תקצירי מאמרים בקבוצתית

חזרה לכלל החומרים

תקציר המאמרים לקבוצתית 

המאמר של Agazarian & Peters: הקבוצה הנראית  והבלתי-נראית:

קבוצה ניתן להגדיר בשתי דרכים: קבוצה נראית ובלתי-נראית.

הקבוצה הנראית: קבוצה שאנו רואים מתוך תצפית על  האנשים שבה.  אנו מסיקים הסקה אינדוקטיבית עליה, כלומר מתוך התנהגות הפרט אנו נסיק על הכלל/הקבוצה ונקבע עקרונות והשערות לפי הסכמה הבאה: התנהגות הפרט--השערת היפותזות להסביר התנהגות זו—קביעת תיאוריות וחוקים לגבי דינאמיקה/פסיכולוגיה אישית וחברתית. החיסרון שהמטפל לא יכול לחזות מראש איך יתנהגו חברי הקבוצה שכן אינו מתבסס על דינאמיקות קבוצתיות. לכן יפעל בדרך של ניסוי וטעייה.

הקבוצה הבלתי-נראית: הקבוצה כישות שלמה. קיימת כתיאוריה אודות הקבוצה. אנו מסיקים הסקה דדוקטיבית עליה,  כלומר מתוך תיאוריות אודות דינאמיקה קבוצתית נסיק או נשער איך יגיבו החברים שבה ללא קשר לטיב חברי הקבוצה. לפי הסכמה הבאה: תיאוריות לגבי דינאמיקות קבוצתיות—השערות ותחזיות איך יגיבו הפרטים באופן מודע/לא מודע (ברמה מוצהרת/לא מוצהרת). למשל תפקידים קבוצתיים כ"שעיר לעזאזל" שאינם תואמים אדם מסוים. היתרון הוא שניתן בכך להכליל את מאפייני הקבוצה לכל הקבוצות ולכל התיאוריות של דינאמיקה קבוצתית.

ראיית הישות הקבוצתית כעומדת ברשות עצמה מעניקה פרספקטיבה עמוקה יותר למטפל לבחון את קבוצתו והדינאמיקה שלה מאשר לבחון את הקבוצה רק כאוסף של אינדיבידואלים. הוא יכול לפרש דינאמיקות אישיות, בינאישיות וקבוצתיות גם מהזווית של הפרט וגם מהזווית של הקבוצה כישות (במונחי דינאמיקה קבוצתית).

מאחר שפסיכואנליזה (דינאמיקה אישית) לא הצליחה להסביר דינאמיקות קבוצתיות, ואילו דינאמיקות קבוצתיות לא הצליחו להסביר התפתחות קבוצה כישות שלמה – ניסו מחברי המאמר למצוא הסבר שיכלול הן את התופעות האינדיבידואליות בקבוצה והן את הקבוצה כישות שלמה. לצורך כך הם שילבו אלמנטים מהתיאוריות הבאות:

מהתיאוריה הפסיכואנליטית: הסברים מדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. למשל שימוש במנגנוני הגנה כנגד מצבי חרדה, שימוש בהעברה, בהתנגדות וכדומה.

מתיאורית השדה של לוין: "השלם שונה מסכום חלקיו". אם נגדיר קבוצה כסך כל חלקיה (=הקבוצה הנראית), כגוף המורכב מאלמנטים של אדם, חבר קבוצה ותפקיד גרידא, נפסיד את ראייתה גם כישות נפרדת, השונה מסך כל חלקיה (=הקבוצה הבלתי-נראית). הקבוצה כישות מתהווה מתוך האינטראקציות בין הפרטים. ניתן לחזות התנהגות של  אנשים (או של הקבוצה כישות שלמה) כפועל יוצא מהבנת מרחב חייהם. מתוך ההתנהגות ניתן להסיק על תפיסת עולמם של האנשים והמוטיבציה שלהם לפעול. אנשים בסביבתם מונעים ע"י רצונות, לחצים, דחפים ומחסומים להשיג מטרות. הבנת הדינאמיקה של אלמנטים אלה מסייעת לחזות את התנהגותם (משל החמור עם המקל והגזר). מאחר שקשה יותר לחזות לפי  תיאוריה זו התנהגות אנשים בטיפול קבוצתי מאשר בטיפול פרטני, אזי על המטפל לתת דגש על שלבים התפתחותיים שעוברת קבוצה וקיבעונות בכל שלב שעליהם הקבוצה צריכה להתגבר כדי לעבור לשלב ההתפתחותי הבא. לא כל המטרות של הפרט או של הקבוצה כישות הינן  מטרות מודעות ומוצהרות. חלקן חבויות או לא מודעות. למשל שהקבוצה מצהירה בגלוי שרוצה לדבר על הקשיים אך ברמה החבויה מעדיפה מסיבות. או שחברי הקבוצה רוצים שכולם יהיו שווים אך בסמוי עולות סוגיות של נפרדות והחברים מתעסקים בייחודיות שלהם באמצעות חפצים אישיים.

מתיאורית המערכות הכללית: יש שלוש מערכות בכל קבוצה שבאות במגע זו עם זו ומשפיעות אחת על השנייה. מערכת הפרט כאינדיבידואל; מערכת הקבוצה כישות; ומערכת התפקידים של האנשים בקבוצה (תפקידים פרטיים וקבוצתיים). יש לבחון כל מערכת בנפרד ואת ההשפעה שלה על האחרות. ההשפעה יכולה להיות דרך אינטראקציה (המערכות מגיבות הדדית לפלטים אך לא משתנות כי אין קלטים); דרך טרנסאקציה (מערכת אחת תקלוט את הפלט של השנייה ותשתנה); או דרך טרנסאקציה תלותית הדדית (שתי המערכות מחליפות פלטים וקלטים). יש אף לבחון את הגבולות בין המערכות, המטרות של כל  אחת והשפעותיהן על רמות האיזון בתוך כל מערכת.

מתיאורית האינפורמציה: מערכת שמטרותיה תרפויטיות מכונה א-אנטרופית (נוגדת התנוונות) והתקשורת שבה מאורגנת עם מעט "רעש" (=עמימות, סתירות וחזרה מיותרת). תפקיד המטפל למנוע "רעש" בתקשורת בין ובתוך המערכות ע"י סיפוק מבנים כדי למנוע עמימות, וסיפוק פרשנויות, התערבויות שונות או שתיקה כדי למנוע סתירות או חזרה מיותרת בתקשורת בקבוצה. למעשה מדובר בהסרת מחסומים אישיים וקבוצתיים המאפשרים לפרט ולקבוצה לצמוח לעבר מטרות תרפויטיות ולא הרסניות [למשל נטרול תוקפנות הרסנית או אנטי-גרופ].  כמות ה"רעש" משפיעה על פוטנציאל השינוי בתוך המערכת , רמת האיזון או המטרה של המערכת.  

על-פי ביון, קבוצות מורכבות משני אלמנטים:

קבוצת עבודה: זו הרמה המודעת והרציונאלית של הקבוצה. הקבוצה חותרת להשיג מטרות משותפות מזוהות ומשימות מוגדרות וידועות כמו צמיחה, תרפיה ועוד.

קבוצת הנחה בסיסית: זו הרמה הלא מודעת של הקבוצה. עוסקת בעיקר בצרכים הרגשיים של חברי הקבוצה. בפרט כשהמטרות אינן מזוהות, הקבוצה מוּנעת על ידי דחפים שונים לא מודעים שנועדו כהגנה מפני חרדות פרימיטיביות שהקבוצה מעוררת בחבריה (תלות- החברים חסרי אונים והמטפל "כול יכול"/ זוגיות- הקבוצה מאמינה שמתוך חבריה ייצא מושיע שיפתור את כל הבעיות/ בריחה-לחימה- הקבוצה מתנהגת כאילו הישרדותה תלויה בפעולה של לחימה או בריחה מהמצב הקיים). אלה מנגנונים הרסניים.

חברי הקבוצה מספקים לה כוחות המסייעים לה להתפתח בשלבים. חשוב למצוא איזון דינאמי בין תלות לבין עצמאות, ובין אחדות לבין נפרדות.

