חזרה למאמרים של קבוצתית ב
חזרה לאתר הראשי

---

קבוצה הנראית והבלתי נראית

Agazarian, Y. and Peters, R. (1981). The visible and invisible group. Pp. 27 - 55. Moresfield Library Karnac.

אנשים אשר מצאו חשיבות בתאוריה של הדינמיקה הקבוצתית, ניסו להסבירה, על מנת שיהיה אפשר לחקור אותה ולדבר עליה. הבעיה העיקרית היא, בהגדרת המילה 'קבוצה' על ידי אנשים שונים. ניסיונות רבים נעשו כדי להגדיר את המונח קבוצה, כך שתצפיות על תופעת הקבוצה יוכלות להיות מוכללות- אך עד היום, לא נמצאה הגדרה מקובלת באופן הנרחב. לכן, גם כאשר אנשים כותבים ומתארים את ה'קבוצה', ישנה ראייה אמפירית מועטה לכך שדבריהם ניתנים להכללה, אף כי חלק ניכר מכך ניתן להכללה באופן אינטואיטיבי. המחברים של מאמר זה, החלו בניסיון להגדיר את 'הקבוצה' כבר ב 1964. כיום הם נוטים להגדיר את הקבוצה בשתי דרכים. האחת קשורה לגישה הדדוקטיבית, שדרכה הם מגדירים את הקבוצה הבלתי נראית, והאחרת לגישה לאנדוקטיבית, דרכה מגדירים את הקבוצה הנראית.

הקבוצה הנראית היא אותה קבוצה אשר אנו רואים כאשר אנו צופים בקבוצה של אנשים. אודותם נכתבים מרבית ספרי הפסיכותרפיה הקבוצתית. הקבוצה הבלתי נראית היא זו שקיימת רק בתיאוריה הדדוקטיבית. אלה רעיונות אודות אנשים וקבוצה.

שאלה נפוצה בין הפסיכותרפיסטים היא, האם קיימת או לא קיימת יישות כוללת של קבוצה, אשר שונה מסך כל חבריה האינדווידואלים אשר מרכיבים אותה. במילים אחרות, לאחר שסיימנו לתאר את הקבוצה הנראית ואת חבריה במונחים של דינמיקות אינדווידואליות ואינטראקציות בינאישיות בקבוצה, האם בכך תיארנו את הקבוצה באופן מקיף? או האם ניתן לדבר על קבוצה אחרת מזו הנראית אשר אפשר לדבר עליה בבהירות מבלי להתייחס לאינדווידולים שמהווים חלק ממנה? האם ישנה קבוצה בלתי נראית שאפשר להגדיר אותה במונחים של דינמיקות ומבנה, באותו אופן שניתן להגדיר אישיות ואשר ניתן לחוות אודותיה, ליצור היפוטזות ולבחון אותן?- המחברים עונים שכן. הדינמיקות של הקבוצה כיישות שלמה שונה מהדינמיקות של אוסף האינדווידואלים.

) explanatory( ישנם מטפלים (תרפיסטים) אשר מאמינים שאימוץ של תיאוריה מסבירה

מרחיק את המהות ההומנית אשר אותה מנסים להבין טוב יותר באמצעות התיאוריה. לכן כאשר אנו אומרים שאנו משפיעים באופן מכוון על התנהגותנו בקבוצה בעזרת תאוריה כלשהי על הקבוצה כישות שלמה, משתמע שאנחנו עושים דה- הומניזציה של אנשי הקבוצה ובעצם גורמים לנבואה אשר מגשימה את עצמה, אשר בהתאם אליה התנהגותנו ממשיכה לגרום לאותם דינמיקות שחוינו. מלבד זאת, רוב המטפלים חושבים על דינמקיות קבוצתיות בצורה אנדוקטיבית, כאשר על התת מודע צריך לחשוב באופן דדוקטיבי, וכך המטפלים עושים כאשר הם חושבים על דינמיקות של הפרט (אינדווידואליות).

כדאי למטפלים הקבוצתיים לחשוב על הרמות המודעות והבלתי מודעות של תהליכי קבוצה, כשם שכדאי למטפל של הפרט לחשוב על הרמה המודעות הלא מודעת של התהליך אותו עובר הפרט.

כאשר מטפל מיישם את הידע שלו אודות החוקים הכלליים בנוגע לאישיות, זה עוזר לו להבין הדינמיקות והתנהגויות מסוימות של הפרט. היינו הך, לגבי המטפל הקבוצתי.

המאמר מסרטט מסגרת שבתוכה מידע על הקבוצה. המטרה היא להסביר דרך חשיבה דדוקטיבית, אשר תסייע למטפלים הקבוצתיים להיות מכוונים ומיודעים לגבי התנהגותם, מצב בלתי אפשרי במידה והיו מגבילים את עצמם למסגרת האנדוקטיבית. המבנים התיאורטים הם אלה אשר מהווים פרמטרים ליכולתו של האדם לאסוף מידע ולא החשיבה.

מהי קבוצה?

