שיטות התערבות עם הקבוצה 2 -אילה אליהו

חזרה לאתר

---

שיטות התערבות עם הקבוצה 2 -אילה אליהו

(‏30/10/2006)

"גורלה של קבוצה נקבע עוד בטרם המפגש הראשון" (יאלום). כלומר, תהליך בניית הקבוצה הוא משמעותי ביותר.

"המאפיין את קבוצת העזרה, שזוהי יחידה קטנה, אינטראקטיבית של אנשים עם בעיה אשר מונחית ע"י אנשי מקצוע או מנחה שאיננו איש מקצוע. אנשים מתכנסים ביחד בגלל צורך מסויים. בקבוצה האנשים מצופים לשתף במצוקה שלהם. המצוקה המשותפת היא האלמנט העיקרי המביא ללכידות הקבוצתית אשר מאפשרת לחברי הקבוצה לקחת סיכונים ולבטא רגשות שבד"כ לא מבוטאים. כל קבוצה היא מערכת סגורה (גם הקבוצה הפתוחה). החברים בקבוצה תופסים את עצמם שונים מהאחרים שמחוץ לקבוצה. במובן מסויים הקבוצה נעשית כמו משפחה. יש קשר משותף בתוך סטינג הנותן תמיכה, קבלה ונורמליזציה של החוויות. אחד הכוחות המקדמים שינוי הוא השאיפה של החברים לקבלה, אשר מובילה לקונפורמיות לכללי הקבוצה ולנורמות שלה." (ליברמן, 1990)

יאלום מדבר על הקבוצה כמיקרוקוסמוס. בעזרת הקבוצה ניתן למשל לפתח מיומנויות חברתיות ע"י תירגול מיומנויות חברתיות בתוך הקבוצה, בקטן. שיטת העבודה היא עבודה בכאן ועכשיו. זה היסוד של עבודה פסיכודינמית (גם בפרט וגם בקבוצה). אנו מתייחסים למה שקורה בתוך החדר. על זה נעבוד ועם זה נצא החוצה. אם נתאמן על דברים שקורים בתוך הקבוצה נקדם את התהליכים שקורים בחוץ. זה לא סותר כמובן תכנים שעליהם אפשר לעבוד עם הקבוצה וניתן גם לעבוד בקבוצה על פי תוכנית מובנית – אך גם אז צריך לזכור שהתהליך שמתרחש בקבוצה הוא רב משמעות.

אנו מדברים על תוכן ועל תהליך. תוכן – כל הדבר הגלויים, המודעים שמגיעים לקבוצה. דברים שהמנחה מביא ודברים שהמשתתפים מביאים. קבוצות פסיכו-חינוכיות למשל, מקדמות תכנים (למשל: קבוצת בישול, קבוצת מוזיקה, קבוצה חינוכית), אך גם אז אנו צריכים לשים לב לתהליך שעוברים. ככל שהאוריינטציה של המדריך היא דינמית יותר כך יהיה דגש גדול יותר על התהליך. יש להבחין בין התבוננות דינמית לבין התערבות דינמית. ההתבוננות הדינמית היא להכיר בעובדה שיש תהליך בכאן ועכשיו. זה לא בהכרח מוביל להתערבות דינמית. ההתבוננות על התהליך זה אחד הדברים שאנו נרצה לפתח בכיתה. למשל, בקבוצת למידה לא נעבוד בצורה דינמית, כי לא לשם כך היא נועדה, אבל אנו תמיד יודעים שהתהליכים הדינמיים קיימים וצריך לשים לב אליהם. בבניית הקבוצה חשוב להגדיר מראש באיזה אוריינטציה אנו מתכננים לפעול. למשל: אוריינטציה דינמית, שמדברת על עבודה יותר תהליכית (גם כאן יש המון גוונים), ממוקדת בכאן ועכשיו, התהליך הוא התוכן. למשל: מישהי אומרת בקבוצה: אתמול רבתי עם החברה שלי, המטפל הדינמי ישאל את עצמו (ומתוך כך ישאל אותה שאלה מתאימה): אז למה בחרת להעלות את זה כאן עכשיו?

תהליך – דינמיקה. התהליך בין האנשים, הקשר הלא גלוי בין האנשים. נכנסים לכאן תהליכי העברה, תהליכים לא מודעים, שפת גוף וכו'.

