סוגיות נבחרות בטיפול באלימות במשפחה - מחברת 2008-9


חזרה לכלל החומרים

שיעור מספר 1

סוגיות בהגדרת המושג "אלימות" :

אלימות היא חוויה שאנו נתקלים בה כל הזמן, לעיתים בצורה לא מודעת. זה מתבטא החל מהרמה התקשורתית ----ממשיך ברמה הפוליטית-----בבי"ס--- על הכביש. כלומר, מדובר בחוויה אנושית שאנו נתקלים בה ברמה אוניברסאלית. יש לנו עמדה אמביוולנטית כלפי אלימות משום שמצד אחד אנו אוסרים אותה ומצד שני אנו שומרים אותה לעת הכרח- לדוגמא לצורך בהגנה.

מה זה אלימות?

אין הגדרה אחידה לאלימות מהסיבות הבאות:

  1. תלוית תרבות- בין חברות שונות נראה שוני בהגדרת אקטים מסוימים שבקהילה אחת ייחשבו לאלימים ובאחרת לא. לדוגמא: בקהילה האתיופית לא קיים המושג אלימות בשפה האמהרית. מבחינת הנורמות שלהם זה נחשב ללגיטימי שבן זוג יכה את בת זוגתו מתוך תפיסה פטריאכלית. כלומר בין חברות שונות יש הגדרות שונות וגם במסגרת של זמן בחברה מסוימת יש שינויים בנורמות ובתפיסות.
  2. חשוב מיהו המגדיר- למגדיר יש נורמות, תפיסות, עמדות משלו וזה מאוד משפיע על ההגדרה של אלימות.
  3. מימד מחקרי- הגדרה צרה או רחבה? – הגדרה צרה: מתייחסת לאלימות רק בהיבט הפיסי והמיני והיא תגיד שאלימות היא שימוש לא לגיטימי בכוח שמבצע האדם והוא מכוון לפגוע פיסית באדם אחר. הגדרה זו מקלה על החוקרים כי היא ניתנת למדידה בצורה קלה. הבעיה בהגדרה הצרה היא שכשאתה מתאר אלימות ברמה הפיסית אתה מצמצם את החוויה של הנשים. לחוויה יש היבט רחב יותר כי הרבה פעמים האלימות הנפשית קשה מהפיסית ולכן מתעלמים בהגדרה הצרה מהחלק החשוב.מעבר לכך, כשאנחנו מגדירים תופעה בצורה רחבה יש לכך מימד פוליטי כי אני יכולה להציג את ההיקף של התופעה בצורה יותר רחבה וכך לקבל יותר תקציב כדי לטפל בה ולכן יש פה מימד פוליטי- אינטרסים להצגת נתונים גדולים ורחבים.

ההגדרה הרחבה המקובלת לפי בקסרדי ומקלאוד מ97: "התעללות בנשים היא שימוש לרעה בכוח נגד האישה ע"י הבעל או בן הזוג (גבר או אישה), בעל לשעבר או בן זוג לשעבר שתוצאותיו- אובדן הכבוד, שליטה ובטחון. כמו גם תחושת חוסר אונים ומלכוד שהאישה חווה בהיותה קורבן להתעללות פיסית, פסיכולוגית, כלכלית, מינית,מילולית ונפשית חוזרת ונשנית. התעללות בנשים כוללת גם איומים מתמשכים או כפייה מצד הבעל\ בן זוג או כפייה על נשים להיות עדות לאלימות כלפי ילדיהן, קרוביהם, חברים, חיות מחמד או רכוש בעל ערך רגשי עבורן".

לסיכום: חשוב לזכור שלא קיימת הגדרה אחידה למושג אלימות. (התעללות\ אלימות חד- פעמית לא נכללת כחלק מההגדרה).

הגדרה מדברת על תופעה מתמשכת ולכן ההגדרה " נשים החיות תחת אלימות"- קודם כל מדברת על סגנון חיים. הסגנון חיים הזה יכול להכיל בתוכו סוגים שונים של אלימות. בנוסף יש הגדרות של מערכות יחסים שונות כמו: גרוש, בעל, בן זוג וכו', כך שיש ניסיון בהגדרה הזו לתת מטריה רחבה.

מיפוי של סוגי אלימות:

  1. תחום האלימות הפיסית
  2. תחום האלימות הנפשית- העלבות, צעקות, השפלות, איומים,הפחדות.
  3. אלימות כלכלית- שליטה במשאבים- נשים שאין להן נגישות למשאבים לדוגמא שחשבון הבנק נשלט רק ע"י הבעל. מצב שבן הזוג גורם לבת הזוג לעזוב את מקום עבודתה או לצבור חובות על השם שלה. צריך לשאול כמה היא חופשייה בניהול הכסף.
  4. אלימות מינית- כפייה של יחסי מין, התייחסות אל האישה כאל אובייקט מיני. חשוב לבדוק את הנושא כי יש נשים שעדין לא מגדירות כפיית יחסי מין כאלימות.
  5. אלימות חברתית- כל מה שקשור בבידוד האישה ממערכות חברתיות, תמיכה, חברים, משפחה. תופעת הסטוקינג. יש בעיה בסוגיה הזו מאחר והוא אינו נוגע בה פיסית אך זאת נקראת "הטרדה מאיימת" כי הנוכחות שלו מטרידה אותה בצורה שמאיימת עליה. צריך לבדוק איתה אם היא חופשייה ללכת לחברות, למשפחה. הבסיס להתנהגות זו הוא קנאה וחרדת נטישה.

התגלגלות המושג.....

בספרות רואים שינויים שחלו בהגדרות. בשנות ה-70 המונח שהיה מקובל היה " נשים מוכות"- הבעיה היא שזה מתקשר למשהו פיסי בלבד ויש פה ריקון של האישה מהזהות שלה וכנ"ל גם לגבי האמירה " הגבר המכה". יש בהגדרות הללו משהו פאסיבי שמרוקן מזהות רחבה. לכן יש ויכוחים פולטים בעניין הזה ותנועות פמיניסטיות התנגדו לשימוש במושג הזה.

בשנות ה-80 המושג שהיה מקובל הוא " נשים שעברו התעללות"- גם פה הייתה התנגדות להגדרה כי התעללות ע"י מי?- חסר מיהו המתעלל. ושוב רואים מושג נוסף שהתפתחת ועורר התנגדות-

"אלימות בין בני זוג"- ההתנגדות נבעה מכך שייצרו סימטריה ביחסים ואחריות שווה כלפי האלימות.

כיום משתמשים במושג- "אלימות נגד נשים במשפחה". הטרמינולוגיה הזו מהווה מקור לוויכוחים פולטים כי ההגדרות אומרות מיהו הקורבן ומיהו התוקפן והתנועה הפמיניסטית גורסת שאלימות היא בהכרח דיכוטומית במובן הזה שיש קורבן ויש תוקפן ובד"כ ברור שהגבר הוא התוקפן. התנועה הפמיניסטית מתבוננת על כך מתוך האמונה שמרכז הכוח נמצא בידי הגברים והתופעה הזו מחלחלת גם למבנה המשפחתי ולכן התנועה תבעה את המושג – " האישי הוא הפוליטי"- בעיית הנשים בזירה האישית מקורה בזירה הפוליטית.

סקירה היסטורית

ההכרה הציבורית הראשונית באלימות נגד נשים כבעיה חברתית, התפתחה בעולם המערבי (ארה"ב ואנגליה) בסוף שנות ה-60. תנועת נשים פמיניסטיות התחילו להקים קבוצות לדיונים ולנשים ועלה מתוכן סיפורי אלימות והכירו שיש בעיה משותפת של נשים. הם העלו את הסיפור הזה לתודעה הציבורית ויצרו לובי לחקיקה ואכיפה.

בשנת 72 הוקם המקלט הראשון לנשים באנגליה וב-73 בארה"ב. עד שנת 85 רואים שבארה"ב הוקמו למעלה מ-780 מקלטים!

בארץ-

במדינת ישראל ההכרה הציבורית עלתה בשנת 76. בשנה זו ח"כ מרשה פרידמן- פמיניסטית- הגיעה לועדת הפנים והציעה הצעה בנושא של הכאת נשים ע"י בני זוגם. באותה תקופה היו בין 30-60 אלף נשים נפגעות כלומר, 5-10 אחוז. הצעתה זכתה ללעג ולצחוק. הצעתה הייתה- הזרמת כספיים לנושא וחקיקה בנושא וזה היה ביטוי להלכי הרוח בחברה של אותה תקופה. התפיסה הייתה שמה שמתרחש בזירה המשפחתית לא קשור לזירה הציבורית ולפיכך גם לא יהיו נהלים, חוקים וגם שירותי הרווחה לא נתנו מענה. השירות הראשון שהוקם בארץ ע"י מרשה פרידמן היה בשנת 77 בחיפה- מקלט ראשון שהיא הקימה באופן עצמאי ופרטי. שנה אחריו הוקם המקלט בהרצלייה ובראייה היסטורית היום יש 14 מקלטים ולמעלה מ-60 מרכזים למניעת אלימות לכן התנועה הפמיניסטית הייתה זו שרתמה את הממסד לטיפול בתופעה. כי מה שקרה זה שכל השירותים הוקמו ע"י תנועת נשים אך משרד העבודה והרווחה מסוף שנות ה-80, החל לתקצב יותר ועד היום כל מקלט מאורגן ע"י ארגון\ עמותה פרטית בשיתוף עם משרד הרווחה.

כלומר- הרבה פעמיים מתחילה העמותה לטפל ואז הממסד מצטרף. במקביל רואים בארץ תהליך של חקיקה בנושא- החוק למניעת אלימות.

כיום במשטרה יש חוקרים מיוחדים לתחום האלימות- יחידת אלמ"ב.

המצב בישראל כיום: במשך שנים הייתה הערכה של שדולת הנשים שטענה שבישראל יש 200 אלף נשים נפגעות. ב-2004 פרופסור איזקוביץ מחיפה, חוקר בתחום, הרים את הכפפה ובכדי לבדוק את היקף התופעה הוא עשה סקר ומדגם משקולות- דגימה מייצגת בכל הארץ ומצא שבשנת 2004 כ-214 אלף נשים היו קורבנות של תקיפה פיסית מצד בן זוגם במהלך חייהם. כלומר 11 אחוז נשים מכלל הנשים באוכלוסיה. בנוסף כ-141 אלף נשים דיווחו שהיו קורבנות לתקיפה פיסית בשנה האחרונה. הנתון המפחיד הוא שכ-38 אלף נשים דיווחו שהיו קורבנות לאיומי רצח. דבר נוסף מעניין הוא שרק 43 אחוז מהנשים במחקר דווחו על העדר מוחלט של גילויי שליטה מצד בן זוגם עליהן- ז"א 57 אחוז דיווחו שהן חיות תחת שליטה.

"הפרופיל" של אלימות:

רואים שתופעה זו חוצה רמות השכלה, דתות. אך מהסקר עלה ש-71 אחוז מהגברים המכים הם ילידי הארץ, 10 אחוז ילידי אסיה וצפון אפריקה ו 16 אחוז ילדי חבר העמים.

הסקר הראה ש 29 אחוזים מכלל הגברים היו דתיים ו 39 אחוזים היו מסורתיים ו 31 אחוזים היו חילוניים. מצאו שבארץ שיש מקומות בהם זה רווח יותר -במגזר הלא יהודי בקרב גברים מובטלים ובעלי השכלה נמוכה ובקרב משפחות שמתגוררות בתנאי צפיפות גבוהים מן הממוצע.

שיעור מספר 2

גלגל האלימות של pence & paymar : גלגל שנעשה בו שימוש בקרב עובדי אלימות, בטיפול קבוצתי. הם הצליחו להגדיר את התחומים בהם עלולה להיות אלימות בין בני זוג. הגלגל מסתכל דרך משקפיים של ביטוי כוח במערכת הזוגית. הגלגל מגדיר גם התעללות רגשית, כלכלית, מינית והוא עושה הפרדה בשימוש בילדים, איומים, "זכויות" הגבר...

Your browser may not support display of this image.




גורמים שקשורים לאלימות במשפחה:


יש הרבה תפיסות שמנסות להסביר מדוע גברים מכים ומדוע נשים נמצאות במקום כזה.וזו השאלה שמעסיקה חוקרים רבים שמנסים לתת לה תשובה. קיימות דיסציפלינות שונות שניסו להתייחס לתופעה: פסיכולוגיה, קרימינולוגיה וכו'. כשבודקים כל אחת מהן בנפרד רואים שאף אחת מהן לא נותנת תשובה כוללת אלא נותנת הסבר אחד שמתייחס למימד אחד של התופעה. לדוגמה: התיאוריה ההתנהגותית- מסבירה את האלימות דרך צפייה במודל וחיקוי אך בכל זאת אנו רואים מקרים אחרים ולכן היום מנסים דרך מודל אקולוגי שמאפשר להבין את התופעה דרך כל מיני כיוונים.

המודל האקולוגי:

Hiese חוקר שהציע את המודל האקולוגי. המודל פותח ע"י ברופן בקר בשנת 1979 והוא ממפה את המערכות שסובבות אותנו ל-5 רמות כשבכל רמה יש לאדם אינטראקציה מסוימת עם אותה רמה. החל מרמת היחסים הקרובה ביותר ועד לרחוקה. את הרמה הראשונה הוסיפו מאוחר יותר.

  1. הרמה הראשונה- מערכת אונטוגנית:

כל מה שקשור לתוך אישי, להיסטוריה האישית, מבנה אישיות, ביולוגיה שהאדם מביא איתו למערכות יחסים. הרמה הזו כוללת את הפסיכופתולוגיה ואת התורשה. *יש מצבים שאנשים אלימים בגלל סיבות פיזיולוגיות וביולוגיות כמו פגועי ראש.

טוטסטרון- מצאו שיש קשר בין רמתו הגבוהה ושל סרוטונין לבין רמה גבוהה של אלימות.

*פסיכופתולוגיה-ע"פ הגישה הרווחת בפסיכיאטריה, אנשים אלימים מתוך התנהגות חריגה ואבנורמלית שלעיתים ניתנות לאבחנה כמו הפרעות אישיות. ההסבר שלהם הוא שיש לקות במבנה הנפשי.

*אלכוהול-התמכרות: בארה"ב אלכוהול נמצא לגורם שכיח לאלימות. מצאו ששימוש עקבי באלכוהול קשור לאלימות נגד נשים. אלכוהול ידוע כמסיר עכבות. לפעמים יש גברים ששותים כדי שיהיה להם את התירוץ להיותם אלימים. קמפבל מצא ש 48% מהגברים שהכו את נשותיהם השתכרו לפני כן אך לא כל גבר ששותה אלכוהול בהכרח יהיה אלים.

