חזרה למאמרים של קבוצתית ב חזרה לאתר הראשי
. רייך, נ.ג' (1970) עבודתו של וילפרד ביון על קבוצות, מתוך המקראה להנחיית קבוצות, בעריכת רוזנווסר, נ. 1997, עמ' 101-114
רייך/ עבודתו של ווילפרד ביון על קבוצות
בכנסים של ביה”ס
לפסיכיאטריה בוושינגטון מפעילים קבוצות
גדולות (50-60 איש) וקטנות (10-12), ומספקים הזדמנויות
לחקור את נושא הקבוצות. חברי הצוות בכנסים
הינם מתחומים שונים ולכן אין קו מנחה אחיד,ועם
זאת כולם משתמשים בתיאוריות של ביון. התיאוריות
שלו מבוססות על קבוצות קטנות שהנחה במרפאת
טביסטוק, ולמעשה משקפים גם מוסדות חברתיים
דוגמת הצבא והכנסייה. ביון הניח שטיפול
קבוצתי יהיה הטיפול הטוב ביותר עבור חולי
הפסיכיאטריה, מאחר ובעיניו חולים אלו לא
מצליחים לתפקד כראוי כחברים בחברה הכוללת,
וקבוצה יכולה לסייע בעדם. ביון מגדיר קבוצה
כפונקציה או כמערכת של פונקציות של קובץ
פרטים. הקבוצה אינה פונקציה של מרכיב בודד
כלשהו, וגם איננה קובץ של אנשים ללא פונקציה.
דוג': 12 משתזפים בחוף אינם קבוצה, אך אם לפתע
מישהו יזעק לעזרה במים, והמשתזפים האלו
ינסו להציל אותו באמצעות פעולה מתואמת
כלשהי, ולו הקטנה ביותר, הם יהפכו לקבוצה,
מאחר וכרגע יש להם פונקציה. גם נזיר מתבודד
הינו בהכרח חלק מקבוצה גם אם הפריד גיאוגרפית
את עצמו מקבוצה כלשהי. לטענתו של ביון לקבוצה
אין אינסטינקט וגם לא רוח קבוצתית (חברי
הקבוצה חייבים לחוש גם יחוד אישי). כשתופעות
אלו מתרחשות, סימן שישנה רגרסיה בקבוצה.
הרעיון המרכזי
של ביון: כל קבוצה היא למעשה שתי קבוצות
בו-זמנית- קבוצת העבודה (work group), וקבוצת
ההנחה הבסיסית (basic assumption group). לכל קבוצה
של עשרה אנשים ישנם עשרים קולות.
קבוצת עבודה-
ההיבט שעוסק במטלה האמיתית של הקבוצה (לתכנן
תוכנית כלשהי, לסקור פעולות קודמות, לחקור
התנהגויות וכו'). יוצרים את מבנה הקבוצה
ואת חלוקת התפקידים בצורה שתקדם את השגת
המטרה. מנהיג הקבוצה אינו בעל הכישורים
היחידי, והוא נשאר המנהיג כל עוד הוא משרת
את מטרת הקבוצה. כל פרט בקבוצה משתף פעולה
ותורם את חלקו. כל פרט לוקח חלק מהאינטרס
הקבוצתי, ומעוניין לראות את התגשמותה של
מטרת הקבוצה.
הקבוצה בוחנת
בכל פעם מחדש את מסקנותיה, ומנסה להבין
מהי הדרך הטובה ביותר להשיג את מטרותיה,
ע”י חיפש אחר ידע מתאים ולמידה מהניסיון.
קבוצת ההנחה
הבסיסית- קבוצות עבודה טהורות כמעט
ולא קיימות. אנשים לרוב לא יתנהגו בצורה
הגיונית בקבוצה. הפרט למעשה הינו חיית עדר
שבאופן תכוף נתקלת בבעיות עם העדר. התנהגות
לא אפקטיבית וסותרת מטרה נפוצה מאוד בקבוצה,
והיא למעשה מהווה את האספקט השני של קבוצה.
ההנחה הבסיסית המצויה בבסיס ההתנהגות היא
למעשה הנקודה החשובה ביותר בתיאוריה של
ביון. מדובר במצב של “כאילו”; האדם
מתנהג כאילו המצב הוא אכן כמו שהוא מניח.
