חזרה לאתר הראשי
Miller, R.B., Anderson, S., & Keala, D.K. (2004). Is Bowen theory valid? A review of basic research. Journal of Marital and Family Therapy, 30, 453-466
תרגום מלא
תקצירב-15 השנים האחרונות, מספר רב של מחקרים בחן את התוקף המחקרי של תיאורית המשפחה כמערכת של ביון. סקירה בסיסית של מחקרים אלו נתן תמיכה אמפירית לקשר בין דיפרנציאציה (הבחנה) וחרדה כרונית, שביעות רצון מהנישואים, ומצוקה נפשית. ההנחה של ביון על זוגות הממוקמים באותה רמת הבחנה של נישואים לא קיבלה תמיכה. גם תיאוריות הספציפית שלו על מיקום האחים וטריאנגולציה (שילוש) קיבלו תמיכה אמפירית מעטה. מחקר על מעבר רב-דורי התעלם באופן כללי מפרספקטיבה תיאורטית של ביון, ומחקרים נוספים צריכים לבחון את ההנחה של ביון שתיאוריה זו היא אוניברסאלית. בנוסף, חוקרים צריכים עדיין לבחון את השפעת הדיפרנציאציה על תפקוד הילד, בעיות של בריאות פיסית, ויכולת-הסתגלות.
הקדמה התיאוריה של ביון על משפעה כמערכת שיחק תפקיד חשוב בהתפתחות תחום הטיפול בחיי הנישואים והמשפחה (MFT). מורי בראון, שפיתח פרספקטיבה משולבת, נחשב אחד ממייסדי תחום ה-MFT, אשר תיאורים תיאורטיים שלו והסברים על תהליכים משפחתיים תרמו רבות להתפתחות תיאוריה סיסטמאתית כפרספקטיבה קלינית (הום והיקס 2002) בנוסף לחשיבותה של התיאוריה של ביון בהתפתחות התיאורטית של MFT , מטפלים משפחתיים רבים אימצו את הפרספקטיבה שלו כאוריינטציה תיאורטית עיקרית בשעת הטיפול. לדוגמא, זה הבסיס התיאורטי העיקרי של הפרספקטיבה הקלינית המקובלת של שנרץ (1997), בטיפול בחוסר-תפקוד מיני. לתיאוריה של ביון יש השפעה מרובה על MFT רבים שאימצו גישה אינטגרטיבית קלינית. כך, לתיאוריה של ביון יש השפעה ניכרת על פרספקטיבות קליניות של MFT רבים. למרות שבמקור התפתחה כתיאוריה להנחיית התערבויות קליניות, התיאוריה של ביון שולבה לאחרונה בתוך תיאוריות המתארות תהליכים משפחתיים שאינם קליניים. לדוגמא, הבנת תהליכים משפחתיים, של ברודריק (1993), שילב את התיאוריה של ביון בתוך מחקר על תהליכים משפחתיים. בדומה לכך, ספרי הוראה במדעי המשפחה משתמשים בפרספקטיבה של תהליכי משפחה על מנת ללמד סטודנטים ללימודי תואר ראשון אינטראקציות משפחתיות (אנדרסון וסבטלי 1999). ספרי הוראה אלו משתמשים בתיאוריה של ביון כבסיס להדגמה והסבר תהליכי משפחה. למרות התפקיד הבולט שהיה לתיאוריה של ביון בהתפתחות MFT, וגם להשפעה על הפרקטיקה הקלינית העכשווית, לא ניתן למצוא תמיכה אמפירית ביעילות התיאוריה בפרקטיקה הקלינית. סקירה עכשווית בספרות לא הצליח למצוא אף מחקר תוצאה מבוקר שבחן את יעילות התיאוריה של ביון. כתוצאה מכך, לא נמצא מחקר קליני שסיפק תמיכה בתוקף התיאוריה של ביון וביעילות תיאורית MFT. מחקר בסיסי מציע אסטרטגיה אחרת לבחינת התוקף של התיאוריה של ביון. במקום לבחון את יעילות התיאוריה בפרקטיקה הקלינית, מבחן בסיסי יבחן את תוקף הנחות התיאוריה. אם מחקר יתמוך בתוקף של הקונספציות וההנחות של התיאוריה, אז חוקרים ומטפלים ירגישו ביטחון רב יותר בחוזק ובמהימנות התיאוריה. ב-15 השנים האחרונות מספר רב של מחקרים בחנו את התוקף של מושגים רבים של ביון, הנחות וטענות. מחקרים אלו הגיעו מתחומים שונים, כולל סיעוד, MFT, מחקרים על משפחה, ופסיכולוגיה. לאחרונה סקר צ'רלס (2001) 8 מחקרים שבחנו חלק מהמושגים של התיאוריה של ביון. אולם, מרבית ההנחות של ביון וטענות לא טופלו בסקירה זו, ומחקרים חשובים רבים לא נכללו. כתוצאה מכך, סקירה מקיפה תסיע לבחינה הולמת של תוקף התיאוריה של ביון. במאמר זה, נסקור מחקרים בסיסיים הקיימים בספרות הבוחנים את תוקף התיאוריה של ביון. סקירת מחקרים בסיסית היא עקבית עם קריאתו של ווין (1997) לחיזוק הדגש למחקר בסיסי כאבן-דרך חשוב להתפתחות נוספת של תחום MFT.דיפרנציאציה בחינה אמפירית של התיאוריה של ביון תלויה בהתפתחותו של מדד תקף ומתאים לבחינת מושג בסיסי זה של דיפרנציאציה. פיתוח מדד פסיכומטרי לדיפרנציאציה התעכב. ביון עצמו לא עודד מאמץ זה וטען כי ניתן למדוד דיפרנציאציה בצורה מדויקת לאחר חודשים של ראיונות ואינטראקציות (ביון 1978). הוא טען כי מטפלים יכולים להשתמש בדיפרנציאציה של סולם עצמי הנע מ-0 עד 100, אולם, הוא סיפק מספר קווים מנחים לסייע למטפלים להגיע לתוצאה מהימנה ומדויקת. אכן, הוא טען שהקונספט לא ניתן לכימות לצרכי מחקר. כתוצאה מכך, הסולם של ביון היה יעיל רק כאמצעי תיאורטי. 2 מחקרים מוקדמים השתמשו ב”אני” ו”אנחנו” למדידת דיפרנציאציה. ווינבר (1978) וציטרין (1982) השתמשו בשאלון פתוח לדרוג שיעור ה”אני” ו”אנחנו” של זוגות. אסטרטגיית מדידה זו התבססה על הטענה של ביון שאנשים מובחנים (שעברו דיפרנציאציה) משתמשים יותר ב”אני” בשיחה שלהם. אולם, מדדים אלו לא נבחנו פסיכומטרית. דיפרנציאציה של סולם עצמי של קיר (1978) היה ניסיון מוקדם אחר למדוד דיפרנציאציה. הוא פיתח סולם של 72-פריטים, אולם ניסיונות בהמשך להציג תוקף לא היו מוצלחים. כתוצאה מכך, הסולם מעולם לא היה בשימוש.
