שיטות התערבות עם הקבוצה, הסבה ב' בהנחיית שרה חזן, סמסטר א' תשס"ט
שיעור ראשון 3.11.08 המאמר visible and invisible group כשאנו באים להגדיר משהו, ניתן להגדיר את הדבר עצמו או להגדיר מה שהוא לא. עניין זה מחדד את הנקודה שניתן להגדיר דברים ולהסתכל עליהם בצורות שונות. יש לנו בחירה על מה אנו מסתכלים ובמה מתמקדים. כשאנו קוראים לדבר מסוים קבוצה, אנו מתייחסים להוויה מסוימת שמתרחשת. ישנם למשל אלמנטים בקבוצה שאליהם אין צורך להתייחס, למשל הגובה של האנשים לא רלוונטי לקבוצה, אלא אם זו קבוצה לאנשים גבוהים. ישנה שאלה אם ניתן להתייחס אל קבוצה בתור ישות, ולהתעלם ממשתתפיה. התשובה היא שאם הפוקוס השונה, הרואה את הקבוצה בכללותה כישות, תורם להבנת הקבוצה והתהליכים, בהחלט יש מקום לראות אותה כיישות ולא כמורכבת מפרטים. אין זה מונע מאיתנו להתייחס אל הפרטים בקבוצה כאנשים, אלא זו נקודת מבט שונה. המאמר המדובר קורא לשתי נקודות המבט קבוצה נראת וקבוצה בלתי נראת. הקבוצה הבלתי נראת מדובר על יישות פסיכולוגית ברמה הקבוצתית. התיאוריה הראשונה עליה נשען המאמר היא של קורט לווין בדבר תיאורית השדה. היא עוסקת בהתנהגויות וכוחות, מושכים ודוחים, היא מרמזת על כך שישנם פקטורים וקונטסקסט בתוכו הקבוצה פועלת ואליו הקבוצה מגיבה (והאנשים הפרטיים מגיבים לו בהתאם לאישיותיהם, כמו הדוגמא על החמור והמקל והגזר). לווין קורא לפקטורים האלה וקטורים, זה גם מרמז על כך שישנה יכולת ניבוי מסוימת. כאשר אנו מבינים מה מערך הכוחות מולנו אנו יכולים לצפות תגובה ותזוזה של הפרטים והקבוצה. ההתרחשות שקוראת היא לא אקראית, אלא תוצר של הכוחות הפועלים בשדה. יש להבין שאנו יוצרים שדה ומכינים תנאים לקבוצה וכך נוכל גם לנבא לאן הקבוצה תלך. אותו הדבר גם לגבי האדם הפרטי שפועל בקונטקסט מסוים שאותו ניתן לנבא. התנהגות האדם היא תוצר של האינטראקציה בינו לבין הסביבה כפי שהוא תופס אותה. כאנו מדברים על כך שהקבוצה היא הסביבה (השדה) של היחיד, והיחיד בקבוצה פועל ומגיב בהתאם לאיך שהוא תופס אותה ואת עצמו. שיעור שני 10.11.08 העבודה עם קבוצות התחילה משני מקורות שונים. מצד אחד קבוצות והתארגנויות שקמו בעיקר מתחום הסוציולוגיה. מצד שני החל משנות הארבעים, פסיכואנליטיקאים, ביון בראשם, הקימו קבוצות פסיכואנליטיות, בהם עשו טיפול קבוצתי. לשני סוגי הקבוצות פנים שונים, אחת מתייחסת יותר למודע ולאינדווידואל, לצורך ומטרה משותפת, השנייה מתייחסת יותר לתת המודע הקבוצתי ומדברת בשפה דיאנמית. ישנו רצף: תוכן à------------------------ß תהליך. בצד הקיצון של התוכן ישנה למשל סדרת הרצאות, בצד הקיצון של התהליך תהיה למשל קבוצה כמו שנה שעברה בה היינו שותפים (בה התוכן לא רלוונטי אלא הראיה הדינאמית). הקבוצות אותן ננחה השנה יהיו איפשהו באמצע. הדבר החשוב בהנחיית קבוצה הוא הבנת התהליך הקבוצתי. שנה שעברה למדנו על התהליך הקבוצתי דרך שלבים המתחילים ממקום רחוק, בו חברי הקבוצה רחוקים אחד מהשני, ובסוף הקבוצה מגיעים למקום קרוב ואינטימי. התיאוריות שלמדנו היו ליניאריות והשנה נלמד גם על תיאוריות ספיראליות. בשתי התיאוריות מובלע שהקבוצה עושה צעדים קדימה, וישנה התייחסות אל כלל האנשים כקבוצה, ישות אחת. המאמר visible and invisible group מתייחס לתיאוריות של קורט לווין, תיאורית השדה, שאומרת שאנו פועלים בתוך שדה של כוחות המשפיע עלינו, ושדברים מובנים בתוך הקונטקסט בו הם מתרחשים. היחיד הפועל בקבוצה גם כן מושפע מתוך הקונטקסט של הקבוצה, ובעצם אין דבר אקראי. הראיה הנוספת שהמאמר מביא, הוא שישנם שתי סוגי ראִיות, בקבוצה הנראית ישנה ראיה אינדוקטית, מתבוננים בהתרחשות ומסיקים ממנה הבנה, מתוך הפרט אל הכלל. בקבוצה הבלתי נראית, ישנה ראיה דידוקטית, אנו באים עם הנחות ותיאוריות אותם מנסים להכיל על הקבוצה, מהכלל אל הפרט. תיאורית השדה מאפשרת לנו להיות סלקטיביים לגבי על מה אנו בוחרים להסתכל. המאמר מתייחס לאחר מכן לתיאורית המערכות כדי להסביר את הקבוצה. תיאוריה זו טובה להסברת מערכות חיות, וניתן לומר שמערכת מורכבת מרכיבים שיש בינם שיווי משקל דינאמי לאורך זמן. ישנם מטרות של מערכת, גבולות של מערכת, תשומות, תפוקות, תהליך המרה. היתרון של ראית הקבוצה כמערכת, טמון