הנחות מסוג זה אינן מבוטאות בגלוי, אינן
מודעות בד”כ. באמצעותן ניתן להסיק על
מצבה הרגשי של הקבוצה. ההנחות נותנות משמעות
להתנהגות הקבוצה, ומסבירות אותה.
קבוצת ההנחה
הבסיסית מחולקת לשלושה:
1. קבוצת תלות-
הקבוצה משיגה את הביטחון וההגנה שלה ע”י
אחד מחברי הקבוצה. ההנחה הבסיסית הזאת היא
זו שתהיה הסיבה למפגש הקבוצתי. חברי הקבוצה
יתנהגו כעדר תועה, וייחסו למנהיג תכונות
של כל יודע וכל יכול. הקבוצה מחכה לתרופת
פלאים מהמנהיג (או המטפל/ מנחה). חברי הקבוצה
אפילו לא צריכים לתת לו מספיק מידע עבור
קשייהם, מאחר ומבחינתם הוא יודע הכל, וכל
תוכניותיו הן לטובת החברים. איש מחברי הקבוצה
לא ינסה לעשות פעולה קשה או מורכבת כלשהי,
כי גם ככה המנהיג יוכל לפתור את קשייהם
אם רק ירצה. לעיתים המנהיג אכן ינסה למלא
את התפקיד שיעדה לו הקבוצה, ולמלא את הנחתם
הבסיסית. אלא שאיש אינו מסוגל לעמוד בציפיות
אלו, ולכן לבסוף יעורר בהם באופן בלתי נמנע
אכזבה ועוינות.
הקבוצה תנסה
להכחיש את המצב הקיים במשך זמן רב, ויתעלמו
מדברי המנהיג שינסה להסביר לדבר איתם על
התלות שנוצרה סביבו. הם ינסו נואשות
לתמרן, להפוך את ליבו ולהכריחו לדאוג להם.
אחת המניפולציות השכיחות הינה להציג את
אחד מחברי הקבוצה כחולה מאוד, הזקוק בדחיפות
לטיפולו המיוחד של המנהיג. אותו חולה מדומה
עלול להידחף ע”י שאר חברי הקבוצה לרמת
מצוקה שלא חש בה קודם בתוך הקבוצה. לקבוצה
זה לא אכפת, מאחר והם זקוקים נואשות למישהו
שירכך את לב המנהיג או למישהו שיגרום לו
להראות כשד חסר-לב. לכאורה הקבוצה תתעסק
במצבו של אותו חבר מסכן, אך למעשה היא עסוקה
במטרה הקבוצתית, לגרום למנהיג לדאוג לקבוצה
ולהפיג את תחושת חוסר הביטחון וחוסר היכולת
שלה. הנזקק המדומה שלקח על עצמו תפקיד זה,
יכול בקלות להיסחף בתפקיד עד שיעבור את
הגבול, ואז יגלה שננטש ע”י חברי הקבוצה.
לאחר שהקבוצה מבינה שהמנהיג שלה אינו מצליח
לעמוד בציפיותיה, הקבוצה מחפשת לה מנהיגים
חלופיים. פעמים רבות חברי הקבוצה היותר
שאפתניים להוטים לקבל את תפקיד המנהיג,
ולהוכיח שהם יצליחו במה שהמנהיג המקורי
נכשל. אם הם יתפתו לכך, הם מועדים לגורל
זהה של המנהיג המקורי.
חמדנות- נושא
שכיח בקבוצת התלות. הפגנת התנהגות של תלות
ילדותית, מנציחים שלבי התפתחות קדומים,
וכל אחד תובע מהמנהיג דאגה הורית, מעבר
למקובל. לעיתים מופיע קונפליקט בקבוצה
בין הצורך בתלות (וברצון לבטא רגשות באופן
בלתי אחראי) לבין הצרכים של חברי הקבוצה
כמבוגרים שקולים. מצד אחד רוצים להיות תלותיים,
מצד שני מביעים כעס וקנאה על הימצאותם במצב
התלותי הזה. בד”כ פחד אינו רגש שעולה
אז בקבוצה- בשל ההנחה הבסיסית כי המנהיג
הינו ישות עליונה שתדאג ותציל את חברי הקבוצה.