הרעיון של הקבוצה כשלם מתייחס בעיקר לתפיסה של התהליך הדינמי בקבוצה. הקבוצה היא יותר מסך כל החלקים המרכיבים אותה. כלומר, נוצר משהו שלם שעומד בפני עצמו, מעבר לזה שאנו אוספים אנשים ומקבצים אותם. הוא לא רק יותר מסך כל החלקים, הוא גם שונה מסך כל החלקים. זה הרעיון של הקבוצה הבלתי נראית של Agazarian.

למשל: היה ויכוח בין שניים. אפשר להסתכל על הרמה הגלויה, של הפרט – למה הם רבו, איך אפשר לפתור את זה וכו'. לעיתים זו הדרך הנכונה להתערב. אך אם נסתכל בגישה דינמית, נשאל: מה הם מנסים לומר לאנשים בקבוצה, מה הקבוצה מנסה לומר לי, המנחה, דרך קונפליקט זה. זה שרק שניים מעורבים בקונפליקט זה לא אומר ששאר חברי הקבוצה פסיביים – זה שהם לא מתערבים זה מתוך בחירה, ולכן גם מקרה זה הוא עבודה קבוצתית ולא עבודה פרטנית. עם זאת חשוב להדגיש שגם כאשר רואים את הבעיה ברמה הבלתי נראית, לפעמים צריך לבחור לפתור קונפליקטים ברמה הנראית שלהם.

(‏06/11/2006)

הקבוצה הפנימית: מבנה תוך נפשי אשר קובע את תפיסתו של הפרט ואת התייחסויותיו המודעות והבלתי מודעות כלפי הקבוצה.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם עם רעיון, תפיסה, מהי קבוצה בשבילו. הקבוצה הפנימית היא איך שכל אחד חווה את הקבוצה. הרצף של אינדיבידואליות מול הקולקטיביות. אנו מניחים שכל אחד מגיע לקבוצה עם תפיסה מסויימת, עם היסטוריה של חוויות, פנטזיות, חרדות ומשאלות מהי קבוצה. יש ציפיות שהרבה פעמים לא מודעות וזה מנהל אותנו. אנחנו מדברים על שלבים ראשוניים, עובריים אפילו, בהם אין הפרדה, ששם מתחילה ההתרחשות של אני ואחר. כבר בחוויה העוברית מתחיל האדם לברר את הגבולות בינו לבין האחר. מתוך המקום ההתפתחותי הבסיסי הזה, לאורך השנים, עם הקבוצה שבהם אני נוטל חלק, אני מרחיב ובודק ומוסיף חוויות ודיעות לגבי הקבוצה. וכל אחד מגיע לקבוצה עם הרבה חוויות כאלה. מה שזה מחדד הוא שיש קשר בין קבוצה פנימית לבין ההווה, ועוד, שיש דינמיות בקבוצה הפנימית. מאחר ובחיי היומיום שלנו אנחנו כל הזמן מתמודדים עם קבוצות, הקבוצה הפנימית שלנו מתרחבת כל הזמן. אם כן הבסיס של הקבוצה הפנימית מאוד מוקדמת, אבל קיימת התפתחות כל הזמן וכל הזמן מתווספות חוויות ביחס לזה.

מהי התרומה של הקבוצה הפנימית?

התפקיד הראשון של הקבוצה הפנימית היא השמירה מפני הרס הזהות העצמית ושמירה על הפרדה מפני האחר (שיכול להיות עוין, חוייה סימביוטית בתוך קבוצה, קושי לשמור על גבולות וכד'). זה תפקיד מאוד חשוב שתורם לקבוצה כולה.

אם נחשוב על שלבים ראשונים של קבוצה, היא מתאפיינת על שאלות מסביב לאמון, גבולות חיצוניים ופנימיים. בשלבים אלה בכלל לא נכנסים לשאלה מה אני רוצה לבדוק בתוך עצמי. כאן הקבוצה הפנימית עוזרת לי לבדוק את הדברים בצורה יותר בטוחה.

התפקיד השני: הקבוצה הפנימית כמאפשרת תיקון של המערך הפנימי של הפרט. אנו מדברים על החוויה התרפויטי של הקבוצה. בקבוצה ניתן לעשות ניסויים חברתיים בסביבה בטוחה, ואח"כ ניתן לצאת איתה החוצה. חוויה מתקנת זה יכולה להעלות את ערך העצמי.