אריסטוטל טען כי כל אשר תאמר שדבר מסויים הינו כך או אחרת, אכן כך יהיה- ועל סמך הנחה זו נבנתה הלוגיקה האריסטוטלית. קורצבסקי טען כי כל שתאמר על דבר מסויים, הרינו אינו כך ועל סמך כך נבנתה הלוגיקה של הסמנטיקה הכללית. אף כי הן נראות סותרות, שתי ההנחות נכונות. הבנת הפרדוקס מחייבת הבנה כח רמות שונות של הפשטה מספקות פרספקטיבות קונספטואליות שונות. לכן, מה שאני חושב על דבר מסוים כי הינו, תלוי פחות בדבר עצמו אלא באופן בו אתה מסתכל עליו. ההבנה שנקודות מבט שונות מגדירות מציאות שונה, מביאה לכך כי הויכוח האם הקבוצה קיימת או לא קיימת באופן עצמאי מהפרטים, הוא מיותר. אם בעזרת ההבנה של הקבוצה כיישות שלמה, אתה יכול להסביר דברים אשר אתה לא יכול להסביר במסגרת ראייתך את הקבוצה כאוסף פרטים, אז הראייה השלמה משתלמת. אך עדיין אפשר לראות גם את הקבוצה כאוסף פרטים. אפשר לנוע בין שתי התצפיות.

הקבוצה הנראית והבלתי נראית: גישות אנדוקטוביות ודדקטיביות לדינמיקות קבוצתיות

כאשר מלחים שטים קרוב לרוח, זאת כיוון שניסוי וטעייה לימדו אותם שזוהי הדרך להרוויח מהירות- זוהי הסקה אינדוקטיבית. בעזרתה אנו מגיעים לעקרונות או חוקים כלליים תוך ביסוס הנחה אודות סוג של תופעה (קבוצה) על בסיס התצפיות שלנו, על מספר של עובדות מסוימות (עובדות על הפרטים השונים). אנו מסיקים מהתנהגות הפרטים על הקבוצה. אנו אוספים מידע על האופן שהפרטים מתנהגים בקבוצה ומחפשים דרכים להסביר את זה באופן הגיוני. ההסברים הופכים להיות ההנחות שלנו וסדרה של הנחות מובילה אותנו לכלל גיבוש תיאוריה.

לדוגמא, קבוצה יכולה להתלונן על כך שהמטפל אינו עוזר להם, ובו זמנית להימנע מבקשת עזרה או לא להשתמש בעזרה שהמטפל מציע להם. גיב (1956) הבחין בתופעה זו בשנות החמישים. הוא שם לב שהמטרות אשר אנשים טענו שיש להם, שונות באופן משמעותי מהמטרות שהם התנהגו כאילו שהיו להם. אלה הן מטרות הוריסטיות: מטרות שניתן להסיק אודותן עקב צפייה בהתנהגות. הוא לא טען באופן קטיגורי שהנחות אלה קיימות. הוא הציע כי הסקה של תופעה זו של מטרה בלתי מודעת הסבירה טוב יותר את התנהגות חברי הקבוצה מאשר הסבר ללא הסקה זו. דרך ההסקה שיש פער בין מה שחברי הקבוצה אומרים ומה שהם עושים, אפשר להסיק שהתלונה הינה מכוונת מטרה ולהתייחס עליה באופן הזה. כאשר אנו מפרשים את התלונה כמטרה קבוצתית, אנו משתמשים בהסקה דדוקטיבית בנוגע לפרטים ומכלליים אותה על הקבוצה.כלומר, לחוויית הקבוצה אין משמעות כמבנה נפרד ועצמאי מחברי הקבוצה מהם היא מורכבת. הגישה האנדוקטיבית נותנת לנו את הקבוצה הנראית, שמוגדרת כ'סך כל חבריה'. אנו צופים בדרך בה אנשים מתנהגים בהקשר הקבוצתי. אנו יכולים לפרש את התצפיות במונחים של דינמיקות אינדובידואליות בדרכים אשר ניתנות להכללה לכל התיאוריות של הפסיכולוגיה האינדווידואלית והפסיכולוגיה החברתית.

כאשר המטפל מגיע לקבוצה עם ידע על פסיכולוגיה של הפרט, אך ללא אימון וחשיפה למונחים של דינמיקה קבוצתית, הוא יכול לפרש את התנהגות הקבוצה אך ורק במונחים המוכרים לו. הוא רואה פרטים ומכנה אותם 'חברים בקבוצה'. הוא יכול לצפות אך ורק באופן אנדוקטיבי. הוא לומד את מיומנויות הפסיכותרפיה של הקבוצה דרך ניסוי וטעייה, כמו המלח המשיט את הסירה. כאשר הוא נשאל כיצד הוא מסביר את התנהגות הקבוצה הוא מדבר על פרטי הקבוצה ועל הדינמיקות האישיות והבינאישיות שלהם. כפסיכואנליסט, הוא יידבר על יחסי אובייקט, הרחבה, עיבוד ותהודה.

כאשר המטפל מגיע עם ידע על דינמיקות אישיות וקבוצתיות, הוא יכול לצפות ולפרש את הדינמיקות האישיות והבין אישיות או שהוא יכול לצפות בקבוצה כיישות שלמה. ומתוך כך, הוא יכול לפרש התנהגות קבוצתית ופרטנית במונחים של דינמיקה קבוצתית.

