חזרה למאמרים של אלימות במשפחה
חזרה לאתר הראשי

---

גל, נ. (2003). אלימות נגד נשים: נורמה או סטייה. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. פרק 2, עמ' 30-44

---

אלימות נגד נשים - פרק שני: גישות תיאורטיות / גל

הטענה של הכותבת: החברה רואה באלימות כלפי נשים "סטייה נורמטיבית", המקבלת לגיטימציה חברתית מזה שנים. משמעות האלימות במשפחה היא לחיות בהרגשה של קורבן, אלימות פיזית ונפשית ומחקרים מראים שהשפעתן היא ארוכת טווח.

אלימות עדיין מהווה כלי לגטימי של הבעל לשלוט בבני משפחתו. במקום לגנות כל אלימות, החברה מבחינה בין "אלימות נורמלית"- בעלת מידת לגיטימציה ו"אלימות הגובלת בהתעללות"- שאינה קבילה.

למול זה, "קדושת המשפחה" היא עדיין ערך מרכזי, גם לאחר גירושין בני המשפחה בדר"כ לא ידווחו על האלימות שעברו.

בישראל בעבר האלימות נתפשה כדבר אינטימי, לא התקיים דיון ציבורי והיתה אף התעלמות מהבעיה.

פעם יחידה: 1962 הועלתה שאילתא בכנסת. קשר השתיקה הופר רק ב- 1976 כשח"כ מרשה פרידמן הגישה בכנסת הצעה לסדר יום בנושא. עד אז התייחסו לתופעה כעבירת תקיפה קלה.

היום האלימות נתפשת כבעיה חברתית קשה, המודעות הביאה לעלייה ברמת הדיווח+פעילות ארגוני הנשים שהביאו לחקיקה ב- 1989: החוק למניעת התעללות בקטינים חסרי ישע

וב- 1991- חוק למניעת אלימות במשפחה.

מהי אלימות?

התנהגות אגרסיבית המכוונת להכאיב לאדם אחר וגם כל הפעלת כוח כלפי קורבן. כשהחזק במשפח' כופה רצונו בכוח על החלש, הוא משתמש באלימות. "אישה מוכה"= אלימות גופנית מלווה בפגיעה פסיכולוגית, שטכנית קשה למדדה. התקיפות לעיתים מלוות באלימות מינית (אונס), פגיעה נפשית וחרדה מפני הבאות. חיי הזוג מתנהלים בדפוס קבוע: הגבר מאבד שליטה, מכה, מתחרט, מתפייס ומפצה.

אישה שמתחילה להיות מוכה בשנות נישואיה הראשונות מצויה בדר"כ בבלבול, מצבי רוח משתנים בהתאם למצב רוחו של הבעל, נץונה במעין כלא- מוסד טוטאלי, בכל לידת ילד הכבלים מתרבים, מכות מתגברות והשחרור נעשה מסובך יותר. האישה מאמינה שהיא "חייבת: להשאר למען הילדים וצרכיה אינם חשובים. הבית הופך למקום מסוכן, בטחונה העצמי אובד, הריתוק לבית, הבידוד ומצבי הלחץ פוגעים ביכולת ההתמודדות שלה והמשפח' הופכת ל"סיר לחץ" שמצטברים בו כעסים.

היחסים במשפח' מאופיינים בסתירות: יחסי קירבה וקונפליקט, אהבה ואלימות וזהו שורש הבעיתיות של אלימות במשפח'. המשפח' הופכת לזירת מאבקי כוח ושליטה, שיסודם: חלוקת תפקידים בין- מינית ובין דורית המגדירה את הכוחות במאבק. ככל שהיח' המשפחתית יותר סגורה, כך רבים יותר הסיכויים להווצרות אלימות. נורמת שמירת הפרטיות פועלת לרעת האישה המוכה, הסביבה הקרובה מעדיפה לא להתערב. כשמתגלה הסוד הבעל בכל דרך, אף כלכלית, ינסה להשאיר את אשתו תחת מרותו.

הגישה האנתרופולוגית- עלינו להכיר בכך שאלימות נוכחת ומרכזית בכל החברות, לפיכך קיים יחס דו- ערכי כלפיה, מלווה באי נוחות. התוקפנות- מרכיב אינסטינקטיבי ביו- פסיכו' והיא נתפשת ככלי לגיטימי והכרחי להישרדות, אם כי זו תופעה שלילית. טיפול נקודתי לא יעזור ורק כשנבין שהאלימות כפתרון מופיעה כשקיים כשל במערכות ובתקשורת- רק אז נוכל למצוא דרכים למגר את התופעה.

