סוגיות נבחרות באלימות במשפחה / ד"ר ענת בן פורת - מחברת -2011

חזרה לכל החומרים

סוגיות נבחרות באלימות במשפחה / ד"ר ענת בן פורת

סיכמה: נועה שטיינמץ 

שיעור 1 – 21/02/11 

חובות הקורס: קריאות חובה בביבליוגרפיה, והמבחן הוא אמריקאי על המחברת+הקריאה.  

אלימות הינה חוויה שמושרשת היטב בחיינו וכל הזמן אנחנו מתחככים בה בחוויה היומיומית. אלימות היא גם חוויה אוניברסאלית – לכולנו יש רגעים של אלימות.. המפגש עם האלימות, החיכוך איתה, הוא הרבה יותר צמוד ממה שאנחנו חושבים. גם חוויה של קורבן לאלימות הינה חוויה של חיכוך באלימות. אלימות אינה תופעה שמתרחשת "שם", "אצלם", "רחוק". זו תופעה שנמצאת אצל כולנו.  

אלימות תלויה בהגדרה; מי מגדיר ובאיזו חברה מגדירים. כשאנחנו נותנים שם לתופעה, היא משקפת הרבה פעמים תפיסות ועמדות של האדם או החברה בה הוא חי. לכן חשוב להתבונן בתופעה בהקשר התרבותי, חברתי. קשה למצוא הגדרה אוניברסאלית אחידה לשאלה – "מה זה אלימות?" למשל, בקהילה האתיופית אין מילה כזו "אלימות". חשוב לשים לב, שההגדרה שלנו לאלימות נובעת גם מהאמביוולנציה שלנו כלפיה. מצד אחד אנו מגנים אותה, ומצד שני אנו שומרים אותה לעת הכרח, להגנה. למשל – ילד שמרביצים לו בגן. מה נגיד לו? תרביץ בחזרה? אבל אנחנו מגנים אותה! מצד שני אנחנו לא רוצים שהוא יהפוך לשק חבטות...  

שאלה נוספת – מה נכלל כאלימות? מתי נגדיר אדם אלים והתנהגות כאלימה? ישנן 2 הגדרות – צרה ורחבה; הגדרה צרה: מגדירה אלימות רק בהיבט הפיזי והמיני. בהגדרה זו, ברור מתי האדם אלים. הוא היכה? הוא אנס? הוא אלים! בעולם המערבי, ההגדרה הצרה של אלימות מדברת על שימוש לא לגיטימי בכוח שמבצע אדם, ומכוונת לפגוע פיזית באדם אחר. ישנה טענה נגד ההגדרה הצרה – היא מצמצמת חוויות של נשים החיות באלימות ולא נותנת תוקף להתנסות שלהן, כמו גם להטלת סנקציות נגד אדם שמתנהג באלימות נפשית או מילולית, שאינן מקבלות הכרה בהגדרה הצרה. כמו כן, אם האלימות מוגדרת בהגדרתה הצרה, ישנן פחות נשים שנקראות "נפגעות אלימות" ולכן התופעה נראית קטנה יותר ודורשת פחות תקציבים ויחס מהמדינה.

ההגדרה רחבה שנתבעה ע"י בקסרדי ומקלאוד: אלימות נגד נשים שחיות תחת סגנון חיים מסוים (יש הבדל אם מדובר באירוע יחיד או מתמשך). "אלימות נגד נשים הינה שימוש לרעה בכוח נגד האישה ע"י הבעל, בן זוג, בעל או בן זוג לשעבר, שתוצאותיו אובדן הכבוד, השליטה, הביטחון, כמו גם תחושת חוסר אונים ומלכוד שהאישה חווה, בהיותה קורבן להתעללות פיזית, פסיכולוגית, כלכלית, מינית, מילולית ו/או נפשית חוזרת ונשנית. אלימות בנשים כוללת גם איומים מתמשכים או כפייה מצד בן הזוג. גם כפייה על נשים להיות עדות לאלימות כלפי ילדים, חיות מחמד, קרובים, חברים או רכוש בעל ערך רגשי עבורן".

הגדרה זו מתייחסת לסגנון חיים, שכוללים סוגים שונים של אלימות, שיכולים להשתנות מאישה לאישה, כמו גם התדירות והעוצמה. הגדרה זו כוללת סוגים שונים של יחסים – בין גברים לנשים ובין נשים לנשים, בנוסף לאקטים שונים של אלימות – למשל ילדים וחיות.

כשאנו פוגשים אישה, אנו נבדוק – מהם המאפיינים הייחודיים למערכת היחסים הזו, מהו סוג האלימות, מהי התדירות, מהי העוצמה והמימדים. יש נשים שחיות עם אלימות מינית למשל, אשר אינן חוות זאת כאלימות כי הן נשואות. אנחנו כאנשי טיפול צריכים לעזור לה להגדיר זאת כחוויה של אלימות ולטפל בה. גם אלימות כלכלית קיימת אבל לפעמים נשים לא חשות זאת כך. קיימת גם אלימות חברתית – בידוד האישה מחברים ומשפחה, ניתוק מקשרים קודמים.

ישנה תופעה של Stocking – הטרדה מאיימת: פלישה לחיים הפרטיים ולמרחב האישי, וגורם לאדם לתחושה של איום. כמו נשר שחג מעל הטרף שלו. יש נשים שמדווחות שהבעלים שלהם הם סטוקרים.  

בשנות ה-70, ההגדרה לנשים אלו הייתה "נשים מוכות". כיום זה לא נהוג לומר זאת, מאחר ואנו מרוקנים את האישה מכל שאר מרכיבי הזהות שלה ומכנים אותה רק "אישה מוכה". במהלך השנים קמו הגדרות חדשות כמו "Abuse woman", "נשים נפגעות אלימות", "Domestic violence".

הנטייה הדיכוטומית של הפמיניזם הרדיקלי היא לראות את מערכת היחסים כקורבן ותוקפן. התפיסה הפמיניסטית היא, שהבעיות שיש לנשים במרחב האישי והביתי, הן תוצר של בעיות במבנה הפוליטי- החברתי, וריכוז כוח גבוה בידי גברים מול מעמד נמוך של נשים. וזה מחלחל גם אל הזירה הביתית והזוגית.  

האלימות כבעיה חברתית החלה להתפשט בעולם המערבי בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. תנועות פמיניסטיות באנגליה ובארה"ב העלו למודעות את קיומה של התופעה. תנועות אלו קיימו קבוצות לנשים בהן עלו יותר ויותר מקרים של אלימות והתקבלה ההבנה שלא מדובר במקרים בודדים, והיה ניסיון ליצור לובי לחקיקה ואכיפה נגד התופעה. ב-1972 הוקם באנגליה המקלט הראשון לנשים, וב-1973 הוקם המקלט הראשון בארה"ב. עד 1985, בארה"ב הוקמו למעלה מ-780 מקלטים.

בישראל, ההתייחסות לתופעה החלה ב-1976, כאשר ח"כ מרשה פרידמן הגישה בקשה בכנסת להצעה לסדר היום בנושא של הכאת נשים. באותה תקופה, הערכת הועדה הייתה שבארץ יש 30,000-60,000 נשים הסובלות מהתופעה, בין 5%-10% מכלל הנשים הנשואות. כשמעיינים בפרוטוקולים של אותה ועדה, ניתן לראות שהצעת החוק זכתה ללעג והומור מצד שאר חברי הכנסת ונוכחי הועדה. כך ניתן ללמוד על תפיסת התופעה באותם ימים, כמשהו שאינו שייך למרחב הציבורי אלא האישי והביתי. למערכת הציבורית לא היו נהלים כיצד לטפל בנשים נפגעות אלימות; השוטר הגיע הביתה, ומנסה לגשר ביניהם – "תסלחי לו"... גם מבחינת בתי המשפט לא הייתה חקיקה ולכן לא היו כלים לטפל בתופעה ולתת לנשים הגנה. במשך השנים, כמו בארה"ב גם כאן, ארגוני הנשים הפמיניסטיות העלו את התופעה לסדר היום הציבורי. כבר בשנת 1977, הוקם המקלט הראשון לנשים בחיפה. שנה לאחר מכן, הוקם מקלט נוסף בהרצליה. בראייה היסטורית, ניתן לראות את התהליך; הממסד עדיין לא מאתר את הבעיה, ארגון מסוים מטפל בנושא ואז הממסד נרתם ומקבל על עצמו לטפל בבעיה. החל משנות ה-90, ישנה תאוצה גדולה מאוד במערך השירותים לנשים; הקמה ושיפוץ של מקלטים (כיום יש 13 מקלטים בארץ), אך בעיקר קמו תחנות ומרכזים למניעת אלימות בכל עיר (כיום יש למעלה מ-70 כאלו בארץ). מרכזים אלו נועדו לאבחן, לטפל וגם להפנות להגנה במידת הצורך. רובד נוסף הוא ברמת החקיקה; ישנם נהלים ברורים כיצד לפעול. המצב בישראל מול שאר מדינות העולם ברמת החקיקה והשירותים הוא יחסית טוב.  

כמה משפחות חוות אלימות בישראל? הסקר הראשון בשנת 2004 שנערך ע"י פרישמן ואיזיקוביץ' שנועד ללמוד את היקף התופעה, דיווחו 214,540 נשים שהן היו קורבנות לתקיפה פיזית מצד בן זוגן מתישהו במהלך חייהן. כ-141,000 נשים היו קורבנות לתקיפה פיזית בשנה שנערך המחקר. המדגם נערך בכל הארץ. 38,000 נשים דיווחו כי הן היו קורבנות לאיום ברצח בשנה שנעשה המחקר!!! בסך הכל, 2% חוו איום ברצח באותה שנה ו-11% חוו אלימות פיזית.

כמו כן, מצאו כי האלימות רווחת יותר בקרב המגזר הלא-יהודי, בקרב גברים מובטלים, בקרב בעלי השכלה נמוכה ובקרב משפחות המתגוררות בתנאים של צפיפות דיור.  

28/02/11 – שיעור 2 

מה מביא אדם להיות אלים כלפי בת זוגו? שאלה זו העסיקה דיסציפלינות רבות במדעי החברה; קרימינולוגיה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה..אפילו ביולוגיה. כל דיסציפלינה מסבירה את התופעה מנקודת מבטה ומתקשה להסביר את המורכבות של התופעה. ישנו מודל המנסה להסביר את התופעה מזוויות שונות – המודל האקולוגי שנוסח ע"י תיאורטיקן בשם הייז, המאפשר להתבונן בתופעה בכמה רבדים ומימדים.

המודל האקולוגי בעיקרו ממפה את האדם ומערכות ההשתייכות שלו ל-5 רמות, שנוסח לראשונה ע"י ברופנברנר ב-1979. הרמה הראשונה היא המערכת האונטוגנית (היסטוריה אישית תוך-אישית של כל אדם, שאותה הוא מביא איתו ליחסים), הרמה השנייה היא המיקרוסיסטם (אינטראקציה של פרט עם סביבתו המיידית – משפחה, קבוצת השווים, אחרים משמעותיים), הרמה השלישית היא המזוסיסטם (מערכות פורמליות שבהן הפרט נמצא, כמו לימודים, עבודה, קופ"ח), הרמה הרביעית היא האקזוסיסטם (מגוון המסגרות המשפיעות על הפרט באופן עקיף, והוא אינו משתתף בהן, למשל משרד האוצר, משרד החינוך, המשפטים – משפיעים על חיי הפרט בלי שהוא עובד בהן בעצם), הרמה האחרונה והחמישית היא המאקרוסיסטם (נורמות, ערכים, תרבות המאפיינים את החברה שבה הפרט חי).  