הקבוצה הבלתי נראית

העבודה של המטפל עם הקבוצה הבלתי נראית היא על פי תיאוריית הדינמיקה הקבוצתית, אשר אינה מגדירה תפקידים אנדיוודואלים של חברי הקבוצה, אלא תפקידים קבוצתיים, בלתי תלויים בפרטים. יעילות ה"מפה" התאורטית שלו, תלויה באיכות ודיוק התיאור והתחזית של המפגש בקבוצה, ובאיזו תכיפות מפה זו משתנה ומתעדכנת לאור תגליות חדשות. השאלה עד כמה מעולמה של הקבוצה הבלתי נראית יחשוף, תלויה במידת העזתו של המטפל. כאשר מתחילים עם תיאוריה מסוימת, כמו זו של ביון, אנו משתמשים בהסקה הדדוקטיבית שלנו. אנו מסיקים מהכללי לפרטי: מהקבוצה כישות שלמה להתנהגות בקבוצה. כאשר אנו עושים דדוקציה לקבוצה הבלתי נראית, אנו מגדירים משהו אשר שונה מבחינה דינמית מסך כל הפרטים בקבוצה: משהו אשר אף אינו יכול להיות מוגדר כ "גדול מ" אלא כ"שונה מ".

באמצעות צפייה בקבוצה הבלתי נראית כישות שלמה דרך עיניים דדוקטיביות, אנו יכולים לקשר בין מאפיינים ברמת הקבוצה אשר יכולים להיות מוכללים לכל הקבוצות ולכל התיאוריות של דינמיקה קבוצתית ואשר יכולים להגדיר את מרכיביה של הקבוצה הבלתי נראית בכל דרך היעילה לתיאוריה המסויימת שלנו. דרך חשיבה זו אינה מובנת מאליה כמו החשיבה האינדוקטיבית. היא מספקת גישה למבנים רבים אחרים בשדה הדינמיקה הקבוצתית, ואשר יכולים לשמש לצורך הסבר, חיזוי והדרכת ההתנהגות הקבוצתית באופנים אשר אינם אפשריים ללא תיאוריה.

צפייה בקבוצה מעלה בבירור, שישנם דברים אשר אינם ניתנים להסבר תוך הגבלת השפה שלנו לטירמינולוגיה של פסיכואנליזה ושל דינמיקה קבוצתית. הפסיכואנליזה מצויינת לטיפול הפרטני אך נכשלת בהבנת דינמיקות קבוצתיות. דינמיקות קבוצתיות סיפקו שפה מצויינת לדבר על מבנים קבוצתיים אבל לא הצליחו להסביר את התפתחות הקבוצה כיישות שלמה. כדי להסביר את הקבוצה כיישות, השתמשו המחברים בגישות תיאורטיות קיימות כאבני יסוד ושילבו אותם כך שהם יצרו משמעויות חדשות. אבני היסוד הם: התיאוריה הפסיכואנליטית, תיאוריית השדה של לווי ותיאוריית המערכת הכללית.

התיאוריה של לווין מתארת את התהליך שדרכו הקבוצה כישות שלמה מתהווה מתוך האינטראקציות בין הפרטים. היתרון העיקרי של התיאוריה היא שהמבנים שלה תואמים למבנים הפסיכואנליטים. אולם בעוד פרויד עסק בדחף וכיצד המוטיבציה מסבירה את תפיסתו של האדם את העולם ואת התנהגותו בעולם, לוין עסק בעיקר בהתנהגות ובשאלה כיצד ההתנהגות יכולה להסביר את תפיסתו של האדם את העולם וכמסקנה מכך, את המוטיבציה שלו. הרקע של התיאוריה של 1. לוין מגיעה מתיאוריית הגשטאלט. הוא שינה את המשפט "השלם גדול מסכום חלקיו" ל "השלם שונה מסכום חלקיו". יש לו תכונות שונות מסכום חלקיו. הן השלם והן חלקיו אמיתיים במידה שווה ולשלם תכונות מוגדרות משלו.

2. תיאורית המערכות הכללית היא האלמנט השני שתרם לתיאורית הקבוצה הבלתי נראית. זו משלבת עקרונות כלליים אשר משותפים ל"תופנות הביולוגיות, ההתנהגותיות , הפסיכולוגיות והחברתיות". אנליזת המערכות תואמת לתיאורית השדה ובתורתה היא תואמת לתיאוריה הפסיכואנליטית. בנוסף לשתי התיאוריות הללו, תיאוריית הקבוצה הבלתי נראית מבוססת גם על 3. אנליזת שדה הכוח של לוין, תיאוריית האינפורמציה, תיאוריית הדיסוננס הקוגנטיבי של פסטינגר, תיאוריית הדחק של הווארד וקוט, תיאוריית ההתפתחות של בניס ושפרד וההנחות הבסיסיות של ביון בנוגע לקבוצה.

תיאוריית השדה

לפי תיאוריה זו, ניתן לחזות את התנהגותו של הפרט מתוך ידע על מרחב חייו. לוין מתאר מרחב חיים כמפה בצורת ביצה, אשר משקף את הפרט באינטראקציה עם סביבתו הנתפסת. כך ניתן להבין את מטרותיו, מערכת הלחץ אשר מקושרת למטרה, המחסומים בינו לבין מטרתו והצעד הבא שסביר שהאדם ייקח לקראת מטרתו. כוחות הדחף הם ישומי האנרגיה אשר מניעים אותם לקראת מטרתו והכוחות הכובלים שייכים לטווח האנרגיה אשר מונעת ממנו להשיג את מטרתו. תיאור תמונה מדוייקת של מרחב חייו של הפרט, תתן לחזות את עתידו. 'מטרה' היא מילת המפתח בתיאורית השדה של לוין. טבעו של איזור המטרה מגדיר את כיוון התנועה והאינטסביות שלה. כאשר יש טרטוריית ביניים אשר מפרידה בין הפרט למטרה, מגדירה את הדרך הסבירה למטרתו של הפרט. לפי לוין, התנהגות היא פונקציה של מרחב החיים ולפיכך, התנהגות היא פונקציה של ביצוע שבין האדם לסביבתו הנתפסת.