יאלום מדבר על הרעיון של הקבוצה כחממה וכמעבדה. הרעיון של הקבוצה כחממה מדבר על היכולת של הקבוצה לאפשר את חויית הגדילה. הרעיון של הקבוצה כמעבדה אומר שכאן אפשר לעשות ניסויים. אם הקבוצה היא מקום מוגן עבור חבריה, ניתן לחוות חוויה אחרת מהחוויה הרגילה של הפרט בקבוצה. למשל, מישהו שבוחר תמיד את תפקיד הליצן ויכול להתנסות בתפקיד אחר בקבוצה.

תיאורטיקן ידוע בתחום הקבוצות הוא ביון. התיאוריה שלו מהווה בסיס לרעיון של הקבוצה כשלם. ביון הוא פסיכואנליטיקאי מהאסכולה של מלאני קליין. הוא התחיל את העבודה שלו כקבוצות בבית חולים פסיכיאטרי לאחר מלחה"ע השניה. הוא התמודד עם חוויות של הלם קרב, דיכאון וכד'. יש 4 השערות יסוד שעליהם מעוגנת הגישה של ביון:

1. האדם הוא יצור חברתי והוא מנהל את חייו בקבוצות.
2. הקבוצה היא אינה רק סך כל חלקיה אלא ישות שעומדת בפני עצמה.
3. קיימים מרכיבים סמויים בקבוצה שמשפיעים על תפקודה.
4. לכל התרחשות שמתרחשת בכאן ועכשיו הקבוצתי, במציאות העכשווית בקבוצה, יש משמעות.

על בסיס השערות אלה, מפתח ביון את הראיה שלו. הוא לא מסתכל בראיה התפתחותית, של שלבים בהתפתחות קבוצה, אלא הוא טוען שכל קבוצה באשר היא מתנהלת בשתי רמות במקביל כל הזמן. "התהליך של הקבוצה זה המאבק בין קבוצת ההנחות הבסיסיות (Basic assumptions group) לבין קבוצת העבודה (Work group)" (ביון). הדינמיקה של הקבוצה הוא המאבק בין שני תהליכים אלה.

קבוצת ההנחות הבסיסיות היא רמת תפקוד המתייחסת להיבטים המהווים את המטלה הפנימית של הקבוצה. לקבוצה יש מטרה, משימה. משימה זו גלויה והיא דורשת מכל חברי הקבוצה שיתוף פעולה של החברים. יש אינטראקציה, דיאלוג, דיבור וקונפליקטים בין חברי הקבוצה. יש לנו מטרה אליה אנו רוצים להגיע. זהו תהליך של גדילה, התפתחות. דבר זה דורש מאמץ מחברי הקבוצה להיות מוכנים להתפתח ולתרום למשימה. קבוצה זו אנלוגית יותר לאגו. קבוצת העבודה בוחנת כל הזמן את הקבוצה ביחס למשימות שלה. מושג זה מקביל למושג הקבוצה הנראית של אגזריאן.

רמת ההנחות הבסיסיות זהו החלק שמעלה השערות ומניח הנחות. זהו התוכן הרגשי יותר בתוך קבוצה. רמה זו מכתיבה למעשה איך אנשים בוחרים להתנהג בקבוצה (ולא דוקא קבוצת העבודה). האופי של הנחות היסוד הוא בדיוק ההפך מקבוצת העבודה – זהו תהליך בולם, רגרסיבי, שבודק כל הזמן מה קורה בקבוצה (ולכן יש כל הזמן מאבק בין שני הקבוצות). הביטויים של זה הם התנגדות, קונפליקטים – שהם חשובים ויש להם תפקיד ומקום בקבוצה.

לאורך כל חיי הקבוצה יש מאבק בין שתי הרמות האלה. הן קיימות כל הזמן וזה לא קשור לתהליכים בחיי הקבוצה.

בכל קבוצה יכולות לדעת ביון להתקיים 3 הנחות (תימות) בסיסיות, כאשר כל פעם הקבוצה עסוקה סביב תימה אחרת:

1. תלות (על הרצף תלות-עצמאות). למשל, כל קבוצה יכולה להיות עסוקה בתחום של יצירת התלות (במנחה, במנהיג של הקבוצה). יש איזושהי הנחה בסיסית שקיים מנהיג שאם יהיה לנו אותו, הכל יהיה בסדר. הנושא של תלות מול עצמאות הוא אחד הרצפים החזקים ביותר בקבוצה. הצורך בתלות במנהיג הוא קיומי ונמצא בבסיס של כל קבוצה.

