מחברת של הקורס "תקשורת בין-אישית", ליאת קוליק תש"ע -2010

בחזרה לכלל החומרים

תודה לשרה בלוך-אלקובי

מחברת של הקורס "תקשורת בין-אישית", ליאת קוליק תש"ע 

חומר מחייב:

פריטים 1,2,3, ,5 חובה

1: מלאך פינס

2: מוצניק

3: מוצניק – חוץ מפרק 5

4: כספי 

מבחן:

40 שאלות - תוכן, הבנה. 20% חומר ביבליוגרפי – הבדלים מגדריים + תתי תרבות (9 שאלות במועד א') 

שאלות לדוגמה:  

  1. הטיית הקונצנזוס המוטעה
  1. הטעיית הייחודיות
  2. הטעייה דפנסיבית
  3. הטעייה הדונית – מעצם היותנו הדוניסטים, אנשים הגורמים לנו עונג, גם אם לא מכירים אותנו, ניטה לתאר אותם בקווים חיוביים יותר. כך גם הפוך – אנשים הגורמים לנו צער, ניטה לתאר אותם בצורה שלילית.
  4. הטעיית הייחוס הבסיסית
 
  1. נכון
  1. לא נכון
 

ß חלק קשה יותר: תיאוריות ייחוס 

אינפורמציה על הקורס:

אין נוכחות חובה. מבחן אמריקאי בסוף הקורס, 80% חומר הרצאות ו-20% ביבליוגרפיה.

תקשורת בין-אישית הוא לא מעמד התקשורת היחידי.  
 

שיעור 1    8.3.10 (לא הייתי הושלם ממשהי נחמדה) 

ישנם כמה סוגי מעמדי תקשורת: 

  1. תקשורת תוך-אישית – בני אדם מנהלים בכל רגע נתון דיאלוג פנימי, דו-שיח עם עצמם. יש מבינינו הממסדים עם הדיאלוג ומייצרים סמלי תקשורת מיוחדים להם, כדי לייעל תהליכים וזיכרון. יועצים ארגוניים למשל, שמלמדים איך לייעל זמן, מלמדים שחלק מארגון הזמן צריך להיות מוקדש לאינטרוספקציה במגמה פרגמאטית לאותה תקשורת תוך אישית, שאיננה דבר מובן מאליו, אלא חלק חיוני מן החיים. לא נעסוק בה בקורס זה.
 
  1. תקשורת על-טבעית – טלקינזיס היכולת לתקשר עם חפצים, חוזי עתידות, תקשורת עם דמויות על-טבעיות, שאינם מקובלים כחלק מהגוף המדעי. אנשים אלה נחשבים בעידן שלנו ל"סוטים קוגניטיבית". טלפתיה (תקשורת מתודעה לתודעה): הסבר מדעי לסוג התקשורת של שני אנשים שנמצאים באותו הקשר: בפסיכולוגיה חברתית ההסבר לתקשורת טלפתית בין שני אנשים שנמצאים באותו הקשר מוסברת על ידי המושג "גירוי מטרים" – ראשית יש להם עולם תוכן משותף ושנית, ישנו אותו גירוי מטרים שמזכיר את אותם הדברים.
 
  1. תקשורת המונים – הקהל הפוטנציאלי הוא אינסופי. כוללת המונים, קהל יעד הטרוגני, אנונימי, תקשורת שמופעלת על ידי עקרונות גלובליזציה ודמיסטיפיקציה.
 
  1. תקשורת בין-אישית – בין איש לרעהו, התקשורת הבסיסית ביותר.
 

נציג 2 טיפולוגיות לתקשורת בין-אישית: 

  1. ערוץ התקשורת – בעזרת איזה ערוץ תקשורת מקיימים תקשורת? אפשר לקיים תקשורת בלתי אמצעית, פנים אל פנים, שיכולה להתקיים בצורה מילולית או לא מילולית. בדר"כ מקיימים בו זמנית תקשורת מילולית ולא מילולית.
 

תקשורת מילולית: 70% מהתקשורת מעוצבת על ידי תקשורת שאינה מילולית, כגון שפת גוף, ארטיפקטים, אפקטים פרא-קוליים. התקשורת המילולית עשויה לדייק מאוד בפרט כאשר יודעים להשתמש בה היטב. החיסרון בתקשורת המילולית – היא בזבזנית מאוד. פעמים רבות אנו מעדיפים לעשות את התקשורת בצורה אחרת מתוך מודעות לבזבוז הזמן.  

תקשורת לא-מילולית: כוללת שפת-גוף, אפקטים פרא קוליים (קול רועד, נשבר), ריחות, ארטיפקטים (בגדים, תכשיטים, סמלים), המרחב הבין-אישי. מה היתרונות שלה? היא מעשירה את המסר, בחלקה הגדול אינה תלוית תרבות. החיסרון הגדול היא שהיא מסגירה, היא לא ספציפית, מבלבלת לעתים (בגלל חוסר תיאום עם התקשורת המילולית למשל, או בין ערוצים שונים של תקשורת לא-מילולית).  

תקשורת מתווכחת: טלפון, אינטרנט – היתרון: תקשורת זו יכולה לעבור מרחקים גדולים, אך החסרונות שלה הם שלא עוברים מסרים לא-מילוליים. ובכל זאת בטלפון למשל יש מסרים לא מילוליים: שתיקות, שבירת קול... 

תקשורת עקיפה – לא ישירה, היא עוברת מהמוען לנמען בצורה עקיפה. מקבצת סוגי תקשורת בכתב: עיתון, אינטרנט, סמס, לוח מודעות. היתרון: עשויה להיות המונית, מתועדת, נשלטת ולא ספונטנית. החסרונות: לא תמיד מגיעה אל הנמען. לעומת תקשורת פנים אל פנים ולעתים אף מתווכחת לא תמיד המסר מועבר מהמוען לנמען.    

  1. תקשורת בין-אישית
 

מיון על ידי מספר אנשים שנמצאים במעמד התקשורתי. 3 מעמדי תקשורת בתקשורת בין-אישית: דו-שיח, תקשורת בקבוצה ושיח פומבי. 

דוח-שיח: תקשורת של שני אנשים, בסיסית ואלמנטארית. שני אנשים יוצרים דיאדה, אח"כ טריאדה (3 אנשים). איזה מאפיינים יש למקבץ אנשים כדי שיהפכו לקבוצה? מטרה משותפת, אינטראקציה, המשכיות ותחושת זהות.

רשתות התקשורת שונות: תקשורת כוכב – מישהו אחד מוקד התקשורת. תקשורת רב-ערוצית, למשל, בסדנאות דינאמיקה קבוצתית, בניגוד לקבוצות היררכיות, בארגונים של פעם למשל. הרכילות מועברת בתקשורת שרשרת ולכן המסר הראשוני שונה מהמסר שמגיע בסוף, שכן כל אחד משנה את המסר על פי טעמו האישי.

שיח פומבי: למשל, אנשים רבים בהקשר מסוים, אנשים בפארק שמגיעים לשמוע נאום. ההבדל בין שיח פומבי לבין תקשורת המונים: בשיח פומבי יש הרבה אנשים, אך מספרם אינו אינסופי, אלא מוגבל.  

מוטציות תקשורתיות   - למשל, הצעת נישואים על שלט. האם מדובר בתקשורת המונים או בין-אישית? הקהל אינסופי, הטרוגני, אינו ידוע, כל אחד יכול לראות אך גם בתקשורת בין-אישית המיועדת רק למישהו.  

ארכיאולוגיה של התקשורת

הסברה המקובלת היא שהתקשורת הרווחת בין אבותינו היתה מחוות גוף וקולות, שהיו חיקוי של קולות מהטבע. בתקשורת זו היו מגבלות, לא היו בה מילים, כך שהמסר שהועבר היה פחות מדויק, אי אפשר להשתמש בה בחושך והיא מאוד מגבילה אותנו, ובשלב מאוחר יותר התפתחה השפה. שפה היא תלוית תרבות ומאפיינת אותנו כבני אדם. בשלב מאוחר יותר התפתח הכתב, "זיכרון מלאכותי", לפי היוונים הקדומים, הכתב יצר מהפכה בחברה הקדומה, עד הכתב האנשים החשובים היו הקשישים מכיוון שמאגר הזיכרון והניסיון שלהם הפך אותם לדמויות מרכזיות. הכתב הוריד את הקשישים ממעמדם, כיוון שלא היה עוד צורך להסתמך על זכרונם ובנוסף נוצר ריבוד מעמדי חדש, אלה שיודעים קרוא וכתוב ואילו שלא. שלב נוסף הוא הדפוס, לאחר מכן הטלקומוניקציה והעידן הנוכחי, עידן התקשוב. רואים שכל שכבה חדשה נוספת לשכבה הקודמת ולא מבטלת אותה.

מדע התקשורת – מתבסס על הרבה ממדעים אחרים, לדוגמא פיזיקה, מדעי הטבע, מדעי החברה. 

מה הופך מוען מסר לאמין? 2 משתנים חשובים: המומחיות (אלא אם הוא בעל אינטרס, אזי אמינותו נפגעת בעינינו). כשאנו פועלים נגד האינטרס של עצמנו אנו ניתפס כאמינים. המוכרת בחנות הבגדים, למשל, תיתפס כאמינה דווקא אם תגיד "זה לא יושב עליך טוב".  

המילים תלויות תרבות לחלוטין. גם תקשורת בלתי מילולית בחלקה כן תלוית תרבות – סמלים שהתרבות יצרה כדי להעביר מסר תקשורתי (טבעת נישואין, למשל).

קבוצות קרימינליות מסוימות של עבריינים יוצרים סוציולקט משלהם, תת לשון משל עצמם. למשל, סוציולקט לגנבים.     

מאפיינים של תקשורת בין-אישית לעומת תקשורת המונים: 

  1. תקשורת בין אישית היא גשטלטית – יש אפקטים של מטא-קומוניקציה, אפקטים שהם מעבר למלים, בנוסף לחושי ראייה ושמיעה, משתמשים גם בחוש הריח, שלא יכול לבוא לידי ביטוי בתקשורת המונים, חוש המישוש. מכיוון שאנו מפעילים את רב החושים בתקשורת בין-אישית, לכן אנו תופסים את האדם בצורה הוליסטית, שלמה. לכן אנו מקבלים תמונה שלמה יותר ומורכבת יותר על האדם
  2. היא דו-סטרית: באופן בו-זמני המוען הופך לנמען וההיפך. למשל, במעמד ההרצאה, המרצה היא המוענת והסטודנטים הנמענים, אך באופן בלתי נמנע גם המרצה היא הנמענת והסטודנטים המוענים. תקשורת המונים היא יותר חד סטרית, אם כי גם בתקשורת המונים מתקיים תהליך שמתחיל להתקרב לתקשורת דו-סטרית (תגובות בחדשות של דובר צה"ל, טוקבקים)
  3. שליטה על התהליך: מכיוון שהתקשורת היא דינאמית ודו-סטרית, אני יכולה להגביר קצב,
  4. היא ספונטנית, אם כי לא כל מעמד של תקשורת בין אישית הוא ספונטני, לפעמים זה מתוכנן למדי. הבניית התהליך למשל בין רופא למטופל הוא זה שנותן את מקסימום התועלת ואז מכינים מראש שאלות, כך לעתים גם בראיון עבודה.
  5. מספקת צרכים ראשוניים יותר מאשר תקשורת המונים – צרכים בסיסיים כמו לגעת, להתקרב, ליצור תחושת אינטימיות.
 

מאפייני תקשורת המונים

  1. הקהל הטרוגני (לכן אומרים שהיא מנסה לרדת למכנה הנמוך ביותר) יותר מתקשורת בין-אישית.
  2. אנונימיות של קהל – באופן פוטנציאלי הוא אנונימי. בפרסום תשדיר טלוויזיה אנו לא יודעים למי זה יגיע. לפעמים ברב המקרים הקהל לא מכיר אחד את השני, אין תקשורת, המסר מועבר לאנשים שלא מכירים זה את זה.
  3. אין משוב- בדר"כ אין, אם כי היום בטוקבקים ובתגובות.
  4. מהירות העברת המידע –  תקשורת המונים עוברת מאוד מהר. אך גם בקהילות סגורות יכול לעבור מסר מהר מאוד באמצעים חצי המוניים (כמו בקהילה החרדית, לעבור עם רמקול בשכונה כדי להודיע משהו דחוף).

