חזרה לאתר הראשי
Pistole, C.M. (1994). Adult attachment styles: some thoughts on closeness - distance struggles. Family Process, 33, 147-159.
תרגום מלא
סגנונות התקשרות של מבוגרים: מחשבות על מאבקי קירבה-ריחוק
קושי בוויסות מרחק מהווה מקור מרכזי לעימות בין זוגות. מאמר זה יתאר כיצד תיאורית ההתקשרות יכולה לתרום להבנת וטיפול מאבקי הקרבה-ריחוק. הדיון יתמקד ב-א. חיפוש-קרבה כמאפיין של מערכת ההתקשרות, ב. הבדלים אישיים בסגנונות התקשרות של מבוגרים, ג. מודל עבודה הקובע כיצד עיבוד ותגובה למידע בין-אישי מתרחש מבחינה רגשית והתנהגותית. אלמנטים אלו של מערכת ההתקשרות לא רק תורמים להבין את הפרעת הקרבה-ריחוק אלא גם מספקים גישה להתערבות תרפויטית. המאבק על קרבה וריחוק הוגדר בספרות הקלינית והתיאורטית כתמה מרכזית בהפרעת קשר (ג'קובסון 1989). במאבק זה, המעלה בד”כ רגשות עזים, אחד השותפים לוחץ למעורבות גדולה יותר, אינטימיות, או קרבה, בעוד שהאחר מחפש ניתוק גדול יותר, הפרדה, או מרחק. בני הזוג מתנהגים בהתאם, או מצדיקים בהתאם, נמצאים בעמדות מנוגדות לחלוטין. אם, המתרחק יתקרב או ירדוף את המתרחק, בן הזוג עלול להחליף את עמדתו (נאפייר 1988). האימפליקציה היא, למרות מצוקת הזוג, הם בצורה כלשהי משתפים פעולה לשמור על כמות מסוימת של מרחק “נוח”. “מספר רב של חוקרים נוכחו לדעת שמחקר העוסק באינטראקציה יכול לנבא מחקר העוסק ברגש וגם כמטרה לוויסות קשר זוגי” תיאורית ההתקשרות קושרת יחד (1) קשר רגשי חזק כגון אהבה (שייבר וחזן 1988) ו(2) האופן בו חוויה פנומנולוגית של רגש מסוים קשור למערכת משמעויות של בני-האדם והתנהגותם בתוך הקשר. בעבר, תיאורית ההתקשרות נידונה בהקשר של נישואים ומשפחה לפני נדונה ביחס למערכות של קרבה וקשר, גירושין, הסתגלות של מבוגרים לנישואין מחדש, ואהבה. תיאורית ההתקשרות, לא נבחנה ביחס לויכוחים על ריחוק. מאפיין מרכזי של התיאוריה הוא ש”מערכת הפיקוח על ההתקשרות שומרת על קרבת היחיד לדמות שאליה הוא נקשר בין מספר מגבלות של מרחק ונגישות” (בולבי 1988). תיאוריה זו יכולה לפיכך, לתרום תרומה משמעותית להבנת ולהתערבות במאבקי הריחוק.תיאורית ההתקשרות מערכת ההתקשרות ההתנהגותית קיימת “למעשה בכל משך הקיום האנושי... כחלק אינטגראלי של האופי האנושי” (בולבי 1988). האדם חווה התקשרות במשך החיים – תחילה עם הוריו ואח”כ עם בני-זוג – כקשר רגשי חזק וממושך עם אדם מסוים (איינסוורת 1989, בולבי 1979). מערכת ההתקשרות נטייה על בסיס ביולוגי לחפש קרבה לדמות מועדפת, ויש לה תפקיד התפתחותי של הגנה והישרדות (אינסוורת 1989, בולבי 1988). במהלך החיים, אנשים מחפשים דמויות היקשרות לשם “הגנה, נוחות ותמיכה”. בנוסף לתפיסה של קרבה מקור לביטחון ונוחות, הדמות אליה נקשרים משמשת גם כעוגן ביטחון על מנת לחקור את הסביבה. כמו כן, היקשרות יכולה לפתח ולהתמיד “למרות ענישה חוזרת מהדמות אליה נקשרים” (בולבי 1979), בד”כ הקשר ממשיך להתקיים עם תחושות מתח ומאבק – לדוגמא, אפילו אדם שהתגרש יכול להישאר בקשר עם האקס. בעקביות עם התקשרות בטוחה ותפקוד לצורך הישרדות, עוצמה ורגש חזק מלווים אובדן או כל איום על הקשר.. התנהגות בקשר מונעת דרך מכניזם של קונטרול (חלק מערכת ההיקשרות) הרגיש ליכולתו של הדמות שנקשרים אליה. מכניזם זה פועל כאילו קיים מרחב רחב מספיק בין העצמי והדמות אליה נקשרים (בן הזוג לקשר) שיכול ללוות וכל עוד בן-הזוג נתפס קרוב מבחינה פיסית וסמלית ודי נגיש מערכת ההיקשרות שקטה. אולם, אם טווח הקרבה חורג, האדם חווה איום על הקשר, וחש חרדות של היפרדות. חווית הרגש העצמתי קשור בחרדת היפרדות (לדוגמא, פאניקה) המעורר התנהגויות המיועדות לבסס מחדש את הקשר ואת תחושת הביטחון שאבדה. חיפוש, היצמדות, בכי, טענות, כעס והתקרבות הם התנהגות של היקשרות המופיע עם חרדת ההיפרדות. מרגע