חזרה למאמרי קבוצה א
חזרה לאתר הראשי

---

Saravay, S.M. (1978). A Psychoanalytic Theory of Group Development. International Journal of Group Psychotherapy, 28, 481-507

---

תיאוריה פסיכואנליטית של התפתחות קבוצה

 

מטרתו של מאמר זה הינה להציג  תיאורית התפתחות של קבוצה קטנה המבוססת על מודל פסיכואנליטי מעודכן של קבוצות המציע הסבר להבחנה כי קבוצות קטנות נוטות לשחזר את שלבי ההתפתחות בינקות בשלבי התפתחות הקבוצה. במהלך התפתחות הקבוצה, ניתן להבחין בשלבים מקבילים לשלב האוראלי, אנאלי , פאלי וג'נטלי של ההתפתחות הפסיכוסקסואלית של היחיד. 
על אף שהשימוש במודל זה מתרחב, נותר וויכוח בעניין טיבה וקיומה של התפתחות קבוצות. 
ניתן לומר כי הדיון הוסט מוויכוח אודות קיומה של התפתחות קבוצה לניסיונות להמשיג את מאפייניה ולהבין מדוע מתרחשת. המכשול הגדול ביותר בהתקדמות בתחום זה הינו חסרונה של תיאוריה פסיכולוגית מאוחדת.

 

חלק 1

חקירת התפתחות קבוצתית מבוססת על גישתם של ביון ואחרים (1961) אודות תהליכים פסיכולוגיים בקבוצה קטנה משנות ה 40'. למן ההתחלה היה ניתן לראות הקבלה בין תהליכי התפתחות הקבוצה להתפתחות בינקות כאשר ב 15 השנים האחרונות מנסים לאפיין זאת בצורה מפורשת. קפלן, רומן וטוקמן הסיקו מעבודותיהם כי תופעה זו מתרחשת בכל הקבוצות ללא קשר למטלה, מטרה או חברות.

עובדה זו לא תמיד היתה ברורה והעלתה לראשונה בסוף שנות ה 50'.          
אנתוני (1967) תיאר את המעבר של הקבוצה מיחסי תלות במנהיג¹ לישות עצמאית המעורבת ביחסי העברה אדיפליים עם המנהיג.  
טוקמן (1965) ניתח 50 מאמרים ושרטט דפוס משותף לקבוצות טיפול, אימון, מעבדה וטבעיות המתחיל בתלות, המאפיינת את שנתו הראשונה של הילד, ממשיך להתנגדות ושלב שלישי המשלב את החלק האנאלי והפאלי המאוחרים כאשר סוגיות של חביון וג'נטליות באים לידי ביטוי בשלב האחרון. בדומה לסלייטר (1966), טוקמן השתמש בהמשגות של פיאז'ה ופסיכואנליזה בחיבור בין התפתחות הקבוצה להתפתחות ילדים. סלייטר הסיק כי הגבולות הרגשיים בקבוצה ובין החברים למנהיג משתנים בהדרגה.  

גבריאל והרטמן (1973) טענו כי היחסים התוך קבוצתיים, היחס של החברים לקבוצה כשלם  ובין  הקבוצה כשלם למנהיג נהיים מובחנים בהדרגה, כשם שהילד מבחין את עצמו בהדרגה מהוריו וסביבתו. אך כמו סלייטר, הם לא מוצאים התקדמות אינסטינקטיבית שתתאים להתפתחות הסטרקטוראלית (התפתחות ילדים).