* פרופיל אישיותי: זה הסבר שמגיע משדה הפסיכולוגיה בניגוד לתפיסה הפסיכיאטרית של לקות וחולי הפסיכולוגים מדברים על חסכים. האדם כסובל מחסכים רגשיים כתוצאה מההתפתחות שלו או מחסכים קוגנטיבים. חסכים קוגנטיבים-עיוותים של פירוש המציאות, תפיסה של סיטואציה בצורה מסוימת כמו תפיסת התנהגות האישה כמעליבה, משפילה. קיימים קשיים בוויסות עצמי, הערכה עצמית נמוכה ופחד מנטישה---- כל החסכים הללו יכולים להוביל לאלימות.

*העברה בין דורית: עם מה שאתה בא למערכת היחסים. מדובר בתיאוריה התנהגותית- בנדורה אומר שלומדים התנהגות דרך צפייה במודל וחיקוי. אם לילד יש מודל אלים בבית אז הוא יחקה אותו. גם נשים עם מודל אלים יכולות להיות אלימות. אבל מחקרים מצאו שרק 30% מהאנשים שהיו חשופים בילדותם למודל אלים, הפכו למכים בבגרותם. הסבר דינמי להעברה בין דורית- אנשים נוטים לשחזר מערכות יחסים משמעותיות מהילדות בבגרותם ואז מוצאים נשים שהיו קורבנות לאלימות בבית או עדות לאלימות ובבגרותן הן עם בן זוג אלים. ההסבר הדינמי יטען שמדובר בבחירה שאינה מודעת שנובעת מרצון לשחזר ולתקן. הסבר דינמי נוסף הוא

ההזדהות עם התוקפן- הילד מזדהה עם החזק, עם הדמות הדומיננטית ומפנים אותה בבגרות.

*תיאוריית יחסי אובייקט והיקשרות: בולבי- היקשרות בטוחה ולא בטוחה. וויניקוט-מדבר על דמות משמעותית, שנים ראשונות כמאוד משמעותיות והדמות המטפלת צריכה להיות רגישה לצורכי התינוק ורק אז יכול התינוק לפתח תחושת ביטחון. לעומת זאת, ילד שהייתה לו דמות מטפלת לא נגישה, רגישה וזמינה בעקביות לצרכיו, יפתח חוסר בטחון לגבי הזמינות של הדמות ובמצבי מתח ומצוקה הוא יפתח חרדת נטישה, חרדת היקשרות- ההתקשרות תהפוך ללא בטוחה וההתנסויות האלה יהוו מודלים פנימיים שהילד יפנים בתוכו ייקח אותם כבוגר לקשרים אחרים.

אדם עם היקשרות לא בטוחה המגיע לקשר הוא מחפש דמות שתמלא אחר הצרכים שלא סופקו לו. ז"א הדמות אמורה לספק עבורו את צרכיו ואם זה לא ימומש אז זה יעורר זעם גדול. ההתייחסות לדמות היא סימביוטית- אני לא רואה אותה כנפרדת ממני וזה אומר שהחרדה תהיה גדולה במקרה של תחושת נטישה. נשים מגיעות מאותו מקום של יחסים. ישנה ציפייה שהגבר יגן עליה, ישמור עליה ולכן גם חרדה שהוא ינטוש. הפרדוקס הוא שהאלימות היא ניסיון של הגבר לשמר את מה שהוא מפחד לאבד אך ככל שהוא מנסה לשלוט בה יותר כך הוא מאבד אותה יותר. כלומר, כל אחד מבני הזוג מנסה למצוא דרך כדי להימנע מאותה נטישה ולכן זה מסביר למה הרבה פעמים זוגות עם אלימות נוראית ביניהם מתקשים להיפרד.

  1. הרמה השנייה- מערכת המיקרוסיסטם:

כל האנשים שהאדם נמצא איתם ביחסי קירבה מידיים- כל האחרים המשמעותיים כמו משפחה, חברים קרובים. קיימות 2 תיאוריות שמדברות על אלימות ברמת המיקרוסיסטם:

    1. תיאורית המשאבים: אלימות בין בני זוג קיימת בגלל מאבק על שליטה, משאבים וכוח. בעל המשאבים ובכוח הוא הדומיננטי. משאבים יכולים להיות הכנסה, רכוש, מעמד, קשרים חברתיים, ואז הגבר אלים בהקשר הזה כדי להשיג לעצמו יותר משאבים.

פן נוסף במשאבים הוא משאבים פנימיים- הפחתת דימוי עצמי של האישה, הקטנת האישה- אישה שמגיעה עם הרבה משאבים עשויה להוות איום על הגבר.

    1. תיאורית החליפין: כולנו סוכנים רציונאליים של רווח והפסד ואנחנו עושים שיקולים של רווח והפסד. לפי תיאוריה זו אדם יהיה אלים כאשר הרווח עולה על ההפסד, כאשר זה משתלם לו. לדוגמא- זה מעלה לו את הדימוי העצמי, דומיננטיות, כוח, שחרור מתח. אם לא תהיה תחושת בושה\ תגובה חברתית אז לא יהיה מחיר גבוה =הפסד.

ב-70% ממקרי הרצח של אישה היה דיאלוג של עזיבה (או בגידה) משום שזה נחווה עבור אותו גבר ככאב מאוד גדול, כאילו לקחו לו איבר מגופו. גבר שמגיע ממקום סימביוטי ובת זוגתו מאיימת לעזוב יחווה את זה כמוות.

  1. הרמה השלישית- מערכת המזוסיסטם:

Hiese לא רשם שום דבר על הרמה הזאת אבל באופן עקרוני נכנסים פה חקיקה של חוקים.

כל המוסדות והארגונים הפורמאליים שאליהם האדם שייך או האחרים המשמעותיים ששיכים אליהם כמו הורה- בית הספר של הילד זה המזוסיסטם.

  1. הרמה הרבעית-מערכת האקזוסיסטם:

כל המבנים המוסדיים שאני לא חברה בהם אך שיש להם השפעה על חיי כמו: משרד האוצר, החינוך, חקיקה שתשפיע עלי, יום לימודים ארוך משפיע וכו'.

אבטלה נמצאה כקשורה לאלימות. ראינו זאת בסקר שנערך בארץ. הטענה תאמר שאדם שהוא מובטל ונמצא במערכת יחסים מצוי במצב של לחץ גדול דבר שעשוי להוביל ליותר קונפליקטים זוגיים שיובילו למתח בין בני הזוג ואף לאלימות.

  1. הרמה החמישית- המערכת המאקרוסיסטם:

כל הנורמות , הערכים וההסכמים התרבותיים שמצויים בכל חברה וחברה. אידיאולוגיה או מאפייני תרבות.

נורמות:יש תרבויות היום בארץ שמקדמות אלימות נגד נשים ורואות בכך אמצעי לגיטימי לריסון וחינוך. לכן כשאנחנו מסתכלים על אדם אנו חייבים להבין מה הן הנורמות והערכים שעליהם גדל ולעשות עבודה על המעגל הזה. לדוגמא: בחברה הערבית- נושא כבוד המשפחה עומד מעל הפרט. בקהילה האתיופית- התנהגות אלימה נגד נשים הייתה לגיטימית וכשעלו ארצה ראו שיש פער תרבותי מאוד גדול.

הגישה הפמיניסטית- אומרת שההסדרים\ המבנים החברתיים שבהם גברים הם הדומיננטיים מחלחלת גם למערכת הזוגית. התיאוריה אומרת שאלימות כלפי נשים היא תוצאה של העמדה הנמוכה שבה נשים נמצאות במבנה החברתי.

הסבר של החברה הישראלית- החשיפה בתקשורת באופן תדיר לאלימות, ישנה חלוקה בישראל לכך שהנשים הן בעורף והגברים הם בקו, "גברים לא בוכים". ז"א ישנם סטריאוטיפים גבריים של מה זה אומר להיות גבר וזה מתחדד עוד יותר על רקע הסכסוך שבו אנו חיים שהמדינה נאלצת להילחם על הישרדותה ולכן נוצר המצב שבו הגבר החייל מקבל עדיפות על פני האישה ובכך מקבל יותר דומיננטיות.


שיעור מספר 3

מאפיינים של גברים המפגינים אלימות- טיפולוגיה:

יש צורך במודעות גדולה לעמדתנו כלפי הגבר שמפגין אלימות. כיצד אפשר להתבונן בו כאדם שנסיבות חייו הובילו אותו להתנהגות האלימה ללא להסיר ממנו אחריות? אם אפשר לראות חלקים קורבניים בתוקפן?

נקודת המבט הפמיניסטית: הן מתנגדות לניסיון לאפיין גבר שמפגין אלימות משום שלפי דעתן עצם האפיון מסיט מן הדיון הציבורי את העובדה שהאלימות היא תוצאה של מבנה כוח בחברה ולא ספציפית לאוכלוסיה של גברים.

מצד שני- האפיון יכול לעזור לנו מאוד בהערכת מסוכנות!

טיפולוגיה: 6 מאפיינים שניתן לאתר-

  1. הרמה הרגשית- העולם הרגשי של גבר המפגין אלימות מורכב בד"כ מרגשות מאוד מצומצמים שיהיו בעיקר סביב: כעס, זעם, עוינות גבוהה, דיכאון,בושה וחרדת נטישה.

כעס- כעס הוא פקק שמתחתיו נמצאים הרבה רגשות שהגבר לא נמצא עימם במגע. מכיוון שיש לגבר האלים רפרטואר רגשי דל וקושי בזיהוי מגוון של רגשות, נוצר מצב שהוא מתרגם פגיעה ,כאב, ניצול, אכזבה ככעס. הכעס מעצב את תמונת עולמו. לכן בטיפול עלינו לפרק את הכעס ולדעת לשים את הרגשות האחרים (נפגעתי, נעלבתי, פחדתי).

חרדת נטישה- הצורך של הגבר הוא הזנה רגשית וישנה תלות רגשית גדולה. זה בא לידי ביטוי דרך הקנאה. גברים שהם מאוד בודדים ללא מערכות תמיכה הבת זוג הופכת לכל עולמם.

דיכאון- מתבטא דרך זעם, כעסנות. חשוב לאבחן את הדיכאון כי במצבם זה עשוי להיות מסוכן.

בושה- בושה על כך שהם לא מצליחים להתמודד וגם בושה ,ברמה הקיומית ,על מה שהוא. רובם ירגישו כ"אדם קטן" והדימוי העצמי מאוד נמוך.

  1. הרמה הקוגניטיבית- פרשנות מעוותת של המציאות. גבר המפגין אלימות יחווה מסרים כמאיימים ובעלי כוונה לפגוע ולהשפיל אותו. לדוגמא: הגבר שהגיע הביתה ולא היה אוכל מוכן עבורו. התסריט שעבר לו בראש היה שלא דואגים לו בעוד שלמעשה מה שהיה הוא שאשתו טיפלה בילד החולה. ע"פ הגישה הקוגניטיבית עיוותי החשיבה (שחור\לבן, הכול\כלום) באים לידי ביטוי אצל גברים המפגינים אלימות. בנוסף, רואים תפקידי מגדר נוקשים. ישנם גברים שזקוקים מאוד להיות דומיננטיים ולכן לבת זוג יש תפקיד מאוד מוגדר שברגע שהיא לא עונה על הציפייה הזו הוא חש השפלה.

מנגנוני ההגנה- רוב הגברים שמפגינים אלימות הם בהכחשה, הסתרה. יש הכחשה על היותם בכלל אלימים- אלו רמות גבוהות של הכחשה. בנוסף הם נוטים להשתמש במינימיזציה- מזעור של הדברים. רציונליזציה- ההסבר לאלימות שבד"כ הוא שהאישה אשמה.

  1. הרמה הבין אישית- רואים תלות, כוחניות, טוטאליות. הרבה פעמים רואים שהם מתקשים ביצירת קשרים , העדר באמון (זה יתבטא ביחסים איתנו כמטפלים), מסוכסכים עם סביבתם, לא קיים מישהו שהוא קרוב ומשמעותי עבורו. רואים הרבה פעמים קושי ביצירת אינטימיות ובקרבה שזה מתבטא בד"כ ביחסים עם האנשים בסביבתם ובפרט עם בת הזוג. האינטימיות נתפסת כמאיימת עבורם וביטוי של רגשות חיבה, אהבה, הזדקקות ותלות מאיימים עליהם כי הם נתפסים כנשיים וזה מאיים על הגבריות וגם משדר חולשה ושם אותם בעמדה פגיעה וזה מבחינת חלק מהגברים הוא ביטוי של חולשה.
  2. ברמה הבין דורית- נושא האלימות במשפחת המוצא הוא נושא חשוב ואכן רואים שיש קשר בין אלימות בילדות לבגרות. נקודה זו היא חשובה משום שגם אם לא נפגוש גברים שחוו אלימות פיסית ( 30% נמצאו שכן) חייבים להסתכל על הרמות האחרות של הזנחה שהייתה בקשר בינו לבין ההורים בצורה שהפכה אותו לאלים בבגרותו- צריך לחפש את החסכים. החסך יכול להיות גם בהעדר של דמות משמעותית קרובה שדואגת לצרכיו ושרואה אותו. מדובר בצרכים נרקיסיסטים שלא מסופקים.
  3. מאפיינים פסיכופתלוגיים- Holtworth & Stuart המציאו מודל טיפולוגי של גברים הניתן לאתרם כאלימים. במחקר שערכו הם ניסו לראות אם אפשר לאפיין אותם כטיפוסים מסוימים. במחקר הם מצאו 3 קבוצות של גברים:

קבוצה 1- גבר שלא מכה בחוץ אלא רק במסגרת הבית, בתוך המשפחה בלבד. הם מאפיינים אותם כ-50% מכלל הגברים האלימים ונראה שקבוצה זו מאופיינת ברמת חומרת האלימות יותר נמוכה. מדובר בגברים שאין להם פסיכופטלוגיה אלא יותר גברים המגיעים מרקע של דימוי עצמי נמוך, תפיסות נוקשות של תפקידי מין, בעיתיות במיומנויות תקשורת בינאישית וחלקם חוו אלימות במשפחת המוצא שלהם. האלימות בקבוצה הזו של הגברים היא תוצר של הקושי שלהם להתמודד עם קונפליקטים זוגיים- זו הקבוצה שנראה אותה מגיעה בד"כ לטיפול.

קבוצה 2- 25% מכלל הגברים האלימים. "דיאספורי בורדר ליין". פה כבר רואים גברים שחומרת האלימות שלהם היא בינונית-גבוהה. הם יתחילו להפגין אלימות גם מחוץ למשפחה. אנשים אלה הם בעלי הפרעת אישיות סכיזואידית, גבולית, בעיית אלכוהול, סמים,רמת דיכאון יכולה להיות גבוהה. גברים אלו הם בעלי עמדות שליליות ביחס לנשים. זו קבוצה הזקוקה לטיפול מאוד אינטנסיבי ונתקשה לעבוד איתם בקבוצה ולכן לפעמים עדיף יהיה להציע להם טיפול פרטני.