בכל רמה ובכל מערכת במודל האקולוגי, יש לנו היבטים שונים ותיאוריות שונות המסבירות את תופעת האלימות.

ההיבט הביולוגי: ישנם מחקרים, המראים קשר בין אגרסיה לבין גורמים ביו-כימיים כמו טסטוסטרון וסרוטונין הנמצאים ברמה גבוהה. כמו כן, נמצא קשר במחקרים בין אנשים שעברו פגיעת-ראש לבין אלימות. מצד שני, ישנה ביקורת כלפי ראיית האלימות מההיבט הביולוגי, מאחר וזה אינו מסביר מדוע האדם אלים רק כלפי בת זוגו ולא כלפי הבוס שלו למשל?!

ההיבט הפסיכיאטרי: זווית הראייה היא דרך אבחנות של הפרעות אישיות, מחלות נפש, דכאון למשל נמצא כגורם לרצח – מתאבד רוצה לקחת איתו את הסובבים ולרצוח גם אותם. גם תלות פתולוגית יכולה להוביל לאלימות.

היבט של פרופיל אישיותי:  אינו מגדיר את האדם האלים כחולה, אלא כאדם הסובל מחסכים רגשיים, קוגניטיביים, התנהגותיים הגורמים לו להיות אלים. מאפיינים של האישיות. נמצא, כי אדם אלים לרוב סובל מעיוותי חשיבה, הוא תופס כל התנהגות כמאיימת עליו, כפוגעת בו – האישה יוצאת מהבית לעבוד = היא בוגדת בי, היא לא אוהבת אותי, היא הולכת לעזוב אותי. היא מדברת הרבה בטלפון = היא לא רוצה לדבר איתי, היא רוצה לבזבז לי כסף, יש לה מאהב. אדם אלים לרוב סובל גם מהערכה עצמית נמוכה, והוא משליך על בת זוגו את התחושות הללו – את לא שווה כלום! מאפיין נוסף הוא קושי בביטוי רגשי; התעסקות רק ברגשות של כעס, מה שחוסם את הרגשות האחרים וקשה לבטא רגשות. הכעס הוא כמו פקק שחוסם.

מאפיין נוסף קשור להעברה בין דורית: ישנו קשר בין חשיפה למערכת יחסים זוגית אלימה בילדות או אלימות בכלל במשפחת המוצא, ליצירת קשר בבגרות המאופיין באלימות. כמובן שזה לא מחייב שכל אדם שנחשף לאלימות יהיה אלים, אך הסיכוי לכך יהיה יותר גבוה. ישנה נטייה לשחזר בבגרות מודלים שנצפו בילדות.

היבט תיאוריית יחסי אובייקט: בולבי דיבר על סגנונות התקשרות שונים, בטוח מול לא בטוח. תינוק שנמצא במערכת יחסים המלווה בחרדות ובפחד מנטישה, בבגרותו מגיע עם יחסי אובייקט בעלי סגנון לא בטוח וכך הוא מתנהג במערכת זוגית ובקשר עם אובייקט אחר. לכן, הוא ינסה לשלוט על האובייקט השני כדי לא לחוות נטישה. האלימות והקנאה והשליטה נובעים מחרדת הנטישה ומיחסי אובייקט שאינם בטוחים. ישנו פרדוקס במצב כזה; האלימות במערכת זוגית מבטאת רצון להחזיק משהו או מישהו שלא יילך לאיבוד (אדם, כבוד, רומנטיקה), והפרדוקס הוא שככל שהאדם רוצה להחזיק את זה יותר, כך הוא מאבד את זה יותר. האדם השני חש נשלט, נפגע ורוצה לעזוב!

- כל ההיבטים הללו מתייחסים למערכת האונטוגנית -  

יש לנו תיאוריות המתקשרות גם למערכת המיקרוסיסטם;

תיאוריית המשאבים: הנקודה המרכזית היא כוח. למי מבני הזוג יש יותר משאבים וכוח, ולכן המאבק הוא סביב השליטה במשאבים וחלוקתם. המשאבים הם: מראה חיצוני, השכלה, הכנסה, חברים, סטטוס בעבודה. מי שמחזיק ביותר משאבים, הוא בעל כוח חזק יותר כביכול – הוא יותר דומיננטי, משפיע על קבלת ההחלטות ולכן נוצר מאבק על השליטה.

תיאוריית החליפין: מדברת על כך שאנשים הם בעצם סוחרים רציונליים של רווח והפסד (אני אתנהג בצורה מסוימת כי כדאי לי). אדם מתנהג באלימות כי כדאי לו (זה עובד, אין סנסציות). הוא הרוויח שליטה, שיחרר מתח, הגביר את הדימוי העצמי ולא משלם מחיר. האלימות יכולה להיפסק אם מופעלות סנסציות (משטרה, עזיבה, אם זה נפתח כלפי הסביבה ועוד).  

מערכות המזוסיסטם והאקזוסיסטם;

נמצא כי היעדר השכלה או תעסוקה עלולים להוביל לאלימות. כמובן, שלא ברור מה הביצה ומה התרנגולת – האם בגלל מאפייניו האישיים הוא לא עובד או בגלל היעדר התעסוקה הוא אלים?  

מערכת המאקרוסיסטם;

למשל, תרבות שבה אלימות היא מקובלת ולגיטימית, והאלימות אינה נתפסת כבעיה חברתית כמו במדינות ערב או בקהילה האתיופית – חינוך נשים, ריסון, האישה נתפסת כרכוש בן הזוג ולכן זה בסדר. כאשר אתיופים עלו לארץ, הם נתקלו בבעיה כי בארץ יש חוק נגד אלימות נגד נשים, ושם באתיופיה זה כלל לא נתפס כבעיה!

הגישה הפמיניסטית: מבנה פטריארכאלי המקדם חוסר שוויון, התופס נשים כיותר חלשות וגברים כדומיננטיים, ובמהלך השנים, גברים ונשים לומדים את תפקידיהם המגדריים בחברה ומה מצופה מהם. למשל כיום יותר מקובל שגבר יכול לבכות או לטפח את עצמו.

היבט התקשורת: יש מחקרים שמצאו כי ילדים עד סיום בי"ס יסודי, צופים בכ- 100 רציחות בטלוויזיה. הגיבורים שאנחנו אוהבים ועליהם גדלנו הם רמבו, ארנולד שוורצנגר, גיבורים שהם אלימים!! מלבד נושא של חיקוי ולמידה ממה שאנו רואים, האלימות גם מביאה לעוררות וגם לקהות של רגש עם הזמן, פתאום זה לא נראה לנו חריג, פתאום אלימות מילולית לא נשמעת לנו עם הזמן כל כך גרוע.. מחקר נוסף שנעשה בארה"ב מצא, כי נערים שרצחו היו צרכנים כבדים של תוכניות אלימות בטלוויזיה. הטלוויזיה מעוותת את המציאות, מחלישה את הגבולות, כיום גם יש משחקי מחשב ואינטרנט שמוסיפים לתופעה. הגבולות בין המציאות לדמיון מטשטשים.  

07/03/11 – שיעור 3 

כפי שראינו, אלימות נגד נשים הינה בעיה חברתית הקיימת בכל מקום ויכולה להתקיים בצורות שונות, ובבואנו לאפיין את הגברים האלימים והתנהגותם, זה מאפשר לנו להבין יותר טוב ולקבוע דרכי טיפול, ויותר מזה – נוכל לעשות אבחון מסוכנות. אנו יכולים לנבא מהם הסיכויים שאדם מסויים יפגע באדם אחר וכך לחשוב האם ישנו צורך בהגנה ואיזה סוג של הגנה נדרשת.  

מאפייני אישיות של גברים אלימים: דכאון, חרדת נטישה, כעס, עיוות ברמה קוגניטיבית בפירוש סיטואציות בינאישיות, עמדות נוקשות ביחס לתפקידים מגדריים, מנגנוני הגנה כמו – הכחשה, מינימיזציה, השלכה. היעדר מיומנויות תקשורת, בלבול בין תוקפנות לאסרטיביות.  

אלימות הינה רצף, טווח. יש טיפולוגיה של גברים אלימים, המודל של הולצוורס-מונרו וסטיוארט 1994 המציג זאת. זהו מודל טיפולי של גברים המפגינים אלימות בזוגיות, המחולק ל-3 סוגים;

 

עד כה החלק של הגברים באלימות. כעת נעבור לחלק של הנשים, השפעת האלימות בחוויה הנפשית והפסיכולוגית של נשים נפגעות אלימות.

קשה לעשות מאפיינים של נשים נפגעות אלימות, מאחר וזה נראה כמטיל אשמה על האישה. (כמו דימוי עצמי נמוך, כוחות אגו חלשים וכדו').

נמצאו 6 מרכיבים בחווית האלימות במחקר שנעשה על נשים נפגעות אלימות:

  1. חרדה – פחד וחרדה ביחס למרכיב הבטחון הפיזי והנפשי. תחושה שהגוף והעצמיות שלהן נמצאים בסכנה לפגיעה. הפחד יכול להיות מוזן גם מהאירוע האלים הראשון. במידה והאירוע הדרמטי הראשון הוא קשה, הוא מהווה פוטנציאל לאיזו רמה האלימות של הגבר עלולה להגיע, ולכן האישה לרוב לא תמתח את הגבולות כדי לבדוק שוב את הרמה ותכלכל את צעדיה היטב ובזהירות.
  2. חוסר ודאות - חוסר הוודאות מתי יקרה האירוע הבא יוצר גם פחד וחרדה.
  3. השפלה – תחושה של "משהו אצלי פגום, לא טוב". תחושה זו גורמת לכאב ביחס לתחושת העצמי של האישה. נשים דיווחו שחלק מכך נגרם בעקבות האלימות (למשל אלימות מילולית – "את טיפשה, מכוערת" או השפלות מיניות), ואז היא מתחילה להאמין בכך! זה כמובן פוגע מאוד בתחושת הערך של האישה.
  4. אובייקטיפיקציה – החפצה. התייחסות לאדם כאובייקט, ללא משאלות, מחשבות, רצונות עצמאיים, רגשות, תחושות. זה יכול להתבטא ברמה היומיומית (להשתלט על לאן היא הולכת, מה היא אומרת, חושבת, עם מי היא מדברת). זה יכול  להתבטא בשליטה על הגוף של האישה, זה יכול להתבטא ברכושנות, בקנאות ("את שייכת לי"). לעיתים, כשאישה כזו מגיעה לטיפול, היא אומרת למטפל – תחליט בשבילי! מה צריך לעשות? וזה מאוד קשה לעבור תהליך ולהגיע למצב שהאישה היא אדם חושב, מחליט עצמאי, מרגיש.
  5. חסך – יש קונפליקט בין צרכים אנושיים של האישה וחוסר יכולת למלא אותם בעקבות היעדר משאבים. נשים אלו מדווחות שהן חיות בחסך מתמיד – כלכלי (בן הזוג שולט על הכסף), חברתי (שליטה על החברים, צמצום החברים, הבושה מביאה להימנעות מחברה). מתפתח קושי באינטימיות ובמתן אמון. התחושה שלהן היא שהאחריות מוטלת על כתפיהן לשמור על הזוגיות, על המשפחה, על הילדים, מבלי לראות השקעה חוזרת מצד בן הזוג. כמו עוד ילד שצריך לדאוג לו. התחושה שלהן היא שהן צריכות להילחם בכל מיני חזיתות.
  6. עיוותים בתפיסת המציאות – יש נשים שחיות תחת אלימות וכלל לא מודעות לכך! ישנם מנגנוני הגנה של הכחשה, הדחקה, הפחתה מהאירוע.
 