סיכום: אנו זקוקים לתיאוריה המבדילה בין הקבוצה כישות שלמה לבין תיאוריות אישיות אינדיבידואליות כדי להבדיל בין דינאמיקות  קבוצתיות לבין דינאמיקות אישיות. מומלץ לקרוא את טבלת ההשוואה בין קבוצה נראית לבלתי-נראית בסוף המאמר. 

המאמר של רוטאן וסטון: דינאמיקות קבוצתיות והתפתחות קבוצות:

תפקידי המנחה: על מנחה הקבוצה לקבוע תחילה את מטרות ומטלות הקבוצה ואח"כ את מבנה הקבוצה ובחירת  האנשים. ייבחרו רק אנשים שייתרמו מהתהליכים התרפויטיים שעולים בקנה אחד עם מטלות ומטרות הקבוצה. מטרות אלה קובעים בכך את גבולותיה החיצוניים (=העברה אבהית) והפנימיים (=העברה אימהית) של הקבוצה. הגבולות הפנימיים מגדירים את טיב היחסים בין המנחה לחברי הקבוצה ואת החברים זה עם זה וכן שמטרות הקבוצה יושגו. הגבולות צריכים להיות גמישים דיים: לא רופפים מידי כדי שתהיה תחושת ביטחון ויציבות ולא נוקשים מידי כדי שתהיה צמיחה. על המנחה לעזור לחברים לבחון את התנסותם בקבוצה כמיקרוקוסמוס של חייהם החיצוניים. מנחה פסיכודינאמי, יטה למלא תפקיד לא מכוון, המחזק פנטזיות והטלות רגרסיביות כלפיו מצד חברי הקבוצה. תפקידו להכיל ולעבד את הרגשות החזקים שמושלכים עליו (טוב/רע, מושלם/פגום, כל-יכול/חסר-אונים) למטרות טיפוליות.

תרבות ונורמות בקבוצה: המנחה מגדיר את הטון במה הקבוצה תעסוק. הדבר תורם לנורמות ולתרבות הקבוצה. למשל האם מדברים על אירועי עבר או מתמקדים ב"כאן ועכשיו" [בדומה למסר שחששנו שנעביר לילדים אצלנו שבמקום לדבר על רגשות נעשה משחקים וכיף]. מטפלים שמתמקדים בלא מודע מעודדים נורמה של העברות כלפיהם מצד חברי הקבוצה, על מנת שילמדו על הפנטזיות הפנימיות שלהם ומנגנוני ההגנה. מטפלים שמתמקדים ביחסי הגומלין בין חברי הקבוצה מדגישים נורמה של רכישת כישורים חברתיים וכן נתינה וקבלת משוב זה מזה. עם התגבשות נורמה קבוצתית, מתחילים לפעול בקבוצה כוחות המובילים ללכידות או התפלגות. לכידות היא דבר דינאמי שכן מה שתורם ללכידות בשלב מסוים עלול להפריע ללכידות בשלב אחר (לדוגמא שיתוף בסיפורים אודות חוויות מחוץ לקבוצה תורם בשלב מוקדם אך עלול  להסיח בשלבים מתקדמים יותר). לכידות היא יכולת הקבוצה להשפיע על התנהגות הפרט ולהביא את חבריה להזדהות עם ערכיה ומטרותיה.

תפקידים בקבוצה: לתפקידים פונקציה רגשית ומשימתית. חלק מהתפקידים אישיים וחלק קבוצתיים. חלק מסייעים לפתור בעיות וחלק מקבעים או הרסניים לאדם או לקבוצה. לרוב התפקיד לא סתם מולבש על האדם, גם אם מדובר בתפקיד קבוצתי. לאדם יש נטייה מוקדמת לקחת תפקידים מסוימים מאחר שנטה להשתמש בהם בעברו. תפקוד זה עשוי להצביע על קונפליקטים לא מודעים שקיימים בו. על המטפל להיות מודע להם ולהביאם למודעות האדם.

תפקיד מבני – תפקיד מנהיגותי המתמקד בהבנה וקידום מטלות הקבוצה.

תפקיד חברתי – מתמקד באיכות הרגשות ביחסים הבינאישיים בקבוצה. למשל לווסת רגשות ולהפיג מתחים ע"י הומור [כמו טל]. יותר מידי רגש עשוי להכביד ולפלג. מעט מידי רגש עלול ליצור תקיעות באינטלקטואליזציה.

תפקיד הסוטה – מציע נקודת מבט חלופית. מתנגד או מורד לנורמות ולערכי הקבוצה. תפקידו חשוב בכך שהוא מייצג רגשות עוינים שקיימים בקרב הרבה חברים שחוששים לבטאם בגלוי. הוא קורא תיגר למוסכמות ודורש לבחנן. הקבוצה עלולה להיות בקיפאון אם תמיד כולם יסכימו. הסכנה שהוא עלול להפוך ל"שעיר לעזאזל" ולהידחק החוצה ע"י הקבוצה. על המנחה להבין ולהראות לקבוצה שאדם זה עשוי לשקף בדעותיו רגשות נוספים של חברי הקבוצה ושתחושותיו מבוססות על רגשות  אוניברסאליים ונורמאליים ולכן אסור להוקיעו החוצה או לגנותו כי למעשה הוא מגן על הקבוצה בדרכו שלו (אף שאולי אינה יעילה).

תפקיד המזהיר – לרוב שותק ומזהיר בשתיקתו מהסכנה מפני חשיפה שתוביל להשפלה, גנאי או בושה. עלול לקבל יחס של התעלמות בשל כך מהקבוצה. על המנחה להסב את תשומת הלב לפונקציה הקבוצתית שאדם זה משרת ולעודד את החברים להתחלק בהיבטים מבישים או מעוררי רגשות אשמה  של עצמם.

התפתחות קבוצות: קבוצות לא מתפתחות ליניארית, אלא נוטות לנוע קדימה ואחורה. למשל כל הצטרפות חבר חדש מהווה מעין שלב התחלה מחודש לקבוצה וכרוכה בדיון אודות נושאים שעולים לרוב במפגשים הראשונים. חזרה של שלבים התפתחותיים או של נושאים מספקת הזדמנות לעבדם ברמה מעמיקה יותר. אירועים שחוזרים על עצמם עשויים להיות מטופלים בצורה שונה בכל שלב. למשל איחורים זוכים לרוב להתעלמות או סקרנות בלבד מצד חברי הקבוצה בהתחלה, שכן החברים חשים צורך פנימי לעיתים לאחר בעצמם מאותו חשש שיאלצו להישאר בקבוצה ולחוות רגשות חזקים מידי בשלב מוקדם זה. בהמשך קיים כבר לחץ לכבד הסכמים ולגנות איחורים, ואם האיחורים עדיין זוכים להתעלמות, הם יכולים כעת לשקף מאבק החברים במנחה וכלליו. איחורים שיכולים לסמל בשלב מוקדם חרדה של הצטרפות (למשל פחד להיטמע בקבוצה או להיות תלוי בה), יכולים לסמל בשלב מתקדם יותר חוסר שביעות רצון מהנורמות של הקבוצה או רצון לבטא אינדיבידואליות. בהמשך יידונו איחורים מהיבט של משמעותם הנסתרת ופחות מהיבט של גינוי המאחר. זו הזדמנות ללמידה על מה שעובר על החבר המאחר ועל הקבוצה (כי לעיתים התנהגות החבר מהווה למעשה אירוע קבוצתי).

שלב מסוים לא בהכרח רב ערך יותר מאחר. אין צורך שכל קבוצה תגיע לרמת ההתפתחות המתקדמת ביותר כדי שתיחשב ל"טובה". צריכה להיות הלימה בין רמת ההתפתחות הקבוצתית לסוגיות החשובות לחבריה וליכולותיהם. בכל שלב יכולה להתקיים למידה וצמיחה נפשית.

שלב ראשון: התהוות הקבוצה –

 

שלב שני: השלב התגובתי – 

 

שלב שלישי: שלב הבשלות –

שלב רביעי: שלב הסיום.   

המאמר של וויטקר: החלטות ומשימות הכרחיות כאשר מתכננים קבוצה ומנחים אותה:

ישנם צעדים והחלטות שיש לבצע בדרך להרכבת  קבוצה.

