חזרה לאתר הראשי
Mackenzie, R.K. & Livesley, W.J. (1997). מודל התפתחותי של טיפול קבוצתי קצר מועד. מתוך: נ. רוזנוסר ול. נתן (עורכים), הנחיית קבוצות (עמ' 187-200). ירושלים: מרכז ציפורי
מודל התפתחותי של טיפול קבוצתי קצר מועד
סיכום מאמר
המאמר מתאר מודל התפתחותי של קבוצה המגדיר חמישה שלבי התפתחות וסיום. בכל שלב ישנה מטלה התפתחותית מרכזית הכוללת סוגיות בין אישיות בהן מתמקדת הקבוצה באותו שלב ואליהן חייבת הקבוצה להתייחס כדי שתוכל להמשיך להתפתח. הלחץ לפתור את המטלה יוצר הקשר חברתי שיכול להוביל לשינוי. במקביל למטלה מולה עומדת הקבוצה כשלם, בכל שלב ישנן סוגיות ואתגרים ייחודיים איתם מתמודדים חברי הקבוצה כאינדיבידואלים. הרעיון שקבוצות מתקדמות דרך סדרה של שלבים מרמזת על ההתייחסות לקבוצה כאל מערכת חברתית חיה ובעלת תכונות אורגניות משלה. הבסיס להבנת התפתחות מערכות וארגונן הוא ע”י תיאוריית המערכות הכללית: ככל שמערכת מתפתחת, הארגון הופך להיות מורכב יותר ויותר ונוצר בידול של תת מערכות פנימיות והתמחות בתפקודיהן. בקבוצה לפי תיאורייה זו, לכל שלב יש ארגון משלו, לאחר גלי שינויים מגיעים ההתגבשות וההתייצבות כשמבנה הקבוצה עובר שינוי. תהליך זה ניתן להסביר במונחים של פתרון סדרה של סוגיות גבול: הקבוצה כשלם וחבריה כאינדיבידואליים. הגבול הינו פסיכולוגי ונוצר מתוך המודעות ששתי היישויות הינן שונות למשל, התקשרות חזקה בתוך קבוצה יחד עם מודעות ביחס לאופן שזו שונה מהתנסויות בין- אישיות בעבר, יוצר את הגבול החיצוני של הקבוצה, בהמשך ההבנה שחברי הקבוצה שונים זה מזה מהווה את הגבול בין חברי הקבוצה. בכל שלב המערכת הקבוצתית עוסקת באתגר\ מטלה מסויים\ת, החבר האינדיבידואל מוכרח להתעמת עם סוגיות מקבילות. הלחץ לפתור מטלה גורם לכל חבר לחשוף את עמדתו באופן מילולי או לא, דבר היוצר קיטוב השקפות. המתח הזה מייצר הקשר חברתי מסויים שינתן להשתמש בו ליצירת שינוי טיפול במהלך כל שלב . (המודל ההתפתחותי- קבוצתי שימושי בעיקר כאשר הוא מיושם בטיפול קבוצתי קצר מועד- 30-40 יחידות עבור קבוצות של כשמונה חברים). השלבים ההתפתחותיים המאמר מתאר חמישה שלבים בהתפתחות וסיום קבוצה. כאשר הקבוצה מגיעה לשלב החמישי היא הופכת למערכת עבודה מורכבת. ההתפתחות הקבוצתית מתוארת כתהליך של היווצרות שבו המבנה הבוגר מושג באמצעות סדרה של תמורות. פתרון מתאים של כל שלב הינו תנאי הכרחי להמשך ההתפתחות. ישנם חוקים עקביים בתהליך ויש להשיג מטלות מסויימות הקשורות ביחסים לפני שניתן לגשת לאחרות. התוצאה היא רצף שניתן לצפות, שדרכו יחסי האנוש מקבלים עומק ועושר. דגשים סייגים והבהרות לתאורייה: למרות שכל שלב מתואר על שלביו היייחודיים