* במחקר של גולדין מ-1999 על נשים נפגעות אלימות, נמצאו כי מדובר ב- 2 תופעות מרכזיות; דכאון ופוסט-טראומה. נמצא ש-50% מהנשים סובלות מדכאון ו63% סובלות מ-PTSD. הטראומה נמצאה מתמשכת ולא חד פעמית. הסימפטומים לרוב הם – חלומות עם תכנים אלימים, חרדה, בידוד מהרגש (מספרים על האלימות כאילו כלום..אין רגש מלווה, דמעות. ניתוק!), הימנעות ממצבים שמזכירים טראומה (מקום שבו היא חוותה אלימות, נגיד בקולנוע), זכרונות חודרניים. ענת מספרת כי במקלט שבו עבדה הנשים לא רצו ללכת לישון בגלל החלומות... כמו כן, סימפטומים נוספים הם חוסר הנאה מחוויות כיפיות (לא רוצות ללכת להופעות או טיולים), התפרצויות, תוקפנות לעיתים.  

* חוקרת בשם דוטון (מפורסמת בתחום האלימות) מדגישה את ההבחנה בין טראומה של אלימות לבין טראומות אחרות, במיוחד חד-פעמיות. כאשר אישה מגיעה לטיפול, הטראומה שלה עדיין מתרחשת!! האירוע ממשיך להתקיים לרוב, הוא לא נגמר. בנוסף, הטראומה נחווית בזירה האינטימית, בקשר עם אדם קרוב, ולכן יש לכך השפעות ייחודיות, הקשורות ליכולת לתת אמון באחרים, לשבירה של סכמות. כמו כן, צריך לקחת בחשבון שחלק מהנשים הללו חוו בעבר פגיעה בגבולות האישיים שלהן, כמו – אונס, התעללות פיזית או מינית. לכן לאלימות בהווה יש מרכיב של הצטברות, היא מצטברת על אירועים קודמים שהיו.  

* חוקרת בשם ווקר תבעה את התיאוריה של "סינדרום האישה המוכה" ומדברת על כך שנשים החיות תחת אלימות, נוקטות בתגובה של "הילחם או הימלט" – FIGHT OR FLIGHT. עוררות של הגוף בניסיון להגן (הילחם) או הימלטות פיזית או קוגניטיבית-רגשית, התנתקות (הימלט). תיאוריה זו קיבלה ביקורת על כך שווקר הופכת את הנשים לפאסיביות, זה או זה. זה מגדיר את הנשים כחסרות יוזמה, חלשות ולא שורדות. עצם החיים בזוגיות אלימה, הגנה על הילדים, ניסיון לתקן זה סוג של מלחמה!! גם אם יש ניתוק כלשהו.  

14/03/2011 – שיעור 4 (מהמחברת של מלכי) 

מדוע הנשים המוכות נשארות?

עפ"י נתוני משרד הרווחה, כ 50% מהנשים שיצאו למקלט חוזרות לביתן.

יש בשאלה הזו הנחה מסויימת – שלמצבים מורכבים בחיים יש פתרונות דיכוטומיים, ועבור הנשים הללו, עפ"י הנחת השאלה יש שתי אופציות – להישאר בקשר ולדעת שהאלימות תמשיך או לעזוב כאשר העזיבה היא הדרך היחידה להפסיק את האלימות.

בעצם השאלה יש אלמנט של הרחקה – למה הנשים האלה נשארות בקשר אלים ומתעלל, כשבעצם אנחנו יודעים שיש סוגים שונים של אלימות שגם אנחנו לוקחים בהם חלק (יחסי עובד-מעביד לא טובים). ההרחקה הזו מסמלת את הגבול בין הנורמלי ללא נורמלי.

אצל כל אישה מוכה השאלה הזאת מהדהדת חזק.

אפשר לשאול את השאלה הזאת ממקום של אשמה או של לקיחת אחריות. יש פה עניין של עמדה של המטפל. לדעת ענת, עמדה שמתייחסת לנשים רק כקורבן לא מקדמת אותן. אם המטפל לא מצליח לראות את הכוחות של האישה, הוא לא יכול לעזור לה. התפקיד שלנו כמטפלים הוא להתבונן, מהמקום של האישה על מצבה משום שהיא בעצמה צריכה את הבדיקה הזאת – למה היא נשארת, ומתוך מה היא עושה את הבחירה (ללכת או להישאר), מאיזה מקום. החשיבה הזאת מובילה להבנות ותובנות של שחזור מערכות יחסים מהבית ומקורות אחרים שגורמים לכך.

מעבר לאחריות האישה, אנחנו צריכים לשאול את השאלה הזאת גם מהמקום של אחריות החברה – המקורות שמחזקים את הבעל המכה, ניתנת אפשרויות לאישה.

יש מספר גישות שמנסות לתת הסבר לתופעה כאשר כל אחת מהן מתמקדת בגורמים שונים.

יש גישות שמתמקדות בכוחות פנימיים של האישה עצמה ובצרכים הפתולוגיים שלה, כאשר ההגדרות מתייחסות ליחסי אובייקט בעיתיים, נטיות סאדו מזוכיסטיות, תלות פתולוגית, סימביוזה, הענשה עצמית.

  1. הגישה הפונקציונלית. אומרת שלאישה יש צרכים נורמטיביים (אהבה, מחוייבות, דאגה לרווחת הילדים), וכל עוד הקשר מספק את אותם צרכים, האישה נשארת.

יש גישות שמתמקדות באינטראקציה בין בני הזוג:

  1. מעגל האלימות. מעגל שהמשיגה ווקר. היא ערכה מחקר גדול בקרב נשים נפגעות אלימות מבני זוגן. היא מצאה דפוס שחוזר באינטראקציה בין בני הזוג כמעט אצל כל אישה. היא מחלקת את הדפוס הזה לשלושה שלבים: א. צבירת כעס. בן הזוג צובר כעס ומתח. ב. התפרצות. מילולית, פיזית. אירוע אלים כלשהו. לאחר מכן יש רגיעה והבעת חרטה דבר שמוביל ל ג. ירח דבש. תקופה בה בן הזוג מביע חרטה בדרכים שונות – בד"כ בהתנהגות אוהבת ומפייסת (מתנות, היענות לבקשות, התקרבות, יחסי מין, ילד. נשים רבות מספרות על התקופה הזאת כתקופה שנותנת להן תקווה. כיוון שהן אומרות לעצמן בתקופה הזו שזה הבעל האמיתי שלי, זה הגרעין האמיתי שלו, ואני אשנה אותו. ככל שהאישה מקבלת את ההתנהגות הזאת ואת הפיוס, המעגל הזה ממשיך בתדירות גבוהה יותר ותקופה ירח הדבש הולכת ומתקצרת. רוב הנשים המוכות מזדהות עם המעגל הזה. יש נשים שגילוי המעגל הזה מאד כואב אצלן – שלהן אין את שלב הסליחה. אלו נשים שנשואות לגבר שאין לו רגשות אשם וחרטה, או שהמעגל קרה כ"כ הרבה פעמים, עד ששלב ירח הדבש בוטל.
  2. צמידות טראומתית (תסמונת שטוקהולם). מתייחס לקשר הרגשי המאד חזק המתפתח בין האישה לבין בן הזוג המתעלל. על מנת לשאת את הסיטואציה – יש צורך להזדהות עם התוקף. החיים לצד התוקף גורמים לאדם שנמצא בשבי לראות את האנושיות שבתוקף ומעורר חמלה, רחמים ואשמה אם אני אעזוב אותו. בנוסף, היחסים היחידים הם עם התוקף – למרות שהוא זה שמתעלל, הוא זה שבסופו של דבר חובש את הפצעים ומרגיע, ולכן, התלות בו היא מאד גדולה. בנוסף, השבוי מתחיל לראות את העולם דרך עיני התוקף.
  3. חוסר אונים נלמד. (הניסוי של זליגמן. כלבים עם שוקים חשמליים). ווקר טוענת שזו תופעה שמתקיימת בקרב נשים שחיות תחת אלימות. היא אומרת שהיות והאישה לא יכולה לנבא מתי יתרחש האירוע האלים ואין לה יכולת לשלוט בו, היא הופכת לחסרת אונים, חסרת יוזמה, ומנסה לעבור את היום בשלום בלי יכולת להתבונן מעבר לזה. התיאור הזה זכה לביקורת כיוון שהוא מתאר את הנשים כפסיביות וחלשות. עם השנים, צמחו תיאוריות שרואות את הנשים כשורדות

יש גישות שמתמקדות בהסבר כלכלי. הנשים תלויות בבן זוגן מבחינה כלכלית. נשים שאין להן רקע תעסוקתי מתקשות לעזוב את בן זוגן המתעלל כי הן נידונות לעוני ולירידה ברמת החיים. צריך לעזור לאישה לחשוב איך היא יכולה להגדיל את ההכנסות שלה, בפרט כשמדובר בסכנת חיים.

הסבר נוסף הוא האספקט החברתי. לא תמיד יש תמיכה מהמערכות הלא פורמליות (משפחה) והפורמליות. ישנה טענה שהנשים עוברות קורבנות משנית ע"י המערכות הפורמליות (משטרה, מערכות רווחה, מערכת משפטית – חוסר אמון, האשמות, וכו'). 

מתי נשים מחליטות לעזוב?

בד"כ זה לא משהו פתאומי, אלא תהליך חשיבתי ארוך.

נשים נוטות לעזוב בד"כ כאשר יש הסלמה באלימות וכאשר היא נחשפת בפני אחרים. בנוסף, כאשר יש התערבות של גורם חיצוני, כשיש נגישות למשאבים, ליציאה לעבודה, קשרים חברתיים.

איזיקוביץ, בוכבינדר ומור, בחנו מהי נקודת המפנה אצל נשים מוכות. הם מצאו שמדובר בתהליך שיש בו סדרה של אובדנים עבור האישה – כאלו שקשורים לעצמי שלה וכאלו שקשורים לבין אישיים. הם מונים מספר אובדנים: ברמה הבין אישית -  אובדן האהבה (האלימות שחקה את האהבה), אובדת האמונה במאפיינים החיוביים של בן הזוג (א"א לסמוך, היא לבד), אובדן האמונה והתקווה שיהיה שינוי. ברמה האישית, נשים דיברו על אובדן האותנטיות העצמית (האישה מרגישה שהיא לא יכולה להיות היא עצמה, האלימות שינתה אותה), אובדן הביטחון (הבנה שהאלימות היא בלתי נשלטת על ידיהן ותחושת הביטחון אובדת), אובדן המשמעות שיש בהתמודדות (לפני המפנה נשים היו יכולות להבין את ההיגיון שעומד מאחורי האלימות ובנקודת המפנה זה השתנה) 

מרכיב הפחד – יש נשים שאצלן הפחד מבן הזוג הוא מאד גדול – שאם הן יעזבו אותו הן תירצחנה.  

שיעור 5-  28/3/2011 – מהמחברת של חן

טיפול בילדים חשופים לאלימות

פעם דיברו על "ילדים עדים לאלימות", אבל היום יודעים שהילדים לא רק עדים כי לפעמים העדות היא פעילה, ולכן מדברים על "ילדים חשופים לאלימות".