פרספקטיבה אינדבידואלית

הגדרת מרחב החיים, אשר מיושמת בפרספקטיבה אינדבידואלית, משמשת כדי להמחיש מספר דינמיקות חשובות. האינדווידואל (הפרט) הוא חבר בקבוצה והסביבה היא הקבוצה. בסיטואציה הקבוצתית, האינטראקציות בין החברים יוצרת את הסביבה בה ממשיכים לייצור אינטראקציות. לכן עבור חברי הקבוצה, התנהגותם הינה פונקציה של הפסיכודינמקות המסויימות שלהם, חוויותיהם החברתיות מחוץ לקבוצה, סדרה של נטיות תפיסתיות סלקטיביות אשר נובעות מחוויות אלו וכן התרבות הקבוצתית שהם משתייכם אליה. מהצד השני, עבור המטפל, ישנו גורם נוסף להסבר ההתנהגות. גורם זה הינו המודל התאורטי דרכו המטפל תופס באופן סלקטיבי את הדברים. לכן התנהגותו בקבוצה היא פונקציה של אותם הדברים אשר שולטים בהתנהגות הקבוצה, בנוסף ליכולת שלו להבנייה קוגנטיבית של תופעות הקבוצה דרך התמחותו התיאורטית, האימון והניסיון שלו. הפסיכודינמיקות המסוימות שלו מקושרות לקבוצה באופן תואם בעזרת האנליזה של תגובת העברה קבוצתית (טרנספרנס) ותגובת ההעברה הנגדית שלו עצמו.

פרספקטיבה של הקבוצה כיישות שלמה

ניתן לחשוב על הקבוצה כבעלת סביבה, מטרה וכן כוחות מניעים ומונעים הקשורים למטרה. כך יכול המטפל לחשוב על הקבוצה כנפרדת מהפריטים המרכיבים אותה. לפי התיאוריה, עבודה במסגרת של מרחב חיי הקבוצה, מאפשרת תחזית של התנהגות הקבוצה.

ההשלכה השנייה של התיאוריה היא, שידיעת מרחב החיים של הפרט בקבוצה, אינה מאפשרת למטפל לחזות את התנהגותו של פרט זה בקבוצה, באותה מידת בטחון כמו למשל, בטיפול פרטני. ההצעה היא, לצפות בקבוצה ולנסות לאבחן ולאחר מכן להשפיע באופן ישיר על ידי התערבויות הקשורות להתפתחותן של המטרות הקבוצתיות.

חשיבה זו מובילה את המטפל להיות יותר ממוקד בנוגע למטרות ההתפתחותיות ולהכיר טוב יותר את הקבעונות בשלבי ההתפתחות, אותם הקבוצה צריכה לעבור על מנת להשיג את המטרות. המטפל צריך לחשוב על המטרות כפונקציה של רמת הקבוצה ולפי השלב ההתפתחותי שבו נמצאת הקבוצה. כמו כן הוא צריך להתייחס לתמורות הספציפיות בהיסטוריה של הקבוצה המסויימת. חשיבה זו מבליטה את החלטת המטפל האם ומתי להשפיע על הפרטים או על הקבוצה כיישות שלמה או על שניהם. התמקדות על הפרט יכולה להוות סטיה הכרחית מהתמקדות על הקבוצה, כיוון שאחד הפרטים מבטא צורך כלשהוא, שאינו קשור ישירות לצרכי הקבוצה. ועלול לגרום לפרט להישאר מאחור במידה ולא יזכה להתייחסות. או שאולי הפרט נמצא על סף תבונה והמטפל מחליט שלא לפספס את ההזדמנות. בכל מקרה, השפעה על הפרט תשפיע גם על הקבוצה.

ההנחה היא, שההתנהגות בקבוצה תהיה מובנת יותר, אם ננסה לראות את המטרה החבויה. באופן מעשי, אנחו מסיקים ממנה מתוך הדרך בה הקבוצה מתנהגת. כמו שלפי פרויד אין "פליטת פה" כך גם בקבוצה צריך להבין מדוע יש התנהגות "כאילו" בקבוצה. השאלה: על איזו מטרה אני יכול להסיק, אשר תסביר חלק גדול יותר מהתנהגות הקבוצה, מאשר המטרה המוצהרת שלה?

כאשר אנו מיישמים את תיאוריות המערכות הכללית למרחב החיים, אנו מדברים על שדה הכוח במונחים של איזון מערכתי. אנליזת מערכות מספקת שיטה לתיאור כיצד נשמרת רמת האיזון. לפיכך אנו משתמשים "כאילו" ו "רמת איזון" כמונחים נרדפים, ושדה הכוח משמש כמודל להגדיר אותם.

תיאוריית המערכות הכללית

השימוש בתיאוריה זו, מקל על ההבנה של מערכות מורכבות יותר.