מדובר על רצף בהתפתחות חיי הקבוצה והחלוקה לשלבים מעט שרירותית, התנהגויות המבשרות על הופעתו של שלב, בעצם מתפתחות בהדרגה ומתגבשות לכלל מערכת חדשה של סוגיות. טיפול בסוגיות שונות יעשה באופן שונה בין השלבים. בנוסף, למרות שהגישה השלבית מציעה שמורכבות האינטראקציה והמבנה של הקבוצה עולה, אין זה אומר כי ההתפתחות תמיד נעה קדימה. תת לחצים כמו תוספת חברים חדשים, עיסוק בסוגיות קשות מאוד יכולות לגרום לקבוצה לסגת באופן זמני כדי להתחזק בשלבים מאוחרים יותר. בנסיבות מסויימות המערכת הקבוצתית יכולה להיעצר או להתפרק. המימדים להלן מבוססים על שאלון האקלים הקבוצתי (לידיעה בלבד, לא ממש חשוב...) כלי זה מפיק שלושה מימדים בלתי תלויים לתיאור הקבוצה: התקשרות, הימנעות וקונפליקט. שלב 1: התקשרות המטלה הבסיסית היא לפתור את סוגיית ההתקשרות בין החברים. השגת מטלה זו מבטיחה שהקבוצה הפכה למערכת חברתית וכי נוצרה זהות קבוצתית. בשלב זה של תחילת היכרות בדרך כלל ישנה שמחה שלאחרים התנסויות דומות. ישנה קבלה של הדברים ללא ביקורתיות. הדבר חיוני להתפתחות הקבוצה משום שעדיין אין בכוחה לשאת עימות פנימי בין חבריה. חשיבות השלב בכך שהוא מספק מוקד סביבו יכולה הקבוצה להתאחד ולהתלכד. השוואה בין ההתנסויות התוך קבוצתיות והחוץ קבוצתיות מדגישה את ההבדלים וכך משרטטת בקוים כלליים את גבולות הקבוצה. הסכנה בשלב זה שהקבוצה תמשיך באוירה הלא ביקורתית ולא תצליח להתקדם לסוגיות אינטראקטיביות ומרכבות וקונפיקטואליות יותר. עבור האינדיבידואל המטרה היא לאפשר לעצמו להפוך לחלק מהמערכת החברתית ולא להשאר מבודד. הפחד בשלב זה הוא של חוסר קבלה ע”י האחרים. המטלה מושגת תחילה באמצעות חשיפה שטחית יחסית, בעיקר אינפורמטיבית. החברים מזהים קוי דימיון דומים. למרות השטחיות היחסית, שלב זה נחווה באופן מעורר ומאיים והשגתו מובילה לתחושת סיפוק התורמת להתפתחות הלכידות הקבוצתית. המימד האופייני הוא לאורך צירים: חברתי\ נסוג, אמון\ אי אמון. הסוגייה הבסיסית היא האם חברי הקבוצה יכולים לקבל עצמם כיצורים חברתיים בעלי יכולת לאינטראקציה. האקלים הקבוצתי מאופיין בתחושה של התקשרות ולכידות שהולכת ומתגברת במהלך שלב זה. בהתפתחות שלב זה החברים מתחילים לראות את הקבוצה כרלוונטית לצורכיהם והזדמנות לעבודה חשובה. הפתיחות וההבנה האינטרוספקטיבית של חברי הקבוצה שטחית, הקונפליקט בין החברים צריך להיות מתון יחסית כדי לשמור על השלמות הקבוצתית. הגבול החיצוני של הקבוצה צריך להיות מוגדר בבירור. הגבולות בין החברים צריכים להטשש כדי לשמור על ההנחה הלא בדוקה לדימיון בין חברי הקבוצה. המטלה הראשונה הושגה כאשר כל החברים השתתפו במידה מסויימת בחשיפה עמצית אישית