(‏13/11/2006)

2. לחימה (fight-flight). הקבוצה מתנהלת כאילו יש לה אויב שמאיים על הקיום שלה. יש חוויה של איום. האויב יכול להיות מחוץ לקבוצה או מתוכה. מובן שהדבר מעורר המון חרדה וזה מעורר התנגדות.
3. זוגיות. בבסיסה של קבוצה יש צורך לזוגיות. זה יכול להסביר את התופעות של תתי קבוצות, התחברות בין אנשים.

בכל סיטואציה יש קול אחד שמוביל. שלושת ההנחות לא מתקיימות בהכרח בו זמנית ועל המנחה לשמוע איזה קול, איזו הנחה מובילים עכשיו את הקבוצה. הנחות אלה באמת מאוד מופשטות וקשה להבחין בהם, אבל הדינמיקה של הקבוצה היא המאבק בין קבוצת הנחות היסוד לבין קבוצת העבודה. בחשיבה דינמית תמיד נסתכל על שתי הקבוצות ותמיד נקשיב למה שקורה מתחת לפני השטח.

תהליך בניית קבוצה

"גורלה של קבוצה נקבע עוד בטרם הפגישה הראשונה" (יאלום). שלב הבניה של הקבוצה, שלב טרום הקבוצה הוא שלב קריטי בחיי הקבוצה. חשוב מאוד להשקיע בשלב הזה. בד"כ תהליך בניית קבוצה (הכולל ראיונות וכד') אורך 2-½1 חודשים.

בתהליך בניית קבוצה צריך להסתכל כל הזמן על שלושה מימדים:

מנחה: בשלב זה חשוב לנו לחשוב על עצמנו כמנחים. אנו צריכים לדעת כמנחי קבוצה להתבונן על עצמנו – מה אנו מסוגלים לעשות? מה הכוחות, מה הקשיים, מה הידע, מה האישיות שלי? מה מתאים לי? איזה מיומנויות אני מביא איתי לקבוצה? מה האוריינטציה הקבוצתית שמתאימה לי כמנחה? מה הצורך שלי כמנחה? למשל – עכשיו, כסטודנטים יש לנו צורך להתנסות בהדרכת קבוצות וזה רכיב משמעותי מאוד בבניית קבוצה ובמהלכה.

אוכלוסיה: מהי אוכלוסיית היעד? יש המון אפשרויות, לאו דוקא סגנון המטופלים הפעילים. למשל, הורים לחולי נפש, מתנדבים בתחנה וכן הלאה. לאחר הגדרת אוכלוסיית היעד יש לשאול: מה מאפיין את כל חברי הקבוצה? יש לנוע כל הזמן ברצף הומוגנית-הטרוגניות, הן במאפיינים כמו מין וגיל והן במאפיינים כמו רמה וורבלית וכד'. יש להגיע לקריטריונים הספציפיים שעל פיהם נבחר את המועמדים לקבוצה. נשאל את עצמנו מה הצרכים של האוכלוסיה ומשם נגיע למטרות הקבוצה.

אירגון: אנו עובדים בתוך מערכת עם מדיניות מוגדרת, עם הניסיון שלה עם קבוצות, ויש להתייחס לכך. צריך להכיר את האירגון, את האוריינטציה שלו לטיפול. יש למשל אירגונים בהם לא מאמינים בקבוצות ואז יהיה צורך להתמודד עם ההתנגדות של האירגון. צריך להכיר את אנשי המפתח באירגון.

(‏20/11/2006)

בבניית קבוצה אנו מדברים על המושגים הבאים:

• מצב מצוי לעומת מצב רצוי ("עיסוק מטריד", גבול)
• חיוניות פנימית לעומת חיוניות חיצונית
• הומוגניות לעומת הטרוגניות

ביחס להומוגניות אל מול הטרוגניות – איך נדע לאזן? הכלל הוא שצריך להיות מספיק הומוגני על מנת שיהיה מכנה משותף מספיק בין האנשים אך זה צריך להיות מספיק הטרוגני על מנת שיהיה מעניין. בנוסף, אם יש אפשרות לכך, צריך להשתדל תמיד שיהיו שניים בעלי אותו מאפיין, למשל, בקבוצה לגברים ונשים ביחד תמיד נשתדל שיהיו לפחות 2 מאותו מין.