  

לסיכום, תהליכי התקשורת זה דבר משתנה ומתפתח ולמרות הניסיון ליצור דיכוטומיה אנו נראה שהרבה אמיתות כבר אינן נכונות ושיש רצף.


     

שיעור 2 15.3.10 
 

בשיעור הקודם: 

מיפינו את המאפיינים הבסיסיים של תק' בין-אישית לעומת תק' המונים. 

תק' בין-אישית:

 

מאפיינים בסיסיים של תקשורת המונים:

 
 

עקרונות של התק' ההמונית: 

  1. עיקרון הגלובליזציה: המסר המועבר הוא גלובלי – מועבר לכולם
  2. נושא הדמסיפיקציה: (מסיפיקציה = תק' ההמונים) בכל פעם שמגבילים את קהל היעד, הפעולה מכונית דמסיפיקציה. למשל: קהל יעד חרדי
  3. אינדיבידואליזציה: אמצעי התקשורת מאפשרים לכל אחד לקחת את מה שמאפיין אותו אישית ולהתאים אותו לעצמו (אפשר לבחור מה קוראים באינטרנט)
  4. פלורליזציה: יש המון ערוצים של אמצעי תקשורת. ערוץ אחד אינו מבטל את השני, אלא דוחק אותו לפינה. (זה המצב כשיש ערוץ תקשורת חדש ויעיל יותר)
 

הצרכים אותם ממלאת התקשורת: 

באופן כללי ניתן לחלק את הצרכים שמסופקים ע"י מעמדי התקשורת השונים לשתי קטגוריות: 

  1. צרכי תוכן

דוג': ידע הוא תוכן שמספק צורך לדעת, צורך אינטלקטואלי.

רגשות: מי שמתקשר איתנו מספק צרכים רגשיים. ע"י התוכן התקשורתי מספקים לנו את הצורך הרגשי.

צורך חברתי: התקשורת, בתוכן שלה גם מספקת צורך חברתי. 

  1. צרכי תהליך

לא התוכן מספק את הצורך אלא התהליך.

יש תהליך שמקדים לתקשורת, או שבאמצעותו מתרחשת התקשורת. למשל: קשישים שמבלים בקופ"ח – מדברים עם החברים וזה מה שממלא עבורם את הצורך.

התקשורת יכולה לספק צרכים חברתיים באמצעות תהליך. למשל: אנשים שיוצאים לראות סרט. אילו היו רואים את הסרט לבדם בבית, זה היה ממלא להם את הצורך בתוכן. אבל היציאה מספקת צורך חברתי, בנוסף לצורך תוכן.

דוג': מוזיקה אצל רופא השיניים – מספקת צורך התרגעות. אם המסר המועבר במוזיקה הוא מרגיע, אז ההתרגעות מסופקת כצורך תוכן.  
 
 

מושגים בסיסיים בתקשורת:  

 

הגדרה: רעיון, תחושה, ובכלל - כל תוכן שעובר בין בני אדם. 

צורת העברה: לצורת העברת המסר יש חשיבות רבה לגבי תהליך התקשורת. יש תכנים של מסרים שעוברים טוב יותר מבחינת שכנוע, ומסרים שעוברים פחות טוב.  

ß מידת האיום:

מידת האיום שבמסר היא גורם מאוד חשוב המשפיע על אפקטיביות המסר. למשל: קמפיין מאוד מאיים נגד תאונת דרכים. היו שטענו שככל שהתוכן מאיים יותר, הוא משפיע יותר. מנגד, הטיעון היא שכיוון שאנחנו הדוניסטים, ככל שהמסר מאיים יותר, אנחנו ננעלים. ככל הנראה, עד רמה מסויימת, ככל שהמסר מאיים יותר, הוא נקלט יותר, ומעבר לרמה הזו, אנחנו ננעלים. 

ßרטוריות המסר:

מסר רטורי:שהתשובה עליו ידועה יותר טוב. מה עובר יותר טוב? אם התשובה על השאלה הרטורית ברורה לעיני כל, כדאי להשתמש בה. עם זאת, אם השאלה עלולה להוביל למחוזות רחוקים, ולעורר מחשבות בכל הכיוונים, שימוש בה פועל לרעת הרטוריקאן.  

ßההקשר:

משמעות המסר התקשורתי היא תלוית הקשר. למשל: מסר של נעיצת עיניים – ע"פ רוב, כנועצים עיניים באחר, אנשים פוחדים (גם חיות – כלב, קופים). הנעיצה מעבירה מסר של איום.

בהקשרים אחרים, כגון פגישה רומנטית, המסר התקשורתי הוא אחר. ß אין מסר שהמשמעות שלו אחידה לכל ההקשרים.

 

הוא האדם שיוצר את המסר. מאפייני המוען יש להם השפעה מכרעת על כל התהליך התקשורתי. למשל: בסיסי הכוח שלו – מסר יישמע לגמרי אחר כשהוא מועבר ע"י מומחה/לא מומחה, אדם כריסמטי/לא כריסמטי.

בנוסף, אמינות המוען משפיעה רבות. ע"פ רוב, ככל שהמוען נתפס כיותר אמין וחסר אינטרס, ואף פועל כנגד האינטרס שלו (אלא אם כן נתפס כמניפולציה), הוא מצטייר כאמין יותר והמסר משכנע יותר.

הגיל ,המין משפיעים.

מזג המוען גם משפיע. 

הנמען הוא מי שמקבל את המסר.

גם המאפיינים של הנמען, שהם אותם מאפיינים מזה של המוען, משפיעים על יעילות של המסר. 

ßניתן לחבר את המוען והנמען, שכן לא רק המאפיינים של כל אחד בנפרד משפיעים אלא גם האינטראקציה ביניהם.  

הסטריאוטיפים משפיעים גם על הנמען וגם על המוען: המסר שיצור המוען יושפע מהסטראוטיפים שהוא מחזיק בהם. כמו כן, הפענוח של המסר יושפע מהסטראוטיפים שבראש הנמען.  

הצפנה: תהליך תרגום רעיון/מסר לסמלים. צופן דומה לכך.

דוג' בתקשורת בין-אישית: השפה שלנו היא סה"כ מערך של סמלים, הרלוונטיים לתרבות שלנו. גם הג'סטות הם הצפנה, כמו גם הלבוש, הבישום, המרחב בו נעמדים זה מזה... 

האם התק' הבין-אישית היא כולה מוצפנת או שיש גם חלקים שלה שאינם מוצפנים?

ß חלק גדול מהמסרים הם מוצפנים, אך לא כולם. כשאנחנו מושפעים ע"י סמלים, אנחנו אומרים שהתק' מוצפנת. לעומת זאת, כשאנחנו מדברים על תק' באמצעות סימן, התק' לא מוצפנת.  

סימן: אות טבעי מהטבע, היינו שדר תקשורתי שמועבר שהמשמעות שלו טבעית. היא מובנת מעליה לכולי עלמה.

למשל: מי שמחוויר, הסמקה, התרגשות, שבר בקול

ריחות: ערוץ תקשורתי חשוב. ממחקר עלה שבראיון עובדים, הריח של המרואיין חשוב במיוחד, ככל הנראה כי לא ניתן לברוח ממנו. 

בתחום הריחות, המסרים המוצפנים קשורים לארטיפקטים – כל אותם ריחות של after shave, דאודורנט ...

לעומת זאת ישנם ריחות שהינם אות טבעי ולא הצפנה, ובכל זאת הם מהווים שדר תקשורתי. למשל: ריח של מחלה, מעביר את המסר שהאדם חולה.  

ß אם לסכם, ההבחנה בין דבר מוצפן ולא מוצפן נובעת מ: האם הדבר טבעי או לא, והאם יש לנו שליטה עליו. 

= תרגום המסר. הוא תלוי הקשר, תלוי מאפיינים אישיים, תלוי מצב רוח. אותו מסר יכול להיות מפוענח בצורה שונה ע"י שני אנשים.

למשל: עובד מגיש דו"ח והמנהל מציין שיש בו לקויים. העובד יכול להגיב בכמה דרכים. "אתה תמיד מבקר אותי" ß הוא פענח את המסר כביקורת. "תודה על ההערות"  ß פענח את ההערה כמשוב המיועד ללמדו. "מיד אתקן" ß פענח את המסר כדרישה לתקן.  
 

= הדרך שבה מועבר המסר.

תקשורת מילולית: תלוית תרבות ואף תלוית תת-תרבות.

תקשורת לא מילולית: דרך להעביר את המסר בדרך שהיא לא מילולית. יכול להיות שפת גוף אבל לא רק. למשל תקשורת קולית היא גם תקשורת לא מילולית. 

צורות תקשורת לא מילולית:

הכוונה היא למאפיינים בולטים שיכולים להוביל לתגובה מסוימת. 

לתק' האל מילולית אפקט מכריע על הרושם שאנו מקבלים מאדם מסוים. כ-70% מהמסר נקבע ע"פ התק' האל מילולית.

במהלך הקורס עוד נדבר על:

תגובה

משוב

רעש בתקשורת 

שיעור 3 – להשלים  22.3.10 
 
 

שיעור 4  26.4.10 

השוואה בין בני אדם וחיות:

חלק גדול מהחושים שחיות מפעילות משוכללים יותר משלנו. יכול להיות שיכולות אלה פותחו ע"י החיות בדרך אבולוציונית אך גם יכול להיות שגם לנו היו את היכולות האלה, ואנחנו פיתחנו יכולות אחרות ובכך איבדנו את היכולות האלה. (כגון לשמוע צלילים מסוימים, להריח ריחות שחיות מסוגלות להריח). 

מוטי בן עוזרי, אנתרופולוג, ישב במועדון פנויים פנויות ובדק את התקשורת הבין-אישית בין אנשים בזמן ההיכרויות. 

הוא מנתח ריקוד "דיסקו" – הטענה שלו היא שיש בו הרבה סמליות:

 

הוא מנתח שלב של חיזור: כשגברים מזמינים נשים לרקוד. הוא אומר שאפשר ללמוד דברים על הגבר ועל האישה בזמן ההזמנה.

הוא בוחן את חוש הראייה (בדיקת המשיכה המינית), השמיעה (ניסוחים, מבטא – מוצא דתי,רמת השכלה...), חוש הריח (מבחין בין ריח נעים ולא נעים – בריקוד דיסקו מזיעים ולכן מסגיר שימוש במוצרים קוסמטים), חוש המישוש (עשוי לעורר תחושות שונות – עור יבש, זיעה..., מידת נעימות הגירוי הגופני)

ß הרבה תקשורת בלתי מילולית. 

ומה אצל חיות?

איך חיות מתקשרות ? מתקשרות ע"י חושים. ע"י מרחב בין-אישי, שימוש בצבעים ...

יש תקשורת מאוד מעניינת בטקס חיזור.

למשל תקשורת בעזרת צבעים אצל דג טורף אירופאי. הדג,שהצבע שלו אפור, משנה בשלב מסוים בשנה את הצבע שלו לאדום. זה מגרה את הנקבות. בשלב השני הדג חופר בור, הנקבה נכנסת לבור ומניחה שם ביצה. הדג נכנס לבור ושוב משנה את הצבע. ß זו דוגמה לפעילות אינסטינקטואלית, כי יש רצף של פעילות ארוכת טווח, אשר אם אחת החוליות שלה מסתיימת, אז כל הרצף משתבש ונפסק.

דוג' 2: צרצרים משתמשים בקולות כדי לתקשר. בזמן חיזור, הוא משנה את הצליל שלו.

חיות אחרות מתקשרות ע"י פרומונים (הורמונים המפיצים ריח שאנחנו לא מודעים להם). חוקרים חלוקים בדעותיהם בשאלה אם הפרומונים משחקים תפקיד במשיכה בין-מינית.  

אגב ריחות: אנחנו לא מריחים בזמן שינה, מלמד שהחושים שאנחנו משתמשים בהם, נמצאים בשימוש רק בהקשרים מסוימים.  

ערוצי תקשורת בלתי מילוליים:

  1. סטראוטיפים
  2. מרחב בין-אישי
  3. נגיעה
 

סטריאוטיפים בין-אישיים (או סטראוטיפ חברתי) 

הוא משמש פקטור חשוב בתקשורת, מעין מאפיין שמי שמביט בנו מפעיל, ולא אנחנו (בניגוד לריח, הבעת פנים, שאני מפעילה כשאני מתקשרת). במילים אחרות, זה ערוץ שיש אותו אצל הנמען ולא אצל המוען.