קבוצת ההנחה
הבסיסית של תלות אינה קיימת באופן מוחלט
כשם שקבוצת העבודה אינה קיימת באופן מוחלט.
אך כאשר ההנחה הבסיסית הופכת לדומיננטית
יותר על חשבון קבוצת העבודה, כך יקבלו חברי
הקבוצה צביון של כת דתית כלפי מנהיגם. פונקצית
העבודה תיתפס כקוראת תיגר על הדת, ויתקיים
קונפליקט בין טענות הדת לטענות המדע וההיגיון.
כתבי ודברי המנהיג הופכים למעין תנ”ך,
והקבוצה לא תפסיק להתעסק בפרשנותם. הפרשנות
מתחילה להתרחש בד”כ לאחר שהמנהיג הוכיח
את אי-יכולתו האנושית לספק לקבוצה את צרכיה.
דבריו או כתביו תופסים את מקום אישיותו.
לפתע העולם בחוץ נראה קר ומנוכר, וחברי
הקבוצה שוכחים את מריבותיהם הפנימיות ותומכים
האחד בשני.
2. קבוצת לחימה-בריחה-
ביון צרף את הלחימה והבריחה יחד, כשני הצדדים
במטבע. ההנחה כאן היא שהישרדות הקבוצה תלוי
בלחימה או בבריחה ממישהו (או ממשהו). הפרט
מקבל חשיבות נמוכה, ולקבוצה לא תהיה בעיה
לנטוש אותו לטובת הישרדות ושימור הקבוצה.
כאן אין סבלנות לחולי ולחולשה. יש לצפות
לנפגעים.
למנהיג בקבוצה
זו יש חשיבות יותר מאשר בשאר הקבוצות. מנהיג
מתאים הוא מנהיג שיוכל לגייס את הקבוצה
להתקפה או להוביל בריחה. עליו לזהות את
הסכנות ואת האויבים. עליו לייצג אומץ ונכונות
להקרבה. צריך להיות בו קומץ פרנואידיות,
שגם אם אין אויב ברור, הוא ימצא אחד. על המנהיג
לספק לקבוצה הזדמנויות לבריחה או לתוקפנות.
אם לא יעשה זאת, הקבוצה תתעלם ממנו. קבוצה
זו הינה אנטי-אינטלקטואלית ועוינת לרעיון
החקר העצמי. ידיעה עצמית תהיה בחזקת שטות.
בקבוצת לחימה-בריחה שמטרתה המוצהרת היא
חקר העצמי,הקבוצה תפגין כלפי המנהיג ביטויי
עוינות לגבי כל דבר פסיכולוגי ואינטרוספקטיבי
או שהמנהיג יותקף באמצעי הימנעות אחרים;
הקבוצה תפטפט, תאחר, לא תגיע ותעשה אינספור
הסחות דעת מהמטרה.
ביון טוען שפאניקה,
בריחה והתקפה בלתי מרוסנות, הן למעשה אותו
הדבר. הוא סובר כי פאניקה מתעוררת רק במצבים
שיכולים לעורר גם זעם. כשלא מצליחים לבטא
את הפחד או הכעס, מופיע התסכול, שאותו קבוצת
ההנחה הבסיסית אינה מסוגלת לשאת. בריחה
מציעה הזדמנות זמינה ומיידית לבטא רגש
ועונה על הצורך של הסיפוק המיידי. התקפה
מציעה פורקן מיידי דומה. ביון סבור שמנהיג
טוב של קבוצה זו יוכל ללא קושי להסב את הקבוצה
מבריחה פזיזה להתקפה, או מהתקפה פזיזה לפאניקה.
3. קבוצת זיווג-
ההנחה הבסיסית כאן היא שהקבוצה נפגשת למטרת
התרבות. שני אנשים שנקשרים יחד לטובת הקבוצה,
והקבוצה מצפה מהם שיביאו לעולם את המשיח-מושיע.