שהגישה אל בן-הזוג מתחדשת, פוחתת החרדה והתנהגויות היקשרות כאלו חדלים. התנהגויות היקשרות של האדם מושפעים גם ממכניזם פנימי המנחה את הערכת החוויה, מארגן את המידע הקשור להיקשרות “באופן ישיר לא רק בתחושה ובהתנהגות אלא גם בתשומת לב זיכרון וקוגניציה” באופן יותר ספציפי, סכימה קוגניטיבית-אפקטיבית או “מודל-עבודה” (א) מתווך את החוויה ומשמעות הקשר ההתנהגותי של העצמי ובן-הזוג, (ב) מכיל ציפיות ביחס לאכפתיות של בן-הזוג ותגובתו, (ג) מכיל אמונות ביחס להערכת העצמי בטיפול ותשומת הלב, (ד) מווסת אפקט והתנהגות בתוך הקשר עלפי כללים המארגנים את המידע ביחס להיקשרות (בולבי 1988). מחקר היקשרות שהתמקד בקשר מטפל/הורה-ילד תיאר כיצד מודל עבודה משקף הבדלים בין יחידים או סגנונות היקשרות. איינסוורת (איינסוורת, בלר,ווטרס וול 1978), התמקדה במחקרי תצפית והתנהגות, וזיהתה הבדלים אישיים באיכות קשרי היקשרות. מיין (1985) הרחיב מחקר זה וחקר הבדלים בין יחידים במכניזם פנימי המכוון את התנהגות ההיקשרות, וגם חקר חוויות היקשרות של מבוגרים עם הוריהם, תוך שימוש בסולם היקשרות של מבוגרים (ג'ורג', קפלן ומיין 1985). לאחרונה, חוקרים השתמשו בעיקר בשיטת דיווח-עצמי לחקור היקשרות בין בני-זוג מבוגרים. בהסתמך על עבודתה של איינסוורת (1978), חזן ושייבר (1987) זיהו 3 סגנונות היקשרות אצל מבוגרים: בטוח, חרדה/אמביוולנטיות והימנעות. במחקר אחר, ברתולומי והורוביץ (1991) הציעו מודל של 4-קטגוריות הנובע באופן לוגי מחציית מודל העבודה לאמונות חיוביות ושליליות ביחס לעצמי ולאחרים. מודל חדש זה, המקביל ומתאים למודל 3 הקטגוריות של חזן ושייבר (1987), זיהה היקשרות בטוחה ומודאג (חרדה/אמביוולנטיות) וגם 2 צורות של הימנעות: ביטול ופחד. מחקר מצא כי היקשרות בטוחה מתווכת במודל עבודה בו העצמי נחשב מטפל ראוי. בן-הזוג עובר הערכה וצפוי ממנו להיות אחראי לצרכי ההיקשרות. כללים מסייעים למידע הקשור בתשומת לב בין-אישית ורגולציה ביחס לאפקט. לדוגמא, זוג שסגנון ההיקשרות הוא בטוח יכולים לווסת רגש שלילי בתהליך פתרון בעיות וקונטקסט חברתי. כמו כן, היקשרות בטוחה נראית מסוגלת לתפוס בצורה מדויקת ולהגיב להיקשרות ע”ס רמזים (מיין ועמיתים 1985). היקשרות מודאגת מאופיינת בהיצמדות וצורך המיועד לשמור על יכולתו של בן הזוג שהיענותו אינה וודאית (בולבי 1979). כללים המארגנים את האפקט כוללים איכות חיים ומצוקה וכן רמזי היפרדות. וגם התמקדות במצבי המתח. זה נראה כאילו האדם הניח את האחריות לשמירה על הקרבה על בן-זוג בלתי צפוי והוא חייב לפיכך, לשמור בצורה הדוקה וקרובה על תשומת לב קפדנית בכדי לוודא מידע הקשור בתשומת הלב (ברטרון 1985). הערך- העצמי נמוך אולם, בן-הזוג מוערך, יתכן אפילו נראה אידיאלי. אידיאליזציה זו של בן-הזוג יכולה לשקף אספקט רומנטי של אהבה הפועלת הדדית עם היקשרות. או, יתכן ובאמת תחושת הביטחון – “ההגנה”, הרוגע, הנוחות והעזרה – המגיע באופן לא-עקבי, היא לפיכך עוברת אידיאליזציה.. בהיקשרות בסגנון הימנעותי, כללי אפקט מאורגנים למנוע או לחסל את מערכת ההיקשרות (בולבי 1979), כלומר, לכוון תשומת לב הרחק מתחושת המצוקה, לדוגמא, באמצעות עבודה, להפחית את חשיבות הקשר, ולשמור על רמה נמוכה של רגש. האדם מפגין הסתמכות-עצמית קומפולסיבית ואסטרטגיה מודעת פעילה של הרחקה “מעיבוד מודע של קלט הנוטה להפעיל התנהגות של היקשרות” (קסידי 1988). בהימנעות מחרדה, מודל העבודה כולל רמות נמוכות של הערכה-עצמית וציפייה שבן-הזוג ידחה ולא ינהג באופן אחראי. כללים לוויסות הרגש כוללים רגישות לדחייה ופחד מאינטימיות (ברתולומי 1990). בניגוד לזאת, מודל העבודה להימנעות מתוך סילוק או ביטול כולל הערכה עצמית גבוה, המשקף הגנה העושה אידיאליזציה לעצמי (קסידי 1988) בן-הזוג נתפס כלא-זמין, לא-אחראי, או עוין (בולבי 1979).