מתברר שככל שמעמד הנשים משתפר, והאסרטיביות שלהן גוברת, כך גוברת האלימות כלפיהן. ומכאן השאלה- האם יש מתאם ותהליכים מואצים בחברה המודרנית הם מהירים מדי?

המחקר האנתרופולוגי דן בקשר בין מיניות ותוקפנות ומתמקד בשני גורמים:

1. כוח השולט.
2. חולשת הנשלט.

המחקר מבחין בדפוסים הדומיננטים שעל פיהם מתנהלים חיי החברה כמו היררכיה ומבנה.

קונל: טוען שהחברה מגדירה כוח ותוקפנות כרכיבים מרכזיים בשלטון. בתרבויות רבות שליטה של הגברים, שמקבלת חיזוקים מהדת, התומכת בשלטון פטריארכלי. גם הסדר החברתי הגלובלי משפיע על הסדר החברתי הלוקאלי. תרשים של כללי המשחק הגבריים:

מאבקי כוח במישור הגלובלי-אוניברסלי (בין עמים חזקים וחלשים)

מאבקי כוח במישור החברתי- פרטיקולרי (בין גברים ונשים)

מאבקי כוח במישור פרטי-אינטימי (זוגיות, במשפח')

שימור המצב הקיים

רוב הנשים מפנימות כללים אלו. בעבר הלא רחוק חקרו את אנתרופולגים אך לא בחברה שלהם עצמם, שכן לא יכלו להתעמת עם סוגיה אינטימית זו בחברה שלהם. מניפי דגל הפמיניסטים העלו זאת, בדרשם לעשות הבחנה פוליטית בין מיניות- הקשורה לארוטיות ומגדר- יסוד אפיסטמולוגי מרכזי להבנת היחסים הסוציו-כלכליים, תרבותיים ודתיים בין 2 המינים. עד שנות ה-70 חלוקת תפקידים במשפח' על פי מין והמחקר האנתרופולוגי ראה בה חלוקה אוניברסלית. בין המחקר האנתרופולוגי והפמיניסטי נוצר מתח, במיוחד לגבי ההגדרה של הקשר בין טבע ותרבות ותחום ציבורי ופרטי.

לתוקפנות על רקע מיני השלכות אוניברסליות ופרטיקולריות. (בחברה אחת רצח אישה כפשע ובאחרת כמעשה אצילי). השימוש בכוח, הנחשב לתופעה שלילית בעיני התרבות השלטת, נחשב לעיתים בתרבויות המיעוט שבקרבה לאמצעי מחנך ומרתיע.

תרבות המערב הגדירה תוקפנות כללית ועל רקע מיני כיסוד אנטי חברתי. מאוחר יותר נוצרה אבחנה בין מיניות (אולי התכוונה לתוקפנות?) כמרכיב אינטימי, פרטי וסובייקטיבי, לבין תוקפנות כמרכיב חברתי, חיצוני אובייקטיבי- זה הקל על חוקרים ובני החברה, שכן הדיון באלימות הקשורה למיניות גרם ועדיין גורם לאי נוחות. חוקרים בסוף המאה ה- 20 החלו להתייחס לתוקפנות בתחום האינטימי כתוקפנות חברתית, ציבורית והחברה החלה ליטול אחריות. נוצר פתח לטיפול הוליסטי, הכולל ענישה ושיקום, כשבני המשפחה שותפים לטיפול ופותחו תיאוריות להסבר האלימות ומקורה.

התיאוריות האקספרסיביות

גורסות שחלקו של התוקפן הוא מרכזי בבניית המתח המוביל לתוקפנות. על פי פרויד- לאחר שיצר הארוס (מין) מנצח את יצר ההרס בתוכו של האדם ואז יצר ההרס מופנה כלפי הסביבה. כלומר, יצור קיים בהיותו הורס חיים זרים אך נתח מיצר ההרס ממשיך להתקיים בתוך האדם וגורם לתופעות פתולוגיות. על פי הסבר זה, כשאדם מפנה לאשתו את התוקפנות הוא נרגע והתוקפנות מתמעטת. קמבל- פרויד טעה ותוקפנות מובילה ליותר תוקפנות ולא להפחתה. ביקורת עליה: לא כל תסכול יוביל לאגרסיביות, רמת אגרסיביות תלויה ברמת התסכול, שכיחותו. החברה יכולה למזער התנהגות אגרסיבית על ידי ענישה, אך על הענישה להיות מרתיעה, אחרת האגרסיביות תגבר.

נראה שהתגובה לתוקפנות נלמדת בתהליכי סוציאליזציה, והקורבנות מפתחים טכניקות השרדות: כמו הגברת יכולת הסבילות, או לחילופין תגובה אגרסיבית. כך נשים וילדים במשפחות עם אלימות גבוהה לומדים להמנע מעימותים עם התוקפן ולפתח סבילות. עוד נמצא שהתנהגות תוקפנית נותנת הרגשה טובה לגברים אך לא לנשים.