אבל, הוא גם מפעיל את המוען – נבואה המגשימה את עצמה, אנשים נוטים להתנהל בדרך הצפויה. למשל, אנשים רזים ששמנים, המתחילים להתנהל כמו אנשים שמנים. 

מהו סטראוטיפ? 

 

הניתוח הבולט של הסטריאוטיפ כמאפיין של האדם בא מהפסיכולוגיה החברתית. סט' זו סכמה בתפיסה: אנחנו כבני אדם מופעלים בתפיסה שלנו ע"י סכמות, היינו דרך לארגן אינפורמציה. ע"מ לארגן את הגירויים שאנחנו מופצצים בהם היא לפתח סכמות = הכללה שיש לנו לגבי אובייקטים, אנשים, סיטואציות חברתיות...  

מתי אנחנו משתמשים הכי הרבה בסכמות? בייחוד כשאנחנו ניצבים מול אדם ואין לנו לגביו שום מידע. אם יש לנו מידע נשתמש פחות בסכמות. בולטות גם מסבירה למה אנחנו משתמשים בסכמות. למשל, אם יש לנו קבוצה של אנשים לבנים, ובן אדם אחד כהה, אנחנו ניטה יותר לשלוף את הסכמה שלנו לגביו. כך גם בחברת היי-טק שבה כולם גברים חוץ מאישה אחת, לגביה ניטה יותר לשלוף את הסכמה. סיבה אחרת היא חוסר יכולת להתמודד עם עמימות. כאשר הסובלנות לעמימות נמוכה, יש נטייה לשלוף סכמות כדי לחפות על המחסור במידע.  

סטראוטיפ הוא סוג מסוים של סכמה, מבין כמה סוגים: 

  1. סכמת אדם: סכמה שיש לנו לגבי אנשים מסוימים שאנחנו מכירים אותם. למשל: סכמה על אדם שהוא דייקן. אם קובעים איתו פגישה והוא מאחר, נחשוב שקרה לו משהו. וכן הפוך.
 
  1. סכמת תפקידים: הנחה שיש לנו לגבי תפקידים מסוימים
 
  1. סכמת קבוצה = סטראוטיפ

      בעצם, מדובר בסכמה של קטגוריה חברתית, היינו סכמה לגבי אנשים עם סטטוס חברתי מסוים. יש שמות לחלק מהסכמות האלה: סכמות לגבי נשים = סקסיזם, לגבי מבוגרים: אייג'יזם, לגבי "קשישים" (=מעל גיל 50) המחפשים עבודה: עייפים, נכנסים ללחץ מהר... 

  1. סכמת מקום = סקריפט

סקריפט. למשל הסקריפט לגבי לימודים, הוא שיש כיתה, מרצה מדבר וסטודנטים מקשיבים. 

  1. סכמת עצמי

=דימיו עצמי.

יש סכמה אידיאלית= מה שהיינו רוצים להיות וממשית= מה שאנחנו באמת. ככל שיש הבדל גדול יותר בין השניים, השביעות רצון מעצמנו נמוכה יותר.  

 

=מקבץ של סמלי סטאטוס ודימויי סטאטוס.

דימויי סטאטוס = התפיסות שמתקשרות לסמל הסטאטוס. אדם נשוי = סטאטוס. סמל הסטאטוס=טבעת נישואין. דימויי סטאטוס= יותר מיושב, יותר רציני, ייקח פחות סיכונים. בקבלה לעבודה, אותן אמונות יכולות לשמש תפקיד בעיני המראיין.

דוג' 2: חרדי. סמל סטאטוס = לבוש חרדי. דימוי סטטוס עבור חילוני מתנגד חרדים: קיצוני, מיידה אבנים... 

בתהליך של תקשורת בין-אישי, יש פוטנציאל לטעות בהערכת המצב מכיוון שאנחנו מושפעים מסטראוטיפים.

וזאת, כיוון שיש הכללה בסטריאוטיפ. השגיאה יכולה להיות הרת אסון לא רק לגבי נושא הסטריאוטיפ, אלא גם לגבינו.

סיכונים של סטראוטיפים:

 

סטראוטיפים יכולים להשתנות לפי התאמה והטמעה:  

הטמעה= אנחנו פוגשים גירוי ששונה מהמוכר לנו. בכל זאת מטמיעים את הגירוי הנוסף, מרחיבים את הגירוי. למשל: סטראוטיפ על נשים שהן רגישות מידי. אם נפגוש אישה חסרת רגישות, לא נשנה את הסכמה אלא נגיד שרוב הנשים רגישות מידי, אבל יש שינוי בקרב נשים, יש דור אחר ...

גם יכולה להיות התאמה, במסגרתה משנים את הסכמה ומתאימים אותה למציאות. 

ע"פ המחקרים, הסכמות לא משתנות כ"כ מהר, כך שקוראת הטמעה ולא התאמה.  

הדעה הקדומה 

דעה קדומה = עמדה. היינו, יחס שיש לנו לגבי אובייקט, אדם ... העמדה מורכבת משלושה דברים:

  1. החלק הקוגניטיב: מה אני חושב על האדם.
  2. החלק האפקטיבי: מה אני מרגיש כלפיו.
  3. החלק ההתנהגותי=הנטייה להתנהג, התפיסה המוצהרת להתנהגות.
 

תהליך של דיסוננס- אי הלימה בין החלק הקוגניטיבי והאפקטיבי.  

כשאנחנו בעלי דעות קדומות, זה לא רק שחושבים דברים רעים על האדם, אלא שנשנא אותו וניטה להימנע מתקשורת איתו.

ß דעה קדומה היא תמיד שלילית. 

בניגוד לדעות קדומות, סטראוטיפים יכולים להיות חיוביים, והינם מורכבים רק מההיבט הקוגניטיבי, היינו מה התפיסה לגבי אותם אנשים.

ß במילים אחרות, סטראוטיפ הוא החלק הקוגניטיבי של הדעה הקדומה.

בתק' בין-אישית, אנחנו מופעלים לעיתים ע"י דעות קדומות: או שאנחנו נמנעים מלתקשר או שמשליכים עליו את הדעות הקדומות שלנו.  

ערוץ תקשורת 2: מרחב בין-אישי 

באיזה מובן הוא מסר?

הוא יכול ללמד אותנו על טיב האינטראקציה בין שני אנשים. יש בו הרבה סמליות. אם אנחנו יודעים לפענח אותו, אנחנו יכולים להבין טוב יותר תהליכים של תקשורת בין-אישית.

למרחב הבין-אישי יש חוק וסדר – מתנהל לפי קודים ברורים.  

מי שחקר את הנושא: החוק הול. 

הבחנה בין מרחב בין-אישי לטריטוריה: 

המרחב הבין-אישי נבדל ממושגי מרחב אחרים כגון טריטוריה.

מרחב בין-אישי ע"פ הול = אותו מרחק שעוטף אותו, גופנו הוא מרכזו והוא נייד. 

טריטוריה = מרחב קבוע שיש לנו. למשל: הבית שלי זה הטריטוריה שלי, לא נושאת אותו ממקום למקום.

שלושה סוגי טריטוריה:

  1. טריטוריה ראשונית: טריטוריה שבבעלותנו
  2. משנית: שייכת לנו במצב מסוים. למשל, שולחן בעבודה, מקום ישיבה בחתונה – ככל שהחפץ שאנחנו מניחים על הכסא יותר אישי, כך ההצפנה על המקום כשלי חזקה יותר. למשל אם נניח עיתון על שולחן בספרייה, יכול להיות שמשהו יעשה פענוח שונה, ייקח את העיתון כדי לקרא אותו ויתיישב שם.
  3. ציבורית: שייכת לכולם.

דוגמה לסימון טריטוריה ציבורית: לשים תיק על כסא בכיתה, מנגל בפארק, עמידה בתור (=סוג של טריטוריה דינאמית). 

השימוש שאנחנו עושים בטריטוריה היא רבה.

למשל, בית שלנו. אם הוא באזור יקר, זה גם שדר תקשורתי. 

הצו הטריטוריאלי בולט לא רק אצל בני אדם אלא גם אצל חיות.  

הול טען שמה שמאפיין את המרחב הבין-אישי הוא שהוא משתנה: 

איזה גורמים משפיעים עליו? 

  1. סוג האינטראקציה
  2. תרבות
  3. זירת ההתרחשות – משתנה לפי שמדובר במקום סגור או פתוח. – במקום פתוח, יש צורך להקטין את המרחבים האישיים.
  4. מטרת האינטראקציה –למשל בדיקה רפואית ß מרחב קטן ללא אינטימיות
 

הול עושה סיווג לפי סוג האינטראקציה. 

יש משמעות למרחב הבין-אישי כשדר תקשורתי רק כאשר יש לנו שליטה עליו. למשל: יש משמעות אם משהו מתיישב לידנו כשי הרבה מקום באוטובוס. אין לזה משמעות אם אין מקום באוטובוס למעט לידנו. 

לפי המדידות של הול:

  1. קשר אינטימי – המרחב נע בין 0-15 ס"מ או 15-45 ס"מ.

איזה חושים באים לידי ביטוי רק פה? ריח ומגע. המרחב שמור לאנשים שיש איתם קשר אינטימי מאוד. אם אנחנו רואים שני אנשים מאוד קרובים זה לזה, יש שדר תקשורתי שיש ביניהם קשר אינטימי.

במקרים מסוימים יש פלישה למרחב האינטימי – הבולטת ביותר, למשל אונס, או במקרים נורמטיביים: במעלית למשל ß בריחה ע"י מניעת מבט, או ע"י כיווץ שרירים

 
 
 

שיעור 5 3.5.10 

חזרה לנושא הטריטוריה:

טריטוריה ראשונית – שלנו כל הזמן, למשל בית שלנו, מקום שלי ליד השולחן ...

טריטוריה משנית – לא שלנו אבל עושים בה שימוש תכוף – בית שכור, מקום ישיבה בעבודה,

טריטוריה ציבורית – לא שלנו אלאל של הציבור. לפעמים כשאנחנו רוצים לתחום טריטוריה ציבורית כדי שתהיה שלנו לזמן מוגבל. למשל, מניחים חפץ על כסא בחתונה – ככל שהחפץ אישי יותר, כך התיחום ברור יותר.  

קווי אוטובוסים נפרדים:

אוטובוס הוא טריטוריה ציבורית. כשגורם חיצוני מתערב ומנסה לקבוע גבולות, זו התערבות בטריטוריה הציבורית ולכן זה מעורר כ"כ הרבה הדים. 

הקנית טריטוריה:

מעבירה מסר. כשההקניה היא דיפרנציאלית, יש מסר תקשורתי של מעמד וחשיבות. כשהמקום הוא מאוד קטן, אי אפשר לעבור מסרים באמצעות מרחב בין-אישי כי המרחב הוא מילא קטן מידי.

במעבר בין ציבורי למשני – יוצר הרבה קונפליקטים. אנשים הרבה פעמים מנסים לתפוס מקום ולהפוך אותו למשני. כל פעם שהנורמה לא ברורה לחלוטין זה מעורר ויכוחים. למשל: בית כנסת – יש ששילמו על המקום, ולא ברור אם אפשר להקים משהו שיש במקום שלנו. דוג' נוספת: קמצנים ברמזורים – הפכו את הרמזור לטריטוריה משנית, וקמצנים אחרים לא מעיזים ולא יכולים לבא לקבץ נדבות ברמזור ש"נתפס" ע"י משהו אחר. השאלה: מהו בסיס הכוח שעומד מאחורי זה? אולי כוח פיזי של מי שתפס את המקום, בסיס כוח של מעמד ... 

יש גם סמליות בטריטוריה, אפשר לתקשר באמצעותה. למשל: ככל שהחדר של המנהל גדול יותר, כך המעמד שלו גבוה. כך גם לגבי חדרים של מרצים באוניברסיטה – בכירים יש להם חדר גדול, יש אפילו שעוזבים לשנת שבתון ולא מרשים שמישהו אחר ישב במקומם.

ß הצפנה ופענוח בהתייחסות לטריטוריה הראשונית, משנית וציבורית. 

מסר יכול להיות בסימן או בסמל: סימן- אות טבעי מהטבע. סמל – סימן שהתרבות העניקה לו משמעות. 