לא מחייב שהזוג יהיו גבר-אישה. הקבוצה מקבלת
חיים בזכות אותו הזוג, הם מקשיבים בלהט
לנאמר והופכים לחדורי אמונה. לקבוצה אין
מנהיג ממשי, אך היא חיה בתקווה להולדתו
של מנהיג חדש/ מחשבה חדשה/ כל דבר אחר שיגרום
לחיים חדשים, וע”י כך יפתרו בעיותיהם,
ותיווצר אוטופיה ותחושת גן-עדן. אם באמת
ייוולד המושיע, הוא ידחה במהרה. על הקבוצה
לשמר את התקווה בכל מחיר. הדגש כאן הוא באווירת
הציפייה והתקווה השורה בקבוצה, שתתבטא
פעמים רבות בפתרונות פשטניים לבעיות נוירוטיות,
או בקלישאות דוגמת “הכל יהיה טוב יותר
בשנה הבאה”. הקבוצה אמנם מתמקדת בעתיד,
אך התהליך עצמו חל בהווה, שהרי תחושת התקווה
קיימת גם כשאין כל הוכחה ברורה לאמיתותה.
הקבוצה נהנית
מהאופטימיות שלה, כשההנחה הבסיסית היא
שהמנהיג שטרם נולד יושיע אותם מהרגשות
המאיימים עליהם. אם לבסוף באמת ייוולד אדם
או רעיון מהקבוצה הזו, התקווה תחלש מאחר
שלא יהיה עוד למה לקוות. ההרסניות והשנאה
שלכאורה נעלמו, יורגשו שוב.
מאפיינים
משותפים לקבוצות ההנחות הבסיסיות:
ההנחות לא יכוונו לעולם שבחוץ, אלא תמיד
פנימה- לפנטסיה האימפולסיבית שהקבוצה יוצרת.
חברי הקבוצה ממעטים לשקול ולבחון את ההשלכות.
הם אינם לומדים מהניסיון ומתנגדים לשינויים.
ניתן לעבור מהנחה בסיסית אחת לאחרת. חברי
הקבוצה ידברו בקלישאות, במטבעות לשון שחוקים,
ובסיפורים מכלילים ולא מדויקים. הם תמיד
יתגעגעו לימים הטובים שחלפו ואינם.
ההנחות הבסיסיות
הן אנונימיות. איש לא מדבר עליהם, וגם לא
ניתן ליחס אותן לאחד החברים. כל זה מתאפשר
הודות ערבוב זהויות ושמות- ייחוס דבריהם
לאומריהם נעשה באורח שגוי או מעורפל. ההנחות
הבסיסיות הן למעשה החלק שהפרטים לא מעוניינים
שיהיו קשורים אליהם. בקבוצות אלו התחלופה
היא רבה, בעיקר תחלופת תפקידים. לקבוצה
אין בעיה לפעול בחוסר רחמים בהתאם לצרכיה,
כך שפעמים רבות מקבעים לאדם תפקיד בקבוצה.
הקבוצה לאט תיתן לו לצאת מהתפקיד הזה, כל
עוד היא זקוקה שיישאר בו.
גם קבוצות העבודה
וגם קבוצות ההנחות הבסיסיות לא נשארות
טהרות לאורך זמן. מה שקורה בד”כ הינה
קבוצת עבודה שלתוכה פורצת קבוצת ההנחה
הבסיסית, ונתמכת ע”י חבריה. ההנחות הבסיסיות
מייצגות את ההתערבות במטלת העבודה (ממש
כמו הדחפים הפרימיטיביים המתערבים בעבודתו
של האדם הבוגר).
ישנו גם היבט
חיובי, והוא השימוש המתוחכם שעושה קבוצת
העבודה בהנחה הבסיסית המתאימה. למשל: הכנסייה
כמוסד הגדול בחברה, עושה שימוש מתוחכם בהנחה
הבסיסית של תלות, כדי להשיג את המטרה. הצבא
משתמש בהנחה הבסיסית של לחימה-בריחה, ומפעיל
אותה באופן מתוחכם הן בזמן הקרב והן בזמן
נסיגה מסודרת.
גם קבוצת העבודה
וגם קבוצת ההנחה הבסיסית הן הפשטות. הן
מושגים מועילים לחשיבה על דרכי תפקודה
של הקבוצה. ביון סבור כי שתיהן מתקיימות
בו-זמנית בכל קבוצה, אם כי במידות שונות.