התקשרות של בן-זוג מבוגר כיוון שמשמעות, מטרה ותהליכי ההיקשרות דומים בלי קשר לגיל האדם (איינסוורת 1989), המחקר שעוסק בילדים ומבוגרים משמש כבסיס רחב לשאלה כיצד היקשרות עלולה להשפיע על וויסות המרחק בין בני זוג מבוגרים. חשוב להיות מודע, שתוכן וביטוי סוגיות הקשורות להתקשרות יכולים להשתנות לעיתים בקרב בני זוג מבוגרים (איינסוורת 1989). שפת המבוגרים והצגת האינטליגנציה מפותח יותר, לכן, התנהגות ההיקשרות, כלומר, שמירה על קרבה ותחושת ביטחון, יכול להיות מעודן יותר וסימבולי. בנוסף, בקשר של בני-זוג מבוגרים, ההתקשרות מתרחשת בהקשר של אהבה רומנטית, מערכת ההתקשרות פועלת ביחד עם מערכת טיפולית והפריה/מינית, ובני הזוג המבוגרים משמשים כדמות להיקשר אחד עם השני. כאשר מבוגרים מהווים דמות להיקשרות אחד עבור השני, כחלק מקשר תפקודי שלהם, הם חייבים לווסת את כמות הריחוק שלא נסבל על מנת שלא לחוות חרדת היפרדות. מרגע שהם מתמקחים על כמות הדדית רצויה של קרבה או נגישות, וחשים תחושת ביטחון, סוגיות הקשורות להיקשרות לא יעלו בין בני הזוג. הקשר שבין בני הזוג במושגים של וויסות המרחק יכול אז להיווצר בצורה מאוזנת. המערכת יכולה, אז, להפוך לא-מאוזנת, כלומר, התנהגות של התקשרות יכולה להפוך לאקטיבית במספר דרכים. לפי תיאורית ההתקשרות, נסיבות של מחלות, עייפות, מתחים או בהלה יכולים לעורר רצון לקרבה ולהוביל להתקרבות של בן-הזוג (בולבי 1988). פרדה לא-צפויה, או אפילו איום בפרדה או נטישה, יכול גם לעורר התנהגות של התקשרות. 3 התסריטים הבאים יתארו כיצד תיאורית ההתקשרות תרמה להבין הפרעות בתחומי קרבה-ריחוק.
תסריט מספר 1 ג'ין וג'ון יצאו כ-4 חודשים. בד”כ לא ראו אחד את השני ברביעי בלילה. ג'ין ידעה שברביעי בלילה ג'ון צופה בתכנית טלוויזיה אהובה עליו והולך לישון מוקדם (9:00). בגלל שינוי בשעות עבודתה, ג'ין התקשרה לג'ון ברביעי בלילה וסיפרה לו שתרצה לפגוש אותו מאוחר יותר ממה שקבעו בחמישי בערב. היא התקשרה לאחר שעה 8:00 כאשר תכניתו האהובה הסתיימה. ג'ון לא ענה והיא השאירה הודעה. ב-9:30 כאשר ג'ון עדיין לא החזיר צלצול, חשה ג'ין חרדה. היא החלה לצעוד, מפנטזת הסברים אפשריים להיעדרותו, חשה כעס וגם פחד שאולי הוא נפגע. כמו כן, היא החלה להתקשר כל 10 דקות. ב-10:30 כאשר ג'ון התקשר, ג'ין נרגעה מיידית וחשה די מטופשת בגלל התנהגותה. העובדה שג'ון לא היה זמין נתפס ע”י ג'ין כפרידה לא-צפויה. זה עורר את מערכת ההתקשרות שלה, חרדת פרידה והתנהגות של התקשרות. מרגע שג'ון נתפס שוב כזמין, מערכת ההתקשרות המבולבלת נרגעה, וחשיבה רציונאלית חזרה לפעול. בדוגמא זו, לא התפתחות מאבקי ריחוק כיוון שג'ון היה זמין באקראי או בכוונה וגם נענה. עם הזמן, סוג כזה של הפרעה עלול לעורר מאבק אם סוגיות ההתקשרות של ג'ון יעכבו את יכולתו לקרוא ולהגיב לרמזי התקשרות (מיין 1985)