ומחוייבים להשתתף. כאשר ישנה תחושת לכידות שתאפשר להם להתמודד עם הופעת הבדלים וקונפליקטים בין אישיים, הקבוצה מוכנה לעבור לשלב הבא. שלב 2: בידול המטלה הקבוצתית היא להכיר בכך שיש הבדלים בין החברים. המוקד צריך לעבור מהגבול החיצוני של הקבוצה לאינדיבידואל. הסכנה היא שהאוירה הלא ביקורתית משלב 1 תימשך והדבר לא יאפשר שינוי. בשלב זה מתקדמת המודעות לשוני בין חברי הקבוצה וסודק מעט את הנחת הדימיון מהשלב הקודם, מה שמוביל לאוירה של קונפליקט ועימות. תחילה יש קיטוב כאשר החברים מדגישים את ההבדלים ע”י שימוש בהצהרות מוגזמות וסטריאוטיפיות. הרגש שמופיע בתהליך זה מוביל לחשיפה עצמית ספונטאנית הפותחת את הגבולות בין החברים. הגבולות תחומים ע”י הצדקה עצמית והערות מאתגרות. תהליך זה מדגיש את הגבולות וההבדלים בין החברים. תוצאה אחת של תהליך זה הוא הצורך לפתח מנגנון לפתרון קונפליקטים. אם חברי הקבוצה ינקטו בגישה בלתי מתפשרת ולא יפתחו יכולת לשת”פ הדבר יכול להוביל לפיצול עד פירוק הקבוצה. הקונפליקטים ואופן פתרונם מוביל לחיזוק הנורמות על פיהן תעבוד הקבוצה. תפקיד המנחה יאותגר ויבחן בצורה ביקורתית. חברי הקבוצה ירגישו מעורבים ותורמים לאופי הקבוצה כתוצאה מהתהליך הזה. האינדיבידואל בקבוצה עוסק בשתי סוגיות חשובות: ויסות ההתנגדות שלו ושל האחרים והשניה קבלה ומיזוג של הציפיות החברתיות. בשלב זה יכול הפרט להכיר בעצמו חלקים שמעוררים התנגדות אצל אחרים, הייחוד של הפרט בקבוצה וכן הדילמה עד כמה ידבוק הפרט בדעה הקולקטיבית או יתנגד לה. האיום הוא התפסות כשונה באופן בלתי מקובל או התפשרות על העצמי לטובת המערכת הקבוצתית. אנשים רבים נמנעים מטיפול בקונפליקט ובשוני ובוחרים לסגת, מה שעלול לגרום לאובדן אותם חברים וכן יכול להווצר מצב בו הקבוצה לא תתמודד עם הקונפליקט ולכן הוא לא יפתר לעולם. שלב זה הוא גם אתגר למטפל. שלב זה לא רק לעשות וונטילצייה של העויינות אלא גם לגלות את הייחודיות של כל חבר ולעודד הבדלים בין החברים ואת השוני בתפיסתם את האירועים. התעלמות מרגשות אלה יכולה לגרום לכך שהרגשות ישארו מעל או מתחת לפני השטח, דבר שיכול לאיים על שלמות הקבוצה. דיון ברגשות מעמיקה את החוויה. במהלך שלב זה האקלים הקבוצתי מתאפיין בתחושה של קונפליקט, בלאגן וחוסר נחת היוצרים חרדה. ההקשרות שעובדה בשלב הראשון מסייעת למנוע את פיצול הקבוצה. בתוך סערת השלב הזה, בטחונו ואמונו של המטפל הם כוחות תומכים חשובים. השלב הזה מתחיל בדרך כלל בהמנעות מסוגיות בין אישיות, עם הצטברות תסכול וכעס מגיע לשיא בשחרור רגשי חזק. חשוב שכל חברי הקבוצה ישתתפו במידה מסויימת בתהליך זה. תוצר שלב זה הוא תחושה של לכידות כיישות חברתית. כמו כן הקבוצה