למערכת יש גבולות אשר משמשים כסף בין פנים המערכת לחוץ. לחציית הגבול יש שני מהפנים לחוץ (פלט) ומהחוץ לפנים (קלט). גבול המערכת מאופיין בהיותו חדיר או בעל מעבר, ומידת החדירות של המערכת תשפיע על מעברי הפלטים והקלטים. קבוצה במרפאה למשל, היא תת מערכת של סביבתה: מעברים פנימה והחוצה מהקבוצה ישפיעו על הקבוצה. אפשר להתייחס לקבוצה כמערכת, ואז תתי המערכות יהיו הפרטים בקבוצה.

בקבוצה, יש את הפרט ואת הקבוצה כישות שלמה. בניהם יש צורך להתייחס למשמעות של הפרט כחבר בקבוצה וכן בין הקבוצה והתפקידים בה. שינוי באחד התפקידים יהווה שינוי משמעותי בקטגוריית התפקידים, שינוי לגבי הפרט, שינוי אחר לגבי הקבוצה ועוד שינוי לגבי הדינמיקה בין הפרט לקבוצה. מהלך אחד בקבוצה (אם של הפרט ואם של הקבוצה כיישות), משנה את כל "לוח המשחק".

שתי כוונות יש באימרה זו: 1. הראשונה היא, שאם המטפל לומד "לשחק" בקבוצה מתוך הפרספקטיבות של הקבוצה כיישות שלמה והתפקיד הקבוצתי וכן מהפרספקטיבות של תפקיד החבר הפרטי והאדם הפרטי- הוא יכול לשפר באופן משמעותי את יכולתו לחשוב על פסיכותרפיה קבוצתית.

2. הכוונה השנייה היא להציג מספר מושגים חשובים של תיאוריית המערכות הכללית:

= כל אחת מהמערכות (פרט/ קבוצה/ תפקידיהם) יכולה להיחשב כמצויה ביחסים דינמיים עם מרכיבים שלה, עם סביבתה ועם שתי המערכות האחרות.

= כל מערכת מייצגת מוקד לחשיבה במסגרת רמה אחת של הפשטה

= היחסים בין המערכות ניתנים להמשגה

= חציית גבולות המערכת משמעה חציית רמות הפשטה

= יחסי הקלט/ פלט בין המערכות ניתנים לניסוח.

= האיזון הדינמי (או המטרה) כשל כל מערכת ניתן להיות מובחן מהמטרות של המערכות האחרות

=כל מערכת היא איזומורפית ביחס לאחרת.

דרקין (1978) ציינה כי מחקר השוואתי של מערכות באופן כללי הוביל לגילוי המהפכני לפיו מערכות מכל הקטגוריות על פני שטחים שונים, חולקות מספר מאפיינים מבניים בסיסיים הנקראים איזומורפים, וכן חולקות במשותף חוקי הפעלה (הפונקציה שלהן). משמעו של גילוי זה הוא, כי כל מה שאדם לומד על מערכת אחת, יאיר כל מערכת אחרת שירצה ללמוד.

בשל הכלליות של תיאורית המערכות, יש בה יעילות רבה לצורך הטיעון התיאורטי: הדרך בה אנו חושבים על מערכת ברמה הכללית נותרת בעינה, גם כאשר המערכת המסויימת עליה אנו חושבים משתנה.

סיכום ביניים: תיאוריית השדה זוהתה כגשר בין הפסיכואנליזה לבין מערכת המערכות הכללית. תיאורית המערכת הכללית קושרה לשתי רמות של הפשטה, שכונו פרספקטיבת האינדווידואל ופרספקטיבת הקבוצה.

נפנה לנושא של היחסים בין המערכות. ארגון מחדש של מערכת אחת, נושא משמעות לגבי אותה מערכת, ולפלט מאותה מערכת ישנה משמעות ספציפית כקלט עבור המערכות שמקבלות אותו וכן משמעות שונה עבור המערכת אשר הוא מהווה חלק ממנה.

כאשר אנו מדברים על ארבע מערכות: 1. אדם, 2. חבר קבוצה, 3. תפקיד 4. וקבוצה אנו מדברים על המערכות המשותפות בפסיכותרפיה קבוצתית. בניהן יש מערכת קלט-פלט. כאשר המידע העובר דרך הערוץ מתקבל על ידי המערכת, יש לה השפעה על המערכת. אנו מתארים השפעה זו כשינוי ברמת האיזון של המערכת, כלומר, שינוי בשיווי המשקל בין הכוחות המניעים והמונעים.

מערכות באינטראקציה וטרנסאקציה

מעברם של מסרי הקלט אל המערכת והפלט מהמערכת, משפיעים על רמת האיזון בכך שהם עושים דיפרנסאציה ואינטגרציה של המידע במונחים של מטרת המערכות. לכן יש אינטראקציות של קלט/ פלט אשר יכולות להיות מתוארות כמכוונות לקראת מטרה טיפולית וכאלה שיכולות להיות מוגדרות כמרחיקות ממטרה טיפולית.

מערכת באינטראקציה- מערכות נחשבות כחלק מאינטראקציה כאשר מערכת אחת משפיעה על השנייה, מבלי שגבולותיהן יהיו חדירים לפלטים של המערכות האחרות. חוץ מהאינטראקציה בניהן- אין פלט/קלט עם המערכות האחרות. אקסלוסיבי בין 2 יחידות.