ערכיות- נכונותו
של הפרט להיכנס להרכב הקבוצה, ולפעול בהתאם
להנחותיה הבסיסיות (לקבל את ערכי הקבוצה).
לכל אדם חייבת להיות מידה מסוימת של ערכיות.
ביון למעשה מנסה להציג צרכים יעילות לבחינת
האדם כחיה חברתית. במושג הערכיות הוא טוען
שלכל אחד קיימת הנטייה להיכנס לחיים קבוצתיים,
במיוחד בהיבטים הלא-רציונאליים והבלתי
מודעים של החיים הקבוצתיים, וכי לכל אדם
עצמת נטייה שונה מהאחר. אמנם נטייה זו הינה
פסיכולוגית, אך ביון רואה בה כבסיסית לאורגניזם
האנושי, שאי אפשר לראותה כפסיכולוגית בלבד.
הוא מחשיב נטייה זו כתופעה ביולוגית, כמו
תופעת הטרופיזם בצמחים (הצמח יינטה להימשך
לגירוי חיצוני דוגמת אור השמש). ביון בוחר
במכוון לתאר את התופעה ממושגם מעולם הפיסיקה,
ולא מעולם הסוציולוגיה או הפסיכולוגיה.
אינסטינקטיביות-
היבטים מיידיים ולא רצוניים של צורת התנהגות.
ערכיות בקבוצת ההנחה הבסיסית הינה המקבילה
לשיתוף הפעולה בקבוצת העבודה. לעומת שיתוף
הפעולה הדורש בגרות, אמון וחשיבה משותפת,
הערכיות אינה דורשת דבר. היא מתרחשת בספונטאניות,
כפונקציה של האיכות העדרית שבאדם. בני האדם
שונים זה מזה במידת העדריות שלהם, וגם בסוג
הנטייה הדומיננטית שלהם. כל אחד נמשך אחרת
לאחת משלוש ההנחות הבסיסיות. אחת תמיד תהיה
הדומיננטית יותר. ערכיות לא מנתחים כמו
נוירוזה, אך כדאי שהאדם יכיר לאיזה ערכיות
הוא נוטה. חברה מועילה משתמשת בערכיות השונה
של חבריה, כדי להשיג את מטרותיה השונות
(דוג: מחנך- להשתמש בתלות, איש צבא- בבריחה-לחימה,
מראיינים או אנשי משפחה- בזיווג).
טיפוסים שונים
של יו”רים ומנהלים: 1. כזה הדואג לרווחת
אנשיו. מתעניין בעיקר בחלשים שבניהם (תלות).
2. כזה הנאבק למען האינטרסים של ארגונו כנגד
כל מתקפה אפשרית, מבית או מחוץ (לחימה-בריחה).
3. מסביר לכל אחד בנפרד מה רצונו גם לאחר
שעות העבודה (זיווג). כל אחת מהדרכים יכולה
להיות אפקטיבית בהתאם לסיטואציה.
בפנטזיה הבלתי-מודעת
מנהיג קבוצת התלות צריך להיות כל-יכול,
מנהיג הלחימה- בלתי מובס, מנהיג הבריחה-
בלתי נתפס, ומנהיג הזיווג- נפלא (למרות שטרם
נולד). בפועל, כאשר קבוצת העבודה עושה שימוש
נכון בקבוצת ההנחה הבסיסית, היא המנהיגים
יהיו: תלות- בר-סמכות, לחימה-בריחה- אמיץ,
זיווג- יצירתי. תפקוד אפקטיבי ייווצר רק
אם ההנחות הבסיסיות יהיו כפופות למטלת
העבודה, ולא להיפך. (ב”בעל זבוב” ישנה
דוגמה טובה לקבוצת עבודה חלשה, שקבוצת ההנחה
הבסיסית משתלטת עליה.
קבוצת העבודה
מדומה להורה רציני ומחושב, לעומת קבוצת
ההנחה הבסיסית המדומה לילדים שובבים או
מפוחדים, הרוצים סיפוק מיידי לתשוקותיהם.
