חזרה לאתר הראשי
לנדאו, מ. (1993). מחשבות על מיכל ומוכל. שיחות, ז' (2), 103-110.
מחשבות על מיכל ומוכל – משה לנדאו (סיכום של אורן)
מושגים
אשר מדברים בעיקר על מגע ראשוני
אם-ילד (וגם משוחזרים בטיפול):
1. הזדהות השלכתית- כאשר אובייקט
מכיל היבט בסובייקט --התפתחות למושג-> 2. מיכל (ביון)- לתינוק יש צפיייה מוקדמת מולדת Preconception)), צייפיה זו היא
להיפטר מהאובייקט הרע, הרעב, באמצעות השד
המספק. מול ציפייה זו נמצאת האם המספקת
ומרגיעה. האם מכילה (reverie)
לתוכה את צרכי, תסכולי ומצוקות התינוק,
היא מעכלת אותן עבורו.
ביון
מדבר על כך שבקשר אנושי ישנם 3 רגשות מרכזיים:
אהבה, שנאה וידיעה
(K). בדיאדה הראשונית האובייקט מנסה לדעת את עצמו באמצעות
ידיעת האחר. ישנה אינטרוספקציה. תהליך זה מלווה בתסכול, אכזבה, אי
ידיעה, ידיעה שגויה ומפגש מול המציאות הכואבת(no breast).
הבנת מגע ראשוני זה עוזרת להבין את תהליך יצירת החשיבה
ותהליך וההתפתחות הנפשית-
- אם האם מספקת- היא מהווה גם מיכל לתחושת הרעות. התינוק מפנים חוויה מתוקנת ומעוכלת. לאחר מכן מפנים את יכולת ההכלה עצמה.התינוק מסוגל להתמודד עם תסכול, פחד וחוסר סיפוק מיידי על ידי שינוי, המתרחשת למידה מתוך התנסות היוצרת גדילה והתפתחות נפשית.
- אם
האם מתסכלת (No Breast) אין למידה מהתנסות.
זהו מצב של – K(מינוס קיו). האם
אינה מרככת חוויה לתינוק והוא נשאר חשוף
לפחדיו על מוות וסופיות (minus container contained).
ישנה אימה ללא גבול (nameless
dread) וללא מיכל מגן. האם
נתפסת כאובייקט רע. כאשר האם מגיבה בצורה
תוקפנית התינוק מפנים אובייקט תוקפני ומקנא.
הוא חסר כל עיבוד והכלה. הוא נדרש להקיא
(evacuation)
כל חוויה רגשית, הקאה זו אינה מאפשרת התנסות
ופוגעת ביצירת חשיבה סימבולית ואינה מאפשרת
יצירה מנטלית חדשה. אין יכולת להבחין בין
אמיתי למזוייף או בין אומניפוטנטי למציאות
(*כיוון שנשאר עם תחושת התינוק שאם הוא רעב
כנראה באמת הכל רע, חרדות פסיכוטיות). ישנו
חלק פסיכוטי באישיות.
ביון מתאר מצב זה- שנאה להתפתחות חדשה באישיות, התקפות הרסניות מול האמת והמציאות, כוח ועוצמה באמצעות אשמה ולא בצורה בונה.
כאן נכנס לתמונה יכולתו המולדת של התינוק לעמוד בתסכול מציאותי - יכולת גבוהה לעמוד בתסכול- תינוק מנסה לשנות חוויה, להפוך תסכול לחשיבה ופיתרון בעזרת המצב בעזרת שינוי. (אין כאן פסיכופתלוגיה?)
- יכולת נמוכה לעמוד בתסכול- תינוק ינסה להיפטר מחוויה מתסכלת ע"י הזדהות השלכתית, הימנעות והרחקה (Evasion). הימנעות מונעת יכולת לחשיבה ראשונית. חשיבה זו מאפשרת עמידה מול תסכול מציאותי.
- מצב
ספציפי של מיכל הפוך- האם משתמשת בהזדהות
השלכתית כמיכל לפחד למות ולהשתגע שלה.
הילד מפיג בדידות וריקנות ויוצר אחיזה
במציאות. קיימת הפנמה של דמות אימהית שבירה.
