חזרה למאמרי משפחה כמערכת
חזרה לאתר הראשי

---

יהב, ר. (1994). הילד נושא הסימפטום כמשמר התא המשפחתי - סקירת ספרות. חברה ורווחה, כרך י"ד, 313-328

---

הילד נושא הסימפטום כמשמר התא המשפחתי / יהב

במקרים רבים של טיפול בבני זוג מסוכסכים נמצא, שאחד הילדים משמש כ"משמר התא המשפחתי", ולא פעם במחיר הסימפטום שהוא נושא.  ווגל ובל טבעו את המושג 'שעיר לעזאזל' כשביקשו לתאר פתולוגיה המתמקדת בבן משפ' אחד. שמות אחרים לתיאור המצב: 'נושא הסימפטום', הפציינט המזוהה, הילד הפרובלמאטי/ החולה וכו'.  השימוש שנעשה במונחים אלו בתיאו' השונות אינו עקבי, ואינו חד משמעי והתהליכים היוצרים ילד עם סימפטום אינם ברורים.  גם לגרסה על חלקו של הילד בתהליכים אלה, השפעתם על הופעת הסימפטום והתפקיד המרכזי שהוא ממלא במשפ' יש גישות שונות.

המכנה המשותף לכל ההתייחסויות האלה הוא הדינמיקה, המייחסת לנושא הסימפטום תפקיד מרכזי בשמירה על שלמותה של המשפ' ועל שווי משקלה הפנימי.

משפ' נוטות לתייג את ילדיהן ('הילד המוצלח', 'הילד הטוב/הרע'). הסיבות לתופעה הן השלמת חסכים של ההורה, השלכות אישיות, ציפיות וכן בעיות במער' הזוגית והמשפחתית. 

מרבית התיאורטיקנים טוענים, שהילד, נושא הסימפטום במשפ', יכול למלא תפקיד של ילד טוב כמו גם תפקיד של ילד רע, ופעמים רבות הסימפטום הוא גלוי.

בוזורמני- נאגי וספארק טוענים שיש תפקידים שילדים ממלאים כחלק מקוד הנאמנות והמחויבות המשפחתית, תפקידים שמתבטאים בסימפטומים שונים למשל תפקיד השעיר לעזאזל, מנת חלקו של הילד הרע - ילד המקצין התנהגות מרדנית, עבריינית, חוסר הישגיות, התנהגות מינית פרובוקטיבית ולעיתים אף הפרעות נפשיות (סכיזופרניה). עם התנהגויות הללו הופך הילד מוקד להשלכות ולביטוי תכונות משפחתיות בלתי רצויות וכן מוקד להתקת כעסים ועוינות.  סליפ משתמש לתפקיד זה במונח 'נוקם', וסביר להניח שהילד הופך שליח הדחפים האנטי סוציאליים של המשפ' - עבריינות. תפקיד נוסף הוא 'תפקיד המושיע', ובו הילד משוחרר מסימפטומים ומזוהה עם קונפורמיות ובטחון. הוא גורם נחת והנאה להוריו ומשמש תדמית מוצלחת של המשפ' בפני העולם החיצון. אולם בבחינה מעמיקה יותר מגלה סליפ שילדים אלה סובלים מדיכאון ומתקשים ביצירת זהות אישית וחברתית. הם מנסים לממש ציפיות שלא תמיד הולמות את נטיותיהם האישיות, ונמצאים בחרדה מתמדת של אובדן אהבה הנתפסת אצלם כמותנית בהישגיהם והצלחותיהם.  בוזורמני- נאגי וספארק מדברים על 'הילד ההורי', ילד התנהגות טובה ובוגרת האחראי לשלמותם הנפשית והפיזית של הוריו, אלא שהוא חש חוסר אונים, דיכאון, כעס וייאוש.  בוזורמני- נאגי וספארק מדגישים את הנאמנויות של הילדים נושאי הסימפטום השונים (מעבריינות עד דיכאן), כחלק ממערך ההתחייבות כלפי המשפ'.

