שיטות התערבות עם הקבוצה ב

חזרה לאתר

---

שיטות התערבות עם הקבוצה ב - 2009-10 - מחברת סמסטר א - אילה אליהו

4.11.09, יז חשוון

ציר 1: תוכן – תהליך

ציר 2: פרט – קבוצה

ביון – תיאורטיקן, מהמובילים בנושא הטיפול הקבוצתי הדינאמי.

קבוצות – תהליך מודרנית. התפתחות תיאורית הקבוצות נבעה מקבוצות שקמו בפועל סביב חולים או פצועים. בעקבות ההצלחה והתמיכה שנתנה הקבוצה, גם חסכוני וגם יעיל, התפתחה התיאוריה. (אדלר הראשון שפתח מרפאות קהילתיות והפעיל קבוצות, מורנו – אבי הפסיכודרמה – התחיל מעבודה בשטח, השמות וההגדרות הגיעו מאוחר יותר).

הקבוצה כשלם:

גשטלט – השלם שווה ליותר מסך כל חלקיו. ביון ואגזריין (מצטטים את קורט לוין) אומרים כי השלם שונה מסך כל חלקיו.

טיפול קבוצתי אינו יותר טוב מטיפול פרטני ולא בא להחליף אותו, הוא שונה, הוא כלי אחר להתערבות ויש לו את היתרונות והאיכויות שלו, להתערבות הפרטנית יש איכויות אחרות. במרחב של הקבוצה, "אוסף של פרטים", הדינמיקה יוצרת משהו שהוא לא רק מעבר לאוסף של אנשים אלא יוצר משהו חדש לגמרי.

בעבודה מול קבוצה מניחים שיש שתי קבוצות: הקבוצה הנראית, קבוצת העבודה והקבוצה הבלתי נראית, הרעיון, קבוצת ההנחה הבסיסית.

עקרונות יסוד בתפיסת הקבוצה כשלם (ביון):

1. אדם הוא חיה חברתית, מנהל את חייו בקבוצות. הצורך להיות בקבוצה הוא כמו צורך באוויר, החל מלידתנו. גם כאשר אדם בוחר שלא להשתייך לקבוצה מסוימת הוא עדיין מנהל מערכת יחסים עם הקבוצה, עדיין יש הדיאלוג, גם אם על בסיס ה"לא".
2. הקבוצה אינה רק "סך כל חלקיה" אלא פועלת כישות שלמה עם חוקיות משלה. (מאמר של אגזריין – מתבססת על תיאורית המערכות – דינאמיקות, תפוקות וכו', מערכת נראית ומערכת בלתי נראית).
3. מרכיבים סמויים קיימים בקבוצה ומשפיעים על תפקודה. יש דברים לא מודעים שאנו מניחים שהם קיימים מתחת לדברים הנראים והם משפיעים על מה שקורה גם אם קשה להצביע עליהם. (תפיסה דינאמית – לכל אחד מחברי הקבוצה יש לא-מודע וקיים גם לא-מודע קבוצתי).
4. עיקרון ה"כאן ועכשיו" – יש חיים עכשוויים לקבוצה. ההנחה היא שיש משמעות לחיים העכשוויים בקבוצה ולא רק לחיים שמחוץ לקבוצה. הגישה הדינאמית אומרת שהחיים העכשוויים הם החומר לעבוד איתו.

ביון אומר שאנו עובדים מול 2 קבוצות:

1. קבוצת העבודה – הקבוצה הגלויה, הקבוצה שלשמה הקמנו את הקבוצה, עם ההגדרות, המטרות, המשימות. היא רצה קדימה. האנשים המשתתפים בה אמורים להיות מודעים למשימה ההתפתחותית והם מנסים לקדם את המטרות האלה. זה דורש מהם להיות אקטיביים, לשתף פעולה, ליזום, להגיע. קבוצת העבודה נעה קדימה. בהקבלה לתיאוריות של פרויד קבוצת העבודה מזכירה את האגו. מול הקבוצה הזאת עובדים והיא זאת שמקדמת את התהליך. אבל בשטח יש התנגדויות, קשיים וכל מיני התנהגויות. ולכן ביון אומר שקיימת קבוצה נוספת:
2. קבוצת ההנחות הבסיסיות – מתקיימת במקביל לקבוצת העבודה. הנחות בסיסיות בלתי מודעות. לקבוצה זו יש אופי רגרסיבי. היא מונעת ממקומות של פחד, פנטזיות וכו', כל מה שמתקשר לחלקים הלא-מודעים. בטבענו, כאנשים, למרות הרצון שלנו להתקדם ולהשיג דברים, תמיד קיים החשש והפחד. לדוג' – אינטימיות. כולנו רוצים להגיע לאינטימיות אבל אנחנו חוששים, זה דורש היחשפות ועוד.