ידוע כי לקבוצות שונות רמות שונות של התפתחות והן נבדלות במשך הזמן שנמצאות בשלב מסוים. עם זאת, לא הרבה ידוע על הגורמים המשפיעים על רמת ההתפתחות של הקבוצה או את משך הזמן שלוקח לקבוצה להשלים את מעגל ההתפתחות. קבוצתו הפתוחה של מתבגרים של פאוול, עברה שני מעגלים, מהשלב האוראלי לג'נטלי, ב 18 חודשים ואילו קבוצה סגורה של קפלן ורומן השלימה מעגל אחד בשנה השלישית שלה. דונפי (1968) תיאר כי שתי קבוצות שלו שנפגשו שלוש פעמים בשבוע במשך 9 חודשים והגיעו לשיאם לפני הסיום. אנתוני (1967) טוען כי סיום מלאכותי עשוי למנוע מהקבוצה התפתחות מלאה וטוקמן מוסיף כי קביעת זמן סיום מראש עשוי להביא את הקבוצה לסיים מעגל התפתחות שלם במספר שבועות ואפילו שעות.

לא כל קבוצה עוברת בקו ישר את שלבי ההתפתחות או משיגה את הרמה הגבוהה ביותר של מובחנות. תוספת של חברים חדשים, שינויים בהנהגה, היעדרות וכו' עשויים לעורר צעדי רגרסיה זמניים המקשים על המשך התפתחות הקבוצה אך לא מאפילים על התפתחותה והתקדמותה הבסיסית. הבדלים אישיותיים בין חברי הקבוצה, טבע ההנהגה והסטינג ומטרות הקבוצה עשויים להשפיע על רמת הרגרסיה וההתקדמות של הקבוצה. עוד נטען כי השלב ההבשלתי הפוטנציאלי אליו מסוגלת הקבוצה להגיע מושפע מקיומו של מועד סיום שרירותי או מוגבל על ידי בעיות בתהליכי העברה נגדית של המנהיג.  
חשוב להבין את מושג השלבים בקבוצות לפני בחינת רצף ההופעה שלהם. ביון (1961) היה הראשון להציג את רעיון ההתפתחות השלבית של קבוצות בתחילת שנות ה- 40'. אזריאל (1950), סת'רלנד (1952), פולקס (1965), וויטקר וליברמן (1964) ואנתוני (1967) הראו כי משאלה או פנטזיה לא מודעת בעלת השפעה רבה מאחדת את החברים בקבוצה בכל שלב נתון ומשפיעה על התנהגותם. כל חבר לוקח תפקיד ביחס לפנטזיה הלא מודעת בהתאם למבנה האישיות שלו. חלקם יציגו דחפים אינסטינקטואלים, חלק תגובות של הסופר אגו בעוד אחרים יציגו תפקודי אגו והגנות שהתעוררו בעקבות אותה משאלה לא מודעת. באופן זה, קונפליקט פסיכולוגי המבוסס על משאלה ינקותית לא מודעת בא לידי ביטוי בקבוצה כמכלול, בשלמותה, ומגדיר את השלב שלה. 
במערך זה, המנהיג הוא האובייקט המארגן של המשאלה הלא מודעת והמרכז של הקונפליקט הקבוצתי הלא מודע. החבר בקבוצה מחצין מחדש, באמצעות השלכה, את הקונפליקט האינטרפסיכי בין האגו, האיד והסופר אגו שהיה במקור מאבק בין האגו, האיד וההורים כאשר המנהיג בתפקיד ההורה. ניתן לומר כי שלב של קבוצה עשוי להיות מוגדר על ידי משאלה לא מודעת אשר מאחדת את חברי הקבוצה הרואים במנהיג כאובייקט ומייצרת התנגדות משותפת להעברה.  