סרט: יש נטייה של אימהות להגיד שהילד לא ער למה שקורה ביניהם. עם זאת, גם כשההורים רבים והילד משחק בחדר, הוא מפנים מאוד מה קורה בתוך הבית. יש לאימהות סוג של הגנות של "הוא לא יודע, הוא לא מרגיש" וכדומה. דבר נוסף, יש כאוס בעולם של הילד, אובייקטים שאמורים להגן עליו הופכים להיות אלימים, שעלולים לפגוע בו. גם משחקים כמו ליצן ורובוט הופכים להיות אלימים. ההפנמה היא של אובייקטים פוגעניים.  יש גם את העניין שההורים אח"כ דופקים בחדר וקוראים לו כאילו לא קרה כלום.

מאמר של עינת פלד שמנסה לדבר על החוויות המרכזיות של ילדים החשופים לאלימות במשפחה. היא מזכירה מספר תימות מרכזיות לחוויה של ילדים החיים בצל אלימות:

  1. ילדים שחיים בסוד- עבור חלק מהילדים הללו, האלימות הייתה לפני שהם נולדו, והם נולדו לתוך מציאות כזו. לפעמים זו המציאות היחידה שהוא מכיר. הרבה פעמים מעבירים במשפחה את המסר לילד שלא יספר לאף אחד בחוץ מה קורה בבית. לא מוציאים את הסוד החוצה ואף אחד לא צריך לדעת מה קורה בבית. הבעיה כאן היא שבמצב כזה אין כל גורם חיצוני שיכול לעזור לילד לעבד את מה שהוא חווה. הוא נשאר לבד במצב, עם מסיכה כאילו הכל בסדר, ואז הוא לא יכול להתפנות לדברים אחרים כמו משחקים וכו'. תחושת הסוד הזו היא גם בין בני המשפחה. לדוגמה: נשים שמספרות על אירועים קשים בבית שנעשו מול הילדים שהיו עדים לזה. כששואלים את הנשים מה היה אחרי האירוע עם הילד, רואים שהילד לא קיבל התייחסות. אין אף אחד שיושב איתו ומסביר לו מה קרה, מרגיע אותו. החוויה של הילד היא בדידות בלי שהוא יבין מה היה כאן.  בכל זאת רואים שיש נשים שמצליחות עדיין לשבת עם הילד ולהרגיע אותו.
  2. חיים בפחד וטרור- יש כמה רמות של פחד
    1. רמה קיומית- ילד שחושש שיקרה משהו לו או לאמא שלו (תיפגע, תמות, תיפצע). אנחנו רואים מצבים שילדים לא הולכים לבי"ס מתחושה שהם הולכים לשמור על האמא.  ילדים עד גיל שנתיים או 3 חווים את הקשר שלהם עם האמא ואין מספיק נפרדות ועבורם פגיעה באמא=פגיעה בהם עצמם. כשפוגעים באמא שלהם פוגעים בעצם במקור הביטחון המרכזי שיש להם בעולם ואז אם פוגעים בה- מי יטפל בהם? מי ידאג להם?
    1. פחד משפחתי- שהמשפחה תתפרק, מה יגידו כתוצאה מחשיפת הסוד.
    2. פחד שקשור לאבא- חלק מהילדים חווים את הגברים בחלקים הדיכאוניים שלהם ופוחדים שהוא יתאבד, ילך לכלא, פוחדים שיקרה לו משהו.  הפחד הזה הופך גם לחרדה, שהעולם לא כ"כ בטוח עבורם.
  1. חיים בצל מודל אלים- זהו לב ההיפותזה של העברה בין דורית. ללא ספק הילדים הללו נמצאים בסיכון להיות בבגרותם קרבן לאלימות בקשר זוגי או אפילו תוקפן. כשחשופים לילדים ורואים מה קורה להם, רק כשמבינים את החוויה של הילד אפשר להבין למה אדם בוגר הופך להיות גבר אלים.  הרבה פעמים אישה שמצליחה לעשות תהליך של שינוי, מצליחה לשנות את המודל הפנימי אצל הילדים. היא משנה את המקום של הקורבן הפגיע לקורבן שמגיב ועושה שינוי. בכל הקשור לגבולות, יחסים, נשיות, אסרטיביות, היא משנה את התפיסה שלהם.
  2. קונפליקט נאמנויות ורגשות- או שעושים פיצול או שחיים בקונפליקט. הפיצול הוא פנימי או חיצוני. הילד נמצא בקונפליקט נאמנויות. אלימות בין בני זוג זה לא כמו זוג שמתגרש ו"גומר יפה". בחלק ממקרי האלימות בכל מיני דרכים הוא מתבקש לבחור צד, כשאם הוא בוחר צד הוא בעצם בוגד בצד השני.  הרבה פעמים ילדים שמגיעים למקלט האמא אומרת "הוא בכלל לא רוצה לדבר עם האבא", ואז כשבודקים הוא אפילו לא מבקש מאמא שלו לתת לו לדבר עם אבא כי הוא מרגיש סוג של בגידה. עבור ילד זה ממש להיקרע בין שני הצדדים, כשלילד יש בחירה שמבחינה מוסרית מדובר בבחירה בעייתית. אם הוא בוחר להגן על הקורבן, הוא בצד החלש כי הוא מותקף גם ע"י האבא שאמור להגן עליו. אם מצד שני הוא בוחר בתוקפן, ב"חזק" שיכול להגן עליו, יש מבחינתו בגידה מוסרית כי הוא בחר ברע, בתוקפן. יש מצבים שהילד חווה קונפליקט חזק כשהאמא מנסה להפסיק את האלימות, ולפעמים מתנגדים לכך. מבחינתם יש לזה מחיר של פירוק המשפחה וגם אלמנט של דאגה לאבא.  יש הרבה פעמים רגשות מנוגדים ביחס לאבא. מצד אחד מבינים שאלימות היא דבר אסור, אך מצד שני זה אבא שלהם והם אוהבים אותו.  יש הסתה של ילדים נגד ההורה השני. יש ילדים שבגלל ההסתה מבקשים לנתק כל קשר כלפי הצד השני. זה נקרא "תסמונת הניכור ההורי". רואים ילדים שמסרבים בכל תוקף להיפגש עם ההורה, אפילו עם הקורבן. יש מקרים שההסתה כ"כ חמורה עד שהילד לא מוכן להגיע לפגישות במסגרת הסדרי ראייה. גם עם ילדים צעירים זה יכול להיות. הם ממציאים סיפור במילים של אדם מבוגר, לא במילים שלו. "אמא התעללה בי". כששואלים אותו מתי זה היה, אין לו תיאור של אירועים. הוא לא יכול לספק אירוע מה זה ההתעללות הזו.   מדובר בילדים שחיים בטראומה. יש ילדים שמכחישים ומדחיקים "כאילו כלום לא קרה".

מצבי דיסוציאציה- אנשים שחיים בבועה ומרגישים כאילו הם נמצאים בתוך סרט. יש נתק בין המציאות לרגשות.  זהו סוג של התנתקות, ויכול להיות דפוס. הילד יושב, מסתכל, אבל הוא לא באמת שם. לפעמים מתנתקים. ההורים רבים ומרביצים והילד רואה טלוויזיה. מצבי הימנעות- ילדים שבורחים מהבית, הולכים לישון בחדר.  הזדהות עם התוקפן- גם מנגנון הגנה. באופן כללי אפשר לראות 5 תחומים מרכזיים בהם ניתן לראות את השפעת האלימות על חיי הילדים:

  1. התנהגות מוחצנת- ואז אנחנו שואלים למה הילד כ"כ אלים ואגרסיבי, זועם, הורס, מרדן? זו התמודדות דרך החצנת רגשות. מאפיין יותר בנים.
  2. התנהגות מופנמת- יותר אצל בנות. דיכאון, פחד, פוביות למיניהן, פסיביות, חוסר יוזמה, שעמום, חוסר חיות, עצבות. יש ילדות שרואים אותן פשוט בלי שמחת חיים.
  3. תפקוד חברתי- גם אצל בנים וגם אצל בנות מבתים שיש בהם אלימות מראים יכולות חברתיות נמוכות יותר. אם אומרים שהמשפחה היא מיקרוקוסמוס בה לומדים מיומנויות חברתיות, ילדים שבאים ממשפחות באלה באים חסרי מיומנויות תקשורת עם העולם שבחוץ.
  4. תפקוד קוגניטיבי- קשיי ריכוז, למידה, קושי להתפנות ללמידה. ילדים רבים שהגיעו למסגרות של מקלטים רואים שיש הרבה פערים בביה"ס.
  5. תפקוד פיזי- בעיות פסיכוסומטיות כמו כאבי בטן, ראש, חוסר תיאבון, ילדים שחוזרים להרטיב, למצוץ אצבע.  ילדים שיש להם כאבים פיזיים שבאים כדי לבטא משהו רגשי.

מחקר של הדס גולדבלט לגבי מתבגרים: ניסתה להתייחס למתבגרים ולראות את התפקידים שמתבגרים לוקחים על עצמם. נראה שלמתבגרים יש חלק פעיל עד כדי מצב של היפוך תפקידים שהמתבגר לוקח על עצמו להפסיק את האלימות. היא מנתה מספר תפקידים לפני המריבות ובמהלכן:

  1. תפקיד שומר הסף- מתבגרים שמנסים לעצור את המריבה לפני שהיא מתחילה.
  2. המרגיע- מי שמנסה למנוע הסלמה, גם ע"י הסחת דעת.
  3. המפריד- מי שעושה התערבויות פיזיות ומילוליות עד כדי סיכון עצמי מתוך חרדה שלו שמשהו יקרה.
  4. המגונן- מי שבאמת הרבה פעמים מגונן על האמא והאחים מפני התוקף.
  5. המתווך והשופט- לאחר ובין המריבות
  6. יועץ- להורים איך לנהוג
  7. מחנך
  8. מושיע- ילדים שפונים לעזרה. היו מקרים של מתבגרים שפנו לעזרה.
  9. נוקם- להתנקם בהורה התוקפן מתוך זעם, תסכול וחוסר אונים.
 

שיעור 6, 04/04/11 

הורות בצל אלימות 

האם הורים המגדלים את ילדיהם בצל האלימות נחשבים להורים פחות טובים? האם ניתן לומר – "הוא גבר מכה אך אבא נהדר"? האם ניתן לעשות את ההבחנה הזו בין השניים? זו שאלה שראויה לדיון, מאחר ויש נשים ואנשי מקצוע שטוענים שכן.  
 

אמהות תחת אלימות

אנו צריכים לבדוק: האם האם מסכנת את הילד או שהאמהות שלהן עצמן בסכנה (ז"א: מסכנת או בסכנה). החברה שלנו מייחסת תפקיד מרכזי להורות, ונשים רואות חלק ניכר מזהותן העצמית וערכן העצמי סביב תפקיד האמהות. כמו כן, נשים מקבלות מסרים בנוגע לאמהות ולאחריותן לשלמות המשפחה – לא להתגרש למען הילדים, למשל.

הורות הינה זהות מתפתחת ונבנית. אמהות תחת אלימות מתבטאת בנקודות מפתח:

  1. אצל אמהות תחת אלימות ההורות מתפתחת תחת טרור ופחד. הרבה פעמים הגבר המתעלל מפחית את ערכה של האישה הן כאישה והן כאם מול הילדים, המשטרה, הרווחה ורשויות שונות. ולעיתים, בעקבות כך, נראה נשים המפנימות את תחושת חוסר הערך והכישלון, ומגיע מצב של חוסר פניות פיזית ונפשית לילדים (לכן נבחין אם האישה בסכנה, ואז ניתן להגן עליה ולשקם את אימהותה ואף להחזירה לתפקוד תקין, לבין מצב שבו האישה מסכנת ואז המצב אחר).
  2. חלק לא מבוטל של הנשים החיות תחת אלימות, מגיעות לעיתים עם קשר קונפליקטואלי עם משפחת המוצא שלהן וחוויותיהן עם ההורים שלהן. חלקן הפנימו מודל הורי בעייתי. במצב כזה, הילד נכנס מלכתחילה לנקודת פתיחה בעייתית!
  3. יש נשים ששלב ההיריון הוא תחת לחץ וכפייה. לעיתים, נראה נישואין מוקדמים בגיל צעיר, כאשר אין עדיין מוכנות רגשית להורות. לעיתים ישנה פנטזיה שהילד ישפר את הקשר ויציל אותו, יוביל לפיוס בין בני הזוג. במצב זה, נפגוש אישה, שלא ממש רוצה להיות אם או עדיין לא מוכנה לכך, ולכן הילד נתפס כלא רצוי או כהחמצה.
  4. נקודות משפיעות נוספות שלרוב נפגוש במקרים אלו: אין מערכות תמיכה, עומס גדול, תנאים סוציו-אקונומיים נמוכים.
 

