חזרה למאמרי משפחה כמערכת
חזרה לאתר הראשי

---

Scharff, J.S.. & Sharff, D.E. (1997). Object relations couple therapy. American Journal of Psychotherapy, 51, 141-173

---

Scharff and Sharff -Object relations couple therapy

הקדמה - על פי תיאוריית יחסי האובייקט (שתקרא מעתה תי"א), הגורם המניע את הצמיחה ואת ההתפתחות של התינוק הוא הצורך בקשר עם אדם אימהי. מכל אבות התיאוריה הזו, Fairbairn היה זה שאיתגר באופן שיטתי את תיאוריית היצר והתיאוריות המבניות של פרויד. את פיירברן המשיך Dicks.

פסיכולוגיית האינדיבידואל של פיירברן – על פיה התינוק אינו אוסף של דחפים כמו שטען פרויד. התינוק נולד עם עצמי (self) שלם, אשר דרכו הוא יוזם התנהגויות שמבטיחות את הצורך שלו בהתקשרות – התינוק שבע רצון יותר או פחות מאמו, והעצמי שלו מגיב באפקטים תואמים אשר מובילים בשעתם למודעות למצבי העצמי השונים. מתוך העליות והמורדות של החוויה הזו נבנה המבנה הנפשי. גם אמא טובה מספיק לא יכולה לספק לתינוק חוויה נעדרת תסכול (כמו ברחם). כאשר התסכול הזה הופך בלתי נסבל, הוא גורם לתינוק לחוות את אימו כדוחה אותו (rejecting). כדי להתמודד עם כאב הדחייה, מפנים התינוק (introjects) את החוויה של אמו כאובייקט דוחה ואז דוחה את הדמות הזו בעצמי שלו באמצעות פיצול שלה מדמות האם האידיאלית והדחקה של אותה אם דוחה אל מחוץ לתודעה. האם הדוחה תהפוך לאובייקט דחוי. אותו אובייקט יתפצל שוב, הפעם לפן מעורר הצורך ולפן דוחה הצורך, אשר אליהם מתקשרים רגשות של השתוקקות וזעם, בהתאמה. ביחד עם החלק הדחוי באם ידחיק התינוק גם את החלק בעצמי שלו (ביחד עם הרגשות הבלתי נסבלים הקשורים באותו חלק) שמתקשר לפן הזה של האם. עתה האישיות מורכבת מ:

1. עצמי מרכזי הקשור ברגשות של שביעות רצון ובטחון לאובייקט אידיאלי מופנם.
2. עצמי משתוקק אשר קשור באופן משתוקק אך לא שבע רצון לאובייקט מעורר מופנם.
3. עצמי דוחה אשר מתקשר באופן כועס לאובייקט דוחה מופנם.

פיירברן כינה את החלקים הלא מודעים של העצמי ושל האובייקט בשמות "אגו ליבידינאלי" ו"אובייקט מעורר", "אגו אנטי-ליבידינאלי" ו"אובייקט דוחה". מושגים אלה תורגמו באופן פשוט יותר לחלקים המושכים והדוחים של העצמי ושל האובייקטים, בהתאמה. על פי אוגדן, החלקים המושכים נקראים לעיתים "העצמי המשתוקק" ו"האובייקט המושך" (exciting / tantalizing). יחד עם האפקטים התואמים, הם מייצגים שתי מערכות הפעלה מודחות ולא מודעות של העצמי ביחס לאובייקטים, אשר נקראות יחדיו "קשרי אובייקט מופנמים". תתי המערכות של קשרי האובייקט מקיימים קשרי ביניים דינאמיים בינן לבין עצמן, כלומר הן פועלות בתוך האדם בדומה לאיך שאנשים פועלים הדדית.