בעובדה שניתן להתערב במערכת בכל מני מקומות וזה ישפיע על המקומות האחרים (ברמת הקבוצה כמכלול, רמת התפקיד האישי והתפקיד הקבוצתי והרמה האישית). כאשר אנו מתערבים ברמה מסוימת, השינוי בה יהיה הבולט ביותר, אולם השינוי יהדהד גם לרמות האחרות. למשל, ניתן לדבר אל קבוצה ברמה האישית, כיצד אתם מרגישים בתוך מערכת קבוצתית, אולם השאלה הזו משפיעה גם על הרמה הקבוצתית וגורמת לה בכללותה לחשוב על המקום של האנשים בקבוצה. ההתערבות היא של אינפורמציה ואינפורמציה זו היא התשומות של הקבוצה, מה שהמנחה אומר, מה שהמשתתפים אומרים. תאיריות לעיל הן יותר חברתיות. בהמשך נסקור תיאוריות של ראיית הקבוצה ביחסי אובייקט כדי להבין את התיאוריות של ביון ופוקס. תיאוריות יחסי האובייקט מתבססת על אקסיומה שהאדם הוא יצור תלוי אינטראקציה, ושהדחף הראשוני שלו הוא לקשר. ישנו מעבר מסמביוזה לנפרדות כאשר ישנם שלבים בתהליך זה. העולם הפנימי מורכב משלושה חלקים, הייצוג הפנימי, ייצוג האובייקט והדחף והאפקט שמלווה את אינטראקציה בין השניים הראשונים. הפנמות אלו של הייצוג מתחילות בראשית החיים, כאשר אפילו אין הפרדה בין אני והזולת. בהמשך ישנו אני טוב ואובייקט טוב ואובייקט רע כאשר אין מקבילה של אני רע (עמדה סכיסופראנואידית של קליין), בהמשך התהליך ישנו אני טוב או רע ואובייקט טוב או רע מה שמכונה הפוזיציה הדיפרסיבית. ישנו תהליך המתרחש בין הקבוצה לדמות המנחה כאובייקט, ניתן להשתמש במושגים של דמות המנחה כהורה והקבוצה כילד ולראות זאת דרך עיניים של תיאוריות יחסי אובייקט. גם בתיאוריות אלו, יש מקום להתייחס לשלושת הרמות, האישית, התפקיד האישי והקבוצתי והרמה של הקבוצה כמכלול. מתוך תיאוריות אלו ניתן להסיק שמתרחשים אירועים ברמה המודעת והלא מודעת, ושהפנמות קודמות מיחסים מוקדמים משפיעות על ההתרחשויות הנוכחיות, כלומר גם העבר נותן אותותיו במערכות היחסים בהווה.שיעור שלישי 17.11.08 התחלנו שבוע שעבר לדבר על הקבוצה כשלם, תיאורית השדה, תיאורית המערכות ותיאורית יחסי אובייקט. תיאורית יחסי אובייקט מדברת על מבנה הנפש, יש בה היבט התפתחותי, והיא מדברת גם על פתולוגיות. היא אומרת שהאקסיומה אינה מה שפרויד סבר לגבי מימוש הדחפים, אלא שהאדם רוצה וחייב קשרים עם הזולת. תיאוריה זו מדברת על מבנה הנפש שבנוי מייצוג העצמי, ייצוג האובייקט, והדחף והאפקט שבינם. אבני בניין אלו של הנפש מתפתחים מראשית החיים, והם בונים את תפיסת העצמי והתפיסה של הסביבה. מבחינת ספרציה ואינדיווידואציה, בצורה אידיאלית, האדם מגיע למקום בו הן בתוך ייצוג העצמי והן בתוך ייצוג האובייקט ישנם גם חלקים טובים וגם רעים, מה שמאפשר אמביוולנציה. חני בירן במאמרה, עושה הקבלות בין התפתחות התינוק ושלבי ההיפרדות לבין היחס בין הקבוצה לבין האובייקט- המנחה. שנה שעברה למדנו תיאוריות ליניאריות, עכשיו נלמד על תיאוריות סיפראלית (שעדיין אין לנו את המונחים ולכם נחזור לכך במהלך השנה). כעת נלמד על שני תיאורטיקנים בתחום הקבוצות, פוקס וביון. פוקס אומר שכאשר מספר אנשים מפתחים יחסים אינטימיים נוצרת תופעה שהיא שדה של התרחשויות מנטליות בינם. לתהליכים אלה קורא פוקס תהליכים טראנס פרסונאליים, אלו תהליכים לא מודעים, וזה הקונטקסט בו מתרחשת הקבוצה. הנחת היסוד שלו מדברת על כך שכל תופעה המתרחשת בקבוצה היא תקשורת פוטנציאלית במרחב הקבוצתי (כמו בטיפול, לא נאמר שום דבר באקראי). לתקשורת סמויה זו קורא פוקס מטריקס, הוא טוען שאין הבחנה בין תוך אישי לחיצוני (התקשורת הבין אישית, הלא מודעת), אלא גם מה שבחוץ הוא מתוך עולמנו הפנימי של היחיד וגם אין אפשרות שלא תתקיים המציאות הזו, היחיד יכול להיות בהלימה או חוסר הלימה עם מציאות זו. תפקיד המנחה הוא לזהות מה קורה ברמת המטריקס ואם הוא מוצא לנכון הוא מתערב בו. מושג נוסף שפוקס העלה הוא הדהוד, שמה שמתרחש בקבוצה מהדהד בתוך אנשי הקבוצה. הראייה של כל הקבוצה כמקשה ומה שקורה לה לא שולל את מקומו של היחיד. התוספת של תיאוריה זו היא שמדובר בתהליכים לא מודעים המתרחשים כל הזמן ותפקיד המנחה הוא לזהותם וגם להתערב בהם. תהליכים אלו קורים מעצמם כאשר הקבוצה בשלה, אולם, לעיתים המנחה צריך לדחוף כדי לקדם את תקשורת זו ו"להבשיל" את הקבוצה. ביון טען טענות