קבוצה 3- אלימות כללית\אנטי סוציאלית. גם 25%. רואים בקבוצה הזו גברים שמאובחנים כהפרעת אישיות אנטי סוציאלית או פסיכופטים (אנשים חסרי מצפון). זוהי הקבוצה הכי קשה משום שהם יכולים להיות מעורבים בפשע ובעבריינות. לא מחשבנים כל כך לחוק, יכול להיות גם שימוש בחומרים ממכרים. מדובר באנשים שסיכוי גבוה שהיו חשופים לאלימות קשה במשפחת המוצא. אין להם חרטה ביחס למעשי האלימות שלהם. הם יהיו אלימים כלפי שכנים, סביבה, שוטרים וכו'.. הם לא ישתפו פעולה בטיפול כי הם לא מחוברים לכך שיש להם בעיה ולכן נצטרך לערב את החוק. כלומר- הטיפוסים שאלימים גם בחוץ זה מהווה אינדיקציה למסוכנות כי זה מראה עד כמה האדם מחשבן וגם מלמד על יכולת השליטה שלו.

דלית - יסעור בורוכוביץ:

הגישה הפונולוגית- היא ערכה מחקר במסגרת הגישה הפונולוגית שמדברת על חקר החוויה של הפרט והבנה של הסיפור\ הנרטיב שמעצב את סיפורו של האדם. היא חקרה דרך גישה זו את עולמם של הגברים שמפגינים אלימות ומצאה 3 סוגים של טיפוסים. הטיפוסים שלה הם אמוציונאליים.

טיפוס 1- הטיפוס הנזקק: הטיפוס שמשחזר את הקורבנות ואת והחולשה שהרגיש בילדותו דרך הקשר הזוגי. הטיפוס מזדהה עם חולשתה של בת הזוג מה שמוביל לתחושת חוסר ערך עצמי וזה מוביל לצורך שלו לאישור מתמיד ביחס לגבריות שלו ולערך שלו וזה יוצר תלות טוטאלית באישה מה שמעצים עבורו את חרדת הנטישה. הגברים בקטגוריה הזו מבטאים דיכאון, בדידות, עצב וכעס וההתפרצות האלימה משמשת להם מעבר ממקום פאסיבי למקום אקטיבי. כלומר האלימות היא אקט להשבת הנכסים הרגשיים שהם מאבדים.

טיפוס 2- הטיפוס המבולבל רגשית: זהו הטיפוס שמוצף מדי פעם ברגשות אמביוולנטיים כלפי עצמו וכלפי בת זוגתו. יש לו קושי באינטימיות ובקרבה. החוקרת טוענת שהאלימות היא אמצעי ליצור הסלמה כדי שיהיה לו כיוון רגשי ברור- כך הוא יודע וברור לו מה הוא מרגיש.

טיפוס 3- הטיפוס שחיי בפער: פער בין הציפיות מבת זוג ריאלית לבת זוג אידיאלית. ואז הוא מגייס את הכעס כי היא לא מספקת את הצרכים הרגשיים שנותרו בד"כ מהילדות הלא מסופקת.

לסיכום- הטיפולוגיה לא תמיד מתלבשת על כל גבר ויש צורך להתבונן בייחודיות של כל גבר ובגורמים שהובילו לאלימות. אפשר להיעזר בטיפולוגיה אך חשוב לא להלביש אותה ישר על כל מטופל.





\

שיעור מספר 4

החוויה הנפשית והפסיכולוגית של נשים נפגעות אלימות במשפחה:

אחת המחלוקות שקיימות בספרות האם צריך לאפיין\ ליצור פרופיל של נשים נפגעות אלימות או שצריך לדבר יותר על החוויה. הבעייתיות ביצירת פרופיל היא שאולי זה מתפרש כאלמנט שיוצר האשמה והטלת אחריות כלפי האישה וטענה נוספת היא זה עלול ליצור מחשבה של מהי הביצה ומהי התרנגולת- האם בגלל שאותה אישה חייה באלימות היא מאופיינת במאפיינים ספציפיים או שהמאפיינים הובילו אותה להיות תחת אלימות?

באופן כללי ניתן לראות כי חלק גדול מהמאפיינים שמצאנו בטיפולוגיה של הגברים, קיימים גם אצל הנשים החל מרמות המיקרוסיסטם של: העברה בין דורית, יחסי אובייקט ועד לרמות המאקרוסיסטם- נשים המפנימות עמדות מגדריות. גם כל מה שקשור לכעסים, מיומנויות בתקשורת, עיוותי חשיבה- גם רואים אצל נשים וחשוב לראות את זה משום שהזוגיות נבנית ממקום של דיפרנציאציה ובני זוג בעלי רמות דומות של דיפרנציאציה מתחברים ולכן רואים הרבה פעמים את אותם מאפיינים.

אנחנו ננסה יותר לדבר על החוויה....

נדבר על החוויה דרך מחקרה של Kirkwood: קירקווד ראיינה הרבה נשים ומאותן ראיונות היא הוציאה 6 רעיונות עיקרים שנשים מדברות עליהם:

1.נושא הפחד- פחד וחרדה בכמה רמות: *פחד ברמה הפיסית- שאני אפגע, אפילו ברמה הקיומית. הפחד הזה מוזן גם מאיומים. הפחד של האישה מוזן מאירוע אחד אלים קשה שהיה והוא בד"כ מתרחש בתחילת הקשר והאירוע הזה מסמל לאישה את גבולות האלימות של בן זוגה והיא כבר יודעת מהו הפוטנציאל האלים שלו ולכן היא מתחילה "ללכת על ביצים", כמו למידת הימנעות. ואז מדובר באישה שנשלטת ע"י הפחד. לא חופשייה וצריכה לכלכל היטב את צעדיה. דבר נוסף שממנו מוזן הפחד הוא נושא החוסר וודאות-היא לא יודעת מתי האלימות תתפרץ- הרבה פעמים זה לא צפוי וזה מבנה מצב של חרדה יומיומית ולכן יש כניסה למצב של דריכות. המעניין הוא שהיו נשים שאמרו שהן היו מעדיפות ליצור אירוע שייצר את ההתפרצות ובזה זה יגמר- בגלל שהחרדה כל כך בלתי נסבלת.* פחד ברמה הנפשית- חלק מהנשים מפחדות מלהשתגע. נשים מדברות על דיכאון, על ניסיונות אובדניים- שלמות זה כמו להמית את הסיטואציה, את הכאב. אותן נשים מדברות על חלק של ריקנות פנימית ורצון למות. העניין של הפחד מלהשתגע נובע גם מה- mind game שהגברים עושים- גורמים לה לחשוב שהיא משוגעת והרבה פעמים הן מאמינות בזה.

2.נושא הפחתת הערך\ השפלה-

הנשים ביטאו תחושה שמשהו בהן פגום, פחות טוב, פחות שווה. בושה גדולה על מה שאני, דימוי עצמי מאוד נמוך וכמובן שהדבר הזה מוזן מהאלימות הנפשית- השפלות ואמירות שהיא טיפשה, אימא לא טובה. התקפות מתמידות על העצמי שלה והדבר הזה הרבה פעמים מוזן מהבידוד והבושה שהנשים נמצאות בו. יש תחושה של חיץ ביני לבין העולם, החומה הזו מזינה בידוד ולכן אותן נשים מפחדות מהביקורת שתגיע מבחוץ והן נשארות מבודדות. אנו יודעים שעל מנת לבנות דימוי עצמי חיובי אנחנו צריכים מראה. העצמיות נבנית בקונטקסט של היחסים. האחר אמור לשמש עבורנו כמראה שמשקפת אותנו. אם אין לאישה אנשים אחרים ששיקפו לה את עצמה אחרת אז היא מתחילה להאמין למה שהבן זוג אומר לה ואלו שאלות שנשים רבות עסוקות בהן בטיפול.

3.נושא האובייקטיפיקציה- החפצה, מצב שבו נשים דיברו על כך שהתייחסו אליהן כאל אדם חסר צרכים, רצונות ומשאלות. היא צריכה לשרת אותו מבלי יכולת לבטא מחשבה או רצון שונה.החפצה ברמה היומיומית- מתבטאת בכך שהיא צריכה לשרת אותו. החפצה ברמה הפיסית-מתבטאת בכך שיש התייחסות אל האישה כאל אובייקט- יש לו שליטה על הגוף שלה והוא יכול להתייחס אליה כאל אובייקט מיני. החפצה ברמה של רכושנות-היא שייכת לו ולכן זה שליטה בקשרים שיש להם עם אחרים. הרבה נשים מדברות על חוויתן כחפץ- "אני כבר לא יודעת מי אני". הנושא של חפץ וחוסר זהות מתחיל מהדברים הבסיסיים כמו "אני לא יודעת מה אני אוהבת ללבוש ולאכול". האישה צריכה להתחיל לבנות את הזהות שלה מחדש. רואים במקלטים הרבה פעמים שהן מסכימות שיתייחסו אליהן כאל חפץ. יש תהליך טוב ובריא בלגרום לאישה להתחיל ולייצר התנגדויות במקלט, לעמוד על שלה, לכעוס, לבדוק את הגבולות ולהציב אותם.

4.חסך\חסר- מדברים על נשים שהיו חיות בתחושת חסך מתמיד. יש בחוסר הזה כאב גדול מאוד על הדברים שהיו יכולים להיות ואינם. מדובר בכאב מאוד גדול- מה הייתי עושה אם לא הייתי פוגשת אותו- אובדן של חלומות שלא הגשמתי . מדובר בכאב גדול על מה שאין ואולי גם על מה שלא יהיה. יש גם חסך שהוא הרבה פעמים חסך כלכלי- הנשים דיווחו שהן צריכות כל הזמן להסתדר עם הכסף כי בן הזוג שולט בהן. ויש גם חסך חברתי- הן לבד, בודדות ומבודדות.

5.נושא העומס של האחריות- התחושה היא שבן הזוג הוא כמו ילד, עוד ילד בו הן צריכות לטפל בנוסף לעומס בגידול הילדים שלא בטוח כמה הוא שותף לו. בשכבות הנמוכות רואים גם אחריות שנופלת עליהן בסידור עניינים בירוקרטים. כלומר כל הזמן נתינה מתמדת ללא שום תמורה.

6.עיוותים בתפיסת המציאות- קירקווד דיברה על כך שחלק גדול מהנשים במחקרה הטילו ספק בתפיסתן את המציאות וביכולתן לשפוט את המציאות. חלק מהעיוות בתפיסת המציאות נגרם בגלל תחושת האשמה!

מקורות של אשמה: אשמה על הכול! על זה שהיא בחרה בו ועל עצם כניסתה לזוגיות אלימה, על כך שהיא נשארת איתו. השאלה של למה את נשארת זו שאלה שהן שואלות את עצמן הרבה פעמים. אשמה על חשיפת הילדים לאלימות וכמובן האשמה המאוד בסיסית שהיא הגורם לאלימות. העניין הזה של תחושת האשמה בגלל שאני לא מונעת אלימות היא תחושה שמזינה את עצמה כי היא מבנה תפיסתית לעצמה שהיא יכולה לשלוט על האלימות וזה במקביל מזין אצלה תחושת תיקווה שהיא תצליח לשנות אותו ולאחר שהיא לא מצליחה לשנות אותו היא מרגישה שמשהו לא בסדר אצלה ושוב היא חוזרת לחוש אשמה. צריך להסביר לאישה שאין לה שליטה על האלימות כי הוא אלים ללא קשר אליה וגם אם הייתה אישה אחרת במקומה הוא היה נוהג בה אותו הדבר.

דברים נוספים שרואים שהנשים חוות

שקירקווד לא הזכירה במחקרה:


שיעור מספר 5-

מדוע נשים נשארות בזוגיות אלימה או חוזרות לאחר ניסיון להפסיק את מעגל האלימות? המחקרים מדווחים על 50% מהנשים שחוזרות לאחר ניסיון פרידה.

כשאנחנו שואלים "מדוע את נשארת?" יש בשאלה הזו אלמנט שעשוי להישמע כהאשמה של האישה ואז למעשה אנחנו עושים לאישה "קורבנות משנית"- מצד אחד היא הקורבן בבית ומצד שני המערכת מאשימה אותה. מתחת לשאלה "מדוע את נשארת" מסתתרת הנחה, שלבעיות מורכבות בחיים ישנם פתרונות פשוטים ושהפיתרון עבור האישה הוא דיכוטומי: להישאר ולדעת שהאלימות תימשך או לעזוב ורק כך לסיים את האלימות. כלומר השאלה הזו מציגה נקודת התייחסות דיכוטומית למצבה של האישה של או-או ועמדה של מה נכון לעשות. דרך השאלה הזו אנחנו יוצרים סוג של הרחקה, אנחנו מסננים לעצמנו את הגבולות, את הנורמאליות ביחסים.

ובכל זאת, השאלה הזו נשאלת כי אנחנו מחפשים תשובה למה שגם האישה מחפשת- גם האישה שואלת את עצמה את השאלה הזו. שאלה זו משמעותית עבור הנשים כי כך נותנת להן את האפשרות לקחת אחריות על בחירתן. כאמור, נושא האחריות הוא נושא רגיש- יש שטוענים שהאחריות נמצאת בידיה של האישה ויש שטוענים שהיא קורבן לנסיבות חייה.

מספר גורמים המותירים את הנשים בקשר:



צבירת כעס ומתח --------צובר----צובר-----צובר-------צובר------> התפרצות, אירוע אלים

שלב א' שלב ב'

Your browser may not support display of this image.

Your browser may not support display of this image.

"ירח הדבש" נרגע

שלב ג'-

שלב שבו בן הזוג מבטא חרטה

על מעשיו ומתנהג באהבה.

"תקופת ירח הדבש"- את המעגל הזה אנחנו רואים אצל הרבה נשים. ווקר אומרת שתקופת ירח הדבש היא תקופה שמזינה את האישה בתקווה. תקופה זו מאוד מבלבלת את האישה וצריך לעזור לה להבין שזה לא ניגמר ולבדוק אם הסיטואציה הזו מוכרת לה. משום שהן נוטות לעשות פיצול בין החלק הטוב שבו לחלק הרע שבו וזה לעולם לא הולך ביחד.

תקופה ג'- האישה חושבת ששם מצוי הגרעין האמיתי של הבן זוג ושהיא תוכל לשנות אותו. וככל שהיא מרבה לסלוח לו כך המעגל הזה יצבור תאוצה וכך תקופת ירח הדבש תתקצר.