הגישה ההתנהגותית אף מרחיקה לכת ומדגישה שתכונות אישיות הן נלמדות במסגרת המשפח' בתהליכי סוציאליזציה, טכניקת יישוב סכסוכים של ההורים מופנמת על ידי הילדים ותופיע אצלם בבגרות. במשפחות אלימות הבנים לומדים להפגין אלימות כלפי נשים והבנות לומדות לנהוג בהכנעה. דפוס זה משתפר מדור לדור.

תאורית התסכול תוקפנות של דולרד ומילר מסבירה תוקפנות כפועל יוצא מתסכול, הנתפש ע"י התוקפן כאיום על האגו. פיתחו מודל "שרשרת של גירוי- אורגאניזם- תגובה" ומצאו שגם כאשר אין תסכול עשוי האורגינזם לחפש גורם גירוי חלופי כדי להמשיך לנהוג באלימות כלפי האובייקט=חיפוש כפייתי אחר גורם גירוי תחליפי= "העתקת האלימות". גם ספרות ילדים- מעבירה מסרים מעודדי אגרסיביות.

פסיכואליטיקאים רבים מאז פרויד דחו את הטענה שאגרסיביות היא אינסטינקט ולדעתם היא תולדה של ליקוי בתפקוד האגו: יכולת לדחות סיפוקים ולכן סיבה לתוקפנות היא אגו חלש.

בתאוריות האקספרסיביות טיעונים סוציולוגים הדומים לטיעונים שלמעלה. תיאורית הפיקוח החברתי טוענת שהאדם מטבעו אגואיסט ואגרסיבי והחברה דורשת ממנו לוותר על חלק מהחופש, תמורת זה הוא מקבל הגנה וביטחון. מצב זה נפגע כשצד 1 לא שומר על חלקו במשוואה.

הביהביוריסטים דוחים הסבר זה וטוענים שאגרסיביות היא חסך נלמד- אם גבר ייענש על אלימות, הוא ילמד להמנע מכך.

התיאוריות האינסטרומנטליות

גורסות שתוקפנות היא כפייה בדרך של איומים, הפחדה ועונשים, כדי להשיג נאמנות לתוקפן (דרך כסף, סיפוק מיני וכו'). עבור הגברים כוח ושליטה קשורים לגבריות, היכולת להכאיב היא אמצעי מיקוח.

קמבל- להתנהגות אגרסיבית לרוב תגמול חומרי מידי. (ילד בועט ומשיג צעצוע).

תאורית המשאבים וחליפין- במערכת הזוגית מאבק שליטה על משאבים וחלוקתם בין בני הזוג.

גלס- רואה את האלימות במשפח' כחליפין של משאבים, תפקיד בחלוקת כוח ושמירה על הכבוד. כשאדם מרגיש חלש הוא יפנה למשאבים שברשותו והכי זמין- כוח פיזי. גברים כאלו מכירים היטב את הרגשת חוסר האונים- אותה הרגשה שהם מנסים ליצור אצל קורבנותיהם- זהו הסבר לגברים מכים שהיו ילדים מוכים וצפו באב מכה את האם. הם לומדים שתוקפנות היא הדרך לזכות באהבה.

התוקפנות עוברת תהליך של נרמול, כשקיים קשר ישיר בין הערכה עצמית נמוכה ואגרסיביות. כלומר המשפח' מתנהלת במאזן של תועלת- ציות, כבוד, פחד ועלות- תשלום כספי, מעצר, הרחקה מהמשפחה וכו'. ככל שהעלויות גבוהות יותר האלימות תיפסק מהר יותר.

תיאורית האתולוגיה האנושית- (מושפעת מסוציו-ביולוגיה) טוענת שהגברים מטבעם אגרסיביים בשל הטסטוסטרון. עם זאת, לסביבה משקל מכריע בהתפתחות ההתנהגות האגרסיבית. כבר בגן- מטפלות מעודדות התנהגות תוקפנית אצל בנים וכנועה בבנות. מערוכת היחסים אינם שוויוניות. נוצרת דינמיקה קבועה שהחלש מכיר בכוח החזק ואינו מנסה להתעמת איתו.

הגישה הפמיניסטית- מקור האלימות נגד נשים הוא משתנים סוציולוגיים ובכלל זה הסטטוס הנמוך של האישה בחברה הפטריארכלית. ברמת המיקרו- אלימות היא אמצעי שליטה בנשים

ברמת המאקרו- השררה החברתית שומרת על מעמד הגבר כשליט.

