חזרה למאמרים של טיפול ממוקד
חזרה לאתר החומרים

---

Epstein, L & Brown, L. (2002). Brief Treatment and a New Look at the Task-Centered Approach. 4th edition. New York: MacMillan. Chapter 3: Features of brief treatment. 68

---

מתוך הספר: טיפול קצר-מועד – סקירה מחודשת של גישת הטיפול הממוקד

מחברים: לורה אפשטיין ולסטר ב. בראון 

תוכן העניינים (המספור איננו במקור; הוספתי אותו כדי להקל עליכם את הקריאה – המתרגם)

1. ההיסטוריה והרקע של טיפול קצר-מועד
2. תפיסות תיאורטיות והנחות יסוד
3. סוגים ומודלים בטיפול קצר-מועד
4. מיון של טכניקות לטיפול קצר-מועד

1. המאפיינים המשותפים של טיפול קצר-מועד

2. המאפיינים המשתנים של טיפול קצר-מועד

5. בחירה במודלים
6. הרחבות ויישומים של טיפול קצר-מועד
7. סיכום

 

1. ההיסטוריה והרקע של טיפול קצר-מועד

טיפול קצר-מועד איננו נושא חדש בפסיכותרפיה; הוא צמח באיטיות ובהדרגה והגיע למעמדו הנוכחי, בחזית שיטות הטיפול המוצעות. טיפול קצר-מועד התפתח בפסיכותרפיה כאמצעי לטיפול במטופלים המתגוררים בקהילה (בניגוד למטופלים במוסדות – המתרגם). ההיסטוריה המוקדמת שלו נבעה מההתפתחות המהירה של הפסיכואנליזה, כמו גם של גישות פסיכודינמיות אחרות. מאוחר יותר, כאשר המקצועות הטיפוליים החלו להשתמש בידע מחקרי אודות תוצאות ותהליכים, החלה להתבהר התמונה, לפיה כמעט בלתי אפשרי לבצע מחקרים אודות טיפול ארוך-טווח, מאחר והם גוזלים זמן רב ועלותם יקרה עד מאוד. במחקרים אלו התגלו גם בעיות מתודולוגיות רבות. לפיכך, המחקר בתחום הטיפולי שינה את עורו והחל לעסוק בטיפול קצר-מועד, כאשר במקביל, המחקר אודות טיפולים ארוכי-טווח הפך לתחום מחקר מצומצם, שדרש מומחיות ממוקדת בסוגי טיפול פסיכואנליטיים ספציפיים.

  בעבודה סוציאלית קלינית, טיפול קצר-מועד מתקיים בעיקר במסגרות טיפוליות בקהילה. זאת ועוד, לטיפול קצר-מועד קיימות חפיפות רבות עם העבודה הסוציאלית, שכן טיפול זה התפתח בתחומים המהווים את הסביבה הטבעית של מקצוע העבודה הסוציאלית, ביניהם: טיפול בשעת משבר, טיפול ממוקד, שירותי סיוע לבודדים (Traveler’s Aid Services – במקור; מדובר בעיקר על סוכנויות שירותים סוציאליים עבור מטיילים, דרי-רחוב ומשפחות במצוקה - המתרגם) והתערבויות פרקטיות המבוססות על אי-התאמות בין האדם לבין סביבתו.

  הפסיכותרפיה הפרטנית המודרנית מתבססת על תורת הפסיכואנליזה, ובמיוחד על האמונה ששינויים בהתנהגויותיו, בעמדותיו וברגשותיו של האדם מתרחשים תחת תנאים תרפויטיים מסוימים. בין תנאים אלו, ניתן למנות: דרישה מהמטופלים לבטא במילים את קשייהם באמצעות אסוציאציות חופשיות, באמצעות טיפול פסיכואנליטי ובאמצעות פסיכותרפיה פסיכואנליטית, כל זאת במסגרת של מערכת יחסית חיובית עם המטפלים. מפתחי הגישה הפסיכואנליטית סברו כי שינויים בהתנהגויות וברגשות יתרחשו גם בתחומי חיים בהם נראה בתחילה שלא ניתן לחולל שינוי. מישל פוקו (1973), טען שרעיונותיו של פרויד, שתוארו בפסקה זו, התגלו עוד במאה ה-18, כאשר קובעי המדיניות הקימו בתי חולים ייעודיים לבריאות הנפש וכוננו אותם כמוסדות טיפוליים-דתיים, שמטרתם לטפל בנפגעי הנפש ולהביא להבראתם.

  במקור, הפסיכואנליזה הייתה קצרת-טווח, אולם ההליך הטיפולי הלך והתארך בהתאם לתפיסותיהם של תלמידיו ושל עמיתיו של פרויד. בסופו של דבר, הטיפול הפסיכואנליטי קיבע את מעמדו כטיפול הארוך ביותר, מבחינת משכו. עם הזמן, החלו להתגלות עימותים בין הפסיכואנליטיקאים הוותיקים על רקע אורכו ותוכנו של הטיפול הפסיכודינמי. נדמה שזהו המצב גם כיום. הוויכוח המקורי בין הפסיכואנליטיקאים בנוגע למשכו של הטיפול בא על פתרונו החלקי בשנת 1925, בה נאמר שמטרת הפסיכואנליזה צריכה להיות "ההסרה המלאה של תסביך אדיפוס ביחסו של המטופל אל המטפל וזאת בכדי להביאו לתוצאות טובות יותר". סוג זה של טיפול אישיותי ושל מהפך בסגנון החיים דרש כמות גדולה יותר של זמן.

  שנות ה-40 של המאה ה-20 נשאו עימם עניין מחודש בהפחתת אורכו של הטיפול הפסיכואנליטי. אלכסנדר ופרנץ', שהנהיגו את הזרם הפסיכואנליטי בשיקאגו, זיהו סכנות רבות בטיפול-יתר ולכן, הציגו תפיסה בלתי-מסורתית (יחסית לאותה תקופה) בנוגע למוקד הטיפול. הם התנערו מהדרישה לעבודה ארוכת-טווח בכדי לעצב מחדש את עברו של המטופל והגו את המונח "חוויה רגשית מתקנת" (Corrective Emotional Experience – במקור) בכדי לתאר את מערכת היחסית הטיפולית ואת המתרחש בחדר הטיפול. רעיונות אלו נתפסו בתחילה כרדיקליים מדי בעולם הטיפול, אולם כיום הם מהווים את האמונות הבסיסיות של תחום הפסיכותרפיה.

  טיפולים פסיכותרפיים קצרי-מועד החלו להתבצע באופן נרחב החל מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. הווארד פאראד, עובד סוציאלי במקצועו, שכיהן אז כדיקן בית הספר לעבודה סוציאלית במכללת סמית', החל לפתח את גישת ההתערבות בשעת משבר. גישה זו התקיימה – ומתקיימת גם כיום – כמארג מולטי-דיסציפלינרי (רב-מקצועי – המתרגם). פאראד ועמיתיו הביאו לתכונה רבה בעולם העבודה הסוציאלית, שכן המקצוע ניסה בכל מאודו להתמודד עם סוגיות רבות, כגון - הצורך לבסס את האפקטיביות שלו; הדרישה לאתר טכניקות ייחודיות לדגמים המשתנים של הבעיות החברתיות (כגון: משפחות רב-בעייתיות); וכן דרישה הולכת וגוברת להתמודד ולהתגבר על בעיות חברתיות אליהן החברה הכללית החלה להיחשף.

  הרעיונות והטכניקות של טיפול בשעת משבר היוו את הבסיס המקצועי להקמת העמותה הלאומית לסיוע לבודדים, שלאורך השנים הייתה הסוכנות היחידה בתחום העבודה הסוציאלית שפעלה באמצעות טכניקות קצרות-מועד. אנשי הצוות בסוכנות זו היו ידועים כחלוצים וכמפתחים של תיאוריות ההתערבות בשעת משבר.

  הופעתה של גישת ההתערבות בשעת משבר הביאה לתסיסה בתחום הפסיכותרפויטי, בכך שהיא חלשה על כל התחומים הטיפוליים גם יחד ובסופו של דבר, השתלבה בתחום הפסיכותרפיה כחלק אינטגרלי. עם זאת, ההתערבות בשעת משבר המשיכה להיתפס כהיברידית (בת-כלאיים; שילוב של מספר תחומים בד בבד – המתרגם), שיטות הטיפול במסגרתה לא היו סטנדרטיות ותוצאותיה לא היו וודאיות. הצלחתה המרכזית של שיטה זו טמונה בכך שהיא – ללא ספק - משרתת צורך פרקטי לאתר דרכים להתערב באופן מיידי ורלבנטי במצבי חירום רבים (משברים), הנובעים בחלקם מהלחצים האופייניים לחיים המודרניים ומהחלוקה הלא-שוויונית של המשאבים בחברה.

  לצד ההתערבות בשעת משבר, החל להתפתח עניין רב בפיתוח ובשימוש בטיפול מתוכנן קצר-מועד. ההובלה של מגמה זו הייתה בידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים, להוציא את גישת הטיפול הממוקד שהייתה אופיינית דווקא לתחום העבודה הסוציאלית. גישת הטיפול קצר-המועד נגזרה ממקורות מרובים: החל במחקר שדרש שיטות, תיאוריות ותכניות עבודה אפקטיביות סביב טיפול בשעת משבר וכלה ברעיון "פתרון הבעיות" שהתפתח מתוך הפילוסופיה האמריקאית של האינסטרומנטליזם (גישה פילוסופית פרגמטית, הגורסת כי הרעיונות האנושיים הם למעשה כלים המנחים אותנו בהבנת המציאות – המתרגם) שהובלה על ידי ג'ון דיואי. פילוסופיה זו טענה כי הפעולה האנושית מהווה כלי לפתרון בעיות ושהאמת נמצאת בתהליך של התקדמות ומבוססת על ניסיון, שיוכל להיבחן ולהיחוות על ידי כל אדם שמעוניין לחקור אותה.