הילד יוצר כאילו מיכל לעצמו ולאם אך עדיין
מלווה בגרעינים של חרדות קשות ונטולות
תחתית. הניסיון ליצור לעצמו עור ואחיזה
מוביל למציאת אחר גרעין נוקשה. קיים עיסוק
רב במצב רוחה של האם. הילד נבנה כאובייקט
מתמיר של האם. פסאודו הכלה.ישנם ביטוי גופני
של חנק, קשיי אכילה, ביטוי עורי וישנו ייצור
של מנגנוני הגנה ואישיות המבוססות נוקשות
וכאילו מיכל. זהו עדיין אישיות נוירוטית
אך עם גרעין פסיכוטי.
לעתים ישנו מנגנון לעמעום כאב ופחד עד כדי הכחשה. הילד חייב להיות אחראי ולא יכול לשאת דו ערכיות, ספקנות וחולשה. הוא עוסק בשליטה איפוק ואיסוף ידע. זוהי לא למידה מתוך התנסות. ישנו מנגנון של עיסוק מתמיד במחשבות קונקרטיות כדי ש"לא יהיה אפשר לנוח". האקטיביות הזו מגינה מלגעת בפנימיות הרכה והפגועה. ניסיון לגעת בה ייצור התנגדות עקב הצורך להתמודד עם הפחד העמוק. - דוגמא ב. ילדה בת 20 בעלת מצבים אנורקטיים. נרתעת ממגע, מרגישה מוגנת במכנסיים ארוכים. ויתור על צרכיה בשביל הוריה. חלקים קשים של מצפון נוקשה, כפייתיות, מחיקת צרכי עצמי (אנורקסיה), התנהגות ללא דופי.
- דוגמא ג. נערה בת 21, הופנתה עקב דיכאון."אסור לי לכעוס.. אסור לי להתחזק שזה יאיים על אמא אסור לי לרצות אפילו מכנסיים חדשות ... שאמא לא תתמוטט".. "אם אמא תטבע גם אני אטבע". הנערה משליכה על מטפלת שלה את הצורך שלה להיות אובייקט מתמיר לאמא, היא מבקשת ממנה להקשיב ולהתאים את גופה כמו שאם אמורה לטפל בתינוק. עליה להיות מתואמת איתה, כמו עם תינוק, לאפשר לה להתקיים ולמצוא לכך מילים.
היבט פיזי :טוסטין מדברת על ההיבט הפיזי- תחושת ומגע
עור של תינוק/אם. היא מדברת על תחושת של
קשה שמעיד על אי נעימות וחדירה מול רך שמעיד
על נעימות ומוכנות לקבלה. ישנה אינטגרציה
של חלקים קשים ורכים בתינוק (לשון ופה) היונק
לבין חלקים קשים ורכים אצל האם (פטמה ושד).
נוצרת אחדות שמאפשרת התפתחות ותפיסת מציאות
תקינה. אחרת החלק הקשה נתפס כNot Me ונוצרת נפרדות
טרם זמנה אשר מאפיינים פחדים של פחד מנפילה
אין סופית וחשש מהתמוססות. החלק הרך בתינוק
נשאר חשוף. תחושת העצמי פגועה .
ישנו תהליך טיפולי שבו עובדים על כך שהחלק הרך משקיע
רבות בלהגן על עצמו באמצעות חלקים קשים
ונוקשים. דומה לעצמי מסולף של ויניקוט
יצירת אינטגרציה קוראת כאשר האישיות מובחנת
מהחלק הגופני (*הגוף שלי רעב אך זה לא אומר
שכל העולם שלי רע) על ידי עור פסיכולוגי
שמחזיק את כל חלקי גופו. אם אין כזה כל גירוי,
אפילו פנימי, נתפס כחדירה. אצל אוטיסטים
זה קורה עקב נפרדות מוקדמת מדי. התינוק
מתכנס בעצמו וגופו ומחפש חפץ שיכיל אותו
כמו שמיכה שמהווה מיכל וארגון.
ביק מדברת על כך שמגע העור, בעיקר פטמה
מול פה, יוצר אובייקט ראשוני מכיל. אם האם
אינה מכילה התינוק מפתח עור משני/פסדאו
עצמאי כיוון שיש לו חוויה אומניפוטנטית.