כשיושבים בקבוצה עם נשים ומספרים להן על המעגל הזה אז כמעט כל הנשים בקבוצה אומרות שזה ממש כאילו רשמו את זה עליהן. יש נשים שלא מזדהות עם המעגל והן בודדות כי הרוב כן מזדהות.

2. תסמונת שטולקהום\ צמידות טראומטית: הסבר נוסף שמתמקד באינטראקציה בין בני הזוג. זהו מושג שמתייחס לקשר הרגשי המאוד חזק שנוצר בין האישה לבן זוגה. בשטולקהום בשנות ה-70 נכנסו שודדים לבנק והחזיקו בשבי כספריות למספר ימים. מצאו אחרי שהשודדים נתפסו שאותן כספריות העידו לטובתם ואף אחת מהן התחתנה עם אחד מהם. כיוון שיש בתופעה הזו בידוד, נוצר מנגנון של הזדהות עם התוקפן כיוון שהוא מתעלל אך גם דואג ומטפל והיא תלויה בו לעיתים אף תלות טוטאלית. הוא גם זה שאחרי האלימות מנחם ומרגיע ולכן זה נקרא צמידות טראומתית

3. " חוסר אונים נלמד"- הסבר נוסף של אינטראקציה ממלכדת ששייך גם הוא לווקר. זליגמן לקח כלבים ונתן להם שוקים חשמליים בפרק זמן קצוב. הוא ראה שכתוצאה מכך אותם כלבים שקיבלו את השוק נמלטו אבל בסדרה השנייה הוא נתן שוקים לא עקביים. נמצא שהכלבים הגיבו במצב של קיפאון, לא ברחו- מה שהוגדר כחוסר אונים נלמד. ווקר לקחה את המושג והשליכה אותו על חוויתן של נשים נפגעות אלימות. זאת כיוון שהאלימות בלתי צפויה ואין לאישה שום יכולת שליטה אז היא הופכת לחסרת אונים וחסרת יוזמה בהתמודדות ועוברת למצב של הישרדות. ההסבר הזה זכה לביקורת על ווקר והביקורת טוענת שבצורה הזו הנשים מצטיירות כפאסיביות, חלשות, חסרות כוחות, קורבנות ומובסות.

הסברים נוספים:

כשמדברים על מערכות תמיכה פורמאליות אנחנו מדברים על העצמה- יכולת האדם להשיג משאבים, לגייס לטובתה. לצערנו חלק מהנשים עדין לא יודעות לגייס את השירותים לטובתן. נשים שעוזבות מקלט הרבה פעמים חשות מאוד לבד בגלל שהמקלט דאג לכל צרכיה. ישנן עו"ס ברווחה חסרות ידע בנושא האלימות וההשלכות של כך ניכרות כאשר האישה יוצאת לקהילה והופכת לקורבן כי לא מבינים אותה ומאשימים אותה. גם בתי המשפט לעיתים מקבלים החלטות שהן לרעתה וזו התמודדות שבפני עצמה מאוד קשה עבור אותה אישה.

מהי נקודת המפנה? מתי נשים אומרות "עד כאן"?

לא מדובר ברגע פתאומי. יש תהליך של משא ומתן שהאישה עושה עם עצמה כל הזמן ביחס לשאלה אם היא נשארת או עוזבת ותוך כדי המשא ומתן הזה יש גם אובדניים.

- אובדן האמונה והתקווה לשינוי- אובדן חשוב שהם מציינים הוא שהאמונה שבן הזוג ישתנה כל הזמן פוחתת כשיש אלימות וזה דבר מאוד חזק משום שכל עוד נשים מאמינות שהוא ישתנה, הן חוזרות.

מרכיב הפחד:

יש נשים (בודדות) שיש להן הערכה ריאלית לרמת המסוכנות הגבוהה שבה הן נמצאות ויש להן חשש שבמידה והן יעזבו הן עלולות להירצח וזה משהו שאסור מאוד לזלזל בו. משום שלא תמיד מדובר בהערכה סובייקטיבית של האישה ולכן יש צורך לעשות הערכת מסוכנות ריאלית.

באוכלוסיה הערבית- לא צריך להסיק שכל אישה שנפרדת מבעלה נרצחת. אבל כן יש משפחות שאחד האחים שעבורם נושא של פרידה זה גזירת דין מוות.

שיעור מספר 6-

התנסות הילדים בחשיפה לאלימות במשפחה-

מבחינה היסטורית חל עיסוק בנושא החל משנות ה-80 וזאת בשל דיווחים של אנשי מקצוע שהחלו להפנות את תשומת הלב לילדים עצמם. אחת המסגרות שחשפו יותר את חווית הילדים היו המקלטים שאליהם הגיעו הנשים עם הילדים. בתחילת הדרך קראו לכך "ילדים עדים לאלימות" אך עדות היא מונח פאסיבי וכיום מדברים על המושג "ילדים חשופים לאלימות"- הילדים יכולים לקחת חלק פעיל או סביל.

הסרט- מנסה לתאר את חווית הילדים. מדובר בסרט אנימציה יפנית. בסרט יש תיאור של עולמו הרגשי של הילד ברמה המטפורית. התמונה שעולה מהסרט היא שילדים חשופים לאלימות דרך השמיעה. העולם הפנטזיונר שלהם מאוכלס בדמויות ובאובייקטים אלימים כמו צעצועים שלא אמורים להיות אלימים רואים בסרט כיצד הם מופנמים כאובייקטים אלימים.

עינת פלד- במאמרה היא ניסתה להמשיג את חווית הילדים והיא דיברה על מספר תמות מרכזיות בחיי הילדים הללו בתוך הבית.

  1. התמה של "החיים בסוד"- האלימות בתוך היחסים הזוגיים הרבה פעמים מתחילה עוד לפני שהילד נולד ולכן יש ילדים שלא מכירים משהו אחר והרבה פעמים בתוך המשפחה גם הקורבן וגם התוקפן מעבירים את המסר של סוד. הבעיה היא שבד"כ הילד לא יכול להבין ולהמשיג את חווית האלימות ואז הוא נשאר לבדו כי אין אף אחד אחר שיכול לעזור לו להבין. ז"א אנחנו מדברים על ילדים שצריכים ללכת עם מסכה\פסאדה שכשקורה בתוכי משהו מאוד קשה ואני שם חומה ביני לבין העולם. זה יוצר תחושה של בדידות מאוד גדולה. כשאנחנו הולכים עם מסכה מהסוג הזה צריך לשמר ולהשקיע הרבה אנרגיה בשימורה. האווירה של הסוד היא לא רק מן הבית לחוץ אלא גם בתוך הבית. אחד הדברים המעניינים הוא שכשיש אירוע אלים בבית ושואלים את הנשים מה קורה עם הילד? אז הן משיבות בצורה קונקרטית ואומרות שהדברים המשיכו כרגיל בתום האירוע כשלמעשה אף אחד לא יישב עם הילד כדי לתמוך בו ולהסביר לו מה קרה.
  2. התמה של "החיים בפחד וטרור"- הילדים סובלים מפחדים שיכולים להיות בכמה רמות:
  1. התמה של "החיים במודל אלים"- זה לב ההיפותזה להעברה בין דורית. יש פה ילד שחי עם מודל אלים ותגובת האם עשויה גם היא להוות מודל אחר- חיובי במידה והיא תבחר לנקוט בצעדים כנגד האלימות. במידה והיא לא, אז היא נותנת לילד מודל שמתמודד אחרת.
  1. התמה של חיים בקונפליקט נאמנויות ורגשות- אחת הבעיות המרכזיות של ילדים אלו זה הקונפליקט נאמנויות שבתוכו הם חיים. קונפליקט זה קיים בכל גירושין משום שאם אני גר אצל האימא אז עזבתי את האבא- תחושת אשמה. ללא שום קשר לאלימות, הרבה פעמים ילדים צריכים לשמור סודות וזהו קונפליקט תמידי שקיים בכל מקרה של פרידה. אך כשיש אלימות זה הופך ליותר מסובך כי הרבה פעמים בתוך מערכת יחסים זוגית אלימה, הילד נדרש לבחור צד. זוהי בחירה קשה עבור הילד מכיוון שהבחירה שהוא צריך לעשות היא ברמה המוסרית- מצד אחד הבחירה המוסרית הנכונה היא ללכת עם הקורבן אבל הוא בוחר במקרה כזב בחלש, במי שלא מסוגל להגן עליו כלומר, אומנם זוהי בחירה מוסרית עבורו אך הקורבן לא מסוגל לשמור עליו. מצד שני אם הוא בוחר בצד של החזק, התוקפן אז הוא בחר במי שיכול להגן עליו אך מוסרית הוא בגד למעשה כי הוא בחר ברע. לכן, כל בחירת צד היא בעיתית. מדובר בילדים שחיים בטראומה ממושכת. ילדים יכולים לבחור צד גם בצורה מאוד קשה- תסמונת הניכור ההורי- ילדים שנדרשים בתוקף לנקוט עמדה נגד הורה אחר, מוסטים ברמה כזו שהם מתנכרים בעצמם לאחד ההורים וזו אחת הסיטואציות הקשות שלנו כעו"ס להתמודד מולה. הרבה פעמים אנחנו במצב של חוסר אונים- הילד לא מוכן לצאת עם אימא למקלט ופתאום רואים תופעה שהילדה מתנכרת לאימא בצורה קשה וזו סיטואציה נוראית. מה שקורה זה שהאבא מבנה את ההיסטוריה המשפחתית לבת מחדש ובכך הוא מסית אותה. אנחנו יכולים לזהות ילד שעובר תהליך של ניכור כאשר נשאל אותו למה הוא לא רוצה להיות עם אימא ונראה שהוא מספר דברים בצורה של מבוגר- משתמש במילים שלא שלו. הוא לא יכול לתאר באמת את הסיטואציה משום שהן לא היו- כמו למשל הוא אומר שאימא התעללה בו ואז הוא לא יכול לתאר זאת כי מצב כזה לא באמת היה. קונפליקט נוסף של נאמנויות זה שהילד חווה רגשות מנוגדים כלפי האבא-מצד אחד הוא פוגע אך מצד שני יש רגשות של אהבה, קשור אליו, בא ממנו. יש ילדים שמתביישים להגיד מול האימא שהם רוצים לראות את האבא. כלומר זה קונפליקט שקיים גם ברמה האישית וגם מול האימא.

השפעת האלימות על הילדים לפי מחקרים אחרים:

מדובר בילדים שחיים בצל טראומה מתמשכת וחשוב להכיר בכך. רואים שהם משתמשים בכל מיני אסטרטגיות להתמודדות עם הטראומה כמו:

כששומעים על התנהגויות קשות של ילדים חשוב שנשאל את עצמנו אם יש משהו לא טוב שקורה שם בבית אשר משפיע על הילד ואז גורם לילד להביא את הדרמה האישית שלו ולבטא אותה דרך התנהגות ולכן פה חשובה האצבע על הדופק.

שיעור מספר 7-

הורות בצל אלימות-

יש בספרות הבחנה בין אמהות לאבהות כך שבד"כ האמהות נתפסת בסיכון ואבהות כמסכנת. השאלה המתבקשת היא האם אנחנו יכולים לעשות את ההבחנה הזו ולומר שהוא מכה אותי אבל הוא אבא נהדר. יש אמהות ועובדות סוציאליות שטוענות שכן, אפשר לעשות את ההבחנה הזו שאבא מכה יכול להיות גם אבא טוב. עם הזמן מתחילה להיות כתיבה על צדדים תוקפניים בנשים ועל הקורבניים בגברים. במקלטים פוגשים לעיתים תוקפנות מאוד גבוהה מצד הנשים ועל כך צריך לעבוד עם האישה. יש לעבוד איתה על לקיחת אחריות גם על החלקים שבה. לכן יש להתבונן על כל המשתתפים בתופעה הזו בצורה אינטגרטיבית ולא בצורה של שחור\לבן.

אמהות-

בחברה שלנו מיחסים תפקיד חשוב להורות. כשנשאל אישה מהי הזהות שלה נמצא שהיא קודם תגדיר אותה דרך האמהות. האימהות היא אחד המרכיבים החזקים ביותר בהגדרת הזהות והערך של הנשים. נשים מקבלות הרבה פעמים מסרים חברתיים שהם אלו שאחראיות על שלמות המשפחה. ילדים זקוקים לאבא בכל מחיר ולכן אסור לפרק משפחה ומהסיבות הללו נשים נוטות להישאר בקשר שהוא אלים.

כדי להבין את חווית האמהות של אישה תחת אלימות חשוב להבין מהן נקודות הפתיחה שלה כאימא.

*נקודת פתיחה של הפנמת המודל ההורי היא בעיתית- מדברים על נשים שפעמים רבות בילדותן, חוו קשר קונפליקטואלי עד כדי התעללות, הזנחה של הוריהן וכבר מדברים על הפנמה של מודל הורי בעיתי.

*הריון לא רצוי\ לא מתוכנן\ אמהות לא בשלה דייה- חלק מהנשים הרות תחת לחץ\ כפיה. מדובר במצבים שחלק מהאלימות שנכפית היא מינית או נשים צעירות שנכנסו להריון ללא תכנון ואז רואים נשים צעירות ולא בשלות להיות אמהות. נשים מרגישות לפעמים שההיריון קרה להן במובן שהן לא בחרו בו ואז לפעמים הילד הופך עבורן לעוול ונוצרת אישה שבתחושתה היא הפסידה, לא התפתחה, פספסה. הילד מסמן עבורה משהו שלילי. מצד שני הוא יכול לסמל פנטזיה לתיקון. אבל כשמדובר באמהות צעירות צריך להבין שהיא לא רצתה ולא הייתה מוכנה ובשלה רגשית להיות אימא ולכן זה לא מפתיע כשבמקלטים רואים בנות צעירות שמאוד קשה להן והילד מהווה עבורן ממש עוול.

*אמהות שמתפתחת תחת טרור- נשים שההורות שלהן מתפתחת תחת טרור ופחד. דיברנו על כך שהשפעת האלימות על האישה היא בין היתר דיכאון, פוסט טראומה, חוסר אונים ובמיוחד כשהבן זוג גורם לה לחוש שהיא לא שווה (גם סביב נושא ההורות) השאלה היא אם היא בכלל פנויה נפשית וגם פיזית לגדל את ילדיה. כשאנחנו מגיעים למקלט אנו לעיתים קרובות נמצא את האישה בדיכאון, שוכבת במיטה ושני ילדיה הקטנים מסתובבים בחצר ללא השגחה. כמובן שהצוות של המקלט צריך לשאול את עצמו איפה המקום שהוא לוקח אחריות ואיפה המקום שהוא דורש מאימא לקחת אחריות ולצאת מן המיטה- לעיתים צריך לערב את חוק הנוער ומדובר בדילמות מאוד קשות.