פיתוח סמכות אישית במערכת המשפחתית שאלון PAFS-Q היה אבן-דרך חשובה בתהליך מתן תוקף לתיאוריה של ביון. שאלון PAFS עם 14-פריטים כלל 7 תת-סולמות: מיזוג/ייחוד בנישואים, מיזוג/ייחוד בין-דורי, אינטימיות זוגית, אינטימיות בין-דורית, משולש משפחת הגרעין, משולש בין-דורי, חרדה בין-דורית, וסמכות אישית. שאלון ה-PAFS שימש מספר חוקרים לבחינת טענותיו של ביון. אולם, הסולם לא פותח למדוד את מושג הדיפרנציאציה של ביון. במקום זאת, השאלון מהווה אמצעי שפותח להעריך את המושג של וויליאמסון – סמכות אישית. וויליאמסון חיבר מספר רעיונות מתיאוריות בין-דוריות, כולל אלו של ביון (1978), ופרמו (1976), ופיתח תיאוריה בין-דורית מותאמת המדגישה כוח וסמכות בין דורות של מבוגרים. למרות שהוא כלל בהמשגה שלו רעיונות מביון ביחס לדיפרנציאציה, ומושגים אחרים של ביון, כגון משולש, הוא התעניין בעיקר בהתפתחות קשרי ילדים בוגרים עם הוריהם, היכן שילדים בוגרים והוריהם הם בעלי כוח שווה. לעומתו, ביון, התמקד בתהליכים רגשיים. כתוצאה מכך, למרות שסולם PAFS הכיל מספר תת-סולמות המורכבים מאספקטים של התיאוריה של ביון, Q-PAFS מודד באמת משהו שונה מדיפרנציאציה. בעשור הקודם, 2 מדדים שפותחו בחנו בצורה מדויקת יותר את מושג הדיפרנציאציה של ביון. 2 סולמות אלו פותחו וקיבלו תוקף במיוחד על מנת למדוד את מושג הדיפרנציאציה לשימוש שיטות מחקר פסיכומטריות סטנדרטיות.. הסולם ה-1, הרמה של הבר של דיפרנציאציה של סולם-עצמי (1993), פותח לפני כ-10 שנים. הוורסיה הסופית הורכבה מסולם אחד שהכיל 24 פריטים שהתמקדו בבשלות רגשית. הפריטים כללו “אני מקבל החלטות בהתבסס על קביעה עצמית של ערכים ואמונות”, “מה שאני מצפה מעצמי הוא יותר חשוב ממה שאחרים מצפים ממני”, “כשיש לי בעיה שמטרידה אותי, אני עדיין יכול לשקול אופציות אחרות לפתרון הבעיה”. תוקף תוכן התקבל באמצעות 2 הערכות מומחים בתיאוריה של ביון ביחס לשיעור הרלוונטיות של הפריטים בסולם. הסולם נמצא במתאם משמעותי עם חרדה כרונית ומצוקה נפשית, שהם עקביים עם התיאוריה של ביון ולכן, ניתן היה לקבוע תוקף מבנה. ערך מקדם אלפא עמד על 0.90, וסיפק מהימנות פנימית הולמת. הסולם השני הוא סולם דיפרנציאציה של המלאי-העצמי (DSI) של סקורון (1998). סולם זה הורכב במקור מ-43 פריטים ושיקף את הרב-ממדיות של מושג הדיפרנציאציה בהיותו מורכב מ-4 תת-סולמות. תת-הסולמות הם קיצוץ רגשי (“אני צריך להרחיק עצמי כאשר אנשים מתקרבים מידי אלי”, או “לעולם לא אשקול פניה למשפחתי לתמיכה רגשית”), פוזיציה של “אני” (“בד”כ איני משנה את התנהגותי רק לרצות אדם אחר”, “אני נוטה לחוש די יציב במצבי מתח”), היענות רגשית (“אני מאוד רגיש מפגיעה של אחרים”), והתמזגות עם אחרים (“נאמר לי שאני עדיין מאוד קשור להורי”). 2 מומחים בתיאוריה של ביון עברו על מאדר השאלות וההגדרות של תת-הסולמות על מנת לוודא שהם עקביים עם ההמשגה של ביון את המושג דיפרנציאציה. מבנה תוקף נקבע באמצעות מתאם בין הסולם וסולמות אחרים שהייתה להם יכולת ניבוי באמצעות התיאוריה של ביון. בעקביות עם התיאוריה של ביון, ה-DSI נמצא במתאם משמעותי עם חרדה כרונית, מצוקה נפשית ושביעות רצון מחיי הנישואין. בנוסף, אנליזת פקטור הציגה תמיכה פסיכומטרית ב-4 תת-הסולמות. מהימנות פנימית של כל סולם נבחנה תוך שימוש באלפא קרונבך. נמצא כי המהימנות הייתה הולמת עבור כל הסולמות (0.88), וגם עבור כל אחד מ-4 הסולמות. תוצאות אלו הראו כי DSI מדד רמות של דיפרנציאציה בסיסית, שהם בסיסיים לתיאוריה של ביון. לאחרונה נערכה רוויזיה בתת-סולם מיזוג עם אחרים. למרות שכל סולם DSI הוא תיאורטי ופסיכומטרי, התוקף ומהימנות של תת-סולם מיזוג עם אחרים היו חסרים. בנוסף, בחינה פסיכומטרית גרמה לרוויזיה של תת-סולם של 12 פריטים ששיפר את המהימנות הפנימית ומבנה תוקף. פיתוח רמת דיפרנציאציה של סולם עצמי (LDSS) ודיפרנציאציה של מלאי עצמי (DSI) הפך את הבחינה הספציפית של מספר טענות של ביון לאפשרי. התוצאה הייתה מספר מחקרים שבחנו רבים מההנחות וטענות בסיסיות של התיאוריה.