פילארי חקר נערות בעייתיות, שגרו במוסדות רחוקים מביתן, ומסכנתו היתה שגם הרחק מביתן נושאות הנערות דימוי שלילי וממשיכות למלא את התפקיד שהושם עליהם במשפ'.

את התפקיד שממלא הילד במסגרת יחסיו עם בני משפחתו הוא נושא עימו לכל סיטואציה ולכל מקום. לתפקידים האלה, המתבטאים בסימפטומים, יש השפעה מכרעת על אופן תפקודם והתפתחותם של הילדים.

 

שעיר לעזאזל – בן זוג ילד או הורה הנבחר ע"י יתר חברי המשפ' לקבל על עצמו את האחריות והייצוג של עיוותי המער' המשפחתית. השעיר לעזאזל מזדהה עם התפקיד המוטל עליו ומתנהג בהתאם למצופה ממנו (מילון מונחים לטיפול משפחתי).   ווגל ובל הגדירו את הביטוי 'שעירות לעזאזל' כצורה של פתרון קונפליקט בה מותקת תשומת הלב מהקונפליקט בין ההורים ומתמקדת בהתנהגותו הבעייתית של אחד מבני המשפ'.  לפי פרייזר לשעירות לעזאזל פונקציות פסיכולוגיות, אישיות או חברתיות המהוות מעיקרן טהרה.

היסטוריונים מתארים, כיצד במצבי משבר מתנתקת האגרסיה ממקור המצוקה האמיתי כלפי מיעוטים, המשמשים שעירים לעזאזל.

תיאו' משפחתיות, דינמיות ובין דוריות משתמשות, בדר"כ, במושג שעיר לעזאזל, כדי לתאר את נושא הסימפטום. עפ"י גישה אלו, הרואות בילד מוקד להשלכות של תכונות לא מקובלות ואובייקט שניתן להתיק אליו אגרסיה, ניתן להבין את תהליך האינטראקציה שבין הילד והוריו במושגים ובתהליכים השאולים מתיאו' של פרוייד ויונג ומיושמים בעיקר בתיאו' "יחסי האובייקט", הכוונה למנגנוני הגנה כמו הדחקה, הכחשה, השלכה, פיצול, התקה,אידיאליזציה, הזדהות, הפנמה והזדהות השלכתית. אלה הם מנגנוני הגנה ראשוניים, המופיעים בשנה הראשונה לחיי הילד ומתגלים אצל המבוגר גם במצבים פאתולוגיים.

מרבית המחקרים שהתכוונו לחקור את תופעת השעירות לעזאזל, בפועל חקרו תופעה, בה שייכו בני משפ' תכונות שליליות לילד נושא סימפטום.  מסקנתו העיקרית של אולסן היתה, שקיימת הסכמה בקרב בני המשפ' לגבי החיוב והשלילה של ילד בעייתי. במשפ' שחקר מצא אולסן, כי יש יותר הסכמה על מאפיינים השליליים של בני המשפ' מאשר על המאפיינים החיוביים.  וצלאוויק ושות' מצאו, שדווקא בני משפ', המזוהים כבעייתיים, ייחסו לבני משפחתם תכונות חיוביות ושליליות באופן מדויק יותר מאחרים. עוד נמצא שהפציינטים המזוהים מוגנים יותר ומואשמים פחות ע"י בני משפחתם.

לעומת אולסן וצאלוויק, גוטמן מדווח, ששעירות לעזאזל שכיחה יותר במשפ' פאתולוגיות מאשר במשפ' נורמאליות.  פילארי חקר מיתוסים משפחתיים המשפיעים על נערות במוסדות. הנערות טענו, שבעיני משפחתן הן 'שליליות', 'כבשות שחורות', 'רעות', 'מתפנקות'.

המחקרים שטענו לחקר תהליך השעירות לעזאזל עסקו בעצם בשיוך מדויק או מוטעה של תכונות חיוביות או שליליות לילד נושא הסימפטום, והצביעו על פן אחד בלבד בתהליך ההשלכה המשפחתית.