חלק 2 – שלבי קבוצה

השלב האוראלי-תלותי

בשלבי הקמת הקבוצה החברים נסוגים לעמדה וגישה פסיבית תלותית כלפי המנהיג הנתפס באופן לא מודע כדמות האם של חצי השנה הראשונה לחיים.  
ההגנה הראשונה כנגד נסיגה לתחושות ורגשות של ריקנות וחוסר אונים מופיעה לעיתים כעוינות כלפי הצטרפות  לקבוצה. הדחקה והשלכה של חולי על שאר הקבוצה מצדיקים את הדחף להימנע מקשרים רגשיים בתוך הקבוצה ובכך להימנע מהנסיגה. כשההתנגדות פוחתת, החברים מחליטים לשים את מבטחם במנהיג ולראות מה הוא יכול לעשות למענם. הם התאחדו סביב משאלה אוראלית לא מודעת, לקבל סיפוק אימהי, תלותי, דרך התמזגות סימביוטית עם המנהיג המיוצג באופן לא מודע אצלם כדמות האם של חצי שנת החיים הראשונה. מערך זה מגדיר את השלב האוראלי-תלותי של היווצרות קבוצה. הזיהוי הקבוצתי הראשון הזה מייצג פשרה בה כל חבר מוותר על משאלתו האישית להתאחדות אישית, בלעדית, עם המנהיג על ידי הצטרפות לשאר חברי הקבוצה ושאיפה להשגת מטרה זו ביחד. 
באופן קליני, החברים מציגים משאלה זו על ידי ניסיון לשרטט את המנהיג כחלק מהקבוצה בניסיון למחוק את המחסום הטיפולי הקיים ביניהם. אם הם פונים אחד לשני בשמם הפרטי למשל, הם ירצו ליישם תנאים אלו גם עם המנהיג בניסיון להתגבר על האנונימיות הטבעית אותה שומר המנהיג וסירובו להצטרף לקבוצה כשווה מבחינה רגשית. יחסי אובייקט בין החברים מראים מאפיינים אוראליים כאשר זיהויים סביב משאלות פסיביות-תלותיות מתעצמים. התמזגות הזדהותית ארעית המבוססת על דמיון שטחי, מאפיינת את החלק הרגרסיבי של יחסי האובייקט שהחברים מבססים ביניהם. התמזגות זו מחזיקה מעמד כל עוד היא משיגה רווחה לחבר ואינה מפגינה דאגה אמיתית לשאר חברי הקבוצה כאובייקטים מובחנים. חוסר הייחודיות בשלב זה עשוי לבוא לידי ביטוי בחוסר הבחנה בשינוים בהרכב הקבוצה בשלב זה.

הקבוצה מתפקדת בשלב זה ברמה רגרסיבית, מתחת ליכולת הממוצעת של חבריה וחסרה את היוזמה, יצירתיות ואנרגיה הנצפות בשלבים מאוחרים יותר. החברים נוטים להתעלם מתפקידיהם ובאופן חסר אונים פונים למנהיג שיספק את הפתרונות לבעיותיהם. הקבוצה מאפשרת לחבר עם הבעיות התלותיות הבלתי פתורות לשלוט ולהחזיק במונופול הזמן.

תסכולו של המנהיג מדרישות הקבוצה מסית חזרה את חברי הקבוצה אחד כנגד השני, אך שיתוף הפעולה והתפקוד הלא אפקטיבי שלהם מספקים צידוק מזויף להמשך דרישת הקבוצה לעזרה מהמנהיג ויוצרת אידיאליזציה ותפיסה של המנהיג כמושיע. תהליך האידיאליזציה שוב מאחד את החברים בעמדה תלותית מול המנהיג והיחסים איתו מתאפיינים בנסיגה לגבולות עצמי-אובייקט לא מובחנים.

ייצוב הקבוצה סביב פנטזיית סיפוק של המשאלה למיזוג עם המנהיג האידיאלי (העובר אידיאליזציה) מסביר איך הקבוצה מייצגת את האם, כפי שצפו ביון ואחרים. באמצעות העלאת פנטזיית ההתמזגות ההזדהותית בין הקבוצה למנהיג-אם, הקבוצה בעצמה הופכת לייצוג של גוף האם והשד. תחושה משותפת של סיפוק והתרוממות רוח  מלווה את התנועה האינטר פסיכית הזו. באופן דומה, ההתמזגות ההזדהותית עם המנהיג האידיאלי מוביל לאידיאליזציה של הקבוצה.