*נשים ללא מערכות תמיכה- חלק מן הנשים הן נשים ללא מערכות תמיכה ומשאבים. למעשה יש איזשהו צורך במשאבים ובמערכות תמיכה כאשר נכנס ילד לתמונה ומאחר ומדובר בנשים שמדולדלות בדברים אלו , העומס ותחושת האחריות מאוד גדולה.

לסיכום- הרבה פעמים רואים אמהות שיכולות להיות עם קשיים רגשיים בתפקוד ההורי במובן שיש חוסר פניות רגשית לילד ומחקרים מראים מצבים שונים שבהם קשיי הנשים מתבטאים ביחסי עצבנות ואף אלימות, פריקת האלימות על הילד מתוך המודל ההורי שלהן או מתוך הזדהות עם התוקפן. אך גם רואים שכשהעצבים חשופים ומצב הסטרס הוא גבוה אז כל נגיעה פיסית יכולה מאוד להקפיץ ולכן יש נטייה יותר להתפרצויות ולפחות וויסות. מעבר לכך גם הילדים מבטאים התנהגויות קשות שעמם האימא צריכה להתמודד.

אמהות כסמכות-

חלק גדול מהאמהות מתקשות לשים גבולות לילדים ולהיות סמכותית- גם כי הסמכות שלה יכולה להיחשב כחלשה ע"י הילד, כסמכות מותקפת וגם בגלל תחושת האשמה. רואים שחלק מן הנשים נמנעות מלהציב גבולות וסמכות. הן בניסיונות חוזרים לפצות את הילד כל הזמן וזה סיפור שצריך לעשות עליו הרבה עבודה עם האמהות- יש להגיד לאותה אישה שהיא צריכה להחליט שהיא אימא! חלק מהאמהות חוששות במיוחד מהבנים שינהגו בהן כמו האבא ורואים הרבה פעמים אישה שאומרת " הוא מתנהג כמו אבא שלו"- זה עשוי להביא לדחייה של הילד ומצד שני נראה גם הרבה פעמים אשמה ודאגה לילד.

בוכבינדר- אמהות של נשים מוכות-

במחקר שערך בוכבינדר על אימהותן של נשים מכות הוא ערך מחקר איכותני וניסה להבין איך הן תופסות ברמה הסובייקטיבית את האימהות שלהן.

כל הנשים במחקר תיארו את האימהות שלהן ואת המשימה שמעצבת את חווית האמהות שלהן בתור הצורך של אותן נשים לתקן חוויות שליליות מהעבר שהן חוו במשפחות המוצא שלהן. מדובר בתיקון של חוויות עבר מאוד קשות- הן תיארו את ההורה כחסר אמפטיה, חסר חום, חסר קירבה. הן תיארו את האימהות שלהן ככאלו שלא תיפקדו במערכת זוגית בעיתית או אלימה.

המאבק הזה של אותן נשים הוא מאבק פרדוקסאלי מכיוון שהדבר העצוב הוא שחלק מהן לא באמת מצליחות להשתחרר מכבלי העבר ואין להן בחירה חופשית בקשר עם ילדיהן כי הן כל הזמן מונעות לעשות הפוך ממה שהן חוו בילדותן ולעיתים זה לא תואם את צורכי הילדים. כאשר אותן נשים לא מצליחות להגן על הילדים מהאלימות הן בעצם הופכות להיות כמו האימהות שלהן- תוקפניות, לא מתפקדות ואז יש תחושת כישלון ואשמה- פער גדול בין הפנטזיה למציאות.

בוכבינדר אומר שקיימת כתוצאה מהפער שנוצר 2 אופציות-

  1. הפתרון הפסימי-העבר הוא מלכודת שמביסה את הרצון שלה לתיקון וליחסים טובים.
  2. הפתרון האופטימי- הנשים השתמשו בעבר שלהן כקרש קפיצה לשינוי\ תיקון חוויות העבר דרך שינוי ועבודה טיפולית ומודעות עצמית שמאפשרת את שבירת השרשרת הבין דורית.

לסיכום- נשים שמדברות על האימהות שלהן הן מדברות עליה בכאב גדול, תחושת אשמה כבדה ולעיתים מופעלים מנגנונים כמו " הילד לא שומע, לא יודע מה קורה". בגלל הכאב הגדול שבתחושת האשמה הן מכחישות את חווית הילדים. מצד שני יש נשים שעושות עבודה מאוד יפה, ומשהו קורה באימהות שלהן.

אבהות-

רק בשנים האחרונות מתחילה להיות כתיבה על הנושא ( מאמר של גיא פרל שחקר אבות אלימים) והסיבה לכך היא שעד השנים האחרונות הייתה ראיה דיכוטומית של טוב\ רע קורבן\ תוקפן ורק בשנים האחרונות מגלים באופן כללי שיש אבות ושגם הם לקוחות. ברוב הספרות מתוארת האבהות כבעיתית.

*מתוארים כבעלי הורות נוקשה וסמכותית- יותר מענישים, גבולות, פחות חיבה.

*מתוארים כחסרי מעורבות והעדר אחריות בחיי הילד- זה גם לעיתים נובע מתוך עמדה נוקשה של תפקידי מין.

*מאפיין בולט הוא שהילד לפעמים נתפס ע"י האב כערוץ\ שלוחה, שדרכו ניתן להמשיך ולבסס את השליטה באם וגם אפילו להתעלל בה. אנו רואים זאת דרך התסמונת "ניכור הורי". הילד נתפס כשלוחה שאני מעביר דרכו מסרים כדי להחזיר את האימא. הוא יכול להכניס את הילד למצב של לחץ- "אבא נורא מסכן.."- מניפולציות שמתפעלות את הילד כדי שהוא יפעיל לחץ על האימא. לעיתים יש התעללות בילד כדי להחזיר את האימא וזאת רואים לעיתים דרך טקטיקות עקיפות כמו *לא לשלם מזונות, *להציף את הילדים במתנות (לא דברים שבאמת זקוקים להם) דבר שעשוי לגרום לילד להעדיף את האבא. טקטיקה עקיפה נוספת- *גברים שמגישים תלונות כלפי האימא שטענה שהיא אלימה כלפי הילד.

טקטיקות ישירות-*האבא מתנה את אהבתו- "רק אם תגיד\תעשה.." דבר מעניין נוסף שרואים זה שהאבא עושה הבנייה מחודשת של ההיסטוריה המשפחתית ואז הילד שומע סיפור אחר לגמרי שבסופו של דבר האימא היא האשמה- עבור הילד זה מאוד מבלבל. יש ערעור של מעמד האם והצגת דמותו כקורבן.

* תופס את הילד כשלוחה של האימא ומבחינתו זה פרידה גם מהילד. ואז רואים מחזה כואב שילד רוצה לראות את אביו אך האבא לא מוכן- חלק מזה הוא כדי להעניש את האימא. אלו סיטואציות קשות מאוד כי רואים ילד שכמהה לראות את אביו והרבה פעמים האבא משתמש באלמנט של נקמנות באימא דרך הילד.

הגישה היום כלפי האבות-

באותה תקופה הייתה טענה קיצונית שקראה לניתוק מלא בין הילד לאבא ואח"כ נשמעה טענה שדרשה תהליך שיקומי שאבא יעבור וכיום הגישה היא לבחון כל מיקרה לגופו.- זו גישה שאומרת שלאבא יש מקום בחיי ילדיו ושחווית הנטישה עבור הילד היא חוויה מאוד קשה אבל כל מקרה צריך לבחון לגופו כי ישנם מקרים של התעללויות מיניות בילדים שכאן יש דילמה.

דילמות בנשוא של הורות- דילמות בנוגע להסדרי ראייה ומשמורת-

*מהי חובתן ומידת האחריות של הנשים בהגנה על ילדיהן במסגרת האלימה ומה קורה אם היא לא מצליחה לעשות את זה? האם זה אומר שצריך להוציא את הילדים מהבית. יש נשים שחוזרות מהמקלט לבית\ לזוגיות האלימה- מה אנחנו עושים?

*דילמה שקשורה למסוגלות של האימא מול המסוגלות של האבא- בד"כ ישנה נטייה להעביר את המשמורת לידי האימא. בהקשר של גברים אלימים אנחנו בדילמה כאשר התפקוד האימהי הוא מאוד פגוע- כמו אישה שהיא לא מתפקדת בגלל דיכאון קשה מאוד או שפשוט האימא אומרת שהיא לא רוצה את הילדים. אז פה הדילמה היא האם האב מתפקד טוב יותר?

שיעור מספר 8-

ביצוע הערכת מסוכנות-

איך אנו יכולים להעריך את הפוטנציאל שאדם מסוים יפגע באחר בנסיבות מסוימות?

כשאישה שוברת את הבידוד בו היא מצויה או מחליטה לפנות לקבלת עזרה ולחשוף בפני גורם מקצועי את האלימות, אנו צריכים להבין שמדובר בצומת מרכזי וקריטית בחייה. קריטי משום שרבות מן הנשים פונות כשמתרחש משהו בבית- יתכן שהסלמה באלימות ותחושת סכנה. לפעמים היא נמצאת בשיאו של המשא ומתן בינה לבין עצמה לגבי השאלה אם להישאר או לעזוב ולכן הצומת הזו חשובה כי כשהאישה פונה, חשוב לתת לה מענה מידי, מקצועי ורגיש. "הקווים החמים" ,"מרכזים למניעת אלימות"- מי שיושב שם ועונה לטלפון צריך לעבור הכשרה למתן המענה. כי אם המענה לא יהיה מספיק חם ורגיש זה עלול לגרום לנו לאבד אותה. צריך אם כן לשים לב ולתת מענה אחראי ומקצועי. בד"כ כבר במפגש הראשון עם האישה אנחנו צריכים לבצע הערכת מסוכנות (גם בטלפון). מדוע צריך לעשות את זה במפגש הראשון? משום שאנו צריכם לדעת האם האישה הזו יכולה לחזור הביתה. לא כל אישה החיה תחת אלימות זקוקה למקלט אך יש נשים שרמת הסיכון היא כל כך גבוהה שהן כבר זקוקות להגנה. יש מקרים קיצוניים בהם האישה מגיעה למקלט ואומרים לה שהיא לא יכולה לחזור הביתה. ויש נשים שהבגדים והתיק שעמם באו לייעוץ עימם הן נשארות במקלט. לכן, חשוב להכיר את מיומנות הערכת המסוכנות כי לעיתים מדובר במקרים של חיים או מוות.

הערכת מסוכנות- היא ניסיון לנבא או להעריך מה הסיכוי שהאישה עלולה להיפגע ע"י בן זוגה בנסיבות ובחומרה מסוימת-משום שהערכת מסוכנות משתנה מעת לעת אם הנסיבות משתנות וחומרת האלימות גם כן אז כך משתנה גם הערכת המסוכנות. למעשה מדובר בטכניקה אבחנתית שדורשת מיומנות שמטרתה כמובן היא *מניעת פגיעה *ומתן הגנה במידת הצורך *וקביעה של דרכי טיפול וכמובן *קבלת החלטות. בהערכת מסוכנות יש התנגשויות בין שני סוגים של ערכים: קדושת החיים מול חופש הפרט.

לרוב, לצורך הגנה, גם אם בספק, נעדיף את קדושת החיים ונפגע בחופש הפרט. ז"א עדיף לנו להחמיר לפעמים בהערכת מסוכנות מאשר להפחית ממנה.

את הכלי של הערכת מסוכנות פיתחה אורלי אינס. היא ניסתה לבנות כלי תקף ומהימן שיתאים לארץ. הכלי שלה מבוסס גם על מחקרים שמצאו גורמים המנבאים אלימות בדרגות מסוימות והיא ניגשה לבתי המשפט ופתחה את התיקים של מקרי אלימות שהסתיימו בדרגות פגיעה מסוימות והיא בודדה את המשתנים שקשורים לאלימות ולחומרת הפגיעה. במחקרה היא מצאה את הקשרים בין חומרת האלימות למשתנים שמצאה ועל בסיס כל זה היא בנתה את הכלי. מדובר בכלי מחקרי. כשאנו עושים הערכת מסוכנות ע"פ הכלי הזה צריך להבין שככלי מחקרי יש לו מגבלות והוא משמש לנו כמדריך אבל הרבה פעמים צריך להיות קשובים לחוש השישי ולאינטואיציה שלנו ולמה שהאישה אומרת משום שיש נשים שיכולות לקבל ציון נמוך בכלי אך הן גם יאמרו שהן מפחדות לחזור הביתה ולכן צריך להיות קשובים ולא להסתמך רק על הציון שנותן הכלי.

הכלי מורכב מ-6 קטגוריות-

  1. אלימות בהווה ובעבר-רואים שגברים אלימים נוטים להכות את חיות המחמד של בת זוגתן.בטיפולוגיה של הורביץ ומנור מצאו הבדל בין גברים שמכים בתוך הבית לאלו שבחוץ (שזו נחשבת לקבוצה היותר בעיתית) גם פה חשוב לבדוק כי זה מראה על הגבולות שלו ועל השליטה העצמית. יש הבדל בין אדם שהוא אלים גם עם סביבתו לאדם שאלים רק בביתו. כי אם אדם מרשה לעצמו להיות אלים כלפי סביבתו זה מראה על בעיה בשליטה ובגבולות.
  2. איומים לפגיעה- יש נשים שחיות במשך שנים תחת איומי בן הזוג להרוג אותה. אז איך אפשר לדעת מתי זו לא סתם אמירה- לכן בקטגוריה זו הכוונה היא לאיום קונקרטי- איום שבו הוא אומר לה איך הוא הולך לעשות את זה. אם האיום לא קונקרטי אז לא נותנים ניקוד. יש נשים שיכולות לתאר איך הבעל הולך להרוג אותן- זה אדם שברמת הפנטזיות מתחיל לחשוב מה הוא הולך לעשות ולתכנן. גורם נוסף שמנבא הוא מימוש איומים בעבר.
  3. מאפייני רקע של התוקף-פה בודקים אם התוקף משתמש בסמים או אלכוהול. לגבי עבריינות נבדוק אם הוא הסתבך עם המשטרה מעבר למקרה האלימות כלפיה כי זה מצביע על אדם שהוא לא נורמטיבי שלא נשמע למערכת החוק ולכן אם אני אוציא צו הרחקה זה חשוב לי לדעת כי יש גברים שלא מכבדים את הצווים. בודקים אם יש גישה לנשק חם- זה מראה על רמת הסיכון כשיש אלימות כי לפעמים צריך להודיע למשטרה שתיקח מהאדם את הנשק. פסיכופתולוגיה- אני ארצה לדעת אם הוא מטופל בתרופות פסיכיאטריות,בבריאות הנפש. אני צריכה לנסות לבנות, מכל מה שהיא מתארת לי, קו פסיכופת לוגי כמו פרנואידיות, סדיסטיות, הפרעת אישיות. אבטלה-נמצא קשר שאבטלה מהווה גורם שיכול לעלות את רמת המסוכנות לכן צריך לבדוק אם האיש עובד כי כשהאדם לא עובד ויש לו בעיות עם בת זוגתו אז אין לו משהו שמאפשר לו אחיזה בחיים ותחושתו שאין לו מה להפסיד.
  4. מצבו הנפשי של התוקף- חווית אובדן קשה- צריך לבדוק אם האיש חווה אבדנים קשים כמו מות של קרוב לא מזמן, איבוד מקום עבודה שבחוויותיו זה נחווה כאובדן מאוד קשה- זה צריך להיות משהו שבחוויה שלו זה קשה. גם מהי המשמעות עבורו אם אשתו תרצה להיפרד ממנו ולשאול אם היו ניסיונות כאלה בעבר ואם כן אז לשאול איך הוא הגיב- אני צריכה להבין כמה הוא תופס את עצמו כחלק ממנה. העדר אלטרנטיבה לאובדן- התחושה שאין לי שום דבר ולכן אין לי מה להפסיד. עיסוק אובססיבי באישה-הוא כל הזמן בודק איפה היא ומה היא עושה, גבר שמתעסק רק באשתו וכל חווית העולם שלו זה דרכה.
  5. מאפייני הדינאמיקה הזוגית- קינאה קיצונית-יש אינסוף וריאציות לקנאה וברגע שהיא נכנסת לראש אז מאוד קשה לעבוד על זה ולהיפטר מזה. הקנאה יכולה לבוא לידי ביטוי גם בstalking. רכושנות קיצונית-החוויה היא שהיא שלו וצריכה לבצע מה שהוא אומר לה.
  6. מצב הקורבן- האישה גם צריכה להיות מאובחנת במצבה כי כל אסטרטגיה שתוצע היא צריכה לעמוד מאחוריה ולכן חשוב לדעת מה האישה בעצם רוצה. לבדוק אם היא נחושה לבצע שינוי, לבדוק מהי רמת הנחישות. זה שהיא חשה סכנה לחייה מעניק הרבה נקודות בהערכת המסוכנות. נשים שהן חלשות, חולות אני צריכה להגן עליה בחוץ כי היא לא יכולה להגן על עצמה בבית.