  1. החלטה על האוכלוסייה עימה נעבוד: החלטה זו תושפע ממטרות המנחה והארגון, תחומי העניין שלו ורמת מיומנותו.
  2. החלטה על טיב המיונים לקבוצה: לבצע ראיון אישי ולבחון האם יש לאנשים יכולת ורצון לטיפול בקבוצה. מי שאומר שלא רוצה או מסוגל – להאמין לו. לפעמים המיונים יהיו בקבוצה קטנה כדי לבחון את האדם בדינאמיקה קבוצתית. רצוי לא לבחור רק אנשים בעלי אותן הגנות אישיות או אדם בעל רמת פגיעות גבוהה מהשאר באופן קיצוני. ד
  3. חשיבה על התועלת שיפיקו האנשים שיבחרו: מהו המצב המצוי בו הם נמצאים (=גבול נוכחי: סיטואציה, צרכים, יכולות) ומהו המצב הרצוי שאליו נשאף לקדמם. הגדרת המצב הרצוי והתועלות תבסס גם קריטריונים לבחינת האפקטיביות של הקבוצה ומטרותיה.
  4. החלטה האם טיפול קבוצתי יהיה כלי שימושי יעיל לסיוע לאנשים שנבחרו: האם אנשים אלה יכולים להקשיב לזולתם, להיות עימם באינטראקציה, לחוש נוח בקרבת אחרים [למשל בדוגמא על המבוטלים החדשים שכל הזמן עסקו בהפגנות – לא בטוח שהם במצב של הקשבה והסתייעות מקבוצה]. האם יש להם יכולת אינטרוספקציה ואמפתיה.
  5. החלטה האם להנחות לבד או בקו: קבוצות מתבגרים גדולות המבלה חלק מהזמן בפעילות בתת-קבוצות מצריכה הנחיה בקו. תכנון משותף של המנחים את שלבי הקבוצה והמיון יכול להוות אינדיקציה האם הם יכולים לעבוד יחד בצורה פרודוקטיבית.
  6. החלטה על מבנה ואופי מתאימים לקבוצה: קביעת כמות האנשים בקבוצה, מספר המפגשים, אורכם, תדירותם, מקום המפגש, האם הקבוצה תהיה פתוחה או סגורה, מוגבלת בזמן, וכו'. פרמטרים אלה ייקבעו בהתאם לסוג האוכלוסייה [ילדים ובעלי הפרעות נפש אולי יתקשו אם אורך מפגש מעל לשעה], מטרות הקבוצה [עיסוק בנכות או באבל לא מומלץ שיהיו בתדירות גבוהה מידי כדי לא ליצור תלות או דכדוך ייתר].
  7. הערכת העלויות והתועלות שתיצור הקבוצה לסביבה ולארגון: יש לקחת בחשבון דעתם של ההנהלה [למשל קבוצה העוסקת בשימוש בסמים בפנימייה], העמיתים [איך ירגישו מטפלים פרטניים שהמטופלים שלהם בטיפול קבוצתי], מטרות הארגון [האם הקבוצה מוסיפה ליוקרה שלו או ליעילות העובדים או יוצרת סטיגמה שלילית], אילוצי מקום וזמן בארגון [המנקות שהוקצה להם זמן לקבוצה בשעת ההפסקה שלהן], מה דעתם של אנשים בסביבה [למשל הורים לקבוצה של ילדים] וכו'.
  8. קביעת טיב הפעילות: האם הדיון יהיה פתוח או מוכוון נושא, האם יהיו פעילויות או תרגילים שיהוו טריגר לדיון. בחירת המשחקים וההפעלות.
  9. קביעת מדיניות וכללי יסוד: לגבי איחורים, אוכל, התנהגות  במפגשים ועוד. מה ייקבע כמדיניות ומה כמשא ומתן עם החברים. איזה סנקציות ינקטו לאכיפת החוקים והכללים.
  10. מציאת מסגרות תומכות במנחה: למשל הדרכה אישית, הנחיה בזוג, מוקדי ייעוץ ותמיכה.
  11. קביעת דרכים לבחינה וביקורת יעילות הקבוצה: למשל דו"חות, זיכרון דברים, הדרכות ייעוץ
 

כשהקבוצה כבר פועלת, חשוב לשמור על יציבות המבנה שלה, על תחושת ביטחון כללי כדי שהחברים ירגישו בטוחים מספיק ליפול סיכונים אישיים, להיחשף מבלי לצנזר עצמם ברגשות ובהתנהגויות שלהם בקשר לסוגיות חשובות בקבוצה. בסוף המאמר יש מודל סכמטי יפה של כל השלבים. 

המאמר של Piper&MacCallun: בחירת מטופלים להתערבויות קבוצתיות:

רצוי לבחור מטופלים שחווים קשיים ביחסים בינאישיים (כמו ריחוק, תלות ייתר, החלפת בני זוג תכופות וכו') או כאלה שסובלים מתגובות פרנואידיות כלפי דמויות סמכות (כך שחברי הקבוצה מפיגים את חששותיהם באופן שהם מתקשרים עם המנחה). באופן כללי צריך שתהיה להם:

האנשים שלא מתאימים באופן כללי לקבוצה הם אנשים שלא שותפים למטרותיה ושלא מסוגלים להשתתף בתהליך הבינאישי הנדרש לה. אם אנשים אלה לוקחים קודם תרופות שמייצבות אותם, הם יכולים לקבל הערכה מחדש לגבי מידת התאמתם לקבוצה (למעט המתמכרים שיש להם מסגרות מיוחדות):

ראיון קבלה אינו אידיאלי במתן ניבוי לגבי תפקוד בקבוצה ובמקום זאת עדיף סינון/פעילות מקדימה קבוצתית שבה יוערכו המיומנויות והתפקוד האישי והבינאישי של המועמד במסגרת קבוצתית ומול המנחה. סינון קבוצתי יכול להכיל 3-4 מטופלים בו"ז. כך יוכל המטפל להתמקד הן ביחיד והן בדינאמיקה הקבוצתית בה הוא פועל. במהלך הסינון אפשר כבר לשלב תהליך הכנה לקבוצה (לומר מה הולך להיות בה, לברר ציפיות וחששות וכו').

בניית קבוצה ובחירת מטופלים:

  1. האוריינטציה הטיפולית והיעדים הקבוצתיים: הערכים והניסיון של המטפל יכולים להשפיע על קריטריוני הבחירה. כמנחה אתה צריך להיות סגור על האוריינטציה הטיפולית שאתה מתכוון להשתמש בה. הגישה התיאורטית של המנחה היא הראשונה להשפיע על קריטריוני בחירת המטופלים ומבנה הקבוצה. למשל אם הגישה היא ביוכימית (שיפור מחלה דרך הגדלת ההסכמה של המטופלים לקחת תרופות) הטכניקה הטיפולית שלך תהיה לספק מידע דידקטי לגבי התרופות ותופעות הלוואי. אתה תבחר מטופלים שאינם פסיכוטיים (שעלולים להתקשות בהבנה והתמדה בלקיחת התרופות). אתה תבחר מטופלים שיגיבו טוב לטיפול תרופתי. אתה תבחר קבוצה סגורה כדי שלא תצטרך לתת שוב ושוב אותו ידע למטופלים חדשים. אתה תבחר קבוצה קצרה ומוגבלת בזמן עקב משך האשפוז הקצר (למשל 2-3 מפגשים בשבוע שלפני השחרור). אם האוריינטציה הטיפולית שלך היא CBT אז תפעל לסייע למטופלים להכיר במצבים מעוררי חרדה ולהעריך ולהגיב באופן יותר אפקטיבי דרך שינוי הקוגניציות שלהם. מאחר והטכניקה כוללת חיקוי וגישה אקטיבית של בחינת הקוגינציות וההתנהגויות ושינוין, אזי לא תבחר מטופלים פסיכוטיים או כאלה שלא משתתפים באופן פעיל במחלקה בביה"ח. גם כאן הקבוצה תהא סגורה כדי לא לחזור על שלבי הטיפול לחולים החדשים והיא תהיה קצרה בטווח ומוגבלת זמן עקב אורך האשפוז הקצר (2-3 מפגשים לשבוע  במשך 2-3 שבועות).
  2. הרכב הקבוצה: בקבוצות ארוכות טווח בעלות אוריינטציה דינאמית, עדיף שהחברים יהיו הטרוגניים לגבי דרכי התמודדותם עם קונפליקטים ומנגנוני ההגנה שלהם, אך הומוגניים לגבי יכולתם לסבול חרדה בקבוצה. בקבוצות קצרות טווח עדיף לרוב הרכב הומוגני סביב תלונה או בעיה משותפת.
  3. מבנה הקבוצה: מבנה הקבוצה משפיע על מידת המחויבות כלפיה. ככל שהקבוצה קטנת משתתפים, סגורה וקצרת טווח וכשהמפגשים תדירים ובעלי משך זמן ארוך.  
    קבוצות אשפוז פנים: לרוב קצרות טווח (מספר שבועות) בתדירות של מספר פעמים בשבוע. משך המפגש קצר יותר מחוליי חוץ כי הם בעלי קושי לרסן את חרדתם עקב מצוקתם הקשה. החברות בהן לרוב פתוחה למי שיכול להשתתף ומס' החברים משתנה לפי הפעילות במחלקות.   
    קבוצות אשפוז חוץ: נערכות על בסיס פחות תדיר, אך לתקופה יותר ארוכה. קבוצת חוץ פסיכודינמית כוללת לרוב 7-12 מטופלים.  
    קבוצות תמיכה: חברות לרוב פתוחה ואין חובת נוכחות כל שבוע. כמות החברים יכולה להיות גדולה והיעד הטיפולי הוא קידום חיזוק האגו במקום חקירה לעומק של רגשות לא נעימים.
  4. צורות של טיפול קבוצתי: ישנם שני סוגים עיקריים של טיפול קבוצתי:  
    LTSG (=Long Term Support Group): זו קבוצה תומכת ארוכת טווח מוגבלת בזמן. מיועדת בעיקר לחולי חוץ כרוניים שחווים משברים חוזרים ונשנים שזקוקים לתמיכה בעת משבר ומפסיקים חברותם כשהמשבר חולף/נפתר. כלומר בעלי חוסר יכולת להתחייב לטיפול מתמשך רציף. 
    האוריינטציה התיאורטית: עקרונות של יחסי אובייקט והגישה ההומניסטית. הקשיים מתקשרים לקונפליקטים מודעים ולא מודעים לגבי יחסים עם אחרים. עקב קשיים ביחסים בעבר הם עלולים לחבל באופן לא מודע בכל הקשרים האינטימיים בהווה.  
    המטרות: לספק תמיכה ותחושת שייכות. תת-מטרות: לחלוק חוויות רגשיות וקוגניטיביות; לבחון אסטרטגיות לפתרון בעיות; לספק מידע על טבען של ההפרעות הפסיכיאטריות מהן סובלים המטופלים והתרופות הרלוונטיות; לתת משוב על ההתנהגות בקבוצה. 
    טכניקת המטפל: לקדם אווירת ביטחון ותמיכה הדדית. לגרום לאנשים להשתתף בדיון ולדבר על דאגותיהם. לא לתת עצות או תמיכה ליחידים. למנוע ניסיונות להתמקד במנחה ולהסית את המוקד לדיון הקבוצתי ולהדגשת נק' הדמיון בין החברים בפרט סביב תגובות רגשיות משותפות.  
    הרכב הקבוצה: הומוגני לגבי הסגנון הבינאישי (למשל אנשים שמפגינים כעס לעיתים קרובות ויחסיהם לא יציבים) והטרוגני לגבי מאפיינים דמוגראפיים, אבחנה ושימוש בתרופות. 
    מבנה הקבוצה: המפגשים יתקיימו לרוב אחת לשבוע למשך שעה. החברות פתוחה ולזמן בלתי מוגבל. יש הגבלה לגבי תדירות כניסה של חברים חדשים. מס' כולל של החברים יכול להיות גדול אך לרוב יבואו בממוצע  10-20 אנשים לכל מפגש. 
    הכנה: סינון קבוצתי בן שעה בו כל אחד יאמר את דאגותיו וציפיותיו לגבי הקבוצה.  
    STIG (=Short Term Interpretive Group): זו קבוצה מפרשת, קצרת טווח ומוגבלת בזמן. 
    מיועדת למשל עבור אנשים שחוו אבדן ויש להם קונפליקטים סביב נושא זה. למשל שקשה להם להשתחרר ממותו של אביהם או אימם. שחשים על כך אשמה או כעס או חוסר יכולת להמשיך לתפקד לתקופה ארוכה מעבר למקובל. חשוב שהמטופלים אלה יהיו בעלי יכולת לבטא באופן מילולי תלונה מרכזית שיש להם ולזהות את המרכיבים הקונפליקטואלים של בעייתו, רמה משמעותית של תובנה פסיכולוגית, דחף לצמוח, רצון למסגרת זו, ציפיות מציאותיות מהקבוצה ("אין פתרונות קסם") ויכולת בסיסית להתייחס ולהיות מושפע מאחרים.  שני הקריטריונים המרכזיים החשובים שצריכים להיות להם הינם: 
    תובנה פסיכולוגית (=P.Mׂ): היכולת לזהות רכיבים דינאמיים קונפליקטואליים (למשל משאלות, חרדות והגנות) ולקשרם לקשיים של האדם. בוחנים יכולת זאת בשלב ההכנה דרך כך שמראים לאדם סימולציה של מטופל בבעיה ועליו לאבחן מה רשמיו לגבי הדברים שמטרידים את המטופל הזה. 
    איכות יחסי אובייקט (=Q.O.R): טיב יחסי האדם עם אחרים לאורך חייו (לא רק בהווה). נמדד דרך ראיון קליני שבמהלכו המראיין מנסה לאמוד  על טיב יחסיו המשמעותיים של האדם לאורך חייו.  
    האוריינטציה התיאורטית: עקרונות פסיכודינמיים לפיהם קונפליקטים פנימיים חוזרים ונשנים (כמו עצמאות/תלות; פרטיות/אינטימית) שמרכיביהם בלתי מודעים במידה רבה משמשים להנצחת הסתגלות גרועה.  
    המטרות: פיתרון קונפליקטים. לחקור ולדון במציאת פתרון לקונפליקט ממנו סובלים. השגת תובנה לגבי הדרכים שבהם הקשיים שלהם קשורים לקונפליקטים תוך נפשיים לא פתורים ואז עבודה עליהם [למשל שקשה לי להשתחרר ממותו של אבי כי אני כועס עליו]. 
    טכניקת המטפל: תפקיד פעיל של פרשנות והבהרה (פחות תמיכה והכוונה). עיסוק באירועים של  כאן ועכשיו בקבוצה (כולל לגבי העברה). המטופלים מפרשים ונותנים משוב זה לזה. 
    הרכב הקבוצה: הומוגני לגבי הבעיה (שמתאימה לעיבוד במסגרת זו). למשל תגובה פתולוגית לאבדן אדם. סוגיית איבוד הקבוצה בסוף המפגשים מעורר את קונפליקט אובדן האדם עימו הם מתמודדים וכך הם יכולים להתחיל לעבד אותו. נושאים נוספים: החלמה מכריתת איבר, התאוששות מגירושים, זוגות אלכוהוליסטים וילדים  בגיל החביון המוקדם.  
    מבנה הקבוצה: 7-10 אנשים שנפגשים מידי שבוע לשעה וחצי לתקופה של כ-12 שבועות. לאחר שבוע שני הקבוצה הופכת לסגורה.  
    הכנה: בגלל שהמחויבות גדולה מה- LTSG ההמלצה לעשות הכנה ע"י יותר מבוחן אחד ובמספר אופנים (מילולי, כתב). בהכנה יהיה דיון על כללי הבסיס של הקבוצה (חשיבות המחויבות וההגעה באופן מסודר, סודיות, כללי התנהגות נאותים בקבוצה). הסינון יהיה קבוצתי (3-5 מטופלים).

בסוף המאמר יש טבלת השוואה טובה בין שתי הקבוצות הנ"ל. 