התחושות המועברות של רווחה מובילות לתחושות מוגזמות של הישגי הקבוצה. על ידי דחיית הפרשנות של המנהיג והתסכול הבלתי נמנע של המשאלות לא ריאליסטיות, החברים מנסים להגן על אשליית האיחוד המושלם איתו. הם מספקים הבעות פנים כתשובה לדממה של המנהיג ומספקים לעצמם את מה שהוא מונע מהם. שבירתה הבלתי נמנעת של הפנטזיה מבססת את המציאות בה המנהיג יכול לתסכל כמו גם לספק. התחושה של אובדן מייצרת תחושות של חוסר ביטחון, התפכחות וחרדה. תחושת האמון העיוור, שהתפתחה כלפי המנהיג, מאוימת.      

 

השלב האוראלי-אגרסיבי

יחסי אובייקט אמביוולנטיים עם המנהיג מסמנת את תחילתו של שלב זה המאופיין על ידי הפנמת דמותו של המנהיג כשנוא ומתסכל (כמו האם בינקות), הפנמה המשמשת כהגנה על החלק החיובי שבו ביחסים האמביוולנטיים. הפניית הכעס שלהם כלפי הדמות המופנמת מופגנת באמצעות הפחתת ערך והערכה של הקבוצה. הם מפיגים את הכעס כלפי המנהיג על ידי התקוטטות עם הקבוצה.

זעמה של הקבוצה התעורר בעקבות הפסיביות והשקט הטבעיים של המנהיג אשר מתסכלים אותם ושוברים את הפנטזיה של להיות מוזנים ומטופלים על ידו. הזעם, אשר מופנה כלפי המנהיג המופנם, מתברר כהענשה עצמית של הקבוצה על השקט שלה ועל כך שאינה מספקת מספיק חומר למנהיג לעבוד איתו. לחילופין, החברים עשויים להפוך את החבר השקט והפסיבי בקבוצה לשעיר לעזאזל ולהשליך עליו את דמות המנהיג השקט והפסיבי. השעיר לעזאזל הראשון הוא לרוב חבר חלש בקבוצה שניסה לקחת את תפקיד המדריך אך מייצג את חולשותיהם ומשאלותיהם המתסכלות והתלותיות. החברים תוקפים ותומכים בו לחילופין כמו חפץ מעבר המכיל חלקים  מהעצמי והחפץ יחד. הפנמה זו של המנהיג השנוא , השקט, הלא מספק הופך לגורם מארגן של הקבוצה כשלם.

לקראת סיום שלב זה, החברים משליכים בחזרה את הכעס המופנם בתוספת העוינות, חזרה למנהיג ורואים עצמם כמותקפים ונפגעים על ידו. הכרה בחששות והרגשות ההדדיים מובילים להתחלת הזדהות ויחסי תלות הדדיים בין החברים לעצמם. הזדהות חיובית מוקדמת כלולה בהתנהגות זו מאחר וחברי הקבוצה מנסים באופן פעיל להגן על המנהיג מזעמם על ידי החלפתו ומספקים אחד לשני מה שהוא, בשקט שלו, מסרב לתת להם. כאשר הקבוצה נעה לסיום השלב האוראלי, ניתן להבחין בתהליכי סובלימציה אוראלית. נשנוש, אם קיים, מופסק ודיבור למילוי החלל מתחלף בתקשורת אמיתית.