  מספר קבוצות בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה החלו להתנסות בפיתוח טיפול קצר-מועד: קבוצת טויסטוק באנגליה החלה להתפתח בשנות ה-50 של המאה ה-20 בעקבות עבודתו של מייקל באלינט, שלאחר מכן הצטרף אליו גם דייויד מאלאן. בארצות הברית, פסיכותרפיה קצרת-טווח לטיפול בחרדה (STAPP) החלה להתפתח בשנת 1972, תחת הובלתו של פיטר סיפנאוס בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד. תיאוריה זו התאימה עצמה להתפתחות המודרנית ונותרה – גם כיום – משמעותית ביותר בהקשר של הטיפול קצר-המועד. ג'יימס מאן, פסיכואנליטיקאי מזרם בוסטון, פיתח מודל לטיפול קצר-מועד בשנת 1973 וגם מודל זה התאים עצמו למציאות החיצונית. קבוצה נוספת במונטריאול, שהונהגה על ידי חביב דבאנלו, עמדה בראש החץ של טיפול קצר-מועד בבית החולים הכללי במונטריאול. קבוצות נוספות התפתחו גם באירופה.

  בשנות ה-80, החלו להיווצר מודלים חדשים, שהתבססו אמנם על המודלים הקודמים, אך התמקדו בבדיקה ובהערכה של טכניקות חדשות לטיפול קצר-מועד. סיימון ה. בודמן ואלן ס. גורמן (1988) הציעו גישה המדגישה שלושה היבטים: (א) הבעיות ההתפתחותיות המוצהרות של האדם; (ב) ההקשר הבינאישי והמערכתי של הבעיות החברתיות, תוך מתן משקל שווה לרגש, לקוגניציה ולהתנהגות, (ג) טיב קשרי הגומלין של הלקוח עם אנשים אחרים בחיי היומיום. בודמן וגורמן ראו בגישתם כ:"פרדיגמה בסיסית לטיפול בפרט ובמשפחה שמטרתה ריפוי פנימי וזאת בניגוד למודלים טיפוליים פתולוגיים מסורתיים". הם המשיכו וטענו כי המטפלים אינם חייבים להיות בקשר רציף ומתמשך עם לקוחותיהם והם אינם חייבים לפעול תחת הנחיותיה של אוריינטציה תיאורטית צרה, כי אם ביכולתם לבחור את ההיבטים המועילים ביותר לסיוע ללקוח, תוך התייחסות לשלל גישות פסיכותרפויטיות.

  באוור וקובוס (1987) הגו יחדיו תיאור מדויק וחד של גישות הנובעות ישירות מהפסיכואנליזה המסורתית. סול ל. גארפילד (1989), ניסח תיאור ברור ומקובל של גישה אקלקטית, הנובעת מידע פרקטי, מתבונה אנושית (שכל ישר – המתרגם) וממומחיות מחקרית. סטרופ ובינדר (1984) הציעו ניסיון מתוחכם נוסף לעצב צורה כללית של טיפול קצר-מועד. כיום, קיימים מדריכים כתובים המפרטים את הטכניקות של שני מודלים לטיפול קצר-מועד והם: (א) טיפול קוגניטיבי בדיכאון (בק ועמיתיו, 1979), (ב) פסיכותרפיה בינאישית במצבי דיכאון (קלרמן ועמיתיו, 1984). 

2. תפיסות תיאורטיות והנחות יסוד

בגישת הטיפול קצר-המועד לא קיימת תיאוריה אחת ויחידה לסיבתיות, להתפתחות ולטיפול, בדיוק כפי שלא קיימת תיאוריה אחת ויחידה בגישות אחרות. בשנים האחרונות, תיאורטיקנים הדוגלים בגישת הטיפול קצר-המועד אינם מבזבזים את זמנם בדיונים מיותרים סביב ההצדקות של אמונה כזו או אחרת בנוגע לסיבתיות שבה ולשיטות הטיפול במסגרתה. כך, למשל, הגישה האקלקטית (Eclecticism – במקור) הינה הגישה השכיחה ביותר בטיפול קצר-מועד, אולם מערכות מושגיות אחרות אינן נתפסות כמנוגדות לה, אלא כמשלימות אותה.

  לא קיימות עמדות תיאורטיות חד-משמעיות, הנובעות מהגישה האקלקטית הטהורה. לפיכך, כל אדם צריך להתייחס לשדה הטיפול כשדה מגוון ולגזור על פי שיפוטו המקצועי את התמות הרלבנטיות ההולמות ביותר לצרכים הטיפוליים ולצרכים המחקריים הנקודתיים. מרבית הכתבים המקצועיים נוטים להיות פרקטיים יותר ולטעון שייתכן ותופעה זו נובעת מכך שהטיפול קצר-המועד משתייך למספר תחומי ידע, שאינם בהכרח חופפים אחד לשני ולכן, כל אחד מהתחומים הללו שואב את ההיבטים המתאימים ביותר מתוך גישת הטיפול קצר-המועד.

  על כל פנים, טיפול קצר-מועד מהווה גישה טיפולית פרקטית, שמטרתה לגשר בין הפרט לבין הסביבה. ההסברים סביב ההיבטים המגוונים של הטיפול קצר-המועד מדגימים את השינוי המחשבתי ממצב של תיאוריות פסיכואנליטיות אודות קונפליקטים עם הלא-מודע למצב של תיאוריות הרואות בהתנהגויות כסוכנים מרכזיים בדרך להבנת הבעיות ולפתרונן. הרעיונות של פיש, ויקלנד וסגל (1982) התייחסו לקשיים כלליים שאנשים חווים בחיים וראו בטיפול כתהליך של שינוי בדרך בה אנשים מיישמים פתרונות בחייהם.

  חלק ממפתחיה של הגישה קצרת-המועד המודרנית עדיין נותרו חסידים של התיאוריה הפסיכו-דינאמית והפסיכואנליטית המסורתית. הם המשיכו להאמין שההתנהגות הנוכחית של האדם ניתנת להבנה באמצעות ההיסטוריה המוקדמת של חייו ושהיסודות הקריטיים לתפקודו נלמדו בינקותו ובילדותו המוקדמת. הם מאמינים עוד שהקונפליקטים העיקריים של האדם הם ברובם לא-מודעים וניתן לטפל בהם רק באמצעות ההעברה (Transference – במקור) במערכת היחסים בין המטפל לבין המטופל.

  אם כך, השאלה הנשאלת היא: כיצד נוכל להבין את החלטותיהם של מפתחי הטיפול הפסיכואנליטי קצר-המועד לפרוש מהנרטיב ההיסטורי של הטיפול ארוך-הטווח בכדי לסייע ללקוחות להתמודד עם קונפליקטים? למרות ששאלה זו עשויה להיראות רלבנטית, כמעט ולא ניתן למצוא עבורה תשובה בספרות המקצועית הקיימת.

  נראה כי המעבר מהתמקדות בטיפול ארוך-טווח לעבר התייחסות ממוקדת בסוג מוגדר של בעיה ובתחום חיים מוגדר המהווה מקור עכשווי למתח ולחרדה - התפתח מההיווצרות של שתי תפיסות מרכזיות. האחת, טענה כי התוצאות של הטיפול ארוך-הטווח אינן בהכרח עולות על התוצאות של הטיפול קצר-המועד. השנייה, הוכיחה כי הניסיון מראה שאנשים מסוגלים להתמקד בפתרון לבעיותיהם וביישוב הקונפליקטים שהם חווים, מבלי לחיות מחדש את העבר הכאוב שלהם. מתוך כך, בעבודה המשותפת בין הלקוחות לבין המטפלים ניתן לנהל תהליך פעיל ומכוון-מטרה, שאינו בהכרח תנועה איטית ומהוססת (המהווה מאפיין של הטיפול הפסיכו-דינאמי הקלאסי – המתרגם). אם כך, תיאורטיקנים שינו את תפיסת עולמם, במקביל לשינוי שיטות הטיפול שלהם. 

3. סוגים ומודלים בטיפול קצר-מועד

הסקירה הנרחבת ביותר שנעשתה סביב הטיפול קצר-המועד נמצאת במחקרם של קוס ובוצ'ר (1986). החוקרים זיהו 53 מודלים לטיפול מסוג זה. מאז שסקירה זו בוצעה, מודלים נוספים החלו להתפתח. מבלי להמעיט בחשיבותם של ההבדלים המשמעותיים הקיימים בין מודלים אלו, אנו מסוגלים עתה לסווגם לשלושה סוגים בסיסיים: (א) מודלים פסיכו-דינאמיים, (ב) מודלים לפתרון בעיות, (ג) מודלים אקלקטיים-משולבים.

  כל המודלים מסתמכים על מערך מוגבל של מסגרות מושגיות מתחום הפסיכותרפיה המודרנית והטיעונים בעדם או כנגדם מסתמכים לרוב על התוויות האינדיבידואליות כלפי הוגיהם ובכך, הם משקפים את השכיחות הגבוהה יחסית של האינדיבידואליזם בקרב אנשי המקצוע בתחום הטיפולי. חלק מההוגים של המודלים מדגישים חלקים מסוימים של המסגרת המושגית הכללית בצורה שונה לעומת אחרים, אך עדיין קיים דמיון מסוים בין המודלים. לפיכך, המודלים עשויים לחפוף אחד לשני, לשאוב רעיונות אחד מהשני או לנבוע אחד מהשני.

  בסקירה להלן, נבחין בין המשמעויות העיקריות של כל המודלים הפסיכותרפיים, לרבות הטיפול קצר-המועד. יודגש כי התכונות, המבליטות את ההבדלים בין המודלים, מתוארת באמצעות הדרך בה הם קיימות בתמות (נושאים עיקריים – המתרגם) פסיכו-דינאמיות ובקרב תמות של פתרון בעיות. ההבדלים המשמעותיים יכולים להיות תיאורטיים מחד, אך יכולים להיות גם סגנוניים מאידך ולכן, הם עשויים להביא להבדלים בסטטוס, ביוקרה ובהתייחסויות ההיסטוריות והפילוסופיות כלפי כל אחד מהמודלים, כאשר נקודות שוני אלו בהכרח משפיעות על אנשי המקצוע ועל הציבור הכללי.