תסריט מספר 2 הקשר בין ג'ון וג'ין היה יציב כשנתיים. ג'ין קודמה לג'וב שדרש השקעה ממנה ונתן לה תחושת משמעותית אישית גדולה יותרה.תפיסה השינוי שהיה ברמת כמות, איכות כיוון את תשומת הלב של ג'ין יחד עם השקעה רגשית (יותר בעבודתה) לתפיסה של איום על הקשר והיפרדות. ג'ון התקרב, ג'ין העסוקה בעבודתה, אינה קשובה ולא נענית לצורך של ג'ון בקרבה נוספת. בעקבות דחייה, שנחוותה כאיום בנטישה, חווה ג'ון חרדת פרידה והגיב בלחץ רב יותר לקרבה והתנהגות של מחאה, כלומר, כעס, כדרך לבקש מג'ין להיענות ולהיות זמינה רגשית. ג'ין בתורה חשה לחץ מוגזם ומתקפה, היא נסוגה הוא נענתה בכעס שנועד להתרחק מג'ון. מעגל הרדיפה אחר מרחק החל והיה יכול להמשך שכמות כעב מספקת מ-2 בני הזוג היה גורם להסכם כלשהו (אולי “נשיקה” ו”שולם”), שהיה מרגיע את מערכת ההתקשרות של ג'ון ומאפשרת לזוג לאזן מחדש את המרחק ביניהם.
תסריט מספר 3 השבוע, ג'ין חשה עייפות, מתח וחולה. זקוקה יותר לקרבה ותחושת ביטחון יותר מהרגיל, היא התקרבה לג'ון, אולם ג'ון, עובד שעות ארוכות ואמור לעמוד בל”ז של פרויקט. הוא עובד שעות ארוכות יותר, ומוטרד יותר מהרגיל. לכן, הוא אינו מקדיש תשומת לב ונענה לצורך של ג'ין בקרבה גדולה יותר. כיוון שתגובת ג'ון אינה מקדמת קרבה רבה יותר, זה ייתפס כהתרחקות, וג'ין תמשיך להפגין התנהגות של התקשרות. עד שאחד או 2 בני הזוג יתפסו את המשמעות התנהגותם ביחס להתקשרות , הקשר יישאר לכוד במעגל הקרבה-ריחוק.
קרבה-ריחוק וסגנון התקשרות מאבקים סביב קרבה ומרחק בקשר יכולים לשקף לא רק עוררות של מערכת ההתקשרות אלא גם הבדלים אישיים בתגובת היחיד למידע הקשור בהתקשרות. קשר על בסיס התקשרות בטוחה מיוחד בתלות-גומלין (סימפסון 1990), הדדיות, אינטימיות, שביעות רצון, אמון ומעורבות (ברתולומי והורוביץ 1991). בנוסף, ההתקשרות הבטוחה “מקבלת את חשיבות הפתיחות והקרבה בקשר, ובאותו הזמן מחפש לשוב לזהות האישית שלו” (פיני ונולר 1991). קשרים כאלו נראים כמסוגלים לשאת מצוקה. כתוצאה מכך, קל לדמיין ש-2 בני זוג קשורים בצורה בטוחה לא יהפכו מעורבים בתוך אנטגוניזם רחוק. עם זאת, בתנאי מצוקה שנוצרים בגלל לחצים פנימיים או חיצוניים למערכת (כגון שינוים במעגל חיי המשפחה או איבוד מקום עבודה), התנהגות של התקשרות יכולה לעלות בין זוגות לחוצים יותר ותוביל למאבק קרבה-ריחוק. לדוגמא, אדם שאיבד את מקום עבודתו עלול להתקרב יותר מהרגיל, או ילדים שעוזבים את הבית יכולים לעורר התנהגות המחפשת יותר קרבה אצל האם המכוונת כלפי האב. ב-2 הדוגמאות, גידול ברגשנות, מבוכה או חרדה קשור למצוקה הנובעת מסיטואציה אצל אחד מבני-הזוג, לחזק תחושת נזקקות ולגרום לריחוק (לא אופייני) של בן הזוג השני. כיוון שהתרחקות בנסיבות אלו תגדיל ותעורר את מערכת ההתקשרות עלול להיווצר קוטביות ברדיפה אחר מרחק. תיאורית ההתקשרות יכולה לנבא שמאבקי מרחק כבעיה עיקרית וממושכת בקשר תופיע בצורה בולטת יותר כאשר אחד מבני-הזוג פועל מתוך סגנו התקשרות הימנעותי והאחר מתפקד מתוך סגנון טורדני. בהתקשרות טורדנית, היחיד נשאר קשוב למצוקה וגם לרמזים של פרידה מבן הזוג. מאדם כזה ניתן לצפות שישים לב להבדל קטן ביותר בתוך הקרבה, והוא עלול גם לפרש רמזים בדרך הרלבנטית רק לעצמי שלו, באופן הקרוב לסגנון ההתקשרות בלי להתייחס למשמעות ההתנהגות של בן-הזוג. במילים אחרות, אצל היחיד המוטרד, תשומת הלב הקפדנית והקשובה למידע ביחס להתקשרות (מיין ועמיתים1985) עלול לגרום לו להחמיץ את התנהגותו הנמנעת של בן-הזוג ולחוות אותה כאיום של נטישה ולהגיב בהתאם. לדוגמא, נטייה לתשומת לב קפדנית לסביבה יכולה לגרום לאי-הערכת הצהרתו של הפרטנר “איני חש בטוב, אולי תרצה ללכת לסרט הלילה?” כרצון הקשור להתקשרות