מערכת בטרנסאקציה- יש מערכת בטרנסקציה תלותית ותלותית הדדית.

א. בטרנסקציה התלותית, גבולותיה של מערכת אחת חדירים לפלט ממערכת אחרת והמערכת השנייה אינה חדירה. לפיכך, הפלט של מערכת אחת מתקבל כקלט לתוך המערכת השנייה וגורם לשינוי במחסן המידע. המערכת השנייה לעומת זאת, עשוייה להגיב לפעולתו של הפלט, אולם לא יהיה לה פוטנציאל לשינוי על ידי לקיחה של מידע.

ב. בטרנסאקציה תלותית הדדית, לשתי המערכות יש גבולות חדירים זה לזה והן יכולות להחליף מידע ביחסי הקלט/פלט שלהן, באופן שישא בחובו את הפוטננציאל לשינוי עבור שתיהן.

בקבוצה הנראית, ניתן לחשוב על האינטראקציות כעל טרנסאקציות פוטנציאליות אשר מקודדות במסרים שנשלחים מחבר קבוצה אחד לאחר או לקבוצה או אף במסרים הנשלחים פנימית אל עצמם. ברמה של הקבוצה הבלתי נראית, תהליך זה של תקשרות מהווה את נקודת המפגש של כל המערכות: אדם, חבר בקבוצה, תפקיד וקבוצה כיישות שלמה. התקשורת מצייתת לחוקים של עצמה, והבנתם הינה חיונית לצורך ההבנה האינדוקטיבית והדדוקטיבית של התנהגות אנשים בקבוצות ושל התפתחות הקבוצה עצמה.תיאוריית המידע היא המסגרת בה אנו משתמשים כדי לתאר את תהליך מעבר המידע אשר מתרחש בערוצי התקשורת (קלטים ופלטים) בין המערכות המצויות באינטראקציה וטרנסאקציה.

תיאוריית האינפורמציה (מידע)

תיאוריה זו טוענת שערפול, חזרה מיותרת וסתירה, מייצרים 'רעש' במערכת התקשרות. באופן תיאורטי, ללא הרעש, המערכת הייתה מושלמת. רעשים אלה מהווים חלק מהותי מתהליך התקשורת בין מערכות ובתוך המערכות. הרעש מקשה על ארגון המידע ועל האינטראקציה שלה בתוך המערכת. לפיכך, מסרים רועשים מגבירים את חוסר האירגון בתהליך התקשורת אצל המערכות אשר מקבלות את המסר הרועש בסביבת המערכת. בתיאוריית המערכת, זהו תהליך אנטרופי ושינוי א- אנטרופי (נוגד רעש) והא כולל ארגון ואינטגרציה של המידע. כמות הרעש בתקשורת שבין המערכות משפיע על פוטנציאל השינוי בתוך המערכות בכך שהיא תשפיע על רמת האיזון או המטרה של המערכת.

טרנסקציות תקשורתיות אלה של פלט/ קלט אשר מכוונות לקראת מטרות טיפוליות, יכולות להיקרא א- אנטרופיות (נוגדות רעש) במובן זה שהן מעבירות תקשורת מאורגנת וכן מארגנות תקשורת אשר כוללת בחובה מינימום של ערפול, סתירות וחזרות מיותרות. בניגוד עליהן, אלו אשר מרחיקות מהמטרה הטיפולית נקראות אנטורפיות, והן מעבירות תקשורת בלתי מאורגנת אשר מכילה ערפול, סתירה וחזרה מיותרת.

אדם נטול קונפליקטים אשר מצוי בתקשורת קבילה עם עצמו, נפשו וגופו בהרמוניה, לאגו שלו אין בעיה לתווך בין האיד לסופר אגו, לצורך תפקוד הולם בעולם שהוא חי. האינטראקציה שלו עם העולם נענית באופן אופטימלי. אך כמובן שלרוב אין אידיאל. פרטים מנסים בהתמדה להשתנות ולהסתגל לסביבה אשר משתנה ללא הרף גם בעצם תהליך תפיסתה. תפיסותיו של אדם על העולם מתוקשרות בינו לבין עצמו. ערפולים, חזרות מיותרות וסתירות מאפיינים את תהליך התפיסה באותו האופן שהם מאפיינים את תהליך התקשורת.

הווארד וסקוט בתיאוריית הדחק (1965) הניחו כי ההתנהגות האנושית כולה יכולה להיות מתוארת כהתנהגות של פתירת בעיות, אשר יכולה לקרב לפתרון הבעיה או להרחיק אותו. לפיהם, ניתן להחשיב את הערפול וכו' כגירויים להתנהגות של פתירת בעיות. ללא אותם גירויים, אנשים לא היו מתנסים בהתנהגות של פיתרון בעיות.