המאמר של Dick, Lessler&Whieside: פיתוח מסגרת לקו-הנחיה בטיפול:

היתרונות לקו-הנחיה:

החסרונות לקו-הנחיה:

שלבי התפתחות בקו-הנחיה:

שלב ההתהוות  (3-6 חודשים): כל מנחה מתעסק בעצמו (עד כמה הוא כשיר לתפקיד, חרדות ביצוע) ובהיכרות עם המנחה השני (חוזקות, חולשות ומידת שת"פ). עוד אין תפקוד כיחידה אחת.

שלב ההתפתחות: עבודה על נושאים בינאישיים בין המנחים (איך לתמוך זה בזה, להשלים זה את מגבלות זה, ולרתום את החוזקות). היחסים צריכים להיות מודעים ומבוססים על הבנה.

שלב ההתייצבות: אימון הדדי. התמקדות ביחסים עם המטופלים שכן הקשר בין המטפלים יותר זורם ויציב.

שלב ההתרעננות: ההנחיה זורמת ללא מאמץ ונרתמת לתהליך של גדילה קבוצתית, יצירתיות וקידום המטרות הטיפוליות (גדילה קוגניטיבית, רגשית והתנהגותית).

הערות כלליות:

המאמר של מרים ברגר: יחסי קנאה ונדיבות בקו-הנחיה:

קו-הנחיה הוא מבנה אנלוגי למבנה משפחתי. מציג חזון ליכולת לחיים בדו-קיום במציאות שיש בה זהויות רבות. מספק הזדמנות לתיקון חוויות רגשיות בפרט למטופלים נרקסיסטיים או בעלי הפרעת אישיות גבולית שנפגעו במשפחותיהם. מהווה מודל עוצמתי ומרפא בטיפול. למעט אם המנחים לא שותפים לאותה גישה תיאורטית כשאז זה יכול להיות לא אפקטיבי ואף מסוכן. בין המנחים מתקיימות דינאמיקות לא מודעות כפי שקורה בין המטופלים. היחסים בין המנחים מקרינים על הקבוצה ומשפיעים על התהליך הקבוצתי.

(על היתרונות של קו-הנחיה ראה מאמר קודם). היחסים בקו-הנחיה מאופיינים בנדיבות ובקנאה.

לנדיבות יש שלושה אספקטים: הכרת תודה (אחד נותן והשני מודה לו); אסיר תודה (העול המעיק ותחושת החובה של המקבל); והדדיות (נתינה וקבלה הדדית). הנדיבות בהנחיה זוגית מוצלחת מתבטאת בפרגון הדדי. בראיה בעבודה המשותפת כהזדמנות לצמיחה. בהכרה ביכולות וקבלת המגבלות אחד של השני. ההצלחה של האחד נתפסת כהצלחה משותפת וכתרומה ליעילות המקצועית. השימוש זה בזה מפרה ולא מנצל. מוכנות לבחון בפתיחות רגשות פרימיטיביים שהם חשים זה לזה ולהשתמש בהם ככלי להעצמת עבודתם. קבלת הקשיים כחלק מהתהליך של גדילה, צמיחה והעמקת יכולות הכלה.

קינאה לפי מלאני קליין היא שנאה לאובייקט על כך שיש לו משהו טוב להציע. רצון לתקוף את האובייקט הטוב (השד הטוב) רק משום היותו טוב. קינאה בקו-הנחיה יכולה להיות הרסנית למנחים ולקבוצה. עלולה לנבוע מתחושה של נחיתות זה מזה דבר המוביל לעיסוק אובססיבי של המנחים במי יותר מוצלח או מועיל, מי בעל יותר הישגים, מי יותר פופולארי, מי יותר אפקטיבי ומוערך. הקבוצה יכולה לקצין זאת ע"י פיצול בין מנחה טוב לרע מתוך צרכי הגנה או התפתחות. קינאה זו יכולה להסית את הטיפול ממטרותיו ולפגוע כאפקט פיגמליון בתפקודם ובערך העצמי של המנחים. קינאה יכולה לבוא לביטוי גם בקנאת חברי הקבוצה ביחידת ההנחיה הנתפסת כאידיאלית. זה עלול לגרום להם לחוש פגומים, חסרי ערך, בושה ואשמה (בפרט אם ינסו לסכסך בין המנחים ואולי אף לפגוע ביחסים ביניהם כתוצאה מהזדהות השלכתית).

הפיתרון הוא להכיר ברגשות הקיימים (הן של המנחים והן של חברי הקבוצה) ולפתח ערוצי תקשורת פתוחים גם על נושאים של קינאה. אם התקשורת בין המנחים תהא פתוחה וגלויה, הם יספקו מודל חיובי ובונה גם לחברי הקבוצה להתבטא בכנות.      

המאמר של אורמונט: תפקיד המנחה בפתירת התנגדויות והפיכתן לאינטימיות בקבוצה:

התנגדויות נובעות מפחדים (כמו פחד מאינטימיות). הטיפול הקבוצתי מסייע לאדם:

  1. להגיע למודעות לכך שהוא מפגין התנגדות.
  2. להגיע למודעות לגבי הפחדים היושבים מאחורי ההתנגדות.
  3. הפסקת שימוש אוטומטי במנגנוני ההתנגדות שהיו קיימים עד כה אצל האדם.
  4. אימוץ התנהגות יותר שיתופית ואינטימית (אינטימיות ילדותית שהופכת לאינטימיות בוגרת).
  5. הקניית יכולת אבחון ושיקוף לגבי עצמו ולגבי התנהגות אחרים בקבוצה.

בטיפול קבוצתי מנסים להביא את ההתנגדות לביטוי בצורה בולטת כדי שתהיה קלה לזיהוי ואבחון ע"י חברי הקבוצה והאדם עצמו. למשל כשמפרים את ההסכמים והחוזה הקבוצתי. יש שני סוגי התנגדויות עיקריות בקבוצה:

התנגדות מילולית: באה לביטוי דרך חיפוש מגרעות אצל אחרים, יצירת עימותים, קביעת תנאים לקרבה והסתת נושא הדיון (כדי למנוע קרבה).

התנגדות התנהגותית: באה לביטוי דרך התנתקות מהאחרים, חשדנות, צייתנות פאסיבית, שתיקות, איחורים ועוד.

השלב הראשון הוא הבאת האדם למודעות להתנגדותו. זה מתבצע דרך חברי הקבוצה אשר מביאים בפניו דוגמאות מזוויות שונות כיצד התנגדותו באה לידי ביטוי (למשל שהוא שותק או קם לשירותים בכל פעם שמדברים על נושא מסוים, או שהוא מאחר) ומה יוצא לו מההתנגדות (רווח משני, כוחניות). 

השלב השני הוא לחבר את האדם עם הפחדים שקיימים מאחורי ההתנגדות. העלאת הפחדים לפני השטח יכולה להיות דרך דיון קבוצתי בו יועלו השערות לגבי הגורמים לפחדיו של אותו אדם. הפחדים מפני אינטימיות הינם: פחד מאימפולסיביות (אבדן שליטה בקשר קרוב); פחד מנטישה; פחד מלהיפגע (לחוש מושפל או חסר ערך); פחד מהתמזגות/היבלעות בקשר. תחילה יש לתת מקום לבטא את הפחדים ולבחון כיצד הם באים לידי ביטוי התנהגותי ורגשי. לבחון מתי האדם מפחד וכיצד הפחד בא לידי ביטוי אצלו כעת ובעבר [כמו גיא ששיחק בקלפים כשנזפו בו]. להראות לאדם שפעם דרכי התמודדותו עם הפחדים הייתה יעילה לסיטואציה וכעת זה כבר לא מתאים ומהווה מכשול עבורו בביסוס קשרים עם הזולת. לא לנסות סתם להרגיע ולהפיג את הפחדים אלא לשקף אותם כשהם צצים תוך שימוש בהומור, במטאפורות ("פחדך הוא כשחקן לפני עליה לבמה" – תפיסה מושגית על הפחד מסייעת בהקניית שליטה בו), ובהזמנת אחרים לשתף בפחדיהם.