גאנגיר חקר את ההבדלים בין משפ' שהיה בהן ילד בעייתי לבין משפ' שבעייתן היתה קונפליקט מתמשך בין בני הזוג, ומצא כי רמת ההפרעה בין שני סוגי המשפ' היתה דומה. ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם התפיסה האומרת שבחירתו של פציינט מזוהה נועדה לייצב את אחד ההורים או שניהם, ולשמר את מער' המשפ' בשלמותה.

ארנולד בדק את הקשר שבין הכרת הילד בהיותו שעיר לעזאזל ובין בעיות הסתגלות. המדגם היה של תלמידי ביה"ס בני 12-19 ו'השעירות לעזאזל' הוגדרה כתפיסת הילד את האשמתו שלא בצדק ע"י הוריו ואחיו בקונפליקטים משפחתיים.  תוצאות המחקר הראו שהילדים 'השעירים לעזאזל' דיווחו על האשמות שמאשימים אותם אחיהם בקונפליקטים משפחתיים באותה מידה שדיווחו על הוריהם. המחקר הראה קשר ישיר בין תחושת השעירות לעזאזל ובין בעיות התפתחותיות, וכן בין מידת הקונפ' המשפ' המדווח ובין עוצמת תחושת השעיר לעזאזל.

יש פער בין תיאו' הרואות בשעירות לעזאזל מוקד להשלכות אישיות ובין אישיות ומייצג התכונות הבלתי רצויות והמוכחשות של המשפ' ובין ההגדרה המילונית של תיאו' הטיפול במשפ', המדגישות את אחריות השעיר לעזאזל לעיוותי המער' המשפחתית.  

הפציינט המזוהה בטריאנגולציה - אחת התוויות הניתנות ל'נושא הסימפטום' היא 'הפציינט המזוהה', שם נושא הסימפטום מייצג כאב וחוסר איזון במער' המשפ'. מרבית הגישות לטיפול משפחתי נשענות על תיאו' המער' משתמשות במושג 'פציינט מזוהה', ורואות בו צלע מרכזית במשולש (טריאנגולציה) ואילו 'השעיר לעזאזל' הוא ביטוי קיצוני או ספציפי לתופעה. כאשר הפציינט המזוהה הוא ילד, הכוונה לילד השווי בתהליכי טריאנגולציה - מצב בו בני הזוג חרדים מלהגיע לקרבה יתרה או לפירוד וריחוק, וכוללים במער' היחסים ביניהם, גורם שלישי המשמש וסת, שתפקידו לשמור על הומיאוסטזיס משפחתי. הטריא', מונעת את פתרון

הקונפליקט הבסיסי הקיים בין בני הזוג, ויכולה להיות גורם משמעותי להתפתחות סימפטומים אצל ילדים ולשימורם.  לטריא' פנים רבות. היילי מתייחס לכולן במונח "משולשים מעוותים", ואחת מהן לדבריו היא קואליציה בין דורית. מינושין לעומתו מנתח טריא' במונחים של גבול, ומתאר משפ' הסובלות מבעיות גבול כרוניות. משפ' אלו מנהלות מו"מ על לחצים של תת מער' אחת, דרך תת מער' אחרות. דוג' לכך הם הורים המשתמשים תמיד באותו ילד כדי לעקוב או להסיט התנגשויות ביניהם. זהו 'משולש נוקשה'. היילי מזהה שתי צורות של שימוש נוקשה בילדים: 'בלבול בהיררכיות', מצב משולש, שהביטוי העיקרי שלו הוא קואליציה בין דורית. בסוג אחד נדרש הילד, כל פעם ע"י הורה אחר לעמוד לצידו. בצורה אחרת מייצג המשולש 'קואליציה יציבה', בה אחד ההורים מתחבר לילד בקואליציה בין דורית קבועה נגד ההורה השני. מבנה זה משתק את הילד.  לשני המשולשים האחרים קוראים היילי ומינושין ושות' "משולשים עוקפים", שכוונתם למצב בו ההורים מנהלים מו"מ על המתחים שביניהם דרך הילד במטרה לשמור על הרמוניה מדומה.  במשולש אחד מתאחדים ההורים נגד אחד הילדים ונוטים לתקוף אותו כמקור לבעיות המשפ' בגלל היותו בעייתי. עמדה זו מחזקת בילד את התנהגותו השלילית.  המשולש האחר מייצג מער' יחסים, שבה מתאחדים ההורים בדאגה ובהגנה על ילד שהגדירו אותו חולה וחלש. העיסוק בילד מאפשר להורים להתעלם מהקונפליקט הקיים ביניהם ולהגיע לקרבה מדומה.

