החברתיות מההורים ביחס לדאגה לכל ההיבטים של חיי הילד,עולה, ןאילו הסמכות החברתית הניתנת להם למילוי תפקידם יורדת.

היקף האחריות ההורית גדל ומתרחב,

ואילו היקף הסמכות ההורית קטן ומצטמצם.-à 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

3)התנגדות הורית לגישה היררכית וסמכותית- כתוצאה מעומס תיאוריות חינוך מודרניות, הורים רבים חוששים מיחסים היררכים עם ילדיהם, ומטפחים איתם יחסי חברות ושיוויון, כמעט בכל מחיר.

היחס החברי והשיוויוני מונע מההורים בשם החברות לגלות פנים תקיפות וסמכותיות כלפי ילדיהם וכך עלולים לגרום נזק להתפתחותו של הילד.

כאשר הורים חוששים להעניש, נמנעים מהצבת גבולות, מהססים לדרוש ומסתייגים מהגדרת ציפיות-

הם אינם ממלאים את תפקידם כהורים.  כפי שאמרנו, ילד זקוק לדמות הורית שתכוון, תדריך, ותציב לו גבולות שיעזרו לו להתפתח בצורה תקינה ומאוזנת.  אין תחליף להורים בתפקיד הזה.

הורים קרייריסטים חשים רבות צורך לפצות את ילדיהם על היעדרותם מהבית. הם מבקשים למעט בוויכוחים עם הילד ובורחים מהחלק הקשה של חינוך כדי להקל על רגשות האשמה שיש להם על כך שאינם רואים את ילדם שעות ארוכות.  הם מעדיפים לנצל את השעות המועטות שיש להם איתם לפעילות כיפית וקלילה מאשר לחינוך למשמעת וגבולות.

הם ינסו לפצות ילדיהם בהענקה חומרית, אך זו שלילית משום שהיא משמשת להם עלה תאנה להתרשלותם במילוי תפקידם כהורים.

הורים צריכים לזכור כי מה שחשוב לילד הוא שההורה נמצא איתו ומשתתף פעיל בכל תהליך החינוך וחיי הילד- גילויי חיבה, הקדשת זמן וכו'/

*בגיל צעיר ההורים ינסו למשוך תשומת לב מההורים ע"י הערתם בלילה

*בגיל ההתבגרות ילדים עדיין זקוקים לנוכחות הורית, אם כי באופן מעט שונה.  הורים רבים חשים כי א"א לתקשר עם ילדיהם בגיל הזה בגלל עיסוקיהם הרבים של המתבגרים וחוסר העניין שלהם בהוריהם, ולכן הם מוותרים על מפגש משמעותי איתם ויוצרים חלל ריק בחיי המתבגרים. את החלל הזה ממלאת כיום תקשורת ההמונים. הילדים סומכים יותר על מפורסמים וסלבריטאים שייקבעו עבורם את אורח החיים הרצוי ואת הערכים הנכונים.

הכעס האדירשל הילדים שאינם מצליחים לזכות בתש' לב מההורים עלול להתפתח לצורך אדיר בתשו' לב שיתבטא גם בהתנהגות אלימה.  הילד סבור כי זהו הפתרון לאנונימיות של חייו ולהיעדר הנוכחות של הוריו בהם, אולי כך יזכה בתשומת הלב המיוחלת.

*חיים עומר חידש את המושג "נוכחות הורית" כבעל משמעות כפולה:  במישור האחד נוכחות הורית כמי שממלא תפקיד (חובות,זכויות,אחריות,דרכי פעולה וכו'),  ובמישור השני נוכחות ההורה כאינדווידואל (תכונות,רגשות וכו') 

ישנם 2 מקרים בהם הורים זונחים את תפקידם כהורים:

  1. כאשר ההורים רוצים להיות "חברים" של ילדיהם ולא למלא את תפקיד ההורה שכרוך בסמכויות וחובות.
2 .כאשר ההורים עסוקים בעצמם בלבד ומתרשלים במילוי תפקיד ההורי שלהם מתוך חוסר התחשבות בילד.

  בשני המקרים הילדים חסרים את הנוכחות ההורית וכך נוצר חלל בהתפתחות הילד ודמות ההורה מחוקה אצלו.

פרק 6

גבולות הם דבר הכרחי לקיומה התקין של המשפחה. כבר מהיותו תינוק, צריך האדם ללמוד לכבד גבולות ולדעת לציית להם. ככל שמתבגר האדם, כך משתנים הגבולות אותם מציבים לו הוריו, ונהיים מורכבים, מסובכים, ואף סביר להניח שיגררו בעקבותיהם סכסוכים ומריבות.