 

השלב האנאלי-מרחיק

בשלב האנאלי, משאלות העברה אגרסיביות מאחדות את החברים בקבוצה במשאלה לשלוט במנהיג, תחילה דרך סילוקו ואח"כ דרך שילובו. טוקמן (1965) זיהה שלבים  ברורים של מרד נגד המנהיג ופילוג של החברים לשני פלגים המסמלים את האמביוולנטיות בקרב החברים בין המשאלה לשמר את התקשרותם התלותית למנהיג והמשאלה לדחות התקשרות זו כאיום על האומניפוטנציה הנרקיסיסטית שלהם. התפרקות השלב האוראלי ביססה את המנהיג בלא מודע של חברי הקבוצה כאובייקט המסוגל לתסכל ולספק יחד.  
החברים מזדהים סביב עמדה נרקיסיסטית בה המנהיג המתסכל המעורר את העוינות שלהם, נדחה כאובייקט ממשי או חשוב. פרשנותו לדרישות הטיפוליות מאיימות על הגישה האומניפוטנטית של הקבוצה. הקבוצה מתכחשת לצורך בו דרך סיגול עמדות נרקיסיסטיות, גרנדיוזיות והאדרה עצמית.  הוא מודר מעניינים תוך קבוצתיים. תהליכי האידיאליזציה וההאדרה של המנהיג מתהפכים וכעת הוא מושא להתקפות עוינות.

המנהיג נתפס כלא אמין, מפחיד, דוחה ורשע. החוזה הטיפולי הראשוני מסולף במחשבתם של החברים לכלי שרירותי הנכפה עליהם על ידי המנהיג. הוא מוענש על ידי הסתרה של חומר רלוונטי ממנו ודיבור עליו מחוץ לסטינג. סיפוק אינסטינקטואלי נתפס כאפשרי רק אם הקבוצה מתחמקת מבדיקותיו של המנהיג והגבלותיו של החוזה הטיפולי. כעס מתבטא בהתנגדות והתרסה במקום בניסיונות להבין בעיות.

הצורך האמיתי של הקבוצה במנהיג מנוגד למשאלה להרוס את הקשר איתו, אותו קשר אשר מאיים על האומניפוטנטיות שלהם ומגביל את התנהגותם. הפיצול האמביוולנטי המיוצג על ידי הפלגים המנוגדים המבקשים להאדיר או לנוון את המנהיג, עשויים לקחת צורה של "שעירות לעזאזל" אשר גם היא עוברת שינוי בשלב זה. בניגוד לשלב האוראלי בו הכעס על המנהיג השנוא הופנה והושלך על חבר בתוך הקבוצה, כאן הקבוצה שואפת לסלק את המנהיג כשעיר לעזאזל. בשלב זה, השעיר לעזאזל הינו בד"כ האדם המרדן אשר דוחה את ציפיות הקבוצה לקונפורמיות.

דרך ההקרבה של השעיר לעזאזל, החברים מזדהים עם המנהיג הנוקם ומקווים לפייס אותו לחמוק מהעונש שהם עצמם הטילו על השעיר לעזאזל.

במעבר לשלב הבא, המשאלה לסלק את המנהיג בשם השעיר לעזאזל מתפתחת למבנה בו החברים נכנעים לכוחו של המנהיג, מזדהים עם השעיר לעזאזל ומוותרים על שאיפת הסילוק. הם אינם מסוגלים להשתחרר מהייצוג המופנם של המנהיג המתסכל ושנוא ובאופן מזוכיסטי נכנעים לפנטזיית ההענשה שמייחסים למנהיג בעקבות מעשיהם הקודמים. סבל זה יוצר את הבסיס להזדהות בקרב חברי הקבוצה כאשר, לאחר שנענשו, הם חשים שיש להם הצדקה לתת ביטוי התנהגותי לסיפוק הנרקיסיסטי הנמנע מהם על ידי המנהיג.