דמיון בנישואין השערה בסיסית בתיאוריה של ביון היא שיחידים בוחרים בני-זוג שיש להם אותה רמת דיפרנציאציה של העצמי (ביון 1978). ביון טען “לאנשים שנישאו יש אותה רמת דיפרנציאציה של העצמי” זה קורה כיוון שלכל בן-זוג יש “צורך בהעצמה רגשית מהקשר”. למרות שלטענה זו יש תמיכה במחקרים שנערכו מוקדם יותר, השימוש במדדים לא-תקפים של דיפרנציאציה, במחקרים שנערכו מאוחר יותר ועשו שימוש במדדי LDSS ו-DSI נמצאה תמיכה קטנה אם בכלל להשערה זו. אכן, מחקרים שהשתמשו ב-LDSS ו-DSI ספקו תמיכה משכנעת לטענת הדמיון. 2 מחקרים שלא פורסמו נערכו ע”י ריכטר (1998) וריצרד (1988) אשר השתמשו ב-LDSS למדוד רמת דיפרנציאציה של בן-הזוג, אך לא הצליחו למצוא תמיכה בהשערת הדמיון. ריכטר (1998) השווה תוצאות של 91 זוגות על LDSS למדידת חיבור אקראי של זוגות-מדומים השוואת תוצאות בין זוגות ממשיים וכאלה שהתחברו באופן אקראי לא הראה הבדלים משמעותיים בדמיון בדיפרנציאציה בין 2 הקבוצות. תוך שימוש במתודולוגיה דומה, סקורון (2000) הגיע לתוצאות שניתן להשוות ביניהן תוך שימוש ב-DSI, על מנת להשוות 39 זוגות שנשואים בממוצע 16.4 שנים וזוגות-מדומים שהתחברו באופן אקראי. שוב, התוצאות הראו שזוגות ממשיים לא היו דומים יותר ממה שניתן לצפות מחיבור אקראי. לבסוף, קוסק (1998) מצא כי בין 109 זוגות שהיו נשואים כ-21.6 שנים, הנשים זכו באופן עקבי בניקוד נמוך יותר ב-DSI מאשר הבעלים שלהם, באופן שסתר את השערתו של ביון.
חרדה כרונית תוצאה בסיסית של רמה נמוכה של דיפרנציאציה היא חווית החרדה הכרונית של חברי המשפחה. לפי ביון “חרדה כרונית עולה כאשר רמת הדיפרנציאציה יורדת” וטען כי רמות של חרדה כרונית ודיפרנציאציה נמצאים במתאם שלילי. בנקודה מסוימת, הוא אפילו טען שב-2 המושגים ניתן להשתמש לסירוגין. אחת הסיבות לקשר בין חרדה כרונית ודיפרנציאציה היא כי לאנשים שעברו דיפרנציאציה גרועה רמת חרדה גבוה ביחס לסוגיית עזיבת משפחת המקור וקבלת אחריות על חייהם. הם חסרי ביטחון ביכולתם לנהל את חייהם ולדאוג לעצמם. כמו כן, אנשים עם רמה נמוכה של דיפרנציאציה אינם יכולים להתמודד כראוי עם מצוקה, היוצר חרדה קבועה ביחס למצוקות בעתיד (קר 1988). לפיכך, ביון הציע שרמת הדיפרנציאציה נמצאת במתאם משמעותי עם חרדה כרונית. מספר מחקרים בחנו טענה זו באמצעות מדידת החרדה כתכונה, המשקפת את האספקט הכרוני של ההמשגה של ביון את החרדה בתיאוריה שלו. בעקביות עם התיאוריה, מחקרים תמכו בהנחה שדיפרנציאציה נמצאת במתאם שלילי עם תכונת החרדה. במחקר של הבר (1993),השתתפו 372 משתתפים בגילאי 21, נמצא קשר שלילי בין דיפרנציאציה ותכונת חרדה, עם מתאם של 0.56- בין LDSS וסולם למצב תכונת חרדה. גריפין ואפוסטל (1993) דיווחו על תוצאות דומות במחקר עם 20 זוגות שהשתתפו בתכנית לחיזוק הקשר. המתאם בין ה-LDSS ותכונת החרדה במחקר שלהם היה 0.47- לפני הבחינה ו-0.46- אחרי. מחקר של 112 מבוגרים שגדלו במשפחות עם אלכוהוליזם נמצא גם קשר דומה בין LDSS וחרדה כרונית, עם מתאם של 0.67-. תוך שימוש ב-DSI למדידת דיפרנציאציה במחקר של סקורון ופרידלנדר (1998), נבחן הקשר בין דיפרנציאציה וחרדה כרונית. בהתבסס על מדגם של 313 אנשים בארה”ב, בממוצע גילאים 36, נמצא מתאם של 0.67- בין דיפרנציאציה ותכונת חרדה. לבסוף, במחקר עם שלישיות ממוצא פיליפיני של אמהות אבות פלוס ילד, דיווחו טוסון ופרידלמד (2000) שמקדם הרגרסיה של תכונת החרדה היה 0.39-, כאשר שלטו בסימפטומים פסיכולוגיים אחרים. בגלל הצורך של אנשים עם רמת חרדה כרונית גבוהה לנהל את החרדה שלהם, הציע ביון כי אנשים בד”כ משתמשים ב-4 מכניזם ל”השתלט” או לנהל את החרדה שלהם (קר וביון 1988). יחיד עם רמת חרדה כרונית גבוהה יעסוק כנראה בקונפליקט הקשור לחיי הנישואים, יעבור בעיות פיסיות או רגשיות, כנראה לילד יהיו בעיות של בריאות פיסית או רגשית, ו/או יקשרו אנשים נוספים לקשר. לפי ביון, משפחות שונות בחורות בצורה שונה ב-4 אסטרטגיות, אך המטה היא תמיד להפחית את רמת החרדה הכרונית שהוא חווה. נערך מחקר לבחינה מדויקת של הקשר בין רמת דיפרנציאציה, אשר, לפי ביון, מייצג חרדה כרונית, וקונפליקט הקשור לנישואין ותפקוד של בני-הזוג. בנוסף, מספר מחקרים חקרו את מושג השלושה (טריאנגולציה) במערכות משפחה. אולם, אף מחקר לא עסק במושג התיאורטי של ביון לפי רמת דיפרנציאציה קשורה לתפקוד הילד