דומות אולם שונות. הוא תיאר שתי רמות המתרחשות בקבוצה, הראשונה היא קבוצת העבודה, היא המטרה המוצהרת והמודעת של הקבוצה (אמהות שבאות לדבר על קשיי ילדיהם הנכים), השניה היא קבוצת ההנחות הבסיסיות. ישנם שלוש הנחות הבסיסיות, לא מודעות או הגיוניות, הקשורות ליחס בין הקבוצה למנחה, התמה הראשונה היא של תלות, בו הקבוצה אומרת "אנו נשב ואתה תשפוך לתוכנו ואז נדע, לנו אין כלום". בהנחה השנייה ישנו מצב של fight or flight. ההתייחסות היא של המנחה מול הקבוצה כמכלול. ההנחה הבסיסית השלישית היא זיווג, pairing, כשהכוונה היא ששני אנשים מתוך הקבוצה יולידו את הישועה, לא מתוך המנחה, אלא שזוג זה יהיה המושיע של הקבוצה,שגם היא מנוגדת למציאות שכדי להתקדם יש לעבוד. כל הנחות אלו סופן אכזבה. הקמת הקבוצה (מאמר של וויטיקר) ההתייחסות לבניית קבוצה היא עד ליום שבו הקבוצה נפגשת לראשונה. הדבר משול לבניית יסודות איתנים של בית. יש לקבל סדרה של החלטות, כולל ההחלטה האם אני אעבוד לבד, או האם עובדים בקו, ואם עובדים בשניים יש לבנות את הקבוצה יחד. ההחלטה בסיסית שיש לקבל היא עם איזו אוכלוסיה יש לעבוד, מגדירים אוכלוסיה עבורה קבוצה טיפולית תהיה כלי טיפולי מתאים. בהמשך יש להחליט על מטרה ברת השגה עבור אוכלוסיה זו. כמו למשל קבוצת חולי סכרת שהמטרה הסופית עבור הקבוצה תהיה שהם יתנהלו טוב יותר בחיי היום יום עם המחלה. כשאנו בוחרים קבוצה מתוך אוכלוסיה, יש לקחת בחשבון צרכים של השירות בו אנו עובדים, ויש לקחת בחשבון את רמת הניסיון והידע של המנחים. יכולה להיות קבוצה למשל המשרתת את השירות בה מטרת הקבוצה היא לגרום לקבוצה זו להפסיק להיות צרכני שירות, ולהמשיך בחייהם. כשאנו בחורים אנשים מסוימים לקבוצה, עלינו לבדוק האם הקבוצה תתאים לאנשים מסוימים אלה. רוב האנשים המסוגלים לתקשר יכולים להרוויח מקבוצה. לעומת זאת, אנשים הנמצאים במשבר רגשי עמוק, עדיף להם להיות בטיפול פרטני מכיוון שלא יוכלו להתמודד עם הקשיים של אחרים, עם התסכולים שיש בקבוצה וכו'. כשמדברים על מטרות הקבוצה ישנה נטייה לדבר גבוהה גבוהה, כמו לומר קבוצה לצמיחה או להעצמה. יש להיות יותר מדויקים ומפורטים, יש להעמיד קריטריון אתו נוכל לבחון היכן אנו ביחס למטרות שהצבנו. המטרות צריכות להיות על השולחן. מתוך כך שמדברים על אוכלוסיה ומטרה, יש לדמיין מבנה שיהיה בהלימה לקבוצה זו ולמטרותיה, האם היא תהיה פעמיים בשבוע, האם יהיה לה סוף מוגדר, כמה שעות היא תהיה, וכו'. ככך שהמטרה יותר גבוהה יש להניח שהשינוי ייקח יותר זמן. שיעור רביעי 24.11.08 יש לעשות הפרדה בין הכלים שבהם משתמשים בקבוצה לבין החשיבה שבה משתמשים. גם בקבוצה שהיא מעשית בעיקרה כמו קבוצת פנאי ניתן לעשות חשיבה דינאמית על המתרחש בקבוצה. משבר עלול לגרום לצמצום בחיים, ערעור על מבנים נפשיים, תגובות של הימנעות מפעילויות ואנשים. מצד שני מתוך משבר ניתן גם לצמוח, ולצאת יותר חזקים מאשר לפני המשבר. כשבוחרים אוכלוסיה איתה עושים קבוצה יש לבחון מה המצב המצוי שלהם ומה המצב הרצוי שלהם, וישנם כוחות שדוחפים את האדם למעלה ושמורידים למטה. אנו צריכים לדאוג לכך שהקבוצה שלנו תהיה בעלת משמעות. כשאנו מתחילים קבוצה עלינו להגדיר מטרה, ושהמטרה תהיה בהלימה למשך הזמן שהקבוצה תתקיים ולאוכלוסיה איתה נעבוד. ישנן מספר החלטות קונקרטיות שיש לקבל בנוגע לקבוצה שנקים: - מקום: צריך לבחור מקום עם גבולות פיזיים, חדר שניתן לסגור אותו. חשוב שהמקום יהיה זמין כל שבוע ושכל שבוע יפגשו באותו מקום. המקום צריך להיות לא גדול מדי (באולם ספורט ירגישו קטנים) ומצד שני שלא יהיה קטן מדי ויביא לקרבה מאולצת לפני שמוכנים לכך. כאשר האנשים מאוד פגיעים, אולי כדאי להתחיל כאשר יושבים סביב שולחן. - כיבוד זה לא דבר שכדאי להביא לקבוצה, מכיוון שזה מסיח את הדעת, לא רוצים שיהיה פירוק של מתח על ידי acting out (לקום להכין קפה באמצע וכו'), אולם אם האנשים באים מרחוק ניתן להביא קפה לפני כן רק שלא יהיה בתוך החדר ובמהלך הקבוצה. - זמן: ישנם מספר גורמים: אורך חיי הקבוצה, תדירות, ואורך המפגש. המשתנים האלו צריכים להתאים למטרות הקבוצה, למגבלות בתוכם עובדים ולאוכלוסיות השונות. אורך חיי הקבוצה קשור לאוכלוסיה עימה עובדים ולמגבלות (כמו שאנו