 

השלב האנאלי-מחזיק

במהלך שלב זה, המגיע לאחר המרד כנגד המנהיג, החברים משיגים תחושה של לכידות וזהות כקבוצה מפנימים נורמות וערכים קבוצתיים. הם "הופכים לקבוצה". זהו השלב המשמעותי ביותר המופיע בספרות. בשלב זה, הישגי הקבוצה דומים להישגי הילד בתהליך האינדיווידואציה-ספרציה בו גבולות האגו מוגדרים וייצוג העצמי והאובייקט הופכים להיות מובחנים ומגבשים מבנים מוקדמים של סופר אגו השולטים בהתנהגות חברתית. 
השלב האנאלי-מחזיק הינו ביטוי של משאלה בלתי מודעת לשלוט במנהיג דרך החזקה של משאלות אומניפוטנטיות הרסניות כלפיו והפנמה של מאפייניו האידיאליים (שעברו אידיאליזציה).

כאשר מתגברים על הפיצול והאגרסיה מווסתת, הייצוג המופנם של המנהיג הופך ליציב, חיובי ומופנם. ביסוס של ייצוג אובייקט יציב של מנהיג מתרחש יחד עם ביסוס הזהות של החברים כחברי קבוצה. חוקי הטיפול והערכים מתווים את החברות בקבוצה ומגדירים את הזהות הקבוצתית באופן מקביל לדרך בה הזדהות הורית מטפחת תהליכי היפרדות ואוטונומיה בילדים. באמצעות ציות לחוזה הטיפולי וכניעה לסמכות המנהיג, החברים מקבלים את הפגישות הקבוצתיות כמקום הראוי להפקיד את הכעס ה"מלוכלך". שימוש מוגזם בשפה מלוכלכת בוחן את הגבולות והאווירה המאפשרת.

נושאים הומוסקסואליים בולטים בכמיהה לגיבור ביסקסואלי או משיח בדיונים על דת ואלוהים אשר באופן אופייני עולים. פנטזיות בשלב אנאלי מאוחר של אובייקט ביסקסואלי אידיאלי עקביות עם הבחנתה של מאהלר אודות עיסוקם של תינוקות עם אברי המין לפני שבידול או הבחנה מגדרית מושגים.

ההישג של מבני אגו נפרדים, זמינים לשימוש בקבוצה, נצפה בשימוש במנגנוני הגנה מתוחכמים יותר בהתנגדות להעברה. הדחקה, השלכה והתקה משמשים את המנהיג כהגנה מפני העוינות של החברים כאשר הם מסגלים לדמויות סמכות אחרות, מחוץ לקבוצה, את התכונות השנואות של המנהיג ותוקפים אותן.

פסיביות-אגרסיביות, מניעה מעודנת של חומר והתעלמות סמויה מהחוקים, תגובה מנומסת מדי מדגימים הגנות אנאליות-מחזיקות כנגד עוינות. דיונים עצמאיים או יוזמות נראים כהופכים הדרגתית לאסורים בתודעתם של החברים. מנגנונים של אינטלקטואליזציה, בידוד והתקה באים לידי ביטוי בעיסוק האובססיבי בפרטים שוליים ולא חשובים לגבי חוקי ההתנהגות – סובלימציה חלקית בה הכעס מתועל דרך תפקודי אגו מתוחכמים ומורכבים יותר.

כעת ישנו ייצוג מופנם ומובחן של הקבוצה כשלם אצל החברים, המקביל בהתקדמותו לרמת היחסים התוך קבוצתיים ועם המנהיג. החברים עובדים על ביסוס זהותם כיחידים מובחנים המשתייכים לקבוצה. אלטרואיזם, שיתוף פעולה, חמלה, אמפתיה ותקשורת רגשית נבנים בהדרגה ומייצגים את ההתקדמות ביחסי אובייקט המתאפשרת על ידי התקדמות מבנית של האגו והסופר אגו הקבוצתיים.

באמצעות השימוש בעיבוד משני, יכולת קוגניטיבית מוגברת ויוזמה, הקבוצה מתחילה , באופן פעיל, לצפות בעצמה ולזהות התנגדויות להעברה לא ריאליות המשפיעות לרעה על מטרות הטיפול.  