מכירה בשונות חבריה ובלגיטימיות הדבר וכן מפתחת מנגנון לפיתרון קונפליקטים. קבלת הייחודיות מובילה להכרה שכל חבר בקבוצה יכול להיות תפקיד שונה. שלב 3: אינדיבידואציה מטרת הקבוצה בשלב זה היא לקדם את האינדיבידואציה של חבריה ובכך להכיר לעומק את מורכבותו של כל חבר. התהליך באמצעותו משוגת המטרה הוא אתגר בין- אישי אקטיבי בסביבה תומכת. אם הקבוצה לא עוברת תהליך זה בצורה טובה היא עלולה להשאר בקונפליקט בלתי פתור או בלכידות לא בדוקה. זה שלב בו נעשה שימוש פרודוקטיבי בדברים שהתפתחו בהשלב הקודם, דבר שנותן תחושה שהקבוצה “עובדת”. המוקד, שבשלב הראשון נע בגבול החיצונ, בשלב השני הגבול בין החברים עובר בשלב השלישי לגבולות התוך אישיים של החברים. הדגש על שונות החברים מהשלב הקודם מעמיק ומקבל נפח בשלב זה. כלומר, התחום 'הידוע לעצמי' מתרחב, כאשר נחקרים קונפליקטים פנימיים, דבר המביא להכרה גדלה והולכת באמביבלנטיות, בניגודים ובחלקים מפוצלים בעצמי. המשימה של הפרט היא להפתח לחקירה פסיכולוגית, דבר המאלץ את הפרט להתמודד עם מנגנוני ההגנה שלו. בהתהליך האינטרוספקטיבי הפרט נאלץ להתמודד עם איום על הערכתו העצמית, כשחלקים נסתרים בו נחקרים. מול האיום הזה עומד דחף של לכידות, כאשר החברים מגלים בניהם דברים משותפים, מה שמעמיק את האוניברסליות שהושגה בשלב הראשון. העבודה בשלב זה יכולה להיות קשה ומטרידה לפרט אבל היא נחוות כמספקת יותר מזו שבשלב הקודם. שיתוף חברי הקבוצה בתהליך האינטרוספקטיבי מספק מקור חשוב לתמיכה. הסכנה היא להתקע בעיסוק עצמי במינון גבוה, אם זה לא קורה התוצאה היא מודעות רבה יותר למורכבות העצמי במיוחד אם נוצר תהליך קבלה של אותה היבטים שנחשבו לרעים או בלתי רצויים. קבלה זו מביאה להערכה עצמית גבוהה יותר תוך התפתחות מערך מורכב של מבנים אישיים. זיהוי מגוון מצבים פנימיים מאפשר לפרטים לבחון את הגבולות בינם לבין עצמם וכיצד הם מתייחסים זה לזה. שלב זה קשה בעיקר לאלה שיש להם בעיה של תלות. הנטייה להסתמך על אחרים צריכה להיות מוחלפת באחריות רבה יותר לחקר העצמי. האקלים בשלב זה מאופיין בדחף להתקשרות וירידה משמעותית בקונפליקט. העבודה של פתיחות עצמית, אתגור ושליטה קוגנטיבית מאוד מרכזיים ויוצרים תחושה של למידה פסיכולוגית חשובה. לכאורה יכול להראות שסוגיות פסיכולוגיות נחקרו לעומק, אך בעוד שהקונפליקטים האינדיבידואליים הובלטו מאוד, האירועים הבין אישיים לא נבחנו כלל. השלב הזה מוסיף עומק נוסף לשלב הקודם על ידי חשיפת מורכבות רבה יותר אצל הפרט. הדבר מוביל לעלייה במידע הנגיש לעבודה קבוצתית. סיום שלב זה הוא כאשר כל החברים השתתפו באופן אקטיבי בחשיפה העצמית והפגינו פתיחות לדיון בנושאים פסיכולוגיים