  התמה הפסיכו-דינאמית מתבססת על התפיסות הבאות: אנשים אינם מודעים למניעיהם העמוקים; אנשים זקוקים לעזרה מקצועית-טכנית על מנת לפרש את הסמלים הלא-מודעים בחייהם; החוויות והרגשות של האדם בגילאי הינקות והילדות, ובייחוד הרגשות המיניים, הינם המקור העיקרי לפסיכולוגיה האישיותית; התרבות והסביבה נמצאים ברקע חייו של האדם.

  אנשי מקצוע הדוגלים בתמה זו נוטים להיות מטפלים שקטים, חמורי-סבר והם נוטים להתמקד בהקשבה ללקוח. משמע, סגנונם הוא פסיבי יותר. הם אינם נוטים לייעץ או להתערב באופן פעיל בחיי הלקוחות. מטרת-העל שלהם היא להגביר את מודעותו העצמית של הלקוח ולסייע לו לפתח תובנה עצמית, שתהווה את התנאי ההכרחי לשינוי במודעותו של האדם וכתוצאה מכך, לשינוי בהתנהגותו. הגישה ההומניסטית אודות אנשים ואודות מודעותם לעצמם מתיישבת היטב עם התמות העיקריות המושרשות בחיים המודרניים.

  תמת פתרון הבעיות מתבססת על מערכת מושגית השאובה מהפרגמטיזם הפילוסופי (גישה פילוסופית המדגישה מעשיות בחשיבה – המתרגם; בקיצור, מדובר בגרסה שמדברת על התכל'ס) בהשראה בריטית ואמריקאית. תמה זו מתבססת גם על גישת המדע הטכני. תמת פתרון הבעיות שואבת את התיאוריות שלה מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית ומהתיאוריות ההתנהגותיות השונות. היא מכילה רעיונות מסוימים גם מהתיאוריות הפסיכו-דינאמיות, ובייחוד מפסיכולוגיית האגו. תמת פתרון הבעיות מפתחת את הטכניקות שלה באמצעות המחקר; היא מתמקדת במטרה ספציפית או במערך של מטרות קשורות זו לזו; מפתחת רעיונות אודות מטרות ספציפיות; ומבצעת את פעולותיה על פי מבנה מומלץ וקבוע.

  אנשי המקצוע הדוגלים בתמת פתרון הבעיות נוטים להיות פעילים וישירים; הם מחנכים, מייעצים ומדריכים. הגישות השונות לפתרון הבעיות מאמצות סוגים שונים של מושגי-יסוד מהותיים. הבדלים אלו באים לידי ביטוי בפרקטיקות השונות, כגון: טיפול ממוקד, שינוי התנהגותי או טיפול קוגניטיבי. מטרתן של הגישות המגוונות הללו הינה לסייע ללקוחות ללמוד דרכים חדשות (או דרכים אחרות) לפעול בסביבתו והן מציעות ללקוחות דרכים חדשות כיצד לחשוב ולהרגיש כלפי עצמם, כלפי אחרים וכלפי סביבתם. היעד של התמה לפתרון הבעיות הינה סיוע ללקוח בפיתוח כישורים, באמצעותם יוכל לתמרן בהקשר החברתי ולהשיג דימוי עצמי טוב יותר והבנה עצמית גבוהה יותר.

  גם הגישה הפסיכו-דינאמית וגם הגישה האינסטרומנטלית (או גישת פתרון הבעיות) מתאימות למגמה המודרנית של קידום המודעות העצמית של האדם, ברם כל אחת מהן משקפת הבדלים מהותיים המבחינים בין היבטים מודרניים שונים, למשל: הקונפליקט לכאורה בין המדע לבין הערכים הדתיים.

  קריאה חטופה של ההבדלים בין שתי הגישות העיקריות ממחישה עד כמה שתיהן קרובות אחת לשנייה ולעיתים אף חופפות אחת לשנייה. למשל, הפסיכואנליזה יוצאת אל הפועל באמצעות טיפול מובנה במיוחד, שאותו יש ללמוד שנים רבות בכדי ליישם בפועל. מכאן, הפסיכואנליזה בנויה אחרת לעומת הטיפול הממוקד, הכולל גם כן מידה רבה של הבנייה, אך לצורך שליטה בגישת הטיפול הממוקד, די בלימוד של מספר חודשים; מבנה הטיפול הפסיכואנליטי מצריך שיפוטים מתמשכים ורב-שכבתיים מצידו של המטפל, לאור המורכבות הרבה של התיאוריות המשויכות לה ולאור העובדה שהוא מעלה על נס טווח רחב של רגשות, מחשבות והתנהגויות. כלליה של הפסיכואנליזה הינם מעורפלים והאפשרויות הקיימות במסגרתה הינן אינסופיות. לעומתה, הגישות המגוונות לפתרון הבעיות נוטות להגביל את המיקוד שלהן ואת טווח ההתערבויות שהן קוראות לבצע. כמות נכבדת מהפיתוח ומהניסוי של המודלים נוגעים לכתיבת כללים ברורים וחד-משמעיים, אולם ברי כי לא ניתן לכתוב את המערך המלא של הכללים, שכן תמיד תהיה אי-וודאות ותמיד יהיה צורך בשיפוט מקצועי. הרעיון המרכזי, אם כן, הוא לפתח מערך של רעיונות ישימים ובני-סמכא.

  הפסיכותרפיה התמקדה גם בפיתוח שיטות טיפול אקלקטיות, המסתמכות – במידה כזו או אחרת – הן על התמה הפסיכואנליטית והן על תמת פתרון הבעיות. ישנה נטייה מובהקת של אנשי מקצוע ושל אנשי מחקר לבחור באחת משתי התמות, אך במקרים רבים – התמות אינן מנוגדות אחת לשנייה באמונותיהן ובשיטות העבודה שלהן. במקרים אחרים, לאחת מהתמות יש תפיסה מעוותת לגבי התמה השנייה. מטעמי נוחיות, בדיון שיוצג להלן, נשרטט את ההבדלים המהותיים בין התמות, תוך התחשבות בעובדה שבמציאות, ייתכן והבדלים אלו פחות בולטים ופחות קיצוניים.

  טבלה 3.1 מסייעת לנו להציג את משמעות הפרמטרים של שתי הגישות הבסיסיות – הפסיכו-דינאמית ופתרון הבעיות. הטבלה משרטטת את הרכיבים המרכזיים בשתי הגישות הטיפוליות הללו. הרכיבים הכלליים מסודרים על פי השלבים העיקריים של תהליך הטיפול/תהליך ההתערבות. הגישה השלישית, המתווכת בין שתי הגישות הקודמות, הקרויה כאמור הגישה האקלקטית, מורכבת מרכיבים משתנים מתוך שתי הגישות האחרות והיא מוסיפה עליהם היבטים ייחודיים, תוך ארגון מחדש של הרכיבים הקודמים. 

  טבלה 3.1: השוואת המבנים של הגישות הפסיכו-דינאמיות ושל הגישות לפתרון הבעיות 

 

 
 

  טבלה 3.2 להלן משרטטת את הציטוטים הביבליוגרפים המתארים את החוקרים המשמעותיים בתחום הטיפול קצר-המועד: אלו הדוגלים בגישת הפסיכואנליזה ואלו הדוגלים בגישת פתרון הבעיות. כמו כן, היא מציגה את הציטוטים הביבליוגרפים של המודלים המשויכים לגישה האקלקטית, אם כי ניתן לראות כי מודלים אלו נוטים להידמות לתיאוריה הקוגניטיבית המודרנית. 

  טבלה 3.2: סוגים ומודלים בטיפול קצר-מועד: דוגמאות נבחרות 

 

4. מיון של טכניקות לטיפול קצר-מועד

כמצוין לעיל, על אף ההנחות התיאוריות ועל אף האסטרטגיות הטיפוליות האופייניות לכל אחת מהגישות המרכזיות, מרבית הטיפולים קצרי-המועד נוטים לדמות זה לזה. למעשה, לטיפולים אלו ישנם יותר נקודות דמיון מאשר נקודות שוני. עם זאת, הייחודיות והמומחיות של כל אחת מהגישות המרכזיות נקבעות על פי אותן נקודות שוני ספורות. נקודות אלו גורמות למודל מסוים להיתפס כמועדף יותר ממודל אחר במצבים נתונים מסוימים. טבלה 3.3 משרטטת את קווי הדמיון ואת קווי השוני. 

טבלה 3.3: מאפיינים משותפים ומאפיינים משתנים בטיפול קצר-מועד 

 
 

1. המאפיינים המשותפים של טיפול קצר-מועד

כפי שניתן לראות בטבלה 3.3 לעיל, לטיפול קצר-מועד ישנם 12 מאפיינים משותפים. להלן פירוט אודותיהם:

1. ההתערבות מוגשת באופן מיידי: בטיפול בשעת משבר, המטפל מוכרח לנצל חלון הזדמנויות צר ובמקרים רבים, חד-פעמי במצבים הכוללים רגישות מוגברת מצד הלקוח בשלב ההתחלתי של הטיפול. משמעות הדבר הינה שעל המטפל להתעלם מרשימת ההמתנה הביורוקרטית ולהשתדל להביא למצב, בו המטפל שמבצע את האינטייק יהיה המטפל שיבצע את הטיפול עצמו.

  מחקרים רבים אוששו את חשיבותו של חלון ההזדמנויות המיוחד המתואר. קיימים מחקרים המעידים על כך שהטיפולים שהתבצעו בשלב מוקדם הביאו להשפעה המקסימלית ביותר לאורך הזמן, בו המטופל היה במסגרת הטיפולית.

  חלון הזדמנות זה עתיד להתקיים בתחילתו של כל תהליך טיפולי קצר-מועד (ולא רק בטיפול בשעת משבר – המתרגם). עם זאת, מלבד במקרים של טיפול בשעת משבר, מודלים אודות טיפול קצר-מועד הינם איטיים יותר במעבר לטיפול עצמו, למרות שהם נוטים לפעול במהירות בהקשרים אחרים. סיפנאוס (1987) ומאן (1981), למשל, הסתמכו על סדרה של ראיונות שהתבצעו עוד לפני תחילת הטיפול ובמהלכם ההערכה מתבצעת בזהירות. הגישות הפסיכו-דינאמיות הדגישו את ההערכה המתבצעת על ידי מומחים ואילו גישות אחרות טענו שההערכה והטיפול הראשוני צריכים להתקיים יחדיו, בד בבד.