הכלי עובד בצורה כזו שאני בודקת עם האישה את הקטגוריות הללו וכאשר אני רואה שאחת מהקטגוריות מתקיימות ז"א שהקטגוריה קיבלה את מלוא הניקוד. לאחר שבדקנו את כל הקטגוריות נותנים ציון כללי. נורא חשוב בתחילת השיחה לבדוק עם האישה למה דווקא עכשיו היא הגיעה, מה קרה עכשיו בבית וזה כבר מתחיל להוביל אותנו לשאלות שקשורות להערכת מסוכנות ואז זה עושה סדר בראש. להתחיל עם מה קרה היום בבית, איזה סוג של אלימות הוא מפעיל וזאת כדי לקבל תמונה כללית בראש על סגנון האלימות שיש כרגע בתוך הבית. וכמובן מתוך האירוע האחרון שואלים מתי הייתה הפעם הראשונה וזאת כדי לקבל רצף ולהבין את הסגנון. כלומר : אירוע אחרון---אירוע ראשון—אירוע החמור ביותר שהיה. דרך השאלות האלה אני מקבלת מסגרת לסגנון החיים בתוך הבית ואז אפשר להיכנס יותר לתוך הקטגוריות.

אנו רואים שבמקרה שיש לנו מסוכנות גבוהה אנחנו צריכים להפנות את האישה למקלט. יש נשים שיש להן הכחשות והגנות מהתובנות של המסוכנות שבה הן נמצאות ותפקידנו להסביר לה שאנו יודעים מניסיון וממחקר שהיא עשויה להיות בסכנה מאוד גבוהה.

בהתאם להערכת המסוכנות אנחנו יכולים להמליץ המלצות לטיפול-

לרמת מסוכנות גבוהה: המלצות מגינות- מקלט, צו הגנה, יש נשים שלא ירצו מקלט ולכן הן ילכו לקרובי משפחה, יש נשים שלא מתאימות למקלט כמו נשים עם מחלת נפש או נשים מכורות ואז אנחנו נבדוק ונראה שהן לא יכולות לחיות חיי קומונה לכן יש עבורן פתרון של דירת קלט, גם לנשים עם ילדים מגיל מסוים שלא יכולות להתקבל למקלט נציע דירת קלט שהן דירות מסתור שמלווה ע"י עו"ס ואם בית. בתוך המקלט האישה יכולה לעבור תהליך הן של תביעות משפטיות, תהליך ברמה הנפשית של קבלת החלטות וגם הילדים עצמם מקבלים טיפול. יש נשים שלא רוצות מקלט, גם אם הן בסיכון גבוה. אישה כזו בכל זאת צריך לבנות איתה תוכנית הגנה שמפרטת את הצעדים שעליה לנקוט בהם בשעת סכנה כמו הכנת רשימת טלפונים למצוקה, להכין תיק עם דברים ולהחביא אותו למקרה שתרצה לברוח, איזה סימנים לשדר לשכנים ולסביבתה כשהיא במצוקה- הכול כדי להכין אותה למצב שכן תרצה לברוח.

לרמת מסוכנות לא גבוהה- האישה יכולה להישאר בבית ונוכל להציע לה טיפול במרכז למניעת אלימות של הרווחה ( מעל 70% מהמקרים בארץ) והמרכזים האלה, מעבר להערכת מסוכנות, נותנים ייעוץ משפטי, עבודה טיפולית עם נשים וגברים ברמה הפרטנית והקבוצתית. מעבר למרכזים רואים בלשכות עו"ס שמטפלות בנשים שחיות תחת אלימות ולפעמים הפוקוס הוא לא על האלימות.

החוליה החלשה- נשים שיוצאות ממקלטים והן נורא לבד. דווקא אז מתחילה עבורן המלחמה האמיתית שלהן בשיקום. ז"א רוב השירותים הם לקראת ופחות מהשירותים הם אחרי- ז"א אין קבוצות לנשים יוצאות מקלטים וצריך לתת על זה את הדעת.

דבר חדש שהוקם זה יחידת הסיוע בבתי המשפט לענייני משפחה ועובדים בהם עו"סים שבית המשפט מבקש מהם להיות כלי עזר בקבלת ההחלטות בכל מה שקשור בסכסוכים בין בני הזוג, הזנחת ילדים.

שיעור מספר 9-

לאחר שעשינו הערכת מסוכנות לאישה השלב הבא יהיה טיפול-

עקרונות בטיפול בנשים החיות תחת אלימות-

לאחר ביצוע הערכת מסוכנות אנחנו עושים הבחנה בין אסטרטגיות טיפוליות.

ההבחנה בין התערבויות מגינות: מקלט, צו מניעה, צו הרחקה, דירת קלט ובנוסף להציע לאישה טיפול: טיפול תוך כדי שהיא שוהה בקהילה ובמידה והיא נמצאת במקלט אז המקלט מציע טיפול פרטני וקבוצתי. בתחילת הדרך המקלטים הוקמו לצורך הגנה בלבד ועם הזמן הבינו שחשוב לנצל את הזמן שהאישה שוהה במקלט לצורך תהליך טיפולי. עם השנים הטיפול השתכלל וכיום במרבית המקלטים לכל אישה שנכנסת יש עו"ס אישית והטיפול שניתן הוא אינטנסיבי, עקבי ורציף.

הטיפול הפרטני באישה- עקרונות טיפוליים:

ביקורת על המקלטים בנושא של העצמה- הביקורת היא שגופים אלו הם דווקא נוגדי העצמה. אחת הביקורת על המקלטים מדברת על כך שהמקלטים הם נוגדי העצמה כיוון שהאישה נכנסת למערכת שיוצרת בה תלות וכיוון שפעמים רבות שאנו עוסקים בעבודה עם "נשים חסרות אונים"- נורא קל לבוא ולנהל אותן וכל אחד ששמים אותו בעמדת כוח מתחילים לצאת ממנו דברים ולכן אתה כמטפל חייב להיות מודע לחלקים הללו כי אם לא אז אתה עשוי לשחזר את מערך היחסים שהיה לאישה עם בן זוגה. במחקר של ענת בן פורת נמצא שלא היה שינוי בהעצמה של הנשים במקלטים בנוגע לשימוש במשאבים, פנייה לגורמים, רשויות ומימוש זכויות. חשוב כעובדים להיות מודעים לחלקים שבנו הרוצים לקחת שליטה ולהוביל את הפונה כי אנחנו צריכים ללכת לצידו, אנחנו מהווים כלי שמאפשר לה לבחור.

תמות שעולות בטיפול בנשים נפגעות אלימות-

  1. המרת תחושת חוסר האונים בתחושת שליטה- אחד הנושאים החשובים שעולים זה הסיוע לאישה בהמרת תחושת חוסר האונים בתחושת שליטה וזה מתחיל כבר במפגש הראשון. זה מתרחש כבר במפגש הראשון כי האישה מגיעה מבולבלת, אמביוולנטית, מתקשה להאמין שיש אפשרות לשינוי ולכן חשוב בשלב הזה לתת הרבה תמיכה וליצור אמון ע"י כך שנותנים לה תחושה שמאמינים לה ושמבינים שהיא נמצאת בשלב קשה והמסר שעובר זה שהיא לא לבד! בהקשר הזה של שליטה אחד המסרים שצריך להעביר בהתחלה שהגעתה לטיפול משמעותה אינה פרידה אלא בדיקת האפשרויות העומדות בפניה והיא זו שבוחרת מתוך האופציות שיבחנו יחד איתה (האישה מפחדת שיכפו עליה פרידה). החזרת השליטה אליה דרך אמירה כזו היא מאוד חשובה. 50% מהנשים חוזרות בסופו של דבר לבן הזוג.
  2. כניסה לחוויות האלימות- הרבה פעמים צריך להיכנס לחוויות האלימות מחדש כדי לעזור לאישה להגדיר את עצמה כאישה החיה תחת אלימות. יש הרבה נשים שמכחישות מציאות זו וצריך לעזור לה ולתת לחוויה תוקף. צריך לשמוע את הסיפור שלה ולפעמים זה לא פשוט. זה הופך אותנו לעדי שמיעה לסיטואציות מאוד קשות אבל חשוב לתת לזה תוקף. חלק מהמטרות הן להוריד לאישה את מנגנוני ההגנה ביחס לאלימות, את ההכחשות. כנ"ל גם לגבי האלימות הכלכלית- להסביר לה שפה מדובר בשליטה ותוך כדי כל זה אנחנו צריכים לעזור לה לנרמל את ההשלכות של האלימות עליה ברמה הנפשית- אני מגדירה לה את החוויה ואני מנרמלת לה אותה כך שהיא מבינה שהיא לא היחידה בסיפור הזה. זה תהליך מאוד מעניין כי זה יוצר הקלה גדולה עבור האישה לדעת מה זה ושזה קורה גם לנשים נוספות.
  3. עיבוד רגשות אמביוולנטיים של האישה- לאישה יש הרבה פעמים רגשות סותרים ביחס לבן זוגה. מצד אחד כעס, שנאה ודחייה ומצד שני רחמים, אהבה ונאמנות. חלק מהנשים מחזיקות את שני החלקים הללו וחשוב מאוד לתת ביטוי גם לרגשות החיוביים כלפי בן הזוג. כיוון שאם נבטא עמדה שלילית ברורה כלפי בן הזוג זה עלול בהמשך להיות לרועץ- בסוף זה דווקא עשוי להחזיר אותה לבעלה. דרך זה שהיא מדברת על הרגשות החיוביים היא נפרדת מאותם דברים טובים ולכן חשוב לתת לכך ביטוי. מילת המפתח פה היא תהליך! לתת לאישה להבין את החלקים האלה ולא להיבהל מכך שהיא מדברת דברים טובים על בעלה. לזכור שמדובר בתהליך וזה חלק קשה בטיפול שחוזר בצורה רפטטיבית.
  4. תמת האשמה- מקום רפטטיבי נוסף הוא תמת האשמה. יש לסייע לנשים להתמודד עם רגשות האשמה, הפחד, כעס והבושה. יש מטפלים שיגידו לאישה שהם לא מוכנים להיכנס למקום של האשמה כי זה לא אשמתך ויש שיכנסו למקורות האשמה (כך ענת) וירצו לראות מה היא יכולה לעשות אחרת ולעזור לה להבין שהיא לא יכלה לעשות שום דבר אחרת. בחיים כולנו חכמים בדיעבד ומה שצריך זה לעזור לאישה לסלוח לעצמה ולומר לה שהיא לא יכלה לדעת וזה מה שקרה אז. האשמה שמדברות הנשים היא על "איך לא ראיתי" יש הרבה נשים שאומרות "מה דפוק בי". כשהן שומעות שעכשיו הוא נמצא עם אישה אחרת והוא לא אלים אז הן מרגישות שהאלימות הייתה בגלל שמשהו דפוק אצלן. מה שצריך לעשות זה ללכת למקורות של התחושות ולהראות שכרגע היא יכולה אחרת.
  5. עיבוד של האבל- צריך לזכור שבתוך האלימות האישה מאבדת חלקים מעצמה כמו:דימוי עצמי, חלומות, חברים .האבל על החלקים האלה הוא מאוד כואב וצריך לשדר אמונה על כך שחלק מהחלומות כן ימומשו.
  6. עבודה על וויתור התנהגויות הרסניות- כמו תוקפנות, אדישות לצרכים שלה, ללמד אותה לוותר ולממש את כוחותיה.

שיעור מס' 10

טיפול בגברים

לצד ההכרה באישה כקורבן יש גם מקום להכרה במקומות התוקפניים וההרסניים שלה אשר אחראים למהלך חייה. לעיתים למטפלים יש נטייה לא להחזיק בשתי ההכרות הללו מתוך שזה יגבה מחיר של איבוד אחד מהן וחשוב לזכור שאפשר וצריך להחזיק בשתיהן.

הטיפול בגברים החל בארץ ובעולם בכלל רק בשנות ה-90. בשנות ה-70 העיסוק היה יותר בנשים, בשנות ה-80 דיברו יותר על הילדים ובשנות ה-90 הבינו שיש גם גברים שצריך לטפל בהם.

מדוע הייתה התנגדות לנושא של טיפול בגברים?

*חלק מהתפיסה שהייתה בתחילת העיסוק בתופעה הייתה שאין סיבה לטפל בגברים האלה ואין סיבה להתייחס אליהם כאל לקוחות (גישה פמיניסטית) הגבר הוא עבריין שבוחר להתנהג בדרך אלימה.

* שיקולי תקציב

* אחד הנימוקים היה שברגע שאתה מטפל בגברים זה עלול להוביל את השופט לתת ענישה קלה יותר מכיוון שהוא יודע שהגבר עובר טיפול.