תהליכי הסוציאליזציה- "תורמים" להערכה עצמית נמוכה, וזאת כתוצאה מחלוקת תפקידים. (גבר- תחרותי, אישה- תפיקידם "נשיים" כמו בישול, תפירה).

תיאוריות הרפרזנטציה החברתית

מציעות מודל משולב של התאוריות האינסטרומנטליות והאקספרסיביות, שיכול לנבא התנהגויות ספציפיות עפ"י ניסיון העבר. הן כוללות גורמים רלוונטים המביאים להתנהגות האגרסיבית בנק' זמן מסוימת וגם כוללים את ניסיון העבר והשפעת ניסיון זה על התנהגותו של התוקפן. מציעה חיבור בין עברו של הפרט ועתידו, קשר בין התנסויות העבר והתנהגות בהווה. מחברת בין ביולוגיה, גיאוג' תפקידים חברתיים ועוד. לכל אחד התפקיד בבית וקיים שיווי משקל עדין בין השליטה העצמית של האישה, רמת השליטה של הגבר ורמת המתח בבית. אלימות תבוא מפרשנות לא נכונה של מתחים בין הגבר והאישה.

קמבל- נשים בוחרות להשאר עם הגבר המכה כי יציאה היא כישלון אישי. הן משחררות כעסים ע"י דמעות ולא אלימות. גברים מכים כי הם מרגישים מושפלים ע"י אחרים. אחד המקורות לבלבול הוא כשהאשה תופסת את האגרסיביות האינסטרומנטלית של הבעל כאגרסיביות אקספרסיבית- כלומר שהיא תגובה לגירוי בעוד שתוקפנות זו היא לצורך השרדות. בעוד הגבר רואה את כעס האשה כנסיון אינסטרומנטלי לנטרל את כוחו בבית ומגיב על האיום בהתקפה.

נראה כי אחת הבעיות היא שגברים מצויים בקונפליקט לכאורה בין הצורך לאינטימיות (שעלולה לנטרלם מכוחם כי בתחום הרגשי נדרש שוויון רגשי) והצורך בשליטה. זה סבוך עוד יותר לגבר מכה, שלרוב סובל מרגשי נחיתות וקשה לו להשלים עם פגיעותו כתוצאה מאהבה ותלות רגשית. לכן פועל ע"מ להחזיר לו את כוחו. ויתורי האישה נעשים לרוב מפחד ולא מכבוד.

קנאה אובססיבית גם היא תולדה של נסיון החיים, הפחד לאפשר לאישה חופש פעולה. זו אינה רק קנאה מינית אלא לכל מי שמתחרה בו על תשומת ליבה של אשתו, שאותה רואה כקניינו ומנסה לבודדה.

בתהליך הסוציאליזציה הנשים לומדות שהן אחראיות לאושרו של הבעל, וכשרואות שמה שלא עושות אינו מספק את הבעל, אוזלים ביטחונן והערכתן העצמית. הן מאמינות שהן האשמות באלימות הבעל כלפיהן ועליהן האחריות לשנות את המצב. פותרות את הבעל מאחריות.

בידוד האישה מהרשתות החברתיות פועל כבומרנג, כי אינו מאפשר לה לשחרר לחצים וכשהם מתעצמים היא מגיבה בהתפרצות אלימה, שלעיתים תופנה לבעל.

גופמן- האדם כשחקן בבמה- בעין הציבור יענה לתכתיבי המחזה ויפרוק לחצים מאחורי הקלעים. אם האישה אינה יכולה ללכת "מאחורי הקלעים", תנהג כסיר לחץ ובהתפוצצותו אלימות ואף רצח.

בקורלציה בין רמת מתח להתפרצות תוקפנות במע' הזוגית:

אצל הבעל: מתאם חיובי בין רמת מתח בבית והתנהגות אגרסיבית.

אצל האישה: שומרות על איפוק וכשהמתח מגיע לשיאו חלה נק' שבירה והאשה מגיבה בעוצמה.

סיכום

נשים רבות מאמינות שהן האשמות באלימות הבעל כלפיהן, ועליהן מוטלת האחריות לשנות את המצב, ע"י שינו התנהגותן. הן מוכנות לעשות הכל על מנת לשמור על הנישואין ולמצוא צידוק לאלימות הבעל כלפיהן.

נשים המגיבות מסתכנות בתגובה של הבעל ונוצר מעגל שטני של אלימות מחריפה. המתח ימשיך לעלות אם בני הזוג לא יבחנו את גורמי המתח, יגדירו אותם ויעבדו אותם והוא עלול להביא להתפרצות אלימה וקשה.