  הסיבה העיקרית להקצאת זמן מוגדר עבור הערכה מיוחדת נעוצה בכך שהמודלים המתמקדים בתהליך ההערכה מציבים הגבלות נוקשות על שערי הכניסה לטיפול קצר-המועד, כך שלא כל מטופל רשאי לקבל סוג טיפול שכזה. גישות אחרות, שגילו גמישות רבה יותר בקבלה לשעריהן, לא שרטטו זמן מוגדר עבור הערכה מפורטת ומנומקת ולכן, מגמתם הייתה להעניק טיפול עוד בתחילת התהליך וזאת לצד ההערכה. כלומר, שני התהליכים (טיפול והערכה) משולבים זה בזה עוד בשלב ההתחלתי.

  בודמן וגורמן (1988) המליצו למטפלים לבצע מספר פעולות בכדי להעלות את סיכויי ההצלחה ביצירת הקשר הראשוני ואלו הן:

1. לבצע שיחת טלפון ראשונית בכדי להתחיל את הטיפול ואת המיקוד.
2. לנסות לזהות את התמה הבעייתית הנוכחית.

3. לקחת יוזמה אקטיבית עוד מההתחלה, תוך העברת מידע בצורה טנטטיבית (גישושית – המתרגם).
4. במידה והדבר אפשרי, מומלץ לערב אחרים משמעותיים בחיי הלקוח.
5. לגוון בשיטות הראיון – בתחילה לבצע מספר רב יותר של ראיונות ועם הזמן, להתמקד יותר ויותר בבעיות ובפתרונן.
6. לחלק משימות ושיעורי-בית לביצוע מחוץ לחדר הטיפולים.
7. לבטא אמונה אמיתית בכך שהלקוח יכול להיעזר על ידך בזמן הקצר העומד לרשותכם.
2. הרצף הטיפולי מוגבל בזמן: המאפיין המשותף לכל המודלים בטיפול קצר-מועד הינו שהם מוגבלים בזמן. אמנם, יש שוני בכמות הראיונות שיתבצעו, יש שוני בהיקף הזמן שיוקדש לטיפול בלקוח ויש שוני במרווחי הזמן בין טיפול לטיפול, אולם כל הטיפולים קצרי-המועד הינם זמניים והלקוח אמור להיות מודע למגבלות הזמן, עוד מתחילת הטיפול.

  גם כעת, איננו יודעים מהו אורך הזמן האופטימלי לטיפול אפקטיבי. בסקירת מחקרים רבים בנושא זה, עולה כי ישנה יותר מהמלצה אחת לגבי אורך הטיפול המומלץ וזאת בהתאם לסוג הבעיה, לסוג הלקוח, למסגרת (Setting – במקור) הטיפולית או לגורמים אחרים. הדרך לבחירה במגבלת הזמן הספציפית הינה שרירותית ברובה. המגבלות נגזרות משילוב מסוים של ניסיון מקצועי, שיקולי עלות ארגונית, סגנונו של המטפל, תובנות של השכל הישר ומטרת מערכת היחסים הטיפולית. בנקודת הזמן הנוכחית, נראה כי אורך הטיפול הנפוץ הוא בין 5-15 פגישות.

  בספרות המקצועית, כמעט ולא מדווחות התנגדויות של הלקוחות לקביעת מגבלות הזמן. ישנן ראיות מועטות לכך שכאשר הלקוחות אכן העלו שאלות באשר למגבלות הזמן – הדבר היה טמון בכך שהם חוו בעברם טיפול ארוך-טווח, אותו הם העריכו כחיובי ולכן, הם העדיפו להמשיך ולחוות סוג טיפול שכזה. ממצאים מחקריים מלמדים כי לקוחות מסוימים העדיפו שהיקף הטיפול יכלול 1-2 פגישות נוספות (מעבר ל- 5-15 הפגישות המתוכננות – המתרגם). ממצא זה היה אופייני בעיקר לנשים. גברים נטו להעדיף הסדרי טיפול דמויי-עסקים, הכוללים מעט ראיונות ולכן, נשירתם הייתה נמוכה יותר לעומת הנשים. עם זאת, ממצאים אלו בטלים בשישים, מאחר ויש – כאמור - מעט מאוד מידע אודות אורך הטיפול המומלץ ולא ניתן לנסח כללים ברורים בהקשר זה.

  ההתנגדות המהותית למגבלות הזמן של הטיפול קצר-המועד הועלתה מצד אנשי מקצוע, שהעלו שאלות סביב האופטימליות של הטיפול קצר-המועד, שכן הם טענו כי במסגרת טיפולים אלו, השינוי בקרב הלקוחות עלול להיות מצומצם, השירות שיינתן עלול להיות מינימליסטי והשיקול המנחה העיקרי עלול להיות שיקול עלות-תועלת. מתוך כך, נובע החשש שמא הלקוחות העניים ביותר, המדוכאים ביותר והנזקקים ביותר יועברו למסלול לטיפול קצר-מועד, ואילו הלקוחות האמידים יותר – יקבלו טיפול ארוך-טווח, שכן הם יוכלו לשלם בעבורו. טענות לגיטימיות אלו קיימות כיום בכל ההתמחויות הרפואיות והשירותיות, בהם הביקוש עולה על ההיצע. בתחום הפסיכותרפיה קיימת סוגיה נוספת, הבאה לידי ביטוי בכך שתוצאות הטיפול הפסיכותרפי הן סמויות ולא קיימת עדות חד-משמעית לכך שככל שהטיפול ארוך יותר – כך הוא טוב יותר. האמור לעיל תקף בעיקר לפסיכותרפיה במרפאות בקהילה, או במסגרות אחרות המעניקות טיפול פסיכותרפי דומה לבעיות דומות.

  בכדי ללמוד על ההבדלים האמיתיים בתוצאות בין טיפול קצר-מועד לבין טיפול ארוך-טווח, יש לבחון בקפדנות את הנתונים הקיימים בידינו, שכן בקרב לקוחות הפונים לטיפול בסוכנויות של עבודה סוציאלית, הטיפול לעיתים איננו התנדבותי (מרצון חופשי – המתרגם); הלקוחות מקבלים שירותים של ניהול מקרה (Case-Managing – במקור); הלקוחות זקוקים להפניה ולהנחיה באשר למשאבים בסביבה; וכן הם מקבלים שירותים פרקטיים (חומריים – המתרגם), הנלווים לטיפול התומך ולמערכת היחסים הטיפולית.

  ישנן שאלות נוספות בנוגע ליישום עקרונות הטיפול קצר-המועד בקרב לקוחות שבעיותיהם אינן מתאימות לפנייה לסוכנויות בקהילה, או ללקוחות שאינם מקבלים כלל שירות מסוכנויות בקהילה. אנו מתייחסים בהקשר זה לפרטים ולמשפחות המקבלים שילוב של טיפול ושירותים סביבתיים, כגון: התערבויות תומכות מסוג כלשהו – משירותים להגנת הילד עד לשירותים להגנת הקשיש; מטיפול בילדים נפגעי התעללות עד לטיפול במתעללים עצמם; משירותים הניתנים לאסירים בשל נהיגה בשכרות ועד לשירותים המוענקים לאנשים שנאסרו בשל התמכרות לסמים וכן הלאה. במודל לטיפול ממוקד, מצוין כי הטיפול קצר-המועד ניתן לביצוע במקרים רבים של התערבות בקרב לקוחות שלא פונים מיוזמתם לקבלת טיפול ולאותם הלקוחות המטופלים בעיקר בשירותים תומכים, הכוללים אספקת משאבים (כגון: שירותים סוציאליים קלאסיים – המתרגם).

  קיימות סוגיות מורכבות באשר להתייחסות הטיפולית באותם מקרים. ממצאים מחקריים מסוימים תומכים בהתייחסות טיפולית ארוכת-טווח לסוגים מסוימים של מחלות נפש, אך לא קיימים ממצאים סביב ההצלחה של אותם טיפולים במקרים של עבריינים הנמצאים במסגרות תקון, המאופיינים בטיפול סמכותני ובשליטה חברתית. סוגיות נוספות מתרחשות במקרים של לקוחות רב-בעייתיים, המופנים לטיפול באופן לא-רצוני. לחברה יש אחריות על שליטה, על תיקון, על חינוך ועל פיקוח סביב אנשים שלכאורה מסוכנים לעצמם ולאחרים, כגון: אימהות בגיל הטיפש-עשרה או מכורים לסמים. ובכל זאת, החברה המערבית מאמינה שיש לספק שירותים סוציאליים ניאותים גם לאנשים שמזלם לא שפר עליהם. במקרים אלו, עלולות להתגלות סתירות רבות וייתכן ויהיה קשה להתמודד עימן. אכן, לא פשוט להגיע לפילוסופיה של עזרה ושל טיפול תחת תנאים של משאבים תקציביים מוגבלים, קריטריונים טכניים נוקשים וכל זאת תוך מתן כבוד לזכויות אדם.

  המידע המחקרי הקיים מתוך הספר "פרויקט הטיפול הממוקד" ומתוך מקורות אחרים חולש על טווח רחב של פרויקטים טיפוליים והוא קורא לבצע טיפול קצר-מועד עם מרבית, אם לא עם כל, הלקוחות שהוזכרו לעיל. במידה והעלויות התקציביות ומדיניות הסוכנות יאפשרו זאת, או אף ידרשו זאת, ובמידה והלקוחות יבקשו לקחת חלק בסוג מתמשך של התערבות – תמיד ניתן יהיה להאריך את הטיפול ולהציע אפיזודות טיפוליות נקודתיות בהתאם לסוגיות שהלקוח ייתקל בהן. בין אם נאהב זאת ובין אם לאו, העלות היא זו שתכתיב את ההתערבויות קצרות-המועד ולכן, אנו צריכים לנצל את ההתפתחות הנוכחית של טכנולוגיות הטיפול קצר-המועד, בכדי להפיק מהן את המיטב. בנקודה זו, נראה שהמסקנה העיקרית היא שטיפול קצר-מועד הינו טיפול אפקטיבי ביצירת שינוי התנהגותי רצוי בתוך זמן קצר.