חזרה למרחב הבין-אישי: 

יותר מתקשרים באמצעות מרחב בין אישי מאשר באמצעות טריטוריה בתק' בין-אישית. 

מי שחקר את הנושא בתרבות המערבית: הול. מדד מרחבים בין-אישיים וסיכם שהמרחב משתנה לפי סוג האינטראקציה, מקום ההתרחשות, מטרת ההתרחשות.   

בתרבות שלנו יש משמעות למרחבים בין-אישיים, שלא מתבססים רק על מרחב: פלישה למרחב הקולי כאשר אנחנו מדברים בקול בטלפון. בהקשר הזה עוד אין נורמה, אלא נורמה בהתההוות. גם בעניין העישון זה לקח זמן עד שהתהוותה נורמה של איסור עישון במקומות ציבוריים. בעניין הטלפון גם פולשים למרחב הקולי שלי וגם מכריחים אותי להיכנס למרחב האישי של מישהו אחר.  

גם במבט אפשר לפלוש: יש נורמה באשר לזמן שמותר להישיר מבט עם מישהו. במיוחד עם משהו נכה או חריג – לא מנומס לנעוץ בו מבט, אלא שהנורמה אומרת שמותר להסתכל על האדם, כדרך להגיד שראינו אותו, אלא שיש להעביר את המבט מהר מאוד כדי לתת לו את הפרטיות שלו.  

הול:

לכל מרחב מאלה דלהלן, יש שני סוגים – קרוב ויותר רחוק: 

  1. מרחב אינטימי

המרחב הקרוב ביותר: 0-5, הרחוק ביותר: 15-45

חשוב: למרחב האינטימי יש משמעות של תקשורת רק אם בוחרים אותו. למשל באוטובוס אם אין מקום ומשהו מתיישב לידי, אין לזה משמעות תקשורתית. מה גם שאם המצב של מרחב אינטימי הכפוי נמשך הרבה זמן, זה יוצר מצוקה. יש שוני במידת המצוקה שאנחנו מרגישים בהתאם למספר החושים שאנחנו מפעילים במרחב הזה: אם אנחנו גם נמצאים מול האדם והמבט, הריח, הנשימה קרובים, זה עוד יותר מציק. כדי לנטרל את האינטימיות אנחנו מנסים לנתק את החושים : מקשיחים את השרירים, מבריחים את המבט. 

  1. מרחב אישי

קרוב: 45-75

רחוק: 75-120

החושים הבאים לידי ביטוי: עיניים, מגע (הושטת יד), ריח. בקצה הקרוב לאינטימי, גם המגע. 

  1. מרחב חברתי

קרוב: 120-220

רחוק: 220-350

חושים: ראייה שמיעה

עד 3,5 מטר כי מעבר לזה זה כבר משבש את האינטראקציה, פחות יכולים לראות ערוצים שאנחנו רגילים אליהם.  

  1. מרחב ציבורי

(לא טריטוריה ציבורית אלא מרחב ששומרים אותו לאנשים ציבוריים, למשל המרחב אותו אמור לשמור מרצה, מרחק שאנשי ציבור שומרים מהקהל – נואמים, שחקנים ... התפתח ככה, קודם כל כדי להגן על פוליטיקאים, אנשי ציבור ... כמו כן, כשם שבקולנוע אנחנו לא אוהבים לשבת קרוב מהמסך, כדי לקבל את כל האפקט. כך שכשאנשי ציבור רוצים ליצור

רושם לפני הבחירות, הם מנמיכים את המרחב והופכים אותו למרחב אינטימי, מחבקים אנשים בשוק ... כך גם הפוך, כשכועסים על משהו קרוב אפשר להתרחק ובכך מעבירים מסר.  

קרוב: 350 – 750

רחוק: 750 - ... 

מה שגם משפיע על המרחב הבין-אישי: התרבות

הערבים נוטים להתגודד, לעומת זאת גרמנים מאוד שומרים אותו.

מטרת האינטראקציה – בדיקה רפואית

זירת ההתרחשות – במקום פתוח המרחבים מצטמצמים, ובמקום סגור הם מתרחבים, חוץ מהמרחב האינטימי.

יש גם חוקיות בלמי מותר לפלוש למרחב הבין-אישי של האחר: בד"כ סמכות גבוהה יכולה לפלוש. למשל, המנהל ירשה לעצמו לתת טפיחה על השחם לאדם הזוטר אך לא להפך. את נושא ההטרדה המינית הפיזית אפשר לנתח מזווית המרחב הבין-אישי. 
 

ערוץ תקשורתי 3: נגיעה 

אנחנו מפענחים את הנגיעה לפי

ניסוי בראה"ב בבתי קפה – בדקו את גובה הטיפ בהתאם לעוצמת המגע:

  1. הגשת החשבון ללא מגע
  2. הגשת החשבון עם נגיעה תת-סיפית (נגיעה מאוד זעירה)
  3. הגשת החשבון עם נגיעה בכתף

ß ללא מגע: הטיפ היה הכי נמוך. עם שני סוגי המגע, הטיפ היה גבוה יותר.

הסבר החוקר: הצורך שלנו במגע פיזי כ"כ בסיסי, שאם מספקים לנו את הצורך הזה, אנחנו נותנים קרדיט למי שנותן לנו את המגע. ß מגע לא מאיים, נעים שהוא מותר מבחינה תרבותית יכול להתפרש כחיובי. 

עוד שאלה: מי נוגע יותר במי - גברים בנשים או נשים בגברים?

הממצא: במחצית הראשונה של החיים: גברים נוגעים יותר בנשים כשצורת הנגיעה היא חיבוק (למה חיבוק? א' כי גברים גבוהים יותר מנשים, ב' כדי למסד את תפקידי המינים – הגבר הוא הדומיננטי והמגן). מהמחצית השנייה של החיים נשים נוטת לגעת יותר בגברים בצורת שילוב זרועות. זאת, ככל הנראה כי במחצית השנייה של החיים יש היפוך תפקידים בקרב המינים: גברים נחלשים ונשים מתחזקות. למה? א': סיבה הורמונאלית – טסטוסטרון נחלש, בעוד שאצל הנשים הוא עולה. ב': הסבר חברתי – גוטמן טוען שהמהפך קשור לנושא השלמת תפקידי ההורות: במחצית הראשונה של החיים, הגברים היו צריכים להיות הציידים, להביא פרנסה ולתת ביטחון, והנשים היו צריכות לטפח את הצד הרגשי של הבית, לתת חום לילדים ... . מהמחצית השנייה של החיים: אפקט הקן הריק – הילדים עוזבים את הבית, כך שהגברים יכולים לתת ביטוי לצד הנשי שלהם, מטפלים בנכדים כמו שלא טיפלו בילדיהם ... בעוד שהנשים לוקחות את הדברים בידיים ומובילות.

יונג: אנימוס- צד גברי, אנימה, צד נשי: אנחנו נותנים ביטוי לצד הלטנטי שלנו במחצית השנייה של החיים כדי להגיע לשלמות, כך שגברים נותנים ביטוי לאנימה – צד שני, ונשים לאנימוס, צד גברי.

ß אם נחבר זאת למחקר: זאת הסיבה אפשרית לכך שנשים הופכות להיות יותר חזקות וגם מחצינות את התמיכה בגברים במחצית השנייה של החיים.  

שיעור 6 31.5.10 

הפצת שמועות – אסוציאציה  שלילית לעומת רכילות עליה יש קונוטציה של הומור. 

המשך תת-ערוצים של תקשורת בלתי מילולית (דיברנו כבר על מרחב בין-אישי, ארטיפקטים, סמלי סטטוס ...): 

ערוץ תקשורת 4: שיער  

מה אפשר ללמוד משיער?

 ß טיפוח, האם האדם אופנתי או לא

ß מוצא

ßעדה

ß רמה דתית – האם לתת יד או לא, אם אישה מכסה את ראשה זה אינדיקציה.

ß צבע השיער – יש בעניין סטראוטיפים: למשל "ג'ינג'ים זה אופי".  שיער גם קשור לבריאות: התקרחות יכולה להיות אינדיקטור לבריאות, בייחוד אצל ילדים בעוד שאצל מבוגרים אנשים יכולים להתקרח ללא בעיה בריאותית. גם הלבנה יכולה לנבוע ממתח, גם נשירה... שינוי משמעותי בשיער יכול ללמד על מצב לחץ וטראומה – צבע שיער יכול להשתנות כתוצאה מהפרשות הורמונאליות. יש כאלה שעקב האכילס שלהם הוא השיער (זה המקום הפגיע).  

ערוץ תקשורתי 5: עיניים  

מכונים "חלון הנפש" ע"י המשוררים...

התקשורת בעזרת העיניים מתרחשת לא בעקבות גלגל העין אלא שרירי הפנים הקשורים לעיניים. "מבט רדום": המבט הכי מרוכז, הנוצר תוך כדי צמצום העיניים.  אין איבר אחר בגוף אליו קשורים כל כך הרבה ביטויים ביומיום – עין מזוינת, עין מקפיאה, עין תחת עין, עין תורנית ... כבר במקורות ייחסו משמעות לעין – אשת לוט הפכה למלח על שהסתכלה... העיסוק במבט הוא מרכזי בתקשורת הבין-אישי.

 

חלק משפת העיניים תלוית תרבות וחלק לא: 

  1. תלוית תרבות:
 

בתרבות יש נורמות בעניין מיקוד מבט. מותר למקד מבט עד 2.5 מטר מהבן אדם. בעצם, מיקוד מבט מרחוק משדר שהוא מעניין אותנו, וכשמתקרבים מקובל להסיר מבט כדי לשדר שמכבדים את הפרטיות, זה כמו לא לפלוש למרחב הבין-אישי של האדם.  

הנורמה תקפה גם לגבי אנשים ידועים – סלבריטאים, וגם לגבי אנשים חריגים. לחלק התרבותי יש עוד ביטוי, למשל ביטוי מגדרי, בתרבויות מסוימות אסור לנשים להסתכל לגברים עיניים.  

ע"פ מחקר, כשמפגש בין איש לאישה הוא בשטח פתוח, גברים נוטים להישיר מבט עם נשים יותר מנשים בגברים. במרחב סגור, המצב הוא הפוך. כיוון שבמרחבים פתוחים הגברים הם הדומיננטיים, הם יוזמי הקשר, והם גם מישירים מבט. לעומת זאת, במרחבים סגורים, נשים יותר משירות מבט, אולי כי מחפשות יותר אינטימיות, ומכיוון שנשים הן אלה שמנותבות לקשרים חברתיים, קשובות, שומרות על האינטימיות. 

אתיופים שבאו לארץ נהגו להשפיל עיניים בפני הממסד. עבורנו, השפלת עיניים משמעה הסתרת מידע, התביישות ... עבורם, זה אות כבוד.  

משמעויות של מבטים:

מבט הורג, מבט מאיים, מבט ממוקד המביע נזיפה (יכול ויש בו איזה איום)

התקשורת בין-אישי היא לא רק תלוית תרבות אלא גם תלוית קונטקסט. למשל משמעות מיקוד העיניים שונה בפגישה רומנטית, שם היא נתפסת חיובית, לעומת בהקשר בו נמצאים עם זרים. 

  1. חלק לא תרבותי:

יש חלק רפלקסיבי בעין: המצמוץ, האישון – האישונים שלנו מתרחבים ומתכווצים לפי התאורה במקום. יש הטוענים כי משחקי פוקר יודעים לגלות אם היריב מחזיק בקלפים טובים בהתאם לאישון: אם אישון היריב מתרחב, זה סימן שהוא מתרגש. גם חוקרי משטרה לומדים לקרא התרגשות באישונים.

אפשר יותר בקלות לזייף בהבעות הפנים ופחות בעיניים.

לאור הקושי בזיוף, יש אנשים החובשים משקפיים כהות כדי להסתיר את מצבו הרגשי. לנו זה יותר תסכול ואי-נחת כי אנחנו לא יודעים אם הוא מסתכל עלינו או לא. בנוסף, משקפיים כאלה יוצרים ריחוק.  

ערוץ תקשורתי 6: ריחות  

זהו ערוץ שקיים גם אצל חיות, אך אצלן השימוש הנעשה בה הוא רחב יותר.

ריחות מסוימים מקובלים על כל התרבויות או שנואים על כולם, לעומת ריחות אחרים ששנויים במחלוקת – למשל בשמים מסוימים.