דיקס - מודל האינטראקציה בנישואין – זוגות בוחרים אחד את השני גם באופן לא מודע, על פי חלקי העצמי האבודים, אשר הם רואים בבן הזוג, מה שמעורר בהם את התקווה שדרך הנישואין ניתן יהיה לבטא בצורה עקיפה חלקים לא מקובלים של העצמי, דבר המביא ל"אישיות משותפת". בקשר הבריא, הדבר יאפשר להפוך את ההדחקה של החלקים המודחקים של יחסי האובייקט של כל אחד מהצדדים ולמצוא חלקים אבודים בעצמי, ביחס לבן הזוג. בנישואים הלא בריאים, ההתאמה הזו תקבור עמוק יותר את החלקים המודחקים, משום שהורדת ההגנות תוריד אותן גם אצל בן הזוג, דבר שמאיים במקום לחבר.

תקשורת לא מודעת בין בני זוג – הזדהות השלכתית – מלאני קליין טענה שהתינוק מנסה להתגונן מפני האגרסיות הכרוכות ביצר המוות ע"י כך שהוא מפצל אותן מהעצמי שלו ומשליך אותן על האם, ובמיוחד על החזה שלה. התינוק חווה את החלקים האגרסיביים בעצמו כאילו היו שייכים לאובייקט האימהי. עתה הוא חושש מהתקפה עליו של החלקים האגרסיביים באובייקט האימהי. קליין קראה לשלב התפתחותי זה "העמדה הפרנואידית-סכיזואידית". באותו אופן משליך התינוק על שדי האם חלקים חיוביים שלו. אם כך, יש שד טוב ושד רע והתינוק מזדהה עימם באמצעות הזדהות אינטרוייקטיבית (הפנמה). במשך חצי השנה הראשונה לחיי התינוק הוא נוטש את הפיצול הפרימיטיבי בין טוב ורע ומתחיל לפתח הערכה של אובייקט שלם שיש בו גם טוב וגם רע. סיום התהליך הזה הוא תחילת שלב הדכאון. התינוק גם מפנים את הזוגיות של הוריו במה שקרוי "זוג מופנם". את התפקיד של התינוק יתפוס המטפל הזוגי ומכאן גם האמביוולציה שלו לגבי ההתרחקות-הטמעות עם בני הזוג. בחיי הזוגיות יש נסיון הדדי להבריא ולתקן את האובייקט שנמצא מחדש בבן הזוג באמצעות הזדהות השלכתית, ואז למצוא עצמי חדש ושלם יותר באמצעות הפנמה (הזדהות אינטרוייקטיבית).

הזדהות השלכתית ואינטרוייקטיבית בנישואין – מדובר בשני צעדים המשתלבים זה בזה. כדי להסביר את הקשר ביניהם, נתחיל עם ההשלכה המקורית של האישה. היא משליכה חלק מוכחש מעצמה על בעלה ורואה אותו כאילו הוא נושא את התכונות המוכחשות שלה, בין אם יש לו אותן או לא (כנראה שיש לו לפחות חלק מהן, אם אשתו נמשכה אליו). הבעל יכול להזדהות או לא עם ההשלכה. אם הוא יזדהה, הוא עשוי לעשות זאת בצורה פאסיבית, בשל יכולתה של אשתו להפעיל בו מצב התואם את שלה, גם אם הוא זר לו, או שיעשה זאת אקטיבית (אם יש בו אכן את התכונות המושלכות). הבעל ייטה להזדהות עם החלק המושלך מהעצמי של אשתו (הזדהות מתאימה) או עם האובייקט שמתאים לחלק הזה באשתו (הזדהות משלימה). בפער שבין החלקים של הבעל שמהדהדים חלקים דומים בעצמי של אשתו ובאובייקטים שלה ובין החלקים של הבעל ששונים מאלה של אשתו ושל האובייקטים החיצוניים שלה קיים הפוטנציאל המרפא של התהליכים הדו-צדדיים הללו. לבעל, כאובייקט חדש, יש את הפוטנציאל לשנות את הקשר של אשתו עם העצמי שלה ועם האובייקטים שלה, על ידי כך שיקבל את ההשלכות, יזדהה עימן זמנית, ישנה אותן ויחזיר אותן בצורה בריאה יותר באמצעות תהליך ההכלה (containment), בדומה למה שעושה האם כאשר היא מכילה את הכאב של התינוק ואת הכעס שלו עליה. עתה, תפנים האישה את הגרסה החדשה הזו של עצמה באמצעות הזדהות אינטרוייקטיבית. אך, אם הבעל לא מוכן להזדהות ואינו מציע את ההכלה, תהליך הצמיחה של האישה יעצר. אותו דבר קורה עם הגבר. זהו תהליך זוגי המזין את עצמו. באופן דומה, יתקשרו המטפל ובני הזוג באמצעות העברה והעברה נגדית. אנו מעדיפים שלא להשתמש במונח קנוניה (collusion) שבו השתמש דיקס, משום שהדינמיקה של הזוג אינה מודעת ולכן אין להאשים אותם בכך שהם משתפים פעולה כדי לתסכל האחד את השני, את משפחותיהם או את המטפלים שלהם.