ולקרבה. תגובה של “אני צריך לעבוד” במיוחד כשנאמרת בגסות (“אני עסוק!”), ניתן לפרש אותה כנטישה. בין (א) ניגוד מובהק של היצמדותו של היחיד המוטרד והמתרחק הנמנע ו (ב) החמצת משמעות של התנהגות, ומאבק במרדף אחר מרחק עלולה לגרום לדרך חיים של זוג כזה כיוון שכל סגנון של אדם נראה כאילו מחמיר את הסגנון של הפרטנר. אפילו אם זוג כזה יכול לשאת ולתת רמה מספקת של מרחק למרות התגובתיות אצל יחיד עם סגנון טורדני או חוסר רגישות בסגנון ההימנעות, כל מתח יכול לעורר תגובתיות ומאבק. בלי קשר לאופי של מאבקי קירבה-ריחוק, בני הזוג יכולים להחליף מקומות (נאפייר 1988). לדוגמא, אם בן הזוג המוטרד יכול לשמור, אפילו זמנית, על רמה גדולה יותר של מרחק (אולי בתמיכה טיפולית), זה יכול להיתפס ע”י בן הזוג הנמנע כפרידה לא-צפויה. טרדנות כזו תפעיל התנהגות של התקשרות, ובן הזוג הנמנע יתקרב כעת. או, בן הזוג המוטרד עלול לפתח עניין חדש, חברים חדשים או לחזור לבי”ס. רדיפה אחר עניין, במיוחד עם השקעה רגשית, יכול להפחית את זמינותו של בן-הזוג ולהגדיל את המרחק בין בני-הזוג, יתכן ומעבר לרמת הנוחות של בן-הזוג הנמנע. אם אכן, בן-הזוג הנמנע יחוש סכנה, ימשיך להגיב לרמזי היפרדות, ויתקדם לקראת בנייה מחדש של הקרבה. ב-2 הדוגמאות, הלחץ הקודם של הקרבה הוא כעת האדם שחש רדוף.
תרפיה על מנת שקשר בין 2 יחידים יהיה הרמוני כל אחד חייב להיות מודע לנקודת המבט של האחר, מטרותיו, תחושותיו וכוונותיו, וכל אחד חייב להתאים את התנהגותו כך שניתן יהיה לשאת ולתת ביחס למטרות (בולבי 1988) הצהרה זו מטווה מטרות למטפלים שיש לכלול בעבודתם עם מטופלים שעוברים מאבקי מרחק. חוץ מארגון התנהגות והרגשה המתאימה לחוויה של המטופלים תוך כדי שהמטפל מסביר סימולטאנית, את התנהגותם “המטורפת” כהתנהגות נורמאלית, תיאורית ההתקשרות יכולה לסייע מאוד מבחינה טיפולית כיוון שמודל העבודה נותן נקודות מבט קוגניטיביות ואפקטיביות לצורך התערבות ושינוי מודעות של העצמי והשותף. עבודה טיפולית על מרכיבים שונים של מודל העבודה של המטופל יכול לקדם שינוי במאבקים של זוגות. לדוגמא, התערבויות ניתן לכוון באופן שייסע לתפיסתה של “ג'ין” את התנהגותו של “ג'ון” אבל פחות במושגים של צרכי ההתקשרות שלה ויותר במושגים של משמעות התנהגותו של ג'ון. עם זוגות, התערבות טיפולית עוסקת בשאלה כיצד משמעות רגשית להתנהגותם של בני-הזוג יכול לסייע לעודד מודעות של המטופלים וכיצד הם נתפסים, יתכן בשוגג, אשר מעוררים אחד את השני בתוך מעגל ריאקטיבי. בדומה לכך, התערבויות יכולות להתמקד בסיוע לאדם עם סגנון התקשרות הימנעותי הדואג לסמוך על רמזים ולהתייסר בגינם, וסימולטאנית, לחוש בטחון. חשוב לא פחות, מאחר ואיום על הקשר יכול להיחוות כאיום על יכולת ההישרדות, יתכן והמטפל יהיה זקוק לעזור לבנות מחדש את המטופל, כלומר, ליישם תוויות מתאימות, לחוויה הרגשית ולהבין שתחושות כאלו אינן מייצגות את המציאות (“אני אשרוד, אני רק מרגיש כאילו אני לא”). כמו כן, יתכן והטיפול יצטרך לעסוק ברמת ביטחון מתאים על העצמי והפרטנר. מחקר (ברתולומיאו והורוביץ 1991) מצא כי התקשרות מוטרדת בקרב מבוגרים קשורה ברמת תלות גבוה יותר ורמות גבוהות של הישענות על האחר וגם שימוש בבן-הזוג כבסיס לביטחון. במצב רוח קודר, מבוגר עם התקשרות