אנחנו לא מריחים בשינה ß סכנה בשריפה.

בתהליך האבולוציה כנראה איבדנו חלק מחוש הריח שלנו, אבל עדיין ריח הוא ערוץ תקשורת רלוונטי. אנחנו משתמשים בו בעזרת ריחות מלאכותיים ולא מלאכותיים.

הרבה פעמים, ריח עובר התניה קלאסית.  

כעת נדון במה שמשדרים ריחות טבעיים לעומת מלאכותיים:  

ריחות טבעיים: יכולים להעיד על בריאות, קלקול כיבה ...

עישון: מלאכותי, דביק.  

תרבויות מסוימות מעדיפות ריחות של תבלינים מסוימים.

יש תרבויות השמות דגש על הרחקת ריחות גוף ויש תרבויות שלא עושות זאת. 

פרמונים = חומר כימי שאין לו ריח המופץ ע"י הורמונים. אצל חיות זיהו איבר בתוך האף, הקולט של הפרמונים. שנוי במחלוקת אם פרמונים מניעים משיכה בין-אישית בקרב בני אדם. המשמעות הסמנטית של פרמון = הורמון (רגש) + פר (מחליף). ß המשמעות היא שהמשיכה הבין-אישית עוקפת את הנושא של המודעות – אותו חומר אותו קולטים מהאדם הוא הקובע אם נימשך אליו או לא, ולא המודעות.   

ההסבר הפרמונאלי נותן גם הסבר להומוסקסואליות: המשיכה ההומוסקסואלית מוסברת כשיבוש בתודעת ההומוסקסואלים בנוסחת הפרמונים.  

ערוץ תקשורתי 7: מבנה גוף 

שלדון: קישר טיפוסי מבנה גוף לעבריינות, וכן דיבר על תכונות אופי לפי מבנה הגוף:

  1. טיפוס מזומורפי – גוף אתלטי ללא שומן – נטייה לעבריינות
  2. טיפוס אנדומורפי – טיפוס עגול, שמנמן
  3. טיפוס אקסומורפי – אינטלקטואל, רזה מאוד.
 

בתקשורת ההמונים, אנו קושרים תכונות אופי למבנה גוף. למשל, מייחסים לאנשים שמנים חוסר שליטה עצמית, הומור עצמי (יש כאלה שטוענים שזה תהליך של קומפנסציה על הדחייה של החברה. 

פעם, היו מקשרים לכדורגלנים, או למי שטיפח את הגוף, חוסר אינטלקטואליות, טיפשות ...  כך גם שלדון, שתפס שמי שמטפח את הגוף, מי שהינו שרירי מאוד בעל נטייה לעבריינות.  

פגימות, חריגות גופנית:

משפיע על התקשורת הבין-אישית, זה מרתיע. ממה נובעת ההירתעות האינסטינקטיבית? גוד טוען שההירתעות נובעת מכמה סיבות:

  1. נובע מהטבע האנושי: בעבר מי שנולד עם פגם לא שרד, או שאפילו הרגו אותו ß נטייה קמאית להתרחק מאנשים פגומים.
  2. צורך אסתטי שלנו, היושב למעלה בפירמידה של מסלו. בן אדם שהוא פגום פוגע ביכולת שלנו לאסתטיקה.
  3. פחד להידבקות: אנחנו מפחדים, באיזשהו מקום שהפגם ידביק.
  4. פחד שנצטרך לעזור ß רצון להימנעות כדי לא להיות מעורב בסיטואציה מאוד תובענית.
 

היופי:

נושא זה זכה למחקר רב משנות ה-70.

הממצאים: הם די עקביים, מצביעים על כך שאנחנו נוטים לתקשר יותר ולהיות חיוביים יותר עם אנשים שהם יפים, אסתטיים. עשו מחקר גם על מורים, לפיו גישת המורים פוזיטיבית יותר לילדים היפים, היו סלחנים יוותר אליהם.  

מה ההסבר לכך? הסברים מגוונים:

ß מבחינה אבולוציונית, קישור בין יופי לבריאות.

ß הצורך האסתטי, אותו מספקים אנשים יפים.

ß כשאנחנו מתקשרים עם אנשים יפים, יש מעין אמונה כזו שהזוהר יקרין עלינו.

ß לאנשים יפים קל יותר בחיים – כשאתה פחות אסתטי אתה צריך לכבוש את המקום שלך. מי שאינו אסתטי, כילד, נתקל בהתגרות מצד הילדים.  

מתי יופי עומד לרועץ? באותם מקרים בהם היפה עושה מניפולציות כדי לזכות בהטבות בזכות היופי שלו, אנחנו נבין זאת ולא נרצה לתקשר איתו. כי אז, אנחנו נהיה הגנתיים.  

שיעור 7 מיום 7.6.10 
 

ערוץ תקשורת 8: הקול  

אפקטים פרה-קוליים, יש להם אימפקט גדול יותר מהמסר.

אחד הערוצים באמצעותו מדליפים (היינו שאנחנו במצב רגשי זה או אחר, כועסים, מתרגשים) = הקול. למשל: כשהקול של משהו נשבר, עולה ויורד – זה סימן להתרגשות גבוה. לעיתים הקול אף נעלם, במצבים מלחיצים במיוחד, זהו גם אפקט פרה-קולי. 

איזה מאפיינים של הקול מלמדים אותנו דברים לגבי האדם המדבר/ מעבירים מסר לא מילולי? 

  1. איכות הקול (לא תלוי תרבות) – קול מונוטוני מעורב או לא, מבטא, סמכותיות בקול
  2. ביטויי קול (לא תלוי תרבות) – היינו, פיהוק, צחוק, בכי ...
  3. קטעי צליל (תלוי תרבות) – כל הצלילים שאנחנו מוציאים והם תלויי תרבות. למשל: אה!, אהה..., אממהה...

הפונקציה של ביטויי הצליל: מהווים קטעי קישור. השפה יוצאת יותר אסתטית ועשירה אם משתמשים בקטעי צליל אלה. קשה להעלים קטעי צליל.  

מבטא הוא מאפיין קול, לא מוצפן. 
 

ערוץ תקשורת 9: הבעות פנים

 

= אחד מתתי ערוצי התקשורת החשובים.

נוצרות ע"י שרירי הפנים שלנו, מופעלות בעיקר ע"י 2 סוגי שרירים: עדינים מאוד וגסים יותר.

  1. שרירים עדינים - כיווץ עיניים ושפתיים. מקור הכיווץ: עצבוב במוח הקטן.
  2. שרירים גסים יותר – השרירים המשמשים אותנו ללעיסה.
 

מקובל לחשוב שהבעות פנים לא תלויות תרבות, אך היום הסברה היא שלפחות הבעות פנים בסיסיות הינן אוניברסאליות: פחד, שמחה, כאב, הפתעה ובוז. 

אנתרופולוגים מזהים פונקציה אבולוציונית מאחורי כל הבעת פנים.

ß למשל: טוענים שמקור החיוך הינו חשיפת שיניים אצל האבות הקדמוניים שלנו, כאשר פגשו אנשים. חשיפת השיניים תרמה, אם כן, להבעת פנים של חיוך לאורך האבולוציה.

ßבדומה לכך, הבעת הפנים של הפתעה, בה פוערים עיניים, נוצרה כביכול כדי לתפוס כל גירוי, ע"מ לא לסכן את עצמנו. הבעת הפנים של גועל נפש: נטען כי גם אבולוציונית – כשהאדם הקדמון הריח ריחות מקולקלים, נהג לכווץ את האף כדי להתגונן מפני ריחות מזיקים.

עד היום, בכל התרבויות, ריחות מזיקים, כגון רקבון, נתפסים כלא טובים בכל התרבויות. לעומת זאת, ריחות שאינם מהווים סכנה יכולים לעורר דחייה או שלא, הכל לפי התרבות.  

מעבר להסבר האבולוציוני לאוניברסאליות הפנים, יש גם הסברים מחקריים:

  1. עיוורים מגיבים בהבעות פנים זהות לאנשים שרואים, כך שכנראה היכולת הבסיסית להבעות פנים היא מולדת. (טענה נגדית: הילדים העיוורים ממששים את פני ההורה, ומכאן לומדים ליצור אותן הבעות פנים. אבל טיעון זה בעייתי מכוון שהבעות פנים מערבות הרבה מאוד שרירים, כך שקשה ללמוד אותן ממישוש.)
  2. חוקרים שהגיעו למקומות נדחים שלא היו חשופים לחברה המערבית הביעו את רגשותיהם באותה צורה, כמו במערב.

ß הבעות הפנים כנראה אוניברסאליות. 

האם ניתן לשלוט בהבעות הפנים?

ככל הנראה שכן, מי שמתאמן יכול "למחוק" מאוד מהר את הבעת הפנים, הנעשית מתוך רפלקס. יש אנשים שמומחים בקריאת הבעות פנים עוד טרם הספיק האדם "למחוק" אותן.  

גופמן:

גם קיימת הבעת פנים "דרוכה" שאינה מביעה רגש מסוים, שאינה מובהקת, אך בכל זאת מבטא דריכות מסוימת כוון שהאדם יודע שהוא בהקשר של אינטראקציה עם אנשים או עשוי להימצא באינטראקציה כזו.  רק במצבים נדירים, אנשים מרשים לעצמם לרפא את השרירים באופן מוחלט, כך שאפילו הבעת הפנים הדרוכה נעלמת. אבל זה מצב נדיר, שקורא למשל בנסיעות ארוכות, בהן אנשים שוקעים תוך עצמם וחושבים שאף אחד לא מסתכל עליהם.  

שתיקות: ניתן להסתכל על זה כעין תקשורת לא מילולית. 

התנהגות – עדיין חלק מהרשימה שלערוצי תקשורת???????????? 

חלק מהמסרים שאנחנו מעבירים מילוילים, חלק לא, אבל לפעמים המסר מועבר בדרך אחרת כגון התנהגות. ß גם התנהגות היא מסר, באמצעותו אנחנו לומדים על האדם.

זה נכון במיוחד, כשאדם מתנהג בצורה חריגה, ההתנהגות שלו מהווה אז בצורה בולטת מסר תקשורתי. 

ייחוס:

= השם שהפסיכולוגיה החברתית נתנה לרעיון לפיו אנחנו מייחסים משמעות/פענוח להתנהגות של האדם.

למשל: סטודנט מפטפט, יש לנו צורך לפענח מה פשר הפטפוט.

אנחנו עושים ייחוס כל הזמן.  

ß באיזה קריטריונים אנחנו מתמקדים כדי לעשות ייחוס?

  1. האם ההתנהגות מותאמת לסיטואציה
  2. הכרות מוקדמת
  3. הסתכלות על הקהל, איך הוא מתנהג ביחס לקהל?
 

בפסיכולוגיה חברתית יש כמה תיאוריות לייחוס, אנחנו נדון באחת מהן: התיאוריה של קלי – Kelly.

התיאוריה אומרת: כשמנסים ללמוד מתוך התנהגות הזולת, פועלים כמו בלשים, לפי מבחנים שונים. אנחנו נגיע לייחוס מתוך שקלול של כל המבחנים.  

ראשית כל, אנחנו יכולים לעשות ייחוס פנימי או חיצוני:

ייחוס פנימי –  פענוח ההתנהגות כנובעת ממשהו שתלוי באדם עצמו. למשל: הסטודנט מפטפט מסיבה הקשורה אליו, יכול להיות שהוא משועמם, אוהב לפטפט ...

ייחוס חיצוני – סיבת ההתנהגות נעוצה בהקשר האדם ולא בתוכו עצמו.  למשל: הסטונדט מפטפט כי המרצה משעמם. 

קלי מדבר על 3 מבחנים המובילים למסקנה בדבר טיב הייחוס – פנימי או חיצוני. לכל מבחן יש שתי תשובות: גבוה ונמוך 

  1. ייחודיות

ß גבוהה:  ההתנהגות שאנו צופים בה ייחודית אך ורק למצב. למשל: הסטודנט מפטפט אך ורק בשיעור זה.

ß נמוכה: ההתנהגות הנצפית אינה ייחודית אך ורק למצב אלא גם קיימת במצבים אחרים. למשל: הסטודנט לא מפטפט רק בשיעור הזה אלא גם בכל השיעורים.  