משפ' עשויה לתמוך בסימפטום באופן פסיבי או אקטיבי. הביטוי הפסיבי הוא כישלון ההתעמקות עם התקתו המתמשכת של הסימפטום ממקור הקונפליקט. בני המשפ' מסתגלים בהדדיות לנושא הסימפטום והמבנה שנוצר מסתיר את קיומה של הבעיה האמיתית. משפ' אחרות מעודדות באופן פעיל את התקת הסימפטום ע"י הגנת יתר או האשמות.

בראגאן טוען, שאופי הסימפטום נקבע ע"י שתי גורמים: הדרך שבה מתרכזים הורים בילד, והאופן שבו מעורב הילד בקונפליקט הזוגי.  ילד שההתייחסות אליו תקיפה יטה לפתח בעיות התנהגות, עבריינות, ובעיות לימודים. ילד שמופנת כלפיו הגנת יתר, יגלה ביישנות, חוסר ביטחון ומחלות פסיכוסומטיות.

הגישה הפסיכו-חינוכית יוצאת נגד הדעה הרווחת ברוב התיאו' לטיפול משפחתי על תפקידו של 'נושא הסימפטום'. נק' המוצא של הגישה היא טיפול במשפ' שיש להן ילדים פסיכוטיים. את המחלה הם מגדירים כהפרעה תפקודית של המוח והטענה המרכזית היא, שהפציינט נפגע מגורם אחר ולא מתהליכים משפחתיים. הדיספונקציה של המשפ' או של ההורים אינה הסיבה והמקור למגבלתו של הפציינט המזוהה, אלא להיפך בשל מחסור בכלים ובידע, מגיבה המשפ' בלחץ ל"חולה", וכתוצאה מכך משתנה מערך המבנה המשפחתי ומשתנות ההתייחסויות.

ווד טוענת, שמרכיבים מסוימים, כגון סביכות, הגנת יתר וחוקים נוקשים הם תגובה מתאימה לחולי כרוני. אך היא מתרשמת, שמרכיבים כמו קשיים בנישואין וטריא' מעידים על בעיות פסיכולוגיות שאינן בהכרח קשורות למחלה הפיזית.  כיום ידוע הקשר שבין גוף ונפש, אך יש לחקור האם ילדים מפתחים סימפטומים (פיזיים או נפשיים) כדי להסב את תשומת לב ההורים מהבעיות הזוגיות.

מחקרי הטריאנגולציות התמקדו במבנים ובקואליציות ובקשר שלהם להתפתחות תקינה. מרבית המחקרים לא התייחסו למניעים ותהליכים, שמאחורי הקואליציות למיניהן, ולכן ניתן ללמוד מהן רק מעט על הקשר שבין קונפליקט זוגי ובין 'הפציינט המזוהה', ועל מידת המעורבות של 'נושא הסימפטום' בנשואי הוריו.

באחת המחקרים המקיפים יותר חקרו בל ובל את הקשר שבין טריא' משפחתיות ובין תפקודן של בנות מתבגרות, והתמקדו בקואליציה הבין דורית. החוקרים מצאו קשר בין קואליציה בין דורית של הנערה עם אחד ההורים לבין בעיות התפתחויות אצלה.  המחקר היחיד שהתייחס לטריא' העוקפת הוא מחקרם של אנדרסון ופלמינג, שבדקו את הקשר בין זהות-האגו לבין מידת האינדווידואציה אצל 93 סטודנטים בני

18-23. הם קבלו שאלון שהתבסס על דיווח עצמי ובדק יחסים בין דוריים מנק' ראות של הפרט.

תוצאות המחקר הצביעו על קשר הפוך ומובהק בין האופן שבו תפסו המתבגרים את מעורבותם בחיי המשפ' לבין ציון שקבלו בזהות האגו. ככל שראו עצמם יותר מעורבים ביחסים עם הוריהם ובטריא' השונות, כך היה הציון שקבלו בזהות-האגו נמוך יותר.