סטודנטים). ישנן קבוצות שנמשכות לאורך שנים, וישנן קבוצות סוף שבוע שנמשכות יומיים. אורך חיי הקבוצה הוא תלוי מטרה. תדירות הפגישות קשורה לרמה בה אנו רוצים שהקבוצה תתפוס מקום בחייהם של משתתפיה. גורם זה גם הוא תלוי במצב המטופלים ותלוי מטרה. הנוהג הוא אחד לשבוע, אבל ישנן קבוצות הנפגשות אחת לשבועיים, ויש כאלו הנפגשות מספר פעמים בשבוע, כמו במרכז יום שם לעיתים נפגשים כל יום, זאת מכיוון שהשינוי המתבקש הוא עצום ויש צורך גדול בתמיכה והכלה. ישנן קבוצות עם תכנים מאוד קשים, כמו קבוצת הורים שכולים שתתקיים פעם בשבועיים. אורך המפגש הוא בד"כ שעה וחצי, אולם גם זה תלוי באוכלוסיה, יש כאלה שאין להם קשב וריכוז למשך שעה וחצי, או לחילופין קבוצות ארוכות יותר. - מספר המשתתפים: המספר המינימאלי עבור קבוצה שתהיה בה חיות הוא שישה או שבעה אנשים. ככל שהקבוצה יותר מכוונת לעבודה פנימית, כדאי שהקבוצה תהיה קטנה, וככל הקבוצה יותר קוגניטיבית ועוסקת בדברים קונקרטיים היא יכולה להיות גדולה יותר, אולם מעבר לשניים עשר משתתפים מתחילות להיות בעיות. האם הקבוצה פתוחה או סגורה: סגורה, אותם אנשים שהתחילו את הקבוצה יסיימו אותה. לקבוצה פתוחה יש אפשרות להצטרף במהלך חייה (זה קשור רבות לצרכי השירות). גם כאשר מצטרפים ועוזבים אנשים צריכים להיות קריטריונים, חייבים להיות גבולות למערכת. גם אם ישנו פתח בקבוצה, המנחים צריכים לעמוד בפתח. - חוזה: ישנם מספר משתנים עליהם צריך להחליט בחוזה. יש להחליט לגבי הסודיות, המחייבת את המנחים והמשתתפים. צריך להחליט על כך שמגיעים באופן רציף לקבוצה, וגם אם ישנו מי שרוצה לצאת מהקבוצה, יש לדבר על כך עם הקבוצה, לא פשוט לנטוש. אם לא קובעים חוקים אלו, קשה להבין את התהליך. ישנה התחייבות הדדית. שיעור חמישי 1.12.08 בו דיברו על פונים המתאימים לקבוצה והקבוצה בתוך הסביבה שלה חסר שיעור שישי 15.12.08 בו דיברו על הבעד ונגד של קו-הנחיה, ועל השלבים בהתפתחות של הקו הנחיה חסר שיעור שביעי 22.12.08 אחד התפקידים שלנו הוא לחבר בין חברי הקבוצה וליצור מהם קבוצה, לעשות linkage. לכן נשתמש הרבה בביטויים של אנחנו, הקבוצה ומילים משותפות אחרות. עלינו להציג מה יהיה בקבוצה, ולשאול את חברי הקבוצה מה הצפיות שלהם על כך. ניתן לעשות אנלוגיה ולהתבונן על הקבוצה כתינוק שגדל, תחילת הקבוצה מאופיינת בחרדה גדולה (גם של המנחים וגם של חברי הקבוצה). בראשית חייו אין לתינוק עדיין יכולת אינטגרציה והוא נמצא בחרדת הכחדה. האם מכילה את התינוק וחרדותיו, ונותנת לו להיות תלוי עליה. הקבוצה בראשיתה, עדיין אינה מגובשת, אלא ישנו כאוס של כל המשתתפים יחד כיחדים. הקבוצה נאבקת על מנת ליצור תחושה שהיא יחידה אחת. כלפי חוץ הם מתפקדים ברמה סבירה סביב המטרה של הקבוצה, אולם בפנים הם חוששים מהתפרקות הקבוצה. לחברי הקבוצה יש צפיות של תמיכה, הקלה בכאב, רצון לקשר רגשי משמעותי, ופנטזיה של התמזגות אוטופית. פנטזיות אלו נתקלות במציאות בה ישנו פחד מחשיפה. מאחורי זה עומדת אמונה שכאשר אנשים יכירו מי אני, הם יתרחקו ממני, יבוזו, וכו'. אמון היא אחת הסוגיות הבסיסיות אצל אנשים, דבר שיש לבסס בראשית הקבוצה. יש כעס על המנחה שהוא אינו מבסס את החששות האלו, אולם החברים חוששים להביע את הכעס הזה. יש מבחוץ תגובות הרסניות ומבפנים תחושות של תלות במנחה, תחושות אמניפוטנטיות כלפיו. בשלב זה בחיי הקבוצה משתמשים במנגנון הפיצול, ואם המנחה נתפס כאידיאלי, אז הקבוצה היא רעה. משתמשים במנגנונים מוקדמים של הכחשה, פיצול, הדחקה. בתחילת הקבוצה, נפוץ לראות נשירה. בשיווי משקל בין התועלת שהם מאמינים שהם יפיקו, לבין החרדה שיש להם, החרדה גוברת. נשירה זו מעוררת חוויה טראומטית אצל הנשארים, חוויה של התפרקות. המנחים בפגישות הראשונות, הם אלו שמנחים את הקבוצה, והם אחראים על זה שתיווצר זהות ראשונית משותפת. כמו שעל האם לעשות החזקה, לשאת את התוקפנות והחרדות, כך המנחה עושה, הוא משרה ביטחון, תומך בצרכי התלות של הקבוצה, ולא מנסה להתעמת איתם בנושא, הוא עסוק בניהול וארגון המפגשים. ככל שהמנחה ירגיש יותר בנוח בתפקיד שלו, הוא ימלא את התפקיד ביתר הצלחה. אנו צריכים לתת קול לחששות שלהם שהם עדיין לא יודעים לקרוא להם בשם. אנו יוצרים את הגבולות של