חשובים. משלב זה המעבר בין השלבים הופך להיות מתון ומטושטש יותר בהתייחס למאפייני השלבים. שלב 4: אינטימיות המטרה בשלב זה היא לחוות אינטימיות ולחקור את משמעותם של יחסים קרובים. אינטימיות אמיתית יכולה להיות רק על בסיס הכרה עצמית הדדית, כאשר החברים מכירים את עצמם ואת זולתם בדרכים מורכבות יותר. המידע הרב מהשלב הקודם מביאה בהכרך לאינטראקציה קרובה, שרק על ידי התרחקות אקטיבית ובידוד חברתי ניתן יהיה להמנע מכך. הצורך הגדל בתלות מגן מפני ההשארות באינטרוספקציה של השלב הקודם. החברים האינדיבידואליים (תת- המערכות) יותר משפיעים אחד על השני ככל שהיחסים בניהם הופכים עמוקים ומורכבים יותר. הגבול במרכז המוקד הוא בין זוגות חברים החוקרים את הקשר הייחודי בניהם ביחס ליחסיהם עם אחרים בקבוצה. בהתחלה, האינטראקציות האלה נוטות להיות אגוצנטריות יותר מאשר הדדיות וככל שמתקדם השלב היחסים מתאזנים. הסכנה היא קרבת יתר שיכולה להביא לעיתים לקירבה אירוטית. האקלים הקבוצתי יכול לאפשר קירבה מוגזמת. יחסים מיניים גלויים בקבוצה מפריעים מאוד לעבודה הקבוצתית משום שזה מונע עבודה אפקטיבית אצל המעורבים. הקבוצה היא מעין סימולציה לחיים האמיתיים ולא הם באמת. אם מתעלמים מכך הפוטנציאל הגלום בקבוצה לקידומו של שינוי טיפולי אובד. המטלה העומדת בפני החברים האינדיבידואלים היא לא רק לקבל את עצמם כמו בשלב הקודם אלא גם ככאלה המסוגלים לקרבה וכרלוונטים למשהו אחר. האיום הוא דחייה על ידי האחרים שמכירים את הפרט לעומק. עבור אנשים עם בעיות בין אישיות שנמנעו בעבר מיחסים אלה מתוך חשש זה הופך לאיום גדול. דבר הנכון במיוחד לאנשים עם בעיות באינטימיות. אנשים עם בעיות בשליטה הפנימית וחברתית עשויים להגיב על ידי הוצאה לפועל של תימת האינטימיות. האקלים הקבוצתי ממשיך להפגין התקשרות חזקה, פתיחות לא הגנתית וסובלנות לקרבה. רמת הקונפליקט נמוכה ויכולה להופיע אוטופיה לא מציאותית בדומה לזו בשלב הראשון. הרבה מהסוגיות שעלו כבר בשלב הראשון מעובדות לעומק בשלב זה. תימות בין אישיות נחקרות לעומק עדיין אין טיפול עמוק בהשלכות הקשרים הבין אישיים. המעבר לשלב הבא מורגש על ידי המעבר מההתרגשות מהקרבה הבין אישית להכרה כי אם היא נמשכת היא צריכה להתבסס על אחריות בין אישית. שלב 5: הדדיות המטרה בשלב זה היא לפתח תחושה של אחריות הדדית בין חברים ולחקור את משמעות הקרבה. זה לא מתבטא בתחושה מוגברת של אינטימיות אלא כהערכת ייחודיותו של כל חבר. המוקד הוא על הגבול המקיף כל חבר במונחים של אוטונומיה פנימית ואחריות בין אישית כלפי אחרים בד בבד.