  1. עקביות

ß גבוה: כשהסיטואציה חוזרת על עצמה האדם נותן ביטוי לאותה התנהגות.

ß נמוך: גם כשהסיטואציה חוזרת על עצמה, האדם לא חוזר על אותה התנהגות.  

  1. קונצנזוס

ß גבוה: יש קונצזוס גבוה לאותה התנהגות, היינו כולם מתנהגים באותה דרך במצב זהה.

ß נמוך: אין שום קונצנזוס לגבי ההתנהגות.  

קלי טוען שאנחנו עושים באורח אוטומטי את 3 המבחנים, כאשר תשובות מסוימות הבאות ביחד במצרף מובילות אותנו לייחוס פנימי, בעוד מצרף של תשובות אחר מוביל אותנו לייחוס חיצוני.  

ß ייחוס פנימי: ייחודיות נמוכה, עקביות גבוהה, קונצנזוס נמוך.

למשל, לגבי הסטודנטי המפטפט, אנחנו נבין שהסיבה לפטפטנות תלויה בו ולא במרצה וכו'. עם זאת, תוצאת המבחן אינה מאפשרת לנו לדעת מהי הסיבה לפטפטנות – יכול להיות שהוא פטפטן, מוטרד, חכם מידי ... 

ß ייחוס חיצוני: ייחודיות גבוהה (למשל: הסטודנט מפטפט רק אצלי), עקביות גבוהה (תמיד מפטפט אצלי, כל פעם שנכנס לשיעור), קונצנזוס גבוה.  

ß קונסטלציה אחרת שקשה להגיע לגביה לייחוס ברור:

ייחודיות נמוכה (בכל מצב הסטודנט מפטפט), עקביות גבוהה, קונצנזוס גבוה. 

אם הייחודיות נמוכה, מבחן העקביות יושם לא רק על השיעור הזה אלא גם על שיעורים אחרים. בניגוד לכך, אם הייחודיות גבוהה, אזי מבחן העקביות יושם רק על המצב הספציפי, היינו, בדוג' דלעיל, השיעור הספציפי. ß לבדוק אם אין כאן טעות בנושא הייחודיות. 

מעצם העובדה שאנחנו הדוניסטיים, אנחנו נוטים לעשות קיצורי דרך, היינו שאנחנו לא עושים את כל המבחנים, ולכן אנחנו מגיעים לעיוותים בייחוס.  

הבדל בין טעות להטעיה: טעות היא משהו שאנחנו עושים בגלל שלא שמנו לב, בגלל שלא היה לנו זמן ...

הטעיה =טעות "כרונית" של הטבע האנושי באשר הוא. למשל, היותנו הדוניסטים מוביל אותנו לעיוותי ייחוס, המהווים, אם כן, הטעיה ולא טעות. 

(כדי לעשות ייחוס רציני, אנחנו לא יכולים להסתכל רק על האדם עצמו, חייבים להסתכל גם על ההקשר.) 

עיוותי ייחוס: 

  1. הטעיית הייחוס הבסיסי
 

היא השכיחה ביותר, ולכן מכונית "בסיסית".

= כשאנחנו עושים ייחוס לאדם, אנו מייחסים יותר משקל להתנהגות כנובעת ממניעים פנימיים ופחות מידי נותנים משקל להקשר. קוראת בד"כ בסיטואציות קיצוניות.

למשל: אנחנו בקופה בסופר, ופתאום שומעים מישהו צועק בצד השני – הייחוס הנפוץ הוא פנימי: אנחנו חושבים שהוא צעקן. אם היינו צריכים לעשות את כל המבחנים זה היה לוקח זמן, ולכן אנחנו הולכים לקיצורי דרך, ואנחנו נוטים לייחס התנהגויות חיוצניות לפנימיות של האדם.  

  1. ההטעיה ההדונית
 

מי שעושה לנו טוב יקבל ייחוס חיובי יותר. למשל: אם קיבלתי ציון גבוה במבחן, אעריך את המרצה יותר טוב בסקרי הערכה וגם ההפך נכון. 

  1. הטעייה דפנסיבית
 

מסתכמת במצב בו אנו צופים באדם אחר, לו קורה משהו שלילי. ע"מ להגן על עצמנו, אנחנו נתלה את האשמה בו. אלא, שאם היינו עושים ייחוס שיטתי – זה הגורל, זה המזל ... היינו מרגישים מאוימים, ולכן אנחנו עושים הטעיית ייחוס דפנסיבית. למשל: הייתה למישהו תאונת דרכים, אנחנו נגיד שזה בגלל שהוא נהג בפראות ובכך נגן על עצמנו מפני האימה.  

  1. הטעיית המשרת העצמי
 

"כשהרקדן לא טוב הרצפה עקומה" – משנים את המציאות כדי לצאת "בסדר". אדם עושה ייחוסים לא נכונים לסביבה כדי שזה ישרת אותו. 

  1. הטעיית הקונצנזוס המוטעה
 

בסקר שנעשה על מעשנים, שאלו אותם מה שיעור המעשנים באוכלוסיה. המעשנים השיבו מספר הרבה יותר גבוה.

זה עושה הרגשה טובה לאדם לחשוב שהוא לא לבד, שיש קונצנזוס סביב הדעה/התנהגות שלו. 

  1. הטעיית הייחודיות
 

יש בנו הטעייה, לפיה אנחנו ייחודיים " רק אנחנו מרגישים אהבה כזו כמו שמרגישים, הילד שלנו הוא מדהים במיוחד ...". הטעייה זו יכולה לנבוע גם מהצורך להרגיש שאנחנו ייחודיים.  

  1. הטעיית מצב הרוח
 

מצב הרוח בו אנו מצויים משפיע את הייחוסים שלנו. כשאנחנו במצב רוח טוב, אנחנו שוכחים מהייחוסים, מאוד לא מחמירים בייחוס, מטיבים עם האדם ...  

ß הרבה פעמים אנחנו שוגים בייחוסים שאנחנו עושים לאנשים.  
 

שיעור 8 מיום 14.6.10 

שתיקות – להשלים כ-10 דקות 

שתיקות והפסקות דיבור מושפעות מסמכות ומעמד חברתי: בדרך כלל, לבעל הסמכות באינטראקציה מותר להפסיק את השיחה, אך לא לבן שיחו חסר הסמכות. 

שתיקה פנימית:

נובעת ממניעים פנימיים. לפעמים, יכול לבא כהפנמה של נורמות חברתיות (למשל הורים שמדכאים את ילדיהם ומלמדים אותם לשתוק, הילד יפנים את הנורמה ובסוף השתיקה תיהפך לחלק ממנו). 

שתיקה תמטית:

בוחרים לשתוק לגבי משהו מסוים, נמנעים להביע דעה. למשל, ראש ממשלה שלא מתייחס לדברים מסוימים במהלך איזה רעיון. השתיקה התמטית יכולה להימשך באופן אין-סופי, בניגוד לשתיקה שיפוטית למשל. 

שתיקה רועמת

מסוג תוקפנות פאסיבית (לא צועקת) וישירה (מיועדת לאדם הספציפי). זו תוקפנות שיכולה להיות מאוד כואבת. 

שתיקה טקסטואלית:

נגזרת מעצם טקסט מסוים. למשל, בתפילות מסוימות בבית הכנסת אומרים את התפילה בלחש ולא בקול. 

שתיקה טקסית:

כדי להביע את העוצמה בטקס, עדיף לעשות זאת באמצעות שתיקה במקום במילים. למשל: שתיקת הדומיה. מסר בדומיה: קהילה דוממת.  

שתיקה מצבית:

יש מצבים מסוימים בהם השתיקה נדרשת. בסיטואציות בין-אישיות: בעל סמכות מדבר, במהלך הופעה, קונצרט ...

דומה לשתיקה החברתית, אבל החברתית לא קבועה, ויכולה להשתנות לפי הסיטואציות. למשל: יש הורים שגוערים בילדיהם שמאפשרים להם להתגונן ולהביע את עצמם, בעוד הורים אחרים אוסרים על הילדים להגיד את שלהם. 

ß הרשימה דלעיל לא נוצרה ע"י חוקר אחד, ולכן יש לפעמים תחושה של חפיפה מסוימת בין שתיקות.

מכל סוגי התקשורת שתיקה היא הקשה ביותר לפענוח. נדרשת רגישות חברתית והבנת הנורמות.  

תקשורת מילולית 

מאוד חשובה בכלל סוגי התקשורת.

(הצגנו בשיעור תקשורת לא  מילולית בשיעור, שתיקות, תק' לא מלולית – קיימות עוד הרבה: תקשורת מוזיקאלית, דרך ציור, פיסול ...) 

התק' המילולית יוצרת חלק גדול מהמסר.

האנתרופולוגים טוענים שקיימות 4000 שפות. יש האומרים שקיימות 5000 שפות, הוויכוח נסוב סביב דיאלקטים מסוימים (דיאלקט – סוג תקשורת תלוי מקום גיאוגרפי) 

השפות הכי מדוברות:

20% סינית בשפה ראשונה

10% אנגלית בשפה ראשונה

ß אבל השפה המדוברת ביותר בעולם היא אנגלית. 

כמה צלילים אנחנו יכולים להביע? רק כ-50.

בגיל 6 חודשים בערך, היכולת להביע מגוון צלילים רחב נכחדת, כאשר היא מנותבת ליכולת להביע צלילים הקשורים לשפת האם.  

המילים  

אנחנו מדברים לזולת, כותבים, חולמים, מדברים עם עצמנו, מדברים עם מכונות ... במילים.

שפה = הצפנה תרבותית שאנו עושים לצלילים. הצפנת מסרים ע"י צלילים שהתרבות מייחסת להם משמעות.

מילים = מערכת של סמלים, היינו הקניית משמעות לצליל. (או צלילים שיש להן משמעות)

דיבור = יכולת להפיק את המילים. 

איך תהליך הדיבור מתחיל? הוא מתחיל במוח – אשר שולח עצבוב לשרירים. המילים נוצרות מאוויר היוצא מהריאות למיתרי הקול. לאף יש תפקיד בהפקת הצליל.

(תיאוריות על למה ברברה סטרייזנד לא עשתה ניתוח אף? כי פחדה מפגיעה בקול שלה). 

תקשורת אגרסיבית מילולית

ניתן להביע תוקפנות בצורה פיזית, אבל לפעמים פגיעה מילולית יכולה להיות קשה יותר מפגיעה גופנית (חז"ל דיברו על כך: "המלבין חברו ברבים כאילו שפך דמים").

הספר "מילים הורגות" מתאר מחקר שנעשה בארץ, על האגרסיה שאפשר להביע בעזרת מילים. דוגמאות

  1. שאלות רטוריות. למשל: "את לא מסוגלת לשים דברים במקום?"
  2. משפט תנאי: "אם היית יותר חסכונית יכולנו מזמן לעבור דירה", אם לא היית מדברת כל כך הרבה היית מספיקה הרבה יותר".
  3. יצירת הנצחה שלילית: שימוש במילה "תמיד" (את תמיד ...), המילה "כל" (את הורסת כל חלקה טובה), שימוש במילה "אף פעם" (אף פעם אי אפשר לדעת מה את רוצה), המילה "שום דבר"
  4. מילות ציווי היוצרות יחסי סמכות לאורך זמן: "צריך לעשות קניות", "צריך ללכת לדואר".
  5. מסר מבלבל
  6. שימוש בווכחנות

יש להפריד בין נטייה לווכחנות, היינו להתווכח תמיד. וכחנות יש בה הבעה של אלימות.

  1. שימוש בהומור – בהומור, יש בד"כ קרבן. כשהקרבן נעלב, יש נגדו גם ענישה בכך שמאשימים לו שאין לו חוש הומור.
  2. אירוניה ("את באמת מאמינה שאני חייב לך משהו"?)
  3. ביקורת
 
 

התפתחות השפה 

אנו נולדים אם רפרטואר גדול של צלילים, הנכחדים והופכים לצלילים המתאימים לתרבות המסוימת, פחות או יותר בתום שלב המלל = 6 חודשים. סביב גיל שנה, פעוטות מתחילים להביע מילים.

בגיל 3 שנים, היכולת המילולית של הבנות גבוהה מזו של הבנים (J) אשר הינם טובים מבנות בתפיסה מרחבית. עד כה לא ברור אם הבדלים מגדריים אלה מולדם או נרכשים.  