תפקוד נפשי ופיסי של מבוגרים בגלל רמות גבוהות של חרדה כרונית, טען ביון כי אנשים עם רמות נמוכות של דיפרנציאציה נמצאים בסיכון גבוה לבעיות נפשיות ופיסיות (ביון 1976,1978). לדעתו בעיות נפשיות ופיסיות משרתות כפונקציה ליכולת “לשלוט” על החרדה הכרונית. לדוגמא, מיכאל קר, שעבר עם ביון בשנים האחרונות שלו וסייע לנסח במדויק את התיאוריה, טען כי הפרעות אכילה “מדגימות ומגלות את החרדה” ו”עיסוק מוגבר בבעיות בריאות וסימפטומים פיסיים יכול להיות צורה אחרת לבטא את החרדה” כך, לפי ביון רמות דיפרנציאציה יהיו קשורים ביחס הפוך לבעיות נפשיות ופיסיות. מחקרים תמכו בד”כ בקשר בין דיפרנציאציה ורווחה נפשית. מספר מחקרים נערכו תוך שימוש ב-LDSS כמדד לדיפרנציאציה. האבר (1993), במדגם של 372 משתתפים, מצאה כי רמת דיפרנציאציה נמוכה יכלה לנבא על סולם של 50-פריטים של רשימת התנהגויות, המהווה אינדקס לחוסר תפקוד התנהגותי של בוגרים. המתאם בין 2 המדדים היה 0.60-. בדומה לזאת, מתאם משמעותי נמצא בין LDSS ורווחה נפשית, תוך שימוש בסולם רווחה נפשית של סולם בריאות נפשית ל-136 נשים נשואות (בוהלנדר 1995) ו-95 גברים נשואים. לבסוף, מחקר שנערך עם 83 נשים בעלות השכלה גבוהה מצא מתאם משמעותי בין LDSS ובריאות נפשית (דוויס וגונס 1992). 4 מחקרים השתמשו ב- DSI לבחון את הקשר בין דיפרנציאציה ומצוקה נפשית, כאשר כולם תמכו בהשערת הקשר. סקורון ופרידלנדר (1998) מצאו קשר משמעותי בין דיפרנציאציה וסימפטומים נפשיים כפי שנמדדו בסולם סימפטומים של הופקינס. הם דיווחו כי DSI הסביר 42% מהשונות במצוקה נפשית במדגם. במחקר שערכו עם אנשים מהפיליפינים, מצאו טוסון ופרידלנדר (2000) ש-DSI נמצא במתאם משמעותי עם אינדקס חומרה גלובלי של 90-SCL. לבסוף, מחקר של 301 אנשים בארה”ב בגילאי 21 עד 60 בחן את הקשר בין DSI וציונים בסולם דפרסיה של באק שמצא מתאם משמעותי של 0.59-. כך, 8 מחקרים מצאו באופן עקבי קשר היפותטי בין דיפרנציאציה ומצוקה נפשית. ממצא זה היה מוצק כיוון שהממצאים היו עקביים אפילו שהמחקרים השתמשו ב-2 מדדים של דיפרנציאציה ו-7 מדדים שונים של מצוקה נפשית. בנוסף, הקשר בין דיפרנציאציה ומצוקה נפשית היה די חזק. רק מחקר אחד בחן את הטענה של ביון שרמות נמוכות של דיפרנציאציה קשורים לבעיות פיסיות. ווינר (1989) בחן את השפעת הצמצום הרגשי בקרב 130 בוגרים שהתגרשו לאחרונה. הוא מצא כי הצמצום הרגשי יכל לנבא בעיות פיסיות בקרב נשים, אך לא גברים.
שביעות רצון מהנישואין לפי ביון קונפליקט הקשור לנישואין הוא תוצאה שכיחה של רמות נמוכות של דיפרנציאציה. בקרב אנשים עם רמות גבוהות של חרדה כרונית, קונפליקטים הקשורים לנישואין משרתים כטריגר לחרדה (ביון 1978). לפי קר “כאשר אנשים מסוימים חשים חרדה, הם הופכים נחושים יותר לשנות אחרים לנהוג על פי הבנתם. ככל שרמת חרדה גבוהה יותר, כך הם בטוחים יותר שהם יודעים מה נכון או הטוב ביותר” (1988). כמו כן הם ברמת היענות רגשית גבוה יותר. בנוסף, אנשים עם רמות נמוכות של דיפרנציאציה יש יכולת תפקוד מוגבלת וגם יכולת נמוכה לנבדלות וקרבה. כתוצאה מכך, לפי התיאוריה של ביון, הדיפרנציאציה תהיה במתאם חיובי עם שביעות רצון מהנישואין. מספר מחקרים בחנו טענות אלו ומצאו קשר חיובי חזק בין דיפרנציאציה ואיכות חיי הנישואין. במחקר מוקדם של האבר (1984), שבו השתמשה בוורסיה המקורית של ה-LDSS, היא מצאה מתאם בין LDSS וסולם קונפליקט בין-אישי, שמדד את היקף תפיסת מימוש הצרכים הנפשיים בקשר. היא מצאה כי, בקרב אותם 168 זוגות, רמות גבוהות של דיפרנציאציה ורמות נמוכות של קונפליקט השייך לנישואין. מחקר אחר של 60 זוגות נשואים אשר עשה שימוש ב-LDSS מצא קשר משמעותי בין דיפרנציאציה ושביעות רצון מהנישואין, כפי שהנמדד באמצעות מבחן התאמה לנישואים של לוק-וואלס (ריצרדס 1989). מחקר של סקורון אשר השתמש ב-DSI מצא קשר חיובי בין דיפרנציאציה ואיכות חיי הנישואין. ב-2 מחקרים שונים אשר כל אחד השתמש בסולם התאמה זוגית למדוד שביעות רצון מהנישואין, דיפרנציאציה ושביעות רצון מנישואין היו קשורים משמעותית. כאשר סקורון (2000) בחן את האפקטים התלויים של 4 תת-סולמות של DSI במחקר השני, נמצא כי תוצאות הקיצוץ הרגשי של הבעלים נמצא במתאם עם ציונים בסולם איכות חיי הנישואין של הבעלים והנשים. סך כל הציונים ב-DSI הסבירו 74% משביעות רצון בחיי הנישואים של הנשים ו-61% של הבעלים.