3. הבעיות מוגדרות בתחילת הדרך: ו -
4. המיקוד שנבחר בתחילה נשמר לאורך כל הרצף הטיפולי: שתי טכניקות אלו (3+4 – המתרגם) נידונות יחדיו, מאחר ולא ניתן להפריד ביניהן ברמה הפרקטית. הגדרת הבעיה ושמירה על המיקוד הינן שתי פרוצדורות אופייניות לטיפול קצר-מועד והן מהוות את הבסיס לכל שאר הפעולות. מטפלים רבים שפעלו בטכניקת הטיפול קצר-המועד מאמינים ששתי הפרוצדורות הללו הן אלו שיכולות להכריע האם הטיפול יהיה יעיל או לאו.

  מרבית הכתבים הקליניים אינם מבחינים בין הגדרת הבעיות לבין שמירה על המיקוד. הגדרת הבעיה נוטה להתבצע תחת המסגרת של הבחירה במוקד הטיפול. למעשה, שני ההיבטים הללו מתמזגים זה בזה. בסקירה זו, ראיון זה יופרד לשני חלקים, מאחר וקל יותר לנסח את המוקד ולאחר מכן, לשמור עליו. הגדרת הבעיה במונחים של זהותה, תכונותיה הספציפיות, איכותה, תדירותה וחומרתה תוכל לאפשר ללקוח ולמטפל לנסח רציונל מובן להצבעה על המוקד שיהווה את הבסיס של הטיפול ובכך, להעלות את המוטיבציה להתמודד עם הבעיה.

  כל מודל לטיפול קצר-מועד מתנקז לרגע הראשוני, שלרוב מתרחש עוד בראיון הראשון, שבו ישנה הסכמה בין המטפל לבין הלקוח אודות הבעיה שתהווה את המוקד או את המטרה של כל תכנית ההתערבות. יש להביע במילים הסכמה הדדית זו על הבעיה ועל המוקד, יש להגדירה באופן מדויק ולאחר מכן, יש לקבוע את היקף הזמן שיוקדש לה. תפיסה זו סביב הגדרת הבעיה מהווה מאפיין אוניברסלי של הטיפול קצר-המועד, אך ניתן לבצעה במגוון שיטות, התלויות בתפיסות העולם של מפתחי המודלים ושל התיאוריה הבסיסית, עליה מתבססת גישת הטיפול קצר-המועד.

  התהליכים להגדרת הבעיה טעונים קיום ראיונות ראשוניים הבוחנים את הדרך בה הלקוח תופס את בעייתו ואת מצב הבעיה עימה הוא מתמודד. במילים אחרות – על המטפל להקפיד על האזנה מלאה, בראש פתוח ובגישה טנטטיבית. המטפל מצופה להיעזר בתיאוריו של הלקוח בכדי לטוות הערכה כוללת, שתוכל לענות על שתי שאלות:

1. מה הלקוח אומר למעשה? מהי כוונתו האמיתית? מהו החלק החשוב ביותר בבעיה הנוכחית המוצהרת?
2. מתוך המצב הכללי של הבעיה, מהו הטבע של הסוגיה המרכזית כרגע?

        נקודת המבט הבסיסית של המודל הספציפי מאפשרת למטפל לבצע הערכה מסודרת. כך, במידה והוא יבחר לפעול ברוח הגישה האקלקטית, עליו להתייחס למספר תיאוריות ומסגרות מושגיות, תוך הקשבה מלאה ללקוח.

  שמירה על מוקד הטיפול דורשת מהמטפל לבחון את התקדמותו של הלקוח בנרטיב של הראיון. כלומר, עליו לבחון את טיעוניו של הלקוח, את תגובותיו, את שאלותיו ואת סיפורו. המטפל צריך להתמקד בסוגיות הרלבנטיות למטרה ולבעיה. במידה ועולות סוגיות שאינן רלבנטיות, עליו לזכור שהן עשויות להיות רלבנטיות בהמשך, אולם בנקודת זמן זו – הוא עשוי שלא להבינן כראוי ולא לקבל מספיק מידע לגביהן בכדי להבינן. משמעות הדבר, שעליו להתמקד בסוגיות הרלבנטיות בלבד בכל נקודת זמן ספציפית.

  במידה והלקוח יתבקש להסביר את הרלבנטיות של סיפור מסוים למוקד הטיפולי, ייתכן והוא יצליח להסביר האם התמה הזו אכן רלבנטית או לאו. במידה והיא אינה רלבנטית, על המטפל לברר האם התמה הנוכחית סוטה מהבעיה ומהמוקד, או שהיא מוסיפה להבנה לגביהם. המטפל צריך לברר האם יש סיבה הגיונית לכך שהטיפול יחרוג מהמוקד שנקבע מראש. במרבית המקרים, כמעט ואין סיבה לעשות זאת ועל המטפל להמשיך ולעסוק במוקד הבעיה ולא בבעיות אחרות.

  במקרים רבים, הלקוחות קופצים מנושא לנושא ללא הבחנה. בעידן הנוכחי, אנשים רגילים עוד מילדותם לקפוץ מנושא לנושא בעת דיבורם. אנשים שנוטים להיות שמורים, לאקוניים ומאופקים בדיבורם, נתפסים לעיתים כאנשים מוזרים ובמקרים אחרים, אף כאנשים הסובלים מהפרעות. אנשים המוגדרים כנורמאליים נוטים לגוון בדיבורם ולצד נושאים רציניים, עשויים לדבר גם על נושאים שאינם קריטיים. בטיפול קצר-מועד, עם זאת, המטפלים נדרשים להקפיד על כך שהלקוחות ידברו רק על נושאים רלבנטיים לבעיה המוצגת ויימנעו מדיבורי-סרק, שאינם תורמים להבנה. על המטפל להשתמש בכישורי הראיון הרגישים לאדם שמולו בכדי לכוון את הדיון בחזרה לנושא הראשי.

5. פתרון הבעיה מתקדם באופן שיטתי: בפרקטיקה הנוכחית, מרבית הטיפולים מתקדמים באופן שיטתי יחסית. במידה והדבר לא היה כך, אזי מדובר היה בפעולה מקצועית בעייתית. בטרם הימים של תשלום עבור הטיפולים מטעם צד ג' (הממשלה וכו' – המתרגם), שקרוב לוודאי עדיין מתקיימים גם כיום ברמה כזו או אחרת, המטפלים הפועלים בגישה הפסיכו-דינאמית נוטים להיות רגועים יחסית בהבניית הטיפול, נוטים להיות אדישים במידה מסוימת ונוטים להקדיש זמן רב לבניית מערכת היחסים הטיפולית. אין ספק שבניית מערכת יחסים טיפולית חיובית הינה הכרחית להשגת תוצאות טובות, אולם למרות שתהליך זה לוקח זמן, יש מקום לזרזו.

  בסקירת הספרות המודרנית, לא ניתן למצוא המלצות חותכות לעידוד הארכת זמן הטיפול והראיון. במקום זאת, העצות הכתובות מצידם של מחנכים ומדריכים נוטה להיות לטובת הבניית זמן, בין אם הטיפול יהיה קצר-מועד ובין אם הוא יהיה ארוך-טווח. עם זאת, נדמה כי הנושא העיקרי איננו מענה על השאלה כיצד מבנים את הטיפול, אלא מענה על שאלה אחרת: האם המבנה צריך להיות נוקשה או גמיש? מבנה נוקשה כוונתו מתן אפשרות מצומצמת יותר לביצוע החלטות ייחודיות מצד המטפלים ולפיכך, עליהם להשתמש בתהליכים קבועים מראש. מבנה גמיש כוונתו הרשאה לבצע שיפוטים אינדיבידואליים וכן מידה רבה יותר של גמישות ושל אלתור בביצוע הטיפול.

  טכניקות שיטתיות בטיפול קצר-מועד לרוב כוללות הבחנה ברורה בין ההתחלה, בין האמצע ובין הסוף בטיפול.

  (1)   ההתחלה כוללת:

• זיהוי הבעיה.
• הערכת העבודה הטיפולית.
• החלטה על קיום מערכת יחסים חיובית בין המטפל לבין הלקוח.

• ניסוח חוזה טיפולי בין המטפל לבין הלקוח, הכולל את ההבנה ההדדית של הדרך בה הטיפול יתקיים, של מטרות הטיפול ושל תחומי האחריות של המטפל ושל הלקוח – ביחד ולחוד. החוזה הטיפולי יעסוק גם בתכנון של ההיבטים הבאים:

1. מטרות חלופיות או פתרונות אחרים.
2. החלטה על פתרונות מועדפים ועל פתרונות אלטרנטיביים.
3. קביעת לו"ז הטיפול, החלטה על סדר העדיפויות וארגון המשאבים והתשומות.

2. האמצע כולל:
   • יישום התכנית.
   • משא ומתן לגבי המשאבים.
   • שינוי התכנית, במידה ויש בכך צורך.
   • פיתוח דרכי פעולה (כגון: משימות).
   • תמיכה בביצועים (הערכה מעצבת – המתרגם).
   • ניטור ו-וידוא קיומו של התהליך.
3. הסוף כולל:
   • פרידה.
   • סידור לקראת פעולות המשך, בדיקת התהליך ופגישות לעידוד.
   • הערכת התוצאות (הערכה מסכמת – המתרגם).
6. המטרות הינן ספציפיות יחסית: המטרות של הטיפול הספציפי עשויות להיות הכחדת או הפחתת התנהגות מסוימת כלשהי ושינויה; המטרות עשויות להתייחס לבעיה ספציפית אחת או למערך של בעיות הקשורות ביניהן קשר הדוק; המטרות עשויות להתייחס לחלקים ספציפיים של מצב הבעיה באופן כללי; המטרות עשויות להתייחס גם להתנהגויות מוגדרות ותחומות, לעמדות ולרגשות. כל סוגי המטרות הללו, המאפיינות את הטיפול קצר-המועד מובחנות מכל גישה כללית אחרת, המכוונת ליצירת שינוי נרחב באופי, באישיות ובסגנון החיים של האדם.
7. ראיון הלקוח הינו ממוקד ודן בהווה: במידה וישנה הסכמה על כך שהראיונות יתמקדו בבעיה המוגדרת, טכניקת הראיון צריכה להיות ממוקדת במטרה הטיפולית ועל המטפל להיזהר שלא לחרוג מנושא זה. במודלים פסיכו-דינאמיים, המנסים להתייחס לבעיה מסוימת הנתפסת כנגרמת או כקשורה קשר הדוק לדפוס מובהק מן העבר, החקירה של סוגיות העבר תיקבע על פי הקשר בין אותן סוגיות לבין הבעיה המרכזית והנוכחית המהווה את מטרת הטיפול קצר-המועד.
8. סגנון הראיון הינו ישיר ואקטיבי: התנהגות המטפל נוטה להיות נמרצת ואנרגטית. מטפל שיפעל באותן טכניקות, יהיה:

• מבהיר.