תתי לשון: 

  1. דיאלקט

= תת לשון תלוי מקום גיאוגרפי (נוצרים על סמך שפה משותפת, כתוצאה מפיזור גיאוגרפי). למשל דיאלקטים שונים של ערבית, אנגלית, יידיש ... יש הטוענים שלירושלמים יש דיאלקט משלהם. 

  1. סוציולקט

= תת לשון השייך למגזר חברתי, סטאטוס חברתי מסוים. למשל, קיבוצניקים, ילדים בדרום תל אביב... צורת היגוי שונה. בארץ אי אפשר לדבר על דיאלקטים שונים, כיוון שההבדלים השונים לא התפתחו לידי דיאלקטים אלא לידי סוציולקטים, שלא נגרמים כתוצאה ממרחק גיאוגרפי אלא מסטאטוס חברתי בגללו ילדים מסוימים לא חשופים לאותם תכנים תרבותיים.

יש סוציולקט לחרדים, קיבוצניקים, אנשי צבא, נאשים בפריפריה, פרופסיות שונות... למה מתפתח סוציולקט בצבא ובפרופסיות? סיבה פונקציונאלית, אבל גם מלכדת ויוצרת גבולות לקבוצה.  

  1. אתנולקט

= תקשורת תלוית עדה. כיום עם טשטוש המגזרים זה פחות בולט. למשל תימנים: צורת היגוי שונה... 

  1. ג'נדרלקט

ß לקרא על זה 

  1. אידיולקט

= תקשורת המאפיינת אדם מסוים. כגון, פוליטיקאים כגון דוד לוי, סופרים מסוימים ...  

כעת נעסוק בתקשורת בעזרת הומור, שמועות ורכילות.  

יש הנוטים להתבלבל בין תקשורת מסוג רכילות והפצת שמועות. רכילות היא סוג של פעילות מהנה, והיא לא מכוונת לרע. סוג מסוים של קתארזיס, סיפוק אינפורמציה ...דרך להפוך להיות מעניין בעיני האחרים ... לעיתים, להיות מוקד לרכילות זה מאוד מחמיא. למשל בעיתונות מרכלים רק על המפורסמים ביותר. רכילות, ברמת העיקרון אינה מכוונת לפגוע, אין בה רוע. בד"כ, מי שמרכלים עליו הוא זה שמספק את המידע. 

לעומת זאת, הפצת שמועות היא תוקפנות אקטיבית ועקיפה. הנזקים שלה גדולים מתקשורת ישירה, כי אי אפשר להתגונן מפניה. ע"ז, חלק מהשמועות אינן מכוונות לפגיעה, אם כי הן צומחות על קרקע של אי-ודאות.

כך גם מגוון ההומור. יש לו הרבה פונקציות. 

תקשורת בעזרת הומור 

בחיי יומיום נוהגים לטעון שיש לאנשים מסוימים חוש הומור. להיות בעל חוש הומור הוא בעל משמעות. להיות בעל חוש הומור יכול להיות לדעת לספר בדיחות ולהנות מבדיחות.

האם אפשר ללמד חוש הומור? 

יש כמה סוגי הומור:

  1. הומור לא מכוון: גמגומים, פליטות פה, ידיים שמאליות ...
  2. הומור מכוון:

             בדרנים...)

            להצחיק, אך אינם מתכננים זאת, מאלתרים ברגע. דורש תזמון, יצירה למצוא  

             קשרים בין דברים, לראות את הסמוי ולהפוך אותו לגלוי... 
 

גברים משתמשים יותר בהומור. עד לא מזמן, הם היו הסטנדאפיסטים היחידים. מה הסיבה לכך?

  1. חלק גדול מההומור הוא מיני ותוקפני, ובגלל נורמות חברתיות אסור עדיין לנשים לספר בדיחות על מין ותוקפנות.
  2. לספר בדיחה זו התנהגות יוזמת, שהיא יותר מתאימה לגברים בתרבות שלנו.
  3. היבט של ביטחון עצמי – נדרש ביטחון עצמי כדי ליזום בדיחה
 

כמה פונקציות להומור:

תוקפנית, מינית, אינטלקטואלית, חברתית, מנגנון הגנה. 

יש המגדירים אותו כיכולת לספר בדיחות ויש הרואים בו יכולת ליהנות מבדיחות.

צחוק – ביטוי התנהגותי להומור 

יש לו אופי סובייקטיבי

האם אפשר ללמד אנשים להיות בעלי חוש הומור?

ß כדי לענות הפרדנו בין סוגים שונים. הומור בעל אופי לא מכוון, מכוון - לא מתוכנן ומתוכנן. מכוון ולא מתוכנן אי אפשר ללמד – הוא קשור לאינטליגנציה. 

הביטוי ההתנהגותי של ההומור הוא הצחוק. צחוק קטן – חיוך. 

למה אנחנו משתמשים בהומור? 

ß הפונקציות נגזרות מהתיאוריות השונות. קיימות המון תיאוריות. פרויד עצמו כתב על הנושא, ומסתכל על ההומור כסוג של מנגנון הגנה. 

תיאוריות אחרות: 

  1. תיאוריה ביולוגית
 

לצחוק יש פונקציה ביולוגית, וההוכחה לכך היא שהוא אוניברסאלי, ומאפיין את האדם מראשית ההתפתחות.  

תינוק: חיוך = צחוק לא מפותח. חיוך ראשוני לא חברתי: שבועיים. חיוך המקדים את הצחוק והמביע מסר תקשורתי של הנאה: בין 6-8 שבועות. משמעות החיוך = התינוק מכיר את הקולות של הסביבה. צחוק מופיע בסביבות גיל 4 חודשים. צחוק נוסף מופיע בערך בגיל 8 חודשים: צחוק של הפתעה. בגיל שנה, הסיבות לצחוק הן אחרות – כאשר יש פעילות לא מתאימה, לא שגרתית.  

יש לצחוק גם כנראה ערך אבולוציוני.

הצחוק מפחית את לחץ הדם, והוא טוב למערכות הפיזיולוגיות בגוף. "(בבתי חולים מסוימים יש אפילו חדרי צחוק).

הטענה היא שכשהתקשורת המילולית לא הייתה מפותחת, האבות הקדמונים היו מפזרים בשורות טובות באמצעות צלילים הדומים לצחוק שלנו היום.  

הדרך שלנו לצחוק גם מזכירה מסרים תוקפנים – אנחנו מוציאים קולות- לעיתים מאיימים, מכווצים את הפנים ... ß התיאורטיקנים הביולוגים גם רואים בצחוק השתחררות של מסרים תוקפניים. תוקפנות כפונקציה של הצחוק גם ניפגש בתיאוריות אחרות.  

  1. תיאוריית העליונות
 

מתחבר לתורה האדלריינית: אחד הצורכים שלנו הוא צורך לעליונות. לבני אדם, באשר הם, יש תחושת נחיתות מאוד חזקה (ילדים התלויים בהורים מרגישים נחותים לעומת ההורים) ß ולכן אחד הצרכים שלנו הוא הצורך לעליונות, אותו אנו מבטאים אותו בכל מיני דרכים – יש המבטאים אותו ע"י השגת הישגים (למשל – אנשים המגמגמים, שמצליחים בסופו של דבר להפוך לנואמים).

ההומור, לפי תיאוריה זו, הוא דרך להגיע לעליונות, שכן הוא מנמיך אחרים. לפי תיאוריה זו, אין הומור שאין לו קרבן.

ביטוי לכך אנו רואים בבדיחות על הפרופסיות המאיימות עלינו – שוטרים, פסיכיאטרים, הנתפסים כמאיימים. ß הבדיחות מנמיכות אותם.  

הומור אתני: גם הומור זה מנמיך את ערכם של האנשים הבאים בגל של הגירה ונתפסים ע"י הישראלים כמאיימים, שמא יתפסו את מקומות העבודה...

תופעת ה"הרשלה", או "ג'וחה" – השעיר לעזאזל, המאפשר להשליך את הסיבות לצחוק מחוץ לנו. 

  1. גישת ההלימה
 

חלק מהסיבה לצחוק בשלבי ההתפתחות הוא גורם אי-ההלימה, ההפתעה. ß יש חוקרים הטוענים שמה שמצחיק הוא כאשר יש במסר יסוד של הפתעה (זה היסוד הפועל בשיא הבדיחות) או חוסר הלימה (למשל: הסיפור הידוע של בגדי המלך החדשים).

יסוד קמאי לפונקציה החיובית של ההפתעה: לאורך ההיסטוריה, במהלך קרבות האלמנט של הפתעה היה מכריע לנצח את הקרב.

גם בהנאה מרכילות, אנו נהנים יותר מרכילות שיש בה אלמנט של הפתעה, של אי-הלימה.  

  1. תיאוריית שחרור לחצים והרפיה

לפעמים יש לנו אנרגיות עודפות אותן ניתן לבטא בכל מיני צורות, כולל הומור . מי מבזבז יותר אנרגיות – היוצר הומור או הנהנה ממנו? ß התשובה היא מי שיוצר. מי שנהנה מהבדיחה חוסך אנרגיה, הוא פאסיבי והמאמץ האנרגטי היחיד שהוא צריך להשקיע הוא בהבנת הבדיחה. (צריך אינטליגנציה והשקעה בסיפור בדיחה, כדי לבנות אותה, לבנות את השיא) ß מי שמספר את הבדיחה מבזבז יותר אנרגיה, אך הצד השני של המטבע הוא שהוא נהנה מקתרזיס גדול יותר.  

  1. תיאוריה פסיכו-אנאליטית

היכולת לספר בדיחות נובעת ממנגנון הגנה. ישנם שני יצרים להם מהוות הבדיחות סובלימציה – מין (ארוס, יצר החיים) ותוקפנות (תנטוס, יצר המוות). אנחנו לא יכולים לתת להם ביטוי איך שאנחנו רוצים כי החברה מגבילה אותנו, ולכן הבדיחות מספקות סובלימציה לבטא את היצרים.

גברים הנוהגים לספר בדיחות על מין: יימנעו מלספר בדיחות על מין בנוכחות בנותיהם. ההסבר לכך, ככל הנראה הוא שסיפור בדיחה על מין הוא סוג של נגיעה למין, ביטוי מיני ß ולכן נמנעים מלעשות זאת בחברת בנות והורים. 

הפונקציות של ההומור 

= ורסיה אחרת של התיאוריות 

  1. פונקציה תוקפנות

מנקז את התוקפנות. נגזר מהתיאוריה הפסיכו-אנליטית, אבל גם מגישת התסכול-תוקפנות. לפי גישה זו במצבים מסוימים אנחנו חווים תסכול, ואחת הדרכים להתמודד איתו היא לספר בדיחות בהן אנחנו מנמיכים את כבודו, שכלו ואישיותו של מי שיצר עבורנו את התסכול. 

  1. השגת עליונות
 
  1. פונקציה מינית
 
  1. פונקציה חברתית

פיצוי חברתי – מי שנמצא במקום של נחיתות ("השמנים"), שמשיגים מעמד חברתי בזכות ההומור.

משמש הנמכת האנשים המאיימים עלינו.  

  1. פונקציה מלכדת  - אידיו-תרבות: בדיחות המיוצרות בחוג, פרופסיה מסוימת, מלכד. ההומור גם יכול לפלג קבוצות (אם יש שעיר לעזאזאל הוא מפולג)
 
  1. הפונקציה המרפה (לספק בדיחה בישיבה מתוחה מפחיתה את המתח, סיפוק ביקורת בעזרת הומור))
 
  1. פונקציה אינטלקטואלית
 
  1. פונקציה של בדיקת התאמה ביו-אישית
 
  1. הומור כמתקן חברה
 
  1. הומור מקברי, שחור

דרך ההומור, אנחנו מגמדים את הסכנה, את האיום.  

  1. שמחה לאד – בדיחה על הכישלון של משהו

תנאים כדי שנעשה בדיחות כאלה:

ß האדם צריך להיות קרוב, אבל לא קרוב מאוד.

ß כישלון נסבל אבל לא אסון

ß חשבון פתוח איתו 
 

רכילות  

= סוג אחר של תקשורת בין-אישית עם דמיון מסוים להומור: לשניהם יש קורבן, הרכילות אינה מרושעת (לפחות הרכילות הקלאסית) אלא פעילות בטלה שאינה תכליתית (לעומת הפצת שמועות). 

הגדרת הרכילות: עיסוק בתכנים האינטימיים של האחר.