בסגנון מוטרד יהיה בסבירות גבוה יותר להתקרב לפרטנר או לחוש שהוא זקוק לו ולהיותו זמין. הזדקקות זו מורכבת מהיותו ממוקד מיקוד-יתר בצרכי ההתקשרות ובגלל רמות נמוכות של ביטחון-עצמי (ברתולומי והורוביץ 1991). מרחק של בן-זוג עלול להיות קשור בהיות מוצף, כלומר, יתכן והמשאבים שלו נמתחו מעבר לגבול היכולת בגלל בן-הזוג המוטרד שההיצמדות שלו לפרטנר מהווה מקור לביטחון ותמיכה בחייו. נראה כאילו המבוגר המוטרד מקבל את תפקודי ההתקשרות כגון הגנה מפגיעה פיסית או פסיכולוגית רגשית מעורבת עם “אינני יכול לדאוג לעצמי בכלל”. היחסים יתחזקו אם אדם זה יוכל לפתח מנגנון לטיפול-עצמי וילמד לסמוך על עצמו יותר. לדוגמא, בטיפול, מטופל כזה יוכל להכיר בנחמה ובהרגעה המופיעים לאחר תרגולים, פעילות ביחידות, מוסיקה, או חברים, וליישם זאת בתגובה למצוקות היומיום (במקום להתרכז בהם ולהיצמד לפרטנר). כמו כן, בן-הזוג המוטרד יכול להיות מודע יותר לסיטואציות כאלו היכן שנכון להסתמך על בן-הזוג, לדוגמא, במהלך הפרעה או לאחר שאסטרטגיות לטיפול-עצמי נכשלו. בניגוד לזאת, התקשרות נמנעת קשורה לרמה נמוכות של שימוש בפרטנר כבסיס לביטחון ותלות מופרדת. עבור מטופלים כאלו, המשימה תהיה לסייע לאדם ללמוד להכיר מתי תמיכת בן-הזוג יכולה לסייע, ולהרשות לעצמו לסמוך על הפרטנר. במיוחד, עבור כאלו, יהיה טוב אם יקבלו את העובדה שלבטוח באחרים וביטחון-עצמי מתואמים, וכי שניהם הם אסטרטגיות נכונות התלויות בסיטואציה (בולבי 1979). יחיד עם סגנון התקשרות מוטרד יזדקק להדרכה בהכרת האדם המעוניין ויכול לעמוד בצרכי ההתקשרות שלו. כדוגמא היפותטית, בטיפול, אילין תיארה בני-זוג בעבר כאלו עם סגנון התקשרות הימנעותי. היא לא. אולם, באופן משמעותי הכירה שאנשים אלו לא היו מוכנים נפשית למלא את צרכי ההתקשרות שלה. לאחרונה היא פגשה 2 גברים חדשים, סטן ומקס, והחלה לצאת עם שניהם התערבות טיפולית יכולה לסייע לה לפענח את המשמעות הקשורה להתקשרות של התנהגות הגברים. לדוגמא, מחקרים הראו כי רמות גבוהות יתכן ולא הולמות של חשיפה-עצמית קשורים בהתקשרות בסגנון טורדני, בעוד שרמות נמוכות קשורות להתקשרות טורדנית (ברמולומי והורוביץ 1991). אילין (התקשרות טורדנית) מעוניינת לשוחח עם סטן על נושאים רגשיים אך מצאה שסטן אינו יוזם חשיפה אישית, אינו נענה לחשיפה שלה, ומעדיף פעילויות שיעצימו שיחות אישיות. אילין מבולבלת אך ממשיכה להיות מעורבת יותר מאחר והיא יודעת ממקרים בעבר שהוא היה “פתוח” שסטן יכול להיענות לצורך שלה בחשיפה רבה יותר: “הוא יכול להיות קרוב וזמין יותר”, אילין צריכה ללמוד שסגנון ההימנעות של סטן משמעותו שהתנהגות/צרכים הקשורה לצורך שלהם בקרבה אינם מתואמים, שהוא מפרש סוגיות הקשורות להתקשרות בצורה שונה ממנה, ויתכן והוא אינו מסוגל להיענות לצרכים שלה בקשר. חקירת ההיסטוריה המשפחתית של ההתקשרות (לדוגמא, באמצעות ג'ינוגרם) תאפשר ליחידים להבין ולהשיג אובייקטיביות מסוימת ביחס להתנהגותם והתנהגות בן-הזוג. יש הוכחות לכך שסגנון התקשרות עובר מדור לדור (ריקס 1985). כמו כן, לפי בולבי (1988)מודל העבודה המתווך חווית התקשרות נוצר כבר בינקות. למרות גמישותו ויכולת השינוי ביחד עם שינויים החלים בתנאי הסביבה. התערבות טיפולית יכול להבהיר ולבדוק מה משמעות האינטראקציה עם ההורה (או משמעות הפירוש של הילד) ומה משמעות האינטראקציה בקשר הבוגר. בנוסף, ילדים דורשים הגנה נוספת ממבוגרים, ומבוגרים יכולים לנהוג ביחסים נוכחיים כאילו הם זקוקים להגנה יותר ממה שנראה. יצירת הבחנה בין יכולותיו של המטופל כילד וכמבוגר, בין “ההורה” והפרטנר, הין “אז” ו”עכשיו”, יכול לסייע למטופל לעדכן את המודלים שלו. לדוגמא, כמבוגר, סטיב מסוגל להצהיר “אני מרגיש סוג של חולשה ואני זקוק לחיבוק”. סביר להניח שזה היה יכול להיות יעיל יותר עם בן-זוג בוגר לשאול אם בן-הזוג ירצה לצאת לצהריים (כדרך עקיפה לבקש קרבה וביטחון), או לצפות שבן-הזוג, כמו הורה, יבין מה חש סטיב או רוצה. יתכן ועבודה ברמת היחיד תעורר שינוי בקשר. מחקר מצא כי “היכולת לשלב מידע קיים הרלבנטי להתקשרות” קשור ביכולת ההורים להפגין רגישות לסוגיית ההתקשרות של התינוק. כמו כן, רמות נמוכות של הערכה-עצמית ואידיאליזציה של העצמי או האחר מתפקדים כרגישות-יתר הקשורים להתנהגות המתייחסת להתקשרות. יש לומר כי ניתן להתייחס לסגנון טורדני והימנעותי כמבנה הגנתי המיועד לשמור על הערכה-עצמית ולחזק מבנה-עצמי שביר. בהתקשרות מוטרדת, נוטה היחיד לחוש ראוי מתוך קשר עם אידיאליזציה של בן-הזוג. הימנעות חרדתית תנסה להסתגר ולהכיל את האני, ובאמצעות פסיביות ואי-אסרטיביות, תמקם את האני בעמדה הגנתית יותר. בדומה לזאת, ההימנעות תוך הסתלקות מגינה על האני באמצעות אידיאליזציה של האני ועוינות ששומרת על הפרטנר. מהלך להגנה-עצמית יכול להיות יעיל, אולם, רק אם הפרטנר שומר על מרחק רצוי או קרבה. מרגע שהפרטנר ירצה רמת קרבה או ריחוק שונה, תחושת ההגנה אז תיכשל. הצורך בקרבה אחרת של בן-הזוג יחווה כפרדה לא-צפויה. ללא קשר לסגנון ההתקשרות, סביר להניח שאדם ירצה להתקרב לבן-זוגו, למרות שלעיתים זה יתרחש בעדינות או בצורה בלתי ישירה. לפיכך, התערבויות המחזקות את המבנה-העצמי ותחושת ערך-עצמי יכולים להוביל גם לשינויים ברגישות ובפעילות מערכת ההתקשרות של היחיד וכיצד לפעול במישור הזוגי. לבסוף, יתכן כי שינוי במודל העבודה ובהתנהגות ההתקשרות של מטופלים מסוימים יהיו קשים להשגה (רוברט 1992). במיוחד עם זוגות שרק החלו לצאת יחד, המטפל יכול להיות מעורב בתמיכה במטופל באמצעות התערבות בקשר. במקרים כאלו, יהיה נכון לסייע למטופל להגדיר בצורה ברורה יותר מהם צרכי הקרבה שלו/ה ואיזו התנהגות יש לעודד אצל בן-הזוג. למטרה זו, המטפל יכול להראות למטופל כיצד סגנון ההתקשרות של בן הזוג דומה או שונה, וכיצד סגנון זה יכול להשפיע על סוגיות הקשורות להתקשרות, אינטראקציות בקשר, ושביעות רצון מהקשר. לדוגמא, בנוסף להערה ביחס לחוסר הזמינות של סטן כפי שאילין הייתה רוצה, המטפל יכול גם לומר: “מקס, מצד שני, נראה כאדם שימצא שהקשר חשוב מספיק על מנת להתפשר,הוא נראה מוכן יותר לחשיפה ונוח יותר לשיחה אישית שהייתה יכולה ליהנות ממנה, הציפיות שלו די דומות לשלך – הוא אינו מבקש כמו סטן, מרחק רב יותר”. אדם עם סגנון טורדני נוטה להתאהב בקלות, והמתקרב הנמנע יתקשה להתאהב (חזן ושייבר 1987). המטפל יכול לאמן מטופלים כאלו להשתנות על פי דפוסי אלו. לדוגמא, אם אדם מוטרד יכול להעריך בצורה קוגניטיבית את הפוטנציאל של הקשר ושביעות רצונו לפני שהוא הופך מעורב בתוך הקשר, אז יתכן וההתאהבות תהיה מהירה יותר.