השלב השלישי הוא ביסוס יחסים ראשוניים אינטימיים עם אחרים בקבוצה. לאחר שהאדם זיהה את דפוס התנגדותו ואת הפחדים שמאחורי ההתנגדות, הוא לאט מפתח אינטימיות ראשונית (כמו של ילד) המונעת ע"י תשוקות הילדות שלו. הוא חסר את מידת האמפתיה הדרושה לאינטימיות בוגרת. יש לאפשר לאדם לבטא את מגוון מאפייני האינטימיות הילדותית מבלי להתערב בכך כיוון שהם צעדים טבעיים בדרך לגדילה נפשית. כך שבהמשך, עם משוב מהקבוצה, יוכל לפתח אינטימיות בוגרת ובשלה יותר. מאפייני האינטימיות הילדותית:

השלב הרביעי:  עם משוב מתמיד מהקבוצה, משתנה האינטימיות של האדם לבוגרת יותר ומידת הכפייתיות בה מתפוגגת. באינטימיות זו מתאפשר מרחב, שיחה כנה ופתוחה, נגיעה בכל הנושאים ללא צנזורה, לקיחת סיכונים וחשיפה אישית. 

המאמר של אורמונט: פתירת התנגדויות באופן מיידי בטיפול קבוצתי:

התמודדות עם התנגדות בקבוצה תיעשה בעיקר דרך התמקדות ב"כאן ועכשיו". סוגי התנגדויות:

באופן כללי מטרת המנחה לתרגם קונפליקטים תוך אישיים לבין אישיים על מנת ליצור דינאמיקה קבוצתית של משוב ועיסוק ב"כאן ועכשיו" ובכך להשתמש בכוח הקבוצה כדי לנטרל גילויי התנגדות והעברה. 

המאמר של Nitsun: הכוחות ההרסניים בקבוצה (anti-group) והפוטנציאל הטיפולי שלהם:

ברוב הקבוצות קיימים עמדות ודחפים הרסניים מודעים ולא מודעים המכונים anti-group. אם מסייעים לקבוצה להכילם היא מתחזקת וצומחת. כוחות נגד קבוצה עלולים להיווצר עוד בתהליך בחירת חבריה. כאלה שלא ממש רוצים טיפול קבוצתי ומעדיפים טיפול פרטני ואת המנחה לעצמם (מתוך חסכי אם-ילד שיוצרים משאלה לשיקום יחסי אובייקט מוקדמים). הם אלה שיביעו חוסר אמון בקבוצה עוד בתחילתה, יתקיפו אותה ויטילו ספק ביעילותה כמדיום טיפולי מסייע. לרוב התחושות נובעות מחרדה מפני עמימות וחשיפה, איום על פנטזיית ההכלה האידיאלית שלהם (שעלול להוביל לפיצול של קבוצה רעה מנחה טוב) ותחושה של בדידות וניכור. תלונותיהם יוצרות את יסודות האנטי בקבוצה ויש להכיר בהן ולהתייחס אליהן ככאלה. אסור להתייחס אליהן בביטול או כקשיי התחלה גרידא. בשלבים המוקדמים של הקבוצה היא אינה מאוחדת. אופייה המקוטע בפרט אם יש נשירה או הגעה לא עקבית ודלה הופך אותה לגוף שברירי ולא יציב. תחושת הקיטוע בחברים מושלכת על הקבוצה. זה גם משפיע על טיב התקשורת. שלבים אלה מייצגים את הקונפליקט האדיפאלי של תחרותיות ומאבקי כוח ומייצגים את המשפחה הלא מכילה את צרכי הילד. פנטזיות של קינאה ושנאה מושלכות על הקבוצה ("הקבוצה לא טובה, לא מכילה, אין הדרכה..."). אנטי-גרופ יכול להתעורר גם במצבים הבאים:

אנטי-גרופ יכול לעורר תחושות ייאוש וכישלון אצל המנחה. אם מתעוררות אצלו תחושות אלה של אשמה, ייאוש וחוסר אונים – זה יכול להעיד על אנטי-גרופ. על המנחה לא להיכנע לייאוש ולהבין שפעולות אלה מהוות הגנה עבור החברים מלחוש פחדים, חרדות וצרכים לא מסופקים. בו-בעת יש לזכור שמאחורי תסכולים אלה קיים צורך בהכלה, כמיהה לאובייקט שאפשר להישען ולצמוח ממנו. רק שכמיהה זו לאובייקט מכיל (שבשלב הראשון מיוצג ע"י המנחה שצריך לתת יחס לכולם) מביאה לקנאה, לתחרות עליו ולתסכול ממנו שמוסת ממנו ומושלך על הקבוצה. מאידך מושלכים גם דברים טובים על הקבוצה שמאזנים את ההרסנות של האנטי-גרופ. שנובעים מרצונם של החברים לצמוח ולקבל רווחה נפשית. לאחר תקופה של אבל על אובדן פנטזיית ההכלה הטוטאלית, מתחילים החברים למצוא תחליף לסיפוקה בקבוצה עצמה. במובן זה לאנטי-גרופ יש פונקציה טיפולית. הוא בוחן את מידת חוזקה של הקבוצה ומאפשר לבטא תסכולים ותחושות שמוסיפים רובד מעמיק לדיון. הוא מאפשר גישה לחוויות עמוקות וחזקות בתוכנו של אבדנים, אכזבות, שנאה ואמביוולנטיות. לכן יש להכיל את האנטי-גרופ, לראות בו כאלמנט סימפטומאטי להתפתחות הקבוצה ולדבר עליו בגלוי. 

המאמר של Marrone: היבטים של העברה בניתוח קבוצה:

העברה זו התקה של משאלות, רגשות או ציפיות מאובייקט אחד מהעבר לאחר מההווה באופן לא מודע. מטפל יכול לאבחן דרך העברה מודלים שפיתח המטופל ביחס לעצמו, לעולם ולמערכות יחסים עם הזולת. ע"ס מודלים אלה הפרט תופש ומעריך את עצמו וסביבתו, מפרש אירועים, מגיב, מרגיש ומתנהג בצורה מסוימת.

העברה בקבוצה מתרחשת כשחברי הקבוצה רואים זה בזה או במנחה דמות מעברם. למשל דמות של הורה או אח. תגובות ההעברה היציבות והחזקות ביותר הן כלפי המנחה הנתפש כדמות הורית סמכותית (בעוד שחברי הקבוצה נתפשים לרוב כאחים עימם יש מאבקי כוח על ליבו של המנחה).

קיימת גם העברה אל הישות הקבוצתית (למשל כאמא או כמשפחה מכילה או לא מכילה).

המנחה צריך לחפש תחילה סימנים להעברה דרך אלמנטים של חרדה ותגובות הגנה. עליו לשער השערות לגבי טיב החרדה, מתי היא מתעוררת, איזה דפוס קשר הורה-ילד יצר אותה וכיצד היא באה לידי ביטוי וכלפי מי (אובייקט ההעברה).  עליו לסייע למטופל להכיר בחרדה המופרזת שהוא חש, במנגנוני ההגנה שהוא מפעיל כנגדה, בעובדה שהסיטואציה כיום לא מצריכה חרדה והתגוננות כאלה ושמקורן בעבר. עליו לעודד את המטופל לחקור ולהיזכר במצבים בילדות בהם חש חרדה זו (לברר עימו האם הרגש שכעת חש מוכר לו מעברו). על המנחה אף לעודד חברים נוספים לשתף בחוויות דומות שעברו ובכך גם לפתח תובנה לגבי טיב החרדות וההגנות של עצמם.  

המאמר של Jeffrey: העברה נגדית בטיפול קבוצתי ("להעיר כלב ישן"):

העברה נגדית (C.T) הינה תגובה רגשית והתנהגותית של המטפל כלפי המטופלים בקשר לקונפליקטים נפשיים לא פתורים שלו (כגון: סוגיות שליטה וכוח, צורך בקבלה ואישור, סוגיות משפחתיות, נטישה ועוד). המחבר לא משתמש בהגדרה הטוטאלית של C.T.