ביון מדגיש כי שתי הקבוצות קיימות בו-זמנית,
ושתיהן נחוצות, כאשר קבוצת ההנחה הבסיסית
קיימת באופן בלתי מאומץ ואינסטינקטיבי,
לעומת קבוצת העבודה הדורשת מיומנויות ויכולות
מקסימאליות.
בניגוד למתנגדים
לרעיון שקבוצה יכולה להיות דרך להתפתח
ולהתייעל, ביון דוגל בשביל הזהב; קבוצה
יכולה להיות טיפשה ואכזרית או אינטליגנטית
ודואגת. בקבוצות שביון הנחה, הוא נתן אינטרפרטציות
להתנהגות, כי אכן האמין שהקבוצה תעשה בהם
שימוש חיובי. הניסיון מוכיח שהוא צדק.
פעמים רבות קיים
הפחד מפני השתלטות הערכיות הקבוצתית או
ההנחות הבסיסיות על הפרט. אנשים רבים חוששים
מפני היבלעות בקבוצה ואובדן האינדיבידואליות
בתוך הקבוצה. ביון סבור כי אין סכנה כל כך
גדולה להיבלע ע”י ההנחות הבסיסיות, כמו
שחושבים אנשים. ביון מעריך מאוד את יכולתם
של האנשים לתפקד במת העבודה. לטענתו, בקבוצות
הנפגשות לחקירת התנהגות המשתתפים, אינטרפרטציה
עקבית של נטיות ההנחה הבסיסית, תגרום להעלאת
המודעות ולהפחתת האיום (בדיוק כמו העלאת
הדחפים הבלתי מודעים בטיפול פסיכולוגי).
ככל שההנחות הבסיסיות של הקבוצה יהיו מודעות
יותר, קבוצת העבודה תהפוך אפקטיבית יותר,
למרות שלא תמיד הפרט יחוש ככה. ביון סבור
שהמטלה של האדם המבוגר ליצור מגע מתאים
עם חיי הקבוצה בה חי, וזוהי משימה לא פשוטה.
הניסיונות הראשונים נידונים לכישלון וגורמים
לרגרסיה. כאשר הפרטים בקבוצה יחושו שאיבדו
את ייחודם האישי, או על הסף לאבדו, רמת החרדה
תעלה. זה לא אומר שהקבוצה תתפורר, היא תוכל
להמשיך כקבוצת לחימה-בריחה. ההשלכות הן
שהפרט יחוש מאוים, וסביר להניח שיעבור רגרסיה.
ביון סובר כי
הערך של ההתנסות הקבוצתית הינו בהתנסות
המודעת באפשרויותיה של קבוצת העבודה. חשוב
להפריד בין זה לבין הנוחות ותחושת הקירבה
השוררות בקבוצת ההנחה הבסיסית. קבוצת העבודה
אינה תלויה ברגשות או באחדות חברי הקבוצה.
היא תלויה ביכולתו הגדלה והמתפתחת של הפרט
להשתמש במיומנויותיו וביכולותיו, באופן
אחראי למען המטרה המשותפת. תחושת ה”ביחד”
אינה קשורה לכך, אלא הינה פונקציה של פחד
מפני הבדידות. בקבוצת העבודה כל אחד אחראי
על חלקו במטלה, ולעיתים יצטרך לעשות אותה
באופן בודד מאוד. אי הרצון ליטול את האחריות
הסופית להחלטות ולפעולות, יכול להיחשב
כתופעה של ההנחה של תלות, ואינו אופייני
לחבר בקבוצת העבודה, ובטח שלא למנהיגה.
החרדה שמציפה
את האדם בקבוצה, והקשיים שמציבה הקבוצה,
נובעים מסכנה כפולה: להיות מבודד או להיבלע
ע”י הגוף השלם, ולאבד את ה”עצמי”.
כשקבוצת ההנחה הבסיסית חזקה, הפרט יחוש
בסכנה כשיהפוך לקורבן ויורחק או כאשר יבלע
באחדות הרגשות של הקבוצה. בד”כ, גם כאשר
מצויים אלמנטים של עבודה, הפרט ינוע בין
שתי הסכנות, תוך כדי תחושה מטרידה, שהוא
מצוי בדילמה שאין ממנה מוצא של ממש.