מסקנות תחושת הדחיפות והעוצמה המושכת ומחזיקה מבוגרים בקשר מכונה אהבה . אהבה איננה מספיקה, ליצור קשר. קשר המביא איתו הנאה לשותפים כרוך בעבודה על סוגיות כגון “עד כמה אנו קרובים ונינוחים, כמה זמינים ונגישים אנחנו אחד עבור השני?” תיאורית ההתקשרות תרמה משמעותית להבנת מאבקי הריחוק הבין-אישי. היא אינה מסבירה, מן הסתם את כל האלמנטים שמטפל יכול לראות שפועלים בתוך המאבקים הללו. לדוגמא, מאבקי מרחק יכולים גם להיות קשורים לסוגיות של כוח וג'נדר. כמו כן, מאבקי כוח, בתוך קשרים מאוימים ע”י סוגיית ההתקשרות (הנתפסים כהכרחיים לצורך הישרדות), יכולים לזרוק את האדם לעימות עם דילמה קיומית הקשורה לסוגית בדידות ומשמעות. עם זאת, תיאורית ההתקשרות מספקת מספר אפשרויות להמשיג ולהתערב בוויסות מרחק. ווין (1984) טען כי, מבחינה התפתחותית, ההתקשרות היא נקודת הפתיחה של הקשר הזוגי ובסיס לתהליכים אחרים או דפוסים כגון תקשורת ואינטימיות. כיוון שהתפתחות תהליכי התקרבות מצויים בסדר רציף, הצלחה טיפולית תתגבר בהתערבות באספקטים הקשורים להתקשרות ולויסות המרחק בין בני הזוג. בדומה לכך, לעיתים דפוסים אחרים, כגון בן הזוג חזק והשני חלש, מסתירים את סוגיית המרחק, מפרידים את סוגיית ההתקשרות מהמעגל הרקורסיבי בו הם נתונים ומפריעים להצלחת ההתערבות. יתרון נוסף של תיאורית ההתקשרות הוא שהיא מעניקה פרספקטיבה להתערבות בתהליך הרגשי ברמות שונות של החוויה. גמישות זו חשובה כיוון שניתן לתמוך בדפוסי הקרבה-מרחק באמצעות גורמים שיטתיים ו/או גורמים הקרובים לעולמו הסובייקטיבי של האדם. לדוגמא, כפי שהציע קר (1985): “הפרעה באיזון של המערכת הרגשית יכולה לחזק חרדה כרונית, והתחזקות החרדה הכרונית עלול להפריע לאיזון של המערכת”. הנטייה של האדם לקרבה או ריחוק תתחזק אז, ויכולת ההתמודדות עם סגנונו של הפרטנר תיעלם יחד עם רמות גבוהות יותר של חרדה. מנקודת המבט של ההתקשרות, אם אירועי חיים יהדהדו עם אי-נגישות לדמות ההתקשרות או תוביל לדפוסים כגון שאחד מבני-הזוג נסוג מתוך כעס, אז מערכת ההתקשרות של בן זוג אחד או שניהם עלולים להפוך אקטיביים. תחת תנאים אלו, מערכת ההתקשרות של היחיד עלולה להיות רגישה יותר כגון קרבת יתר (או מרחק) גדולה מהרגיל וגם חרדת נטישה יכולה להתעורר בקלות רבה יותר. תגובה לא-הולמת של בן-הזוג לסוגיות הקשורות להתקשרות ישמרו על האקטיביות של מעגל זה. תיאורית ההתקשרות, לפחות בדוגמאות אלו, תרמה רמה נוספת להבנת (א) מה מניע את ההפרעה לקשר, (ב)הגדרת חרדת הנטישה הנוספת למערכת החרדה הכרונית, (ג) מסבירה כיצד האיזון בקשר ממשיך להיות מופרע. לסיכום, תיאורית ההתקשרות מטפלת (א) במשמעות ומטרת תנועת ההתקרבות-התרחקות, (ב) בעוצמתה ושכיחותה של החוויה הרגשית של האדם, (ג) במכניזם המעבד את המידע שמגיע מהפרטנר ובתגובה הרגשית וההתנהגותית. תוך שימוש באלמנטים אלו, פרספקטיבה של ההתקשרות יכולה לארגן את העיבוד הרגשי לכל אדם, הפרשנות של האדם להתנהגויות של בן-הזוג, והפרעות בתהליך התיאום של הזוג. אלמנטים אלו מעניקים למטפלים מנוף עצמתי ברמת המערכת והיחיד “לשנות את סף החרדה הנובע מסוגיית המרחק” (בינג-הל 1985) ולסייע למטופלים להיות מרוצים יותר מהקשרים שלהם.