הדינאמיקה בין שתי הקבוצות היא שיוצרת את הקבוצה. ההנחות הבסיסיות גורמות לעצור, להאט ולבחון את הדברים. ההתנגדות, כמה שהיא קשה, היא מועילה לתהליך הקבוצתי. קבוצת ההנחות הבסיסיות יוצרת את העומק של הקבוצה.

ההנחות הבסיסיות ע"פ ביון:

1. תלות – קבוצה שפועלת ע"פ הנחה של תלות מתבססת על אמונה שהמנהיג הוא כל יכול וההתנהגות של חברי הקבוצה היא פסיבית ותלותית. כמו אצל תינוק שמטרתו הבסיסית היא יצירת מקום בטוח מול האמא הכל יכולה, אמון ראשוני. זה היחסים בין קבוצה ראשונית אל מול המנחה. חוויה של תלות וצורך "לינוק" מהמנחה. זה בא לידי ביטוי בתלות, פסיביות, ישיבה קרובה למנחה, חיפוש קשר עין איתו וכו'. בבסיס זה עומדת חרדה ראשונית בסיסית של מקום חדש ולא בטוח. בכל קבוצה יש עוצמות שונות ודינאמיקה שונה. החוויה של התלות ואי-האמון משתנה מקבוצה לקבוצה ותלויה במנחה ובמשתתפים. כמנחה אפשר לדבר ברמת התוכן הגלוי – נורמות וכו'. ואפשר במקביל להשתמש בשיקוף והדהוד של תחושה המתקבלת מהקבוצה כשלם – "אני תוהה אם חלקכם שואל שאלה כמו כמה המרחב הקבוצתי הזה נוח לכם", התייחסות לחוויה. העבודה היא בדינאמיקה שבין ההנחות הבסיסיות לקבוצת העבודה.
2. לחימה – בריחה
3. זוגיות – זיווג

11.11.09, כד חשוון

מאמר מס' 14, מבוסס על המשגה של פוקס, לקרוא!

פוקס מדבר על ה "mind" הקבוצתי, הנפש של הקבוצה, כל התהליכים והתחושות שקורים בקבוצה.

תהליכים בקבוצה אינם רק ליניאריים, הם גם ספיראליים והנחות שפגשנו בשלבים ראשונים אנו יכולים לפגוש שוב בהמשך.

הנחת היסוד נמצאת בחדר, למנחה צריכה להיות מודעות לה גם כאשר היא לא נושא הקבוצה.

(2) הנחה סביב התנגדות: לחימה-בריחה –

הנחת היסוד היא שהקבוצה מתנהגת כאילו יש לה אויב מבחוץ. הביטויים הגלויים של החוויה יכולים להיות הימנעות – נשירה מהקבוצה, איחורים, היעדרויות, עימותים, קונפליקטים, יצירת תתי-קבוצות וכו'. ת כל התהליכים האלה ניתן לפרש ברמה הגלויה או ברמה יותר מעמיקה. לחימה-בריחה בקבוצה – לרוב זה לא בגלל אויב בחוץ אלא משהו חזק בחדר מבחינה רגשית, או שקבוצת העבודה דורשת התקדמות וזה מפחיד להיכנס לאינטימיות ולהיות יותר חשוף. לפעמים הקבוצה מתלכדת כנגד נושא חיצוני, על המנחה להביא את הדיון החיצוני פנימה אבל לא להישאר רק בו, להבין שהתמה היא קבלת השונה או התנגדות, לא רק תוכן אלא גם תהליך.