בידול מחדש של תפקודי הסופר אגו מקביל להתקדמות שנראית בתפקודי האגו ובא לידי ביטוי בשינויים ביחסים של חברי הקבוצה עם המנהיג.במעבר משלבים מוקדמים לשלבים מאוחרים יותר של השלב האנאלי, ריסון של עוינות גלויה וכניעה פסיבית מזוכיסטית למנהיג, אפשרו לחברי הקבוצה לשלב באופן סלקטיבי את התכונות האידיאליות שלו. האידיאליזציה שעושה הקבוצה למנהיג מיוצגת בקבוצה עצמה על ידי הפיכה של אחד החברים לאליל ונערץ. חברי קבוצה מסוימים, כמו גם המנהיג, המטפל, הופכים לדמות, אובייקט נערץ, שחיפשו אחריו רבות ולבסוף נמצא.

במהלך השלב האנאלי, החוזה הטיפולי מופנם אצל חברי הקבוצה דרך הזדהות עם המנהיג. מתרחשות התאמות של הסופר אגו כאשר תחושות לגבי הורים, מורים, דת, משטרה וחוקים נבחנות מחדש. באופן דומה,  מטופלים במחלקות סגורות אשר קיבלו את חוקי המחלקה באופן פסיבי, ישנו וישכתבו אותם באופן אקטיבי.

גבולות הקבוצה מתגבשות. הקבוצה התלותית, הממוקדת מנהיג, מתפתחת לקבוצה אוטונומית ממוקדת קבוצה המסוגלת להעריך את עצמה ויכולותיה באופן מציאותי יותר. יחד עם הייחודיות מגיעה תחושה מלנכולית של תמותיות הקבוצה.

מטופלים שאינם מסוגלים להתאים את ההגנות הנרקיסיסטיות שלהם, יתקשו לתפקד באווירה השיתופית שהתבססה. מטופלים פסיכוטיים או נרקיסיסטיים, אשר ממשיכים להשליך עוינות ואינם מסוגלים להבין כי מקורה הוא פנימי שלהם, הופכים לנפגעים בשלב זה. 

 

השלב הפאלי

השלב הפאלי, בניגוד ליתר השלבים בהתפתחות קבוצה, מושג לעיתים רחוקות יותר ועל כן פחות מתואר. על אף שנושאים פאליים מתחילים לעלות בחלקים אנאליים מאוחרים, רק בשלב הפאלי עצמו עולות המשאלות גבריות והנשיות סביבן מתארגנת הקבוצה והמנהיג הופך לדמות אדיפאלית המייצגת את האב או האם. מגדר, שהיה עד כה בעמדה משנית בהתפתחות ההעברה, הופך עתה לעיקרי. תתי קבוצות מתגבשות בכדי להביע תחרותיות, כמו גם משיכה בין המינים. נושאים מיניים גלויים כגון אוננות, בדיחות מיניות וכו' מהווים עדות נוספת לתכנים האדיפאליים המונחים ביסוד.

לפני השלב הפאלי, המנהיג ייצג בעיקר את האם הפרה-אדיפאלית. אך בהעברה המשותפת של השלב הפאלי, המנהיג מלוהק לתפקיד האב האדיפאלי גם כן. ניתן לראות זאת בשינויים בחברים הדומיננטיים המשקפים את היחסים עם המנהיג. למשל, בשלב זה ניתן לראות אישה, המתאפיינת בהתקשרויות חזקות לדמות אב וזלזול בדמות אם, אשר לפתע צצה כמנהיגה בשלב זה.

חברי הקבוצה חופשיים יותר להביע חיבה כאשר הפתיחות וחום בין החברים משפיע על היחסים עם המנהיג שמקבלים גוון מיני. הגברים בקבוצה, באמצעות ההזדהות עם הנשים, מסווים את משאלתם להיות נאהבים על ידי האב ובכך מתגוננים מפני חרדת הסירוס מהתחרות במנהיג.  