*כתוצאה מהטיפול הגבר רוכש שפה טיפולית והופך ליותר משוכלל. כיוון שהוא יודע שאסור לו להפגין אלימות פיזית אז הוא משכלל את ההתנהגות האלימה שלו לרמה הנפשית בצורה לא מדידה.

מדוע החליטו בנשות ה-90 לטפל בגברים?

* נימוק פרקטי- חלק לא מבוטל מן הנשים נשארות עם בן זוגם ולכן לטובתן של הנשים והילדים רצוי לטפל בגורם לבעיה.

* נימוק מוסרי- מדבר על כך שמדובר בבני אדם שזקוקים לעזרה. מדובר באנשים שפעמים רבות נמצאים במצוקה בגלל התנהגותם ומונעים מנסיבות חיים קשות ולכן אנו רואים בארץ שנפתחו קבוצות טיפול לגברים במרכזים למניעת אלימות שעד אז טיפלו רק בנשים. רוב העבודה היא קבוצתית כי רובם מכחישים את האלימות וכשהם מגיעים לקבוצה שבה יש אנשים שנמצאים הרבה זמן בתהליך אשר מצליחים לסחוף את האדם שרק בראשית התהליך כי מול רק מטפל יש תמיד אפשרות להכחיש בעוד שמול אדם שהיה אלים ומודה בכך , יותר קשה.

מגבלות בטיפול בגברים:

* מגבלה כללית בטיפול- טיפול הוא לא תמיד ערובה לשינוי. נשים שחיות תחת אלימות תולות הרבה תקוות בטיפול בבן זוגן ומקוות שזה מה שיעזור לו להחלים. ולפעמים יש מצבים שלא תמיד אפשר לטפל.

*בטיפול במרכזים יש קושי בטיפול בכל אדם- יש אנשים שיהיו זקוקים למערכת הפסיכיאטרית או אנשים עם בעיות התמכרויות- כל עוד הוא מכור אי אפשר לעבוד על בעיית האלימות כי ההתמכרות גורמת לחוסר שליטה.

*קיימת בספרות מחלוקת לגבי האפקטיביות של הטיפול ואיך נמדדת האפקטיביות של טיפול בגברים- ז"א ישנה בעיה להגדיר אפקטיביות (יותר קל למדוד אלימות פיזית אך איך יודעים אם הנפשית הפסיקה). יש מחקר שעשה הערכה של תוכניות טיפול בגברים ומצא ש 53%- 85% מהגברים הפסיקו להיות אלימים פיסית אך לא הצליחו למדוד לגבי הרמה הנפשית.

מתי הגבר מגיע לטיפול?

באופן כללי, גברים מגיעים פחות מנשים לטיפול, חלק מהגברים מחזיקים עמדות שוביניסטיות ומאצ'ואיסטיות ולכן קשה להם לבקש עזרה או ללכת לטיפול ועל אחת כמה וכמה לטיפול אצל אישה. בתפיסתם, העו"ס מסיטה את האישה להיפרד. מצד שני זו עבודה שמלמדת אותנו שהרבה יותר קל לגבר להזדהות עם מטפל גבר שנותן לו מודל גברי אחר- מודל של גבר שוויוני, אמפאטי וכו' ולכן כנשים אנו צריכות להתמודד עם ההשלכות הללו. מעטים הגברים שבד"כ פונים לעזרה ואומרים שיש להם בעיה אך גבר כן יפנה ביוזמתו כאשר הוא יבין שהוא משלם מחיר. המחיר יכול להיות שהאישה מאיימת להיפרד, שהילד מפתח בעיות רגשיות, ידיעה שהטיפול יפחית מעונשו. יש היום בארץ מקום שנקרא "קירבה בטוחה" שהוא בית שגבר יכול לשהות בו בתקופה שבה הוא מקבל צו הרחקה או כחלופה למעצר. גם בשב"ס גבר שילך לטיפול בזמן שהותו בכלא יקבל הפחתה מתקופת המאסר. ז"א, צריך להבין שהרבה פעמים הפניה של הגבר לטיפול מונעת ממוטיבציה חיצונית ולא פנימית וחלק מהגברים מרגישים שהטיפול הוא בכפייה. ואז צריך לחשוב איך מגייסים אותו עם מוטיבציה חיצונית שכזו וכיצד נוטעים בו מוטיבציה פנימית.

אנחנו צריכים להתחבר למקום המצוקה שלו, צריך להבין שהוא לא יודע איך להתמודד. יש לחפש איפה המצוקה שלו ולחבר אותו לשם. קורים לו דברים עם בת הזוג שהוא לא יודע מה לעשות איתם ואולי יש נקודה בזמן בה הוא יכול לרכוש כלים להתמודדות עם הקשיים. הרבה פעמים בטיפול בגברים נשמע אותם אומרים שהאישה היא כזו וכזו.. אז תפקיד המטפל הוא להגיד לו אוקי אז היא כזו וכזו אבל בוא תלמד איך להתמודד איתה. אנחנו צריכים להעביר מסר של אמפטיה והכרה בקושי ובמצוקה של הדבר ומצד שני צריכים כל הזמן להעביר גם את המסר שאנחנו שוללים את האלימות וזו האחריות שלו להפסיק אותה.

גם לגברים שמגיעים לטיפול עושים איינטק. ובאיינטק יש צורך לברר מיהו האיש שעומד מולנו. יש לאתר גורמים נוספים שמשפיעים על האלימות שלו כמו: מחלת נפש, התמכרות וזאת בכדי לדעת אם הוא מתאים למסגרת הטיפולית שלנו. כמו כן יש לבדוק אם יש לו מערכת תמיכה, אם הוא עובד.

אחד הדברים שמנבאים שינוי זה העמדה שלו לגבי האלימות- אדם שחש צער ומבין את חומרת מעשיו זה נמצא כמנבא טוב לשינוי.

האלמנטים הקיימים בתהליך העבודה עם גברים:

אלמנט חינוכי- א. תפיסה של עמדות וערכים שיש לאותם גברים בנוגע לאלימות בכלל- לבדוק אם הגבר מצדיק אלימות על בסיס ערכי.

ב. עבודה על תפקידי מין- הרבה פעמים צריך לעשות את זה בהתחלה כיוון שיש גברים שכל עוד לא נעבור איתם את השלב הזה אז אנחנו לא יכולים להמשיך בטיפול כי יש פה בעיה ערכית בכך שהוא עדין מצדיק את האלימות שלו.

אלמנט קוגניטיבי התנהגותי- " אני מרגיש ומתנהג מה שאני חושב"- ז"א ההתנהגות והרגשות שלי עוברים תיווך דרך המחשבות. בעבודה הקוגניטיבית התנהגותית עובדים עם 2 מימדים-

  1. מימד התנהגותי- לעזור להם לזהות סימנים גופניים של צבירת מתח. לעזור להם לפתח מיומנויות של שליטה כמו לקחת פסק זמן. יש קב' שלומדים לעשות הרפיה (גיא פרל היה עושה להם טאיי-צי). מלמדים את הגברים שליטה ברמה ההתנהגותית.
  2. מימד קוגניטיבי- יש לעזור לו ליצור מצב שיש מרווח בין האירוע לתגובה משום שבמרווח הזמן הזה עוברת המחשבה ויש לאתר את המחשבות שעוברות ולעבוד עליהם כדי שהוא ילמד לייצר תגובות אחרות. בד"כ יש עיוותי חשיבה כמו הכללת יתר, הפשטה סלקטיבית, חשיבה דיכוטומית- צריך לאתר אותם ולנסות לאתגר את המחשבות הללו בהנחות יסוד אחרות. אחד הדברים החשובים הוא להיכנס למקום של הרגשות וזאת משום שחלק גדול מהגברים הללו מנתבים את הרגשות שלהם לרגש הכעס. כדי למוסס את רגש הכעס צריך לעזור לו להבין מה הוא מרגיש. מתחת לכעס יש בד"כ תחושות של עלבון, השפלה, פחד מנטישה, דיכאון- אנחנו רוצים לעזור להם לנהל מונולוג פנימי שבו הגבר יצליח להשתלט על המחשבות שלו, הרגשות שלו וכך גם על ההתנהגות שלו. השליטה הזו כאמור מוגבלת וחלק מהגברים לא תספיק להם רק השיטה הזו ונצטרך ללכת לשורשים יותר דינמיים של בדיקת העבר חוויות מוקדמות שהשפיעו על האישיות שלו.

שיעור מס' 11-

אלימות של נשים:

תופעה זו של אלימות נשים ביחסי זוגיות החלה לקבל תשומת לב גדולה יותר רק ב-15 השנים האחרונות. בספרות קיימת מחלוקת בנוגע לגורמים של התופעה- בין אם היא תוצר של הגנה עצמית- מצב אין ברירה של הנשים או אם מדובר באלימות שמטרתה היא הפגנת כוח ושליטה.

בתפיסה ובמובן המגדרי מאוד קשה לנו להבין כיצד גבר יכול להיות קורבן לאלימות של אישה, יש פה היפוך שקשה לנו להסתדר איתו.

בספרות יש שתי מגמות מרכזיות ולפי מגמות אלה רואים אמצעים:

1. מגמה ששוללת את התופעה או רואה אותה מתקיימת בשיעור מאוד נמוך על רקע של הגנה עצמית- משתמשים בטרמינולוגיה שונה- "אלימות בזירה הביתית".

  1. מגמה שמכירה בקיומה של התופעה ואפילו מציגה שיעורים גבוהים שלה והרקע נתפס כצורך בשליטה ובכוח וגם כצורך בהגנה עצמית- משתמשים בטרמינולוגיה מקבילה לזו שמשתמשים עבור תופעת האלימות כלפי הנשים- "אלימות בקרב גברים במשפחה".

(הטרמינולוגיה מאוד משקפת את עמדות כותב המאמר).

השאלה היא- אם אנחנו מגדירים אלימות נגד נשים כבעיה חברתית אז מדוע לא נגדיר אלימות נגד גברים כבעיה חברתית?

מבחינת הנתונים אין הרבה נתונים בארץ אודות התופעה משום שהיא לא נחקרה יותר מדי אבל, בארה"ב נמצא במחקרים מהשנים האחרונות כי גברים ונשים מדווחים באותה המידה על אלימות פיסית מצד בן\ בת הזוג.

מחקרים שנעשו על זוגות צעירים (" אלימות ביחסי חיזור") נמצאו שיעורים גבוהים יותר של אלימות מצד הנשים מאשר אלימות מצד הגברים. יחד עם זאת מצאו הבדלים בסוג האלימות, חומרת האלימות, הסיבות לאלימות בין גברים לנשים. (כמובן אלו שלא מכירים בתופעה טוענים כי המחקרים לא מהימנים.)

השאלה שעולה בארץ היא שאלת הדיווח: בארץ אין דיווח ואין תודעה ציבורית.

Lucll סוציולוגית, כתבה מאמר שמנסה לנתח מהם הגורמים אשר מצמצמים את התודעה הציבורית ביחס לבעיית האלימות של נשים כנגד גברים ומונעים את הכרתה כבעיה חברתית.

ההכרה בתופעה החלה מתוך ההכרה שנשים הן בעלות חלקים תוקפניים ובשנים האחרונות רואים שיותר ויותר נשים מחזיקות חלקים שנחשבים גבריים וגברים מחזיקים בחלקים נשיים- אנדרוגיניות.

Lucll מנתחת 3 גורמים שמצמצמים את התודעה הציבורית:

  1. התנועות החברתיות שקמו ביחס לבעיה של אלימות נגד נשים והתנועה הפמיניסטית וארגוני הנשים פעלו במידה רבה להעלאת התופעה של אלימות נגד נשים לתודעה הציבורית. הפעילויות שלהם נעשו במישורים שונים: במישור החקיקתי ,הציבורי, פעולות לחץ להעברת תקציבים – כל הפעולות הללו הן פעולות להכרת התופעה כבעיה חברתית. לצד זה לא קמו תנועות של גברים לקידום ההכרה בתופעת האלימות נגד גברים כתופעה חברתית ומעבר לכך גם אנשי מקצוע לא היו מעורבים בכך. התנועה בארץ לזכויות הגבר לא מיקדה את תשומת הלב בנושא זה אלא יותר בנושאי משמורת ומזונות. לטענת החוקרת, תנועות הנשים הכחישו את קיומה של התופעה מתוך חשש שיועברו תקציבים לנושא על חשבונן ובכך פחדו לאבד את תשומת הלב הציבורית- מאבק על אינטרסים שמצמצמים את התודעה.
  2. הגורם השני קשור למדעי החברה ולאמצעי התקשורת- לווקאל טוענת שיש עליה גדולה במחקרים שעוסקים בעיקר באלימות נגד נשים וילדיהן. מגמה זו כל הזמן מציגה את היקף הבעיה ובכך מעלה את הבעיה למודעות ולהגדרתה כבעיה חברתית. בהשוואה לכך לגברים כמעט ולא נעשו מחקרים עד ל- 10 השנים האחרונות ולכן תשומת הלב לתופעה הייתה שלילית או ספוראדית\ אקראית.
  3. גורם נוסף הוא דימויים וסטריאוטיפים מגדריים. נשים נתפסות כפאסיביות, חלשות ותלותיות ולכן קל יותר לקבל את היותן קורבן וקשה לקבל את היותן תוקפן. לעומתן הגברים נתפסים כאגרסיביים, דומיננטיים ולכן קשה לקבל את עובדת היותם קורבן. בנוסף גברים נמנעים מלהגדיר את עצמם כקורבן לאלימות בגלל תחושת הבושה, ובגלל החברה שלמגלגלת לכך ומכיוון שזה מערער את הגבריות שלהם.

מה מחקרים מראים לגבי הבדלי האלימות בין נשים לגברים?

  1. למרות שנמצא במחקרים מארה"ב כי נשים אלימות באותה המידה נמצא כי חומרת האלימות שלהן נמוכה יותר משל הגברים. כמו כן יותר נשים נרצחות ע"י גברים מאשר ההפך.
  2. רואים שהאלימות של נשים היא יותר ברמה הנפשית- מניפולציות, פאסיב-אגרסיבי. נראה תופעות של קנאה או צורך בשליטה בגלל קנאה, הפחתת ערך וזלזול.