הקבוצה, בהתנהגות המילולית והלא מילולית שלנו. אנו אומרים על השעה, על היום, על מהות הקבוצה ומשתתפיה. בשפת הגוף אנו מראים להם שרואים את כולם, בזמן שאחד מדבר, השני מסתכל, ומלמד על הגבולות. הקבוצה מתחילה לגבש את הגבול של עצמה, של מי בפנים ומי בחוץ. בסביבה טוב, התינוק מצליח לפתח אינטגרציה, ולהגיד זה אני. יש לנו תפקיד של מודלינג, של להיות אמפתים, מצד שני עלינו לחקור ולא לוותר. ככל שהקבוצה מגבשת את הבנתם, התחושות הפרנואידיות מתמעטות, וישנו מעבר לפאזה דפרסיבית, של דאגה, אכפתיות, רצון לתיקון. ההשוואה אל התינוק מייצרת שפה מושגית של התהליך שרואים וחווים. (פוטנציאל של מנגנוני הרס שקשורים להישרדות, חוסר אינטגרציה ופחדים מכליון). האנטי קבוצה\ניצן (לא למבחן) מושג זה מתאר את החלק ההרסני המאיים על הקבוצה. מדובר באוסף של עמדות וגישות, ודחפים מודעים ולא מודעים של הרסנות המופיעים בחיי הקבוצה. טיפול נכון בנקודה הרסנית זו יהיה נקודת צמיחה אדירה לקבוצה. כאשר הקבוצה תוכל להכיל את רגשותיה ההרסניים היא תתחזק והצדדים היצירתיים יבואו לידי ביטוי. התופעות האנטי קבוצתיות יכולות להופיע בתחילת הקבוצה, עוד לפני שהיא מתחילה. רוב האנשים יעדיפו טיפול פרטני, וההצעה להשתתף בקבוצה מעוררת חששות, ואולי תחושה שהם מקבלים סוג ב'. ישנה משאלה קמאית של הצלה, והקבוצה מערערת על המשאלות האלו, ויוצרת אמביוולנציה כלפי הקבוצה. בתחילת חייה, הקבוצה מעוררת תחושה של עול, "יש לי את הצרות שלי, מה אני צריך לשמוע גם את של האחרים", ישנן עוד תופעות רבות המבטאות את האנטי-גרופ. גם התופעה של נשירה מקבוצות, מבטאת זאת. ובעין קבוצתית ניתן לומר, שהקבוצה באופן לא מודע, בוחרת אחד מחבריה לפרוש ולבטא את התחושות ההרסניות האנטי-גרופ. נשירה שנמשכך יכולה לזרוע יאוש, אולם רוב הקבוצות שורדות את הנשירה. וישנן חיי כל קבוצה, דברים לא נצפים כמו מחלה ועוד, ותחושות אלו לעיתים מעוררות כאב. לעיתים גם המנחה יכול לחוש כאב, יאוש ותחושה של כישלון, ועלול לעלות רצון להיפטר מהקבוצה.
שיעור שמיני 29.12.08 בתחילת חיי הקבוצה המנחה פעיל, בהעלאת שאלות המעסיקות את הקבוצה, בבירור האווירה, השוואה של חבר אחד לאחר ובהנעת התהליך. המנחה מדבר את הקבוצה. אחד התפקידים הראשיים שלנו הוא לסלק את המכשולים המפריעים להתקדמות הקבוצה. התחלנו לדבר על הכוחות ההרסניים שמופיעים בקבוצה, ואף לפני תחילת הקבוצה. דיברנו על כך שמאחורי זה ישנם משאלות להתמזגות, לתשומת לב אבסולוטית וטוטאלית. העובדה שצריך להתחלק במנחה קשה לפעמים ומעלה פנטזיה שהמטפל הוא רק שלי, ושהקבוצה היא אוסף של אנשים שמפריעים בהשגת מטרה זו והקבוצה הופכת לאובייקט רע ולא אם מזינה כמו שהיינו רוצים. כשנוצרת בקבוצה תרבות אנטי קבוצה זה מאפשר לאנשים להתחמק מהתעסקות בפנטזיות הלא ממומשות, ואז מתעסקים בכמה רע בקבוצה. (ההבדל בין השלכה שהקבוצה היא רעה לבין להגיד שקשה לי עם זה שאין לי מקום לדבר פה כמו שהייתי רוצה). גם הטענות כלפי הקבוצה מכילות בתוכן את הכמיהה למשהו שכן רוצים שיהיה. ישנה קנאה כלפי מי שיש לו יכולת לעטוף ולתת, כלפי הקבוצה. ישנו רצון בגלל הקנאה הזו להרוס את האובייקט, להרוס את היכולת הטיפולית של הקבוצה. לרוב הקבוצה לא מתפרקת. הכוחות המאגדים וההורסים מתקיימים במקביל, והמנחה צריך לעלות זאת בגלוי וצריך להעלות גם את הצער על כך שהקבוצה לא אידיאלית. צריך להכיר בכך שגם הסיפוק החלקי של הקבוצה עוזר. ישנה צמיחה מהמקום הילדותי והפנטזיוני למקום בוגר בו אנחנו לא רק צורכים אלא גם תורמים, שאולי אין משהו אידיאלי אבל יש משהו אפשרי. הדיונים האלה הם מצמיחים מכיוון שמאפשרים דיון על מחסור, על אכזבה, על פערים. אולי לא נגיע על דיבור על אכזבות ילדותיות, אבל אולי כן נוכל לדבר על אכזבות בחיים היום ובקבוצה. ישנה אפשרות להגיע לטפל במקומות לא מטופלים שבטיפול הפרטני לא ניתן להגיע אליהם, ישנם התרחשויות חיות ולא רק זיכרונות. התנגדות בקבוצות בני אדם באופן אוטומטי נרתעים מכאב נפשי כמו מכאב פיזי. כבר מתחילת החיים לומדים להפריד מרגשות מכאיבים. ההירתעות מצד אחד היא מגנה עלינו מצד שני היא עלולה להוביל לפרגמנטציה. הטיפול וגם הטיפול הקבוצתי מכוון לחבר לתכנים לא מודעים שאינם מקובלים על