טריאנגולציה (משולש) לפי התיאוריה של ביון, טריאנגולציה, בדומה לסימפטומים בין בני-זוג ומצוקות הקשורות לחיי הנישואין, משרת כטריגר לךחרדה. ביון וקר (1988) טענו כי, ההשפעה העיקרית על פעילות המשולש היא החרדה. כאשר היא נמוכה, הקשר בין 2 אנשים יכול להיות רגוע ונוח... כאשר החרדה גדלה, האדם השלישי הופך מעורב במתח של הצמד, ונוצר משולש. מעורבות זו של אדם שלישי מפחיתה חרדה בצמד תוך פיזור החרדה ל-3 השותפים. למרות שמשולש משרת כמפחית חרדה בקשר הנישואים, לפי ביון הוא יחזק את החרדה של השותף השלישי, שהוא בד”כ ילד. ביון האמין שלילד שהוא מוקד להשלכה של אותה חרדה תהיה רמת דיפרנציאציה נמוכה מזו של ההורים והוא יפגין מצוקה (ביון 1978). 2 השערות עולות מתוך התיאוריה של ביון. ראשית, אם ההנחה של ביון נכונה, צריך אז להיות קשר חיובי משמעותי בין חרדה והטריאנגולציה. למרות שמחקרים הראו קשר חיובי בין מצוקה בחיי הנישואין וטריאנגולציה, אף מחקר שנערך מצא קשר ישיר בין חרדה כרונית וטריאנגולציה. כתוצאה מכך, ההנחה של ביון נותרה ללא-בחינה אמפירית. ההנחה השנייה של ביון היא שטריאנגולציה מובילה לירידה בחרדה בקרב בני הזוג בתוך המשולש, אך התחזקות ברמת החרדה אצל השותף השלישי, בד”כ הילד. גידול זה של החרדה של הילד גורם בד”כ לילד להפגין סימפטומים של מצוקה. קר וביון (1988) הציעו שילד הנחשף לחרדה ממושכת הקשורה למעורבות במשולש רגשי מפגין בד”כ סימפטומים נפשיים, פיסיים או חברתיים. רק 2 מחקרים בחנו את טענותיו של ביון ביחס לטריאנגולציה המחזקת חרדה כמכניזם אשר בו טריאנגולציה יוצרת סימפטומים של מתח ומצוקה בקרב ילדים, ואף מחקר לא תמך בתיאוריה זו של ביון. בנסון ועמיתים (1993) מצאו כי בקרב מדגם גדול של 977 משולשים רב-דוריים לא נמצא מנבא משמעותי לחרדה של המשתתפים כאשר שלטו בשאר גורמי משפחת המוצא וגורמים דמוגרפים. הם מצאו כי, למרות שטריאנגולציה יכלה לנבא משמעותית תקשורת קשה ופוגעת בקשרים האינטימיים של המשתתפים, חרדה לא הייתה גורם מתווך בקשר שבין 2 המשתנים. אולם מספר מחקרים חקרו את ההשערה הכללית יותר לפי טריאנגולציה קשורה לתוצאה שלילית בתחומים הפיסיים, החברתיים ורגשיים, ומחקרים אלו העלו תוצאות שונות. כמעט כל מחקרים אלו השתמשו בסולם טריאנגולציה של Q-PAFS למדוד את הטריאנגולציה. למרות ש-Q-PAFS כללי אינו מדד מתאים לדיפרנציאציה, תת-סולם של טריאנגולציה נראה היה מדד מתאים לטריאנגולציה בין-דורית. אולם, מחקר פסיכומטרי קטן נערך לבחינת תוקף תת-הסולם כמדד ספציפי של טריאנגולציה.
סימפטומים פיסיים מחקרים קיבלו תוצאות שונות להשפעת הטריאנגולציה על הבריאות. פרוטינסקי וגליקלי (1996) מצאו שסולם טריאנגולציה של Q-PAFS, ביחד עם תת-סולם אינדיווידואליות, מסביר 11% מהשונות בדיווח-עצמי על בעיות בריאות בקרב מדגם אקראי של בנות בגיל הקולג'. במחקר אחר, חוקרים מצאו שטריאנגולציה הייתה קשורה חיובית למחלות שונות, כפי שנמדד ע”י מבחני מעבדה בקרב 40 ילדים עם מחלות מעיים. אולם, ברי ועמיתים (1987) לא מצאו קשר משמעותי בין ציונים של 324 סטודנטים בתת-סולם טריאנגולציה בין-דורית של Q-PAFS וסולם של מחלות הנובעות ממתח, המודד בריאות כללית וגם סימפטומים ספציפיים.
סימפטומים רגשיים מחקרים על הקשר בין טריאנגולציה ומתח נפשי העלו תוצאות מעורבות. וונג וקרן (2001) מצאו תמיכה קלה להשערות של ביון בקשר לדיכאון. במדגם של 34 זוגות בטיפול ו-40 זוגות מהקהילה וילדיהם, בני 6-10, הייתה סבירות גבוה יותר לראות סימפטומים אצל הילדים כאשר האבות תפסו את קיום המשולש במשפחה. אולם, במחקר עם 93 נשים, המשולש לא הסביר כמות משמעותית של השונות בדיכאון או בהערכה עצמית. הם מצאו, שמשולם נוכחי הסביר כמות משמעותית של שונות בנוירוטיות.
סימפטומים חברתיים המחתק תמך באופן כללי בקשר בין טריאנגולציה ותוצאות חברתיות שליליות. בנסון ועמיתים (1993) מצאו כי המשולש היה קשור משמעותית עם תקשורת לקויה ופוגעת בקשרים אינטימיים. פרוטינסקי וגילקי (1996) מצאו כי אינדיווידואליות וסולם משולש בין-דורי של Q-PAFS הסביר 27% מהשונות בציוני הערכה-עצמית. לרסון, בנסון, ווילסון ומדורה (1998) דיווחו כי טריאנגולציה הייתה קשורה שלילית לעמדה חיובית ורגש כלפי נישואים. סמית, ריי ווצלר ומיהאלי (1998) מצאו כי, בקרב 106 סטודנטים, המשולש נמצא במתאם משמעותי עם ציוני התאמה לקולג' שעלו ממבחני אישיות (MMPI). בדומה לזאת, לופז (1991) מצא כי סטודנטים ממשפחות עם רמות גבוהות של טריאנגולציה הפגינו הסתגלות אישית ואקדמית דלה לקולג' מסטודנטים שבאו ממשפחות עם רמת טריאנגולציה נמוכה. נמצא גם מתאם שלילי בין טריאנגולציה ואינטימיות (ווסט, זרסקי והרוויל 1986). לבסוף, מחקרים מצאו קשר משמעותי בין טריאנגולציה והתפתחות האגו במדגם חוצה-תרבות עם נערות בארה”ב ויפן. תוצאות דומות דווחו ע”י בל ובל (1982) למדד כללי של תפקוד בהתבגרות שכלל התפתחות האגו. כך, למרות התמיכה האמפירית החלקית לתפקיד הסיסטמאתי הכללי של המשולש במשפחה, לא נמצא תמיכה למושג הספציפי בתיאוריה של ביון – הטריאנגולציה. לטענתו כי למשולש יש תפקיד בחרדה לא נבחן אמפירית. כמו כן, חוקרים לא הצליחו לתת תוקף להנחה שהחרדה מתווכת את הקשר בין טריאנגולציה וסימפטומטולוגיה של ילדים.