הקיטוב בשלב זה הוא בין קשרים לא מאוזנים המבוססים על תלות או ניצול מול אלה המבוססים על שיוויון. ישנה מודעות לכך שהיחסים צריכים להתבסס על הסכמה הדדית ושיתוף פעולה. סוגיית השליטה באמצעות דומיננטיות או כניעה בקשר חייבת להפתר ובכך לתת מענה לסכנת קרבת היתר מהשלב הקודם. תוכן מועט יחסית מתווסף בשלב זה, אך דברים שעלו בשלבים הקודמים יכולים להיות מוארים באור חדש כתוצאה מחקר חשיבותם. האיום על הפרט הוא בכך שינוצל או יינטש בהקשר של קשרים בין אישיים משמעותיים וקרובים. האיזון בשלב זה יכול לנבוע בנקודות מסויימות מתחושה של קירבה לא מציאותית. פרטים שיש להם קשיים בתחום האמון עלולים לחשוש מהבלעות ואובדן אינדיבידואליות כתוצאה מהקשרים ההדוקים בקבוצה. התפתחות האמון היא סוגייה שמתמשכת כל העת מהשלבים הראשונים של הקבוצה. ככל שהקשרים מתהדקים יש צורך ברמות עמוקות יותר של אמון ובשלב זה זהו המוקד העיקרי. הפרטים חייבים להגיב לאתגר שבקבלת אחריות לאינטראקציות שלהם עם אחרים. האקלים הקבוצתי הוא של המשכיות ההתקשרות והעבודה. העלייה בקונפליקט מתרחשת בדרך כלל כשחברים מגיבים לדרישת המערכת למחוייבות גבוהה יותר. ההמנעות מסוגיות בין אישיות תהיה נמוכה. שלב 6: סיום המנחה, האינדיבידואלים והקבוצה צריכים לעסוק בסיום המערכת החברתית ה”מלאכותית” הזו. סיום יכול להתרחש בכל נקודה בחיי הקבוצה. לא יהיה שינוי משמעותי אצל האינדיבידואליים אלא אם כן הקבוצה תגיע עד לשלב השלישי לפחות. ניתן להתייחס לשלבים 1 ו 2 כאל שלבי “טרום עבודה”- חשובים והכרחיים, אך ראשוניים. דרגת ההתפתחות בכל קבוצה בנקודת הסיום תלויה במאפייני חבריה, מיומנותו של המטפל ובצרכיה הדחופים של המסגרת. המטלה של הקבוצה בסיום היא התנתקות תוך הפנמה של הקבוצה כהתנסות חיובית ובונה. בסיו, כמו בשלב הראשון הגבול מכוון לגבול החיצוני של הקבוצה. אירועים ונסיבות חיצוניות מושוות ומנוגדות לאירועי הקבוצה. הסטוריית הקבוצה וחבריה נסקרת, נזכרים בהתרחשויות מרכזיות והן מעובדות פעם נוספת. המנגנונים האלה מסייעים לתהליך הפנמתה של הקבוצה כהתנסות אישית חשובה ומתמשכת. הסכנה היא המנעות מעיבוד זה, מה שימנע אינטגרציה של ההתנסות ויפריע ללמידה האופטימלית.אם הפרידה תתפס בצורה שלילית תפגע ההתקדמות הקבוצתית שהושגה מוקדם יותר. עבור האינדיבידואל לסיום מתלוות תחושות אובדן ופרידה אך הוא מספק גם הזדמנות סופית להתנסות במיומנויות ההתמודדות שהתפתחו בקבוצה. הפרטים צריכים לדעת ליישם את המיומנויות שנרכשו בקבוצה לחיי היום יום. הסכנה היא הגררות לאמירות דיכאוניות כגון: אינני יכול להתמודד ללא הקבוצה. הסיום מציב לאדם את העובדה שהוא האדון לגורלו.