ß רכילות במיקור: שני אנשים, קבוצה קטנה של אנשים ...

ß רכילות המונית: רכילאים בעיתונות... 

מי הוא "קורבן" של רכילות?

  1. אנשים שהינם קרובים אלינו.
  2. אנשים מפורסמים – באמצעות כך, אנו מרבים אותם אלינו, מגמדים אותם – צורך לעליונות ...
  3. אנשים חריגים ("כגון איש דת)
 

פונקציות הרכלנות: 

  1. מספקת כבוד ויוקרה לרכילאי – לכן לעיתים הרכלן שאין לו יותר ידע ממציא אינפורמציה.
  2. מלכדת. הטענה היא שנשים מרכלות יותר מגברים – מתאים עם הפונקציה הזו, שכן מסירת סודות יוצרת אינטימיות. הדרך של גברים ליצור אינטימיות לעומת זאת, היא בד"כ בדיחות, יצירת אידיו-תרבות של בדיחות. נובע מתהליך שסוציאליזציה שונה של גברים ונשים בנוגע ליצירת אינטימיות.
  3. סיפוק סקרנות
  4. פונקציה חברתית: יוצרת פיקוח. סוציולוגים טוענים כי קיים מוסד של רכילות, כולל כללים – על מי מותר או לא לרכל ... בין השאר, המוסד מספק פיקוח חברתי – לא רוצים לנקוט פעולה מסוימת מתוך חשש שירכלו עלינו (דומה להומור)
 

האם יש קווי מתאר לרכלנים?

ß רוצים להיות במרכז הבמה, וקשה להם להגיע לכך בדרך אחרת. בעצם, הרכילות היא תחליף לתקשורת רגילה.

ß נטען שרכילות דורשת אינטליגנציה. צריך לדעת מה לספר, מתי, למי, מה הגבול של הטעם הטוב ...  

מאפיינים ובעיות

  1. אי אפשר להתגונן
  2. בעיה אתית: פלישה לפרטיות הפרט.
  3. בעיה אתית נוספת: הרכילאים לא נוטלים אחראיות על דיבריהם ß מעמיד את הקרבן במצב של חוסר אונים.
  4. מביא את האנשים לידי המכנה המשותף הנמוך ביותר.
 

נומרות המסדירות הומור ורכילות

כשמספרים בדיחות, נשמרת היררכיה של בדיחות אותן ניתן לספר פנים אל פנים: הבוס יכול לספר בדיחה על הכפיף בפניו. ההפך לא נכון.  

ראינו שההומור היא צורת תקשורת מאוד קמאית. 
 

שיעור השלמה – יום ו' 4.6.10 

להשלים שעה  

לזרוס: בכל אירוע חיובי יש גם היבט שלילי – אתגר כולל גם איום, הביטוי "ארוחת שחיתות ..." 

שאילת שאלות בהעברת מסר: 

האם שאלה מעידה על כוח או חולשה?

הבדל מגדרי: נשים שאלות יותר, כולל שאלות נספחות.

תלוי: במצבים מסוימים, השואל הוא בעל הכוח, זה שמותר לו לשאול. 

שאלות רטוריות: 

=שאלות שהתשובה עליהן ידועה מראש.

ß האם כדאי להשתמש בהן כדי להעביר את המסר או לא?

בנוסף, מספיק שלאחד או שניים יש תשובה אחרת, יכולה להיווצר דינמיקה של הדבקה חברתית שמחבלת את המסר. 

 

מסר חד-צדדי/דו-צדדי

טיעון חד צדדיעם הגנה תומכת:  "החומר של שיעור השלמה יופיע במבחן, החומר חשוב לעבודה שלנו" – המסר מועבר באמצעות הגנה תומכת.

טיעון דו-צדדי עם הגנה מפריכה: בהגשת המסר, אני מעבירה שני סוגי מסרים – מסר תומך וגם מסר מנוגד, אותו אני מפריך.  

מה יותר יעיל? מחקר מראה שזה תלוי בסוג הקהל:

ß קהל משכיל+מתנגד+ משך השפעה ארוך יותר. 

זיהוי הפונקציה הדומיננטית הרלוונטית לקהל 

אם רוצים לשכנע קהל לרכוש מזון. מזון מספק צורך לאכול אך גם יכול לשדר יוקרה. בזה השתמשו כשפרסמו שוקולדים מסוימים בעבר. כיום משדרים הרבה "חמימות, בית, קוטג' הבית, עוגות הבית" ... מוטיב הבית הוא מאוד חזק.  

ß הרעיון הוא לחפש את הפונקציה הלטנטית. היינו, הפונקציה הסמויה, בניגוד לפונקציה הגלויה.

לפעמים הפונקציה הלטנטית היא החשובה, הרלוונטית יותר לקהל. 

עיתוי הצגת המסר 

האם מסר ראשוני הוא קובע או מסר אחרון?

בגדול הממצאים קובעים שהמסר הראשוני הוא קובע, היינו שאנחנו נותנים יותר משקל למסר הראשון בקוגניציה.  

המחקר הקלאסי של אש: שתי קבוצות של אנשים עם רשימה של תכונות, כאשר השוני בין הרשימות זה סדר הופעת התכונות. רשימה אחת עם תכונות טובות בהתחלה ורשימה שנייה שמתחילה עם תכונות רעות. אח"כ על כל קבוצה לתת תיאור של האדם בהתאם לתכונות. ß הרושם שנוצר בקרב אלה שאחזו ברשימה שהתחילה עם תכונות חיוביות תיארו אדם חיובי, לעומת אלה שאחזו ברשימה השנייה, שתיארו את האדם באור שלילי יותר.  

כשאנחנו חשופים לכמה פיסות מידע, המידע הראשוני הוא הקובע ß לכן יש להקפיד על רושם ראשוני טוב בראיון עבודה. 

למה הרושם הראשוני קובע?

 

ß בתנאים מסוימים יש חשיבות למסר האחרון: 

 

ß ראשוניות היא הקובעת, אבל אפשר לטשטש אותה: אזהרת המאזין, הפבקה בהגשת המידע, מסר בולט במיוחד בסוף. 

הנמען 

האם יש מאפיינים בנמען שהופכים אותם ליותר ברי שכנוע?  

סוג העמדה שיש לקהל  

לכל עמדה שיש לנו, יש שני טווחים: טווח עמדה וטווח דחייה. 

טווח קבלה: העמדה הבסיסית היא שלא מגיעים לאוניברסיטה בימי ו'. בתוך העמדה הזו, יש טווח קבלה, בו אנחנו מוכנים לשנות את העמדה. אך יש גם טווח דחייה, בו אנחנו לא מוכנים לשנות את העמדה.

למשל: לא רוצים להגיע לאוניברסיטה בימי ו'. אם נקבע שיעור חד-פעמי ביום ו', אנחנו בטווח הקבלה, והקהל מוכן לשנות מעמדתו.

אבל, אם נקבע שאנחנו צריכים להגיע כל יום ו' עד סוף השנה ß לא רק שהקהל מסרב, אלא שהוא מקצין את עמדתו הראשונה.  

ß דוג' איתור טווח קבלה ודחייה: כשאנחנו שואלים את עצמנו עד כמה אפשר לשאול טובה, ומה הגבול שמעבר לו לא רק שלא נקבל את הטובה, אלא גם שנכעיס את האדם וזה יפעול נגדנו והוא כבר לא יסכים לשום דבר.

לפעמים, לא כדאי לקחת את הסיכון ולשכנע יותר מידי כי אנחנו מסתכנים באפקט הבומרנג.  

אנשים אינטליגנטים

ממצאי מחקר: כשהמסר פשוט, אנשים יותר אינטליגנטים נוטים להשתכנע יותר. אבל כשהמסר מורכב אנשים לא אינטליגנטים נוטים להשתכנע פחות.

למה?

ß כשהמסר מורכב –אנשים לא אינטליגנטים יפסחו עליו, אפילו לא יצליחו להתעמת איתו אבל אנשים אינטליגנטים יוכלו להבין אותו, ומבין אלה שיבינו אותו, חלק ישתכנעו. 

נשים /  גברים

עד שנות ה-70 הדעה הייתה שנשים משתכנעות יותר. היום הדעה הזו כבר לא מקובלת. ההסבר: שינוי בתפקידי המינים. כיום גם גברים יכולים להיות יותר רגשיים, ונשים יותר אסרטיביות.

בנוסף נמצאו ליקויים במחקרים: הנושאים כליהם נסבו המחקרים היו נושאים בהם הגברים היו יותר בקיאים, ולכן נשים השתכנעו ביתר קלות. אם היו עושים את המחקר על נושאים כמו חינוך, ילדים ואופנה, הם היו מקבלים תוצאות שונות. כיום העמדה היא לא גבר או אישה אלא בקיאות במסר: אם אתה בקיא במסר אתה לא תשתכנע בקלות.  

הערכה עצמית – כמו אינטליגנציה

אנשים עם הערכה עצמית ישתכנעו יותר בקלות ממסר מורכב.  

מניפולציות בשכנוע 

עד כה דיברנו על גורמים שאינם מניפולציה. אבל, לפעמים קיימת הפעלה של האחר, כך שאנחנו מצליחים לשכנע אותו.

רוב האסטרטגיות נלקחות מתחום השיווק.  

אסטרטגיות רב-שלביות: 

  1. רגל בדלת

מציגים קודם את הבקשה הקטנה, ולא את האמיתית. כשהנמען משתכנע, מציגים את הבקשה הגדולה והאמיתית. בד"כ זה עובד. ß למה? ככל הנראה נובע מרצון לשמור על דימוי עצמי חיובי. בנוסף, נוצרת אווירה נעימה, האדם ממול אומר שאני אדם נפלא וכו', לא נעים לקטוע את הקונסיסטנטיות. 

  1. דלת בפרצוף

מתחילים בבקשה הגדולה, לה הנמען בטוח יסרב. אחרי זה אומרים את הבקשה האמיתית. למה זה עובד? כי אנחנו רוצים לשמור על דימוי עצמי חיובי, ולא נעים שנופיע כל הזמן כאנשים שאומרים לא

בנוסף, אנחנו גם מופעלים כאן מנורמה של הדדיות: מי שמקבל את המסר קיבל בקשה ולא הסכים לה. ואז המוען "מתקפל" ומציג בקשה קטנה יותר. הנמען אז מרגיש שאם המוען "התקפל", אז נורמת ההדדיות דורשת ממנו להתקפל גם כן.

אבל: אם הבקשה הראשונה היא יותר מידי גדולה, המו"מ מתפוצץ וזה הורס את הסיכויים. במילים אחרות, הבקשה הראשונה לא צריכה להיות רחוק מידי מטווח הקבלה. 

  1. הכדור הנמוך

המסר החשוב מופעל ומודגש, אך יש סדרה של מסרים אחרים שהם קטנים. כמו בחוזה. דוג': רוצים לקנות משהו במחיר נמוך, ולפני שמשלמים מגלים שהמחיר לא כול א', ב', ג' ... ואנחנו לא משנים את דעתנו, אנחנו בכ"ז קונים.

ß למה אנחנו בכ"ז קונים? אנחנו מרגישים שכבר התחייבנו. בנוסף, התוספות, כל אחת כשלעצמה נראות קטנות.

הדרך לעמוד בפני המניפולציה הזו: לעצור ולחשוב לעצמנו האם היינו מסכימים לשלם את המחיר כולל לו הציגו אותו מלכתחילה?  

  1. הסחה

הסחה גורמת לעיבוד קוגניטיבי נמוך. אווירה נעימה, רעש .. גורמים לעיבוד קוגניטיבי שאינו עמוק מספיק, וגורם לנו לחתום על עסקאות. עייפות היא גם הסחה. 

  1. אזהרה מראש

אם אנחנו רוצים להעביר מסר, לא כדאי להזהיר מראש. לרוב אנחנו לא מזהירים מראש, אבל לפעמים הנמען מוזהר מראש בגלל דליפות וכו'.  

  1. זה עוד לא הכל

"יש עוד בונוס ועוד בונוס...." גם הפוך: "בלי קולסטרול, בלי ..." 

כל אותן מניפולציות לא מיועדות להפנמה. הן ממוקדות להשגת המשימה, להעברת המסר וזהו. אלא לא תהיינה טובות אם רוצים להשיג הפשעה ארוכת טווח.

Locations of visitors to this page