אוגדן לסיכום הכותבים הקודמים מוסיף מימד
נוסף ל-2 המימדים של קליין לסיווג חוויה אנושית (דיכאוני, סכיזו-פרנואידי)
את המימד האוטיסטי-מגעי. המימדים שונים
ברמת סימבוליזציה, הגנתיות ויחסי אובייקט.
המימד האוטיסטי-מגעי מדבר על רמת ארגון
ראשונית, על חוויה חושית-ריתמית שממנה נבנה
העצמי. זוהי רמה פרה-סימבולית. התנהגויות של הנקה, שירה, דיבור
יוצרות סימטריות, חזרתיות,מגע ותבניות
עור לעור שאר יוצרים עצמי בסיסי. בהיעדרם
תיווצר חוויה של עור מחורר (formless dread) והתינוק ינסה
ליצור עור משני כמול הדליפה (כמו התפתחות
אקזמה אינפנטילית).
תחושה פיזית של הכלה- המטפל יחוש נשלטות
על ידי המטופל. תחושות גופניות של העור-
חום,קור, לחץ של בגדים או תחושת נמנום אשר
אינה שעמום אלא בין נמנום לערנות.
3. אובייקט מתמיר (בולס),
הבדלים
בין המושגים: מושג המוסיף לחוויה של אם מחזיקה (ויניקוט) את התהליך של השתנות פנימית וחיצונית
של האובייקט. השתנות זו קורית על ידי האובייקט,
האם. לתינוק קשר ראשוני לתהליך ההשתנות ולא לאובייקט בעצמו. בניגוד לתהליך ההכלה בה ישנם חלקים
של התינוק שהושלכו על האם, כאן האם יוצרת
משהו חדש שלא היה קיים אצל התינוק.
האם במושג הזה אקטיבית יותר ומשתנה ולא
רק קבועה ויציבה. ישנה שותפות פעילה ולא
רק תקשורת.
הצרכים הפנימיים והחיצוניים של התינוק
עולים בצורה לא מובחנת ולא חשיבתית (unthought known) האם חווה זאת, מקבלת
לעצמה ומשנה לסוג של ייצוג, למשהו מובחן. thought known (*למשל התינוק
בוכה ואינו יודע מה הוא רוצה בכלל מלבד
זה שהוא חש רע והאם מעניקה לו אוכל או חיבוק
אשר מרגיעים אותו ובכך נותנת לצרכיו שם).
כאשר האם מגיבה לילד שלא לפי צרכיו (יותר/פחות?) עלולה לפגוע בחווית ההוויה של התינוק
להוביל אותו כן ליצירת מילים אך כאלו שאינן
מתארות את עולמו הפנימי בצורה סכיזואידית
ומנותקת רגש. לאחר שלב האובייקט המתמיר
מגיע השלב המעברי אשר סימבולי יותר.
- תיאור
מקרה א. בחורה בת 35, נמסרה למוסד בהיוולדה,
נמסרה לאימוץ. משתדלת להיות בסדר. נמנעת
מקרבה. התאשפזה רבות בשל דיכאון, פנטזיית
בית חולים כאם חסרת גבולות וכאובייקט מתמיר.
הפרידות התכופות יצרו אצלה גרעין קשה ותחושת אומניפוטנטיות , גרעין זה נוצר עקב התגוננות קיצונית מכמיהה לאובייקט מתמיר.
גם סופרמרקט נתפס כאם בעל יכולת הזנה ללא גבול והיא נהגה לגנוב ממנו. הוא נתפס כרע כיוון שמונע סיפוק בסיסי.
בתחילה בית חולים נתפס כאובייקט רך ומפגש טיפולי כקשה. אחר כך, התערבות של לנדאו להיות עבורה אובייקט מתמיר יצרה ריכוך בתחושה זו, יכלה לחוש ולבטא קושי ורכות יחדיו במפגש הטיפולי, במקביל- ירידה בפנטזיות על מחלקה אישפוזית ועלייה ברצון לשהות כל הזמן עם המטפל. - מקום המטפל בסיטואציה כזו- עפ"י בולוס על המטפל להוות אובייקט מתמיר. להגיד שהוא חש במשהו ובכך להוות פוטנציאל של ידיעה. כך הוא עושה את מה שהאם הייתה אמורה לעשות. על המטפל להשתמש בחוויותיו (העברה נגדית) כדי להכיר במה שעולה אצל מטופל.
View My Stats