העברת בין-דורית של תהליכים רגשיים התיאוריה של ביון מניחה כי: מגמות טריאנגולציה בתפקוד משקפות קשר באופן שיטתי ובר-ניבוי תהליכים המקשרים בין תפקוד חברי המשפחה מעבר לדורות... תהליכי רגש בטריאנגולציה...כולל רגשות תחושות ועמדות שנקבעו באופן סובייקטיבי, ערכים, ואמונות המועברים מדור לדור (קר וביון 1988). לפי ביון תהליכי העברה אלו מתרחשים באמצעות 2 מסלולים עיקריים. ראשית, הוא טען כי רמה כללית של תפקוד הוא יציב יחסית בין הדורות, יחד עם “נטייה לתפקוד במשפחה רב-דורית” ביון טען שמדובר בעובדה פשוטה לפי תפקודו של היחיד והמשפחה דומים מעבר לדורות. הוא טען כי “הרבה מהמעבר הבן-דורי כנראה מתבסס בצורה פשוטה על סמיכות ממושכת” ו”רובם נראו קשורים לנטייה העמוקה של האדם לחקות אחד את השני” (קר וביון 1988). קיימים מחקרים רבים בספרות מדעי החברה התומכים בהנחות תיאורטיות של ביון לפיהם ערכים של ההורים ואמונות יכולים לנבא את אלו של הילדים. רבים ממחקרים אלו נערכו בתחומי מדעי החברה והגרונטולוגיה (מדעי הזקנה) והופיעו בשנות ה-70 כאשר מחקרים ביחס ל”פער הדורות” נערכו על מנת לבחון המשכיות בין דורות (טרול ובנגסטון 1979). מחקרים אלו מצאו באופן עקבי שערכים של הורים וילדים ואמונות נמצאו במתאם גבוה, כפי שהניח ביון. בספרות ניתן למצוא גם תמיכה רבה לכך שרמות אינדיווידואציה ותפקוד בתוך הקשר עוברים מדור לדור. לדוגמא, מחקרים הראו שמתקיימים תהליכי העברת בין-דורית לאלימות (אלכסנדר, מור ואלכסנדר 1991), גירושים (אמטו 1996) ואיכות הקשר. חוקרים הראו גםן שהפרעות אכילה, דפרסיה ואלכוהוליזם מועברים מדור לדור. למרות תמיכה ממשית בהנחה שתהליכים משפחתיים ואינדיווידואליים עוברים בין-דורות, תהליכי ההעברה בד”כ אינם-עקביים. לדוגמא, למרות ממצאים לכך שאלימות עוברת בד”כ לדור הבא, קאופמן וזיגלר (1987) מצאו שרק 30% מאלו שגדלו בבתים אלימים הפכו עברייני אלימות. כמו כן, מספר מחקרים הציעו כי תהליכי ההעברה יכולים להשתנות על בסיס ג'נדר. אמטו (1966) מצא כי גירושי הורים יכולים לנבא גירושים מאוחרים אצל הבנות, אך לא לבנים. בצורה אחרת, לאיכות הנישואים של ההורים הייתה יכולת לנבא את איכות נישואי הבנים, אך לא של הבנות. כך, החשיפה לתפקוד המשפחה והיחיד אינו יכול להסביר בצורה הולמת את תהליכי ההעברה הבין-דורית. ביו סייע להסביר את התהליכים והציע שתהליכי ההעברה מתרחשים גם ברמה הרגשית (לרסון ווילסון 1998), עם רמות של דיפרנציאציה ודפוסי תפקוד המועברים מההורים לילדים באמצעות “תהליכי השלכה של המשפחה”. חרדה גבוה בין ההורים תגרום להם לתפוס, או לדמיין, את הילד כמי שיש לו התנהגויות מסוימות ותכונות. כאשר ההורה ינהג בילד כאילו התנהגויות ותכונות אלו הן אמיתיות, הילד יתנהג באופן שהוא עקבי עם אותן תפיסות. כתוצאה מכך, רמות קיצוניות של דיפרנציאציה וחרדה יעברו מדור לדור באמצעות ילדים ספציפיים ויודגמו כערכים בין-דוריים ודפוסי התנהגות. בגלל תהליכי ההשלכה של המשפחה, “יהיו ילדים שיגדלו עם רמת דיפרנציאציה גבוה יותר...מזו של ההורים, חלקם יגדלו עם רמת דיפרנציאציה נמוכה יותר מזו של ההורים, ואחרים יגדלו עם אותה רמת דיפרנציאציה של ההורים” (קר וביון 1988). כך, התיאוריה של ביון מסייעת להסביר מדוע ילדים באותה משפחה יש רמות שונות של דיפרנציאציה ומציגים תכונות שונות ממשפחת המקור שלהם. רק 2 מחקרים בחנו אספקטים ספציפיים בתיאוריה של ביון ביחס להעברה בין-דורית. טאוסון ופרידלנדר (2000) ערכו מחקר בפיליפינים שתמך בתיאוריה של ביון לפיה רמות הדיפרנציאציה של ההורים אינו יכול לנבא את הרמות של הילדים. שימוש במדגם של 2דורות של 306 הורים מבוגרים וילדיהם המתבגרים, נמצא כי רמות דיפרנציאציה של הורים וילדיהם לא היו במתאם. רוזן, ברטל-הרינג וסטיץ (2001) בחנו לאחרונה קונספט של ביון העוסק בתהליכי השלכה של ההורים ע”י בחינת מודל מסלול סטטיסטי שכלל דיפרנציאציה במשפחת המקור כמשתנה מתווך בין אלימות במשפחת המקור ואלימות כיום בקרב 411 סטודנטים בקולג'. הם מצאו כי לדיפרנציאציה תפקיד מתווך משמעותי בתהליכי ההעברה, כפי שניבא ביון. כאשר הוסיפו דיפרנציאציה למודל מסלול, השונות המוסברת במודל ירדה מ-10% ל-30%. כתוצאה מכך, למרות ש-2 מחקרים אלו העניקו תמיכה אמפירית מוגבלת לאספקטים בתיאוריה של ביון על העברה ביו-דורית, הטענה שלו בדבר תהליכי השלכה במשפחה של העברה בין-דורית לא ניתן למצוא.