תיאוריית הדיסונס של פסטינגר מספקת מסגרת תואמת לתיאורית הדחק ותיאוריית האינפורמציה ובעזרתה נעשתה הרבה עבודה בנוגע לחיזוי התנהגותו של האדם אשר ניצב בפני תפיסה של העולם שאינה תואמת למפת העולם הקוגנטיבי שלו, ולפיכך מעמתת אותו עם בעיות של ציפיות מופרזות. הערפולים וכו' הינם בעלי השפעות חזקות אשר תורמות לחוויה זו של דיסוננס קוגניטיבי. הסביבה הקבוצתית היא סביבה בעלת ערפולם וכו' , אבל באופנים שונים עבור החברים השונים בה. בקבוצה הפסיכותרפית, המטפל יכול להשפיע במידה משמעותית על הערפול בקבוצה בכך שהוא יספק מבנים או יתמוך בהם. הוא יכול להשפיע בעזרת פרשנות, התערבות או שתיקה. הוא יכול להגביר או להפחית את כוחם של גירויי הבעייה כך שהם יכולים לשמש ככוחות מניעים לצורך פתירת בעיותיו של הפרט ולצורך השגת המטרות הטיפוליות. יש חברים אשר יחוו אותה חוויה כערפול, בעוד חבריהם חווים זאת כעודף. עקב הטבע התלותי הדדי של האינטראקציה בין חברי הקבוצה, העובדה שחלק מחברי הקבוצה יגיבו לערפול ואחרים יגיבו לעודף, יגרום לסתירות ברמה הקבוצתית. המטפל יהיה חייב להחליט האם הערפול גורם לחרדה גבוהה מדי ויש לתת מידע לשם הפחתת המתח. מנקודת המבט של הפרט, החלטתו יכולה להתבסס על תפיסתו האם הסתירה משמשת ככוח מניע או בולם ביחס לתנועה הקבוצתית. מנקודת המבט של הקבוצה, האם הסתירה משמשת ככוח מניע או בולם ביחס לתנועה הקבוצתית. לפעמים מתוך שתי נקודות המבט החלטתו תהיה שווה. אך ייתכן שתהיינה שונות והמטפל יצטרך לבחור, בהתבסס על תפיסתו הכללית של הקבוצה כישות שלמה כסביבה טיפולית מתפתחת עבור הפרטים המסויימים שבה.

שלבי התפתחות הקבוצה

נראה שיש אספקטים מסויימים של הדינמיקה הקבוצתית אשר משותפים לכל הקבוצות וכן ביטויים מסויימים אשר קיימים במרבית הקבוצות ואשר באים ביחד עם שלבי התפתחות הקבוצה. ביון הוא החלוץ החשוב ביותר בראיית הקבוצה כתופעה נפרדת מהפרטים המרכיבים אותה. הנחתו המקורית, שהתבססה על אורינטציה קליניאנית, היא שהקבוצה נמצאת ביחסי אובייקט חלקי עם חבריה. לפי התיאוריה שלו, תמיד נוכחים שני מימדים של קבוצה: העבודה הקבוצתית וקבוצת ההנחה הבסיסית. קבוצת ההנחה הבסיסית הינה מונח "כאילו" אשר מסביר התנהגות קבוצתית. ביון הסיק שישנן שלוש קבוצות הנחה בסיסיות מתוך הדרך בה הקבוצה שלו התנהגה.

1. תלות

2. בריחה-לחימה

3. זוגיות

הוא פירש את התפקוד שלהן כהגנה כנגד חרדות פרימיטיביות אשר הקבוצה עוררה בחבריה. ביון תיאר את קבוצת העבודה כשייכות לרמה המודעת של התהליך הקבוצתי ואת קבוצות הנחה הבסיסיות כשייכות לתהליך הקבוצה הבלתי מודע. תהליכי העבודה הקבוצתיים הם אלה אשר בהם מטרת הקבוצה מזוהה, המשימה מוגדרת, המבנה מקל על ביצוע המשימה והמנהיגים מתהווים כאשר יש צורך במשאבים שלהם. ביצוע העבודה הקבוצתית הינו תואם להישרדותה של הקבוצה וכן להישרדותו של הארגון אשר הקבוצה מהווה חלק ממנו.

קבוצות ההנחה הבסיסיות מבטאות את עצמן כאשר מטרותיהן אינן מזוהות ויכולות להשתמע אך ורק מהתנהגות הקבוצה. הקולות בקבוצה (או המנהיגים) מובילים לאחת משלושת הנחות היסוד, אשר אף אחת מהן אינה תורמת לעבודה הקבוצתית וכל אחת מסכנת את הארגון אשר הקבוצה מהווה חלק ממנו. שלושת הנחות המטרה החבויות והבסיסיות הן:

= תלות- הקבוצה מתנהגת כאילו פרטיה חסרי אונים ולא יודעים מאומה, המנחה כל יכול ומהווה את מקור הישרדותה של הקבוצה.

= זוגיות- מתנהגת כאילו היא "מולידה" מושיע אשר יפתור את כל בעיותיה. שני אנשים מופיעים כבעלי תפקיד הדדי בפתרון המשיחי הזה, כמוקד לתשומת הלב של הקבוצה, התמיכה, החיבה, התקווה והפנטזיה.

= בריחה לחימה- הקבוצה מתנהגת כאילו הישרדותה תלויה בפעולה מיידית: בריחה או לחימה. הלחץ לפעולה אינסטנקטיבית גורם לקבוצה להתנהג באופן דומה לזה של המון חסר מחשבה.