כל עוד מתקיים שיווי משקל בין שביעות הרצון והמתח בנישואים, הכל יופי. פגיעה בקשר תיווצר כאשר שיווי המשקל מופר, על פי התנאים הבאים (ואפילו חלקם):

1. תהליכי הזדהות השלכתית והפנמתית אינם מספקים במידה שווה עבור שני בני הזוג.
2. הכלה של השלכות בן הזוג אינה אפשרית.
3. מתרחשת התקבעות של יחסי האובייקט במקום שינוי לטובה שלהם.
4. הזדהות השלכתית לא מעוררת של אברי המין אינה משתנה באמצעות יחסי מין עם בן הזוג.
5. יש צורך בפיצול של כמה הבטים של מושא האהבה כדי לחוות אותם באופן מאיים פחות, דבר שמוביל לטריאנגולציה המשלבת צד שלישי – ילד, תחביב, עבודה, חבר, הורה או מאהב.

תיאוריית השינוי התראפויטי – בבסיס התהליך עומד שיפור של יכולת בני הזוג להכיל את ההשלכות. בני הזוג לומדים לשנות את ההשלכות אחד של השני, להבחין בין ההשלכות לבין הבטים של העצמי ולבסוף לקחת בחזרה את ההשלכות ולראות את בן הזוג כאדם נפרד אשר בוחרים לאהוב בשל מה שהוא ולא בשל הסיפוק שהוא איפשר לחלקים מודחקים של העצמי. יתכן שתהליך זה יוביל דווקא לפירוד. הצלת הנישואין אינה המטרה של הטיפול הזוגי, אלא שחרורם מציפורני הזדהויות השלכתיות והפנמות בלתי מסתגלות חוזרות ונשנות. במונחיה של קליין, לאפשר למעגל ההזדהות ההשלכתית לפעול ברמה הדכאונית ולא ברמה הפרנואידית-סכיזואידית.

מטרות טיפוסיות של הטיפול הזוגי –

1. להכיר ולהפעיל מחדש את מנגנון ההשלכות של בני הזוג.
2. לשפר את יכולתם של בני הזוג לספק את צרכי ההתקשרות והאוטונומיה.
3. לגלות את החלק המרכזי בקשר, זה שמאפשר תקשורת לא מודעת בין בני הזוג ומובע ביכולתם להביע אמפתיה, לאינטימיות ולמיניות.
4. לקדם אינדיבידואציה של בני הזוג ודיפרנציאציה של הצרכים שלהם כולל הצורך בטיפול פרטני או באנליזה.
5. להשיב את בני הזוג עם בטחון למשימות השלב ההתפתחותי הנוכחי במעגל החיים שלהם.