פרוטינסקי ואקר בחנו מרכיבים שונים ביחסים בין דוריים, ביניהם כיצד תופסים בנים בוגרים של אלכוהוליסטים את הטריא' . החוקרים מצאו הבדלים בין בנים להורים לא אלכוהוליסטים ובין ילדי אלכוהוליסטים בעיקר לגבי מדד האינטימיות וטריא' . ילדי אלכוהוליסטים דיווחו על פחות אינטימיות, ובניגוד למצופה, גם על פחות טריא' . החוקרים ייחסו את המעורבות הפחותה בטריא' לעובדה, שהצורך של הבנים להתרחק מבייתם הבעייתי גבר על הצורך לשמר את התא המשפחתי. 

לופז חקר את הקשר בין מידת ההסתגלות של סטודנטים לקולג' ובין היחסים הקונפליקטואליים  שלהם עם הוריהם. הוא מצא קשר בין יחסי התלות הקונפליקטואליים עם שני ההורים לבין קשיים בהסתגלות.

 

מעורבותו של הילד נושא הסימפטום ושיתוף הפעולה שלו עם תהליכי טריאנגולציה - ברוב המחקרים בטריא' לא נחקר נו'  התקת הקונפליקט מבני הזוג לילד ולא נחקר חלקו של הילד בתהליך.  מינושין, רוזמן ובייקר בדקו את מעורבות הילד בסכסוך הבין זוגי. במחקרם על ילדים חולי סוכרת לא מבוקרת, אסטמה ואנורקסיה, הם פיתחו שיטה למדידת תגובות פיסיולוגיות ללחץ משפחתי. במהלך הראיון הם נטלו בדיקת דם מבני המשפ', במטרה למדוד את רמת החומצה השומנית, החופשית בדם כמדד ביו כימי להתעוררות רגשית. נמצא, שרמת החומצה השומנית של הורים עלתה כשתפקדו כבני זוג וירדה כשתפקדו כהורים.

נוסף לכך, החוקרים צפו במשפ', כשהיא ממלאת משימות שנועדו לאתר מאפיינים משפחתיים. נמצא, שההורים התחמקו מעימותים ודיון בנושאים זוגיים. נטיית ההורים לערב את הילד בסכסוך התבטאה בהתייעצות עימו,בהפיכתו לשופט או לבן ברית כנגד ההורה השני או בהתמקדות בו.  למעשה, נצפה דפוס הדדי של ההורים המזמינים את מעורבותו של הילד ושל ילד המתערב ביוזמתו.

החולשה במחקרו של מינושין היא שאמנם הוא טען שכל סוגי המשולשים מחזקים את הסימפטומים בשירות שמירת ההומאוסטאזיס המשפחתי,אך נדמה, כי מוטיבציה לשמירת הזוגיות של הורים תאפיין ילד במשולש עוקף ולא ילד הנמצא בקואליציה בין דורית עם הורה אחד כנגד הורה אחר.

קשה למדוד את האינטראקציה המשולשת ולנתחה בצורה ליניארית, מפני שהיא התנהגות מעגלית.

ללא קשר לתווית הספציפית הניתנת ל'נושא הסימפטום' בתיאו' שונות בטיפול משפחתי, התפיסה בכללותה מציגה את נושא הסימפטום כפותר בעיות זוגיות של הוריו. התיאורטיקנים תמימי דעים על זמינותם של ילדים לשמש "דבק" בין ההורים. הדעות חלוקות על חלקם ועל מידת שיתוף הפעולה שלהם עם התהליך.