בניס ושפרד ביססו את התיאוריה שלהם על הנחות היסוד של ביון. הם הבחינו בקבוצות תלות ולחימה-בריחה בייחוד בשלבים המוקדמים של בניית הקבוצה, אשר הופרדו מהזוגיות והתפתחות העבודה הקבוצתית על ידי אירוע, אשר שינה את טבעה של תפקיד הקבוצה עם מנהיגיה. הם החלו את עבודתם בצפייה בקבוצות אימון של סטודנטים אשר למדו דינמיקות קבוצתיות. הספרות נטתה להתעלם מהחוקרים הללו בשל ההבדל הרב בין קבוצות הסטודנטים לקבוצות מטופלים אחרים. ההבדלים הם ברמת כמות המשתתפים רמת הפסיכולוגיה האישית של חברי הקבוצה, מטרת הקבוצה וההנחייה. מנחים בקבוצות אימון עושים בדרך כלל התערבויות ברמה של הקבוצה כישות שלמה.

*בשיטת טביסטוק, הגישה הינה דומה לזו של קבוצות אימון אולם היא דוחקת יותר וההתערבויות הן רק ברמה הקבוצתית ולעולם אין פנייה אישית לאחד מחברי הקבוצה. מטפלים קבוצתיים בדרך כלל עושים התערבויות לפרטים ולקבוצה ולעיתים גם לקבוצה כיישות שלמה.*

בכדי לענות על הטענה שבשל ההבדל הגדול, לא ניתן להשתמש בקבוצות האימון להבין את התהליכים הדינמיים, יש להסביר שתהליך דינמי אינו תלוי בסגנון ההנחייה. אי לכך, שלבי התפתחות הקבוצה ניתנים לחיזוי מתוך ידיעת הדינמיקה של הקבוצות באופן כללי. גודל הקבוצה, אוכלוסייה, מטרות והנחייה הינם משתנים אשר משפיעים על אופני הביטוי של השלבים ההתפתחותיים: מטרות והנחייה משפיעים עם אופני הביטוי של השלבים ההתפחותיים, אך הם לא ייצרו שלבים התפתחותיים משל עצמם.

בתיאוריה של בניס ושפרד, ישנן שתי הנחות בסיסיות: 1. הראשונה היא, כי קבוצות אכן עוקבות אחר רצף התפתחותי לאורך חיי הקבוצה. הרצף יכול להיות מחולק לשני חלקים, כאשר הראשון מאופיין על יד יחסי כוחות והשני על ידי יחסים אישיים.

2. ההנחה השנייה היא, כי חברי הקבוצה הם אלה אשר מספקים את הכוחות המזרזים בהתפתחות הקבוצה. כוחות של תלות, אנטי תלות ועצמאות מזרזים את שלב היחסים האישיים של תלות וזוגיות. מנקודת המבט הפרטנית, צפייה בקבוצה יכולה לתייג כל אחד מחברי הקבוצה כתלותי, אנטי תלותי, אובר פרסונלי ואנטי פרסונלי. התלותיים ילכו אחר המנחה. הפאסיבים ביניהם ייראו חסרי אונים עד שלא יגידו להם מה לעשות. האגרסיבים יותר יציקו לאחרים להיות קונפורמים. הם יפגינו מרדנות, בכך שהם יעשו את ההפך ממה שאחרים אומרים להם לעשות. אובר פרסונלים יפתחו קשרים אמוציונלים חזקים עם שאר חברי הקבוצה, יהיו רגישים לדחייה, יחושו שלווה והרמוניה מעצם השתייכותם לקבוצה ויטענו כי המיזוג רומם את זהותם. האנטי פרסונלים ילחמו לשמור על ריחוק פסיכולוגי, יחושו כי האינטימיות הינה קרובה מדי מכדי שיחוש בנוח ויחששו שמא הקבוצה תאפיל עליהם.

היתרון בדרך תיוג זו, הוא שהוא מספק תיאורית אישיות פשוטה, אשר יכולה להיות יעילה באנליזה מהפרספקטיבה הפרטנית. החסרון הוא, שהיא מוגבלת ומגבילה. אנשים אמיתיים אינם מתאימים באופן מסודר לקטגוריות הללו. מעבר לכך, חבר יכול להתנהג באופן מסוים בזמן אחד ואחרת בזמן אחר. עדיף להשתמש במונחים אלו כרכיבים התנהגותיים בחברי הקבוצה. שימוש במונחים אלו לפרספקטיבה של הקבוצה כיישות שלמה מאפשר לנו (1) להשתמש בשפה עשירה הרבה יותר של הפסיכואנליזה כאשר אנחנו מדברים על פסיכודינמיקות פרטניות. ו (2) שימוש במונחים תלותי וכו' עוזרים לנו להתייחס לאשכולות מוכרים של התנהגות אשר אינם תלויים באנשים, ולפיכך אינם תלויים בשינויי תפקידים אינדבידואלים מבלבלים.

שאלה: מדוע זקוקים לתיאוריה של קבוצה כישות שלמה אשר שונה מתיאורית אישיות אינדבידואלית?

תשובה: כדי להבדיל בין דינמיקות קבוצתיות לבין דינמיקות אינדבידואליות. כדי לאפשר תיאור דינמיקות של התפתחות קבוצתית .סיווג של קבוצות בהתאם לרמה ההתפתחותית יאפשר לנו להעריך את בגרותן היחסית. עבור מטפלים (פסיכותרפיסטים), משמעו של העניין הוא שניתן להעריך את קבוצות הפסיכותרפיה שלנו ואת המטופלים, במונחים של צמיחה, הן בחולי והן בבריאות.

השוואה בין דינמיקות של הקבוצה הנראית לבין דינמיקות של הקבוצה

הבלתי נראית