• מפרש.
• מסביר.
• מנחה.
• יוזם.
• יועץ / מציע.
• מחלק ללקוח משימות או שיעורי בית בין טיפול לטיפול.

  רמת האקטיביות של המטפל תלויה בשיפוטו המקצועי, תוך התחשבות בתגובותיו של הלקוח. רמת האקטיביות תיקבע גם על ידי הקווים המנחים של המודל הספציפי.

  סגנון הראיון הבסיסי של הטיפול קצר-המועד מאופיין במטפל כן וישיר, אך לא במטפל מתערב יתר על המידה. דיון מורחב על שיטות הראיון יופיע בפרק 10 בפרק זה.

9. יש להקפיד על הערכה מוקדמת ככל האפשר: הערכה בטיפול קצר-מועד מתבצעת עוד בשלב ההתחלתי של הטיפול. ההערכה מתייחסת להווה, מלבד במקרים מסוימים של מודלים פסיכו-דינאמיים, כגון אלו של סיפנאוס (1987) ושל מאן (1981).

   יש צורך בכישורים קליניים גבוהים בכדי לבצע הערכה מוקדמת בצורה ניאותה. לפיכך, על המטפלים לעבור הכשרה והתנסות פרקטית בכדי להימנע משיפוטים שגויים בנוגע למצבו של הלקוח ובנוגע לפעולות שניתן לבצע באופן אפקטיבי כעת.

10. הפרקטיקה הינה גמישה: מודלים מודרניים של טיפול קצר-מועד הינם מובנים יותר לעומת הגישות המסורתיות המפוזרות-משהו. לטיפול קצר-המועד קיימים סוגים מגוונים, בהתאם למודל הספציפי שנבחר לטפל בבעיה המסוימת. עם זאת, למבנה הראיון יש נטייה להפחית מגמישותו של המטפל, כאשר הוא נדרש לעיתים לפעול באופן מלא על פי מודל מתואר-היטב.

  ובכל זאת, יש לשמור על מידה מסוימת של גמישות טיפולית ושל חופש לבצע שיפוטים קליניים מסוימים. כיום, עדיין לא קיים מודל המסוגל לכסות כל אירוע אפשרי בזמן ניתוח המקרה והערכתו ולכן, ישנו כר נרחב לשימוש בשיפוטים מקצועיים ובידע הנובע מניסיון. למעשה, המטפלים נדרשים להיות יזמים ויצירתיים, בכדי לפתח עוד ועוד את המודל לפיו הם פועלים באופן כללי. כך הם יוכלו להבטיח שהמודלים של הטיפול קצר-המועד לא יהפכו לגימיקים ולטריקים זולים.

11. יש מקום נרחב לוונטילציה: כל המודלים העיקריים מעניקים ערך רב לוונטילציה המתקיימת במהלך הטיפול כצעד להרגעת המתחים. בטיפול קצר-מועד, הטיפול צריך לאפשר וונטילציה במסגרת ברורה. עם זאת, במידה והביטוי הרגשי והשחרור הרגשי של הלקוח מובילים לתחושות של קושי, של עייפות, של דכדוך וכדו' – ייתכן והדבר מעיד על כך שלמטפל חסרים משאבים שיוכלו לסייע ללקוח לחולל שינוי במצבו.
12. מערכת יחסים חיובית בין המטפל למטופל ממנפת את סיכויי ההצלחה של הטיפול: כל הטיפולים קצרי-המועד מתבססים על אמון הדדי בין המטפל לבין הלקוח. מודלים אלו רואים באמון ההדדי כהכרחי לטובת קיום תהליך תקין של טיפול קצר-מועד. עם זאת, הטכניקות לעידוד האמון בין המטפל לבין הלקוח שונות בין המודלים השונים.

 

2. המאפיינים המשתנים של טיפול קצר-מועד

כפי שניתן לראות בטבלה 3.3 לעיל, לטיפול קצר-המועד ישנם 5 מאפיינים משתנים. להלן פירוט אודותיהם:

1. יש שוני בקריטריונים לבחירת הלקוחות: הקריטריונים לבחירת הלקוחות שונים בין המודלים, בהתאם להחלטות אודות הגדרת הבעיה ואודות המוקד הטיפולי. בחירת הלקוחות בטרם היישום של מודל מסוים לטיפול קצר-מועד תלויה בתנאים המהווים את הבסיס לכל מודל ובהחלטות האינדיבידואליות שהמטפלים מקבלים, כאשר הם מנסים להתאים בין המקרה הניצב בפניהם לבין עקרונות המודל. מפתחי המודלים הגדירו מלכתחילה אילו בעיות יוכלו להיחשב כמתאימות למודל שהם ניסחו. הגדרת הבעיות מהווה חלק אינטגרלי לזיהוי סוגי האנשים שיוכלו להיחשב כמתאימים לטיפול תחת הנחיות המודל. באופן כללי, ההתייחסות לאדם וההתייחסות לבעיה מהווים שני היבטים של אותו תהליך הערכה.

   יש לציין כי רק לעיתים רחוקות, המטפלים פועלים במדויק על פי הקווים הכללים שנוסחו על ידי מפתחי המודלים, שכן לרוב הם מתאימים אותם להקשר הנוכחי, מוסיפים להם היבטים, מורידים מהם היבטים או משנים את הסדר הפנימי של המודלים וזאת במטרה להתאים את המודלים לקבוצת לקוחות שלא זוהתה בתחילה כקבוצה מתאימה. מנקודת מבט פרקטית, כל המודלים פותחו בהתאם לתחומי בעיה נבחרים או לקבוצות אוכלוסייה על פי החלטות המפתחים. המטפלים מותחים, כאמור, את קווי המודלים, מאחר והם תמיד מנסים לפתח שיטות טובות יותר להתמודדות עם בעיות פסיכו-סוציאליות שונות.

   המפתחים מנסחים את טיעוניהם לגבי הקריטריונים לבחירה באמצעות תהליך של שילוב גורמים, בהתאם לשיפוטיהם המקצועיים. הם לרוב מתייחסים ל: (א) שיפוטים סביב ההולמוּת של המודל, כפי שניתן להסיק מתוך הניסיון הקליני ומתוך המחקר שבוצע על ידי מפתחי המודלים ועמיתיהם; (ב) שיפוטים סביב ההולמוּת של המודל, הנובעים מתוך תיאוריות תומכות, כגון ביהביוריזם, פסיכואנליזה ופסיכולוגיה קוגניטיבית; (ג) מצבים, בהם קיימים ממצאי מחקר זמינים המשווים את התוצאות של המודלים החדשים לעומת מודלים מתחרים.

   מרבית טיעוניהם של המפתחים סביב ההולמוּת מבוססים בעיקר על הניסיון הקליני ועל המחקר הקליני. תנאי זה מהווה את התוצאה של פרויקטים קליניים ארוכי-טווח ושל מחקר השוואתי שבוצע באקדמיה. המחקר הראשון שערך השוואה ניאותה בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לבין טיפול פסיכותרפי תוך-אישי התבצע על ידי המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית (NIMH). מחקר זה בדק את ההבדלים בין הטיפולים שקיבלו מטופלים החווים דיכאון עיקרי (דיכאון מאז'ורי – המתרגם). קבוצות ההשוואה היו מטופלים שקיבלו אימיפראמין (תרופה להפחתת דיכאון – המתרגם) לצד טיפול קליני ולעומתם מטופלים שקיבלו תרופת פלצבו (תרופת דמה – המתרגם) לצד טיפול קליני. בעשור האחרון, המחקר הפסיכותרפי חשף את הטווח המלא של הקשיים בסוגי הטיפול השונים והצמיח ידע חדש באשר למתודולוגיה ולתוצאות הטיפול.

   ההמלצות לפרקטיקה שנוסחו על ידי מפתחי המודלים בנוגע לבחירות שעל המטפל לקחת במסגרת המודלים באות לידי ביטוי בהחלטות בנוגע לבעיות שיש לטפל בהן (כלומר: זיהוי הבעיה) ובנוגע למוקדים הטיפוליים המומלצים. במילים אחרות, במידה והבעיה מוערכת כמתאימה לעבודה תחת הנחיות המודל המסוים; במידה והבעיה מנוסחת בהתאם; ובמידה וניתן לנסח מוקד טיפולי הולם – אזי הלקוח יוכל לקבל טיפול ברוח המודל שנקבע.

   מפתחי המודלים לרוב ממליצים באילו אוכלוסיות יש לטפל באמצעות המודל ובאיזה מוקד טיפולי יש לבחור מתוך שלל המוקדים. במידה והלקוח מתאים לתפיסותיהם של המפתחים, אזי המודל יוכרז כמתאים לטיפול בו. גורמים חיצוניים נוספים מהווים חלק חשוב בהחלטה לגבי ההולמוּת של המודל עבור הלקוח או לחילופין, ההולמוּת של הלקוח עבור המודל. גורמים אלו יהיו קשורים בהעדפותיו של המטפל, בסוג הסוכנות, באופנה הקיימת סביב הטיפולים, באורכה של רשימת ההמתנה, בהחלטות לגבי העלות וכן הלאה.