כל התנאים הללו מובילים לנקודת פתיחה בעייתית אצל אמהות תחת אלימות.

מחקרים בנושא מצאו מאפיינים נוספים לאמהות תחת אלימות: חוסר פניות רגשית וירידה בכמות הזמן שניתן לתת לילדים (מדכאון או מעומס), עצבנות עד כדי אלימות והוצאת אגרסיות כלפי הילדים, לעיתים הזדהות עם התוקפן, "עצבים חשופים" (כמו פתיל קצר), חוסר במיומנויות או חוסר אונים בהתמודדות עם קשיים אצל הילדים, בעייתיות בנושאי סמכות והצבת גבולות – נטייה לקצוות (האם נתפסת כסמכות חלשה אצל הילד, וזה מוביל להימנעות מהצבת גבולות לחלוטין או הצבת גבולות מוגזמת מתוך רצון להחזיר את מעמדה כהורה ולשלוט). הרבה נשים מדווחות על חשש שבניהם ינהגו בהן בדרך שבה אביהם נהג בהן. תחושות של אשמה מצד האם שהילד חי במסגרת אלימה ולמה שהוא נחשף בעקבותיה.  

כיצד אנו בתור מטפלים יכולים לבוא לטיפול עם אישה כזו ללא האשמה וביקורת? כיצד נוכל לעשות עבודה עם עצמנו כדי למזער רגשות אלו?

החוקר אלי בוכבינדר ערך מחקר איכותני שנקרא "אמהות של נשים מוכות – המאבק לתיקון העבר", שבא לבדוק מהי התפיסה הסובייקטיבית והנרטיב של נשים תחת אלימות שמעצב את תפיסתן. המחקר מצא, שנשים תופסות את המשימה המרכזית המעצבת את אימהותן כתיקון חוויות שליליות במשפחת המוצא שלהן (פיזיות, נפשיות) בקשר עם הוריהן. הנשים תיארו כי יש רצון לתת אמהות שונה וקיים פחד להיות כמו אמא/אבא שלהן, אותם תיארו כחסרי אמפתיה, חסרי חום, לא מתפקדים, מתעללים או מזניחים. החוויה של אמהות אלו הייתה לחפש מודל הורי אחר ממה שהן קיבלו. לדעת בוכבינדר, מאבק זה הינו פרדוקסלי; הניסיון להשתחרר מכבלי העבר, לעיתים כובל בעבר. העיסוק האובססיבי בעבר וההבחנה בין ההווה לעבר, גורם במקום לשחרור ותיקון – לכבילה. לנשים אלו אין באמת בחירה חופשית באמהות, ואכן חלקן הופכות להיות כמו האמהות שלהן ומרגישות תחושות של כישלון ואשמה. העבר יכול להפוך להיות קרש קפיצה לשינוי ולתיקון חוויות העבר במידה והן אכן מנסות לבצע שינוי ע"י טיפול, עבודה עצמית, העלאת מודעות.  

אבהות תחת אלימות

נמצא כי גברים אלימים נוטים להתעלל בילדיהם פי 7 מגברים שאינם אלימים. המרצה טוענת כי לא ניתן לבצע הפרדה ולומר שאב מכה הוא אב טוב, מאחר והוא לא מאפשר לילדים שלו לחוות הורות נינוחה ובריאה. בספרות אנו מוצאים מאפיינים של גברים אלימים שהם גם אבות:

  1. הורות נוקשה וסמכותית – גבולות נוקשים מדיי, הענשה, קושי להביע חיבה בצורה פיזית.
  2. חוסר מעורבות בחיי הילד – תפיסה כי גידול הילדים מוטל על האישה מכל המשתמע לכך.
  3. הילד נתפס לעיתים כשלוחה של ההורים – של האבא או של האמא. במקרים של סכסוך בין ההורים, ילדים שנרצחו ע"י הורה לרוב נתפסו כשלוחה של ההורה השני. במקרים של פרידה, אנו יכולים לראות אבות הנפרדים מבנות זוגן וחושבים שהם גם נפרדים מהילד, מתוך חוסר יכולת להפריד בין השניים.
  4. טקטיקות של אבות תחת אלימות (המיועדות לפגוע באם): טקטיקות עקיפות - להציף את הילד במתנות, למנוע מזונות, להגיש תלונות במשטרה נגד האם על התעללות בילד, וטקטיקות ישירות – התנייה של אהבה לילד כמו "אני יאהב אותך רק אם תהיה איתי", מבנים מחדש את הסיפור המשפחתי ע"י הצגת האם כרעה והאב כטוב, ערעור מעמדה של האם, הצגת האב כמסכן.
 

אחת השאלות הקשות שאנו ניצבים בפניה בתור אנשי מקצוע היא – המסוגלות ההורית של האם מול המסוגלות של האב. לרוב, הנטייה היא להעביר את המשמורת לאם; אך ישנם מצבים שהתפקוד האימהי פגוע ביותר, כמו דכאון, חוסר תפקוד, הפרעות נפשיות, רצון לנטוש את הילד או להעביר אותם לאבא.  

02/05/11 – שיעור 7 

הערכת מסוכנות 

במפגש ראשון עם אישה המתארת אלימות נבצע הערכת מסוכנות. הערכה זו מיועדת לעזור לנו להגיע לכדי החלטה; האם היא יכולה לחזור הביתה בתום הפגישה ולהיות מטופלת במסגרת הקהילה או האם האישה צריכה לצאת למקום מוגן? ובהחלט מקרים כאלו קורים, הישר מהמפגש האישה יוצאת למקלט או במועד מאוחר יותר וכיצד עליה להתארגן.

כיצד נבצע הערכה זו?

הערכה זו היא ניסיון שלנו לנבא ולהעריך, מהו הסיכוי שאותה אישה עלולה להיפגע ע"י בן זוגה בנסיבות ובחומרה מסוימת. הערכת מסוכנות שאני עושה היום – יכולה להיות לא רלוונטית אם אעשה אותה עוד חודש, מאחר והנסיבות משתנות; הוא מוצא עבודה, הוא לוקח תרופות, הוא מבין שהאישה מטופלת ויש משטרה ורווחה בסיפור ועוד.

* מצ"ב כלי להערכת מסוכנות / אורלי אינס. כלי זה מבוסס על תיקים רבים של נשים נפגעות אלימות. אורלי אינס ניסתה למצוא את הגורמים המשותפים לרוב התיקים ועל בסיס נחקרות שונות. הכלי עובד בשיטת נקודות; מעל 20 נקודות – סיכון גבוה מאוד (נשים שעלולות להירצח), מעל 10 – סיכון גבוה. המאפיינים הנבדקים הם (6): אלימות בהווה ובעבר, איומים לפגיעה, מאפייני רקע של התוקף, מצב נפשי של התוקף, מאפייני הדינאמיקה הזוגית ומצב הקורבן.  

פירוט הקריטריונים המאפיינים:

  1. אלימות בהווה ובעבר – אנו נסמן כמה יש הסלמה לאחרונה, אלימות חמורה בעבר, אלימות כלפי ילדים ואלימות כלפי אחרים / בע"ח (אדם שהוא אלים גם בחוץ, כלפי בעלי חיים, שוטר, אלים כלפי בת זוגתו מול כולם, שכן – זה אדם במצב אחר מאדם אלים בתוך הבית. המרכיב שמשחק כאן תפקיד הוא – שליטה עצמית).
  2. איומים לפגיעה – אנו נבדוק איומים קונקרטיים (איום שיש לו תכנון, מחשבה פעילה ומתוכננת, לא רחוקה. לא מדובר רק באיום של "מה אני אעשה לך", אלא גם "מה אני אעשה לילדים" ו"מה אני אעשה לעצמי" – איום בהתאבדות), איומי רצח חדשים (תוכן האיומים משתנה, גוון אחר, יכול להיות שזו גם פעם ראשונה שהוא מאיים ברצח) ומימוש איומים בעבר (ניסיון לפגיעה, ניסיון להתאבדות).
  3. מאפייני רקע של התוקף – אנו נבדוק התמכרויות (סמים, אלכוהול, הימורים), עבריינות אלימה (אנו רוצים לדעת אם מדובר באדם נורמטיבי!), קיום נשק חם (בן הזוג עובד כמאבטח, הוא שוטר/חייל, אלו דברים שיש להתייחס אליהם בהערכת מסוכנות. ברגע שישנה מחשבה על רצח ויש לאדם זה את הכלי לרצח – הסיכוי שזה יקרה גבוה יותר! ברגע שאדם נמצא במצב קיצון, הוא תופס את הכלי ומבצע זאת, כמו חיילים שמתאבדים ברגעי משבר, מאחר ויש לידם נשק חם), פסיכופתולוגיה (הפרעות אישיות כמובן מגבירות את המסוכנות, במיוחד הפרעות לא מטופלות), אבטלה (נמצא קשר מובהק בין אבטלה לאלימות).
  4. מצב רגשי/נפשי של התוקף – בקטגוריה זו נבדוק חוויית אובדן קשה, היעדר אלטרנטיבה לאובדן (הוא חש בודד, לבד, הוא מרגיש שאין לו מה להפסיד, הוא לא יכול להמשיך בלי זה, אם הוא יאבד למשל את האישה או את הילדים. לכן זה בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים" – לא יכול לבד אז כולם ימותו) ועיסוק אובססיבי באישה (לא יכול להשתחרר לעסוק בפעילות או מחשבה אחרת, כל הזמן עסוק ב"מה היא עושה", "איפה היא", "עם מי היא", "על מי היא חושבת").
  5. מאפייני הדינאמיקה הזוגית – לכאן שייכים קנאה קיצונית (משתולל מאינטראקציות עם גברים אחרים, מנתק אותה מהמשפחה ומהחברים), רכושנות קיצונית (היא שייכת לו בלבד) והגבלת פעילות (מה שמכונה – STALKING; לכל מקום שהיא הולכת, הוא נמצא. יושב בבית קפה מאחורה, הולך אחריה, שולח אנשים. נמצא שזה מנבא מובהק לאלימות).
  6. מצב הקורבן – כאן נבדוק את הקורבן ולא את התוקף; נבדוק האם האישה נחושה לבצע פעילות כלשהי (זה עלול להשפיע – היא רוצה לעשות שינוי וזה יכול לאיים על הגבר להוציא לפועל את תוכניותיו), חשה סכנה לחייה (התחושה הסובייקטיבית של האישה מאוד חשובה! האישה יכולה לומר – אני מרגישה שאני עומדת למות!) ומרכיב אחרון הוא – האישה לא חופשיה להתגונן (האישה בעלת מגבלה כלשהי, נכות, אחרי לידה, אחרי מחלה, קשיי שפה – לא יודעת למי להודיע ואיך להודיע, עולה חדשה).