מיקום האחים ביון אמר “אני מאמין שאף נתון כלשהו אינו חשוב יותר מאשר ידיעת מיקומם של האחים בדור הנוכחי והקודם” ההנחה הבסיסית של סדר הלידה הוא שנקבעות תכונות מסוימות הקשורות למיקומו של היחיד במשפחת המקור (קר וביון 1988)ץ לפי ביון “הפרופיל יכול להיות מאוד מדויק כך שניתן לבנות מחדש את התהליכים הרגשיים של הדורות הקודמים במשפחה, להבין את ההליכים הרגשיים בהווה ולהעלות השערות בקשר לעתיד”. למרות ביטחונו הרב ביחס להשפעת מיקום האחים על תהליכים רגשיים, תפיסתו של ביון ביחס למיקום האחים הוא רעיון שכמעט ואינו מוגדר בתיאוריה. הוא פירט מעט מאוד ביחס למושג, ובמקום זאת, התייחס לעבודתו של וולטר תומן (ביון 1978). יש לומר כי, הרעיון של תומן (1976) על מיקום האחים נידחה על ידי חוקרים לטובת מושגים של אדלר ביחס לסדר הלידה. התיאוריה של תומן ביחס לסדר הלידה ידוע פחות ונחקרה פחות מהתיאוריה הפופולארית של אדלר. תומן שיער כי לא רק סדר הלידה משפיע על האישיות, אלא מין הילד (תומן 1976). זה הוביל אותו להגדיר 16 פרופילים של אישיות בניגוד ל-4 מבנים של אדלר. אולם, למרות שרעיונות של תומן ואדלר שונים במובנים מסוימים, העיקרון הבסיסי לפיו אישיות מושפעת ממיקומו בין האחרים במשפחה, הוא דומה. רק 2 מחקרים ניסו לתקף את הפרופילים האישיותיים של תומן, ואף אחד מהם לא הצליח לתמוך בהנחותיו. ווקלר ופלקר (1971) ערכו מחקר עם 96 נשים בכיתות ללימודי פסיכולוגיה שקראו תיאורים של 16 פרופילים אישיותיים ונתבקשו להגדיר איזה מהם מתאר אותן בצורה הטובה ביותר. מתוך 96, רק 27 בחרו תיאור שהתאים למיקומן במבנה המשפחתי. קרואק ואולסון (1977) בחנו את ההשערה במלואה באופן שממוצע ציוני-T על 10 סולמות בסיסיים של MMPI לא יהיה שונה ב-15 קטגוריות (הם פסלו את קטגורית הבן-היחיד). תוך שימוש במדגם של 261 סטודנטים, הם מצאו תמיכה מוגבלת להשערה של תומן, כיוון שהיו הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בין חלק מ- 15 הקטגוריות. חוסר תוקף אמפירי זה הוביל לדחיית התיאוריה של תומן. באחת הסקירות האחרונות שעסקו בסדר הלידה, הצהיר החוקר “בגלל חוסר תוקף אמפירי, מידע כגון זה של מבנה המשפחה של תומן לא נכלל”. כך, קיימת תמיכה מעטה ברעיונותיו התיאורטיים של תומן. כמו כן, רוויזיה שערך ביון לתיאוריה של תומן מעולם לא נבחנה. ביון ציין כי התיאוריה של תומן מסבירה כנראה תפקוד נכון ובריא של משפחות אך אינה מסבירה היטב את החוסר-עקביות שהוא ראה במשפחות שאיתן עבד. ביון הניח כי שמיקום סדר-הלידה יכול להשפיע על תפקוד של היחיד ולשמש יתרון או חיסרון באמצעות דיפרנציאציה ותהליכי ההשלכה של המשפחה . לרוע המזל, אין מחקרים שיאששו או ידחו את רעיונותיו המיוחדים של ביון בקשר לסדר הלידה. למרות חוסר תמיכה אמפירית ברעיונותיו של תומן, מחקרים תמכו ברעיון הכללי לפיו סדר הלידה משפיע על התפתחות האישיות. מטה-אנליזה למחקרים סדר-לידה ששלטו במספר האחים ומעמד חברתי מצאו תמיכה משמעותית להשפעת מיקום משפחתי על מאפייני אישיות (סולווי 1995). סולווי מיין מחקרים אלו לפי חמש ממדים גדולים של האישיות (החצנה, נינוחות, נוירוטיות, פתיחות ומודעות) ומצא כי פרופורציית המחקרים שאיששו את הקשר המנבא היה משמעותי לכל 5 הממדים. סקירה איכותית של הספרות המתבססת על התיאוריה של אדלר מצא גם שסדר לידה היה מנבא עקבי של מאפייני אישיות (אקשטיין 2000). אולם מחקר שעסק בסדר-לידה, באופן כללי, קיבל ביקורת על שלא שלט במין המשתתפים, מספר האחים, גיל והרווח בין האחים, מצב נפשי ומצב סוציו-אקונומי. בנוסף, התוצאות הברורות ביותר הופיעו רק עבור הבכור, עם תוצאות ברורות פחות עבור שאר 3 הפרופילים של אדלר (ווטקינס 1992). למרות ביקורת זו, מחקרים שעסקו בסדר לידה של אדלר הראו באופן עקבי קשר משמעותי בין סדר לידה ואישיות, וספקו תמיכה עקיפה לרעיונות כלליים של ביון ביחס למיקום האחים במשפחה. לסיכום, רעיונות ספציפיים של ביון ביחס לסדר לידה לא קיבלו תמיכה במחקרים. אולם, לעיקרון הכללי יותר שמיקומו הילד במשפחה משפיע על אישיותו יש תמיכה אמפירית רבה.
אוניברסאליות התיאוריה של ביון ביון טען שהתיאוריה שלו היא אוניברסאלית. הוא הצהיר שהיא ניתנת ליישום “בכל המשפחות ובכל התרבויות”. אחת מסוגיות האוניברסאליות היא היכולת של התיאוריה להסביר תהליכים רגשיים במשפחה המתאימים לגברים ונשים. למרות שאחרים ביקרו את התיאוריה שלו על “הערכת-יתר סטריאוטיפית של מאפיינים גבריים” (נודסון-מרטין 1994) והתעלמות מהתהליכים בהן נשים מגדירות עצמן (אולט-רייה 1986), ביון המשיך לטעון כי התיאוריה שלו אוניברסאלית. מספר מחקרים הישוו רמות דיפרנציאציה של גברים ונשים אך התוצאות לא היו עקביות. האבר (1993) ומיינרד (1997), השתמשו ב-LDSS, ולא מצאו הבדלי ג'נדר ברמות דיפרנציאציה, אולם לנשים היו רמות גבוהות יותר בתת-סולם של היענות רגשית.. תוצאות מעורבות נמצאו בתת-סולם המיזוג, כאשר אחד המחקרים מצא הבדלי דיפרנציאציה בג'נדר (קוסק 1998) ואחר דיווח שלא מצא הבדלים (סקורון ושמיט 2003). תוצאות אלו הראו תמיכה ראשונית לרעיון כי, למרות הבדלי ג'נדר במספר מרכיבים של דיפרנציאציה, אין הבדלים ברמה הכללית של הדיפרנציאציה, כפי שנמדד באמצעות LDSS ו-DSI. כפי שניבוא ביון, נשים וגברים ברמת דיפרנציאציה נמוכה מועדים לחוות בעיות נפשיות ומתח בחיי נישואים. מספר מחקרים מצאו שהשפעת הדיפרנציאציה על המתח בחיי הנישואים יהיה משמעותי לגברים ונשים (ריצרדס 1989) בדומה לזאת, הרווחה הנפשית של גברים ונשים מושפעת מרמות דיפרנציאציה. לדוגמא, ג. בוהלנדר (1995) חקר מדגם של נשים ואילו ר. בוהלנדר (1999) חקר מדגם של גברים בלבד תוך שימוש במערך מחקר דומה. הם מצאו באופן בלתי תלוי שדיפרנציאציה יש השפעה משמעותית על רווחה נפשית של נשים וגברים, בהתאמה. המחקר היחיד שבחן השפעת דיפרנציאציה על בריאות פיסית מצא הבדלי ג'נדר. ווינר (1989) מצא כי לדיפרנציאציה יש קשר משמעותי עם בריאות של נשים, אל לא של גברים. מחקר אחד בלבד חקר הבדלים תרבותיים בארה”ב ומצא תוצאות לא-עקביות. סקורון ושמיט (2003) דיווחו על מחקר של 225 מבוגרים שמבחינה אתנית ורמת ההכנסה לא נמצא הבדל משמעותי על רמת דיפרנציאציה. אולם , הם מצאו שרמת השכלה הייתה משמעותית, ככל שרמת השכלה גבוה יותר כך גבוהה רמת הדיפרנציאציה.