(3) הנחת הזוגיות -

מתארת מצב בו הקבוצה מחכה למושיע. יש תקווה שהעזרה, הפיתרון, יגיעו מאיזושהי זוגיות שמתרחשת בין האנשים בחדר. בין אנשים תמיד יש קשרים אישיים – טובים, לא טובים. כשקבוצה בוחרת להתעסק עם קשר שקיים בקבוצה צריך לבדוק באיזו דרך היא עושה זאת ואיזה צרכים של הקבוצה זה משרת. "זוגיות" אינה דווקא זוגיות אמיתית, היא יכולה להיות כל קשר בין שני אנשים שיש ביניהם קונפליקט. הישועה לאדם הפרטי או לקבוצה תגיע מתוך פתירת הקונפליקט של אותו הזוג.

אגזריאן – מבחינה בין "הקבוצה הנראית" ל"קבוצה הבלתי נראית".

הקבוצה הנראית – מורכבת מאוסף של פרטים, עבודה מול אנשים, עם התכנים שהם מביאים לחדר, עם המאפיינים שלהם והמיקוד מתחיל מהפרטים.

החשיבה המאפיינת את הקבוצה הנראית היא הסקה אינדוקטיבית (מהפרט לכלל), התבוננות על הפרטים ומהם ללמוד על התמונה הגדולה. הקבוצה בנויה מהמטרות, הנורמות. דרכי התקשורת יהיו ברמה של מי אמר, למי, מה, כמה, הדיבור הגלוי.

הקבוצה הבלתי נראית – מופשטת, קונספטואלית. נגזרת מהרעיון של "הקבוצה כשלם". דרך החשיבה היא להתחיל מהרעיון הזה וממנו להשליך על הפרטים, הסקה דדוקטיבית (מהכלל לפרט). זה דורש להבין קודם כל מה התמות, מה הקול הקבוצתי. מתוך זה יש לבחון כיצד הפריטים בקבוצה מתייחסים לתמה.

קיימת התנהלות מזינה בין שתי הקבוצות, לא אחת באה על חשבון השניה.

הבסיס התיאורטי של אגזריאן מגיע מתוך תיאורית המערכות.

פוקס פיתח והטביע את המושג "אנליזה קבוצתית".

פוקס מאד האמין בקבוצה כשלם, מושג ה"mirroring" הוא שלו. דבר נוסף שהוא מתייחס אליו – "המטריקס", רשת לא נראית של רמות שונות של תקשורת.

אותה רשת יוצרת את הנפש של הקבוצה.

המטריקס – (מטריצה): רשת היפותטית של תקשורת ויחסי גומלין הנוצרת ומתפתחת בקבוצה. המטריצה מהווה את המצע המשותף שקובע את המשמעות והחשיבות לכל האירועים שמתרחשים בקבוצה. המטריצה מסרטטת למעשה גם את חיי העבר, ההווה וגם את חיי העתיד של הקבוצה, בכמה רמות – מודעת ולא מודעת, מילולית ולא מילולית. מבחינה סימבולית, ה"מטריקס" מגיעה מהמילה "אמא" ויש לו יכולת הכלה, הפרט יכול לעשות העברה כלפי "האם המכילה", אל הקבוצה כשלם.

במהלך המפגשים הראשונים של קבוצה טיפולית ליחסי אנוש נשרו 3 חברים מהקבוצה. החברים שנותרו התעלמו מכך.

דני סיפר על אירוע עריקה של חבר מהצבא וכמה היה לו קשה שלא נפרד ממנו. אילנה סיפרה על חבר שעזב אותה לאחרונה ובכלל "אני אחת שעוזבים אותה".