מעבר לכלי זה, אנו בתור מטפלים צריכים לבחון גם את מצבה הנפשי של האישה; האם האישה רוצה להשתמש בפתרונות השונים, להיעזר במרכיבים מסוימים, מודעת למצב ומבינה שיש סיכון גבוה ולא עושה אידיאליזציה, וכמובן - רוצה ומסוגלת לעשות שינוי. 

 

כלי זה הוא אחד הכלים הטובים ביותר כיום לביצוע הערכת מסוכנות, אך הוא אינו הכלי היחיד!!! אם אישה אומרת לי בטלפון – "אני מתה מפחד, אני עומדת למות, את לא מבינה אותי" אני אפנה אותה למקום מוגן, אני אנסה אולי להוציא צו הרחקה, אני אבצע פעולות גם בלי הערכת מסוכנות על מנת להגן על האישה.  

רצח ילדים בידי ההורים

ב-8 השנים האחרונות, נרצחו 43 ילדים בידי אחד מהוריהם. נושא זה מעורר תהיות רבות; האם הכתובת הייתה על הקיר, האם ישנם מאפיינים דומים להורים, מי אמור לקרוא את הכתובת וכיצד ניתן למנוע מקרים אלו. 75% מהילדים שנרצחו היו בני פחות מ-4. לפיכך, אוכלוסיית הסיכון הגדולה ביותר היא הגיל הרך. כמו כן, מרבית הקורבנות היו בנים. כמו כן, בשנים אלו, 592 תינוקות מתו, וב- 98 מתוכם לא ברורה סיבת המוות. נמצא עוד כי ישנה שכיחות גבוהה של מגבלות אצל הילדים שנרצחו; בעיות התנהגות קשות, נכות, אוטיזם, הפרעות קשב וריכוז. מאפייני הרוצחים: 19 מתוכם אבות ו-12 אמהות, וב-6 מקרים גם האב וגם האם חברו יחד לרצח. לרוב הם סובלים מהפרעות אישיות שונות; הפרעה נרקיסיסטית לדוגמא. דיכאון נמצא מנבא בשכיחות גבוהה לרצח ילדים. מול זה, פסיכוזה נמצאה כמנבאת בשכיחות נמוכה לרצח ילדים. גם תאוות נקם בהורה השני נמצאה כמאפיין משפיע, כמו גם בעיות כלכליות, בעיות בזוגיות, חד-הוריות, קושי לטיפול ביחד (כך נמצא במקרה של רוז פיזם ובמקרה של הילד מיכאל שהוטבע). עוד נמצא כי לרוב ההורים מוכרים לרווחה.  

16/05/11 – שיעור 8 

טיפול באישה נפגעת אלימות במשפחה 

טיפול זה יכול להתרחש במסגרות שונות. הטיפול יתחיל לאחר שביצענו הערכת מסוכנות, ובאמצעותו נחליט אילו התערבויות ניישם; התערבויות של הגנה ומניעה, כמו מקלט, והתערבויות טיפוליות יותר, כמו טיפול קבוצתי.  

הטיפול צריך לכלול בתוכו את המרכיבים הבאים:

צריך להעביר מסר לאישה שיש לה את הזכות והאחריות לדאוג לביטחונה האישי ולביטחון ילדיה. כמו כן, אנו צריכים להיזהר משיפוטיות; אל לנו לשפוט את האישה על רצונה להישאר עם בן זוגה, אך נעודד את הפסקת האלימות. לעיתים, האלימות מופסקת ואז אנו לא נעודד לעזוב את בן הזוג. שיפוטיות היא נושא בעייתי, מאחר ולנו כעובדים סוציאליים יש תסריט דומיננטי – שהיא עוזבת אותו. במידה ויש אלימות, השפלה, שליטה – תפקידנו לא להיות נייטרלים אלא לומר: קוראים לזה אלימות.

עיקרון נוסף בטיפול הוא מתן מידע רלוונטי לנושא, תיווך וסנגור. נשים נפגעות אלימות חשות מאוימות מאוד במידה ואין להם ידע בנושא גירושין ואלימות, מאחר והן חוששות שייקחו להן את הילדים, חזקת ילדים, מזונות, משמורת. למשל נשים מהגרות חוששות מכך; בן הזוג האלים מאיים עליהן שהוא ייקח להן את הילדים, את אישור השהייה, את תעודת הזהות. הן לא מכירות את החוקים, ולכן תפקיד חשוב הוא להפנות אותן לייעוץ משפטי ולספק את הידע, לתווך ולסנגר.

עיקרון נוסף הוא – העצמה. זהו אחד העקרונות הראשונים בעבודה עם נשים נפגעות אלימות, מאחר ואחד המרכיבים המהותיים בו הוא נושא השליטה. אצל נשים נפגעות אלימות נושא השליטה נפגע – שליטה בחיים שלה, שליטה בגוף שלה, איבוד תחושת השליטה. לכן חשוב להעצים אותה, להחזיר לה את השליטה על עצמה. כמו כן, אלמנט חשוב נוסף הוא נושא הבחירה. יש לה אפשרות לבחור מחדש מתוך מגוון רחב יותר של אפשרויות ומשאבים שאנו מספקים לה. אנו כלי בידיים שלה לביצוע שינוי!

נושא האמון הוא מרכיב משמעותי אף הוא; האישה צריכה לדעת שהיא לא לבד, שאנחנו איתה, שאנחנו מאמינים לה ומאמינים בה, שאנחנו בצד שלה, שאנו מבינים שהיא בשלב קשה בחייה שבו היא מנסה לשרוד. אלו מסרים חשובים שצריכים לעבור בעיקר בהתחלה. נעשה זאת ע"י הקשבה, לשדר לה שאנו מאמינים, להראות לה שעל ידי זה שהיא פונה לעזרה, זה מצביע על כוחות שיש בה. כמו כן, חשוב להבהיר לאותה אישה, שפנייה לטיפול אינה מסמלת פרידה או שהטיפול בהכרח יביא לפרידה. אלא, משמעות הפנייה לטיפול היא להביא אותה להתבונן על האפשרויות העומדות בפניה, והיא זו שתבחר. רק היא.

האישה צריכה לספר את סיפורה בפני עד, עד שיאמין לה וייצוק את המילים להגדרת החוויה. נשים יכולות לספר על שליטה כלכלית, חברתית, מינית – ולא מדברות על זה כשליטה. התפקיד שלנו הוא לקום ולומר – זוהי שליטה! אנחנו צריכים לשבור את ההכחשה וההדחקה, וההגנות הללו עובדות מאוד חזק ולכן תפקידנו לא קל. לבוא לאדם ולשים מולו מראה ולהגיד לו – ככה אתה נראה, אלו החיים שלך - זה לא קל!

בנוסף, אנו צריכים לעזור לאישה להבין כיצד החוויה הזו משפיעה עליה. לעיתים, נשים מתארות תחושות שנשמעות כמו דיכאון או PTSD כמו – רעידות, דפיקות לב מואצות, חלומות רעים, נדודי שינה. וכמובן כיצד זה משפיע על חיי היומיום.

תפקיד נוסף בטיפול הוא לעזור לעבד את האמביוולנציה. לעיתים אישה אומרת "אני רוצה להיפרד", מביעה רצון שהאלימות תיפסק, ומול זה – אהבה, אחריות, נאמנות, אי רצון להיפרד באמת מבן הזוג. אנו צריכים להתייחס לאמביוולנציה (גם אם היא לא עולה בצורה גלויה) ולעבד אותה, מאחר ואם לא נתייחס לכך, אז אפילו אחרי חודשים רבים, כשאישה יוצאת מהמקלט, הוא מגיע אליה עם זר פרחים והיא מיד חוזרת אליו. רגשות שלא טופלו ולא עלו בצורה גלויה – צריך לעבד אותם. לפעמים לאישה לא נעים לומר בטיפול – אני מתגעגעת אליו, אני אוהבת אותו. על פי ענת, בטיפול באישה נפגעת אלימות, אם לא עולים רגשות אמביוולנטיים, זה מעלה דאגה יותר מאשר אישה שכן מדברת על הרגשות המעורבים. תהליך טיפולי באישה נפגעת אלימות הוא תהליך שהולך קדימה ושוב הולך אחורה, ושוב קדימה ושוב רגרסיה. צריך המון סבלנות בטיפול כזה. רגש נוסף שצריך לעבד הוא - תחושת האשמה; אשמה על האלימות שקיימת, על אובדן הקשר, על סבל הילדים, על דברים שקרו. גם פחד הוא רגש דומיננטי שנמצא אצל אישה נפגעת אלימות – לחיות לבד נחווה אצלן כבדידות וריקנות גדולים ולכן יכול לשתק ולמנוע פעולה כלשהי. גם מצב כלכלי יכול להשפיע על תגובה מסוימת. כאשר אנו מעבדים את התחושות הללו ומדברים על הדברים הסמויים, אנו מביאים את האישה לעשות בחירה נכונה, או לפחות בהתחלה להבין מהן האפשרויות העומדות מולה ואחר כך, אולי, בתקווה, לבצע את הבחירה הנכונה.

עיקרון נוסף בטיפול הוא – עיבוד האבל. ישנם אובדנים מרובים אצל אישה נפגעת אלימות; אובדן של חלום מהילדות, חלום על משפחה וילדים וזוגיות טובה, אובדן בן הזוג והמשפחה שלו, אובדן מסטטוס חברתי מסוים, לעיתים אובדן מקום העבודה ומקום המגורים (במידה ועוברת למקלט). עם זאת, צריך לשדר לאישה, שמול האובדנים הללו יבוא משהו אחר! לא לאבד את האמונה מול האבל.

מוקד עבודה נוסף הוא עבודה על ויתור על התנהגויות ודפוסים הרסניים. אנו צריכים לאתר את הדפוסים הללו, לשקף לאישה אותם ולעבוד עליהם. למשל – תוקפנות, התעלמות מצרכים אישיים, התמכרויות.

כמו כן, לעיתים אצל נשים אלו, ישנו בלבול בין אסרטיביות ותקיפות לתוקפנות. לכן צריך לעבוד על כך. יש גם תפקידים מגדריים שמשפיעים; כמו 'אישה בונה אישה הורסת' – כאילו הכל תלוי באישה, כל המצב בבית, האושר של הבעל והילדים – האחריות כולה על האישה. גם אישה שמגיעה ממשפחה פטריארכאלית בה חלוקת התפקידים מתבטאת בצורה מסוימת. חשוב להבהיר – לא כל האחריות מוטלת על האישה.  

במידה והטיפול הוא ארוך טווח, נבחר להשתמש בשיטה דינמית יותר, תוך התייחסות לחוויות מוקדמות של הנשים מהעבר, מהילדות, מהמשפחה הגרעינית שלה, מה הביא לעיצוב האופי שלה ולהביא אותה לבחור את הבחירות שעשתה, קונפליקטים לא מעובדים מהעבר.  