סיכום תאור השלבים נחשב לתהליך היווצרות בלתי משתנה, אם הקבוצה שואפת להתפתח לכלל מערכת חברתית מורכבת. מסגרת הזמן משתנה בהתאם למבנה האופי של חברי הקבוצה, פעילויות המנחה וההקשר בו מתקיימת הקבוצה. קבוצות עם חברים בוגרים, מנהיגות אפקטיבית ומסגרת מעודדת, ינועו מהר יותר אל שלבי עבודה מתקדמים. קבוצות אחרות יתקעו בשלבים מוקדמים יותר. יש קבוצות שלא יצליחו לצלוח אפילו את המטלות הפשוטות ויוותרו חסרות מבנה, שינויי חברות או התפרקות. כדי שקבוצה תתפתח עליה לעמוד במטלות באופן רציף תוך בנייה של בסיס מתאים לתפקוד מורכב יותר. המיקוד הייחודי בתפקוד הגבולות מסייע להבנת השלבים. במקביל, מ ודעות לסוגיות של גבולות מספקת למטפל קריטריונים להערכת אירועי הקבוצה. המטפל יכול לחזק או ליזום באופן סלקטיבי התנהגויות המתאימות לכל שלב. ניתן לראות בקבוצה המתפתחת כסדרה של הקשרים חברתיים בעלי השפעה שונה על כל חבר בהתאם להרכב אישיותו. זו יכולה להיות חוויה של למידה תהליכית עשירה שלא יכולה להתקיים באותה מידה בטיפול פרטני. מאחר שהגבולות מורכבים ממידע על קווי הדמיון והשוני, דרך חלופית לתאור השלבים היא באמצעות התוכן האינפורמטיבי האופייני בכל שלב. שלב 1: המוקד התוכני הוא בדימיון בבעיות ובהתנסויות ובהבדלים בין האירועים בתוך הקבוצה ומחוצה לה. שלב 2: המוקד הוא בהבדלים בין החברים. שלב 3: המוקד הוא בגילוי מידע אודות ההיבאים השונים של העצמי, מידע שממשיך לתפוס נתח משמעותי גם בשלב 4 שמתמקד בהשוואה ובניגוד של הקשרים הייחודיים בתוך הקבוצה ומחוצה לה. שלב 5: המוקד האינפורמטיבי מהשלבים הקודמים מורחב להיקף אחריות רב יותר ביחסים. בפרקטיקה הקלינית השלבים ואיזורי המעבר בניהם בולטים במיוחד משלב 1 עד שלב 3. דבר הנכון במיוחד לחברות בהן מתקיימת חברות סגורה. הוספת חברים חדשים לפני שהקבוצה הגיעה לשלב גיבוש מספק, בשלב 3 למשל, עלולה לפגוע קשות ביצירת סביבת עבודה. רעיון השלבים מספק מבנה להבנת הקבוצה בתהליכיה והמטפל יכול להשתמש בהם כדי לבדוק ולשמר את התקדמות הקבוצה. המנחה הוא הווסת. יכול להעלות, לחזק או להוות מודל להתנהגויות מתאימות לכל שלב ולהזניח באופן סלקטיבי מה שלא מתאים לשלב בו נמצאת הקבוצה. למשל, חשיפת יתר של מידע אינטימי בשלב הראשון שלעיתים קרובות גורמת לסיום בטרם עת. על המטפל לווסת את ההתנהגויות בהתאם לשלב בו נמצאת הקבוצה. צפוי שבתחילת חייה של הקבוצה היא תישען יותר על המנחה אך אם הדבר ימשך זמן רב מדי תפגע היוזמה האישית. המטפל צריך לדאוג לכך שכל חבר ישיג, אפילו במידה צנועה מטרות המתאימות לאותו שלב. רק כך החברים יכולים לחוות חוויה משותפת. חברים שלא הולכים עם השיתופיות עלולים להתנסות בחוויה לא אפקטיבית ואפילו להנזק ממש. יישום השלבים על ידי המנחה צריך להיות גמיש ולא לאלץ את המציאות. זו תיאורייה וניתן ליישמה בדרכים שונות.