האישיות ולהביא לאינטגרציה של כל החלקים של האישיות. כשהמטפל מנסה להביא למודעות המטופל חומר מנותק ומכאיב והוא אינו מעוניין בהתנסות הזו מופעלת הגנה נגד התנסות פנימית זו בצורה בין אישית בתהליך הפסיכותרפיה. לכן תופעות ההתנגדות הן סוג של אינפורמציה חשובה שאנו המטפלים רואים וניתן להגדיר אותה כתגובה נורמלית של צמיחה. ההתנגדות פועלת למנוע את האינטגרציה. ההגנות הללו הן צורך הישרדותי הבא למנוע הצפה של גירויים וחרדה. נוקשות ההגנות וטיבן מתבטא בגמישות האגו לפעול בתוך המציאות הפנימית והחיצונית. הגנות הן דבר חיצוני ואנו נתעסק בטבען ואיכותן. ההגנות הן בדרך כלל כלפי רגשות מכאיבים כמו אשמה, בושה, השפלה וחרדה. והביטויים שלהם יהיו בכל תחמי הביטוי האנושי (דחפים, התנהגויות, רגשות). שיעור תשיעי 5.1.08 התנגדות כמו בעבודה פרטנית, משהו תוך אישי הופך למשהו בין אישי ואז הוא נהיה נגיש לשינוי. אנשים מנסים להימנע מלפגוש ברגשות כמו אשמה, חרדה, בושה והשפלה. עלינו להבין את הסיבות החיוביות להתנגדות, לעיתים זו הגנה על יחסים, נאמנות לדעות, שמירה על זהות ואוטונומיה. ההתנגדויות יכולות להגן מפני הפחד של איבוד העצמי, והן חשובות בויסות החרדה הנסבלת. ההתנגדות לא מכוונת נגדנו כלי לקלקל לנו את העבודה, אלא זו העבודה שלנו, לפרש התנגדויות, לפנות מוקשים בדרך כדי שיאפשרו עבודה. ההתנגדות מופיע גם ברמה מודעת וגם ברמה לא מודע. ניתן לחלק את ההתנגדויות מתוך המקום בנפש ממנו הם עולות, הסופר אגו, האגו והאיד. התנגדות מהסופר אגו קשורה בשיפוטיות כמו בושה, אשמה, מבוכה, בוז, יכול להיות קשור לחשיפת אינפורמציה בפני הקבוצה. זה יבוא לידי ביטוי בקבוצה כשיפוטיות כלפי אנשים לא קונפורמיסטים וחושפניים. אם התנגדות זו מופנה כלפי עצמי תהיה תחושה של חוסר ערך, הימנעות מלקיחת זמן מהקבוצה. זה בא מתוך זה שמעלים תכנים שבדרך כלל לא מעלים בפני אנשים ובשיח חברתי. הסופר אגו של אנשים מסוימים לא יאפשר להם לדבר על כך, והם ינסו לבלום ולהתנגד לכך שאנשים אחרים יעשו זאת. התנגדות שעולה מתוך האיד מלווה בלהט רגשי, יצרי, ופועל על פי עיקרון החזרה הכפייתית repetition compulsion . הנפש רוצה לפתור קונפליקט, אין מודעות לדחף ולהגנה, ולכן ישנה חזרה כפייתית על השניים בלי להגיע לפתרון הקונפליקט. למשל, הדחף הוא לדבר כל הזמן, זה מעורר פחד של קנאה ושנאה של אחרים והפתרון הוא מישהו שמציע לדבר בסבב חמש דקות בכל פעם. אולם פתרון זה אינו בשל ואינו פותר את הקונפליקט, ויש לדבר על הקונפליקט עצמו. אם יחיד מבטא דעה, והקבוצה מאפשרת לדבר להתקיים, זה משרת אותה. את התכנים הדחפיים ניתן לחלק לפי עקרונות התפתחותיים של אנאלי אוראלי ואדיפלי. ניתן לראות בתחילת חיי הקבוצה את הרצון להיות מוזנים, גישה תלותית פאסיבית, ואם המנחה ידרוש מהקבוצה להיות עצמאית בטרם זמנה זה לא יהיה מתאים. ברמה האנאלית ישנו רצון לשליטה. ברמה האדיפאלית ישנו רצון לתחרות והשלב הגניטאלית מדבר על רצון לקרבה ואינטימיות. תחושות אלו עלות כלפי המנחים. התנגדות הנובעת מהאגו, קשורה לערך העצמי. מה יגידו עלי למשל, וזה קשור לחשיפה, זה מתקשר גם לרווחים משניים שיש מהקושי שהוא יצטרך לוותר עליהם. ההתנגדות יכולה להיות אינדיווידואלית (כקול של אדם יחיד) או קבוצתית. הנטייה היא לראות את הקול היחיד כקבוצתי אולם יש לבדוק זאת, ולעיתים הוא מבטא רק את הקול הפרטי. ניתן לראות תופעות התנגדויות בקבוצה ששותקת, קבוצה שיוצרת שעיר לעזאזל, קבוצה שמתמקדת במנחה, וקבוצה שמתעלמת מהמנחה ומתרכזת בחברים, קבוצה שהיא תוקפנית או מתעלמת מתוקפנות, שמנסה למנוע הבעה של רגשות, קבוצה שמתעלמת משבירת החוזה. ישנן נורמות שנוצרות שמביעות התנגדות כמו איחורים וחיסורים, מונופול של מישהו, כעס כלפי מישהו מסוים. החוזה הוא הסרגל מולו בודקים את התנהגויות אלו. ישנה התנגדות שבאה להביס את הקבוצה והמנחה על ידי ההתעקשות לא להיעזר. בדברים הנראים לעין, כאשר ישנו סמול טוק, אינטלקטואליזציה ואקטינג אאוט. תחושות של שיעמום, עוד מאותו הדבר, חוסר של מגוון דעות שעולות אצל המנחה יכולות להעיד על התנגדות. במצב אידיאלי המנחה, שומר על הסטינג, והחברים יטפלו בהתנגדות זה של זה. במציאות אין זה מדוייק, וישנם מצבים שהמנחה צריך