בהעברה נראים מרכיבים גניטאליים ונוירוטיים ברורים. משולש אדיפאלי מחליף את המבנה הדיאדי הקודם ומכיל משאלות בהן המנהיג הנרדף כמושא אהבה ובתחרות עם מתחרים אחרים או שנחווה כהורה האסור לחיזורים רומנטיים ומיניים. משיכה, תחרות עם וסקרנות לגבי המנהיג מעלים את הרצון והמשאלה להציץ לחייו הפרטיים.

צמדים מיניים המופיעים בתוך הקבוצה בזמן זה הופכים את משאלות ההעברה, שהוסרו מהמנהיג, לדרמטיות יותר. פחד מענישה של המנהיג ומשאלה להחזירו כאובייקט אוהב ותומך מובילים לזניחת המשאלות המיניות והתחרותיות כלפיו. המשך ההזדהות עם המנהיג בזמן פתירת שלב זה מוביל למעצורים במשאלות תחרותיות להחליפו במטרה להימנע מהאפשרות לאבד אותו. בהלימה לשלב הפאלי והתקדמותה של ההעברה הפאלית, עשויים לעלות תכנים כגון בעיות אימפוטנציה או עכבות מיניות במפגשים. בשלב זה מושגת יכולת וויסות של הערכה עצמית והגברת ביטחון עצמי.

 

 

הקבוצה מראה היעדרות יחסית של עיוותים בהעברה והרמה הגבוהה ביותר של בידול פנימי המופגן באמצעות שאיפה למטרות מציאותיות. טוקמן מאפיין את הבגרות של הקבוצה כשלב בו הקבוצה התפתחה לכלי להשגה ריאלית של מטרות מוצהרות. הוא מוצא דמיון עם שלב החביון אצל ילדים והמבוגר. בשלב זה, המבנים המובחנים ביותר של האגו והסופר אגו זמינים לשימוש בקבוצה. יחסים חברתיים, המשקפים את ההתקדמות ביחסי אובייקט, נמצאים ברמה המתוחכמת ביותר. פעילויות מילוליות-מושגיות מגיעות לשיאן. לפי מרטין והיל, בשלב זה לקבוצה יש דפוס של מנהיגות מבוזרת וייחודיות תפקידים מציאותית. לכן, תפקידים מוקצים על בסיס יכולת, כאשר חוסר יכולת מתקבלת ומתמודדים עמה בהתאם. הקבוצה יכולה כעת לווסת את תהליכיה במידה מסוימת והחברים בה מרגישים שהם, באותה המידה, אדונים לגורלם. על כן, הקבוצה יכולה לבחור את מטרותיה ולבחור את הקצב להשגתן. בנוסף, הקבוצה יכולה לפתור בעיות במשותף, לאבחן את בעיותיה בעצמה ולפתח שיטות להתמודד עימן. למרות שעדיין ניתן לראות צמדים הטרוסקסואלים, הערכה ריאליסטית האחד של השנייה מחליפה דמויות העברה לא ריאליסטיות בקשרים רגשיים נורמטיביים. יעילות העבודה נמצאת במיטבה מבלי להיפגע מרגשות לא הולמים. כאשר החברים מגיעים לרמת הביצוע הגבוהה ביותר, החברים הבריאים ביותר מתיימרים להנהיג, לרוב יהיה זה הזכר ששולט. באותו זמן, עיוותי ההעברה ביחס למנהיג נסוגים והוא ותפקידו נתפסים באופן יותר ריאלי. איום ההתפרקות של הקבוצה נפגש עם פנטזיות הריון ולידה. עם זאת, לא ברור האם מדובר בחלק מהשלב הגניטאלי או כתגובה לחרדה מהסיום.      

¹ המנהיג leader of the group- הכוונה היא למנחה הקבוצה ולא לתפקיד המנהיג

---

View My Stats