טיפולוגיה של נשים אלימות (בבקוק ומילר 2003)

החוקרים ניסו לעשות טיפולוגיה לנשים מכות וניסו לעשות זאת דרך התבססות על הטיפולוגיה של הולביץ מנור ושטראוס. הם מצאו במחקרם 2 סוגים-

  1. נשים שאלימות בבית בלבד כלפי בני זוגם- הם מצאו שנשים שאלימות בתוך הבית בלבד הן נשים שפועלות בד"כ ממניעים של הגנה עצמית
  2. נשים אלימות באופן כללי גם כלפי בני זוגם וגם מחוץ לבית-נשים שיש להן נטייה להיות אלימות באופן כללי הן בעלות מניעים של צורך בדומיננטיות, שליטה ורואות באלימות אמצעי לגיטימי לפתרון סכסוכים. הם מצאו שנשים שהיו אלימות באופן כללי,*האלימות שלהן הייתה חמורה יותר ובתדירות גבוהה יותר. *נשים אלו עשו גם שימוש בטקטיקות של אלימות נפשית. *בנוסף קבוצה זו הייתה מאופיינת בסימפטומים פוסט טראומתיים ובעיות נפשיות חמורות יותר. נשים אלו לא דווחו על אלימות חמורה יותר כלפיהן בילדות מאשר נשים שהכו רק בבית אך הן *כן דיווחו בהשוואה לקבוצה השנייה שהן ראו יותר אלימות בבית מצד האמהות שלהן כלפי האבות.

נרטיבים מרכזיים בחוויה הרגשית של גברים מוכים:

מחקרו של miglaccio 2002 שנערך בקרב גברים, בדק 12 גברים שחייו תחת אלימות וניסה להבין את חוויתם-

  1. אחת השאלות שעולות היא " למה הוא לא מחזיר לה?"- הגברים במחקר אמרו שלמרות שהם חווים עצמם כחזקים פיסית יותר, הם לא עושים שימוש בכוח שלהם על מנת לעצור את בנות זוגם מלהכות אותם כיוון שלצד האלימות הפיסית ישנה גם אלימות נפשית שמונעת ממנו להפעיל כוח. (כמו הנשים). הם דיברו בעיקר על תחושות אשמה. סיבה נוספת היא שיש חשש שאם הם יעצרו את האלימות אז ההתקפה תהיה חמורה יותר בעתיד. בנוסף רוב הגברים אמרו כי גדלו על תפיסה כי לא מכים אישה.
  2. הגברים דיווחו על תחושת בושה מאוד גדולה, תחושת אשמה לגבי האלימות, פגיעה בדימוי העצמי שלהם. חלק מהגברים תיארו קנאה גדולה מאוד של נשותיהם ודרישה של בת הזוג שיצמצם את קשריו החברתיים.
  3. גם הגברים הללו עושים רציונליזציה לאלימות- ז"א הכרה בחלקים הטובים של האישה, הסברים ל-מדוע היא אלימה.
  4. גברים דיווחו שהמשטרה נטתה פחות להגיב ולעצור את הנשים במקרה של תלונה במשטרה ורק במקרה של תלונות הדדיות הם היו מתערבים. המשטרה לא מתייחסת לכך כאל תופעה בפני עצמה.

כלומר- סה"כ רואים שהחוויה של הגברים מאוד דומה לחוויות הנשים הסובלות מאלימות. יש פה הקבלה ולכן גם פה עולה השאלה- אז מדוע הגברים המוכים נשארים?

קודם כל הם נשארים מאותם סיבות שנשים אחרות נשארות אבל אם נחדד את הדבר הייחודי בסיבות של הגברים להישאר נמצא את השיקולים הבאים-

*שיקולים כלכליים של מזונות, חלוקת רכוש- שאלת המחיר היא לא פשוטה יש שיקול של רווח ומחיר.

* יש גברים שנשארים למען הילדים- בד"כ הילדים נשארים במשמורת אצל האם ויש גברים שחוששים לביטחון ילדיהם.

* שימור מוסד הנישואין והקושי בתחושת הכישלון שמלווה גירושין באופן כללי ועל אחת כמה וכמה כשיש אלימות.

* יתר הסיבות שבגללן נשים נשארות- תלות, חרדת נטישה, אהבה כלפי בת הזוג, תקופת ירח הדבש שגורמת לאלימות להיתפס כאפיזודה חולפת והגברים עושים פיצול בין זה לבין החלקים היפים והטובים של האישה.

שיעור מספר 12

חווית המטפל

ההשלכות הטיפול באלימות על המטפל-

רק ב-10 השנים האחרונות עולות יותר שאלות שקשורות להשפעות הטיפול באלימות על המטפלים. מתחילים להופיע בתחום הזה מחקרים שהם נגזרת של מחקרים מתחום הטראומה. נוצרה הכרה שטיפול באלימות במשפחה הוא טיפול בנפגעות טראומה ולכן גם אוכלוסיית מטפלים זו נחשפה להשלכות הטיפול עליה.

כיצד זה התחיל- אנשים בשדה החלו לדווח על סוגים שונים של השלכות שהם חווים שבחלקם הם דומים לסימפטומים שחווים המטופלים עצמם.

לפני שאני מתחיל לבדוק את ההשלכות של הטיפול באלימות על המטפלים צריך קודם להבין מה ייחודי במפגש הזה ומדוע הוא משפיע ובמה הוא שונה ממפגשים אחרים?

  1. מדובר במפגש עם עולמות תוכן קשים כדבר ראשון. העו"ס יכול להעביר את רוב היום בהאזנה לתכנים קשים. המטפל משמש "עד שמיעה", עד לסיפורי זוועה, לסיפורי התעללות מאוד קשים.
  2. לכל אחד מאיתנו יש דיסקט בראש שבתוכו מפורמטים תבניות וסכמות שקשורות ליחסים בין אישיים,לעולם זוגיות,לנשיות ופתאום לתוך הדיסקט הזה נכנס INPUT חדש של מידע שסותר לחלוטין את הסכמות שיש לנו ואנו צריכים להתמודד עם המידע הזה. המידע הזה קשור אלינו, יש פה חיכוך מתמיד עם הסכמות שלנו וכשאני מדברת עם נשים שחיות תחת אלימות בזוגיות אני צריכה לשאול את עצמי מה קורה בזוגיות שלי. שאלות לגבי עצמנו שנמצאות כל הזמן וזה מערער אותנו. לכן, יש פה מפגש שמערער.
  3. נושא האחריות והמסוכנות- המטפל חלק מהזמן נדרש לקבל החלטות שקשורות לחיים ומוות ולכן רמת האחריות היא מאוד גבוהה וכך גם התסכול- אם עשיתי הערכת מסוכנות גבוהה והאישה מחליטה בכל זאת לחזור לביתה אז איך מתמודדים?
  4. פחד המטפלים לשלומם עצמם- העובדה של ההגעה למקלט כל יום חושפת את המטפל לסכנות אפשריות מצד הגברים.

הנקודות הללו הן נקודות החיכוך והמפגש חוצה הגבולות שלנו כמטפלים אשר מגיע אל עולמנו האישי וזה מאוד ייחודי למפגש עם נפגעות אלימות.

המשגות תיאורטיות בנושא ההשלכות בטיפול באלימות

1. טראומתיזציה משנית-מושג שהוטבע ע"י חוקר בשם "פייגלי" והגדיר זאת כך: "ההשלכות ההתנהגותיות והרגשיות הנובעות מההיוודעות לאירוע טראומתי אשר נחווה ע"י אחר משמעותי והלחץ הנחווה כתוצאה מסיוע או הרצון לסייע לאדם שנפגע" מושג נוסף שנקרא compassion fatig מושג שפייגלי הכניס בהמשך כי חשב שזה פחות סטיגמת אך זה אותו מושג כמו טראומתיזציה משנית. פייגלי טען שהטראומה מדבקת. עצם זה שאתה משמש כעד לטראומה של אדם אחר שאמור להיות עם דרגת קירבה אליך, אתה עלול לחוות כמטפל את אותם סימפטומים שחווה המטופל. זה אומר שאם נגדיר טראומה כמורכבת מ-פולשנות,הימנעות,עוררות אז:

* חוויות הפולשנות של המטפל שסובל מטראומתיזציה משנית תתבטא דרך סיוטי לילה, חלומות שקשורים לאלימות, יוצא מהעבודה ולא מצליח לשלוט בחומרים שעלו מן הטיפול. לפעמים זה מתבטא גם בהצפה רגשית.

*בהימנעות- מטפל שסובל מטראומתיזציה משנית הוא ימנע לבוא במגע עם מקומות\ אירועים שקשורים לטראומה של מטופליו כמו- ללכת לסרט שמדבר על אלימות או יחווה מצבים של נתק בזיכרון לגבי מה שעלה בשיחה. בנוסף רואים גם חוויה של קהות חושים- מטפלים שאומרים שהם לא מרגישים כלום- הימנעות יכולה להתבטא גם בריחוק רגשי מהמטופל שעשוי להתאפיין בניכור או בתוקפנות כלפי המטופל כחלק מהניסיון להימנע\להרחיק את החוויה הטראומתית.

ענת בן פורת בדקה מטפלים מכל המרכזים והמקלטים למניעת אלימות ומצאה שרמת הטראומתיזציה המשנית שלהם הייתה בינונית.. היא ערכה השוואה של קבוצת מטפלים זו לקבוצת עובדי רווחה קהילתיים (שלעולם לא עבדו עם נשים מוכות) וראתה שאין הבדל מובהק בין הקבוצות ברמת הטראומתיזציה המשנית. 40% משתי הקבוצות דיווחו על כך שהייתה פגיעה ברווחה הנפשית: חשו חרדה, מועקה.

2. טראומתיזציה עקיפה- vicarious- מושג חדש שהומשג ע"י שתי חוקרות בשם פרמלן מקאן אשר טענו- אם טראומתיזציה משנית מתמקדת בסימפטומים אז טראומתיזציה עקיפה מתמקדת בחוויה הפנימית של המטפל.זהו תהליך ההדרגתי שבו חל שינוי שלילי בחוויה הפנימית של המטפל כשהשינוי עלול להתרחש בסכמות קונטיביות שהמטפל בונה לעצמו ביחס לעצמי שלו ולעולם. הסכמות הן: א. סכמות שקשורות לזהות העצמית: ז"א זה קשור לבדיקת מיהו הקורבן ומיהו התוקפן בתוכי. ערעור היכולת המקצועית,שאלות זהות שקשורות למגדר, תפקידי מין, מה המשמעות של להיות אישה\גבר ביחסי זוגיות. ב. סכמות של תפיסת העולם- שינוי באמונות,פילוסופית החיים,מדוע מתרחשים אירועים בעולם. פה מדברים על מצב שבו המטפל יכול לחוש שיש הרבה רוע בעולם "יש הרבה פסיכוטיים בחוץ", "העולם כבר לא מקום כזה בטוח".

ג. סכמות רוחניות- צמצום בחוויה הרגשית ופגיעה ברווחה הנפשית. ד. פגיעה ביכולת העצמית- היכולת לשמור על דימוי עצמי חיובי נפגעת. זה יכול להתבטא דרך ביקורת עצמית גדולה.

ה. פגיעה בצרכים הפסיכולוגים בקשר- מדובר על פגיעה באינטימיות ובאמון ובביטחון בקשרים עם אחרים.

מה נמצא במחקר- בהשוואה בין קבוצת המטפלים באלימות לקבוצת העובדים הקהילתיים, נמצא שבטראומתיזציה עקיפה היה הבדל מובהק בין הקבוצות כך שקבוצת המטפלים באלימות דיווחו על שינוי בתפיסת הזוגיות באופן כללי ובאופן אישי- הזוגיות שלהם החלה להיבחן דרך משקפי פירוש של שליטה, כוח ואלימות. הדיווחים מראים על רגישות יתר להערות של בן הזוג ונטייה לפרשן כשליטה. נטייה לחפש במערכת הזוגית האישית פגמים, את הקורבן ואת התוקפן ואפילו שינוי פסימי בראיית מוסד הנישואין. שינוי נוסף שמדווחים עליו הוא בתפיסתם את האנושות- אמירות כמו "אובדן התמימות" ,"העולם אינו מקום בטוח". ז"א המחקר כן הראה הבדלים בטראומתיזציה העקיפה אך לא בטראומתיזציה המשנית.

המחקר עלה על קבוצות סיכון-

*קבוצת הסיכון לטראומתיזציה עקיפה ומשנית היא: צעירים בגיל ובוותק.

*קבוצה נוספת- מטפלים שעברו טראומה בעבר וכל הזמן מתחככים בפצע.

*50% מהמטפלים דיווחו שהם חוו טראומה בחייהם

מן הסתם אנחנו בוחרים לעבוד במקומות שקשורים "לפצע" שלנו ולא תמיד במודע ואז מוצעים שלחלק גדול מהפעמים יש משהו שקשור אלי- סוג של פצע שאני רוצה לרפא ואם הפצע גדול ולא מעובד אז זה יכול לגרום לנזק כתוצאה מהחיכוך.

אז מדוע אנחנו זקוקים לכך?

יש גם השלכות חיוביות- מושג של צמיחה מטראומה נחקר מאוד ומדובר על צמיחה מטראומתיזציה עקיפה. מי שהמשיג את המושג הזה היה תדסקי והוא אמר שלצד החוויה הטראומתית והסבל שהאדם עובר, אתה יכול גם לצמוח. זה לא שזה סותר אלא שלצד החוויה הקשה ישנה גם חווית צמיחה. הצמיחה לפי תדסקי מתקיימת בכמה אלמנטים:

  1. שינוי בתפיסת העצמי של האדם- הכרה בחוסן האישי וביכולות.
  2. שינוי ביחסים האישיים- התעצמות בתחושת החמלה, הקרבה עם הסובבים. אירוע מכונן ביחס לחברויות שיש עם אנשים אחרים.
  3. שינוי בפילוסופית החיים- קשור לשינוי בסדרי העדיפויות בחיים, פרופורציות, מחשבות אקזיסטנציאליסטיות.



בחזרה למחקר

גם בקבוצת המטפלים באלימות נמצא הבדל מובהק מקבוצת עובדי הרווחה הקהילתיים. הקבוצה של המטפלים דיברה על פיתוח של יכולת אסרטיביות, שליטה על כעסים, שיפור הזוגיות, הערכה של חלקת האלוהים הקטנה, קבלת פרופורציות ונושא ההורות- תשומת לב ודגש על חינוך הילדים לתקשורת ומודעות לאחריות בעיצוב הילד.

מה קורה לסטודנטים לעבודה סוציאלית?

הדס גולדבלט ובוכבינדר עשו מחקר על סטודנטיות לעבודה סוציאלית שעבדו בהכשרה המעשית עם נשים תחת אלימות והן מצאו-


מה עוזר לנו להתמודד?

    1. הדרכה
    2. תמיכה של עמיתים
    3. הכשרה מקצועית ולמידה על התחום הספציפי שעליו עובדים
    4. מודעות עצמית
    5. יכולת לאזן בין החיים האישיים למקצועיים- שמירה על גבולות של זמן ומקום.
    6. טיפול עצמי- לאכול טוב, לישון טוב, לעשות דברים שאוהבים, לשהות בחברת אנשים שאנחנו אוהבים וחופש.

Locations of visitors to this page