א' כסלו, 18.11.09

ניתוח הוינייטה: ברמת הקבוצה הנראית מקשיבים לפרטים, לדיבור הגלוי, לתחושות והרגשות שעולים מהדיבור – תחושת נטישה, דימוי עצמי נמוך וכו'. [חשוב להכיר ולהתייחס לרמה הגלויה ולא לרוץ ישר לרמת התמה והתהליכים הקבוצתיים]. עזיבה של אנשים בקבוצה פוגשת את מי שהחליט להישאר בדילמה הזאת – מה זה אומר שאני נשאר, מה זה אומר שהם עוזבים. התנהגות של אחרים בקבוצה מפגישים אותי עם עצמי, mirroring. תמות אפשריות שמעסיקות את חברי הקבוצה – חרדה, נטישה. תגובת הקבוצה לאירוע העכשווי מחזקת את החשיבה שזה מה שמעסיק את הקבוצה. הקבוצה מתקשה לדבר בישירות על האירוע ואולי יש כאב, חוויה של חרדה, או חוויה שהמקום לא מספיק בטוח וכו'. הרמז השני מלבד ההתעלמות הוא הדיבור מבחוץ, התנגדות ל"כאן ועכשיו" דרך סיפורים מבחוץ, הרגש מאחוריהם מתחבר לרגש ולמה שמתחולל כאן בקבוצה. ההתערבות יכולה להיות ברמת הפרטים – להתייחס לסיפורים של דני ואילנה ולאט לאט לעשות את החיבור לתמה הכללית או לא להתייחס לסיפורים האישיים אלא להגיד שיכול להיות שכולנו עוסקים בחוויה שקשורה לנטישה, הזמנה להתבוננות על הרגש כאן. "שמתי לב שבחרנו להתעלם מזה שאנשים עזבו אותנו", "אני שואלת את עצמי האם אנחנו מתעסקים בחוויה של נטישה" וכו'. יש פה מנגנון ההגנה שכל הקבוצה בחרה להשתמש בו ולכן צריך להיות רגישים להתערבות ולעימות. המנחה צריך להיות מודע לרגשות שלו בעניין ואיך הוא עם הסיטואציה, אם הוא כבר עיבד את האירוע.

הנחות בסיסיות אפשריות – הנחת תלות, במפגשים הראשונים לרוב עוסקים נושא זה וחווית נטישה מערערת את היציבות ואת המקום הבטוח. ההתעלמות יכולה להיות קריאה לעזרה מהמנחה, אנחנו לא יכולים לגעת בזה, תעזור לנו. יש ציפייה שהמנחה יעזור. הנחה אפשרית אחרת היא בריחה שמתעוררת מתוך חרדה.

תהליך בניית קבוצה:

תהליך הבנייה הוא קריטי ומשמעותי להתנהלות הקבוצה. הקבוצה מתחילה הרבה לפני המפגש הראשון. ככל שתהיה יותר עבודה מוקדמת ויותר הבניה של סוגיות אפשריות, עבודה על ה"קו" וכו' הקבוצה תתחיל ממקום טוב יותר.

(סעיף ב בביבליוגרפיה, וויטיקר – מתאר את השיקולים והנקודות שכדאי לקחת בחשבון בתכנון קבוצה, יאלום – תיאוריה ומעשה: הרכבת קבוצה, בחירת מטופלים, נשירה).

וויטיקר מדבר על אוכלוסיית היעד, מיפוי צרכים. צריך להכיר את אוכלוסיית היעד ולמפות מהם הצרכים הספציפיים שלהם ומתוך זה לגזור את מטרות הקבוצה, מה המצב המצוי ומה המטרות והיעדים שיעזרו להגיע למצב הרצוי. ככל שהדברים מוגדרים יותר וברמה אופרטיבית יותר, יותר קל למדוד האם היתה משמעות לקבוצה, האם המטרות הושגו. וויטיקר מדבר על "חיוניות פנימית" – האם יש הצדקה לקבוצה, אפילו אם המטרות קטנות מאד. חיוניות בעיני המנחה ובעיני האוכלוסיה. לשלבי ההכנה יש השפעה גורלית על הקבוצה. אם מנחה לא מאמין בצורך של הקבוצה – הוא ישפיע על ההתקדמות ועל היווצרות הקבוצה או אפילו על כישלונה. "חיוניות חיצונית" – האם הארגון, הסוכנות, הסביבה, משפחות המשתתפים בקבוצה וכו' מאמינים בהצדקה לקיום הקבוצה, מכירים בחיוניות הקבוצה כמענה למשתתפיה.

ח כסלו, 25.11.09

יאלום – עיקרון ההומוגניות-הטרוגניות:

על המנחה לשאוף, ככל האפשר, להומוגניות שתיצור בסיס בטוח וקבוצה לכידה. בהתייחס להטרוגניות יש לשים לב שהיא אינה מפירה את המאזן.

תרומת ההומוגניות – תחושת ביטחון והזדהות, יכולים להבין אותי בדיוק.

תרומת ההטרוגניות בקבוצה – גורמת לקבוצה לעבוד, מכניס עניין, אתגר, קונפליקטים. זה פותח אלטרנטיבות ומאפשר את הלמידה והשינוי.

בבסיס הרעיון יש תפיסות תיאורטיות.