(‏04/12/2006)

מטרות תהליך טרום קבוצה

1. לזהות מה מקווים להשיג לטובת חברי הקבוצה ע"י הבנת המצב המצוי (סיטואציה, צרכים, יכולות) של אוכלוסיית האנשים עימה אנו מתכוונים לעבוד, ומתוך כך להגדיר מצב רצוי, אליו אנחנו רוצים להגיע [בשלב זה יש לחשוב מהו העיסוק המטריד ומהו הגבול (ידע, מיומנויות וכישורים שיש כרגע בידי אוכלוסיית היעד)]
2. לעצב מבנה לקבוצה שיתאים לאוכלוסיה שנראה מתקבל על הדעת, שנרגיש שסביר להניח כי מודל זה יקדם את האוכלוסיה מהמצב המצוי למצב הרצוי.
3. להתחשב באופן מציאותי במאפייני מסגרת העבודה (ארגון) ובתחומי ההתעניינות ורמת המיומנויות של איש המקצוע (המנחה).
4. לשקול איזה חברים לא לכלול, שמוערכים כמי שעלולים להינזק או עלולים לפגוע ולחבל במהלך הקבוצתי.
5. לשאוף ליצור הרכב של חברים וצוות (יחידת ההנחיה) אשר יספק תמיכה ואתגר (- כלומר, שיהיה מספיק הומוגני מצד אחד, שיספק תמיכה אך מספיק הטרוגני כדי שיהיה אתגר)

יחידת ההנחיה

מובן שהדיון על יחידת ההנחיה צריך להיות בשלב הטרום קבוצה, כי תהליך הבניה של יחידת ההנחיה מתחיל מרגע שחושבים על הקבוצה.

יש יתרונות רבים לקו-הנחיה. למשל: תמיכה הדדית, מודלינג, משוב הדדי וכד'. אם יש כימיה טובה בין המנחים ועובדים על חוזה כמו שצריך, אז יש כאן כלי אדיר ללמידה. מכאן מיידית נובעים הקשיים ביחידת קו כמו תחרותיות, תיסכול, קונפליקט. ברגר מדברת (במאמר קינאה ונדיבות) על חווית הקינאה. היא מדברת על נדיבות מול קינאה ביחסים. הרעיון של הקינאה אומר שהאחר מייצג בשבילי דברים שחסרים אצלי, והכאב הזה הוא העומד מאחורי כל קינאה. אם כן, כל מערכת יחסים יכולה להוביל לקינאה. בנדיבות לעומת זאת החשוב הוא שהדבר נובע מרצון חופשי. בהקשר של קו-הנחיה אנו מדברים על שני מישורים: 1. הדיאלוג בין שני המנחים מאפשר לנוע ממקום של קינאה, כעסים, תחרותיות וכד' למקום של נדיבות, שבתוך זה נכנס רצון חופשי, תקשורת, קבלה של האחר על כל צדדיו. 2. תהליך הנדיבות צריך להתחיל בנדיבות עצמית: לקבל את עצמי, על חסרונותי, שאז פוטנציאל הקינאה יורד.

(‏11/12/2006)

התנגדות

אנו מתבוננים על תהליך ההתנגדות כפחד מאינטימיות. צריך לזהות את תהליך ההתנגדות. ההתנגדות זה תהליך, זה שלב שבד"כ קורה בפגישות 4-5. ההתנגדות נובעת מהתחלת העבודה על האינטימיות. לחווית האינטימיות מתלוות חוויות לא נעימות מהעבר, חוויות של כאב. ולכן באופן פרדוקסלי אנחנו שואפים להגיע לאינטימיות, אך אנו פוחדים מכך בו זמנית. ההתנגדות היא ביטוי לפחד הזה מאינטימיות. כשקבוצה מתנגדת אנחנו בתהליך הנכון. אם אין התנגדות, זה מעיד על בעיה, כי זה אומר שבכלל לא התחלנו לגעת באינטימיות. צריך "לחבק" את ההתנגדות, לא לפחד ממנה. למרות שבאמת, קשה מאוד להכיל ולהיות במקום שלא מרוצים ממני וממה שקורה. זה קשה גם למנחה מנוסה. צריך לתת לגיטימציה לתחושות הקשות של המנחים.