   דרך נוספת לבחירה בלקוחות עבור המודל קוראת למטפלים לשמור על עמדה פתוחה. כלומר, ניתן לומר שבמסגרת גבולות רחבים, כל בעיה בחיים תוכל להיתפס כמתאימה וזוהי אחריותו של המטפל להדריך את הלקוח בדרך לעיצוב הבעיות ולניסוח המוקדים הטיפוליים. עמדה פתוחה זו אופיינית למודל הטיפול הממוקד (נושאו של ספר זה) ולמודל של גארפילד (1989).

   טבלה 3.4 מסכמת את נקודות השוני בין המודלים הנבחרים סביב בחירת הלקוחות. טבלה זו מציגה את ההחלטות של כל מודל לגבי הגדרות הבעיות ולגבי המוקדים הטיפוליים.

   כיום, העדויות המחקריות מלמדות על כך שטיפול קצר-מועד מתאים בעיקר לאנשים הסובלים מהפרעות נפשיות קלות עד בינוניות, שהם מרבית סוגי הלקוחות המופנים למרפאות-חוץ פסיכיאטריות או לסוכנויות דומות. עם זאת, טיפולים קצרי-מועד הותאמו גם למקרים של לקוחות עם בעיות כרוניות מסוגים שונים. התאמות אלו פותחו באמצעות גיבוי מחקרי ניכר, אך כיום טיפול קצר-מועד מחוץ למרפאות מתבצע בעיקר בהתאם לשיפוטים קליניים ולניסיון של המטפלים.

טבלה 3.4: נקודות השוני בבחירת הלקוחות, בדרך בה הבעיות מוגדרות ובמוקד הטיפול

 

 

2. יש שוני בקבלת ההחלטות לגבי סיום הטיפול: סיום הטיפול מהווה את הצד האחר של מגבלות הזמן. כל הטיפולים קצרי-המועד יוצאים מנקודת ההנחה לפיה הלקוח צריך לדעת בתחילה מהם מגבלות הזמן. כמו כן, עליו לדעת שהטיפול יהיה קצר-מועד. כך, סיום הטיפול צריך להיות מודע ומובן כבר מההתחלה. ההבדלים בין המודלים השונים בנוגע לפרידה אינם כה גדולים. מטפלים, הדוגלים בשיטת הטיפול קצר-המועד, צריכים ללמוד להיות תקיפים ונחושים באכיפת מגבלות הזמן ועליהם להקפיד שלא לאפשר לטיפול להתמשך ולא להסתיים. טבלה 3.5 משרטטת את הפרמטרים השונים במודלים העיקריים וזאת על מנת לתאר את השונות הקיימת בין המודלים בכל הנוגע לתכניות סיום הקשר.

טבלה 3.5: נקודות שוני בתכניות לסיום הטיפול

 

3. יש שוני בהתייחסות לבעיות הנסתרות: מטפלים, הדוגלים בגישת הטיפול קצר-המועד, מתנגדים לאמונות הבסיסיות בתחום הטיפולי, לפיהן ישנן השפעות נסתרות רבות של בעיות הקיימות מתחת לפני השטח. סטודנטים ומטפלים הנוקטים בגישת טיפול מתוכננת וממוקדת נוטים להביע חשש מכך שאין להם די זמן לחקור ולבדוק מתחת לפני השטח, על מנת להכיר את הבעיות הנסתרות. מטפלים רבים מאמינים ברעיון לפיו שיפור טוב ומתמשך נובע מהשגת ידע מקיף אודות הגורמים לבעיה. לפיכך, הם סבורים שההתערבות צריכה להתבצע גם בכדי לברר גורמים אלו, שאם לא כן – השינויים לא יהיו לאורך זמן והבעיה עלולה לצוץ מחדש בהמשך חייו של האדם. המונח "החלפת הסימפטום" (Symptom Substitution – במקור) הינו המונח בו משתמשים בכדי לזהות את התופעה המתוארת.

         הספרות המקצועית אודות "החלפת הסימפטום" נסקרה על ידי פישר וגרינברג (1977). החוקרים הצביעו על כך שפרויד טען שהתובנה היא הכרחית בכדי להשיג ריפוי מלא ומתמשך מהסימפטומים ובכדי להביא לשינוי התנהגות. בהתאם לכך, פרויד טען כנגד דרכים ישירות יותר של התמודדות עם סימפטומים. תפיסה זו עמדה במרכזו של ויכוח סביב השאלה האם שינויים משמעותיים יוכלו להתקיים, ללא השגת תובנה מלאה. ההשערה העומדת בסיס הטענה הזו היא שהסרת סימפטום מסוים מבלי לטפל בסיבה שגרמה לו - תוביל להופעה מחדש של הסימפטום הבעייתי או ליצירתו של סימפטום חדש.

         ישנן בעיות רבות בגישה הטיפולית, המוזכרת במערך ההשערות הללו. המושג (החלפת הסימפטום – המתרגם) נוטה להיות מבוסס בחלקו על תיאוריית הדינאמיקה של האנרגיה ההידראולית, המהווה חלק ניכר ממדעי הטבע והפיזיקה, ממנה פרויד שאב רעיונות רבים בתחילת דרכו המקצועית. ההשערה היא ש"כוחות" הרגשות האנושיים פועלים כלחץ הידראולי על האדם, כפי שניתן לראות למשל בארובה ביתית. מדובר באנלוגיה מעט יוצאת דופן במדע המודרני. חוקרים מודרניים אינם מסכימים ביניהם על ההגדרות של הסימפטומים ועל הסיבות המדויקות של ההיבטים הפסיכו-סוציאליים האנושיים. לפיכך, להערכתנו - החלפת הסימפטום הינה תופעה נדירה, אם היא בכלל קיימת במציאות. החלפת הסימפטום יכולה להיתפס כאמצעי להתייחסות לספרות הפילוסופית רחבת-ההיקף הקשורה להבנת המשמעות של האירועים האנושיים הבעייתיים ובעיקשות של הפעולות האנושיות. כך, נשאלות השאלות: האם התנהגויות בלתי רצויות אכן מהוות סימפטומים? האם מחשבות בלתי רצויות אכן מהוות סימפטומים? מהיכן סימפטומים אלו מגיעים ולהיכן הם מגיעים, כאשר הם נעלמים? בקצרה, האם האנשים משתנים? מתי הם משתנים? מדוע הם נשארים כפי שהם?

         רצונו של המטפל להשפיע על בעיות נסתרות הינו רצון מובן, אולם לא תמיד אפשרי. במספר סוכנויות לטיפול בקהילה, ייתכן ותהיה הסכמה יחסית בין אנשי הצוות בנוגע לאבחון ולטיפול בסימפטומים אלו. יותר מכך, לקוחות התופסים עצמם כמתמודדים עם מחלת נפש עשויים להיות אף הם שותפים להערכות הצוות בנוגע לסיבות למחלת הנפש ועשויים להסכים שעליהם להגיע לתובנה עצמית. כאשר ישנו קונצנזוס מסוג זה, לא צפויות להתגלות בעיות בהתמודדות עם הבעיות הנסתרות, שכן ניתן יהיה להגדירן ולטפל בהן.

         עם זאת, מרבית הפרקטיקה הטיפולית עוסקת דווקא בלקוחות שבעיותיהם מצויות בחלקים של חייהם, הכוללים סיבוכים בינאישיים מלחיצים וכן דרישות מלחיצות מהסביבה. ייתכן ולקוחות אלו ייחשבו על פי המדדים הקליניים כנפגעי נפש, אך גם ייתכן והמצב אינו כך במציאות. כלומר, יש סיכוי שהפרעותיהם הרגשיות-קוגניטיביות נובעות יותר מהטבע של תפקודם החברתי ופחות ממחלת נפש כלשהי. לדוגמא, ישנם לקוחות הנוטלים סמים או הצורכים אלכוהול - כשחלק מהם עלולים להתנהג בצורה אלימה כנגד ילדיהם ובני-זוגם; ישנם לקוחות הלוקחים חלק בחבורות רחוב אנטי-סוציאליות; ישנם כאלו שחולים במחלות רפואיות-סוציאליות, כגון איידס; ישנם כאלו המהמרים באופן כפייתי; ישנם לקוחות החווים בדידות ועצבות ובשל כך, אינם מסוגלים לקחת חלק משמעותי בחיים החברתיים; ישנם בני-נוער המביאים ילדים לעולם, מבלי שהם מסוגלים לטפל בהם כיאות; לנושרים מבתי הספר חסרים כישורים לימודיים, חברתיים ותעסוקתיים בכדי למצוא פרנסה בחברה הטכנולוגית בת-זמננו.

         טיפולים קצרי-מועד מייצגים את המגמה הנוכחית של התמקדות בבעיות המתייחסות להווה. ובכל זאת, מודלים שונים מאופיינים בנקודות מבט שונות בנוגע לתפקידן של הבעיות הנסתרות. המודלים לטיפול קצר-מועד, שנתפסים כקרובים ביותר לגישות הפסיכואנליטיות המסורתית, הם אלו המתייחסים יותר לבעיות הנסתרות. הגישות של מאן (1981), של סיפנאוס (1987) ושל באוור וקובוס (1987) מתייחסים באופן ברור לבעיות נסתרות, כפי שאלו מוגדרות בתיאוריה הפסיכואנליטית. פרוטוקולי הטיפול שלהם קוראים להתמקדות ישירה בבעיות הנסתרות הללו, כפי שהן משתקפות בהווה. בכך, מודלים אלו מדגישים את העבר של הבעיה כאמצעי להבנת צורתה הנוכחית ולכן, בזמן הטיפול – יש התייחסות הן להווה והן לעבר.

         פסיכותרפיה בינאישית קצרת-מועד במצבי דיכאון (המודל של קלרמן ועמיתיו משנת 1984 – המתרגם) מתארת בבירור את המיקוד על ההווה, אולם קוראת גם לעסוק בבעיות של תפקוד בינאישי לקוי, במצבים של אבל, של קונפליקטים בינאישיים, של מעברי חיים מלחיצים ושל קשיים בינאישיים. טבלה 3.4, המסכמת את נקודות השוני בהגדרת הבעיות ובבחירת המיקוד, מסייעת לנו להשוות בין המודלים במובן של הדרך בה מנוסחות המטרות הטיפוליות. ניתן לראות בטבלה זו גם את המידה באמצעותה מפתחי המודלים הגדירו את הבעיות ואת המוקדים, בכל הנוגע להדגשת בעיות, הנוגעות ל"כאן ועכשיו".