בבסיס התפיסה ההומוגנית, ע"פ יאלום – נמצאת תיאורית הלכידות. הלכידות מחזקת את תחושת השייכות, חווית האמון הבסיסי. מבחינת יאלום זה המפתח והבסיס לעבודה. הקונפליקטים והשינוי יגיעו מתוך לכידות ושייכות, במקום בו אדם מרגיש נתרם ורוצה לתרום.

בבסיס תפיסת ההטרוגניות עומדות תיאורית המיקרוקוסמוס ותיאורית הדיסוננס. תיאורית המיקרוקוסמוס – הקבוצה היא מעין "עולם קטן" ומאפשרת לבחון סוגיות שונות בתנאי מעבדה. בשביל לצאת אח"כ עם מה שנלמד לעולם שבחוץ הקבוצה צריכה לשקף את העולם הזה ולכן צריך טווח של הטרוגניות שילמד אנשים על איך הם בחוץ. תיאורית הדיסוננס – פער בין מה שאני יודע ומה שאני חווה, דעות שונות משלי, התנהגויות שונות. פער שמביא לחרדה, כעס, בלבול. זה המקום המצמיח. ההטרוגניות היא זאת שמאפשרת לחוות את הפער.

2.12.09, טו כסלו

עבודה ב"קו"

יתרונות ה"קו": מודלינג של הורים או של תקשורת בכלל, סיפוק של שתי מראות שונות בקבוצה, חלוקת קשב – תוכן ותהליך, משוב של מנחה אחד לשני ועוד.

בתפיסה המקצועית יש דעות לכאן או לכאן על מתודת ה"קו" כמו גם על כל גישה טיפולית. יש גישות שהם נגד "קו" בכלל ויש שהם נגד ה"קו" בשלבים מסוימים מאחר והמתודה דורשת רמה גבוהה, בשלות, יכולת התבוננות פנימית, גישה טיפולית מגובשת וכו'.

תיאורטיקנים כמו רוטאן וסטון אינם בעד "קו", אינם רואים צורך ב"מיכל" גדול יותר, למה צריך להפחית את החרדה, דווקא מה שאחרים רואים כיתרון הם רואים כחיסרון.

פוקס אומר שדווקא השוני בין המנחים יכול לבלבל את המשתתפים, יש יותר בסיס להעברה, יותר העברה נגדית של המנחים.

יאלום, לעומת זאת, בעד "קו", אך בתנאי שעובדים איתו נכון מאחר והוא נפיץ ועלול להביא לבעיות בקבוצה כמו "ספליט" של הקבוצה לשתי תתי-קבוצה, כל אחת עם מנחה אחר, הקבוצה יכולה לראות את הדברים בצורה של שחור-לבן, טוב-רע ויש בזה סכנה לניהול הקבוצה. לעיתים יש מתח בין המנחים והקבוצה קולטת את זה ואז המוקד יכול לעבור מחברי הקבוצה למנחיה. אבל, אם עובדים נכון, ויודעים לאפשר את הספליט בצורה נכונה, יש ל"קו" יתרונות.

היבטים שדורשים עבודה ב"קו" הם בתהליך ההתפתחות, בהכרה העצמית של כל אחד, בעבודה על הזוגיות, בדברים שחשובים לכל אחד לעבודתו ובאיזון בין הצרכים השונים של המנחים. צריך לדבר על זה.

לקרוא את המאמר של ברגר – על קנאה ונדיבות

כב כסלו, 9.12.09

קנאה – רגש שנחשב פחות לגיטימי על אף היותו אנושי ועוצמתי. יחסי אחאים הם אחד הפוטנציאלים לקנאה – מתחרים על ההורים, על המשאבים ועל תשומת הלב. גם ב"קו" יש פוטנציאל לקנאה מאחר ומתחרים על אותו מקום.

יחסי קנאה ב"קו" הינם סיטואציה הנובעת מעצם העובדה ששניים צריכים למלא את אותו מקום, הם צריכים להתחרות על תשומת הלב של חברי הקבוצה, צריכים להוכיח את עצמם ולחשוף את עצמם.

מקורות הקנאה – תחושת חסר, רצון לקחת מהשני את מה שיש לו ומה שאין בי. הרצון להרוס את האחר רק בגלל שהוא טוב – זה ה envy של מלאני קליין, הפוטנציאל ההרסני של הקנאה. קנאה בטוב של האחר מעצם היותו טוב.