למה אפשר לצפות מקבוצה שמתנגדת? - "מה אנחנו עושים כאן?" – מה עושים עם זה? אפשר להגיב ברמה התוכן הגלוי וברמת הפרט: "לא טוב לך אתה יכול ללכת". אבל אפשר להסתכל ברמה אחרת – על התוכן הסמוי ועל רמת הקבוצה כשלם. יש כאן קול קבוצתי שאומר משהו שמסתתר מאחורי המילים הגלויות. ואז אנו יכולים לענות: "בא נראה מה אנחנו עושים כאן ביחד" (אנחנו, המנחים והם), אנחנו שמים את ההתנגדות על השולחן, אבל אנחנו לא משאירים אותה ברמה הפרטית אלא ברמה הקבוצתית. ואם אנו לא רוצים לחזק את היעדים אלא לחזק את התהיה נאמר: "האם יש עוד משתתפים שמרגישים כך?" זה מזמין עוד התנגדות וזה נפלא, זה מראה שהם יכולים להביע את הקשיים שלהם בקול. זו מחמאה למנחה/מטפל שהמטופל יכול לומר בקול: לא נעים לי כאן. אפשר לפתח את זה: "אני מזמינה אתכם לומר מה לא נוח כאן" – זה לוקח את ההתנגדות ומקרב בינינו. דחיה של ההתנגדות גם דוחה בינינו. אם המשתתפים מרגישים שהם פוגעים במנחה כשהם אומרים שלא נוח להם, הם לומדים שיש דברים שלא אומרים, וזה רע לקירבה ולכנות שאנו שואפים לבנות בקבוצה. לסיכום, גם אם קשה לנו עם התנגדות, זה עדיין כלי חשוב שמאפשר לנו עבודה.

לקרוא לשיעור הבא את המאמר הראשון של Ormont, המעבר מהתנגדות לאינטימיות. מאמר זה מדבר על שלושה שלבים בעבודה עם התנגדות. 1. לזהות את ההתנגדות (למשל, גם דיבור יתר יכול להיות ביטוי להתנגדות). 2. להעלות בצורה גלויה את הפחדים שעומדים מאחורי ההתנגדות 3. לעודד ביטויי אינטימיות.

(‏25/12/2006)

אנו עובדים על שני מאמרים של Ormont, שמדברים על תהליכי ההתנגדות. הראשון מדבר על המעבר מהתנגדות לאינטימיות והשני מדבר על התנגדות למיידיות, לכאן ועכשיו. הוא מגיע מבריאות הנפש ומביא במאמרים שלו הרבה דוגמאות. ננסה לעשות חיבור בין ההמשגה לבין החוויות שלנו.

אמרנו שבתהליך ההתנגדות שהוא מתאר במאמר הראשון, הוא מדבר על שלושה שלבים. התנגדות במובן הדינמי הוא פחד מפני הקירבה, האינטימיות (שלשמה, באופן פרדוקסלי, הקבוצה הוקמה). הוא מדבר על תהליך של עבודה. חשוב להבין שזה תהליך. ההתנגדות היא לא משהו שנפתר בשלושה מפגשים. ההתפתחות של הקבוצה אינה לינארית. הרעיון של תהליך אומר שגם גם אם יש חוויה של אינטימיות ואנו מרגישים שהקבוצה עובדת, עדיין, תמיד נראה ביטויי התנגדות, גלויים או לא. בנוסף, יש כל הזמן אירועים בחיי הקבוצה (אפילו אירועים חיצוניים כמו מחלה של המנחה, חופשה בגלל חג וכד') שמגבירים את ההתנגדות. ומה שחשוב הוא להביא למעל לפני השטח את ביטויי ההתנגדות. אחרי שאנו מביאים לידי ביטוי את ההתנגדות, בגישה הקלאסית (לא בכל הקבוצות זה מעשי) השלב הבא הוא לזהות את מקורות ההתנגדות. מאחורי כל התנהגות שמבטאת התנגדות עומד פחד בסיסי ראשוני, אנושי מאוד, שקיים אצל כולנו בצורה זו או אחרת. פיתחנו מנגנונים ודרכי התנהגות שעוזרות לנו להתמודד עם הפחדים, ואחת האסטרטגיות היא להתרחק ולהמנע על מנת שלא להגיע לאינטימיות, כי זה מאיים ומפחיד ומחבר אותי לחוויות לא נעימות מהעבר שלי. בתהליך הקבוצתי אנו רוצים לעבוד דרך ההתנגדות ולבטא את ביטויי ההתנגדות. ודרך זה שאנשים מזהים את מקורות ההתנגדות שלהם יש התפתחות ברמת האינטימיות, ואנו מנסים להביא אותה לאינטימיות בוגרת יותר. אורמונט מדבר על ארבעה סוגי פחדים:

1. הפחד מאימפולסיביות – אני מניח שכשאני במצב של אינטימיות אני מגיע למצב של חוסר שליטה. אני יכול להביא לידי ביטוי את התוקפנות או המיניות שלי, ואז אני מאבד שליטה. והפחד מפני האימפולסיביות הזו מונע ממני להגיע לידי אינטימיות. הרבה פעמים נראה שהביטוי של אנשים אלה הוא שהם קרים ומרוחקים – הם עושים תגובת היפוך כדי לא להגיע להתנהגות שמאפיינת אותם באמת.
2. הפחד מנטישה
3. הפחד מהיבלעות – לאבד את הגבולות של האני שלי. יש אנשים שעבורם הנושא של אינדיבידואליות הוא מרכזי והחשש הגדול שלהם מיחסים הוא שהם מאבדים את העצמי שלהם.
4. הפחד מפגיעות – הפחד מלהיפגע, מלהרגיש חלש.

כל התנהגויות ההתנגדות מונעות את הקבוצה מלעבור שלב.

(‏01/01/2007)

המאמר השני של אורמונט מדבר על ההתנגדות לכאן ועכשיו (ההתנגדות למיידיות) ועל הדרכים של הקבוצה להימנע מלהיכנס לכאן ועכשיו. לעבוד על כאן ועכשיו זה לבדוק איך אני מתקשר עם אחרים, זה אומר לעבוד על עצמי, לחשוף את עצמי, לקבל משוב (שלפעמים יכול להיות פוגע) - וזה מאיים. ולכן יש התנגדות לכאן ועכשיו. יש כל מיני דרכים להתחמק ובצורה לא ישירה לא לדבר על הכאן ועכשיו.

הרבה פעמים אנשים שבוחרים להביא דברים מבחוץ, מנסים לברוח מהכאן ועכשיו, אפילו אם הם סיפורים קשים. למשל, אנשים שמביאים דברים מהעבר בעצם בורחים מהכאן ועכשיו. מנחה עם גישה דינמית ישאל למשל: מה היתה המטרה להביא את הסיפור הזה עכשיו? מה התימה שעומדת מאחורי הסיפור הזה? בצורה זאת המנחה מקשר בין העבר לבין הכאן ועכשיו. צריך תמיד לחבר את הדברים למה שמעסיק את הקבוצה בכללותה, ולא רק את האדם שסיפר את הקבוצה, כאן ועכשיו. למשל, קשה לאדם לומר: אני כועס על המנחה, ובמקום זה בוחר לספר סיפור על המורה לנהיגה (דמות סמכותית) ואומר שכועס עליו. על המנחה להעביר את הסיפור לכאן ועכשיו: מה עומד מאחורי הסיפור הזה? מה הוא מנסה לומר?

דוגמאות נוספות: סיפורים מהעבר, סיפורים על אנשים אחרים, סיפורים על העתיד. כשהאוריינטציה לעתיד, קשה מאוד לעבוד עם זה. זו דרך לא להתמודד עם מה שקורה לי כרגע. המטרה היא להתחיל לזהות מה עומד מאחורי הדברים ולהעביר אותם לכאן ועכשיו.

הנחת היסוד: הבחירה של אנשים להביא סיפורים יש לה רלוונטיות לכאן ועכשיו, גם אם הסיפורים על פניו לא קשורים. על המנחה לעשות את הקישור לכאן ועכשיו באמצעות השערות ובאמצעות העלאת הדברים לדיון קבוצתי.