למשל קונפליקט נטישה מתעורר כשהמנחה מגלה שהקבוצה יכולה להמשיך לשרוד ולתפקד בלעדיו [כשהייתי במילואים, כדורי השוקולד]. ישנם שני פקטורים שמעוררים C.T:

הרכב הקבוצה: C.T יכול להיווצר כלפי חבר אחד, תת-קבוצה או כל הקבוצה. למשל קבוצת נשים יכולה לעורר במנחה אישה ערך ירוד כתוצאה מהזדהות השלכתית עם ערכן הירוד של החברות. או קבוצת קשישים יכולה לגרום למנחה צעיר לחוש כמו ילד קטן כשהם מתמקדים בבעיותיהם הגריאטריות ע"מ להימנע מלהתמודד עם סוגיות רגשיות ותחושת חוסר אונים.

השלב שבו נמצאת הקבוצה: בשלב בו חברי הקבוצה מתפקדים באופן עצמאי ומלוכד הם יכולים לעורר במנחה תחושה של חוסר נחיצות. או בשלב המרד תחושה של חוסר ערך. אז הוא עלול לפעול בפעילות מוגברת או בפרשנות ייתר כדי להרגיש נחיצות. למשל לפרש באופן שגוי אינטימיות גדֵלה בקבוצה כבעלת אופי מיני או כפעולה הגנתית כנגד התמודדות עם קונפליקט.  

יש לזהות את המקורות האפשריים ואת הטריגרים שמפעילים את ה-C.T כדי לדעת אם מדובר בהעברה נגדית או ברמה מקצועית נמוכה. אם אין מודעות למטפל, אזי C.T יכולה להזיק ואף לגרום לפרישת מטופלים מהקבוצה עקב הפגנת עוינות, פירוש מוטעה או פאסיביות כלפיהם. רגשות ההעברה הנגדית יכולות להיות מועילות כל עוד המטפל מודע להן ולא מגיב או מתנהג לפיהן. התנהגות כתוצאה מ-C.T אינה טיפולית. תגובות אופייניות ל-C.T הן: חוסר ערך, אשמה, הימנעות, רמת פעילות גבוהה, תפיסות מעוותות של הדינאמיקה הקבוצתית, עריכת טיפול אישי לחבר מסוים, הסתמכות ייתר על המנחה בקו-הנחיה ואפילו אופן בחירת מטופלים לקבוצה. מאידך, המנחה יכול להסתייע בפידבק מחברי הקבוצה כדי להיות מודע יותר ל-C.T ולנצלו להשגת תובנות עמוקות יותר. הוא יכול גם לצלם את המפגשים ולצפות בכך כדי לחפש התנהגויות של C.T, או להסתייע בהדרכה או להשיג צופה/רשם לקבוצה. האמצעי העיקרי להתמודד עם C.T הוא המודעות העצמית לכך. על האגו של המטפל לצפות, להעריך, לפרש ובו"ז להיות מודע לתגובותיו הרגשיות. לשמור על מצב מתמשך של שיקוף עצמי בתוך ומחוץ לקבוצה.   

המאמר של רוטאן וסטון: מנגנונים ותהליכים של שינוי בטיפול קבוצתי:

מטרת הטיפול הקבוצתי לחולל שינוי בדפוסים התנהגותיים ורגשיים שאנשים חוזרים עליהם שוב ושוב שפעם היה בהם ערך כשהם ניסו לפתור את  קשיי העבר, אך כיום הם גורמים לבעיות ולמצוקה. בפרט בזירה הבינאישית. אלה למעשה דפוסים של העברה. ישנם סוגי העברות שונים בקבוצה: מול המנחה (תואר כהעברות של רמות שונות של אינסטינקטים אוראליים, אנאליים ואדיפאליים), מול חבר בקבוצה ומול הקבוצה כישות (תואר לרוב כאובייקט אימהי טוב/רע). 

ישנם בטיפול קבוצתי שלושה מנגנונים ליצור שינוי: חיקוי, הזדהות והפנמה וכן ארבעה תהליכים שמסייעים למנגנונים לבוא לידי ביטוי והם: עימות, הבהרה, פרשנות ועיבוד. תחילה נפרט על שלושת המנגנונים:

חיקוי: חלק גדול מהלמידה מאחרים הוא דרך חיקוי. למשל כיצד הם פותרים בעיות, מתנהגים זה לזה, חולקים רגשות וכדומה. בפרט המנחה מהווה מודל לחיקוי.

הזדהות: בהזדהות יש יסוד של תמיכה. מאפשרת תחושת רווחה והקלה שרבים חשים כמוני ומזדהים עם קשיי. היא גם מאפשרת לכידות קבוצתית. חשוב במיוחד שתהיה הזדהות של המטופלים עם העמדות הטיפוליות: הפגנת סובלנות לרגשות, יכולת אינטרוספקטית  וכדומה.

הפנמה: עיבוד פנימי של קונפליקטים כדי להתמודד עם חרדה ועם קשיים. זו למעשה ההתאמה לאחר ההטמעה. זה מוליד התנהגויות או תגובות חדשות ופתרון מהיר יותר של בעיה מתמשכת.

שלושת מנגנוני השינוי זקוקים לתמיכה הולמת וללכידות קבוצתית כדי להיות אפקטיביים.

כעת נפרט על ארבעת התהליכים:

עימות: זוהי דרך לנסות להראות למטופל את התנהגותו, מצבו הרגשי או בעיותיו. זיהוי הבעיה או הדפוס הרגשי/התנהגותי/מחשבתי נחוץ עוד בטרם יוחלט אופן ההתמודדות והשינוי. ההבדל בין עימות לפרשנות הינו שעימות לא עוסק בהנעות פנימיות או בהנחות לא מודעות. העימות מציין דפוסים קיימים כנתון. לדוגמא: "כשאנו מדברים על ההורים אתה קם והולך לשירותים". לעומת זאת פרשנות תהא: "אתה תמיד מחפש תשומת לב" שכן פה יש מניע. בעימות יש ניסיון להראות למטופל שיש אצלו בעיה. אין המטרה לתת לו תובנה על מקור הבעיה או מה לעשות עם הבעיה, אלא רק להצביע על קיומה וכיצד היא באה לידי ביטוי בסממן גלוי. למשל: "אתה תמיד מתפרץ לדברי אחרים".  חשוב ליצור אווירה תומכת כדי שהעימותים יתקבלו כבונים ומועילים. ליצור עימות ללא וויכוח תוך שימוש בעיתוי נכון ואמפתיה. לעיתים כשהקבוצה לא מתעמתת עם חבר בה זה עלול להצביע על התנגדות בקבוצה כמכלול. אז המנחה יכול ליצור עימות כדי להשיג מודעות עצמית חדשה לאדם ואף לקבוצה [כמו שיהודית עשתה עם שירי המאחרת כשאף אחד לא התעמת עם שירי על כך].

הבהרה: ראית דפוסים חוזרים ונשנים לגבי התנהגות של אנשים בקבוצה וקישורם להתנהגות בהווה או לעימות נוכחי. הבהרה כוללת יותר מהעלאת זיכרונות אלא מסייעת לארגונם ולבחינתם של נתונים שהיו קודם מקוטעים ומפוצלים.

פרשנות: מכוונת ללא מודע (בניגוד להבהרה) על מנת להפוך תופעה לא מודעת (כמו העברה ופעולות של הגנה) למודעת. לתת משמעות לאירועים ולסייע למטופל להבין את המניע והקונפליקטים שתורמים להתנהגות או לרגש שהוא חווה (בניגוד לעימות שרק מציין אותם ולהבהרה שמחדדת את האירוע ומרחיבה אותו בהקשר ההיסטורי שלו). פרשנות מוצלחת תינתן בעיתוי הנכון, לאחר שהרגש נחווה ועבר די זמן כדי שהאדם יירגע ויהיה פתוח לקבל פרשנויות על כך ("להכות בברזל קר"). פרשנות המוצעת טרם זמנה רק תחזק התנגדות ומחויבות לאי-הידיעה. כמו כן עליה לכלול השערות לגבי הסיבתיות לאירוע או להתנהגות. לגרום למטופל לראות כי ההתנהגויות הלקויות השונות שלו הן למעשה "פתרונות" לבעיות קודמות שלעיתים קרובות אינן מודעות או מודחקות.