עצם המפגש עם האחר מפגיש אותי עם המקום החסר שבי. כתוצאה מהיכרות עם מקום שחסר בי יכולים להתעורר רגשות לא פשוטים להכלה כמו נחיתות ואשמה.

לא תמיד אנחנו מודים בכך שאנו חשים קנאה, חונכנו לא לקנא, א-לגיטימציה לקנאה. חשוב קודם כל להודות ולהכיר במקום הזה של הקנאה ולדעת שאפשר גם להתפתח ממנה, מתוך הדיסוננס. אם הקנאה מוציאה ממני אגרסיביות ותוקפנות, ביטול, השטחה או התנהגות של פסיביות-אגרסיביות נצטרך ללמוד לקחת את הקנאה למקומות של למידה, התקדמות, נדיבות – כלפי עצמי וכלפי האחר. להכיר בחוזק שבי ובחוסר שבי כחלק ממני. ממקום כזה אהיה מסוגלת להיות נדיבה גם כלפי האחר ולפרגן לו באמת. צריך לזכור שכל זה קורה גם מול הקבוצה שקולטת הכל ומנגד, זוגיות טובה של מנחים יכולה להיות עילה לחוויית קנאה של חברי הקבוצה עצמם וזה יכול להביא אותם לעשות ספליט בין המנחים – המנחה ה"טוב", המספק, והמנחה ה"רע", המתסכל. צריך לבדוק מה הספליט משרת אצל חברי הקבוצה.

פעמים רבות אם יש יחסי קנאה בקו שאינם מעובדים ויוצרים מתח שבא לידי ביטוי בחוסר פרגון או בתקיעות, הרבה פעמים הקבוצה תהיה עסוקה בעצמה בתמות דומות וייתכן שהקבוצה עצמה תעשה ספליט בין המנחים.

30.12.09, יג טבת

* מושג ה"אנטי-גרופ"

"אנטי-גרופ" – נגד הקבוצה, המקומות ההרסניים שבקבוצה. עצם המשמעות של קבוצה יוצרת את הנגד קבוצה. (ניטסון)

למה נגד? הרצון שלנו כפרטים הוא לקבל את מלוא תשומת הלב לעצמנו, כמו ילד שרוצה את אמו רק לעצמו. במתודה הקבוצתית צריך להתחלק בזמן של האמא – המנחה ואני צריך להיות קשוב גם לאחרים... זה פוגש אותנו במקומות ילדיים. הקבוצה לא מאפשרת את המקום הבלעדי לפרט.

אורמונד – דרכים ילדיות לאינטימיות. "היצמדות" – סימביוזה, חוויה של בלעדיות עם המנחה – קשר עין עם המנחה, חיפוש הקשר עם המנחה אחרי הקבוצה וכו'. יש אנשים שלא מסוגלים לקבל תשומות מחברי הקבוצה, קשובים רק למנחה. היתרון של הקבוצה שתמיד יש גם אנשים שהם פרו-קבוצה, שני הקולות מסתובבים בחדר ושניהם מסתובבים גם אצל המנחה עצמו. צריך להכיר בקול ולראות מה הוא מפעיל אצלנו.

* מעבר מהתנגדות לאינטימיות

* 4 פחדים: נטישה, אימפולסיביות, היבלעות, פגיעות

* התנגדות ל"כאן ועכשיו" – סיפורים מהעבר, מהעתיד ומן החוץ

התנגדות – חלק מהביטויים, משהו רחב, העמדה הפנימית של הפרט בהיכנסו לתהליך שבו הוא צריך להביא מעצמו, לחשוף, לשתף, לפגוש את עצמו, לפגוש אחרים. אנחנו רוצים קרבה, אנחנו רוצים קשר עם אחרים, רוצים לשמוע ולהשמיע אבל הקרבה הזאת מפחידה כי אפשר לפגוש את הפגיעות, אפשר להיבלע, יש חשש שהאיד יתפרץ, תוקפנות או מיניות יעלו. זה יכול לעורר חשש מנטישה – כל קשר סופו להסתיים, בשביל מה להשקיע, בשביל מה להיכנס? כל זה מסתתר מתחת לביטויי ההתנגדות.

אנו צריכים לעשות שינוי בחשיבה שלנו ולהבין שהתנגדות היא משהו אינטגראלי בחיים של קבוצה עם כל הקושי שלנו להתמודד איתה, זאת העבודה, אלו חיים של קבוצה ומשם היא נבנית.