נקודות חשובות בטיפול באישה נפגעת אלימות שיש להתייחס אליהן:

  1. מין המטפל – האם המטפל הוא גבר או אישה, לכל צד יש יתרונות וחסרונות וכמובן שיש לכך השלכות. לכל בחירה יש משמעות לאישה מסוימת.
  2. טיפול רגיש תרבות – יש להתייחס לנורמה המקובלת בחברה שממנה הגיעה אותה אישה. למשל – חבר העמים, המגזר הערבי, יוצאי אתיופיה, המגזר החרדי. יש להתייחס לכך בזמן הטיפול.
  3. סוגיית כוח ושליטה – אנו כמטפלים צריכים להיות עירניים מאוד בנוגע לסוגיות שליטה וכוח שנמצאים אצלנו בשעת טיפול באישה נפגעת אלימות. לא לשחזר את היחסים עם הבן זוג שלה ביחד עם המטפל, להיות מטפל אנושי, חם, ועם זאת סמכותי ולקבוע גבולות. לא ליפול למקום של סמכותיות יתר, כוחניות ושליטה.
  4. תנועה ודיאלקטיקה – בטיפול בנפגעי אלימות יש תנועה רבה בין הרצון לזכור ולשכוח, תנועה של מטוטלת; לא רוצה לדבר על זה מול לא מפסיקה לדבר על זה!!! אנחנו כמטפלים צריכים להיות מוכנים לזה, לא להיבהל מהתנועה הזו וכמובן לשקף את זה למטופלת.
 

23/05/11 - שיעור 9 – סרט: "קח את עיניי"

30/05/11 - שיעור 10 – מהמחברת של מלכי 

השאלה המרכזית שעולה בטיפול של גברים אלימים היא האם גבר שנוהג באלימות אמור להיות לקוח? האם צריך וניתן לטפל בו?

לא לכולם ברור שצריך לטפל בגברים אלימים.

ישנם קולות, בעיקר של פמיניזם רדיקלי, שאומרים שלא צריך לטפל בגברים אלימים. שאין לראות אותם כלקוחות.

זה היה קול דומיננטי שהושמע בעיקר בעבר, והיום אין לו אחיזה בארץ. הגישה הייתה גם בגלל תקציבים – שעדיף להשקיע אותם בקורבן ולא בתוקפן.

ישנה טענה שלפעמים טיפול עלול להפוך גבר שמפגין אלימות במשפחה למתוחכם יותר. הוא לומד שפה טיפולית חדשה ומשכלל את עצמו.

לצד זה קיימים היום הרבה קולות, בעיקר בארץ, בהתייחסות לפן הטיפולי בגברים אלימים. בשנות ה 90 הוקמו מרכזים לטיפול בגברים אלימים – קבוצות, טיפולים, וכו'. 

סיבות לטיפול:

 

מאמר שסקר את האפקטיביות של תכניות טיפול בגברים מצא שבין 53%-85% מהגברים הפסיקו להיות אלימים פיזית. אבל א"א לדעת אם זה דיווח מהימן. 

מתי גברים אלימים מגיעים לטיפול? בד"כ, כשקרה להם משהו לא טוב בדרך כמו המלצה של בימ"ש, כשהגבר בתקופת מבחן והוא מגיע לטיפול אצל קצין מבחן, כשהמשטרה מפנה, בשב"ס, ומעט מאד פעמים יש פניה עצמאית של הגבר. 

כשאנחנו נפגשים עם גבר אלים, באינטייק צריך לבצע הערכה לגבי מאפייני האלימות שלו (ע"י דיווח שלו, ואם זה אפשרי, גם של בת הזוג שלו), ולנסות להבין האם הוא מתאים למסגרת הטיפול שאנחנו מציעים לו (לשלול בעיות פסיכיאטריות והתמכרויות). צריך לראות מה קורה בבית (האם האישה עזבה), מערכות תמיכה שיש לו, עובד או לא עובד, קבלת מידע מהגורם המפנה. הרבה פעמים, עמדת הגבר כלפי האלימות שלו היא מנבא טוב להצלחת הטיפול.

אחד הדברים החשובים שצריך לעשות בתחילת הטיפול הוא להעביר שני מסרים:

  1. שלילת האלימות והטלת האחריות על האלימות על הגבר.
  2. אמפתיה. הכרה בקושי, במצוקה.

בטיפול יש מספר אלמנטים:

  1. האלמנט החינוכי – ערכים ועמדות. חלק מהגברים מחזיקים עמדות וערכים שמצדיקים אלימות, ואם יש מערכת ערכים כזאת, א"א להתמודד בטיפול מבלי להתמודד איתה.
  2. התנהגותי קוגניטיבי – המטרה היא לסייע לגבר לזהות את דפוס האלימות שלו, לזהות סיטואציות אלימות, לאתר אותן לפני שהן מתרחשות. (איפה אתה מרגיש את זה בגוף?) לאחר מכן מבקשים ממנו לזהות מה הוא חשב שגרם לו להתפוצץ.מבקשים את זה כיוון שהדבר הדומיננטי שהוא מרגיש זה זעם וכעס. אם אנחנו רוצים ליצור את המרווח בין האירוע להתנהגות צריך להבין מה קרה שגרם לו להתנהגות. כדי ליצור את הרווח אנחנו מבקשים מהגברים לקחת פסק זמן – כשהוא מרגיש את הכעס מתחיל-עליו לצאת מהסיטואציה כדי למנוע את ההתפרצות. אם הוא מצליח להגיע למצב כזה, אנחנו רוצים שבמרווח הפיזי הוא יזהה את המחשבה ויחליף אותה למשהו אחר כדי שלא יתפרץ. בד"כ רואים מחשבות אוטומטיות של הקצנה, הגזמה, הכללת יתר, ניבוי תוצאות שליליות, ייחוס של כוונה שלילית לבת הזוג (היא עשתה את זה כדי להשפיל אותי). אנחנו רוצים ליצור מודעות וקיום של מונולוג פנימי שהאדם ישתלט על הרגש וההתנהגות שלו אחרי שהוא זיהה את המחשבות. אנחנו צריכים לכוון את הגברים לפגיעות והחרדות שנמצאות מתחת לאלימות.

דילמות בטיפול בגברים אלימים:

בגלל הדילמות הללו צריך לדבר בתחילת הטיפול על המקרים בהם יש הפרת סודיות.

דורש מאיתנו להציב כללים ברורים וחוזה מאד ברור.

 

06/06/11 – שיעור 11 

אלימות של נשים ביחסי זוגיות

נושא זה נמצא במחלוקת גדולה; האם תופעה זו בכלל קיימת? במידה וכן, האם אלימות זו קיימת בפני עצמה או שמדובר בהגנה עצמית של נשים החיות במערכת זוגית אלימה?

אנו רואים, כי גם כלפי גברים ישנה אלימות ומדובר בבעיה חברתית שיש צורך לטפל בה. מחלוקת זו הינה גדולה בכל עולם המחקר בנושא ומורכבת מ-2 מגמות; מגמה אחת שוללת את קיומה של תופעה זו או רואה אותה כתופעה זניחה המתקיימת בשיעור מאוד נמוך ובעקבות הגנה עצמית. מול מגמה זו, ישנה מגמה הטוענת לקיומה של תופעה זו בשיעורים גבוהים באוכלוסייה, והרקע לאלימות אינו רק לצורך הגנה אלא גם ממקומות של כוח ושליטה מצד הנשים. בארה"ב, תיאורטיקנים ממגמה זו לעיתים זוכים לחרמות והפגנות נגדם בעיקר מצד פמיניסטיות.  

זה מגיע אפילו לפרטים הקטנים כמו הטרמינולוגיה של התופעה; למשל בכנס על אלימות נגד גברים, האם אנו מכנים זאת גברים נפגעי אלימות? אלימות הדדית? האם נקרא לזה התעללות בגברים כמו התעללות בנשים? לכן, באנגלית תופעה זו קיבלה שם כללי של DOMESTIC VILOENCE = אלימות ביתית.  

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות בארה"ב העלו את השאלה באיזו תדירות האלימות הינה הדדית. הסטטיסטיקה בעניין זה חלוקה; על פי המקלטים – הגברים אלימים ב-100%. על פי המשטרה – הגברים אלימים ב-80-90%. חוקר בתחום האלימות ערך מחקר בשנת 2000 ומצא שגברים ונשים מדווחים על אלימות פיזית מצד בן הזוג באותה מידה. לאחר מכן, הוא ערך סקירה של 62 מחקרים, בהם נמצא כי האלימות בין גברים ונשים הינה הדדית. יש מחקרים אשר מראים אלימות פיזית קשה יותר מצד נשים כלפי גברים אך רוב החבלות והפגיעות הקשות ביותר הן מצד גברים. מסקנתו מכל הממצאים הללו היא – ככל שהאלימות הפיזית קשה יותר, סביר להניח ששני בני הזוג אלימים. כמו כן, הוא מצא כי התחלת האלימות היא חצי-חצי מצד גברים ונשים. בנוסף, נשים צעירות עד אמצע שנות העשרים שלהן, משתמשות באלימות מאותן סיבות כמו אצל גברים – איבוד שליטה, קנאה, כעס ועוד. בנוגע לרצח, חוקר זה מצא ש75% ממקרי הרצח נעשו בידי גברים. אצל אפרו-אמריקאיים הסטטיסטיקה היא 50%.  

מול חוקר זה, ישנו חוקר בשם מייקל ג'ונסון המגיע מתחום הסוציולוגיה, הטוען לשונות בין המחקרים עקב הטיה של 40% מהנבדקים. ג'ונסון משתייך לקבוצת החוקרים המטילים ספק במהימנות מחקרים אלו.  

ישנה בעיה בהבנת תופעה זו מאחר וישנם גורמים המנסים לצמצם את החשיפה והתודעה הציבורית לנושא. לוקל, סוציולוגית שחקרה את הגורמים לצמצום, מונה 3 כאלה:

  1. תנועות חברתיות הקשורות לאלימות נגד נשים, תנועות פמיניסטיות וארגוני נשים. תנועות אלו פועלות ללא הפסק להעלות למודעות את נושא האלימות נגד נשים. קבוצות אלו פועלות בעיקר במישור הציבורי והחקיקתי. בנוסף, קבוצות אלו משמשות קבוצות לחץ להעברת תקציבים לנושא זה ולהכרה חברתית. מול זה, תנועות אלו מתנגדות להכרה בתופעת האלימות נגד גברים כתופעה חברתית. כמו כן, אנו רואים כי עד היום לא קמו תנועות חברתיות כאלו לגברים! התנועות שעוסקות בזכויות גברים הן בעיקר בתחום המשמורת וגירושין.
  2. מדעי החברה ואמצעי התקשורת – במדעי החברה, ניתן לראות שהחל משנות ה-70, קיימת עלייה מתמדת במחקרים שעסקו בעיקר באלימות נגד נשים וילדים. לכך יש השלכות רחבות מאחר ומחקרים אלו מציגים את היקף הבעיה, מעלים את הנושא למודעות ציבורית, להגדרת הבעיה כבעיה חברתית, נתינת לגיטימציה לטיפול בה והעברת תקציבים. ביחס לגברים, נערכו מעט מאוד מחקרים בנושא גברים הסובלים מאלימות, ורק ב-15 השנים האחרונות נושא זה מתחיל להתעורר. גם באמצעי התקשורת, מירב תשומת הלב ניתנת לאלימות נגד נשים. אין ספק כי תמונת העולם שלנו מושפעת מאמצעי התקשורת – אם זה לא בתקשורת, זה לא קיים, זה לא חשוב. זה כמובן מביא לצמצום.
  3. דימויים וסטריאוטיפים מגדריים – אנו נוטים לראות נשים כצד הפאסיבי, החלש, התלותי, ולכן יותר קל לנו לקבל אותן כקורבנות מאשר תוקפות. גברים מצטיירים כאגרסיביים, כוחניים, חזקים, דומיננטיים, ולכן קשה לנו יותר לקבל אותם כקורבן. תפיסות אלו מקבעות אותנו ביחס לתפקידי מין ומגדר, וזה מחייב אותנו לשאול שאלה – ייתכן והאלימות אינה מקובעת למגדר?? מלבד תפיסות החברה, גם הגברים עצמם שבויים בסטריאוטיפים אלו, ויתביישו לחשוף כי הם חשופים לאלימות עקב תגובות החברה – זלזול, לעג וערעור תפיסת הגבריות שלהם.
 