לטפל בהתנגדות, בעיקר בשלב ההתחלה, יש בזה גם מודלינג. למשל בתופעה של שעיר לעזאזל, צריך המנחה לטפל, או כאשר ההתנגדות היא מורכבת והעברתית, לקבוצה קשה להיות מודעים לכך ומנחה צריך לטפל בזה. בקבוצות יותר מתקדמות החברים יכולים לטפל אחד בשני. הטיפול בהתנגדות ראשית יש לתת עדיפות לטיפול בהתנגדות, גם אם זה לא מה שתוכנן לאותו יום. אנו לא תוקפים את ההתנגדות, אנשים מזוהים עם תחושות אלו, והם ירגישו זאת כמתקפה נגדם. אלא יש לקבל את ההתנגדות, ולנסות לבחון אותה יחד עם הקבוצה, יחול תהליך של קבלה של מה שלפני כן היה לא מקובל. יש לזכור שמה שבולט לעינינו כמנחים, לא מודע לקבוצה או למשתתף. הטיפול הוא לזהות שישנה התנגדות על ידי התחברות לאגו המתבונן ולהציג זאת בפני הקבוצה. יש לבדוק מולם באיזה אופן ההתנגדות מתרחשת,של תוקפנות, של שתיקה. ואז יש לבדוק על איזה רגשות התנהגות זו מסככת. באופן אידאלי, יש ללמד את הקבוצה כיצד לעשות תהליך זה של הבנה, ולעשות מודלינג עבורה. את ההתערבות בהתנגדות יש לעשות בצורה מאוד מקבלת. המטפל יגע בהתנגדויות על פי סדר חשיבותם. למשל, ראשית יש לגעת בתכנים של אבדנות או תוקפנות. במקרים כאלו יש לשבור את הסטינג. לאחר מכן יש לגשת להתנגדויות שמאיימות על קיום הקבוצה אחרי זה לאלו הקשורות לנשירה של אדם יחיד. ישנן גם התנגדויות פתאומיות, ואחרי זה התנגדויות שיותר כרוניות, אישיות או קבוצתיות. הנחת היסוד של אורמונט, על תפקיד המנחה במעבר מהתנגדות לאינטימיות, היא שכל אדם בהיותו אדם, הדבר החשוב לו ביותר ביחסים היא להגיע לאינטימיות עם אחרים, קבלה, אותנטיות, להביא את עצמי, לא להישפט. הוא טוען כי ההתנגדויות שהקבוצה והיחידים מעלים, מבטאות פחדים מפני הגעה לסוג של אינטימיות.
שיעור עשירי 12.1.09 ברגע שהמטפל מזהה התנגדות, עליו להביאה להכרת הקבוצה או הפרט שקיימת התנגדות, שקורה משהו שמנוגד להצהרה המכוונת. האופן בו אנו מזמינים את הקבוצה להסתכל על עצמה הוא קריטי, אם אנו עושים זאת בצורה שיפוטית, ירגישו מתגוננים, יש במקום זאת להזמין אותם להתבונן יחד בתופעה, שמשהו לא מתרחש כמו שצריך. אנו גם מלמדים אנשים לראות באיזה אופן הם מבטאים את ההתנגדות שלהם, דה וליואציה, צחוקים, שתיקה ועוד. אחרי שהצלחנו לעורר את התעניינות האנשים להתבונן בתופעה, אז ניתן להציע להם השערה מפני מה הם מתגוננים. מלמדים את הקבוצה שישנה תופעה של התנגדות ושהם יכולים להבחין בזאת בעצמם. הטיפול בהתנגדות יהיה קודם לכל דבר אחר. תפקיד המנחה בפתרון התנגדות (אורמונט) אורמונט מניח הנחה שכולנו כבני אדם, חשוב לנו להיות ביחסים אינטימים עם אנשים אחרים ולבטא עצמנו. יחסים של קבלה הדדית בלי פחד מדחייה. אבל, לכולם ישנה הסטוריה, שבתוכה יש אכזבות בנסיון ליצור קשר עם אחרים, בנינו אני מזוייף כדי לא להתמודד עם אכזבות נוספות. ישנם קשיים עם אנשים ליצור יחסים אינטימיים. כשאנו מגיעים לקבוצה ישנו משהו שלא קורה ביום יום, בחיים הרגילים יש אפשרות לסגת ברגע שעולים תחושות של קרבה. הקבוצה היא מקום יותר מחייב, וכאשר עולים תחושות של אינטימיות יש פחות אפשרות לסגת. המנגנונים של ההמנעות והתנגדות עולים כאשר תחושות הקרבה וההתקרבות עולות. הוא אומר שהסביבה הקבוצתית מעודדת את ההתנגדויות לקרבה, ישנו מעבר מזרות לאינטימיות. הקבוצה מחייה את הפחדים מאינטימיות. השלבים במעבר מזרות לאינטימיות הם זיהוי הפחדים, הצפתם ופתרונם, הופעה של ניצנים של אינטימיות ילדית ומעבר לאינטימיות בוגרת. ישנה החייאה של דפוסי קרבה, ישנו חוזה בו קובעים שנפגשים כל זמן קבוע, ומדברים על נושא ספציפיפי. אורמונט אומר שבשלב הזה ההתנגדות לובשת שתי צורות: ורבלית ושל התנהגות. (תחושות של חוסר שביעות רצון, חוסר אמון, חרחור ריב, המנעות, יצירת תנאים, ריצוי ללא אמת פנימית ועוד תופעות שונות). הוא אומר שהדרכים של אנשים להימנע מאינטימיות הן דרכים שהם מאמינים שהם טובים להם ועזרו להם כל חייהם. בגלל שהקבוצה היא הטרוגנית, ניתן להסתמך אחד על השני שיראו אחד לשני שההתנגדות של האחר עולה במקרה מסוים. כאשר זיהינו את דפוס ההתנגדות והאופי בו היא נעשת, זה עדיין לא מספיק, מכיוון שהוא מכסה על חשש מאינטימיות שאותו צריך לגלות. ישנם ארבע פחדים עיקריים: פחד מאימפולסיביות (פחד מביטוי של דחף ליבידינאלי או אגרסיבי חסר שליטה), פחד מנטישה (כאב עז בזמנים של פרידה, לכן עדיף לא להתקרב כדי שלא יכאב), פחד מהתמזגות (פחד שהעצמי יתמוסס בתוך הזולת) ופחד מפגיעות ( פחד מלהיות מושפל, חסר ערך וכו'). אנשים מתוך פחדיהם מביימים את עצמם לאותו מקום בו הם מפחדים להיות. תפקיד המנחה הוא קריטי בעיבוד הפחדים. כאשר הפחדים האלה עולים וצצים, ראשית יש לכבד אותם, ולהבין מה השורשים בעבר שהביאו ליצירת הפחדים האלו. הקבוצה מסייעת להתמודדות גם עם הקרבה וגם עם הפרידה. כשהאדם לומד על עצמו ומהות הפחדים שלו ישנו קפיצת מדרגה אדירה. הטיפול בפחדים הוא להעלות אותם, לדבר עליהם, על החששות, והפנטזיות. הרבה פעמים המחשבות הולכות למקומות מאוד רחוקים וטוטאליים, שהם לא יעמדו בדבר, שיקרו דברים בלתי אפשריים. בגיל מבוגר ניתן לשנות את התפיסות שבגיל ילדי נחוו כסוף העולם, בתור מבוגרים ישנה יכולת התמודדות שונה. כשמשחזרים את המקומות ההיסטורים והדברים מדוברים, ישנה יותר שליטה על הפחד. אורמונט אומר שכאשר באופן קבוצתי פותרים ופותחים את הנושא של פחדים מפני אינטימיות, כבר עולה אינטימיות בקבוצה. האינטימיות עולה בתחילה בצורה ילדית ושינם שלושה מבעים אפשריים:bonding בונדינג, יצירת דיאדה עם המנחה. needingניידינג, שצריכים אנשים אחרים ואישור של הקבוצה לערך של עצמם, צריכים לקבל אישורים. השלישי זה giving גיבינג, אנשים שמאוד נותנים כל הזמן, ולא יכולים לקחת.
שיעור אחת עשרה 19.1.09 העברה פרויד- הזכרות, חזרה ועיבוד, מדבר על תכנים שיש או אין בזיכרון המשוואה שהוא עושה היא שהזיכרון שאינו מופיע כזיכרון יופיע כפעולה. כלומר, יש שתי אפשרויות שחומר קונפליקטואלי שבנפש יעלה, או כזיכרון, או כחזרה התנהגותית. בתחילת הפסיכואנליזה היה רצון למצוא את הרגע של הטראומה בו נוצר הסימפטום, עם הזמן ויתרו על הגישה הזו ועברו להתרכז בתכנים גלויים שמופיעים אצל המטופל. בד"כ צריך לפרש את התכנים ההלו ולהסיר שכבות כדי להגיע לרבדים יותר עמוקים, וכאשר ההגנות יורדות עולים הזיכרונות. מבחינת התוכן, ידובר על תכנים מן העבר, מבחינה דינאמית, מדובר בהתמודדות עם הדחקה. פרויד מגדיר זאת כחזרתיות כפייתית, כאשר ההתנהגות הולכת ונשנת במקום הזיכרון. ככל שההתנגדות יותר גדולה כך מופיע יותר הacting out. המטופל חוזר בכפייתיות על עברו, על הסימפטומים, על המעצורים, על המאפיינים, מדובר על משהו בהווה של המטופל שהוא בעלי כוח ועצמה היום. ישנה אפשרות שהטיפול עצמו וההתכוונות לאותם הזיכרונות יחמירו את הסימפטומים, ולכן בחוזה הטיפולי מדברים על כך שבתחילת הטיפול אין לקבל החלטות מרחיקות לכת. החזרתיות תבוא לידי ביטוי גם ביחסים בין המטופל למטפל. גם בההעברה יש גיוון והיא אינה רק חד מימדית. עצם זה שהגענו לזיכרון שמסביר התנהגות נוכחית לא אומר שהיא תיפסק מסיבות שונות. היכולת לנטוש הנהגות מסוימת תהיה רק כשההתנהגות תהיה מיותרת. העברה בקבוצה העברה היא התקה של דפוסי רגשות והתנהגות שנחוו באופן מקורי עם דמויות משמעותיות בילדות אל קשר או קשרים בהווה. התהליך הלא מודע הזה מביא לחזרה לא מודעת של גישות, עמדות, פנטזיות ורגשות בכל מני דרכים מגוונות. הגדרה זו מדגישה את החלק הלא מודע של תהליך זה, את ההתקה ואת המשמעות הרגשית של התופעה. ז"א מה שקרה היום לא מופיע כאירוע בו נזכרים אלא ישנו משהו חי בכאן ועכשיו. מכיוון שבלא מודע אין מימד של זמן, ואם פותרים משהו היום זה פותר גם את מה שהיה בעבר. בקבוצה ישנו מגוון של אפשרויות להעברה. העברה ליחידת ההנחיה (מערכה דיאדית או אדיפלית), העברה לחברי הקבוצה (ברמה של אחאים שווים) והעברה כלפי הקבוצה כולה כאם פרה-אדיפלית (האם זה מקום מזין, מייאש, מתסכל, שיש לו ולא נותן) בהעברה בין חברי הקבוצה ישנה החייאה של נושאים של תחרות, של תפיסת מקום. ישנה חשיבות לגישת המטפל, ולעד כמה ישנה עמימות מול חברי הקבוצה. ברמה העקרונית של הקבוצה, צצים תמות, מכל הסקאלה: ניתן להגיד שבחיים לא היה לי מקום כל כך טוב, ועד שמרגישים עזובים. הקבוצה מאפשרת מגוון אין סופי של העברות ודרכים לבטא את הקלקולים הפנימיים. רמת ההתערבות של המנחה יכולה להיות בשלוש הרמות, אדם מול המנחה, יחסים בין אנשים ובתוך הקבוצה כולה.