(‏08/01/2007)

נדבר על ארבעת המושגים התנגדות למיידיות, אנטי גרופ, העברה והעברה נגדית. אלה הם אבני היסוד של הטיפול הדינמי הקבוצתי. ניקסון אומר שלמרחב הטיפולי הקבוצתי יש ערך מוסף מאוד גדול. לקבוצה יש כח מאוד חזק, יכולת לתת חוויה חיובית משמעותית לפרט. יש לכך ערך תרפויטי רב. אך במקביל לכך צריך גם להכיר בכך שיש בקבוצה כוחות שליליים, הרסניים. כאן נכנס המושג של אנטי גרופ. אחת הסיבות לכך שמתעוררים כ"כ הרבה קשיים וכוחות הרסניים, בעיקר בשלבים הראשוניים של הקבוצה, היא שאנו מציעים טיפול קבוצתי ולא פרטני. מעצם העובדה שיש כאן הרבה משתתפים וכל משתתף צריך להתחלק באמא (במנחה) עם שאר המשתתפים, זהו פוטנציאל לחוויה מתסכלת. ואם נצליח לקחת את חוויות הפיצול שיש בקבוצה, בעיקר בתחילת חיי הקבוצה, וננתב אותם, נכיל את התחושות הקשות האלה, ונאפשר מקום שאומר: יהיה יותר בטוח בהמשך, נכון שצריך להתחלק במנחה, אבל הפרט יוכל לבוא לידי ביטוי וקבלה למרות כך, בכך אנו גורמים לתהליך להיות חיובי. אם לא נדע לעשות זאת, יש כאן גם פוטנציאל שלילי שיכול לבוא לידי מימוש. יש הרבה ביטויים לאנטי גרופ. למשל: קבוצת הורים לילדים בעלי פיגור שכלי, שהקבוצה היא במודל של עבודה פסיכו-חינוכית, עבודה על דימוי ההורה שלהם, למידה אחד מהשני, הזדהות וכד'. אבל האדם מגיע עם מצוקה פרטית שלו והוא רוצה לקבל עליה תשובה. הוא לא מעוניין לחלוק עם האחרים, אלא הוא אומר: "אני רוצה לשמוע את דעתו של המומחה, המנחה". זה נורמלי, אך יש כאן פוטנציאל לפירוק הקבוצה, לתופעות שליליות שימנעו מהקבוצה להתקדם בשלבי ההתפתחות. האנטי גרופ הוא כל התופעות שעלולות להביא להרס הקבוצה – אך אלה תופעות נורמטיביות! צריך להיות מודע לפוטנציאל ההרסני של האנטי גרופ, ומתוך המודעות להתמודד איתו.

האנטי גרופ היא בעיקר בתחילת הקבוצה, ואפילו בשלבי הטרום קבוצה.

אנו מכירים את המושגים העברה והעברה נגדית מהעבודה הפרטנית. העברה נגדית יכולה לנבוע מעולמו הפנימי של המטפל, מהחוויות שלו ומהפרשנויות שלו לחוויות אלה, מהתרבות שלו, או כתוצאה מתגובה שלו להעברה שמתרחשת כלפיו בקבוצה.

בתהליכי העברה אנו מדברים תמיד על שלושה חלקים: סובייקט (הפרט עליו מדברים), האובייקט מהעבר והאובייקט בהווה (שהוא הטריגר). האובייקט בהווה יכול להיות פרט אחר בקבוצה, מנחה בקבוצה או כלפי הקבוצה כשלם.

בתהליך העברה בקבוצה, יחסית לטיפול פרטני, יש ריבוי תכנים וריבוי אובייקטים כלפיהם ניתן לעשות את ההעברה.

(‏15/01/2007)

עבדנו על וינייטות כהכנה למבחן:

כשמדברים על קול קבוצתי חשוב לזכור שזהו מושג מרמת הקבוצה הבלתי נראית – מנסחים את זה בצורה של רצף. למשל: הקבוצה נעה מהשאלה איך אני יכול להביא את עצמי לידי ביטוי, עד כמה הקבוצה תהיה מוכנה לקבל אותי כפרט בקבוצה?

בוינייטה א': האם המקום הזה מספיק בטוח בשבילי? האם יש מקום כאן שיוכל להכיל אותי? האם יש כאן מקום שיוכל לשמור עלי? הרצף הוא הכלה-אי הכלה, ביטחון-אי ביטחון.

הצעות להתערבות: לא לנסות התערבויות בסימן חיווי, אלא לשאול שאלה. לנסח בצורה כוללנית, בכאן ועכשיו.