בתיאו' השונות של הטיפול המשפחתי ניתן להבחין בשתי דעות עיקריות:

1. הדעה המוקדמת יותר ונשענת על תיאו' דינאמיות, לפיו הילד הוא קורבן פסיבי של מזימה משפחתית לא מודעת, היוצרת ילד עם סימפטום. פרמו טוען שלתפקיד שניתן לילד אין ולא כלום עם טבעו ועם אישיותו. לדעת ווגל ובל הילד שייבחר מבטא את הקונפליקטים הפסיכולוגיים הפנימיים והחברתיים של המשפ'.  בחירת הילד תלויה במינו, בסדר הלידה בתכונותיו, בהופעתו הפיזית ובמשמעות שמייחס ההורה למשתנים הללו ולדמויות משמעותיות בעברו.  אקרמן טוען שהילד 'שעיר לעזאזל' במשפ', אימו הרתה וילדה אותו בזמן לחץ רגשי או בשעת משבר. לדעתו, לתפקיד זה יבחר ילד בעל משמעות רגשית מיוחדת עבור האם, או ילד שלאם נדמה, שיש לו משמעות מיוחדת בעיני האב.

2. הדעה היותר מאוחרת, שמאפיינת תיאורטיקנים של הגישה המבנית, הנוטים להשתמש במושג, 'הפציינט המזוהה', טוענת שקיים שיתוף פעולה בין ההורים לילד ביצירת הסימפטום ובשמירתו. הילד נושא הסימפטום מאפשר לבני הזוג להימנע מהכרה בבעיות שביחסים הזוגיים ומהתמודדות איתם ולהתיק את העוינות, החרדות, הכעסים והמתחים אל מער' היחסים שלהם איתו.  היילי טוען שהתנהגות נושא הסימפטום, מבוססת על הרצון לעזור לבני המשפ'. גם מינושין מעריך שהילד הסימפטומאטי חש אחריות להגן על שלמות המשפ' ולכן לוקח צד בסכסוך ומציע עצמו כעוזר ומתווך. סקינר טוען שלמרות שהילד נבחר בדר"כ ע"י בני משפחתו בשל תכונות מסוימות, הוא נכנס לתהליך מתוך הכרה עמוקה, לעיתים לא מודעת שעליו לשמור על הוריו כזוג ועל שלמות המשפ'.  גם  בוזורמני- נאגי ואולריק טוענים, ששיתוף הפעולה של הילד והתנהגותו הקרבנית נובעים מהצורך בצמידות וברגשות אשם.  

סיכום - יש להדגיש כי לא כל ילד עם סימפטום הוא בחזקת 'נושא סימפטום'. סימפטום יכול להיות פועל יוצא של מרכיבים שונים. מקצתם קשורים, אולי, לאישיותו המולדת, למצבו הארוגני (פיזיולוגי, בריאותי), לרגישותו לחוויות שונות, לאינטראקציה שלו עם אימו או אביו בילדותו המוקדמת  ולאחריה ולמרכיבים תוך וחוץ משפחתיים.  מחקרים קורלטיביים רבים מצאו קשר בין בעיות בנישואים וסימפטומים אצל ילדים. הגורמים המתווכים בין משתנים אלה לא נחקרו. המאמר ייחס את הסימפטום למוטיבציה של ההורים והילד, להסיט את תשומת לבם מהמערכת הזוגית הבעייתית אל הילד. 

המושג 'נושא הסימפטום' כפי שהוא מתבטא בתיאו' משפחתיות, מבטא קשיים במער' המשפחתית. בתיאו' המשתמשות במושג 'שעיר לעזאזל' נתפס הסימפטום כתוצר של שימוש במנגנוני הגנה מורכבים שבמרכזם השלכה והזדהות השלכתית.

בעוד שהתיאו' הדינמיות הדגישו את מנגנון ההשלכה, התבססו תיאו' המבנה על התקת מקור הסימפטום מבני הזוג אל הילד. הסימפטום הוא תוצר הטריאנגולציה והטריאנגולציות הן פועל יוצא של מבנה הבריתות והקואליציות שהתפתחו במשפ' במשך שנים של מו"מ זוגי ותהליכי חינוך הילדים.

הגישה הקונסטרוקטיבית טוענת שאין להסתפק במחקרים בתצפיות ובהתרשמות קלינית, אלא יש לחפש כלי אבחנה נוספים, שיבדקו את התפיסה האובייקטיבית של כל בני המשפ' לגבי האינטראקציות והטרנזקציות המשפחתיות.