דיון סיכום מחקרים אמפיריים תמכו ברעיונות תיאורטיים רבים של ביון. ההשערה העיקרית לפיה דיפרנציאציה מאופיינת בחרדה כרונית קיבלה תמיכה אמפירית בסיסית. כתמיכה בתיאוריה של ביון, דיפרנציאציה וחרדה נמצאו קשורים משמעותית עם התאמה נפשית ושביעות רצון מהנישואין. בנוסף, ממצאים אלו נראים די יציבים, ועקביים מעבר למדדים שונים ומתאמים די גדולים. עקרונות אחרים מהתיאוריה של ביון לא קיבלו תמיכה אמפירית דומה. לא נמצא תוקף לכך שאנשים נישאים למי שיש רמת דיפרנציאציה דומה. מעט תמיכה גם להנחה ביחס למיקום האחים, למרות קיומו של גוף מחקרי גדול בספרות שטוען לקשר כללי בין מיקום האחים ומאפייני אישיות. למרות התמיכה האמפירית בנטייה של זוגות לשלב את הילד במשולש בשעת קונפליקט, אף מחקר לא נערך למצוא קשר בין חרדה כרונית עם תהליכי הטריאנגולציה, כפי שניסח ביון. בנוסף, ההנחה של ביון כי חרדה משחקת תפקיד מתווך בהשפעה על טריאנגולציה על סימפטומים של הילד לא קיבל תמיכה אמפירית. השערתו של ביון ביחס לתהליכי השלכה של המשפחה את העברת הטריאנגולציה לא נחקר. למרות תמיכה בסיסית בהנחה שתהליכי משפחה עוברים מדור לדור, ההסבר של ביון להעברה לא קיבל תמיכה אמפירית מספקת. לבסוף, חסר מחקר שיבחן את טענתו של ביון שהתיאוריה שלו היא אוניברסאלית. מספר המחקרים המוגבל שנערכו מצאו הבדלי ג'נדר מעטים. למרות שנמצאו מעט הבדלים בתת-סולמות של דיפרנציאציה, לא נמצאו הבדלים ברמות כלליות של דיפרנציאציה. כמו כן, לדיפרנציאציה הייתה השפעה משמעותית של מצוקה נפשית אצל גברים ונשים.
כיוונים לעתיד למרות שניתן לראות תמיכה ברת-תוקף בחלק מטענותיו התיאורטיות הבסיסיות של ביון, קיים עדיים חוסר בתהליכים קליניים ותוצאות מחקר שיבחנו את יעילות המודל של ביון ביחס לתרפיה (מילר ועמיתים 2000). מחקר בסיסי מצא קשר סטטיסטי בין דיפרנציאציה וקונפליקט בחיי הנישואין, וגם תפקוד נפשי, אך האם שינוי ברמת הדיפרנציאציה של היחיד בקליניקה באמת יחזק את איכות חיי הנישואין וישפר רווחה נפשית? מחקרים צריכים לבחון את יעילות התיאוריה של ביון. פיתוח LDSS ו-DSI קידמו מאוד את התפתחות מחקרים שבחנו את תוקף התיאוריה של ביון. מאז שהתפתחות מדדים אלו, שיעור תוקף המחקר עלה באופן דרמטי. למרות שמדדים אלו עברו בחינה פסיכומטרית נכונה, ביון היה יכול לומר שבשל אופי הדיפרנציאציה לא ניתן להשאיל אותה לצורך הערכה על סמך דיווח-עצמי. לדעתו ניתן להעריך דיפרנציאציה על סמך תצפית בידי מטפלים מומחים. בעוד מדדי LDSS, DSI קיבלו הערכה והכרה, התיאוריה של ביון יכולה הייתה להתקדם באמצעות פיתוח מדדי תצפית למדידת דיפרנציאציה. גם פרוטוקול לראיון עומק מובנה היה יכול לסייע כמדד דיפרנציאציה, והיה מסייע להעריך תהליכים בצורה קרובה יותר לפורמט המקורי של הערכת הדיפרנציאציה של ביון. מחקרים שהיו משתמשים במדדי תצפית תקפים או בפורמט של ראיון מובנה היו יכולים לשחזר מחקרים קודמים שהשתמשו ב-LDSS ו-DSI ולקבל הזדמנות נוספת לבחון את התיאוריה של ביון. ב-15 השנים האחרונות הופיעו מחקרים שבחנו השערות תיאורטיות בתיאוריה של ביון. למרות שחלק מעקרונותיו התיאורטיים נבחנו אמפירית, ישנן עדיין מספר טענות חשובות שיש לחקור. ביון טען כי מבוגרים שעברו דיפרנציאציה נמוכה מועדים יותר לילדים סימפטומאטיים. ביון גם טען כי דיפרנציאציה נמוכה מובילה למערכת משפחתית פחות גמישה ופחות יכולת הסתגלות (קר וביון 1988). כמו כן השפעת הדיפרנציאציה על הבריאות הפיסית קיבל תשומת לב אמפירית מעטה, כאשר רק מחקר אחד בחן את הקשר. התיאוריה של ביון תתקדם גם באמצעות חקירת מודלים מולטי-וואריאנטים לבחינת חלק מסדרת טענותיו. התיאוריה של ביון עשירה בטענות המצויות בזיקה הדדית. כיום, למעשה כל המחקרים הם בעלי 2 משתנים, בוחנים רק את הקשר בין 2 משתנים. מחקרי הערוכים במסלול-מודלים, כמו אלו של רוזן ועמיתים (2001) ולארסון ווילסון (1998) חיוניים לבחינת תוקף יכולתם של משתנים מתווכים בתהליכים רגשיים שתוארו ע”י ביון. לדוגמא, מודל כזה חשוב לבחון הנחות ביחס לתהליך החרדה הגבוהה, טריאנגולציה, וסימפטומטולוגיה, וגם תפקיד הגמישות בקשר שבין חרדה כרונית וקונפליקט בחיי הנישואין. בחינת מודלים של משתנים-רבים באופן סטטיסטי, יאפשר לתחום להתקדם צעד גדול קדימה בבחינת תוקף המשפחה כמערכת בתיאוריה של ביון.