בחשיבה הקבוצתית הדינאמית נסתכל על ההתנהגויות הפרטניות כמייצגות קול קבוצתי. מה שירמוז לי על זה הוא תגובות אנשי הקבוצה להתנהגות, איך זה משרת את הקבוצה. האם חברי הקבוצה מכילים את ההתנהגויות או לא, משתפים איתה פעולה או לא.

התנגדות היא תהליך שמזמין בדיקה.

עוד רמז בקבוצה – אחידות רגשות – אין מקום לרגשות שונים. מה זה משרת מבחינת הקבוצה? זהו מנגנון הגנה, הכל נשאר נעים לכאורה.

הפחד הוא אותו פחד גם הוא בא לידי ביטוי באמצעים שונים. אנחנו צריכים גם להגן על חברי הקבוצה – לא לתת למישהו לחשוף את כל כולו כבר בהתחלה.

יש לנו גם פרטים וגם קבוצה כשלם. עלינו להיות קשובים גם לזה וגם לזה. אנו נעים על הרצף הזה.

צריך להיזהר לא לפרש כל התנהגות מייד. להתאזר בסבלנות ולהתבונן על ההתנהגות.

כ טבת, 06.01.10

העברה והעברה נגדית בקבוצה:

העברה – המטופל משליך על המטפל רגשות לגבי ייצוגים שהוא מייצג בעבורו. כשפרויד דיבר על "העברה" הוא דיבר על קשר מזויף. ההנחה היא שההתנהגויות שבחדר אינם רק מה שנראה מבחוץ, יש הרבה דברים סמויים והמפתח לגלות אותם הוא התבוננות על ההעברה.

בתוך החדר יש סובייקט – המטופל, אובייקט מהעבר ואובייקט בהווה. נעשה תהליך של התקת רגשות, פנטזיות, משאלות, קונפליקטים מאובייקט מהעבר לאובייקט מההווה (יכול להיות המטפל, יכול להיות חבר קבוצה). יש הרבה אנשים בחדר, מעבר למספר הכמותי, כל אחד סוחב איתו ייצוגים מהעבר סביב דמויות משמעותיות, יחסים בינאישיים וכו', אנחנו באים עם זה לתוך חוויה חדשה של קבוצה בה אנו פוגשים דמויות סמכות, חברים לקבוצה ועוד. בקבוצה יכולות להיות כמה רמות של העברה – כלפי המטפל, כלפי זוג המטפלים כהורים, כלפי חברי קבוצה. דבר נוסף בקבוצה הוא "הקבוצה כשלם" שמהווה מטאפורה למשפחה או ל"אם המכילה".

תהליכי ההעברה מתחילים כבר ב"טרום קבוצה", לפעמים מספיק לשמוע שם של מישהו בשביל לעשות אליו העברה.

העברה נגדית – איפה ההעברה פוגשת אותנו. המפתח הוא המודעות לתהליכים אלו. מה שיכול לעזור לפיתוח המודעות זה הקו, ההדרכה והתבוננות פנימית.

העברה נגדית היא "הסיפור של המטפל" – סביב סוגיות, קונפליקטים, דילמות, דברים לא פתורים ולא מעובדים או מודחקים שאנחנו מסתובבים איתם. ההתנהלות תבוא מעמדה פנימית לא מודעת ולא תמיד נכונה ומתאימה לקבוצה. זה יכול להתעורר סביב:

- אוכלוסיית הקבוצה – גיל, מקום בחיים, אוכלוסיות שמעוררות חרדה או דחייה

- מופעל על המנחה תהליך העברה של רגשות לא מעובדים מבחוץ והוא מגיב ברמה של התגוננות, התנצלות, סיפוק צרכים מיידיים, כניסה לתהליך ההעברה. לא תמיד כשמטופל משדר נזקקות זה מה שנכון לו, זאת הדרך שצריך להגיב אליו.

פרשנות והעלאת תכנים לא מודעים – צריך לשים לב מה המקום בו עומדים חברי הקבוצה, מה הם מסוגלים לשמוע ויכולים להכיל. כמו כן, חשוב גם מה רמת הביטחון של המנחה עצמו והיכולת שלו לחשוף את עצמו ממקום של צרכי המטופל.