ישנם סוגי גבולות שונים אותם מציבים ההורים לילדיהם:

  1. גבולות שמקורם בצרכי הילד- גבולות שמטרתם שמירה על בריאותו ובטחונו של הילד (לא לרוץ לכביש, לא לגעת במים חמים) ועידוד הסתגלותו לסביבה ולחברה. (לא לנשוך, לא לעמוד על שולחנות). מידת ההקפדה על הגבולות הנ”ל משתנה בהתאם מילד לילד, שכן כל אחד הוא שונה, בעל נטיות ודחפים שונים. (ילד רגוע יותר יצטרך פחות הקפדה על שימוש באלימות, ילד המצליח להתעורר מוקדם בבוקר יצטרך פחות הקפדה על שעת השינה וכו').
  2. גבולות שמקורם בצרכי ההורה- גבולות שמטרתם היא שמירה על בריאותו הנפשית והפיזית של ההורה, וחינוך הילד להדדיות. גבולות אלו נועדו לשדר לילד שגם להוריו יש צרכים ורצונות, הם עם רגשות והם גם בנ”א.

גבולות הם משהו הכרחי כבר מהגיל הרך. ככל שאדם יותר צעיר, כך קל לעצב דפוסי התנהגות שונים, ולכן יש חשיבות להתחלת הצבת הגבולות בגיל זה, ולהמשיכה גם כשהילד הופך למתבגר. הצבת גבולות היא חשובה מהסיבות הבאות:


הצבת גבולות חשובה גם להורים מהסיבות הבאות:


טעויות נפוצות של הורים בהצבת גבולות:

  1. ויתור על גבולות או הצבת גבולות מועטים מדי.
  2. גבולות נוקשים מדי.
  3. גבולות לא ברורים.

מאפיינים להצבת גבולות באופן יעיל:

  1. עקביות: התנהגות לא עקבית של ההורים יוצרת בלבול אצל הילד. על ההורים להקפיד לפעול בצורה עקבית וסיסטמתית וכך ילמד הילד מה השלכות הצפויות של מעשיו ומה תגובת הוריו לאירועים שונים.
  2. בהירות: על ההורים להקפיד להיות מובנים לילד בהצבת הגבולות. הילד צריך להבין בוודאות את הגבולות- מתי, כמה, איך, וכו', ואסור להשאיר שטח אפור שעלול לגרום לויכוחים ולפריצת הגבולות.
  3. ענייניות: על ההורים לשדר לילד שהם בעדו ולא נגדו, ומטרת השמירה וההקפדה על הגבולות היא לטובתו. ההורים צריכים להקפיד לעשות זאת בדרכים שלא ישפילו את ילדם, יגלו אמפתיה והבנה למצבו, וישדרו לו שכל מעשיהם נועדים לטובתו ולרווחתו האישית. הורים מתקשים להיות ענייניים כי הם חוששים שילדם יפסיק לאהוב אותם, הם נפגעים מזלזול ילדיהם בהם ועונים להם באותו מטבע. רק כאשר הורים רגועים ובטוחים בעצמם הם יכולים להיות ענייניים.
  4. נחישות: נחישות מתבטאת במוכנות של ההורים “ללכת עד הסוף”, ולשלם את המחירים שיבואו בעקבות זה. היא משדרת תחושת שלמות והפנמה של דרך הפעולה והדרך החינוכית הנבחרת. השימוש בכוח הפנימי יגרור הפחתה בשימוש בכוח חיצוני או ממשי.
  5. התמקדות: בחירת מס' מצומצם של בעיות והתמקדות בטיפול בהם. בעיות אלה יכולות להיתפס כשוליות וזניחות, אך הן בעלות הצלחה בהתמודדות, מה שישדר לילד מסר של סמכות הורית, ויגרור הצלחה בהתמודדות עם בעיות אחרות. שיטת “החלונות השבורים” טוענת שכאשר נשבר חלון אחד בבניין, צריך למהר ולתקן אותו, שכן אם לא, זה עלול לגרור מסר של אפשרות לגרפיטי וונדליזם בבניין. כלומר, התמקדות בבעיות הפשוטות והקטנות כביכול היא חשובה והכרחית. שיטה זו אומצה ע”י ראש עיריית ניו-יורק רודי ג'וליאני ועזרה להפחתה משמעותית של שיעור הפשיעה.

שכר ועונש בהצבת גבולות:

שכר או חיזוק חיובי הוא מתן גמול בעקבות התנהגות טובה של הילד. הגמול יכול להיות ממשי או בצורת מילים והתנהגויות. (מתנה, דברי מחמאה, חיבוק ומגע פיזי וכו'). כאשר ההורה נותן לילדו חיזוק חיובי הוא בעצם מתמקד בהתנהגויות הטובות של הילד וכך מגביר את שכיחותן. בשונה מעונש- שבו מתמקדים בהתנהגויות שליליות של הילד. שימוש נכון בחיזוק חיובי יתבצע בדרכים הבאות:

עם זאת, שכר מוגזם עלול לילדים להיות תלויים בו ולהזדקק לאישורים חיצוניים במשך כל חייהם. וההורים עלולים להתמכר לשיטת חינוך זאת, שאין באפשרותה לשנות רגשות פנימיים או מכלול התנהגות.

שימוש נכון במתן עונש יעשה בדרכים הבאות:

סייגים לשימוש בעונשים:

תוקפנות ואלימות כלפי הילד מלמדים אותו התנהגות שלילית וכוחנית.

שינוי ההתנהגות המפריעה לא יעזור אם לילד יש קשיים עמוקים יותר.

ענישה יכולה להיות הדרך הקלה להורים לפתור בעיות הדורשות התייחסות מעמיקה יותר.