טכניקות בטיפול הזוגי דרך המטרות של יחסי אובייקט בטיפול הזוגי –

1. הקשבה ללא מודע – באמצעות תשומת לב מושהית והקשבה לא ממוקדת המטפל הופך "את הלא מודע של עצמו לכלי קיבול לשדרי הלא מודע של המטופל" (פרויד).
2. שמירה על ניטראליות – גם כלפי בני הזוג, גם כלפי מטרת הטיפול (שמירה על הנישואין או גירושין). על עמדת המטפל להיות "מעורבת ניטראלית".
3. יצירת מרחב פסיכולוגי – בו הזוג יכול לחוות את הקשר שלו ביחס למטפל. העמדה הטיפולית באה ממושגי ה"מכיל-מוכל" והסביבה המחזיקה. הזוג משתמש במרחב הפסיכולוגי כדי למצוא בתוך המרחב הזוגי דרכים להתמודד עם החרדה. כשזה קורה, אפשר לסיים את הטיפול.
4. שימוש בעצמי של המטפל: יכולת שלילית – החתירה להבנה עשויה לעוות את שדה ההתבוננות של המטפל. לפיכך, עליו להשתמש דווקא באין, בלא ידוע, תוך שהוא זונח את הצורך לדעת תמיד ולכפות משמעות. זה עשוי שלא להתאים לחלק מהזוגות, שצריכים התייחסות תומכת ברורה יותר.
5. העברה והעברת נגד – על המטפל להיות מודע להעברת הנגד שלו. זהו כלי חשוב מאד שהרבה פעמים קרוב ללב העניין הרבה יותר מאשר פרשנויות מודעות של המטפל. ככלל, העברות נגד מתייחסות לשני סוגי העברה:

1. העברת נגד הקשרית - תגובת המטפל להעברה הקשרית, כלומר תגובה של המטופל לסביבה הטיפולית ולפונקציית ההחזקה של המטפל. העברה זו ניכרת בגישות למסגרת הטיפולית, התנגדות לא מודעת באופן כללי, רגשות מודעים ספציפיים והתנהגות כלפי המטפל כאילו היה אובייקט המספק החזקה.

2. העברת נגד ממוקדת – מתבצעת בתגובה להעברה ממוקדת של המטופל, כלומר רגשות שהמטופל מעביר למטפל כאובייקט להתייחסות אינטימית. בדרך כלל העברת הנגד ההקשרית שולטת בתחילת ובסיום הטיפול הפרטני ובמהלך הטיפול המשפחתי. בטיפול זוגי ישנם מעברים מהירים בין העברות הנגד.

המטרה היא אמנם לטפל בהעברות הנגד ההקשריות כדי לאפשר התחלה של הטיפול, אך אנו נתקלים כאמור במעבר מהיר בין סוגי ההעברות. Racker דיבר על העברה מתאימה והעברה משלימה, ככלי לטיפול בהעברות ממוקדות:

1. העברת נגד מתאימה – הזדהות עם העצמי של המטופל.
2. העברת נגד משלימה – הזדהות עם האובייקטים של המטופל.

6. פרשנות של הגנה וחרדה: סעיף ה"בגלל" – להעברה שלושה ממדים:

1. קשר דרוש שמגן מפני
2. קשר שנמנעים ממנו, כאשר שניהם עדיפים על
3. אסון.

7. התמודדות עם פנטזיות ויחסי אובייקט מופנמים – במקום להשתמש בג'נוגראם עדיף לחכות להסטוריה חיה של אובייקטים מופנמים באמצעות קשב להסטוריה של יחסי אובייקט ברגעים טעונים רגשית בטיפול.
8. עבודה עם מצבים מיוחדים 
9. סיום הטיפול – יקרה כאשר:

1. הזוג הפנים את המרחב הפסיכולוגי ועתה יש לו יכולת החזקה בטוחה יחסית

2. הזדהויות השלכתיות לא מודעות זוהו ונלקחו בחזרה ע"י בני הזוג
3. היכולת לעבוד יחד כבני זוג לחיים שוקמה
4. הסקס והאינטימיות מהנים לשני בני הזוג
5. הזוג יכול לחזות את ההתפתחות העתידית שלו ויכול לספק סביבה מחזיקה בצורה משמעותית למשפחה
6. הזוג יכול להבחין בין הצרכים שלהם ושל בן הזוג ולמלא אותם
7. לחלופין, הזוג מכיר בכשלון הנישואין, מבין את חוסר ההתאמה הלא מודעת של יחסי האובייקט ובני הזוג נפרדים תוך עבודה על האבל של הפרידה ומתוך יכולת להמשיך להתאבל על אובדן הנישואין בנפרד אחד מהשני.