פרשנות כלפי הקבוצה כמכלול מסייעת ליחידים לבחון סוגיות משותפות ותוך כדי כך ללמוד על על הייחודיות שלהם. יש להימנע מפרשנויות עמומות לגבי הקבוצה, כמו "הקבוצה נהיית חסרת סבלנות" שכן אז החברים האינדיבידואליים יכולים לחוש פגיעות נרקסיסטית ותחושה שמפספסים אותם בהכללה.  עדיף במקום זאת להתחיל בפרשנות אינדיבידואלית וכשמצטרפים אנשים עם דוגמאות נוספות באותו עניין לעבור לאחר מתן הפרשנות ליחיד בנושא למתן פרשנות לקבוצה כמכלול על כך. אם מציעים פרשנות לכמה אנשים/לקבוצה יש לקחת בחשבון שלא כולם פתוחים באותה מידה לקבל את הפרשנות על התנהגותם. במקרה זה כן כדאי לתת את הפרשנות אך להקדים ולומר שיתכן שהדברים שיאמרו יהיו קשים לשמיעה לחלק מהחברים.  יש לתת דגש לפרשנויות של חברי הקבוצה שכן הן יתקבלו לרוב עם פחות התנגדות מאשר ממקור סמכות כמו המנחה וכן הן מפתחות יכולת תובנה פסיכולוגית. לכן על המטפל לאפשר אותן ולעיתים אף לחכות עם הפרשנויות שלו עד שיועלו הפרשנויות של הקבוצה. גם אם זה כרוך בפגיעה נרקסיסטית מצידו.

עיבוד: להכיר בבעיות ולהתמודד עימן. לתרגם את האינפורמציה שהאדם קיבל (דרך עימות, הבהרה ופרשנות) ולעשות בה שימוש מועיל. לפתח הגנות מגוונות וגמישות יותר לסיטואציות עכשוויות. זהו תהליך ארוך וממושך שמחזק את העצמי ומאפשר צמיחה פסיכולוגית. לדעת לזהות את מנגנוני ההגנה מן העבר, לקבלם כדרך התמודדות שהייתה יעילה בעבר וכיום כבר לא, לבחון כיצד הם פועלים ולאתר דרכים אחרות להתמודד עם מצוקות של ההווה. העיבוד מסייע לקשר בין תופעות שקורות לו בתוך הקבוצה לתופעות שקורות ושקרו לו מחוץ לקבוצה.

סיכום:  על המנחה להיות חם, נייטראלי, לא חודרני ולשאוף ליצור מערכת יחסים בטוחה, תומכת וטיפולית בקבוצה. עליו להיות גם צופה מהצד וגם מעורב רגשית כשרגשותיו מהווים מקור מידע על יחסי הגומלין של הקבוצה. כשהקבוצה תומכת ומלוכדת החברים חושפיים לקיים דיונים פוריים וכנים, להביע רגשות חזקים ולבחון את השפעת ההתחלקות הזו. בהדרגה הם יבינו שתקשורת בין אישית מייצגת לרוב השלכות של קונפליקטים תוך אישיים. שהפתולוגיה מייצגת תגובה מסתגלת בעבר לכאב פנימי אך כיום התגובה הזו לא מתאימה לסיטואציה.      

המאמר של רויטמן: הזדהות השלכתית – מפתח להבנת תהליכים בינאישיים וקבוצתיים:

הזדהות השלכתית היא מנגנון של החצנת יחסי אובייקט מופנמים במסגרת מצבים בינאישיים דרך הפעלת תכונות מסוימות אצל האובייקט החיצוני ע"י תמרון ההתנהגות שלו. המשליך והמושלך מזדהים כל אחד עם חלק אחר של מער' יחסים משלימה [כמו שעתוק דפוס הורה-ילד].

להזדהות השלכתית יש תפקיד של תיווך בין העולם הפנימי בעל תבניות דיאדיות לבין העולם החיצוני והבינאישי.

לפי מלאני קליין הזדהות השלכתית מקורה באינסטינקט המוות כשהתינוק חש בדחפים תוקפניים עקב חרדות קשות ומשליך אותם על אימו. מאחר שהתינוק לא מפריד עדיין בינו לבין אימו הוא ממשיך לראות בדחפים אלה כשלו. בהזדהות השלכתית ה"עצמי" משליך חלקים ממנו על אובייקט אחר, אך עקב הפנמה חוזרת הוא משיך להזדהות עם אותן תכונות שהשליך. בנוסף מתמרן המשליך את האובייקט להתנהג כלפיו בהתאם לתכונות/לתפקיד המושלך עליו, על-מנת שהמשליך יחווה מחדש את אותה חוויה שהשליך. כלומר האדם לא רק משליך על האובייקט תכונות מסוימות, אלא גם מתנהג כלפיו בהתאם לכך, ומתמרן אותו להגיב בהתנהגות משלימה. התנהגות זו של המשליך היא חלק הכרחי, ובלעדיו לא יתרחש תהליך ההזדהות ההשלכתית.  על כן רואים בהזדהות השלכתית תהליך בינאישי אשר מתרחש גם במערכות יחסים נורמטיביות.  באופן כללי, משליכים הורים על תינוק פנטזיות וציפיות להתנהגות מסוימת. כך מגבש התינוק תכונות ודפוסים מסוימים. בהמשך הוא ישליך תכונות אלה על אובייקטים חיצוניים חדשים. דוגמא לתהליך ההזדהות ההשלכתית בטיפול:

אדם בא לטיפול עם תחושת אשם וכעס על עצמו. האינטימיות והחשיפה בטיפול גורמות לו חרדה וקושי לשאת את הכעס והאשמה ורצון להשליך את הכעס הלא רצוי כלפי עצמו על המטפל. לראות בו בתור גורם התסכול בחייו [מנגנון השלכה]. כעת המטופל מתחיל להתנהג כאילו המטפל הוא הגורם המתסכל בחייו (למשל באמצעות התנהגויות של התנגדות כמו שתיקה, היעדרויות, העלמת מידע, תלונות נגדו וכו'). המטופל מעודד (בצורה לא מודעת) את המטפל להרגיש את אותן תחושות שחווה על עצמו והשליכן ממנו (אשמה, חוסר אונים, תסכול וכעס). המטפל, במידה ואינו מודע לתהליך זה שמתרחש, עלול לבטא את כעסו בדרכים שונות כולל דחיית המפגשים, פרשנויות מוקדמות ופוגעות במטופל ועוד. כך למעשה הוא גורם למטופל לחוש מחדש את אותן תחושות פנימיות שהשליך מעצמו (אך הפעם מקורן חיצוני דרך האובייקט המושלך).

על כן חשוב שהמטפל יהי ערני לתהליך זה שעלול להתרחש ולהיות מודע לרגשות שמעורר בו המטופל. האם הוא מתומרן לתוך פנטזיות שאינן שלו (ביון) ועל איזה צורך של המטופל הוא עונה.

על המטפל לא רק להראות למטופל את החלקים שהשליך עליו, אלא גם לנהוג בדרך אחרת מזו שהמטופל ציפה שיגיב. עליו לעבד ולהכיל את התחושות הללו ולהראות למטופל שאפשר לשבור את מעגל הקסמים הזה ולהתמודד אחרת עם התחושות הקשות הללו שהוא חש מבפנים.

בקבוצה, חבר/הקבוצה  כולה משליכים תכונות על חבר אחר. לרוב לחבר זה יש כבר גינוני התנהגות המאפשרים השלכה של תכונות מסוימות עליו [כמו תמיר בתפקיד השעיר לעזאזל] ומעודדים אותו להתנהג בצורה מתנגדת או סוטה.

טעות תהיה מצד המנחה לראות בהתנהגותו של אותו חבר כפועל יוצא מתכונותיו האישיות. עליו להבין שהתנהגותו אף נושאת מטען קבוצתי כבד. שהקבוצה מעודדת אותו באופן פסיבי להתנהגות זאת בשל חוסר היכולת שלה להתמודד לבטא את הקשיים והחרדות. הקבוצה אף עשויה לעודד את המנחה לנהוג כלפיו בצורה דוחה, מענישה, לועגת או אף להעזיבו מהקבוצה.

אבחון התהליך והבאה למודעות יכולים לעזור למטופלים להכיר בדפוסים אלה שבהם ולהימנע בצורה מודעת מפגיעות בעצמם ובאחרים.


View My Stats
Locations of visitors to this page