אמנם ישנם מחקרים המראים כי נשים אלימות באותה מידה, אך אלימות נגד נשים היא אלימות חזקה יותר ללא ספק; גברים יגרמו נזק רב יותר לנשים ויש יותר נשים הנרצחות בידי גברים. ישנה טענה נוספת, כי נשים נוטות להיות אלימות יותר מתוך הגנה עצמית לעומת נטיית גברים להיות אלימים עקב צרכים של שליטה וכוח. כמו כן, נשים ינהגו יותר באלימות נפשית מאשר גברים.  

חוקרים בשם באבוק, מילר וסיריאל ניסו לבנות טיפולוגיה לגברים הסובלים מאלימות וסיווגו נשים אלו ל-2 סוגים:

1. נשים אלימות בבית כלפי בן הזוג – נשים אלו פועלות לרוב מתוך הגנה עצמית.

2. נשים אלימות כללית – אלימות גם מחוץ לבית וגם כלפי בן הזוג בתוך הבית. נשים אלו לרוב יפעלו מתוך מניעים וצרכים כמו שליטה, כוח, דומיננטיות, ורואות באלימות את הדרך הלגיטימית לפתרון סכסוכים והשגת צרכים אלו. האלימות של נשים אלו הינה אלימות קשה, חמורה ורבה יותר מאשר הנשים בסוג הראשון, והן עושות שימוש בטקטיקות של אלימות נפשית. עם זאת, הן מגלות יותר סימפטומים פוסט-טראומטיים ויותר בעיות נפשיות. נשים אלו בהרבה מקרים ראו יותר מקרים של אלימות מצד האמא כלפי האבא.  

חוקר בשם מגיליציהו בדק את הנרטיב של גברים הנמצאים תחת אלימות מצד נשים. הוא מצא כי גברים אלו אכן חוו עצמם כחזקים יותר פיזיים מאשר בת הזוג שלהם אך הם לא עשו שימוש בכוח כדי לעצור את הנשים מלהכותם. זה נובע מכמה סיבות; התפיסה שעימה הם גדלו שאסור להכות אישה, האישה גורמת לו לתחושות אשמה ועוד. הרבה מהגברים אכן דיווחו על תחושות אשם גבוהות, ירידה בערך העצמי, קנאה מצד בת הזוג ודרישה לצמצום קשרים חברתיים עד כדי בידוד. גם כאן אנו רואים שימוש במנגנוני הגנה זהים לנשים; רציונליזציה לסיבות שהאישה מכה, הצדקה לאלימות, הכרה בחלקים הטובים של האישה.

הסיבות להישארות גברים בבית הינה מאותן הסיבות שנשים נשארות – תלות, חרדת נטישה, אהבה לבת הזוג, הצורך לשמור על מוסד הנישואין ותחושת כישלון אם מתגרשים, הדאגה לילדים והחשש לראות אותם פחות או שיועברו למשמורת של האישה ושיקולים כלכליים של מזונות, חלוקת רכוש ודאגה לאי יכולת להסתדר כלכלית עקב העומס והשינוי.  

13/06/11 – שיעור 12 

בעולם המחקר בתחום האלימות, ישנה התייחסות לאישה, לילדים ולגבר בלבד. בשנים האחרונות, החלו להתייחס גם לקשר מטפל-מטופל. משנות ה-90 החלו להתייחס לנשים נפגעות אלימות כסובלות מPTSD וזה הביא גם לחקירה בנוגע למטפל בנפגעי אלימות ולכנותם 'נפגעי טראומה'. אנו רואים תהליך של ניסיון להמשיג את הטיפול בנפגעי טראומה, לא רק לפי העברה והעברה נגדית, אלא מצאו כי בטיפול מסוג זה יש מושג נוסף, עליו נדבר בהמשך.

המטפל בנפגעי טראומה עד לתכנים טראומטיים קשים; בישיבות צוות על הבוקר, בטיפולים אישיים וקבוצתיים – כל הזמן התוכן הוא אלים, טראומטי ומתעלל, ומתרחש בתוך המשפחה – המקום המגן והבטוח ביותר לאדם!! מה זה עושה למטפל?! תכנים של אינטימיות, זוגיות, הורים, ילדים, משפחה ביחד עם תוקפנות, אלימות, התעללות, תפקידי מין ומגדר, תפיסות לכל אורך הדרך.

אלמנט נוסף בטיפול זה, הוא שלמטפל לעיתים ישנה אחריות של חיים ומוות על המטופלים שלהם. התפקיד לבצע הערכת מסוכנות – לעיתים המטפל מעריך נמוך מדיי וקורה משהו ולהפך, הערכה גבוהה ועדיין האישה חוזרת הביתה וידינו כבולות.  

בשנים האחרונות, נטבעו מושגים חדשים בטיפול בטראומה, המנסים לבטא את ההשלכות החיוביות והשליליות בטיפול בנפגעי טראומה.

הראשון לטבוע מושג היה פיגלי בהקשר של משפחת הנפגע והמטפל. הוא קרא לזה "טראומטיזציה משנית". ההשלכות ההתנהגותיות והמעשיות הנובעות מהיחשפות לאירוע טראומטי שנחווה על ידי אחר משמעותי, והלחץ הנחווה כתוצאה מהסיוע או הרצון לסייע לאדם שנפגע. הכוונה היא, שהטראומה מדבקת! המטפל עלול לסבול מסימפטומים פוסט-טראומטיים שמהם סובל המטופל (או אחר משמעותי). המטפל עלול לנוע אף הוא בדיאלקטיקה שבין הרצון להימנע מהזיכרון הטראומטי לבין הפולשנות שלו. למשל, המטפל שומע תכנים קשים בטיפול, הוא חוזר הביתה ולא מעוניין לחשוב על זה יותר! אבל זה בא בחלומות, צץ במחשבות בצורה פולשנית. זה יכול להתבטא גם בהצפה רגשית הקשורה למטופל, קשיי שינה ופנטזיה של הצלת המטופל. מטפלים צעירים עם ותק נמוך נמצאים בסיכון לסבול מטראומטיזציה משנית. פיגלי כינה מושג זה גם בשם compassion fatig = תשישות החמלה, מאחר והוא לא רצה לתייג את המטפלים ואנשי המקצוע שסובלים מכך בצורה שלילית (מטראומטיזציה משנית יכולים לסבול לא רק אנשי מקצוע אלא כל אחר משמעותי. המושג השני מתייחס רק למטפלים אך הסימפטומים זהים).  

המושג השני שנטבע בהקשר זה הוא – vicarious traumatization = טראומטיזציה עקיפה, מכלי שני. חוקרות בשם מקאן ופרלמן טבעו מושג זה. מושג זה מתייחס להשלכות השליליות של הטיפול. כתוצאה ממפגש עם נפגע טראומה, המטפל עובר תהליך הדרגתי שחל בו שינוי שלילי בחוויה הפנימית שלו, כאשר השינוי הוא למעשה בסכמות, בתפיסות יסוד, באמונות שהמטפל בנה לעצמו אודות עצמו ואודות העולם. סכמות אלו יכולות להיות קשורות לנושאי זהות (תפיסת העצמי בקשר עם אחרים, תפיסות על קורבן-תוקפן, תפיסות ג'נדריאליות), תפיסת העולם (אירועים שמתרחשים בסביבה), ערכים ועקרונות בהם אנו מאמינים מאותגרים. גם רוחניות מושפעת כך; צמצום של חוויה רגשית בעקבות ההצפה, קושי בלהנות מדברים בחיים. גם צרכים פסיכולוגיים בקשר יכולים להתערער בעקבות טראומטיזציה עקיפה, כמו אמון שיש באחר, הביטחון, פגיעה באינטימיות. במחקר שענת ערכה על עו"סים המטפלים באלימות במשפחה לעומת עו"סים שאינם, עו"סים המטפלים באלימות מדווחים על שינוי בזוגיות האישית שלהם והתבוננות דרך משקפיים של שליטה ואמון. ישנה פרשנות רבה יותר מצד העו"סים להתנהגויות של בן הזוג הנתפסות כשליטה, ישנה פסימיות וציניות גבוהה יותר בנוגע למוסד הנישואין, חוסר אמון באנושות, חשדנות כלפי אנשים מסביב, אובדן התמימות והכרה בהרבה רוע בעולם. תחום נוסף המתערער בעקבות טראומטיזציה משנית הוא – משאבי אגו: הקושי לשים גבול בין החיים האישיים למקצועיים, קושי לצאת לחופש (המטופל לא יסתדר בלעדיי).  

אלו 2 המושגים המרכזיים המתייחסים להשלכות השליליות של טיפול בנפגעי טראומה. העיסוק בהשלכות החיוביות בספרות הינו משני ומינורי לצערנו. בשנים האחרונות נטבע מושג חדש הנקרא – vicarious post-traumatic growth = צמיחת המטפל כתוצאה מטראומטיזציה עקיפה. מושג זה נתבע ע"י ארנולד ועמיתיה. מושג זה מדבר על האפשרות של המטפל לצמוח ב-3 תחומים:

  1. שינוי בתפיסת העצמי – הכרה בחוסן האישי, בכוח העצמי, פיתוח מודעות אישית ליכולות ולכוחות, הכרה באפשרויות חדשות בחיים ולהיפתח לתחומי עניין חדשים. כל זה לצד פיתוח של תפיסה שהאדם עלול להיות חשוף ופגיע לאירועים בחיים ולא הכל נשלט על ידו.
  2. שינוי ביחסים הבין אישיים – באופן ראיית האחר, התעצמות החמלה, האמפתיה, הרגישות, אינטימיות רבה יותר עם הסובבים.
  3. שינוי בפילוסופיית החיים – שינוי בסדרי עדיפויות ובמשמעות החיים.
 

40% מהנבדקים במחקר שבדק זאת, דיווחו באופן מובהק על 3 ממצאים: פיתוח רגישות גבוהה יותר, חמלה ואמפתיה. כמו כן, נמצאו יכולת לשליטה על כעסים, ויסות של תוקפנות הנמצאת בפנים, פיתוח של זיהוי הצרכים בזוגיות וניסיון לתת להם מענה, טיפוח היחסים והערכת המצב – בן הזוג והילדים יותר מבעבר. גם הורות (הממצא השלישי) נמצאה כמושפעת – הרחבת המודעות לצרכי הילדים, תקשורת טובה יותר עם הילד ומודעות לאחריות שיש להם כהורים לעיצוב אישיות הילד.  

במצבים של טיפול בנפגעי טראומה, המטפל יכול להיעזר בתמיכת עמיתים, כמו לשתף בהדרכה אישית או פגישה, גם ישיבות צוות יכולות לעזור. כיום, לצערנו, ישנה הכחשה בנוגע להשלכות הטיפול על המטפלים ולרוב בהדרכות אין התייחסות לכיצד העבודה משפיעה על חיי המטפל האישיים. לכן כמודרכים עלינו ליזום ולשוחח על הנושא. כמו כן, עלינו כמטפלים לצבור ידע הקשור להשלכות של הטיפול על המטפל, ליצור הפרדה בין החיים המקצועיים לאישיים (למשל ישנו טלפון או מייל בשעות מאוחרות, האם אני חייבת לענות?), לדאוג לטיפול בעצמנו כמטפלים (טיפול פסיכולוגי, תחביב שאנחנו אוהבים) – לא לוותר על עצמנו במיוחד בעבודה כמו שלנו מאחר וזה יוצר איזון.
Locations of visitors to this page