4. הייעוץ וההנחיה הניתנים: תחת הנושא הכללי של הייעוץ, ניתן לכלול חינוך ותגובות תומכות נוספות, כגון:

• הנחיה.
• תרגול.
• העברת מידע באופן דידקטי.
• פרקטיקה של משחקי תפקידים סביב התנהגויות חדשות.
• הצעות.
• המלצות.
• שכנוע.
• אזהרות.

  קיימת הסתייגות כללית בפרקטיקה הקלינית כלפי כל פעולה, שאיננה כוללת שימוש זמני ומדוד בטכניקות אלו. המודל לטיפול ממוקד ממליץ לבצע פעולות אלו במטרה לסייע ללקוח ולקדמו לקראת הבנה, הכרה ולמידה אודות יכולותיו לבצע התנהגויות רצויות בחיים האמיתיים. תפיסה זו נובעת ברובה מנקודת ההנחה שהטיפול אמור ללמד את הלקוח מהם המיומנויות החברתיות הנדרשות בעולם החיצוני.

  מודלים אחרים לטיפול קצר-מועד משתמשים, אף הם, בטכניקות מנחות בכדי להדריך, להציע ולבחון אילו דברים הלקוח אמור לחשוב ולבצע. לדוגמא, פסיכותרפיה בינאישית קצרת-מועד במצבי דיכאון (המודל של קלרמן ועמיתיו משנת 1984 – המתרגם) קוראת למטפל לסייע ללקוח לנהל את המשימות היומיומיות שלו, לעבוד על המרכיבים הנובעים מהסימפטומים הדיכאוניים, לסייע ללקוח להכיר במצבים הדיכאוניים ולהימנע מהם וכן לסייע ללקוח להכיר ולאמץ מצבים בהם הסימפטומים הדיכאוניים מופחתים. תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית במצבי דיכאון (המודל של בק ועמיתיו משנת 1979 - המתרגם) מסייעת למטפל לשנות את חשיבתו אודות הדרך בה הבעיות נתפסות בעיניו. מודל ההתערבות בשעת משבר (המודל של פאראד ופאראד משנת 1990 – המתרגם) הינו מודל אקלקטי במיוחד, המנסח תכניות טיפול מותאמות אישית, כאשר אלו כוללות טכניקות הנחיה.

  מרבית המודלים, לרבות אלו הכוללים ייעוץ והנחיה, מסתמכים בעיקר על כך שבמהלך הראיונות, תהיה ללקוחות הבנה חדשה וברורה יותר באשר לדרך בה הם תופסים את מצב הבעיה; לדרך בה הם תופסים את עצמם; לדרך בה הם תופסים אינטראקציות בינאישיות חשובות; ולדרך בה הם מבינים את הטבע ואת ההשפעות של סביבתם.

5. יש שוני בפרוטוקול הטיפול: כל מודל קצר-מועד מכיל את מרכיביו בצורה שונה. עם זאת, הבדלים רבים קיימים רק לכאורה. ובכל זאת, חלק מהמודלים שונים ממודלים אחרים, שכן תהליכי העבודה בהם שונים באופן מהותי. מודלים אלו מתבססים על גוף נרחב של ניסיון פרקטי והם נבדקו ונסקרו מספר רב של פעמים, כשלחלקם יש אף ביסוס מדעי ומחקרי.

  דרך אחרת לתיאור ההבדלים בין המודלים היא באמצעות ניסוח הפרוטוקולים המשויכים להם. כך, קיימים מודלים מובנים יותר לעומת מודלים גמישים יותר. הפרוטוקולים של המודלים המובנים יותר נוטים להיות מוגדרים-היטב ומנוסחים-היטב. הדרך המקובלת לתהליכי העבודה במסגרת אותם מודלים מתוארת באופן מלא בפרוטוקולים. במקרים מסוימים, כמו בתרפיה קוגניטיבית-התנהגותית במצבי דיכאון (המודל של בק ועמיתיו משנת 1979 - המתרגם) ובפסיכותרפיה בינאישית קצרת-מועד במצבי דיכאון (המודל של קלרמן ועמיתיו משנת 1984 – המתרגם) – התהליכים אף קבועים מראש.

  סעיף זה (סעיף 4 – המתרגם) עסק בנקודות הדמיון ובנקודות השוני בין המודלים המסוימים שהוצגו בו. עם זאת, לא ניתן לנסח דרך ברורה לתיאור מלא של נקודות השוני בכל מודל. על מנת להבין את הדפוס הפנימי של כל מודל, יש לפנות למקור הרשמי של אותו מודל. הציטוטים הביבליוגרפיים בספר זה יוכלו לסייע לכם בכך. פרק 2 בספר זה מתאר את הגישה הכללית של פתרון הבעיות, הבאה לידי ביטוי במודל לטיפול ממוקד. 

5.  בחירה במודלים

הבחירה באחד או יותר מהמודלים לטיפול קצר-מועד תלויה בשיפוטו המקצועי של המטפל, תוך התחשבות בגורמים הבאים:

1. רפרטואר הכישורים והניסיון של המטפל: כאשר כל ההיבטים האחרים של המקרה שווי-ערך, על המטפל לבצע את הדברים שלהערכתו יוכל לבצע בצורה ניאותה. משמעות הדבר היא שהמטפל אמור לבחור את המודל או את המודלים הקרוב/ים ביותר להרגליו הטיפוליים ולאמונות הבסיסיות שלו.
2. בחירת המודל הטוב ביותר לאותו מקרה תלויה בממצאים המחקריים סביב תהליכיו ותוצאותיו: עם זאת, הספרות המקצועית הקיימת מציעה מעט קווים מנחים, המהווים מנבאים מהימנים לטיפול הטוב ביותר בכל מצב שהוא.
3. בחירת המודל המתאים ביותר לדרך בה הלקוח תופס את בעייתו: הלקוחות עשויים להגדיר את בעייתם בדרכים רבות ומגוונות. כך, למשל, הם עשויים למקם עצמם בעמדת ה"חולה"; הם עשויים למקם עצמם בעמדה בה הם זקוקים לעזרה במיון בעיותיהם ובחשיבה מחודשת עליהן; הם עשויים לתפוס עצמם כזקוקים להנחיה באשר לצעדיהם העתידיים ובאשר למשאבים העומדים לרשותם; או שהם עשויים לבקש ללמוד דרכים להשפיע על סביבתם באופן יעיל יותר. לכל אחת מההגדרות הללו, קיימים מודלים ספציפיים מתאימים.

ישנם גורמים נוספים שעשויים להיות משמעותיים בתהליך בחירת המודל. כיום, בשל שיקולים תקציביים, סוכנויות נוטות לבצע החלטות מנהלתיות בנוגע לכמות הזמן המוקדש לכל אדם הפונה לקבלת שירות. בנסיבות אלו, המטפל נדרש להכיר יותר ויותר מודלים המתאימים למגבלות הזמן המנהלתיות. לרוב, למטפלים יש העדפה מובחנת למודל אחד או לקבוצה אחת של מודלים דומים. במקרה זה, הם עתידים לבצע החלטה מקצועית אישית ולבחור במודל אחד לכל התהליך הטיפולי. הם עשויים גם להוסיף רכיבים (או לשנות את סדרם) במודל הנבחר ובכך, לבנות מוצר המתאים לנטייתם המקצועית והולם את צרכיו של הלקוח.

  במידה והיה מספיק זמן ומספיק כסף למימון מחקרים, קרוב לוודאי שהיה מתפתח ידע רב יותר אודות סוגי המודלים והתהליכים המתאימים ביותר בבעיות מסוימות, בעזרה לאנשים מסוימים ובמצבים מסוימים. עם זאת, חקר התהליכים והתוצאות בפסיכותרפיה הוא לא רק יקר באופן יוצא דופן, אלא גם קשה לבצעו בשל סיבות קונצפטואליות ומתודולוגיות. לפיכך, בעתיד יש להסתמך על גוף המחקר הקיים ולקבל החלטות קליניות על פי השיפוטים המקצועיים. 

6. הרחבות ויישומים של טיפול קצר-מועד

לאחרונה, ישנה גדילה משמעותית בספרות המקצועית העוסקת ביישומים של שיטות הטיפול קצר-המועד לתחומי בעיות מסוימים ומתוך כך, התפתחה מומחיות ממוקדת בטיפול קצר-מועד. האיכות של הספרות המקצועית בתחום זה אמנם מגוונת, אולם היא מסקרנת מאחר והיא מנסה להתאים בין מודלים מגוונים לטיפול קצר-מועד לבין – (א) סוגים מסוימים הדורשים יישום של מודלים אלו; (ב) בעיות מסוימות הדורשות יישום של מודלים אלו; ו-(ג) אוכלוסיות מסוימות שניתן להתאים אליהן את המודלים הללו. 

7. סיכום

אחת המסקנות העיקריות מפרק זה הינה שהמאפיינים השונים של שיטות הטיפול קצרות-המועד חופפים אחד לשני. בנוסף לחפיפות המתוארות, נמצאו גם הבדלים מובהקים שהביאו לפעילויות ייחודיות לכל אחת מהגישות הטיפוליות המוזכרות.

  המודלים והגישות האופייניות לטיפול קצר-מועד צצו כפטריות לאחר הגשם מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, כפי שמתואר בפרק הנוכחי. בנוסף לשיטות שנידונו לעיל, ישנן שיטות עדכניות יותר הספציפיות לקבוצות אוכלוסייה מובחנות ולסוגים מובחנים של בעיות, כגון: התמכרות, אוכלוסיות במשבר, בעיות בזוגיות, בעיות במיניות, בעיות התנהגות בבית הספר, בעיות משפחתיות, טיפול קבוצתי והפרעות אישיות מסוימות. כך או כך, למרבית הסוגיות המועלות על ידי הלקוחות – ניתן יהיה להתאים טיפול קצר-מועד מתאים.

---

View My Stats